כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

albums

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

blacklipsגאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

shannonlayאלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

charlieparr_dog_150ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

dougtuttleאלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

Lea-Porcelain-150x150אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

secretsistersקשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

the-war-on-drugsפעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

cigarettesaftersexלא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

the-orwells-terrible-human-beings-1-150x150לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

blondetonguesהאלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

actualwolfיש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

jessewoodsלהתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

skycountryהחבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

bedouineאזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

cohenbeatsתודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

sharonvanettenלשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

charlottegainsbourgשרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

slowdiveהאלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

gorillazהאלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

colterwallאלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

beckcolorsאנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

kevinmorbyקווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

nadiareidמעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

grizzlybearהלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

shadownbandארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

elbowישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

juliebyrneאני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

joshoosh

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

fleetfoxes

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

מודעות פרסומת

ברלין חלק א' – התחייה – על ההופעה של הפליט פוקסז

פספסתי את הפליט פוקסז פעם אחת כי הייתי פחדנית, והסיבוב הזה היה ההזדמנות שלי לכפר על כך. שנים חלמתי לראות את השועלים, תקופות שבהן הוארתי ע"י מילותיו של רובין פקנולד ונמסתי למשמע ההרמוניות הקוליות או אנדרלמוסיית כלים שהם היו אחראים עליה בכמה שירים, זה היה חלום שנועד להתגשם, במיוחד עם אלבום שעשה עליי את הרושם האולטימיטיבי השנה – "Crack-Up".

היה די קל להגיע לשורה הראשונה באולם ה-Columbiahalle. אילת, עטר ואני הגענו לאיזור האולם שעה לפני ההופעה וגילינו רק שתיים שחיכו שם, אנג'לה האיטלקית ושרה הגרמניה. איך שהגיע זוג נוסף של אנשים והתיישב במדרגות ליד הכניסה תפסתי יוזמה ונעמדתי ליד הדלתות. כשארז מ"אנטנות השמיימה", ששמחתי להשתתף איתו בחוויה (עוד נראה את סיגור רוס ביחד!), הצטרף לחבורה כבר היינו שורה שלמה של ישראלים שחיכו מול הדלתות, אבל אז הגיע עמיחי בהפתעה גמורה בלי להודיע מראש והעלה את החוויה ברמה. קצת איבדתי את הראש ברגע שהוא הגיע, ומרוב עברית שדוברה במהלך הציפייה להופעה, כבר לא הצלחתי להבדיל בין האולם הברלינאי לישראל.

mde

מימין: מורגן הנדרסון, סקיי סקיילט(?), רובין פקנולד ומאחוריו מסתתר מאט באוואר הקטן

על החימום לא אכביר במילים מכיוון שמה שניק חכים (Nick Hakim) עשה היה בעיקר להלחיץ אותי עם העוויתות שנוצרו כנראה מאובר-אלכוהול או סטלה מטורפת, וגרם לי להריע לו מפחד שאולי אם הוא לא יקבל מספיק עידוד מהקהל הוא יישאר שם. אבל הוא לא נשאר והשועלים עלו לבמה והתחילו אותה עם השיר הראשון מאלבום השנה שלי "Crack Up". ההתחלה הייתה קצת צורמת לאוזן, שמעו את הגיטרות יותר מאת קולו של רובין, ואותה אנדרלמוסיה שדיברתי עליה טבעה יותר ויותר בתוך בלאגן של סאונד. כשהגיע זמנו של השיר השני בהופעה ובאלבום, "- ,Cassius", הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר זה רק ליהנות מההופעה שכללה בעיקר שירים מהאלבום הראשון והשלישי, חלק מהסיבה למה ההופעה לא הספיקה.

הופעות מוזיקה בשבילי היא חידה שאיני מצליחה לפתור, עוצמה פנימית שמתעוררת דווקא כשלהקה שאני ממש אוהבת עולה על במה וגורמת לי להארה או שתיים שמשאירות אותי הלומת קרב כל הדרך חזרה למיטה. ההופעה הנ"ל לא הייתה יוצאת דופן ותחת מרותם המעודנת והרכה של השועלים, משהו בבטן התרפה ואיפשר לסרעפת לפעול בהלכתה. על האושר המובן מאליו האפיל צורך בסיסי לנשום, ובין שיר לשיר הרגשתי איך החזה מתנפח יותר, כאילו חמצן חלופי ובריא יותר החליף את כל מה שנשמתי עד אז, כשלא היה צריך קשר מיוחד עם הלהקה, רק את המוזיקה שהם הגישו עם כל כך הרבה נשמה. החבר'ה הראו רצינות יתר בכל הנושא של נגינה והתוצאה הייתה מפעימה. רובין היה היחיד שיצר קשר מבויש עם הקהל, התבדח על השרפרף הגבוה שעמד לידו ומעליו נחו כמה כוסות תה ובקבוקי מים מהם הקפיד לשתות בין שיר לשיר, ולא הפסיק לחייך כשהקהל גילה כלפי הלהקה הרבה חיבה עם מחיאות כפיים וצעקות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, יצא שנעמדתי בדיוק מתחת לפקנולד ולא יכולתי כמעט להסית את הראש שלי כדי להסתכל על אחרים, כשדמותו הקופצנית והאנרגטית של מאט באוואר, המתופף של הווקמן שעכשיו עושה את סיבוב ההופעות עם השועלים, בצבצה לי מדי פעם בזווית העין.

mde

מימין: רובין פקנולד ובין רגליו מאט באוואר, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

לא הפסקתי להגיד בדממה את המילים של פקנולד במהלך ההופעה, באיזהשהו שלב באמצע ההופעה כאב לי בפה מרוב שהזזתי אותו כל כך. השתדלתי לא לשיר כי ידעתי שזה מפריע לאחרים כשהם שומעים יותר את הקהל מאשר את האמן, אבל לא העזתי להרפות מהמילים בהם הזין אותי פקנולד במהלך השנים מאז שגיליתי את הלהקה אי-אז בחורף 2008. בין החלומות, ההרים הגבוהים והסדקים עליהם שר פקנולד, המלודיות של הלהקה קיבלו אנרגיה מחודשת, כאילו הם קמו לתחייה, אפילו יותר מזה – הועלו מעבר לתחייה ונשארו במקום שבו גובה כבר לא יכול להימדד, והאוויר הצלול ביותר התפזר בשביל שנוכל לשאוף, להסניף ולהתנקות. "אתם מוזמנים לבוא ולשמוע פולק רועש" אמר פקנולד פעם כשנתבקש להזמין צופים להגיע להופעות של הפליט פוקסז, וזה מה שאוזני הקהל קיבלו – פולק שכולו מלא חיים אשר יכולים למלא נשמות של אלפים ואף להחריש כמו בין התנוכים.

לא הספיקה לי הופעה אחת, מה גם שהבנתי מה הולך מולי רק לקראת הסוף, בין "A Shrine/An Argument", לשיר האהוב עלי השנה "Crack Up". מדובר בשני השירים שגם מוזיקלית וגם לירית הם מאוד מורכבים, והחיבור ביניהם הרגיש טבעי, כאילו הם הגיעו מאותו אלבום. המילים של שני השירים הן אילו שהזדהיתי איתן בעוצמה החזקה ביותר, וכנראה ששם הגיעה ההבנה ואיתה, כמובן, הדמעות. ההדרן היווה חצי נחמה, אבל איך שהסתיים "Helplessness Blues" והחבר'ה נפרדו ממנו (אילת טוענת שרובין שלא הסתכל על הקהל כל ההופעה החטיף מבט לכיווני לפני שעזב, וממש בא לי שזה יהיה נכון), נשאר לי טעם ממש מתוק של עוד.

cof

גיבור שלי: רובין פקנולד

יש לי עוד כל כך הרבה להגיד, אבל יש דברים שאולי עדיף לשמור לעצמי 🙂

רשימת השירים:

  1. Arroyo Seco/Thumbprint Scar
  2. Cassius, –
  3. – Naiads, Cassadies
  4. Grown Ocean
  5. Battery Kinzie
  6. Ragged Wood
  7. Your Protector
  8. The Cascades
  9. Mearcstapa
  10. On Another Ocean (January/June)
  11. Fool's Errand
  12. He Doesn't Know Why
  13. Blue Ridge Mountains
  14. Tiger Mountain Peasant Song
  15. Mykonos
  16. White Winter Hymnal
  17. Third of May
  18. The Shrine/An Argument
  19. Crack-Up
    Encore:
  20. Oliver James
  21. Helplessness Blues

dig

 

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

Fleet-Foxes-Crack-Up

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

photo by Shawn Brackbill

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

תם אך לא נחתם – עוד אוצרות מהשנה שחלפה

בלי הקדמה מיותרת, ובלי לעייף את העיניים, עוד כמה אוצרות מהשנה שחלפה:

poormoon Poor Moon – Poor Moon

הפליט פוקסז חוזרים לבלוג הזה, כי אין מנוס. הלהקה הפכה מחבורה של שועלים אנונימיים לסופר-גרופ של סוסים אצילים שיש להם יותר מה להציע חוץ מסרנדה לשעת לילה מאוחרת. הפעם אלה כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט שהביאו את הווקאליזם השועלי לעטר גיטרות עם פריטות תמימות, כאלה שהיו מלווים יערות ידידותיים בסרטים מצויירים של דיסני. במבי ודמבו ידעו ימים קשים מאוד, אבל גם הם למדו שהמתיקות לעולם חיה. המוזיקה היא זו שמנשימה אותה. עם דילוגים של קסילופון מדי פעם, ופסנתר מקפצץ, גם מילים על מוות קיבלו את התמימות שיכולה למלא אותם. מה גם שהספונג'ה מעולם לא הייתה כיפית יותר מאשר איתם ברקע. ועכשיו כל מה שיש לי בראש היא הסצינה בה שלגיה והחיות מנקות את ביתם המלוכלך של הגמדים. איפה הן באמת החיות ההן?

trampledbyTrampled by Turtles – Stars and Satellites

אמריקנה לא צריכה מכונת הנשמה, היא לא גוססת כאשר גדולים כמו ניל יאנג וברוס ספרינגסטין מעיפים אותה לגבהים שהיא לא ידעה. אבל אמריקנה יכולה להיות גם צנועה, מספיק בנג'ו וכמה סיפורים כדי להדליק מדורה ולהתחמם ליד אש של אמריקה שקטה ומופשטת מכל תכונה מצועצעת וגרנדיוזית. את הלהקה הכרתי בטיסה חזרה מטולוז, כשחברת התעופה הציעה גם שירותי מוזיקה, ופנינה הפנתה אותי אליהם. יכול להיות שזה היה גם בהשפעה של הסרט "ממלכת הירח" המקסים שראיתי לפני ההאזנה הראשונה, אבל ההיפנוט נותר גם על היבשה. ממליצה בחום לימי שבת בצהריים, עדיף בחוץ במרפסת\דשא\חלון. וזה בגלל שהשנה התאהבתי בוולט וויטמן

Angus Stone – Broken Lights

angusstoneהאוסטרלי הכי לא אוסטרלי ביבשת. משוחרר משלשלאות של שורשים, בחר אנגוס סטון להרפות מסממנים שיזהו אותו עם המקום ממנו הגיע ועטף עצמו בשמיכת פולק חמימה. ללא אחותו, הוא פרש לחיים של מוזיקה כפרית עם כינורות, גיטרות והרבה צבע בלחיים. חום ואהבה, אהבה וחום, עם קורט של תום. הקולות הפרועים בראש שלו, הכבישים המהירים פרוסים לפניו, והאלבום הוא ההגה שלא מפסיק להוביל את הבטן למקום מקרקר ומלא. נהייתי מאוד פולקית לאחרונה, וקשה להרפות מזה עם אלבומים כאלה שנקרים בדרכי. "במקום אחר, בזמן אחר, בפרצוף אחר, בחיים אחרים, בלב אחר, בעולם אחר, בבחור(ה) שונה, הרגשנו טוב, והיינו מאוהבים", ומוזיקה מרפאת כשאפשר להסתכל אחורה על דברים כאלה ולחייך.

Get Well Soon – The Scarlet Beast O'Seven Heads

getwellsoon

כמה השתגעתי על האלבום הזה, מהרוח המתפרצת של ה"פרולוג" ועד "Disney", הרגשתי שאירופה חזרה להיות ממלכה מאוחדת של אגדות וסיפורים גותיים על פרנקנשטיינים וערפדים. הייתי בטוחה שאני אגיע לסופו של האלבום ואחתום עליו "אלבום השנה". התזמור פרי מוחו של הסולן קונסטנטין גרופר העיף אותי אל תוך ספרים שקראתי בזמן ההקשבה, הייתי בטוחה שמצאתי לי חבר קרוב להחריד ורועש להפליא. אבל איבדתי אותו איפהשהו בדרך ושכחתי ממנו, כל מה שנשאר זה רק השיר למטה שעדיין מלווה אותי כשאני יוצאת מהבית, ואני צריכה אנרגיות כשאני מחכה לאוטובוס בשעה שבע בבוקר. הפתיחה הגרנדיוזית יכולה להרים כל נפש, אבל ההמשך של האלבום הזה איבד את הטעם. אני בכל זאת ממליצה לנסות, כי אין כמו הרוחות שמתפרצות בתחילת האלבום.

Woodpigeon – For Paolo

woodpigeon-for-paoloדברים טובים מגיעים גם בחבילות קטנות, ואחת מתוך השתיים שהגיעו לאוזניי היא האיפי של הלהקה הקנדית וודפיג'ן. החבורה מקלגרי מבוססת על הכתיבה של אחד בשם מארק אנדרו המילטון, הכלים מגוונים, והאווירה עגמומית כמו שרובנו אוהבים בימים אפורים בחוץ ובפנים. קולו המתוק של המילטון הם כוח מגנטי לא קטן, ועם קול רקע נשי, אין שלילי שלא יימשך לחיובי המוזיקלי הזה. חבל שמדובר פה באסופת שירים כל כך דלה, אבל היא מגבירה את החשק לראות מה צפוי לנו בהמשך מהבחור. איזה מזל שיש דיסקוגרפיה שלמה מהעבר להשלים עד אז.

Daniel Rossen – Silent Hour/Golden Mile

daniel-rossen-silent-hour-golden-mile-epלהקת האם כיכבה בעשירייה שלי לשנה, ולא יכולתי לעבור על השנה הזו בשקט בלי לציין את האיפי שעשה לי את השנה יפה יותר. לא חשבתי שדניאל רוזן יכול בלי שלושת הדובים האחרים, שזהבה הייתה כמוסה בתוך בחור שקט כל כך ונחבא אל הכלים. אחד מהקולות המיוחדים בעולם האינדי האמריקאי הוציא שירים שכתב בעצמו, ומזכירים את גריזלי בר, ואין שום רע בכך. "Silent Song" הוא השיר הכי טוב שהביטלס היו מקליטים אם הם היו כולם חיים בתקופות האלה. ההתחלה הלנונית, המלודיה המקרטנית והגיטרה שהיא כל כך ג'ורג' האריסון הראתה לי איך בתוך אדם אחד יכולים לדור להם מוחות מן העבר ולהשתלב כל כך יפה. וכך זה בכל שיר. הלחנים נוגעים בקלאסי, התופים משנים קצבם, והקול של רוזן מזמר עוד קצת מילים מופשטות שאף פעם לא מספיקות ממיתרי קול כאלה.

אחרונים ותמיד הכי חביבים:

Bob Dylan – Tampest

bobdylantampestשאני אקדיש את השנה הזו לבוב דילן דרך פסקה יחידה זה חתיכת עוול, אבל אני לא יכולה לכתוב על הבן אדם הזה. אנשים קוראים את התנ"ך בשביל למצוא דרך, הולכים בדרכי בודהא לחפש הארה בעצמם, ואני את כל זה מחפשת ומוצאת במילותיו של בוב דילן אחד. אידיוט בנשמתו, הרבה יעידו שהוא פלגיאט לא קטן, היכה נשים, בגד, אכל, גידל עגיל באוזן אחת,ועשה עוד דברים שהיו כבר מזמן אמורים לגרום לי לעמוד על עקרונותיי ולא להקשיב לו. אך למדתי שגיבורים לא נועדו להיות מושלמים וגם לא יצליחו להיות כאלה אם ינסו. אז אם הוא גונב, הוא עושה את זה מהמקומות הנכונים, ואם הוא לא יודע לשיר זה בגלל שאף אחד לא שר דילן כמו דילן, זו פריבילגיה שהאמן יצר לעצמו. חוכמה כמו שלו ניכרת גם כשהוא הולך ברחוב עם פרצוף פוקר, גם כשהוא מצוטט שירי "טוויסט אנד שאוט", וגם כשהמנגינה מאחוריו חוזרת על עצמה יותר מדי. הוא אומר משהו גם בלי להגיד אותו, והעולם הספרותי אותו הוא נושא בשיריו הוא כל כך עשיר שלכתוב על אלבום שלם שלו מצריך סקירה ספרותית שאני מקווה ביום מן הימים להשלים. האלבום שלו השנה יותר טוב מקודמו ("Together Through Life"), המבנה שלו קבוע – שיר חכם, שיר עצוב, וחוזר חלילה – והמילים שלו עולם ומלואו, כמו דילן אמיתי. הסיבה היחידה ש"Tampest" לא נכנס לעשירייה היא בגלל שזה נראה לי מגוחך להכניס את פרומותאוס לתוך רשימה של בני תמותה שיוצרים בעזרת האש שהוא הביא מהשמיים. זהו השיר הפותח, והקליפ אבסורדי להפליא.

Beck

Beck_Frontהזיקית שניסתה לחמוק מאור זרקורי האינדי, הצליחה במשימה אצל רשימות של רבים, אבל לא מהאוזניים שלי, להן יש זיכרון כמו של פיל. בק לא הוציא שום דבר מסודר השנה, כמו רדיוהד, הוא הציב עוד מכשול בפני חברות התקליטים המסודרות והמעונבות. איך הוא עשה את זה? הוא הוציא סינגל קאנטרי בשם "I Just Started Hating Some People Today", עם עוד איזה ג'ק ווייט אחד. הוא כתב 20 שירים חדשים והוציא אותם לאור על גבי נייר, את נושא הנגינה הוא השאיר למעריצים, בניסיון לראות כיצד המוזיקה שלו תישמע על ידי אנשים אחרים. עוד שלושה סינגלים שהוציא, אלקטרונים ומקפיצים, תרם למשחק פלייסטיישן 3. זיקית אמרתי, וזיקית אני מתעקשת. בק לא כיכב השנה, ובכל זאת הרגשתי אותו בכל מקום, במיוחד בגלל השיר למטה שמוכיח ש"Sea Change" הוא לא דבר מה חולף.

Damon Albarn

damonלסיום: שנה שעברה הצהרתי שלא קוראים לי חן אם לא אכלול בסיכום שנה את דיימון אלברן, ואני מתעקשת לשמור על שמי אז מלך המלודיה חוזר, עם הקול שלא מפסיק לרגש אותי. לא השתגעתי על מה שהוא הוציא השנה, הנה לכם וידוי אמיתי, ובכל זאת היו שלושה שירים אלברניים טיפוסיים שאני לא חושבת שהשנה יכלה בלעדיהם. הראשון הוא פרוייקט עם פלי, נגן הבס החריף, אלבום אפריקאי כמו שאלברן אוהב תחת השם התמוה "Rocketjuice and the Moon". השני מהאופרה שהוא כתב, "Dr. Dee" והשלישי הוא אחד משירי השנה ואני מקווה שזו תהיה גם הלהקה של הקיץ שלי. מאוד. יותר מדי.

עריכה של הרגע האחרון: הוספתי עוד שיר, אלברן (בתור גורילאז) בשיתוף עם ג'יימס מרפי ואנדרה 3000. טוב לסיים שנה עם שיר של כיף. אאחל שנה אזרחית טובה לכולם!

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

לאוהבים את החורף, קצת לפני האביב

חמש רשומות, זה המספר שעולה לי לראש עכשיו כשאני חושבת על מה רציתי לכתוב בחודשיים האחרונים. כל אמן חדש שגיליתי העלה בי רצון עז להוציא את הכל על הנייר, אבל דברים אחרים אילצו אותי לנדוד למקומות פחות יפים. המלאכה לא תמה, עדיין יש סמינריון לסיים, מאמרים ו"גאווה ודעה קדומה" לקרוא לשיעורים הבאים, אבל החלטתי עכשיו לקחת הפסקה.

אל החודשיים האחרונים בהם נדדתי אל ספריות וניתוחים מחקריים, התלוו גם פנטזיות ירוקות על מרחבים פתוחים, שמיים כחולים וגם איזה בית נידח שנראה בפינה. צפייה בסרטים כמו "שנה מופלאה" (ראסל קרואו בלי פרצופים זועפים), "בחזרה לכפר" ו"שקרים לבנים קטנים" הגבירו את הרצון לצאת החוצה ולנפוש, לברוח מכל מה שיש למציאות להציע לי באותו רגע. מצאתי עצמי אט אט נגררת אל תוך יקום מקביל ואקוסטי – בו הגיטרה והאדם חיים בהרמוניה בלי הרבה עזרה מבחוץ. ניל יאנג חזר לקצור בשדות המערכת שלי, מחשבות על הדרום הפסטורלי של ארה"ב צבעו לי את המוח בגוונים של ירוק וצהוב ובון איבר חדר לי לאוטו. את הזמן אותו בזבזתי על דברים לא קשורים, שילבתי עם היוטיוב שהעשיר את האוסף הפרטי, ואני בתקווה שכך אתרום גם לכם. אז הנה היא, אולי פינת החורף האחרונה לשנה זו, והפעם היא בסימן פולקי.

נתחיל…

הבחור למעלה הוא ארון אמברי, הוא לא הוציא אלבום בחייו, אבל הספיק להפיק אחד ל"אבי באפלו" ולהסתובב עם "אדווארד שארפ והאפסים המגנטיים" על הקלידים. השיר למעלה לקוח מסדרה של צילומים שלו עם גיטרה ומפוחית, שבתקווה ימצאו את עצמם גם מוקלטים בתוך אולפן, וגם נחזיק אצבעות שאותה אינטימיות תישמר, ללא הפקה מיוחדת. את כל ההקלטות אפשר למצוא באתר הרשמי שלו.

ככה גיליתי את מר הנסון: יושב ופורט לו על גיטרה אקוסטית במרפסת מלאה בצמחיה, ליבו שברירי וקולו בוקע מתוך הזקן הארוך. הוא שבה אותי, עם האישיות המסתורית שלו והעצב, שלפעמים גובר על כל יופי אחר. מתחת לאף של רובנו, הוא הספיק להוציא אי.פי. בשם "Metaphors" ואלבום בשם "Dear" שכולם נשמה הנעה לה בין מיתר למיתר. זה רק הוא, הגיטרה, וכל אנגליה שאינה בהכרח לונדון או מנצ'סטר. הוא שר את ה"יהיה בסדר" שכולנו משכנעים את עצמנו בו בזמנים עגמומיים, ומשמש כמצוף בים של דמעות שבאות לבקר בימים קשים. את הדרך לחוף המבטחים הוא לא יראה, ראו זאת כאזהרה, אבל כשהשחור כל כך מזמין, עדיף להצטרף אליו עם הנסון ברקע.

מפה הזקן רק מתארך, ומגיע למימדים של איירון אנד ויין…

כמה חודשים עברו מאז שג'וש טילמן הודיע שהוא מסיים את תפקידו בתור המתופף של להקת "פליט פוקסז". ה"לאאאאא!" הבלתי נמנע בא לידי ביטוי כמה פעמים, אך נשכח כאשר התגלתה דיסקוגרפיה שלמה של השועל לשעבר. העזיבה שלו הובילה לגילוי מוזיקה פולקית, בין גבולות ונקובר של ניל יאנג לדרום האמריקאי של איירון אנד ויין, עם קול שהיווה משענת הרמונית לרובין פקנולד, סולן הפליט פוקסז, והיה צריך להישמע הרבה יותר מזה. תוך שש שנים, הספיק טילמן להוציא שבעה אלבומים – רובם מאופיינים באווירה אקוסטית ושקטה, עם מילים שמספרות על זמן, דת, פנטזיות וגם קצת רומנטיקה. מי שיקשיב ליצירותיו פעם אחת יטעה לחשוב שמדובר בשעמום אחד גדול. מי שייתן את האוזן לשמוע את קולו הרך של טילמן ויעריך את מה שיש לו להגיד, יגלה עולם שלם של מטאפורות משלל העולמות, ובעיקר מטעמים בתיבול כפרי. גם ימי שבת נראים יותר טוב עם טילמן ברקע.

אחרי שנים של מוזיקה שקטה והרמונית, החליט טילמן לשנות סגנון ואיתו גם את שם הבמה שלו – מג'יי טילמן הביתי הוא הפך ל-Father John Misty – יותר פרוע, יותר חוצפן, יותר סקסי. הפרוייקט צפוי להשתחרר בתחילת במאי, והוא כבר נכנס לרשימת המצופים ביותר הפרטית שלי. ועכשיו יש לי חשק לשוקולד.

זהו, ברברתי מספיק,
שיהיה סופ"ש מקסים – אימצו את הפוך לליבכם, לא נותר עוד הרבה זמן.

חן.

דירוג אלבומי השנה 2011

אין כמו סיכומים – גם בלימודים, הכל כתוב קצר והרבה יותר קולע. דירוגים זה אפילו יותר כיף, כי זה מעסיק בזמן שיעורים שקשה להתעניין בהם.

אז הנה, הדירוג שלי לאלבומים שהכי אהבתי בשנה הלועזית המדהימה שהייתה לנו. אני לא יודעת אם הרשימה תישאר אותו הדבר עוד חודש, מאחר ורק לאחרונה הובאו לתשומת ליבי אמנים נחמדים כמו Caveman ו-Real Estate ולפי שני שירים של כל אחד מהם, נראה כי גם להם היה מגיע איזה מקום כבוד ברשימה – אבל בא לי לפרסם עכשיו אז זהו.

את מי לא תמצאו ברשימה אבל בכל זאת אני רוצה להזכיר אותם? נעם רותם, מר רוק ישראלי חכם, Foo Fighters שהעיפו אותי והנעימו את הליכותיי הספורטיביות בים, Death Cab for Cutie האחרון שאולי שמעתי אותם יותר מדי בשנה האחרונה, Gorillaz – כי אם דיימון אולברן לא מוזכר לא קוראים לי חן, וThe Strokes המרקידים הרשמיים של ניו יורק.

Here it goes…

מקום 10. Yann Tiersen – “Skyline”

בעוד צמד "אייר" החליטו לקחת חופשה מהתנסויות אלקטרונית סטייל סאונד של מכונת כביסה אחרי "10,000 הרץ", צרפתי אחר בשם יאן טירסן נרתם למטרה החשובה – להפוך את התורה של קראפטוורק לנחלת אוזניים, אשר כמהות לצלילים שהן עדיין לא שמעו. טירסן, מי שמוכר בעיקר בתור זה שהלחין את פסקול הסרט "אמלי", התברר לי השנה כאיש בעל עוד יותר דמיון. אודרי טוטו והאקורדיונים כבר מזמן נותרו מאחור, ובמקומם הפציעו דיסטורשנים, קולות שבאו מן המצולות ונעימות שמזכירות את ימי "צ'רי בלוסום גירל" הורודים של אותו צמד שהזכרתי בהתחלה. יש משהו במים של הצרפתים, אחרת מאיפה להם כל הידע, הדיוק ושכבות הצליל?
למטה: הרצועה הכי מובנת באלבום ההזוי הזה.

מקום 09. R.E.M – “Collapse Into Now”

מייקל סטייפ סיפר לג'ימי פאלון כי על עטיפת אלבומה האחרון של להקת אר.אי.אם, הוא צולם מנפנף לשלום למעריציו, אבל אף אחד לא הבין את זה. ואכן, זוהי שירת הברבור של אחת מהלהקות המשפיעות והחשובות ביותר בהיסטוריה. מה עוד, הוא  גם לא הבין שנפנוף שלום אחד ממנו זה שבירת לב של אנשים שנשמו את מילותיו לאורך שנים, וספגו את הקול שלו בעת צרה. בתגובה שלי לאלבום באתר מוסיקהנטו כתבתי כי "להתרסק אל עכשיו" הוא אלבום המאסף בתוכו את מיטב הז'אנרים אותם כיסתה השלישייה מג'ורג'יה. גם מהרמז הזה לא הבנתי שמדובר בסוף, וכמה שזה היה קשה. לפחות הם השאירו אותנו עם מורשת שלמה שמסתיימת בכבוד. עם שירים כמו “Oh My Heart” ו"Blue", סטייפ, מילס ובאק נתנו את כל כולם כדי לנפנף למעריצים לשלום כסאחיסטי, מנחם ואוהד.
למטה: הלב שלך סטייפ? תראה מה עשית לשלי!

מקום 08. Tom Waits – “Bad as Me”

אין רע כמו טום וייטס, וזה תמיד נשמע כל כך טוב. זה לא פשוט לקחת אלמנטים תיאטרליים, מילים גדולות מן החיים ולשלב אותם עם מגוון של ז'אנרים כמו בלוז ורוק. אבל בשביל וייטס זו התמחות, עם ההגשה הצרודה הייחודית לו. לא הכל חייב להיות יפה בעולם של וייטס – גם בדברים המכוערים אפשר למצוא לא מעט קסם. במוזרויות שלו אפשר למצוא כנות ואהדה, וגם כשהוא נושף את העשן המוזיקלי שלו לתוך ריאות של המונים כמו הבלדות "New Year’s Eve" ו"Back in the Crowd", נשאר אותן גוון וייטסי שעושה אותן הרבה יותר מזה.
למטה: ככה הוא פתח את האלבום, וככה אני אוהבת אותו.

מקום  07. Other Lives – “Tamer Animals”

הפסקול המושלם לחלום הכי רטוב, למסעות אל יעדים רחוקים או סתם צהריי שבת. התיזמור באוויר, הקולות הכנסייתיים מעלים עוד קצת השמיימה והלחנים כבר דוהרים אי שם לשביל החלב – בין הדרמה של "Dark Horse", דרך הפשטות של “Dust Bowl iii” וכל החולמניות האווירתית שמושרית בכל רצועה, קשה לא להיסחף אל תוך העולם הדרמטי שאות'ר לייבז מאלפים אותנו לתוכו.
למטה: גם בשידור חי זה נשמע מעולה.

מקום 06. The Antlers  – “Burst Apart”

השדים מטבעם לא יוצאים אחד אחד, וכשסוף סוף משחררים אותם הם מתפרצים החוצה – לפעמים ברכות, היזע והדמעות נשטפים החוצה, ולפעמים זה בליצקריג של רגשות, ומיירטים אותם לכל עבר. עם האלבום האחרון של האנטלרז, גירוש השדים נעשה בכל דרך שתרצו – אם זה ברכות הנשית של קולו של פיטר סילברמן הסולן או במוזיקה החולמנית שלפעמים מתהדרת בדיסטורשנים פה ושם. הכל מתפזר- בדידות, ניכור, דיכאון, וסיוטים על שיניים שמתפוררות. אולי זה בגלל ששירים כמו "I don’t want love" או "Hounds" שניחמו אותי במקרים קיצוניים, אולי זה הדימיון ל"Asleep in the Back", אלבום הבכורה של אלבואו – האלבום הזה עובד מכל בחינה.
למטה: השיר שפחות התחברתי אליו בהתחלה, ועכשיו הוא בריפיט.

מקום 05. PJ Harvey – “Let England Shake”

לא צריך בובי בשביל שיגיד לי שהאדישות ניצחה, אבל זה לא ברור מאליו שפי ג'יי הארווי הביאה ניצחון עוד יותר גדול עם האלבום הזה. זה אולי האלבום הכי קליט של הגברת הראשונה של הרוק הבריטי, ועם זאת, כמו ספר שירה טוב, המילים מחלחלות בקצב קצת יותר איטי מהמלודיה. הארווי אספה את ההיסטוריה האנגלית, הסתכלה על ההווה, וכתבה המנונים עם כמה לקחים לעתיד. המילים מביאות דימויים מזוויעים של מלחמה ומוות, וקולה את הנחמה והרגישות. כל פרס יוקרתי הגיע לגברת הארווי השנה וכל מילת שבח היא אמת, אחד האלבומים החזקים של השנה.
למטה: החצוצרה הזו לא תרפה.

מקום 04. Fruit Bats – “Tripper”

התגלית שלי לשנת 2011, וזו בכלל אל להקה חדשה, אבל זה ה-אלבום שלהם. רגע לפני שהוא עומד לטבול רגליו בתעשיית הפופ של "השינז", אריק ג'ונסון, מנהיג העטלפיאדה, עזב את הרקע הפולקי שלו ועבר לארץ סוכריות המקל ומגלשות הסוכר ממנה באו גיבורי פופ מודרניים כמו ג'יימס מרסר (שינז) ודייב פרידמן (מרקורי רב). בין צמר גפן מתוק לאחר, עובר המאזין מסעות של מטייל פרי דמיונו של ג'ונסון, מכיר אנשים שונים ומשונים ומדי פעם גם מתפנק בבלדה רומנטית המלחלחת את העין מדי פעם. את השיר השני באלבום, "So Long", כבר הכתרתי כשיר השנה שלי – כשרטרו פופ מוגש עם סוכריות קסילופון וגיטרה חלומית, זה רק עניין של אהבה ממבט ראשון, ואולי קצת קרייבינג לאיזה ביסקוויט שוקולד.
למטה: תצטרכו להתאמץ קצת כדי לשמוע את שיר השנה שלי, הנה עוד פלא פופי מתוך האלבום:

מקום 03. Bon Iver – “Bon Iver”

זה לא היה צעד ברור מבחינתו של ג'סטין ורנון. הוא התחיל את הקריירה שלו על רגל ימין עם אלבום בכורה מלא בפריטות גיטרה צנועות וקול כאוב שחלחל לליבם של מיטב הרגישים באנשים. יכול להיות שחבריו מלהקת "הנשיונל" לימדו אותו דבר או שניים בדרך, או אולי זה היה סופיאן סטיבנס שהדביק אותו בחיידק התיזמור – מה שבטוח זה שבון אייבר קפץ מדרגה ועלה אל ליגת העל של יוצרי המוזיקה האלטרנטיבית. הרומנטיקה ניגרת מקולם של הסקספונים, הדרמה נשפכת מכלי הנשיפה, הארציות האמריקנית דרך פריטות הגיטרה, ואותו קול כאוב נשאר עוד מאותו זיכרון מתוק של האלבום הראשון. אה, ויש גם את הסינתסייזר שמחזיר לימים העליזים של שנות ה80. אותי ורנון הצליח להפתיע, ומי שלא הספיק לשמוע או לא רצה – זו אחת ההחמצות. "Holocene" שבר אותי מפריטה ראשונה.
למטה: שיר שאמרתי עליו בהתחלה שהוא משעמם, כן. טוב שיש האזנה שנייה, שלישית והלאה.

מקום 02. Fleet Foxes – “Helplessness Blues”

זה היה צמוד – לרובין פקנולד וחבורתו המזוקנת היה קרב מול כמה מזוקנים אחרים, אבל הם יסתפקו במקום השני, גם מכובד, לא? יש משהו בהגשה הקטיפתית של האלבום הזה ששבתה אותי הרבה יותר מאשר האלבום הקודם של השועלים. ההתחלה תטעה כל אחד לחשוב שמדובר בעוד אלבום פולק כשר למהדרין, אבל איך שמגיעים ל"Sim Sala Bim", לחשי הכישוף של פקנולד מתחילים לפעול. בסיום השיר, לאחר קטע שנשמע כמו אקפלה של כמה גיטרות, ההרמוניה הווקאלית המוכרת מאותו אלבום בכורה מהולל נותנת מקומה גם לכלים מסביב. יותר מאלבום, מדובר פה באופרת פולק מלאה רגעי גאות ושפל, זעקות ולחישות, פריטה רכה וכלי נשיפה דיס-הרמוניים, המגוללים סיפורים על טבע, בדידות ובעיקר על חיים.
למטה: "Sim Sala Bim"

~*~מקום 01. Elbow – “Build a Rocket Boys!”~*~

קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל מעבר לאטמוספירות מומצאות. למוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו, כזו היא – חסרת צניעות וענווה. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו, בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגג לישון תחתיו, אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה, ומסיבה זו בדיוק הוא קיבל את המקום הראשון. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו, זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר, הבחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה, שירי ערש וחלומות – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר. שנת 2011 לא הייתה 2011 בלעדיהם.
למטה: השיר הפותח את האלבום, מחזיר אותי לחמימות הביתית ועשה זאת גם בפסטיבל רדינג האחרון כשצפיתי בהם עטופה במיטב שכבותיי.

אז מה צפוי לנו שנה הבאה? אייר חוזרים עם הבטחה לקאמבק אווירתי, שינז יעלו את רמת הסוכר בדם, פרנז פרדיננד ינסו את מזלם ברביעית על רחבת הריקודים וסרט על פרדי מרקורי בכיכובו של בוראט.

עד אז,
שתהיה שנה אזרחית טובה,
עשירה,
מהנה,
מאתגרת,
וראויה לחפירה.
חן.

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: