הרגעים המוזיקליים הגדולים של הפליט פוקסז – פוסט יומולדת לשועל הראשי רובין פקנולד

אנחנו בסוף מרץ ושנת 2018 בינתיים לא הפיקה יותר מדי מטעמים מוזיקליים ששווה להתייחס אליהם, ולכן זה טוב שיש דברים אחרים לחגוג בכתיבה כמו אירועים מיוחדים. האירוע המיוחד להיום שייך לאחד מהכוכבים של הבלוג, סולן להקת פליט פוקסז רובין פקנולד, שחוגג היום 32 שנים על פני האדמה. פליט פוקסז הפכו לשם דבר בעולם הפולק כבר עם אלבומם הראשון ב-2008, Fleet Foxes, ומאז מנסה פקנולד יחד עם חבריו לקחת את הפולק ההרמוני המייחד אותם למחוזות אחרים ומתקדמים יותר, ואם תשאלו אותי – הוא עושה זאת ביותר מהצלחה (אם באמת תשאלו אותי, יש מצב שלא אסתום את הפה עד הנצח). הקולות הנעימים של חברי הלהקה, ההרמוניות הווקאליות, הגיטרות שנשמעות לפעמים כמו אקפלה בפני עצמן, המלודיות שגובלות בימים של בארוק וכנסיות גותיות, כולם התחברו לאוזניים שלי כאילו מצאו את המכסה המושלם להגן מהרעשים האחרים בחוץ, אבל אותו חיבור לא יכול היה להיות מושלם בלי הכתיבה המיוחדת במינה של פקנולד. אי אפשר לתאר את הסגנון שלו, אפשר רק לנסות ולנסח כמה משמעות יש בתוכה.

אז לכבוד היום המיוחד והייחוד של הלהקה הזו בחיי, הנה מדרג של הרגעים המוזיקליים והפואטיים הטובים ביותר עפ"י כתבתכם הנאמנה.

מקום 12

Dear shadow alive and well
How can the body die?
You tell me everything
Anything true

מהשיר "Tiger Mountain Peasant Song"

האלבום הראשון של הפליט פוקסז הוא יצירה שמושפעת בעיקר מהדמיון הפורח של רובין פקנולד, מיץ פנטזיה אותו שתה מספרים שונים ומשונים וקריאות אחרות. השיר "Tiger Mountain Peasant Song" הוא די פשוט מוזיקלית – פריטה חוזרת של גיטרה שמזכירה שירים עממיים של פעם, ואל תוך היופי הזה הכניס פקנולד מילים קודרות של מה שנשמע כמו דובר המדבר עם צל של אהוב/ה שמתו. את השורה למעלה מגיש הסולן בכל פעם בצעקה מצמררת ודרמטית במיוחד שהביאה את הרגע המוזיקלי הזה לפתוח את הדירוג.

מקום 11

The eyes of the sea
So easy to meet
Mearcstapa, deaf and blind like me
But the foam doesn't sing
The phone doesn't ring
So what will you find
Mearcstapa of mine?

From "Mearcstapa"

פקנולד הודה בראיון שהוא אף פעם לא קרא את האגדה "בייוולף וגרנדל", אבל הוא כל כך התאהב במילה המסובכת Mearcstapa, שהוא החליט לכתוב על בסיסה שיר שלם. המשמעות המילולית למילה (שאחרי כמה וכמה האזנות כבר יודעת לבטא אותה כמו שצריך) היא מפלצת, ופקנולד השתמש במפלצת הזו כדי לתאר מצב נפשי שבו הוא לא ממש חי בשלום עם עצמו ועם הבדידות שלו. הכל מוגש על מצע של שכבות על גבי שכבות של צלילים מכלים שונים שכיף לגלות אותם בכל הקשבה לשיר, או אם ממש מתעניינים שומעים את ההסבר המפורט של פקנולד, בו הוא מפרק את הצלילים השונים ומציג אותם למאזינים.

מקום 10

Life unfolds in pools of gold
I am only owed this shape if I make a line to hold
To be held within one's self is deathlike, oh I know

מהשיר "Third of May / Ōdaigahara"

את המסקנה הנחרצת של האלבום השלישי "Crack Up" בחר פקנולד להציג אחרי התפרצות של גיטרות רועשות ממש באמצע האלבום. לחיות בתוך עצמנו הוא כמו לחיות במצב צבירה של מוות, והוא יודע את זה, ולכן הוא כתב את השורה הזו בתוך שיר שמוקדש לחברו ללהקה ומי שעזר לו להקים אותה: סקאי סקג'לסט (יום אחד אני אבין איך לעזאזל הוגים את השם משפחה הזה). זו לא רק אהבה רומנטית שיכולה להתאים סירים למכסים, אלא גם אהבה חברית שבחייו של פקנולד ידעה שנים רבות יותר, והייתה השראה לאחד השירים החזקים ביותר של הלהקה.

מקום 9

Why is life made only for to end?
Why do I do all this waiting then?
Why this frightened part of me that's fated to pretend?
Why is life made only for to end?

מהשיר "Blue Spotted Tail"

השאלה האקזיסטנציאליסטית הבסיסית ביותר מקבלת בית שלם בשיר, קרוב לסוף האלבום השני של החבר'ה, סוג של איבוד תקווה לפני החייתיות של השיר שסוגר את האלבום – "Grown Ocean". את השאלה פקנולד כתב על פריטה פשוטה של גיטרה, כשרק קולו ושאלותיו מעטרים את האוויר באינטימיות שכל אחד מכיר כשאין את המסך של הפלאפון להסית ממחשבות עמוקות יותר.

מקום 8

Just as the sand made everything round
Just as the tar seeps up from the ground
Bitter dancer, ever turning
So was the day that you came to town

מהשיר "The Plains/Bitter Dance"

זו תהיה פעם ראשונה אבל בטח לא אחרונה שבה אזכיר אל שמו של וויליאם באטלר ייטס, המשורר האירי המפורסם, שכבר מהאלבום הראשון היווה לפקנולד השראה רבה, בעיקר בזכות הרומנטיות הבלתי נדלית שנבעה מהמילים הסוחפות שלו. ייטס האמין שהיסטוריה חוזרת על עצמה במעגלים (Gyres), הכל חוזר על עצמו – כאוס ואז סדר ואז כאוס ואז סדר (פחות או יותר), ובתוך המעגלים השחיל פקנולד מילים הפותחות את הקטע הורבלי של אחד השירים היפים ביותר של הלהקה. כמו שהטבע עובר תהליכים מעגליים, ככה גם הרקדנית סובבת סביב עצמה, והדובר מהופנט מצעדיה המרמזים על סיכוי להתחלה של סיפור אהבה, שכנראה גם ימצא את סופו המעגלי.

מקום 7

Fire can't doubt its heat
Water can't doubt its power
You're not adrift
You're not a gift
You know you're not a flower

מהשיר "Naiads, Cassadies – -"

אחת היכולות הגדולות של פקנולד היא לקחת כמה מילים פשוטות וליצור מהן משמעויות פואטיות יותר, עמוקות יותר, כאלו שגורמות לי לבכות בפרטיות החדר, או לפעמים באוטובוס כשאף אחד לא מסתכל. עם אחת המנגינות היותר רומנטיות של הלהקה, עם הגיטרה המתחנפת, עם הבאס הכבד, עם המלודיה שמזכירה יפים של "The Everly Brothers",  השיר מסתיים עם הדובר שמפרק את דמותה של האישה: היא אינה שברירית או מושלמת כמו בשירים הגדולים ביותר שנכתבו על המין היפה, אלא היא כוח מורכב וחזק שצריך להכיר בו, כמו הניאדות היפהפיות וההפכפכות מהמיתולוגיה היוונית.

מקום 6

Lie to me if you will at the top of Beringer Hill
Tell me anything you want, any old lie will do
Call me back to, back to you

מהשיר "Ragged Wood"

כבר מהאלבום הראשון הפליט פוקסז הוכיחו שהם יכולים להפיק רצועות שטומנות בתוכן מספר שירים מפורקים, בהם המנגינות יכולות להתחבר בעזרת ההרמוניה המושלמת ביותר. את החלק השלישי, השיא של "Ragged Wood", מרכיבות בעיקר השורות למעלה, שורות של ערגה מתוקה ורומנטית למישהי או מישהו, אי שם בגבעת ברינג'ר ליד סיאטל. שם השיר מרמז לשיר של ייטס באותו השם (רק עם The בהתחלה), שיר אהבה יפהפה שכולו על טהרת הרומנטיקה הסוערת שרק האירים יודעים לכתוב.

מקום 5

Brother, you don't need to turn me away
I was waiting down at the ancient gate

מהשיר "Mykonos"

מיקונוס הוא האיזור בו התנהל אחד הקרבות הגדולים ביותר בתולדות המיתולוגיה היוונית, מקום המפגש האימתני בין הטיטאנים והאלים. השיר מיקונוס לא מדבר על קרב אימתני, אבל על מריבה שעתידה להיפתר, אבל לא בזמן שהשיר מתנגן. שתי השורות הנ"ל הן השקט שמחבר בין שני חלקים ומקדם את הסערה הווקאלית העתידה לבוא.

מקום 4

If I had an orchard, I'd work till I'm sore
And you would wait tables and soon run the store
Gold hair in the sunlight, my light in the dawn

From "Helplessness Blues"

השורה הראשונה היא אולי אחת השורות המפורסמות ביותר של פקנולד, ומעריצים נתנו לה הרבה פרשנויות כשהשתיים העיקריות ביניהן (בקצרה) הן:
– פקנולד הוא קומוניסט
– פקנולד רוצה לפרוש מהחיים ולעבור לעבוד את האדמה כמו ילד טוב של אימא גאיה
הסולן הכחיש שזו הכוונה שלו, ואמר בריאיון כי כשכתב את השורה הזו הוא התכוון יותר לכך שהוא ייתן מעצמו וישקיע בכל עבודה שיתנו לו, שזוהי הצהרה הרבה יותר אופטימית ממה שאנשים ניסו להפוך ממנה. הוא לקח את חוסר ההבנה קשה, שבהופעות הוא שר מילים שונות לגמרי. האלבום השני כולו מוקדש למחשבות הקיומיות של פקנולד בתור יוצר, ושיר הנושא שלו עוסק בדיוק בזה ומוסיף קמצוץ של פנטזיה על חיים פשוטים יותר עם רומנטיקה בלונדינית המתבהרת עוד יותר בשמש, אולי רפרנס לבלונדינית של ניל יאנג מ"Unknown Legend"?

מקום 3

As you lay to die beside me, baby
On the morning that you came
Would you wait for me?
The other one would wait for me

From "Your Protector"

ישנם פירמוס ותיסבי, ישנם רומיאו ויוליה, וישנו רובין פקנולד שבדמיונו כתב את אחד הפזמונים ההרמוניים ביותר על מוות רומנטי ודמיוני משלו.

מקום 2

In the doorway holding every letter that I wrote
In the driveway pulling away putting on your coat
In the ocean washing off my name from your throat
In the morning, in the morning

מהשיר "The Shrine/An Argument"

השיר המורכב ביותר של הפליט פוקסז הוא גם אחד מהטובים ביותר שלהם ואולי האהוב ביותר בקרב מעריצי הלהקה. השיר, שמורכב משלושה חלקים שמתעצמים עד לכדי אנדרלמוסיה של כלים, מגיע לשיאו במרכזו של הוריקן גיטרות העוקצות כמו סיכות מציקות המתריעות על מציאות נבזית המשחיזה את סכיניה דווקא בשעות הרגועות של הבוקר. הסיכות שורטות יחד עם המילים שמתארות את תחילתו של עוד יום שבו צריך לעבוד על פרידה כואבת ועל זיכרונות שמסרבים להרפות.

מקום 1

All things change
Dividing tides
Far as I can see
All fades through
But a (light / lie) of you
As Eellllyyaaalliiiiiyyy

מהשיר "Crack Up"

לא, זו לא שגיאת כתיב, ככה פקנולד בחר לכתוב את שמה של יליהאלי בחוברת של האלבום "Crack Up". יכול להיות שזה חוש הומור שמטשטש את שמה של הדמות מהספר "רעב", יכול להיות שזו דרך של פקנולד להתנער מהרפרנס לספר של קנוט המסון שהזדהה עם הנאצים, יכול להיות שזו דרך שלו להתנער ממה שהדמות הזו מסמלת בשבילו. בכל אפשרות שהיא זו עדיין הסיומת היפה ביותר לשיר/אלבום של הלהקה מבחינתי. אחרי קטע בו קולות השועלים נשמעים כמו רוח שורקת וכלי הנשיפה נשמעים אניות ענק העוגנות בנמל הקרוב, מגיעה הסיומת בה נשמע רק קולו המתחספס של פקנולד – הדובר לבד מול הים. המים ששימשו מוטיב חוזר באלבום השלישי של פליט פוקסז הם עכשיו גלים נפרדים ההופכים לאופק, תמונה שיכולה להיות אור או שקר של אור, פרי דמיון יפה כמו ילהאלי, כמו העולם הפנימי שלפעמים יכול להכיל הרבה יותר מהעולם בחוץ. שמה של ילהאלי נשמע כמו הד ההופך לזעקה שיחד עם הגלים נסחפת למקום לא ידוע. ההשפעה הרומנטית של ייטס ניכרת בשורות האלה, בחיבור המוכר בין טבע לרגשות הגועשים, בין יכולתה של ערגה לפסל יופי וכישלונה של המציאות להגשים אותו (אלא אם כן אפרודיטה תחליט לרדת מהשמיים ותחשוב שאתם פיגמליון…)

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

אבירה של שחור – על סוזן סנדפור

זה קרה בטעות, רגע קטן של שיעמום שבו החלטתי להיות יותר סקרנית מבדרך כלל ולחרוג ממנהגי לוותר על הקשבות לרמיקסים של שירים. בעמוד של "ביג בלאק דלתא" (ששיבחתי גם אותו בבלוג הזה), פירסם האמן האלקטרוני טיפול שהוא עשה לאיזה שיר של זמרת שלא הכרתי. הסקרנות השתלמה והתמכרתי לאותו רמיקס, קרה והעזתי להסתקרן עוד יותר וחיפשתי את השיר המקורי שאליו התמכרתי אף יותר עם שמונה ריפיטים שהמשיכו את גלגולם באוזניי בימים שלאחר מכן. לשיר קוראים "Fade Away" ולזמרת קוראים סוזן סנדפור. זה היה השילוב של הקול המתוק עם קצב הפופ הזכור מהאייטיז שכולם אוהבים לאהוב עכשיו, אך יותר מכל זה היה העוגב בפזמון ששבה אותי לגמרי, כי עוגב זה גותי וגותי זה הכי לא אני, ולהכי לא אני איני יכולה שלא להתחבר.

כך החל סיפור האהבה שלי עם הגברת שאת שם המשפחה איני עדיין בטוחה איך מבטאים ונניח לו להיות סנדפור עד להודעה חדשה. ביקור קצר בוויקיפדיה גילה לי כי מדובר באמנית נורווגית שבאמתחת הרפרטואר שלה יש כבר ששה אלבומים, אחד מהם אינסטרומנטלי לגמרי, שניים לא יצא לי לשמוע, על שלושה תקראו פה. "The Brothel", "The Silicone Veil" ואלבומה החדש שיצא בפברואר האחרון, "Ten Love Songs", שונים אחד מהשני בתכלית, כשדבר אחד מאחד בין כולם – קולה יוצא הדופן של סנדפור. על מוזיקה התחנכה סנדפור מגיל צעיר וכבר בגיל 12 התחילה לקחת שיעורי פיתוח קול שהתוצאות שלהם פרוסות על גבי השירים, אם זה באוקטבה הגבוהה ביותר אליה סנדפור מסלסלת את דרכה ביופי שלא הכרתי אצל הרבה זמרים וזמרות, ואם זה במקומות הנמוכים ביותר שמסתכמים בחצי קול וחצי לחישה.

"The Brothel", יליד 2010, הוא מאמץ אומנותי של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד לספר עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור, כולן חיות של הלילה, כולם חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה,
|כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים.

בשנת 2012 הוציאה סנדפור את "The Silicone Veil" אשר פונה לכיוון יותר אלקטרוני, יותר קצבי, אך עדיין מכוסה בשכבות עבות של שלג של חורף סקנדינבי. הסיפורים נשארו, אך סנדפור גם מתחברת למקום יותר אישי ופרטי שלה. באלבום הזה אפשר למצוא את השיר שנבחר לשיר השנה של המצעד השנתי של "הקצה"- "White Foxes", ועוד אוצרות כמו "Among Us" האימתני, ואולי השיר הכי פואטי שלה הנושא את שם האלבום ומקלל ברכות את כל החסרונות שיש ליופי להציע. "Your Prelude", שמסיים את האלבום מציג עוד פעם שילוב שמבחינתי הוא מושלם לגמרי בין הדרמטיות של לחן המוזיקה הקלאסית לבין אלמנטים יותר עכשוויים, הפסנתר בשיר הזה לא יוצא לי מהראש.

ב-"Ten Love Songs" יש נסיגה מן האפילה אל האור הפופי, הלחנים יותר פשוטים, נושא האהבה המזוהה עם הז'אנר צובע את האוזניים בלבבות אדומים ומוחץ את הלב כאשר הם נשברים בתוך ההכרה. "Accelerate", שעליו אמון גם ביג בלאק דלתא אהובי, מזכיר שגם כשסנדפור מנסה להנחיל את צליליה לרחבות המועדונים, היא לא שוכחת את האפילה אליה היא סוגדת במילותיה, והפעם חבר לכל הצלילים העוגב שמסתלסל בערמומיות אל תוך השיר ומחדיר לו גותיות שפופ לא ממש מכיר. באלבום זה אפשר למצוא את השיר שהתחיל הכל בשבילי, "Fade Away", שגם אחרי חודשים של השמעות חוזרות הוא לא נמאס. כיאה לאלבומי פופ, סנדפור נעה בין שירים קצביים למלודיות, רק שהשירים השקטים שלה נמנעים מקיטש, אפילו ב-"Memorial" שמזכיר את האיטיות הפופית של להיטי האייטיז, היא מכניסה את עצמה, המיניות שלה, החוויות שלה, האהבה שכולה שלה, בלי יומרות מוכרות.

כמו ההיכרות עם סוזן סנדפור, גם הפוסט הזה קרה מתוך סוג של טעות. את חיי הספרותיים שכחתי בתוך דיסק און קי במשרד ונאלצתי לוותר על להמשיך בכתיבתי הדמיונית. בכל זאת לא רציתי לוותר על התענוג של ההקלדה והחלטתי לתת לסנדפור את הכבוד שרציתי מזמן לתת לה במילים שלי. גם בגלל הכישרון שלה, וגם בגלל העקשנות שלה להוציא את עצמה מהז'אנר שכולנו קוראים לו "שירה נשית". סנדפור הגדירה וממשיכה לכנות את עצמה קודם כל "אמנית" – באנגלית המילה הזו לא מבדילה בין גבר לאישה, זו מילה שמאחדת את המטרה והאמצעים ולאו דווקא מפרטת על מי שמאחוריו. מגדר היא אמנם תופעה תרבותית משפיעה, אך זה לא מחייב להגדיר יצירות על בסיסו.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לשמוע אובססיה חדשה בשם ג'ולי ביירן.

צהריים טובים, נסו לא  לתת לפוליטיקה לחדור יותר מדי למחשבות שלכם.

חן.