רגישויות קטנות – על האלבום החדש של אלבואו

נתקלתי בסוגים שונים של רגישויות מוכתמות במהלך חיי; עדויות קטנות שהתבררו כשקרים גדולים; אלפי מילים יפות והבטחות שבסופו של דבר התכוונו רק למי שכתב אותן; טיפות של רגישות שברגע שנמחו מן הלחי הורידו יחד איתן את צבעי ההסוואה וגילו אלימות אף יותר מכאיבה שלא ידעתי שאי אפשר להילחם בה. שנים עברו ונכוויתי כמה וכמה פעמים, אבל גיליתי בין כל הכתמים גם רוח של רגישות אותנטית, טהורה כל כך, אחת שמסוגלת להרים, לעודד, לנחם, כל מה שרגישות אמורה להוביל אליו כששני אנשים מנסים לגרום לה להתקיים. בעולם של פגמים, אפשר למצוא את הרגישות הזו במוזיקה, בעיקר במנגינות של אלבואו ובמילים של גיא גארווי, ואולי בגלל זה כל יצירה חדשה של הלהקה היא חגיגה גדולה, תווים שמאחים את הפצעים השרופים.

nintchdbpict000296961428

האלבום "Little Fictions" מתחיל עם היופי, הפצעה של חיים חדשים אל תוך עולם חדש, וממשיך להתנדנד בין אהבה לכאב זך, בין פסנתר וכינורות שובי נשימה לביטים אלקטרונים שרק המילים של גארווי יכולים להסביר מה פשרם. הלחנים מתבססים יותר על מנגינות שחוזרות על עצמן תוך כדי השיר: ב-"Gentle Storm" התווים משתנים ע"י קולו של גארווי ואקורדים רכים של פסנתר, הגיטרות מתדרדרות בסגנון סבנטיז ב-"Firebrand  & Angel" פורטות את דרכן יחד אל החור השחור, ופסנתרים וקלידים מסתערים אחד על השני, סוללים את הדרך לביטים האלקטרוניים, ולאחר מכן מתערבבים תוך כדי שגארווי משנה טונים. בגישה רדיוהדית, הלהקה גורמת למאזינה לצלול פנימה כדי למצוא את הליבה הטהורה שאותה מצאה בכל שאר האלבומים.

אם ב-"Taking of landing of Everything" השקה גארווי את המנגינות במילים שנוגעות יותר במטאפורות מאשר במשמעות עצמה, הפעם המשורר נכנס לפרטים הקטנים והפשוטים. הבחור מאוהב, הוא התחתן ביוני האחרון עם האישה אותה הוא אוהב (והמעריצה בתוכי מאוכזבת שזו לא היא), ולכן לא קשה לאתר את המחוות הרומנטיות שלו כלפיה, כלפי העתיד שהם יכולים ליצור ביחד וההווה שהוא כל כך מעריך, גם אם מדובר במעשה טריוויאלי כמו הליכה לסופר. בכל זאת, הוא לא יכול להתעלם ממעגלי המאקרו החגים מעליו ומעל הנס הפרטי שלו. ב-“K2” הוא מתעמת עם הפחד שלו מתוצאות ה-Brexit, ב-"Firebrand & Angel", הוא לוקח את הכעס ומנסה לאחות אותו עם היופי שיש לו בידיים, והשקרן הפנימי שלו כועס על כל השאר כמוהו ב-"Montparnasse".

8573a1a2768b86765d44573cd4d4cc4e-600x600x1

בקולו, צועק גארווי את האש עליו הוא כתב, והוא נרגע בכל פעם שכל דבר מה קטן מנחם. גיא גארווי ניחן ביכולת לתאר רגעים של אינטימיות, אלימות, תשוקה וכעס בצורה שמנקה אותם מלכלוך והופכת אותם לרגשות זכים יותר, חפים מכל ציניות ומשוללי שטחיות שכבר מזמן כבשה את התרבות שאנחנו חיים בתוכה. הוא כותב אהבה הנושקת לגבולות הקיטש אך לא עוברת מעבר לגדרות המפתים, ומשתית אמונה שעוד יש דבר כזה קיים – מעבר למוסכמות החברתיות, מעבר לציפיות ולדרכים שבה אומרים לנו לקיים אהבה, יש אותה בין גבר לאישה, בלי משחקים של אמת או חובה ועם חיבה שמשוררים של פעם ידעו להעריך במילים גדולות מהחיים.

בחיים מוכתמים בחרדות וציניות אני הולכת לאיבוד ואז מגיע אלבום נוסף של אלבואו, עוד מילים של גיא גארווי, עוד סיומת יפהפיה של כינורות עם קול כל כך חם ששר: "אהיה רחוק לזמן מה, אבל הלב שלי נשאר במקום, מחמם ושומר ומנחה." כזה הוא הלב של אלבואו, ולכן אין מקום לביקורת שלי על יצירה שלהם, רק תודה גדולה על שהם ממשיכים לתת ללב לחייך מדי פעם ולהתמלא בתקווה שרגישות אמיתית תגיע ואוכל לשתף אותה עם אחר.

מודעות פרסומת

זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out
32194_gal
השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

32194_galנראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

cover400x400_1424290985כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

32194_galאני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

32194_galתואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

32194_galבראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

32194_galג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

32194_galברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

32194_galב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

marriages-608x608תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

כפרה – על יום בפסטיבל "OnBlackHeath" בלונדון

on-blackheath-SL

רדינג 2011. עשרות אלפי טינאייג'רים בריטים, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחקקו עמוק בעור שלהם ממזמן, עושים את דרכם כדי להרוס לחברותיי ולי את חוויית הפסטיבל. הקהל הבריטי דחף, מחץ, חנק וגם זרק הערה אנטישמית ובי נשבעתי שזו הפעם האחרונה שאני אלך לפסטיבל. בברצלונה, פסטיבל פרימוורה ריכך את תחושותיי לגבי אירועים המוניים כאלה, עד כדי כך שחזרתי אליו גם שנה אחר כך אבל אז הגיע הרגע שבו החלטתי עם שותפתי לדירה והביאףאף, אילת, לנסוע ללונדון.

המלט 2015. עשרות אלפי טינאייג'ריות מכל העולם, וגם כאלה שהפצעונים כבר נחטטו עמוק בעור שלהם ממזמן קנו כרטיס שנה מראש כדי לראות את בנדיקט קמברבאץ', הלוא הוא "שרלוק", משחק בתיאטרון את אחד התפקידים הנחשבים ביותר בהיסטוריה.  אחרי כמה חופשות קצרות, החלטנו אילת ואני שהגיע הזמן לעשות חופשה אמיתית וארוכה. לא סופ"ש ויום,  אלא 11 ימים של טירוף חושים בריטי. כמה חודשים לפני הטיסה, אלבואו הודיעו שהם הולכים להופיע בפסטיבל בשם "On Blackheath" ולא חשבתי פעמיים לגבי לקנות כרטיס. רק אחר כך, כשהבנתי שגם המאניק סטריט פריצ'רז יהיו שם לתת בראש עם רוקנרול, התחלתי לחשוש לשלום שתינו כשנזכרתי באותה חוויה מחרידה של פסטיבל שהיה אמור להיות גן עדן עלי האדמות (סטרוקס, פאלפ, אלבואו, אינטרפול, דפטונז, מדנס ועוד ועוד). נזכרתי בהופעה של אלבואו מאותו פסטיבל, איך הקהל התנהג בנימוס וברכות אחד כלפי השני במהלך ההופעה, וקיוויתי שזה ימשיך ככה גם ב-2015.

אז… און בלקהית' 2015. כהרגלי הייתי לחוצה על שורה ראשונה כמו טינאייג'רית ופצעוני לחץ איימו לבקוע מעל העור שלי. הנסיעה למתחם הפסטיבל מאיזור האמרסמית' בלונדון, שם לנו באחת הדירות המגניבות, הייתה מעיקה קצת מכיוון שהיא כללה שעה וחצי של נסיעה למקום שלא הכרנו. אחרי שהחלפנו טיוב ונכנסנו לאוטובוס לכיוון בלקהית', שמחתי לראות  בסוף הנסיעה שדה ירוק וגדול שבסופו נראה מתחם אוהלים ענקיים של פסטיבל. הגענו בסביבות הצהריים, ויתרנו על האקט הראשון כדי שנוכל לקום בשעה נורמלית וליהנות בכיף שלנו מכוס קפה סטארבאקס היומי שלנו ("בכיף שלנו" = אני לחוצה כאילו כל גורלי קשור באם נגיע לשורה הראשונה לאלבואו או לא) לפני שנצא לדרך. נכנסנו בקלות אל המתחם הציורי, ומולנו ראינו מ-ל-א דוכנים של אוכל. משמאל נח אוהל שבו להקה קטנה הופיעה ושרה שירים בסגנון ביץ' האוס אבל אני לא שאפתי להתעניין בה מאחר והייתה לנו במה גדולה לתפוס אליה מקום. בסיור קצר שעשינו גילינו מתחם מתוק מדבש שמוקדש בחלקו לאוכל, בחלקו למוזיקה וברובו לפעילויות לכל המשפחה. ילדים התחרו בקפיצות בתוך שקים, התאפרו, התחננו בפני ההורים שלהם לבלון בובספוג\מיניון\ספיידרמן (איפה גופי? אפליה.) זה כבר חצי אישרר לי שחוויית רדינג 2011 לא תחזור על עצמה.

כשעברנו דרך הבמה הגדולה, ראינו אנשים שכובים בקבוצות משפחתיות על גבי שמיכות על הדשא, ורק קומץ של אנשים עמד במהלך ההופעה בשורה הראשונה. עצרנו בשירותים הכימיים הנקיים, מילאנו את בקבוקנו במים מקומיים וקנינו מנת פיש אנד צ'יפס שהייתה מספיקה לשבט בריטי שלם. תבענו את מקומנו בשורה הראשונה מהצד השמאלי ושם התיישבנו כדי לזלול את המנה הבריטית המסורתית. הראשונים שעלו על הבמה היו חברי להקה חדשה שזכתה בתחרות מוזיקה של הביביסי ושמם באנגליה "Venice Trip". הם היו חמודים, טריפיים, בעלי חזות טיים אימפאלית זרוקה וארוכת שיער והנעימו את זמן האוכל. אחריהם עלה ג'ק סבורטי יחד עם להקתו במיצג פולק מיינסטרימי חביב שעשה טוב על הלב. הוא טען שזהו הפסטיבל הראשון שבו לא ירד עליו גשם במהלך ההופעה, ובירך את ה"קיץ" שנתן לנו יום של שמיים בהירים ("בהירים" = יואו! תראו את הכחול המבצבץ שם בין העננים!). אותם שמיים נתנו עוד רבע אישרור לכך שגם הגשם לא יבוא ויכביד על ההופעות שהגיעו לאחר מכן.

ג'ק סאבורטי

ג'ק סאבורטי

אילת ואני ציפינו אך ורק לאלבואו, אבל כיאה לפסטיבלים, הפתעות טובות הגיעו בדרך. הראשונה הייתה אנה קאלבי, אותה הכרתי רק דרך חשבון הפייסבוק של דרור בלומברג. היא עלתה עם להקתה ובהכאות תופים הכניסה את כולם בקהל לעולמה הקודר והדרמטי. כשהיא כולה לבושה שחורים, שפתיה אדומות כדם, עמידתה מתוחה כמכשפה העומדת להטיל על כולנו כישוף, היא צימררה את עולמנו ולא יכולנו שלא להיכנע לה. הקול העמוק שלה הרשים את שתינו, אמנם בהתחלה קצת צחקנו אבל היא השתיקה כל תו של זלזול כשהיא הוכיחה שיש בגרון שלה יכולת-על לעלות ולרדת בסולמות ולהישמע מושלמת. קאלבי היא גם כן גיטריסטית מוכשרת במיוחד, מה שעשה רושם פומפוזי בהתחלה הפך בעניין של כמה שניות לאנחות של "וואו!" ועיניים פעורות אחת כלפי השניה. היה מרענן לראות אישה כזו עוצמתית, יחידה מבין אקטים גבריים שעלו לפניה ואחריה, נותנת הופעה שעשתה לי חשק לגלות את האלבומים שלה עכשיו כשחזרתי מהמסע.

אנה קאלבי

אנה קאלבי

השניים שהפתיעו היו המאניק סטריט פריצ'רז. אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה שלהם, נהניתי מאוד להקשיב לניקי ווייר כשהוא התראיין בערוץ אםטיוי2 בכל מיני פאנלים מגוחכים שבהם דנו על מצב המוזיקה הבריטית באותו הזמן. הייתי קוראת לו "בחור טוב", את זה אני זוכרת, למה קראתי לו ככה ומה הוא אמר שכל כך הרשים אותי כבר הספקתי לשכוח כי עברו בערך 7 שנים מאז שקראתי לו ככה. היו להם להיטים שאהבתי, בגלל זה גם רכשתי את אוסף הלהיטים שלהם, ניסיתי להיכנס אליהם יותר לעומק אבל לא נוצר חיבור. באותו ערב בפסטיבל "און בלקהית'", חזרתי אל אותם ימים שבהם נהניתי לשמוע אותם ברדיו. ג'יימס דין ברדפילד עלה לבמה כשכל סימני הגיל נראים עליו, אבל לא על קולו שעדיין נשמע כמו פעם. הוא הבטיח לנו לילה של רוקנרול והסט התחיל עם הלהיט "Motorcycle Emptiness" ומכוח פנימי שלא הכרתי עדיין, התחלתי לשיר אותו בקולי קולות יחד עם צבא מעריצים חמוד שהיה בקהל. מהמופע הזה פחדתי הרבה, חשבתי אולי אנשים ידחפו ויפצחו בפוגו חסר פשר, אבל כשהשורה הראשונה כללה בעיקר אנשים מבוגרים לבני שיער ומאחוריהם עמדו משפחות עם ילדים, הבנתי שזה לא יקרה. המאניקס הקדישו שיר לריצ'י אדוארדס, כותב השירים הראשי של הלהקה שנעלמו עקבותיו, שרו קצת משיריו, והמשיכו להפציץ את כולנו בלהיטים. כך יצא שבכל שיר שהכרתי, איבדתי עוד מהקול שלי. עשינו קול שני ל"If you tolerate this" (השיר הכי אהוב עלי שלהם), קפצנו ב"You stole the sun" וכשההופעה הסתיימה עם "Design for Life" צרחנו כאילו אין עוד הופעה לאחר מכן וחגגנו תחת גשם של קונפטי לבן. קיבלתי פצצת נוסטלגיה לפנים בלי שציפיתי לכך, אהבתי את זה מאוד.

IMG_8480

אבל בשביל מה באנו אם לא לראות את אלבואו? בזמן שהכינו את הבמה, אני הוצאתי מהתיק את השלט שהכנתי לגיא בתקווה שהפעם אקבל את החיבוק שאני מחזרת אחריו כבר שנים. בשעה 20:45 בדיוק עלו מארק וקרייג פוטר, ריצ'ארד ג'ופ, פיט טרנר והגיא גארווי אל הבמה אל קהל חם במיוחד והתחילו את ההופעה עם "The Birds", שיר הבית הרוחני שלי. גארווי, המשורר שכבש מליוני לבבות רגישים, חזר להופיע על הבמה כשהוא עדיין מתנדנד קדימה ואחורה, הוא הצביע אל הילדים שעמדו בשורה הראשונה, הושיט את ידו כאילו שום מרחק לא מפריד בינו לבין האנשים בקהל ויצר קשר עין עם כל מי שהיה בשורה הראשונה. בשטח שעמדו בו אלפי אנשים, הייתה בכל זאת הרגשה של אינטימיות בין הלהקה, המילים של גארווי  והקהל. "The Bones of You" הגיע לאחר מכן עם הסיומת "סאמרטיים", הצלמים עזבו את הרחבה שהפרידה בין הקהל לבמה וחשבתי שזה יהיה זמן טוב לפתוח את השלט. את "Fly Boy Blue/Lunette" ביליתי בניסיון לא להתפדח יותר מדי על מה שרשום שם ונהניתי ממה שהיה נדמה לי חיוך ממארק פוטר שהופיע ממש לפנינו והיה יכול להבין יותר בקלות את השלט. חשבתי שהמעבר בין החלק הקצבי של השיר אל ה"לה-לה-לה" היפה פרי גרונו של גארווי יפעיל את הממטרות אך במקום הופעל משהו אחר. החיוכים של הלהקה, הגישה הקלילה והמזמינה לא הוציאו דמעות אלא הפעילו בכל הכוח את שרירי השפתיים שחייכו להן במשך כל ההופעה. "One Day Like This" הגיע, ממנו לוויתי את המילים כדי לכתוב לגארווי שיבוא ויחבק אותי, ונתתי עוד צ'אנס לשלט שהיה נדמה לי שגם גארווי כבר הספיק לקרוא. אבל לא היה לו איך להגיע, לא מדרגות, לא במה קטנה יותר שאליה יוכל לקפץ כדי לרדת אל הדשא. משהו בי מקווה שאם היה לו משהו שיעזור לו, הוא היה יורד אלינו ונותן לי את מה שייחלתי לו.

IMG_8506

ב"Real life angel" חזרתי במחשבותיי בזמן להליכה שעשיתי בים ביום קיץ ישראלי אותה ביליתי בהקשבה לאלבום האחרון של הלהקה. בשיר הזה עצרתי ועמדתי עם רגליי בתוך הים וכתבתי לפנינה, שותפתי לענייני מוזיקה בכלל ואלבואו בפרט, שאנחנו חייבות לנסוע לראות את הלהקה הזו בלייב שוב. היא זכתה לראות אותם בורכטר השנה, ואני בלונדון, וההבנה הזו גרמה לחיוך להתעצם עוד יותר. גארווי עטה על עצמו גיטרה חשמלית והצהיר בפני כולם כי הם הולכים לנגן שיר מהאלבום הראשון. "Bitten by a Tailfly" התנגן כמעט אחד לאחד כמו באלבום, רק רועש ושורט יותר, הרשיתי לעצמי לנוע קצת לצליליו הפלרטטניים, ואפילו היה מרווח שהיה אפשר לעשות בו את זה. "Sad Captains" ושיר הנושא של האלבום האחרון הפרידו ביופיים בין השיר הזה ל-"Lippy Kids" ו-"Newborn" השקטים כשהאחרון קיבל ביצוע מרהיב. גארווי הציג אותו בכריזמה המקסימה שיש רק לו כשיר שמארק פוטר, הגיטריסט, כתב בגיל 4 כשעבד על הספינות. זה כמובן לא נכון, אבל מה זה משנה כשזה מצחיק קהל שלם?

ההופעה הסתיימה עם קייטנה ווקאלית בהדרכתו של גארווי, שהפכה לאחר כמה זמן להזדמנות לצרוח יחד איתו באוויליות חסרת גבולות, בלי ביקורת ובלי אנשים שיגלגלו עיניים. כולם עקבו אחר הצלילים שהוא ביקש שנחזור עליהם ובסופו של דבר הגענו ל"או-או-או" המוכר של השיר "Grounds for Divorce". השיר עם הפזמון מפוצץ התופים הקפיץ את כל הקהל והביא והחדיר עוד חמצן משלהב ומתלהב אל תוך החזה שגם קיבל צורה של חיוך. גם לאחר שהשיר נגמר, הקהל המשיך לשיר את אותו "או-או-או" בתחנונים לכך שההופעה תמשיך. חמשת המופלאים השתחוו בפני הקהל, גארווי הרים את טרנר על ידיו במחווה ברומאנסית טיפוסית כדי שיצטרף אליהם וכולם היו מאושרים להיפרד מכל כך הרבה חיוכים מהקהל. התחנונים לא הצליחו, ואחד מהמארגנים הודה לכל הקהל על יום יפה של פסטיבל שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד עכשיו. אם שתי ההופעות הראשונות של אלבואו שראיתי היו מרגשות ומלאות בכווצ'וצ'י לבבות, זו הייתה הופעה מרגשת וכיפית שהביאה תוצאה אחרת לגמרי מהשתיים שקדמו לה. מה גם שאחרי צעקות "פליז" מהמאבטחים שיביאו לי את אחד הסטליסטים, השגתי מזכרת מההופעה. המאבטחת שבחרה לתת לי את הסטליסט אמרה שזה בגלל שביקשתי כל כך יפה, ונזכרתי באחד הדברים הכי יפים באנגליה – הם מעריכים נימוס. החיוך דעך לאט מאוד אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה. המשכתי לשיר מילים מתוך השירים שבוצעו בלייב בקול וגם בלב, והפעם התאהבתי עוד יותר בגארווי. לא הפסקתי לחשוב על המבטים שלו, איך הוא גרם לכל אחד ואחד להרגיש שהוא שם, איך השירים בוצעו ברמה הכי הכי, גם אם מדובר בפסטיבל קטן ממדים. אלבואו נשארה בשבילי להקת ההופעות הטובה ביותר, יחד עם הכריזמה של גארווי, זה שינצל את הזמן בשביל להציג את חברי הלהקה והתזמורת המלווה. גם הביצועים הרועשים ביותר הרגישו אינטימיים, כאילו התנגנו בתוך חדר קטן במיוחד בשביל קומץ אנשים. כמו שגארווי הוא החבר הטוב של האנשים על הבמה, הוא התנהג ככזה גם לכל הקהל ונתן הרגשה של ייחוד וייחוס לכל אחד ואחד.

IMG_8502

יצאתי בהרגשה מלאה בבטן, ועם קול שהיה יגע למנוחה והצטרד לו יותר ויותר. בכל רגע של ההופעה הזו חשבתי על ההתבכיינויות החוזרות ונשנות שלי על כך שנולדתי מאוחר מדי, ולא זכיתי לראות את בוב דילן\ביטלס\פינק פלויד\אריק קלפטון בשיאם, מחקתי אותן לגמרי מתאי המוח ובמקומם שמתי את הסיפוק על כך שאני חיה בתקופה שבה אפשר לראות את אלבואו בהופעה. בזמן שבו כל אחד מחפש לו מקום בעולם, כשכל אינדיבידואל דואג ומדבר בעיקר ל- ועל עצמו ואין לי דרך להרגיש שייכת לשום מקום, הרגשתי שייכת לבית המוזיקלי שכולו תווים ומילים שנכתבו על ידי חברי הלהקה. גארווי לא עוזב את מחשבותיי מאז ההופעה הזו, גם אחרי ההצגה של המלט, הוא עדיין פיאר בנוכחותו הווקאלית והחזותית את הרהוריי ועכשיו אני תוהה על טיבו של אלבום הסולו אותו הוא עתיד להוציא עוד השנה.  זו הייתה פעם שלישית שראיתי אותם, אך לא פעם אחרונה. ואימרו אמן!

הקהל הבריטי כיפר המעט על העוול שהוא עשה לי ולעוד כמוני ב-2011, אבל עדיין אעדיף לנסוע למקומות אחרים בשביל ליהנות מהאמנים האהובים. אלא אם כן מרטין פרימן יכריז על איזו הצגה בכיכובו… הכל פתוח, עוד לא מאוחר.

חן

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

קטיפה כחולה – על האלבום החדש של אלבואו

ממשיכים במסורת האפקטים האודיטוריים, נא ללחוץ על הפליי:

זה אמצע הלילה, לפני כשעתיים שמתי את "סיפורים פטרבורגיים" של גוגול לרגלי המיטה בתקווה שזו תהיה שינה קלה. המוח שלי בגד בי והכאיב לראש שלי עם כל מיני מחשבות מטורפות על מלכים בספרד, על אף שאולי יחפש לו חיים משלו ואתעורר לגלות שהוא חסר לי על הפנים, על מילים שבתוך המוח מתעוותות לדיסלקציות קטנות, ולא נותנות מנוחה על הכרית הרכה. אני פוקחת את העיניים והחשכה של שתיים בלילה מייעצת לי לשתות כוס מים, להירגע ולנסות עוד פעם להירדם. אני עושה את צעדיי על הרצפה הקרה שגורמת לי לעשות את צעדיי יותר מהר, אני שותה את המים, חוזרת לחדר והאדרנלין של המסע הקצר מחזיר אותי מוכנה לעוד מסע עינויים של רעיונות שמטביעים אותי בתוך אוקיינוס של ייאוש. השחור הופך ללילה לבן, אני פותחת את מנורת הקריאה ומנסה לתכנן כיצד לנהוג בגוף חסר המנוחה. מעל הררי הספרים קורץ לי סמארטפון אחד ומזמין אותי לחבר לו אוזניות ולנסות מדיטציה דרך מוזיקה, ולא סתם מוזיקה, אלא האלבום החדש של אלבואו היקרים.

לחיצה פשוטה על ה"Play" וכל המחשבות וההרהורים מתנקזים לכדי אמת אחת שהיא היופי של המוזיקה שאלבואו מפיקים. חמישה חברים ממנצ'סטר שטים על סירה, המים שקטים ולא מפריעים להתקדם. עשרת המשוטים זזים בקצב אחיד, אף חבר לא ינסה ולו לרגע אחד להתבלט יותר או פחות, כולם שם ביחד, שיתוף פעולה מושלם. הרוח עוזרת לסירה להגיע למקום חפצה בעזרת משבים קלים של משחקי מילים פרי עטו של גיא גארווי אחד, שלא עוצר גם כשמאבד נשימה. מניח הוא את צלילי קול הקטיפה שלו בהתאמה מוחלטת למוזיקה של חבריו, ויוצר באמצעותה תרגילים ספרותיים שגורמים למזריקת ספרות כמוני להישבע אמונים בפעם המי יודע כמה ללהקה שלא מפסיקה להרחיב את הלב. כל שיר הוא נהר של כלים, אשר נשפך לים ובסופו של דבר מתרחב לכדי אוקיינוס שלם של רגשות. הבגרות הניגרת לא מונעת מהמוזיקה להגיע לשיאים, אין מגבלות גם בעולם המבוגרים, במיוחד לא בעולם מופשט וקסום כל כך שקוראים לו אלבואו. ואני מדמיינת נפשות חיות מתחת למים, מושיטות ידיהן לגעת בזוהר של החבר'ה, והם באדיבותם אוספים את כולן, מצילים אותן מלטבוע אל תוך האפריוריות של העולם החומרי, ולבסוף מכסים אותן בשמיכתו החמימה של הלילה. גם הנפש שלי מתכסה בימים האחרונים, ובעזרת מילותיו של גארווי נהנית מזמן איכות עם כל הקפטנים העצובים שלה שחוץ מגארווי כוללים גם את אוסקר ויילד וניקולאי ו. גוגול.

elbow-2014

כל אחת והמן-באנד שלה

"The Take off and Landing of Everything" הוא אלבום אלבואו טיפוסי לכל מי שהתגעגע אליהם מאז יצירת המופת שלהם מ-2008 "The Seldom Seen Kid" ולא התחבר לאלבום שלהם מ-2011. חלק מהשירים מושתתים על צלילים שחוזרים על עצמם, אך מתעצמים עם המשך השיר ומדמים הפלגה חלקה אל המקומות הכי טהורים. גארווי שר על חייו בעולם המבוגרים, על הילדים, על האישה ועל המחויבויות שלא נגמרות. קולו נשמע ברור יותר, מיתרי הקול שלו כמו קרני אור שיפגעו בכל מי שיחשוף את עצמו לשמש שלו. מילותיו הם שירה רומנטית שגורמים גם לעבדתכם הנאמנה להשתפך באותה צורה.
מכיוון שהם שטים, והחתירה אינה פעולה נמהרת, לוקחות כמה הקשבות בשביל להכיל את כל האלבום ולהתחבר, ככה זה הסיפור עם כל אלבום של אלבואו מבחינתי. ישנן נגיעות אלקטרוניות קטנות, אך הן אינן מתכנתות קור אל תוך התערובת המחבקת של המוזיקה, הכל מוגן ואלבואו נשארים הבית המוזיקלי שלי, ואולי גם שלכם.

לאחר שסיימתי את ההקשבה לאלבום הזה, שהייתה השלישית במספר, נרדמתי לשינה ללא חלומות עד יום שישי הנכסף. והדבר הראשון שעשיתי כשהתעוררתי? הלאה להקשבה הרביעית.

עד ההתפעמות הבאה,

חן.

דירוג אלבומי השנה 2011

אין כמו סיכומים – גם בלימודים, הכל כתוב קצר והרבה יותר קולע. דירוגים זה אפילו יותר כיף, כי זה מעסיק בזמן שיעורים שקשה להתעניין בהם.

אז הנה, הדירוג שלי לאלבומים שהכי אהבתי בשנה הלועזית המדהימה שהייתה לנו. אני לא יודעת אם הרשימה תישאר אותו הדבר עוד חודש, מאחר ורק לאחרונה הובאו לתשומת ליבי אמנים נחמדים כמו Caveman ו-Real Estate ולפי שני שירים של כל אחד מהם, נראה כי גם להם היה מגיע איזה מקום כבוד ברשימה – אבל בא לי לפרסם עכשיו אז זהו.

את מי לא תמצאו ברשימה אבל בכל זאת אני רוצה להזכיר אותם? נעם רותם, מר רוק ישראלי חכם, Foo Fighters שהעיפו אותי והנעימו את הליכותיי הספורטיביות בים, Death Cab for Cutie האחרון שאולי שמעתי אותם יותר מדי בשנה האחרונה, Gorillaz – כי אם דיימון אולברן לא מוזכר לא קוראים לי חן, וThe Strokes המרקידים הרשמיים של ניו יורק.

Here it goes…

מקום 10. Yann Tiersen – “Skyline”

בעוד צמד "אייר" החליטו לקחת חופשה מהתנסויות אלקטרונית סטייל סאונד של מכונת כביסה אחרי "10,000 הרץ", צרפתי אחר בשם יאן טירסן נרתם למטרה החשובה – להפוך את התורה של קראפטוורק לנחלת אוזניים, אשר כמהות לצלילים שהן עדיין לא שמעו. טירסן, מי שמוכר בעיקר בתור זה שהלחין את פסקול הסרט "אמלי", התברר לי השנה כאיש בעל עוד יותר דמיון. אודרי טוטו והאקורדיונים כבר מזמן נותרו מאחור, ובמקומם הפציעו דיסטורשנים, קולות שבאו מן המצולות ונעימות שמזכירות את ימי "צ'רי בלוסום גירל" הורודים של אותו צמד שהזכרתי בהתחלה. יש משהו במים של הצרפתים, אחרת מאיפה להם כל הידע, הדיוק ושכבות הצליל?
למטה: הרצועה הכי מובנת באלבום ההזוי הזה.

מקום 09. R.E.M – “Collapse Into Now”

מייקל סטייפ סיפר לג'ימי פאלון כי על עטיפת אלבומה האחרון של להקת אר.אי.אם, הוא צולם מנפנף לשלום למעריציו, אבל אף אחד לא הבין את זה. ואכן, זוהי שירת הברבור של אחת מהלהקות המשפיעות והחשובות ביותר בהיסטוריה. מה עוד, הוא  גם לא הבין שנפנוף שלום אחד ממנו זה שבירת לב של אנשים שנשמו את מילותיו לאורך שנים, וספגו את הקול שלו בעת צרה. בתגובה שלי לאלבום באתר מוסיקהנטו כתבתי כי "להתרסק אל עכשיו" הוא אלבום המאסף בתוכו את מיטב הז'אנרים אותם כיסתה השלישייה מג'ורג'יה. גם מהרמז הזה לא הבנתי שמדובר בסוף, וכמה שזה היה קשה. לפחות הם השאירו אותנו עם מורשת שלמה שמסתיימת בכבוד. עם שירים כמו “Oh My Heart” ו"Blue", סטייפ, מילס ובאק נתנו את כל כולם כדי לנפנף למעריצים לשלום כסאחיסטי, מנחם ואוהד.
למטה: הלב שלך סטייפ? תראה מה עשית לשלי!

מקום 08. Tom Waits – “Bad as Me”

אין רע כמו טום וייטס, וזה תמיד נשמע כל כך טוב. זה לא פשוט לקחת אלמנטים תיאטרליים, מילים גדולות מן החיים ולשלב אותם עם מגוון של ז'אנרים כמו בלוז ורוק. אבל בשביל וייטס זו התמחות, עם ההגשה הצרודה הייחודית לו. לא הכל חייב להיות יפה בעולם של וייטס – גם בדברים המכוערים אפשר למצוא לא מעט קסם. במוזרויות שלו אפשר למצוא כנות ואהדה, וגם כשהוא נושף את העשן המוזיקלי שלו לתוך ריאות של המונים כמו הבלדות "New Year’s Eve" ו"Back in the Crowd", נשאר אותן גוון וייטסי שעושה אותן הרבה יותר מזה.
למטה: ככה הוא פתח את האלבום, וככה אני אוהבת אותו.

מקום  07. Other Lives – “Tamer Animals”

הפסקול המושלם לחלום הכי רטוב, למסעות אל יעדים רחוקים או סתם צהריי שבת. התיזמור באוויר, הקולות הכנסייתיים מעלים עוד קצת השמיימה והלחנים כבר דוהרים אי שם לשביל החלב – בין הדרמה של "Dark Horse", דרך הפשטות של “Dust Bowl iii” וכל החולמניות האווירתית שמושרית בכל רצועה, קשה לא להיסחף אל תוך העולם הדרמטי שאות'ר לייבז מאלפים אותנו לתוכו.
למטה: גם בשידור חי זה נשמע מעולה.

מקום 06. The Antlers  – “Burst Apart”

השדים מטבעם לא יוצאים אחד אחד, וכשסוף סוף משחררים אותם הם מתפרצים החוצה – לפעמים ברכות, היזע והדמעות נשטפים החוצה, ולפעמים זה בליצקריג של רגשות, ומיירטים אותם לכל עבר. עם האלבום האחרון של האנטלרז, גירוש השדים נעשה בכל דרך שתרצו – אם זה ברכות הנשית של קולו של פיטר סילברמן הסולן או במוזיקה החולמנית שלפעמים מתהדרת בדיסטורשנים פה ושם. הכל מתפזר- בדידות, ניכור, דיכאון, וסיוטים על שיניים שמתפוררות. אולי זה בגלל ששירים כמו "I don’t want love" או "Hounds" שניחמו אותי במקרים קיצוניים, אולי זה הדימיון ל"Asleep in the Back", אלבום הבכורה של אלבואו – האלבום הזה עובד מכל בחינה.
למטה: השיר שפחות התחברתי אליו בהתחלה, ועכשיו הוא בריפיט.

מקום 05. PJ Harvey – “Let England Shake”

לא צריך בובי בשביל שיגיד לי שהאדישות ניצחה, אבל זה לא ברור מאליו שפי ג'יי הארווי הביאה ניצחון עוד יותר גדול עם האלבום הזה. זה אולי האלבום הכי קליט של הגברת הראשונה של הרוק הבריטי, ועם זאת, כמו ספר שירה טוב, המילים מחלחלות בקצב קצת יותר איטי מהמלודיה. הארווי אספה את ההיסטוריה האנגלית, הסתכלה על ההווה, וכתבה המנונים עם כמה לקחים לעתיד. המילים מביאות דימויים מזוויעים של מלחמה ומוות, וקולה את הנחמה והרגישות. כל פרס יוקרתי הגיע לגברת הארווי השנה וכל מילת שבח היא אמת, אחד האלבומים החזקים של השנה.
למטה: החצוצרה הזו לא תרפה.

מקום 04. Fruit Bats – “Tripper”

התגלית שלי לשנת 2011, וזו בכלל אל להקה חדשה, אבל זה ה-אלבום שלהם. רגע לפני שהוא עומד לטבול רגליו בתעשיית הפופ של "השינז", אריק ג'ונסון, מנהיג העטלפיאדה, עזב את הרקע הפולקי שלו ועבר לארץ סוכריות המקל ומגלשות הסוכר ממנה באו גיבורי פופ מודרניים כמו ג'יימס מרסר (שינז) ודייב פרידמן (מרקורי רב). בין צמר גפן מתוק לאחר, עובר המאזין מסעות של מטייל פרי דמיונו של ג'ונסון, מכיר אנשים שונים ומשונים ומדי פעם גם מתפנק בבלדה רומנטית המלחלחת את העין מדי פעם. את השיר השני באלבום, "So Long", כבר הכתרתי כשיר השנה שלי – כשרטרו פופ מוגש עם סוכריות קסילופון וגיטרה חלומית, זה רק עניין של אהבה ממבט ראשון, ואולי קצת קרייבינג לאיזה ביסקוויט שוקולד.
למטה: תצטרכו להתאמץ קצת כדי לשמוע את שיר השנה שלי, הנה עוד פלא פופי מתוך האלבום:

מקום 03. Bon Iver – “Bon Iver”

זה לא היה צעד ברור מבחינתו של ג'סטין ורנון. הוא התחיל את הקריירה שלו על רגל ימין עם אלבום בכורה מלא בפריטות גיטרה צנועות וקול כאוב שחלחל לליבם של מיטב הרגישים באנשים. יכול להיות שחבריו מלהקת "הנשיונל" לימדו אותו דבר או שניים בדרך, או אולי זה היה סופיאן סטיבנס שהדביק אותו בחיידק התיזמור – מה שבטוח זה שבון אייבר קפץ מדרגה ועלה אל ליגת העל של יוצרי המוזיקה האלטרנטיבית. הרומנטיקה ניגרת מקולם של הסקספונים, הדרמה נשפכת מכלי הנשיפה, הארציות האמריקנית דרך פריטות הגיטרה, ואותו קול כאוב נשאר עוד מאותו זיכרון מתוק של האלבום הראשון. אה, ויש גם את הסינתסייזר שמחזיר לימים העליזים של שנות ה80. אותי ורנון הצליח להפתיע, ומי שלא הספיק לשמוע או לא רצה – זו אחת ההחמצות. "Holocene" שבר אותי מפריטה ראשונה.
למטה: שיר שאמרתי עליו בהתחלה שהוא משעמם, כן. טוב שיש האזנה שנייה, שלישית והלאה.

מקום 02. Fleet Foxes – “Helplessness Blues”

זה היה צמוד – לרובין פקנולד וחבורתו המזוקנת היה קרב מול כמה מזוקנים אחרים, אבל הם יסתפקו במקום השני, גם מכובד, לא? יש משהו בהגשה הקטיפתית של האלבום הזה ששבתה אותי הרבה יותר מאשר האלבום הקודם של השועלים. ההתחלה תטעה כל אחד לחשוב שמדובר בעוד אלבום פולק כשר למהדרין, אבל איך שמגיעים ל"Sim Sala Bim", לחשי הכישוף של פקנולד מתחילים לפעול. בסיום השיר, לאחר קטע שנשמע כמו אקפלה של כמה גיטרות, ההרמוניה הווקאלית המוכרת מאותו אלבום בכורה מהולל נותנת מקומה גם לכלים מסביב. יותר מאלבום, מדובר פה באופרת פולק מלאה רגעי גאות ושפל, זעקות ולחישות, פריטה רכה וכלי נשיפה דיס-הרמוניים, המגוללים סיפורים על טבע, בדידות ובעיקר על חיים.
למטה: "Sim Sala Bim"

~*~מקום 01. Elbow – “Build a Rocket Boys!”~*~

קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל מעבר לאטמוספירות מומצאות. למוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו, כזו היא – חסרת צניעות וענווה. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו, בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגג לישון תחתיו, אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה, ומסיבה זו בדיוק הוא קיבל את המקום הראשון. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו, זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר, הבחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה, שירי ערש וחלומות – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר. שנת 2011 לא הייתה 2011 בלעדיהם.
למטה: השיר הפותח את האלבום, מחזיר אותי לחמימות הביתית ועשה זאת גם בפסטיבל רדינג האחרון כשצפיתי בהם עטופה במיטב שכבותיי.

אז מה צפוי לנו שנה הבאה? אייר חוזרים עם הבטחה לקאמבק אווירתי, שינז יעלו את רמת הסוכר בדם, פרנז פרדיננד ינסו את מזלם ברביעית על רחבת הריקודים וסרט על פרדי מרקורי בכיכובו של בוראט.

עד אז,
שתהיה שנה אזרחית טובה,
עשירה,
מהנה,
מאתגרת,
וראויה לחפירה.
חן.

המסע לפסטיבל רדינג – חלק ג' ואחרון

מקום 4: קשה להתעלות על INTERPOL – אנרגיות אנרגיות ועוד קצת אנרגיות מהבמה. אבל מהקהל? כלום ומאום. מאחורי פנינה שתי נשים פצחו בשיחה קולחת על דברים לא מעניינים ונראה כי באזור שבו עמדנו רק פנינה, מירב ואני הכרנו בקיומה של הלהקה על הבמה (פנינה הייתה חייבת להכיר מאחר וחן הדיקטטורה לא נתנה למצלמת שבתייב לנוח). פול בנקס נשאר פול בנקס, קסלר עם אותם צעדים וסאם נתן בראש כהרגלו. לא מפתיע שבמהלך ההופעה הפציעה לה קשת בענן בשמיים והראתה בדיוק מה התחולל בתוכי. חוץ מ"הנדס אוויי", הקפידו הThreesome הניו-יורקי על סטליסט של שירים מכווצי שרירים כמו "סיי הלו טו דה איינג'לס", "ממות'" ו"איוול". המלך אינו עירום בכלל, רק בא לו לפעמים לבוא עם חליפה של אדידס, ובקטע הבא הוא רק ביקש שנגיד שלום למי שהופיעו אחריהם [ראו מקום 1]

מקום 3:קורס מזורז בהלאמת לבבות ע"י The National –  לאחר שהחלטנו כי הגיע הזמן לתבוע את מקומנו קרוב לבמה, גילינו עצמנו בשורות הראשונות כשלפנינו עומדים שני שרוכים ארוכים. לאחר שביקשנו יפה, הם נענו עוד יותר יפה

ההגשה מהחזה, הצילום בא מהלב. תודה לפנינה שבתייב

ונתנו לנו לעקוף אותם, והתגלתה מולנו תפאורה לא מובנת בעליל – על רקע אפור צוירו שרבוטים לבנים של עצים, סימני דרך ואיברים פנימיים. כשהלהקה עלתה יחד עם שני אשפי כלי נשיפה וניגנו את "Anyone’s Ghost" היינו בשוק, כשהגיע “Slow Show” הפה הפעור נסגר מעט, והדמעות גלשו החוצה. מהרגע שברנינגר שר את אחת מהשורות הרומנטית בהיסטוריה "You know I dreamed about you for 29 years before I saw you" הממטרות עבדו נונסטופ. הקשר בין הלהקה לקהל היה כמו המילים של ברנינגר, מבולבל ומנוכר – הסולן העדיף לבלות את זמנו בין המיקרופון לטיולים ברחבי הבמה. אני לא ציפיתי ליותר מזה. כאשר הבחין בתנין מגומי שהועבר בין אנשים בקהל הוא לא הביע התלהבות מסוימת, הוא ציין אותו לפני שהם ביצעו את "Abel" מהאלבום המצוין שנושא את שם החיה, אבל פיקפק בכוונות הקהל כשאמר "זה בטח בשביל ההופעה של פאלפ". הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא מישהו שיאסור את מארגני הפסטיבל שהקציבו לנשיונל רק 50 דקות הופעה. עד שעיכלתי שמה שאני רואה מולי זה מאט ברנינגר, הוא כבר הספיק לשיר את "terrible love" להיפרד מאיתנו. אם את כל זה קיבלנו ב50 דקות, אלוהים ישמור מה נקבל פי שניים מכך. להביא אותם לארץ, לא רעיון טוב?

קשה לעמוד בקצב הפוזות, אפשר רק לנסות. תמונה תודות לפנינה שבתייב

מקום 2: ההופעה לה הכי ציפיתי לפני הפסטיבל, ועוד חלום שלא חשבתי שאגשים. ג'ארויס קוקר לא איכזב באף צורה שהיא, מרגע שעלה לבמה עם "Do You remember the first time" ועד צאתו עם "Common People" (אותו הציג בתור השיר הכי מזוהה עם הלהקה, והוסיף כי למה לא? הרי זה שיר לא רע בכלל), לא היה רגע משמים אחד. מי שהעצים את חוויית ההופעה היה הקהל הבריטי, שהיה נתון כולו תחת כישופם של הפאלפים. אפילו יצא לי לפתוח דיון קצר עם אחד ששאל אותי אם פאלפ היא הלהקה האהובה עליי והעזתי להגיד לו שאני מעדיפה את בלר. זה היה דיון קצר במיוחד מאחר וקוקר – גבוה מספיק בכדי שנוכל לראות אות מכל מרחק ובין כל ג'מוס בריטי – לקח את כל תשומת הלב. הוא רקד, עינטז, התערטל, קפץ, ביצע ברמקולים מעשים מגונים, בקיצור – חירמן כל מי שרק העיז להביט. הפרפורמר של הפסטיבל מבחינתי ואחד הגדולים בכלל – גם מי שלא הכיר את השירים נהנה משואו מרהיב בחסותו של השרוך משפילד. הסטליסט כלל ברובו את אלבומם המפורסם ביותר – “Different Class” – וממש טיפה מאחרים. הפריעה לי במידת מה ההתעלמות משירים גדולים כמו “Lipgloss” ו-“Razzmatazz” אבל מי אני שאתלונן? מהקטע שלפניכם יש להרחיק ילדים מתחת לגיל 18 וחיות לא מרוסנות.

מה מפריד בין המקום השני לראשון? פשוט מאוד – לב אחד גדול.

מקום 1: זרועותיהם הפתוחות של Elbow – ההופעה בה הכל עבד – הקהל, השירים, התזמון וה-סולן. מר גיא גארווי גבירותיי ורבותיי. אני מניחה שמשימה כמו לחמם להקה בסדר גודל בינלאומי כמו מיוז היא קשה לכל הרכב, אבל אלבואו הצטיינו באותו ערב והוכיחו כי יש בהם משהו שגורם לקהלי פסטיבלים (שלא לדבר עליי) להינמס. לבמה עלו חברי הלהקה וגארווי, האחרון בתור, נכנס עם כוס בירה וסיגריה, אין טיפוסי בריטי מזה. לקול תשואות הקהל עמד כששתי ידיו מושטות למעלה, בדיוק כמו הדמות על עטיפת האלבום האחרון של הלהקה. תזמורת מצומצמת יחסית של שלוש כנריות (שתיים + אחד) וצ'לנית, היוותה תגבורת והבטחה לצליל לא מצומצם בעליל . איך שהתחיל “The Birds” שר גארווי מכל הלב, ותוך כדי הצבעות והושטת ידו באוויר לכיוון כל מי ששם עיניו על הבמה, הוא קיבץ לעצמו חבורה של אנשים עם מיוז בעיניים והפך אותם לנתיניו. בזמן הנכון ביותר לנגן אלבואו – כשהשמש שקעה – הקהל כולו היה שבוי בהגשה הרכה של הלהקה וידיו המושטות של גארווי ליטפו כל נשמה שרק הושיטה עצמה חזרה. ב"The loneliness of a Tower Crane Driver", תחת שמיים סגולים, כבר עברתי למצב צבירה נוזלי, ונשארתי ככה עד הסוף, מהופנטת. לראות אדם עם קול מלאכי כמו של גארווי, מתנדנד לו קדימה אחורה עם עיניו עצומות, ונותן את כל כולו איך אפשר שלא להתאהב…יותר. הרגע המיוחד ביותר היה כאשר גארווי בישר שאותו יום הוא יום הולדתו של הבסיסט – פיט טרנר – וזכינו לחגוג הקהל והלהקה ביחד בשירה את המאורע המשמח כשבסופו הם ביצעו – אני מקווה מאוד שבצחוק – את “Grounds for Divorce”. הסטליסט היה מספק-לא-מספק וכלל רק את שני האלבומים האחרונים והמוכרים יותר של הלהקה, ולא נותרה ברירה אלא לראות אותם עוד פעם. השמועות אומרות שהחורף בדרך אלינו, אקווה שהרוחות הקרות יביאו עמן גם את חמשת המלאכים ממנצ'סטר. מכיוון שלבחור קטע אחד מייצג מההופעה זה כמו לבחור את פוזת ג'ארוויס קוקר האהובה ביותר של  (בלתי אפשרי), קבלו שלושה + אחד בונוס. כי זה לא עולה לאף מאיתנו כסף.

תודה למי שקרא, צפה, רפרף או סתם קילל ועשה זאת בשקט כדי לא להרוס את הילדים.
אמור להיות הפסטיבל האחרון שלי, אבל אסור להגיד אף פעם.
שיהיה המשך שבוע נעים!
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: