מצעד העשור של הבלוג: מקומות 32-11

denzel2
מקום 32: Shadow Band – Wilderness of Love

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 6

אם לא הייתי רואה תמונה של חברי הלהקה עכשיו, הייתי ממשיכה לדמיין אותם כחבורה של אבירים מימי הביניים שמלקים את עצמם על כך שחזו בכישוף אסור של מכשפה אי-שם ביער, אליו היה אסור בתכלית האיסור להיכנס. אולי בעצם אני אמשיך לחשוב עליהם ככה, אחרי הכל, האלבום הזה של השביעייה הפסיכדלית מפילדלפיה הצית אצלי כל כך הרבה סיפורים, אחד מהם עדיין נמצא בשלב של כתיבה, ובגלל אפלוליותו אני לוקחת את הזמן איתו מפחד שאישאב יותר מדי לתוכו. זו הפעם השנייה ולא האחרונה שבה אכתוב תודה לארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה" על כך שהכיר לי את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של העשור האחרון.

רק צריך לקחת נשימה עמוקה, ללחוץ פליי וצוללים לתוך היער

 

מקום 31: Anna Von Hausswolff – Dead Magic

566446מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 1

בסקנדינביה יודעים לכתוב מלאכים ושדים, יודעים לכתוב על שלג ועל רוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, ואנה וון האוסוולף היא לא סקנדינבית יוצאת דופן בקטע הזה. בעזרת ידיים שיודעות מה ערכו של העוגב, שנחשב בעיניי לאחד הכלים החזקים ביותר שיש למוזיקה, היא כתבה אלבום שלם מכושף ואפל על מלאכים ושדים, על שלג ורוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, רק שהוא חי אצל האוסוולף בגרון הצורב, בתזמור שעוטף את צלילי האורגן הגותי, בזמן שמרגיש כאילו עומד מלכת בזמן שמקשיבים ליצירת המופת הפוסט-רוק-מטאלית הזו.

יצירה אחת מתוך חמש סך הכל בכל האלבום הקסום הזה

מקום 30: Susanne Sundfor – Ten Love Songs

alb91979מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 8

סוזן סונדפור, אבירת הפופ הסקנדינבי, מנתצת שלשלאות העוגבים, מסלסלת האוקטבות, בחיי שאם היו לה שלושה דרקונים הייתי כבר כורעת ברך מולה. היה לי יום שלם שבו כל מה שיכולתי להקשיב לו זה "Fade Away" וכשיצא האלבום הצטרפו אליו עוד תשעה שירי פופ על אהבה אפלולית, עם לחנים אפלוליים ועוגב שאני כל-כך פחדתי ממנו כשהייתי קטנה והיום הוא אחד הכלים האהובים עליי כשמשתמשות בו נכון (ראו את האלבום הקודם ברשימה). רמיקס אחד הספיק בשביל להכיר לי את סונדפור ולהפיל אותי ברשתה לעולמי עד.

פופ יכול להיות מעניין, תבניתי במובן שהוא משחזר אמנים דומים מהעבר, אבל עדיין יש את הקול והגוון שהם כולם ביחד אך ורק של סונדפור

מקום 29: Charlotte Gainsbourg – Rest

6209385-mמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 14

שרלוט גינזבורג תמיד נמשכה לאפלה ואולי בגלל זה היא תמיד רדפה אותה. המכה השחורה לקחה ממנה את אביה המפורסם סרג' גינזברוג בשנות ה-90, ולאחר שני עשורים היא לקחה את אחותה קייט שהתאבדה, היא הביאה לה אלף ואחת חרדות וספקות, ועם כולם גינזבורג היפה מכולן החליטה להתמודד דרך המוזיקה. האלבום Rest הוא הראשון שבו גינזבורג כתבה את המילים לשירים שלה, ונראה לי שבגלל זה הוא גם הכי טוב שלה. יחד עם המפיק SebastiAn, יצא לה אלבום שלם מלא בתוגה אלקטרונית ובסופו נשמע הכוח שגורם לגינזבורג להמשיך למרות האפלה – האהבה דמותה של בתה הקטנה ששרה את האלפבית. 

הקליפ היפהפה לשיר שסוגר את האלבום ומסתכם במנוחה

מקום 28: Timber Timbre – Creep on Creepin' On

200x200-000000-80-0-0מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

בדקה וחצי שעבדתי בשביל וואלה! וסיקרתי הופעות עמדה בפניי בחירה: לבקר את ההופעה של SWANS ברדינג או ללכת לראות את טימבר טימבר בבארבי. בחרתי באחרונים ויצא שהתאהבתי לחלוטין בלהקה שלא ציפיתי שזה יקרה לי איתה, ועד היום היא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בארץ אם לא בכלל. הגבריות של טיילור קירק היא מלוכלכת, הוא מודע לחרמנות שלו ועם זאת גם לרצון שלו ברומנטיקה אם היא קיימת בכלל, את כל זה עטפו חברי הלהקה בתור מה שנשמע כמו הפסקול הכי טוב שניק קייב אי פעם יכול היה לכתוב למערבון, רק שזה לא ניק קייב, אילו טימבר טימבר ואני כל כך מודה שהמוזיקה המערבונית שלהם קיימת, וזה האלבום הכי חזק שלהם מבחינתי.

אני מקשיבה לשיר הזה ועדיין מהדהד לי הביצוע המדהים מההופעה ההיא

מקום 27: The Boxer Rebellion – The Cold Still

70420מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

אני יכולה להודות לצוות פס הקול של עונה 4 של שיימלס שהזכירו לי את האלבום הזה, וגרמו לי לדגור בתוכו יותר ברצינות במהלך העשור האחרון. הם עשו את זה עם השיר "Caught By The Light" שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים באלבום, אלא אחד מהשירים היפים בכלל לטעמי. הבוקסר ריבליון הייתה להקה שאני מחשיבה כחלק מהתקופה שנמסה מהזיכרון הקולקטיבי, תקופה של אינדי אמריקאי של דת' קאב פור קיוטי, שבה חברי להקות רוק לא פחדו להיות יותר רגישים ופחות כסאחיסטים או טרנדיים.

השיר המדובר – Caught by the Light

מקום 26: The Morning Benders – Big Echo

‏‏לכידהמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

היה הייתה תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים, כשעוד היו חנויות מוזיקה, וביום בהיר אחד קיבלנו חבילה מאחד הספקים הרגילים ואחד מהאלבומים המפתיעים בתוך הארגז היה האלבום של המורנינג בנדרס. אני לא ציפיתי שייצא אלבום כל כך משפיע, קיוויתי שהוא יהיה כזה כי נמשכתי מאוד לעטיפה, והנה הגיע לאוזניי אחד האלבומים שישבו כמו המכסה המושלם לאוזן שלי. המורנינג בנדרס (היום להקת הפופ הנוראית Pop etc.) הפיקו אלבום של אינדי-פופ מקסים, גיטרות שנשמעות כאילו מחשמלות מרשמלו מתוק ואסופת שירים מגוונת בחולמניותה, כמה חבל שהם לא המשיכו בדרך הזו, אבל לפחות יצא לי לראות אותם על במה סאונתית במיוחד אי-אז בפסטיבל ורכטר 2010 מבצעים בעיקר את האלבום הזה.

השיר המתוק שפותח את האלבום וגורם לי לקוות שביום מן הימים יתעוררו חברי הלהקה ויחזרו לדרכם המקורית והמעניינת הרבה יותר

מקום 25: Giles Corey – Giles Corey

4037261-mמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

עדיין קשה לי עם האלבום הזה. מאז שארז הכיר לי את האלבום הזה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להקשיב ומכבה באמצע כי את הכאב של דן בארט, שקרא לעצמו ג'יילס קורי בשביל הפרויקט הנ"ל, אי אפשר להכיל בשלוק אחד, ואי אפשר גם לתקופות ארוכות. הוא נכתב כתוצאה מניסיון התאבדות של בארט והוא עדות מוזיקלית של הדיכאון החשוך ביותר. למרות שלא יכולתי לצלול אליו באופן קוהרנטי, זה עדיין אחד האלבומים שהכי הזדהיתי איתם בעשור האחרון (בלי ניסיון ההתאבדות, לא לדאוג), ולהגיד את האמת אני מפחדת שהוא ילווה אותי בעשור הבא, אני מקווה שאולי כמוזיקת רקע אבל על מי אני עובדת. 

להרחיק חפצים חדים מהישג יד, ללחוץ פליי ולהקשיב עד הסוף, כי ככה נשמע עצב כואב וחשוף לגמרי

מקום 24: Beck – Morning Phase

1183545-mמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 1

תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין דבר העומד בדרכו של בק להקליט כמעט כל ז'אנר אפשרי, וגם כשהוא עושה פולק-קאנטרי זה פשוט עובד. למרות שהרבה אוהבים לקרוא לו ככה, זהו לא אלבום המשך ל"Sea Change". הוא אמנם מאוד איטי וקאנטרי-פולקי, אבל אין בו שום דבר חוץ מאהבה לעולם שבו בק חי, והוא עומד כהיפך גמור של האלבום ההוא עם אורות של בוקר והבטחה של עתיד בהיר. "Waking Light" הוא אחד משירי העשור שלי, דרך אגב, אחד הטובים ביותר שהרב-אמן אי פעם כתב.

זה שיר שלא מספיקה לי האזנה אחת כשהאלבום מגיע אליו, פשוט לא מספיקה

 

מקום 23: Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze

kurtvilewalkinonaprettydazeמקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 4

הגיטרה של קורט וייל מזכירה את ניל יאנג, הגישה שלו לכתיבת שירים מאוד מזכירה עוד גדולי פולק-קאנטרי כמו קרוסבי, סטילז ונאש, אבל ההגשה שלו היא קורט ויילית, הגשה אדישה ואמיתית שאפשר לקחת אל הדרכים בין הן ארוכות או קצרות. מבחינתי האלבום הזה הוא הטוב ביותר של וייל, זה שאני חוזרת אליו הרבה יותר, אלבום שאחריו אלבומים אחרים של וייל נשמעים כמו ניסיון לשחזר את היופי שלו, וגם אם הוא לא מנסה, הוא הפך נוסחאתי שזה טוב למי שאוהב את הסגנון שלו, אבל אחרי Waking on a Pretty Daze אני לא צריכה יותר מדי. הגיטרות היפות ביותר שלו נמצאות ב"Pure Pain", הלחן היפה ב"Girl Called Alex" וקריאת ה"וו!" הכי כיפית ב"Shame Chamber".

זה שיר שהתחיל יום של הופעות בפסטיבל פרימוורה בשנת 2013, יום של הופעות שלא אשכח בחיים והנה הוא בגירסה חיה מפסטיבל אחר

מקום 22: Susanne Sundfor – The Brothel

The_Brothelמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג וגם לא הכרתי את סונדפור הנהדרת באותה תקופה

לפעמים כתבתי את זה כל כך מדויק שאני לא רואה סיבה לגוון: "האלבום הוא מאמץ אומנותי משותף של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד המשלב בתוכו עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור; כולן חיות של הלילה, כולן הן חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית, והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה, כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים."

I want to be stung by the stars, I gave her my soul and my heart

מקום 21: Interpol – Interpol

interpol__jpg_200x215_q85jpgמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שדורג גבוה

מי שכתבו את האלבום שהכתרתי לתואר אלבום העשור שלי מצאו את עצמם במקום 21, עם אלבום אחד ויחיד שנכנס אל תוך המצעד מתוך שלושה שיצאו העשור האחרון. באלבום הרביעי והאחרון שלהם עם קרלוס הבסיסט, שמרו חברי הלהקה על קצת מהטעם האפוסי שנשאר מ"Our Love to Admire" וכתבו עוד כמה המנוני פוסט-פאנק למעריצים אדוקים כמוני, עם מילים שרק פול בנקס יודע לכתוב, עם אלף משמעויות שמזדהות עם רוב החלקים שלי בגוף. בנוסף, זה גם האלבום שהטיס אותי לראות את החבר'ה פעמיים והביא אותם ארצה בכדי שכולם יוכלו לראות את הקסם שהוא אינטרפול, קסם שבחיים שאף להקת פוסט-פאנק אחרת לא תוכל לשחזר מבחינתי, ולפי מה שנשמע כרגע, גם אינטרפול לא יכולים או רוצים.

אני אוהבת את ההקלטה המעוותת של השיר מהאלבום בוידאו הזה, ואני אוהבת את אינטרפול על כך שהם יכולים לשלוח את המאזינה עם שיר סוגר כל כך מדהים

מקום 20: The National – Trouble Will Find Me

200x200-000000-80-0-0 (1)מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 5

קודם כל, עם פתיחה יפהפיה כמו עם "I Should Live in Salt" לא מתווכחים. דבר שני, מנחם אותי לחשוב שגם היום, כשירד לי מהלהקה הזו לגמרי אחרי שני אלבומים אחרונים מאכזבים, יש עדיין את האלבום הזה לחזור אליו. השירים שהזדהו עם כל כך הרבה רגעים בחיי עוזרים לי לזכור ימים חזקים יותר של מוזיקה שהתמזגה כל-כך יפה עם היגון שהוליד למאט ברנינגר משפטי מחץ חצי-מדכאים וחצי-מצחיקים, עם מוזיקה שפחות התחנפה לקהל הרחב והתבוננה יותר פנימה. אני מתגעגעת לנשיונל של פעם, אבל מי אני שאפסיק שינויים שנראה שרבים אחרים דווקא כן מעריכים.

Tunnel vision lights my way, lead little life today

מקום 19: Keaton Henson – Dear

0886919604023_p0_v1_s1200x630מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

תווי פניו של קיטון הנסון מתארים את פרצופו של עצב כשהוא יפה ומכוער בו-זמנית, כשכואב כי יש אהבה מתוקה לבלתי-אפשרי, כשרוצים רק לשכב בתנוחת עובר, לרחם על עצמנו ובכל זאת לשפר את המצב. הזקן העבה אמנם הסתיר במשך השנים את רוב עור פניו, אבל העיניים דיברו את הרגש המנוכר הזה, ואם אף פעם לא ראיתם את העיניים שלו, אז אפשר לשמוע אותו בקולו החצי-בוכה, אפשר לקרוא אותו במילותיו היפות, אני עדיין נותנת לו להדהד ברגעים רומנטיים בהם אני לא מוכנה להכיר כל כך בטוב שיש בחיים האלה. מבחינתי הנסון הוא הגירסה הבריטית והפחות סחית של מקסימיליאן הקר, דיכאון רומנטי לפני חראקירי רגשי לא בריא, ולמרות הכיעור של ההרגשה הזו, יש בה עדיין כל-כך יפה ובאלבום הזה הנסון עשה אותה היפה ביותר.

She loved/left him, he loved/left everything

מקום 18: Julie Byrne – Not Just Happiness

julie-byrneמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 4

מצטטת את עצמי: "אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום […] הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.

בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו."

היא כל כך יפה, היא זזה כל כך יפה עם הגיטרה והשיר רק ממחיש את הכל באוזן

מקום 17: Mick Flannery – I Own You

0005732249_200מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 11

האדם "הפשוט" הולך ברחוב כשהחושך מכסה אותו במעיל של מחשבות מטרידות. אפשר להסתכל על הכוכבים מהחלון, על האנשים היפים דרך המסך, על אורות ואנשים שנראים כאילו הלילה הוא שלהם; אילו יכולים להיות רחובות שונים שצועדים בהם, על המדרכות או על הכבישים, בין סמטאות או ערים, אבל הכל נשאר אותו הדבר – אותו מעיל, חרדות שמשאירות את אותו אדם "פשוט" תלוי בין הרצון שלו להפסיק עם הלבד, ובין החשש שעם כל לב שייחשף תיחשפנה גם שיניים חדות ודוקרניות. מיק פלאנרי כתב אלבום שמשדר את הניכור הזה, הוא הצליח לדייק כיעור אנושי של אלימות עצמית וחיצונית, הוא הצליח ליצור יופי שאפשר להזדהות איתו בין רחובות דומים ומדממים בדידות.

השיר האהוב עליי מהאלבום, שיר שמצייר במוחי סצינה שלמה בכיכובו של מייקל שין, ואני מקווה לסיים לכתוב אותה ביום מן הימים

מקום 16: Nico Georis – Songs From Nowhere II

a2650097333_16מקום במצעד האלבומים של 2011: לא הכרתי אותו אז, לא דורג

ניקו ג'וריס העביר את מירב העשור האחרון במציאה של צלילים חדשים. הוא חיפש השראה בין כנסיות בפריז, פיתח חיבור לצמח גדול בשם שירלי והקדיש לפעימות שלו אלבום שלם, איתר מקצבים שונים מהטבע וניסה לנגן אותם באלבומים אינסטרומנטליים, אבל בעשור שלי הוא כיכב דווקא עם אלבומי הפולק-אמריקנה, כש-"Songs From Nowhere II" הוא אחד מהכוכבים הראשיים שלי. האלבום הוא די פשוט, מאוד קצר אבל מספיק בשביל לקבל ממנו הרגשה של בית, הסאונד הביתי רק מוסיף לכל האווירה החמימה שהוא משרה, ואפשר אפילו לחשוב שיושבים מסביב למדורה עם מספר סיפורים. אילו רק ג'וריס היה יודע שהמוזיקה הפשוטה הזו פתחה אצלי בדימיון עולם ומלואו, אני מקווה יום אחד להודות לו על ההשראה שהייתה לו עליי.

לא כדאי לשבת לידי כשהשיר הזה ברקע, כן כדאי להקשיב לו בכל מקום אחר ולהקשיב למילים המדהימות

מקום 15: Elbow – The Take-off & Landing of Everything

v82659p5e3g_lמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 4

לגיא גארווי ניתנו הרבה מתנות במהלך חייו, שתיים מהגדולות ביותר הן כשרון הכתיבה שלו, והשני הוא הקול. כשרון הכתיבה שלו משתווה להרבה משוררים שהיו פה לפניו, משוררים רומנטיים שלמדתי עליהם בתואר לספרות אנגלית כמו וורדסוורת' ולורד ביירון, רק שהוא עושה את זה בשפה יותר עכשווית שאיכשהו בכתביו נשמעת עתיקה יותר, יפה יותר. על הקול שלו אי אפשר לכתוב, אפשר רק להקשיב ולהבין שמה שיוצא מגרונו היא אש חמה של נחמה וצניעות. יחד עם יכולותיו ההפקתיות והתזמורתיות של קרייג פוטר שמשרת גם כקלידן הלהקה, אלבואו יצרו עוד יצירה אפית, מתקדמת יותר מחומריהם הקודמים, נוגה ואיטית יותר. האלבום הזה תמיד מחזיר אותי להתחלה יפה, לזמן שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב טוב כמו אחרים והתחלתי לכתוב שירה, לא טובה כמו זו של גארווי, אבל תמיד שואפת לשם. אלבואו היו תמיד המייבאים הנאמנים ביותר של דמעות על לחיי, וזה אלבום שלא מפספס גם כשאני מקשיבה לו היום.

שני שירים שמתחברים ביחד בפתאומיות שתמיד גורמים לחנק קל בגרון הרגיש שלי

מקום 14: Father John Misty  – I Love You, Honeybear

father-johnמקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 4

ג'וש טילמן התאהב באמה אליזבת' והפך אותה לאישתו, ומיד לאחר מכן הקדיש לכל הדרך אליה ואיתה אלבום שלם שמדבר על אהבה וכל החרדות שלו לגבי הרגש המוזר הזה. בין מנגינות קיטשיות יותר ומנגינות קיטשיות פחות, טילמן שפך את ליבו בצורה הכי כנה ומדוייקת שרק הוא מסוגל לה, עם ההתחכמויות שרק הוא יודע להביע במילים, ואני תמיד אישאר עבד להן. יחד עם ג'ונת'ן ווילסון הוא הפיק אלבום קאנטרי-פופ-רוק שמדבר על הכל מהכל, מספר על מפגשים עם נשים אחרות, על האהבה שגוברת על הכל ועל הפחדים שלפעמים גוברים מעל הכל, ומשום מה לא הצליחו להרוס את הדבר הטוב הזה שקרה בחייו. באלבום ורוד ברובו, הוא הצליח להשחיל גם כמה אגרופים לבטן בשם "Bored in The USA" והפנינה הלירית "Holy Shit" שמסתכמים במפגש אחד ויחיד ששינה את חייו ולמעשה הציל אותם. טילמן הרומנטי אינו שונה כל כך מהטילמן שמציג את עצמו באלבומים אחרים, אבל הוא הכי נגיש. 

מילים שהן כולן אמת באוזניי בביצוע כל כך מדויק, כל כך מזוקק

מקום 13: Julie Byrne – Rooms with Walls & Windows

juliebyrne2מקום במצעד האלבומים של 2014: לא דורג

הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הייתה בבוקר במשרד משעמם שבו הועסקתי בתור מזכירה משועממת וזה היה עוד יום שישי בודד שבו חיכיתי למנכ"ל שיגיע משועמם בחיפוש אחר משימות משעממות בשבילי. במשרד היה נוף לים, ובזמנים מבודדים כאלה כל כולו היה פתוח לפניי בלי אף מנהל פרוייקט שיסתיר לי את חלונות המשרדים הקטנים מסביבי. הים היה נותן לי רעיונות לשירה בימים כאלה, אבל באותו בוקר מישהי אחרת העיפה אותי לגמרי עם קול לוחש וגיטרה אחת ויחידה. אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא לא הטוב ביותר שלה, אבל הוא כן האהוב עליי כי אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שיוטיוב חשב לנכון לשים לי את האלבום שלה ואת דמעות ההתרגשות בפעם הראשונה ששמעתי את "Young Wife" שעד היום הוא אחד מהשירים שמתחברים אליי ישר לרגעים יפים יותר ויפים פחות, לרגעים בהם אני כמהה למישהו ורגעים שבהם אני מאמינה שלבד זו הדרך העדיפה לחיות.

I made my life simple by learning what I can't keep

מקום 12: Caveman – Coco Beware

cocobewareמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

קייבמן לקחו את רוק הגלשנים שהפך להיות מאוד טרנדי בעשור האחרון, את הגיטרות הורידו מהגלים, הטביעו אותן כדי להפיק סאונד שנשמע כאילו מגיע ממעמקים, ויצרו מה שאני אוהבת לקרוא לו מוזיקה לצלול איתה. האלבום "Coco Beware" משלב גיטרות עם מקצבים מכל העולם, סוג של Mgmt רק פחות מוזרים ויותר מלודיים, פחות מתאמצים ויותר מתחנחנים לאוזן. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא אחד מהנשמעים יותר אצלי, ואני מאוד מקווה ששני האלבומים הראשונים שלהם יגיעו לספוטיפיי כדי שצרכנים אחרים גם יוכלו ליהנות מהאלבומים הכיפיים שלהם.

את הלהקה הכרתי דרך מני אבירם שפירסם בבלוג שלו בוואלה! את הביצוע המפעים הזה לשיר מהאלבום

מקום 11: Damon Albarn – Everyday Robots

393106מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 7

אם הייתי צריכה לבנות חבורת גיבורי-על משלי, אין ספק שהטוני סטארק/מנהיג של החבורה היה דיימון אולברן – מלא אגו מבחוץ, מלא בעצמו מבפנים גם בלי שיודה בזה, אבל תמיד תמיד עם לב גדול והרים על גבי הרים של שאיפות ליצור עוד ועוד הרים, לשבור גבולות ובעיקר לתקן את העולם דרך הכשרון הפרטי שלו. באלבום הסולו שלו, אולברן נתן למאזינים חלון נדיר אל תוך החיים הפרטיים שלו, ודרך הפסימיות שלו על עולם שמתנכר לעצמו "בעזרת" טכנולוגיה, הוא בנה תמונה של עבר והווה עם היכולת המלודית שהוכיחה את עצמה כאחת המשפיעות בעשור האחרון, לפחות עליי. בעשור שבו החלפתי ז'אנרים אהובים כמו גרביים, תמיד נשאר אולברן שבנה בסיס מוזיקלי שתמיד יכולתי לסמוך עליו שיחמיץ את הלב במינון הנכון וגם ילטף תוך כדי עם הקול שאני עבד לו, וזה האלבום החזק ביותר שלו העשור.

גירסה חיה של אחד השירים הכי חזקים באלבום. הו, דיימון אולברן

החלק הבא והאחרון יגיע עם עשרת הגדולים! יאי!

שתהיה שבת נעימה,

חן.

 

denzel2

פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק ג': אגרופים קפוצים, שמיים נפתחים וצ'יפסים טעימים

banner

——————————————————————————————————–

התמונות צולמו על-ידי בלוגריתכם הנאמנה חוץ משתי התמונות בסוף, של טרנט רזנור ושל פואלז, אלה צולמו ע"י אילת, תודה אילת!

———————————————————————————————————

היום השלישי והאחרון כביכול לפסטיבל הזה היווה פיצוי על היומיים הקודמים, בהם לא ממש זזנו ממקומנו, כשהכי רחוק שהגענו היה למתחם השירותים הקרוב. הלו"ז היה מוכן כמה ימים לפני כן והיום הזה הלך כמעט בדיוק כמו שתוכנן.

התחלנו עם Caveman, שאני עדיין לא מבינה איך לא מכירים אותם יותר אנשים. בבמת מרטיני שמוקמה בפארק סיטודלה, ליד שער הניצחון, ראינו את מת'יו (עם שם משפחה מסובך) והחבר'ה עושים בדיקת סאונד. ממש התרגשתי שאראה אותם אחרי שפספסתי אותם ביום הראשון, בו הם הופיעו בשתי במות שונות במתחם הפורום, אף אחת מהן לא באזור קרוב לבמה של ארקייד פייר. מכמה הופעות שלהם שראיתי ביוטיוב פחדתי קצת שהסאונד של הבמה הקטנה לא יעשה צדק עם החומר של הלהקה, אך המלודיות, התיפוף, הגיטרות שצוללות לעומקים שחבל שאחרים לא מגיעים אליהם הגיעו לאוזניי עם סאונד מושלם. אני חוזרת וממליצה בפעם המי יודע כמה – תקשיבו ללהקה הזו. בהופעה הם הציגו שיר חדש שהולך באותו קו כמו שני האלבומים הראשונים ואני לא מתנגדת כשהם עושים מוזיקת גלישה מושלמת ונגישה כל כך.

IMG_7929

אחרי הגלשנים עלו להופיע The Twilight Sad בסט אקוסטי לכאורה – רק גיטרה חשמלית וקצת צלילי סינתסייזר שאי אפשר היה לזהות עם סולן כל כך מהפנט כמו ג'יימס גראהם. במבטא סקוטי כבד שלהפתעתי הבנתי ממנו כמעט כל מילה, יד קפוצה שמנסה לפצח את קוד הרגש והגשה איאן קרטיסית פגועה ושברירית, סט השירים של הלהקה כבש אותי לגמרי. גראהם השתדל להציג כל שיר בהומור שחור, צעק בצחוק על הסקוטים בקהל שילכו לעזאזל, התנצל על השימוש במילים גסות, ושב לשיר בעוצמה כזו, שכשהגיע הזמן של הגיטרה לנגן לבד, גראהם הלך כמה צעדים אחורה ופשוט שר אל השמיים קללות חטופות. הקהל כל-כך אהב את ההופעה, שהלהקה עלתה לעשות הדרן, דבר שלא נהוג בבמה כזו קטנה כמו במת מרטיני. אבל הקהל לא הותיר ברירה ודרש עוד שיר וקיבלנו את מבוקשנו, זכיתי להתרגש בדמעות עם עוד אוצר. גיליתי להקה שעושה מוזיקה מהמקום שאני הכי אוהבת כשהוא כן – הלב.

IMG_7952

לאחר שגראהם וחבריו ירדו מהבמה עשינו צעדינו לכיוון המטרו שייקח אותנו חזרה למתחם הפורום האהוב, שם ציפה לנו בשורה הראשונה של במת "הייניקן" מעריץ איטלקי של ג'ונת'ן ווילסון, ובסופו של דבר גם ווילסון עצמו. מי שהיווה לי את גולת הכותרת הציפייתית לאותו יום נתן הופעה מצמררת. לשמוע את השירים שלו בלייב זו חוויה, השירה של ווילסון שלווה כמו באלבומים, הנגינה שלו לרוב מאולתרת, כמו שעשו גדולים לפניו. במקום שהוא יגמור על הגיטרה, נראה שהיא דווקא זו שעושה את זה ראשונה, עם צלילים יפהפיים שמזכירים ימי וודסטוק נושנים. מה גם ששניים מחברי הלהקה שלו, הבסיסט והמתופף, נראו כאילו הם שבו כרגע מהפגנה נגד המלחמה בווייטנאם. הגיטריסט היה העתק גמור של מיק ג'אגר בצעירותו, וגם פינק בכמה ריפים חביבים. הסטליסט היה קצר, כי הוקצבו לווילסון רק 50 דקות, אז נהננו מששה שירים ארוכים שכללו בתוכם ג'אמים שהזכירו לי ג'אז של ארט בלייקי (יש לוילסון מתופף מצוין), עם המילים של ווילסון שיום אחד הם ייטמעו בתוך תוכי, ואוכל סוף סוף להיפטר מהדבר המשעמם שנקרא פחד שאוכל אותי כל פעם. הכי חשוב – הוא ביצע את " Desert Raven",.בחיי כמה ששמחתי לשמוע את החריקות סאונד שלו בהתחלה. אני חייבת לקחת אותו לאיזו נסיעה על כביש החוף. השיר הזה בוצע, כמו כל השאר, בצורה מושלמת, נהניתי מכל שניה שהוא היה על הבמה, הייתי רוצה לראות אותו בהופעה מלאה. מאוד.

מ"הייניקן" עברנו לאזור המוכר של במת "סוני" לראות את טלוויז'ן מנגנים את "מארקי מון", אבן דרך שהשפיעה הרבה מעבר לתקופה שבה היא יצאה לאוויר העולם. פעם ראשונה שהשמיעו לי אותם, הייתי בטוחה שמדובר בלהקת פוסט-פאנק מה-2000 אבל מסתבר שהם התחילו אי שם בימי מועדון הCBGB בניו יורק. היה מרגש לראות את טום ורליין, מי שעבד עם אלילתי פטי סמית' ועוד רבים וטובים, אבל הריגוש עבר אחרי שגיליתי ארבעה חבר'ה עייפים וקצת מרוטים מעצבים אחרי שהיו להם כמה בעיות טכניות בתחילת ההופעה. הקהל היה בעיקר משועמם, השתלהב רק ב"See no Evil" ובשיר הנושא שהשאירו החבר'ה לסוף. אולי אם הייתי צופה בהופעה הזו עם קהל שהיה יותר בקטע, הייתי מרגישה יותר בתוכה מאשר מחוצה לה.

???????????????????????????????

לא הצלחנו להתגבר על זכרונו הטעים של הצ'יפס שהלכנו לדוכן למנה נוספת, ואז חזרנו לתפוס מקום ל-Volcano Choir של ג'סטין ורנון, שבא לבקר יום לפני עם הנשיונל. כאשר חיכינו להופעה ישבנו ליד חבורת אנשים שכל אחד היה יפה יותר מהשני, ועוד יותר גרוע, הם היו בריטים. ביליתי את זמן ההמתנה בלבהות בהם מדברים ומחליפים מבטא יפה בין פיות יפים אפילו יותר, ואז הגיע זמנו של ורנון לעלות עם להקתו. הספיקו לי שני שירים בשביל להבין שגם בהופעה חיה לא אתחבר לפרויקט הקניה ווסט וואנאבי של ורנון. אני מעדיפה אותו עדין, גיטרת פולק ביד אחת ומשקפת הצופה על נופיה היפים של אמריקה ביד שנייה. חוץ מזה, מבמת הATP קיבלתי וייבים של הזמנה להופעה שלה ציפיתי הרבה יותר.

עזבנו את ורנון שישחק אותה כאילו ראפר על במת "סוני" והלכנו לבמת "ATP", שם עלו "Godspeed you! Black Emperor". ככל שהתקדמנו יותר לבמה הרגשתי את האישונים שלי מתרחבים ופיתחתי בפעם המי יודע כמה תסמינים של ילדה קטנה שתיכף הולכת לקבל את הסוכרייה שהבטיחו לה ההורים מהבוקר. בחצי ריחוף הלכתי עם אילת, קניתי כוס בירה, וניסינו לתפוס מקום לראות מה קורה על הבמה. היו אנשים בקהל שהתייחסו ללהקה כמו דיג'יי וניסו בכל כוחם לפזז למשמע קולות התופים, שזה קצת עיצבן אותי כי פוסט-רוק בשבילי זו קדושה, וקדושה אינה נחה תחת זרועותיהם של דייויד גואטה ואלקטרוניים משמימים אחרים. גודספיד יו! פקאצות ספרדיות, המוזיקה הזו נועדה להעלאת נשמות, לא לכיווץ טוסיקים. התעלמתי ממה שראיתי והמשכתי לתת לאוזניים שלי להנחות אותי היכן לעמוד, ומכיוון שהיה צפוף ליד הבמה, מצאנו את מקומנו על גדר איזור הנכים. קצת לא מצאתי את עצמי, כי נהניתי מכל החושים – על הבמה הוצג מסך חצי דהוי שהראה דרכים, בתים, דברים אבסטרקטים שהתחברו יחד עם המנגינות. הלהקה שלא הצלחתי לספור כמה חברים בה עלו לבמה, שלשלו לתוך האוזניים שלי מנגינות פוסט-רוק שמזכירות מקומות מדומיינים שאין בהם דופי, הטעם של הבירה היה טוב באותה סיטואציה. איך שהתמקמנו החלה הרצועה הפותחת של אלבום המופת "הרימו את אגרופיכם הרזונים כמו אנטנות השמיימה" ואז ההתרגשות הייתה בעיצומה. אפילו עכשיו כשאני שומעת את האלבום, אני זוכרת כל צליל שניגר מהבמה שם, ואת הלב שריחף למעלה ולא יכול היה לצאת, אז הוא הושיט אגרופיו לגן עדן דרך דמעות שייחלו לעלות למעלה במקום לזרום במורד הלחיים. הייתי מהופנטת, לא רציתי להרפות מהחוויה השמיימית הזו, ולצערי הייתי חייבת. הרצועה הבאה הגיעה מהאלבום האפור עם הבית (Allelujah! Don't Bend! Ascend!). עוד חצי שעה של גן עדן לאוזניים, ומבט אחד בקהל שהוריד אותי לכדור הארץ. כמו כבר מאסו ועזבו את המתחם, כנראה שקיוו למוזיקת אומצי אומצי, וקיבלו במקום משהו "קצת" יותר מתוחכם. גודספיד אינם להקה של פסטיבלים, הם צריכים אולם עם קהל שיעריך את ערכם העצום. לא נשארתי לכל ההופעה מתוך התחשבות באילת שנראתה לי כבר חולמת על טרנט רזנור וניין אינץ' ניילז, אני מקווה שזו לא ההזדמנות האחרונה שלי לחוות את ההופעה הזו, מקסימום קיבלתי שעה שלמה של המוזיקה היפה ביותר. רק היה חסר לי יונסי, אבל הוא תמיד חסר לי.

10441409_10152481018109851_3440814255976756933_n

הלכנו חזרה לבמת "סוני", תפסנו מקום ליד הגדר האחורית של טבעת הזהב, ופגשנו את ניר ומור, זוג חברים של אילת ששיתף אותנו בחווית הפרימוורה שלהם שהייתה מאוד שונה משלנו. ביחד חזינו בטרנט רזנור ולהקתו מפציצים את האוזניים שלנו בשירים מהעבר ומההווה, ורזנור לא הפסיק להרטיט לי את הלמטה. סלחו לי על הגסויות כן? אבל זה פשוט ניגר לו מכל אגל זיעה שיוצא ממנו. במהלך ההופעה דיסקסתי עם אילת בנושא איזה חיה הוא מזכיר לנו. אילת הציעה דוב או נמר, אני הצעתי כלב רוטויילר, התפשרנו על אריה וסנאי (טוב, זו הייתה בדיחה של אילת). הוא לא הפסיק לשאוג, לרקוד על הבמה כאילו הוא עומד לצוד את כל הנשים שם, היו הרבה זוגות שיצאו מהטבעת באמצע ההופעה, הנחנו שזה בגלל שהגברים מרגישים מאויימים בצורה כלשהי. פעם שנייה שאני רואה את ניין אינץ' ניילז בלי להכיר ולו אלבום אחד שלהם חוץ מכמה שירים, ואני נהנית בלי קשר לחוסר ההיכרות שלי עם הלהקה. ככה זה כשיודעים לתת הופעה.

לא חשבתי שיהיה לנו את הכוח, אבל משום מה הרגליים הסכימו להגיע גם לבמת "הייניקן", שם תפסנו מקום לפואלז. התיישבנו ליד הגדר שמאחורי טבעת הזהב, שם ראינו את מי שכינינו ארצ'י, והיה גם מבין צבא ארקייד פייר ששמר לו מקום בשורה הראשונה איתנו ביום הראשון. ארצ'י לא ממש דיבר, חוץ מפעם אחת שביקש שנשמור לו על הדברים, וגם לפני ההופעה של Foals הוא העדיף לעשן בשקט. סגירת מעגל נחמדת שכזו. מהיכרותי עם נפשנו הזקנה והמתעייפת מהר, לא חשבתי שאילת ואני נישאר עד הסוף, אפילו ניר ומור לא שרדו את הכל. אך בגבורה נהנינו משואו של רוק בריטי בועט וכיפי, עם מתופף שלא בחל באמצעים, ואחד בשם יאניס, סולן הלהקה, שבתור צל"ש נתן לנו כיף כשהוא ירד לקהל. החבר'ה פינקו עם נגיעות מכל האלבומים שלהם, והקפידו שגם השירים השקטים יקבלו קצב מספיק בשביל להרים את הרגליים הכואבות ולהשכיח קצת מהסבל שיגיע אחר כך.

10386293_10152481019934851_8665378490161144012_n

זהו, כמעט נגמר לו הפסטיבל, פינקנו את עצמנו אחרי יום שלם של הסתובבויות במנה בלתי נשכחת של Que Pasta, וחזרנו למלון מתות מעייפות. אבל שזה יעזור לי להירדם בלילה? ממש לא. אילו היה לי מחשב הייתי כבר באותו לילה רושמת לכם את רשמיי מהנסיעה, אבל הייתה לי רק המחברת שלמרות שרשמתי בה כמעט את כל מחשבותיי, לא הצלחתי להירגע. הייתי מלאה באנרגיות של שלושה ימים שעדיין לא עיכלתי.

את היום האחרון בברצלונה בילינו בפארק סיטודלה, אחרי שראינו הופעה של Dum Dum Girls שהייתה מאוד יבשה, כמו הסולנית שלהן, וניסינו לנוח. ניסינו. בצד השני של הפארק צפינו בחבורה של מעודדות מתאמנות לתרגיל ועברה גם תהלוכה של מתופפים עם דרקון, כנראה שזה היה סמאוג, אני מעדיפה לחשוב ככה. רק את בילבו לא מצאנו. השתדלנו לעשות תרגילי עיכול של מה שקרה בשלושה ימים האחרונים, והגענו לקצה התחלה של חוט. אני חושבת שייקח עוד קצת זמן בשביל באמת להפנים את כל מה שקרה: את ווין באטלר יורד ישירות לזרועותינו, את ניל הלסטד שר מבין זקנו ברוך, את מאט ברנינגר מזמין את המילטון לייטהאוזר לבמה, שלל היופי האירופאי מסביבנו ובעיקר צ'יפס עם רוטב בלתי נשכח. אהבתי לנצח.

עוד מסע הגיע לסיומו והנחיתה בארץ הגבירה את זכות דיכאון השיבה. אני כבר מתכננת את הצעד הבא, זה התחיל ממכר וימשיך ככה כנראה לעולמי עד.

~סוף~

~*~סעמק~*~

הערה

לשבור את הגלים – 2013 מתחילה מעכשיו

caveman_redwall

לא כתבתי כבר הרבה זמן בבלוג מהסיבה הפשוטה ששום דבר לא עשה לי את זה. אלבומים חצי מסקרנים עשו את דרכם לתוך האוזן שלי ולא הזיזו לשבלולים. הצלילים של טובים כמו דבנדרה בנהארט וג'ון גרנט הנעימו את הזמן שלי אך בכל זאת היה חסר משהו. ורק עכשיו הבנתי את זה, לאחר שלהקת Caveman העלו את אלבומם החדש (הנושא את שם הלהקה) ברדיו NPR להשמעה מלאה.
לאלבום הבכורה שלהם "Coco Beware" אני חוזרת מדי פעם, לצלילי הקלידים שממלאים את החלל במים וכל מה שאפשר הוא לשחות, ואם יש את האווירה המתאימה, אפשר אפילו לצלול פנימה בקצב האיטי של השירים, עמוק יותר לצלילים יפהפיים שאליהם נצמדים המילים כמו כלי עזר נוסף. הכל כל כך יפה במימד המצולות של הCaveman, והם ממשיכים באותו קו גם באלבום הזה. הם רק מתפתחים, משניה לשניה, חותרים ליופי מתעצם ומתהדק, אחד שיוצר תחושת ריחוף. החבר'ה מברוקלין, אז יש מצב שהם אפילו כשרים לפסח! או שלא.

ממליצה בחום להקשיב – אל תשכחו את השנורקל, לחצו פה

האזנה נעימה,

חן

לאוהבים את החורף – חלק 2

החורף ממשיך, ותודה לו על כך.
אז גם אני אמשיך, ברשותכם.

 

 

לא זוכרת איך גיליתי את By The Sea, אבל מה שלא יישכח הוא השמחה בתגלית הזו. ללהקה הבריטית אין אפילו אלבום שלם, ב-בנדקאמפ שלהם יש רק ארבעה שירים, אבל כל אחד שווה הצצה. ביל ריידר ג'ונס, הגיטריסט לשעבר של להקת "The Coral" (האהובה) שפועל עכשיו כמלחין לסרטים ועומד להוציא אלבום אינסטרומנטלי, לקח על עצמו את ההפקה. By The Sea, כמו שמם, עושים מוזיקת חופים בריטית – בניגוד לגלשני הצד השני של האוקיינוס האטלנטי, המוזיקה נשארת נאמנה יותר למזג האוויר הבריטי הקריר, האפרורי ונטול ויטמין D. הגיטרות נעות ממלודיה מתוקה אחת לאחרת, והקולות הרמוניים מספיק בשביל שנקשיב להם מבין הפריטות. בינתיים לא ידוע אם החבורה מתכננת להוציא אלבום, אבל כמו שאלכס ג'יימס (בסיסט בלר ומומחה גבינות) אמר: לא חייבים אלבום שלם בשביל ליהנות ממוזיקה – אז למי שהספיק להתחבר, השירים מוצעים להורדה חינמית בבנדקאמפ.

 

 

ליד הים הכל יותר פתוח, אפשר לנשום את האוויר הצח, לטייל עם חבר\ה, לדבר על כל מה שבא. כשצוללים פנימה אל תוך המים הדברים משתנים, ואז באים Caveman. היישר מהחופים של ברוקלין, מגיעה להקה שרוכבת על גל מוזיקת הגלשנים שצבר תאוצה בעולם המוזיקה האלטרנטיבית. בתור אחת שמאסה ב-The Drums ולהקת Real Estate נעמו לה לאוזן בשמיעה או שתיים, התאמצתי וחיפשתי להקה שתוביל אותי אל המים, והנה מצאתי אותה. Caveman לא עושים מוזיקה מאתגרת במיוחד, Grizzly Bear לייט – הרמוניות קוליות שמבצבצות מדי פעם, גיטרות שזורמות יחד עם הגלים ולחנים שעושים חשק להיאנח, לחייך ולהגיד תודה שעושים עוד מוזיקה כזו. לא רק זה, הם גם ממש מתאימים להליכות בגשם, זה בדוק. למרות שיש מעט לשמוע מבחינת אורך זמן, עדיין נוצר החשק לשמוע עוד ועוד מהאלבום, לחזור לצליל של "Vampirer", להתענג על איך הוא מתחבר עם "Old Friend" ולייחל ל"Great Life" שיבואו ויפליגו אותי לחו[ף]שי. זה לא האלבום הכי טוב שתשמעו, וגם לא המיוחד שבהם, אבל הוא עדיין נחשב אצלי לאחד הטובים של 2011.

 

ולסיום, תנור ג'ימי הנדריקס, המחמם הרשמי של החורף.

 

הלאה, אל בקסטר דורי!
שלכם,
חן.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: