שביל הבריחה חלק ג' – אל היוצר הרומנטי

החלק השלישי הוא סוג של יומן ובתוכו המוזיקה שמלווה ומייפה גם את הזמנים המכוערים, יוצרים שכותבים את האהבה שאני אוהבת, כמו שהווקמן פעם שרו:

 יום שישי – 11.7.14

אני בחיפה בבית ההורים, הלילה אני נשבעת לעצמי שאישן כמו בן אדם. בשלוש וחצי בבוקר קול אזעקה מוכר מעיר אותי, אימא לא רוצה לרדת למקלט, היא מעדיפה להישאר בחדר פנימי. אבא רץ לסלון עם חלונות פתוחים לארבעת כיווני האוויר, הוא רוצה לראות מה אומרים בטלוויזיה. אימא שלי עטופה בסדין, פותחת את ידה ומזמינה ואתי פנימה. הסדין הופך לגלימה ואני מתעטפת ומחובקת יחד איתה ואנחנו מחכות לקול הבומים שמתלווים לאזעקות. שום דבר לא קורה, אבא לא הצליח להדליק משום מה את הטלוויזיה אז הוא חוזר לישון. אימא ואני נשארות בסלון ונזכרות באירועים של מלחמת לבנון השנייה, צוחקות על חוויה מיוחדת במינה שבה לא ירדנו למקלט אלא פשוט נשארנו להתפקע מצחוק על הרצפה. אנחנו נרדמות בסלון המשקיף לים ובריזה נעימה משקיטה את הנפש ונותנת לה לנוח. בשבע בבוקר אימא מעירה אותי כי היא יודעת שהרדיו מהמטבח יעיר אותי ממילא ומזמינה אותי לחזור לחדר שלי ולהמשיך לישון. אני עושה את זה ומתעוררת בעשר וחצי.

בשכונה של הוריי בחיפה רוב הזמן שקט, הבריזה של הים משקיטה לא רק בלילה אלא גם ביום, הילדים משחקים ברחובות ורק שכנים עצבניים שלא מתביישים להרים קולם על כל הרחוב  מעכירים לפעמים את האווירה. בבוקר יום שישי האוויר לא זז, ברחתי לפה בגלל שרציתי את האוויר שלא זז ובמקום הגיע שלוש וחצי בבוקר והעיר אותי להיות לחוצה יותר לגבי המצב. בעשר וחצי בבוקר ההורים שלי לא בבית ואני נשארת לעשות בו כרצוני, אז אני הולכת למחשב לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לשמוע מוזיקה. אני מסתכלת על רשימת השירים באייטונז שלא ערכתי מאז שעזבתי לפני שנתיים ומגלה שירים שכבר מזמן שכחתי. נוסטלגיה תוקפת אותי ולא מרגישה לי מתאים כשהכל סטטי מסביבי. במקום השירים היחסית ישנים, אני שמה לי את החדש של דייויד גריי, "Mutineers".

השיר הראשון, "Back in the World", שולח יד נעלמת אל סנטרי ומוביל אותי להסתכל עלdavid-gray-mutineers השמיים. דייויד גריי שר על אופטימיות מנצחת ואני מרשה לעצמי להאמין לו בעודי מתלהבת מהכחול שמתפרס לי מול העיניים. האלבום ממשיך לו ברקע ואני נרגעת, גריי הרי תמיד היה לי מקלט לנפש. הפסנתר של "Beautiful Agony" וקולו של הזמר משתלבים ויוצרים שיר של בית, פזמון, בית, פזמון, מעבר, דרך מוכרת מלווה במלודיה נוגעת ואני מתרגשת לשמוע אותה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותה. "Snow in Vegas" מזכיר לי את האהבה בה אני מאוהבת, רגעים קטנים של אושר זוגי ו-"Cake and eat it" קצת לא קשור אך נסלח. מ-"Birds of the High Arctic" עד ל-"Gulls" אני גולה שמתגלגלת בין המרגש למרגיע, והדמעות מתגלגלות כשאני מבינה שלא באהבה אני מאוהבת, אלא במלודיה מיוחדת שרק קול של גריי יכול לעשות אותה מיוחדת במינה. גם בפעמים הקודמות ידעתי את זה וסוף סוף אני יכולה לכתוב את זה – דייויד גריי הוציא אלבום עשירי יפהפה, הקיטש יוצא לו בכוונה אבל נסלח ברגע שמקשיבים לנגיעות המוזיקה הנוגות ונותנים לציניות הקרה לנוח בצד. אחרי שהקשבתי לאלבום הלכתי לאותו סלון פתוח והרשיתי לעצמי לנוח על הספה יום שלם, העולם היה יפה.

 

יום ראשון – 13.7.14

העולם היפה נמחק על ידי מתקפות טילים בארץ, החדשות לא מפסיקות לדבר דרך חלונות של בתים ואחרי שלא הסכמתי לרדת בתחנת הרכבת בשבת בערב, אני חייבת להתמודד עם השדים האלה פעם נוספת היום. בתחנת הרכבת של חוף הכרמל הצל מחוויר והשמש מסנוורת, ואני מתנדנדת ביניהם ומשכנעת עצמי שיהיה בסדר. המתח מצטבר כאשר חברות טובות כותבות לי על אזעקה שנשמעה בתל-אביב ותוך כדי הליכה לחוצה בין קצה אחד של התחנה לשני, אני מנסה לנשום. הרכבת מאחרת בכמה דקות, וכשהיא מגיעה היא ריקה לתפארת מקומות הישיבה ואני מרשה לעצמי לתפוס גם את המושב שלידי ולשים עליו את תיקיי. המסע דרומה מתחיל ואני נזכרת באימא שמציעה לי לשים מוזיקה מרגיעה ברכבת ולתת לה להשקיט קצת את הלחץ שלי.

אני שמה את האלבום הראשון של קיטון הנסון, הוא שואל אותי אם מישהו יודע מי אני, אם הוא0wust צוחק כדי להבין מה יש לו, אם הוא יודע לא לדבר על אבא שלי והאם הוא יודע מתי אני עצובה. אני מסתכלת על הבחור שיושב מולי, שביחד עם כל היושבים סביבי הקימו קומונה וירטואלית של בהייה בסמארטפונים. אני מביטה החוצה ונותנת לקיטון להבין אותי תוך כדי שהוא מפשיט עצמו בעזרת מילים שמקלפות אותו עד לבסיס הכי רגיש. אחרי כמה שירים הלב מתחיל להראות סימנים של חרדה ואני מעבירה כמה רצועות קדימה ומגיע לאלבום האינסטרומנטלי של היוצר בשם "Romantic Works". זהו אלבום אותו יצר הנסון בלי לקרוא תווים או לכתוב אותם, הוא כתב אותם תוך כדי שהוא שומע את המנגינות בראש ויצר עמן יצירות אינסטרומנטליות שהוא העיד עליהן כי הן מתאימות לחדרים קטנים בשעות הקטנות של הלילה. אני מסתכלת החוצה ורואה את ישראל על רקע מה שהנסון מנסה לצייר לי בתוך האוזניים ואני נרגעת. כשמגיע "Healah dancing" אני מפתחת קנאה ירוקה באותה רקדנית ומדמיינת איך הנסון כותב מנגינה עליי, מפנטזת על יופי שאין לי, רגלי לא נמתחת לאורכים מיוחדים ותנועות ידיי אינן רכות כמו כלי המיתר הנשמעים ביצירה. אני חוזרת להסתכל על הנוף הישראלי ונרגעת.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בתל אביב והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן לקחת אותי חזרה לדירה. אני מסתכלת על האנשים והם נראים לי מתוחים כמוני, אחד שעומד לידי פתאום מוריד את האוזניות ואני מתכווצת מפחד להוריד גם את שלי ולשמוע צליל אזעקה, אך זהו צליל הדלת מאחוריי שנפתחה ולא נסגרה כראוי ורק בתחנה הבאה יוכל הנהג להפסיק אותו. רבע שעה של לחץ הגורם לזמן לרחף בממד סטטי ובסופו אני מגיעה לדירה ושומעת את הרצועה האחרונה באלבום. אם במילים הוא מתקלף והכאב יפה לו, בכלים קיטון הנסון פורח והלחץ שמאיים להתפוצץ מקבל ליטופים אינסטרומנטליים. מצאתי לי חבר לעת צרה גם באלבום השלישי.

  

יום שלישי – 15.7.14

המתח מיום ראשון התפוגג, אבל עדיין אין לדעת איזה צליל יתפוס אותי בדרך לעבודה. בבוקר קומץ של אנשים מסתובבים ברחובות תל אביב, ואני מנסה לסמוך עליהם לסמן לי בתנועות גופם אם קורה דבר חשוד. אין לי דרך אחרת להעביר את המתח של השקט חוץ מלהקשיב למוזיקה ואני בוחרת הפעם לשמוע את החדש של Low Roar. היוצר האמריקאי שעבר לאיסלנד ומאז מצא את מה שתמיד רצה בתוך עצמו והוציא אותו לאולפן הוציא את אלבומו החדש לפני כמה ימים וניסיתי למצוא זמן נכון להקשיב לו. באלבום הראשון התאהבתי ממבט ראשון (אפילו כתבתי עליו קצת פה) לשני, הנושא את השם "0" לוקח לי זמן אך זו התאהבות בהתהוות.

צלילי סיגור רוס לייט מלווים את קולו של היוצר, ואותו אפקט נוצר כשבין האוטובוסים העוצריםxgYNhAB לתחנה אני מחפשת את הירוק של איסלנד ומוצאת אותו בין קלידים, גיטרות צורמות וקול עדין ששר על יותר מאהבה – על חברות. בין אם זה אקורדים או תווים שחוזרים על עצמם, ההתחלה של השיר לא תהיה כמו סופו, ואין לדעת למה לצפות. אני יושבת על האוטובוס החצי-ריק, ורואה בחורה המסתכלת אחורה. אני מורידה את האוזניות לבדוק האם האזעקה באה לתפוס אותי, ושמחה לגלות שלא, זו שהסתכלה אחורה פשוט רצתה לעבור מקום. כשעוברים ליד הים הסוער, אני רואה אנשים רצים ממנו ולעברו ותוהה אם גם הפעם אם יש סיבה להילחץ, אבל סביבי כולם ישובים רגועים ומבעד לאוזניות עם Low Roar כולם יותר יפים. אני מגיעה למשרד והכל שקט, חצי מהצוות עדיין לא הגיע. אני פותחת מסמך וורד וכותבת, שמחה שיש לי חבר מרגיע לחזור איתו הביתה ולקוות שלא יתפוס אותנו צלילו הצורם של הטיל. בתל אביב פועלת עליי יותר הלוחמה הפסיכולוגית ואני מפחדת לתאר לעצמי איך זה דרומה מכאן, ומקווה שהסבל הזה ייגמר להם יותר מהר.

שייגמר כבר. בבקשה.

חן

מודעות פרסומת

שביל הבריחה חלק ב' – אל הזומבים

Simon: Since the day I could think, I’d had the idea in my head, this piercing notion that life was completely meaningless. Me and everyone else were just treading water until our bodies gave out and we sank back into the darkness. When you feel like that 24/7 you might as well get fucked up beyond relief, because you don’t believe in anything in the first place.

Kieran: Do you still feel this way?

Simon: No. Not anymore.

(From "In The Flesh")

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

In_The_Flesh_63009

אני צופה אדוקה של "The Walking Dead", אולי לא מהסיבות שהרוב צופים בה -המשחק הבינוני מינוס קורע אותי מצחוק ולמרות שיש פרקים בהם העלילה לא זזה עדיין מבדר לראות אנשים יפים מנסים לשרוד עולם שבו הסכנה אורבת בכל מקום. מעל הכל, נחמד לראות שבתוך אותה סכנה הדמויות עדיין מחפשות מקום של שפיות אחד בשני, בקשרים שנוצרים שם או בידיים השריריות של דריל דיקסון.

ככה זה תמיד, ככה לימדה אותנו המציאות – לא משנה כמה תבנית החיים מסובבת אותנו, עדיין יש את האנשים שמחזיקים אותנו, התחביבים שנותנים משמעות, התרבות, מטרות כמו זו של סיימון מ-"In The Flesh" שמצא אותה לעצמו לאחר שהפך לזומבי. רגע, מה זה "In the Flesh"? זו תוכנית הטלוויזיה שלקחה את הממד הפוסט-אפוקליפטי של הזומבים והוסיפה לו רובד נוסף. סדרת הטלוויזיה הבריטית ממוקמת בעיירה בשם רוארטון (באנגלית בריטית לא מבטאים את הר' השנייה), לשם חוזר קירן ווקר ממכון לשיקום אלה הסובלים מ"תסמונת מתים בחלקם". ווקר היה מאלה שקמו לתחייה ולאחר התמודדות לא קלה של האנושות עם הזומבים, הם גילו דרך רפואית שבה אפשר להחזיר את הזומבים לקדמותם, למה שהם היו לפני עליית המתים.

הסדרה מתחילה כשהיא מתמקדת בקירן (לוק ניוברי, או איך שאני אוהבת לקרוא לו: הגירסה היפה של ברדפורד קוקס מדירהאנטר), שחוזר לעיירה ומשפחה שהוא הכיר פעם בצורה אחת והשתנתה לגמרי אחרי תחיית המתים. העיירה עכשיו נשלטת ביד קשה של הכנסייה, תחת נבואות איבה שיוצאות מפיו של הכומר ומזהירות כי כל מי שהיה זומבי תמיד יהיה בגדר סכנה לאנושות. אחותו הקטן של קירן, ג'ם, היא מתנדבת ב"צבא ההתנדבות האנושית", חבורה של אנשים אשר מינו עצמם לשמור על שלום העיירה ולהרוג במידת הצורך "רקבנים" (כינוי לזומבים) אוכלי מוח. קירן חוזר לחיות עם הורים שלא יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה, אחות ואנשי עיירה שמעדיפים שלא היה חוזר וסיפורים שעוד רדפו אותו לפני שמת.

לאורך הסדרה, הכוללת תשעה פרקים (שלושה בעונה הראשונה, ששה בעונה השנייה, כל אחד שעה), מוצגים סיפורים שונים על התמודדות עם נושאים רבים: דתיות פונדמנטליסטית, משטרים מדכאים, התאבדות, פחד מהשונה ושנאה לאחר. רגע, אל תגלגלו את העיניים כל כך מהר, אחרי הכל ברחתי לעולם הזה וחזרתי עם מלא אהבה בידיים. מעל ראשיהם של תושבי רוארטון השמיים מלאים עננים שחורים, קר לאנשים ולזומבים לשעבר מנוכר, אבל לכל דמות יש את הסיפור שלה שיכול לחמם את הלב ולתת תקווה. את האור קירן וחבריו מוצאים בתמיכה של האחרים ובעיקר באהבה. זו לא סדרה שקל לראות, אבל יש בה גם משהו מאוד מנחם מסצנה קשה אחת לאחרת ומוצאים אור בסיפורים הקטנים ובמערכות היחסים שנוצרות שם.

נשביתי בקסמה של הסדרה בעיקר בגלל קירן ווקר, דמות ראשית שנטיותיה המיניות מטופלות כפי שהן צריכות לדעתי – בלי תשומת לב רבה מדי על אהדתו לגברים, אלא התמקדות בכמה אהבה דומה ביופייה אצל כל המינים, בעולם שמקבל את הבן אדם כפי שהוא ולא מגדירים הומוסקסואליות או כל "שונות" חברתית אחת או אחרת כ"אחרות" (עכשיו שרק "זומבי" נחשב "אחר"). אני התאהבתי כמעט בכל דמות בעיירה – בהורים המבדרים של קירן, באיימי דייר החברה הכי טובה, בפיליפ ומערכת היחסים שלו עם אימא שלו והטוסטר, ובריק וסיימון שאת תפקידיהם במערכה אשאיר לכם לגלות.

הסיבה שנכנסתי לסדרה היא השימוש הבלתי פוסק שלה בשירים של קיטון הנסון, אחד מהכוכבים של הבלוג הזה מהצד שלי. למרות שלא כתב שיר אחד בכוונה לפסקול הסדרה, פריטות הגיטרה החשמלית העגמומיות שלו מתאימות שתי טיפות מים לסצינות. המוזיקה והמילים של הנסון מהווים דמות נוספת שפורסת את עולמם הפנימי של האחרות בעזרת קולו השברירי של הזמר. כבר זמן מה שהבחור מהווה לי השראה, ואני לא אפסיק לציין את התרומה שלו לעולם המוזיקה, עד כמה שהוא עצוב.

כולי תקווה שרשת ביביסי הבריטית יודעת מה טוב באמת בטלוויזיה ותחדש את הסדרה לעונה שלישית, ולא תעשה לנו תרגיל מסריח כמו עם "השעה" המופתית, ונוכל לזכות ביחד בעוד מעלילותיה של העיירה הקטנה ולדעת קצת נחת מבעד לכיפת הברזל שיכולה להגן פיזית אך לא נפשית. תמיד טוב שיש סדרות שמזכירות מה יכול להקפיץ את הלב ולהחיות אותו – וזה המגע האנושי. תמשיכו להיות חזקים, ותהיו טובים אחד לשני, לא הכל רע בעולם הזה – גם אם ניל יאנג לא יהיה פה ביום חמישי להופיע. אוף. הלכתי לשמוע דייויד גריי (רמז לבאות).

את העונה הראשונה אפשר לראות ב"ויאודי" של הוט – חפשו את "בבשר החי" בתפריט, את השנייה כרגע יש אפשרות רק להוריד.

תהנו,

חן.

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

2013fanfareישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

2013phoenixאלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא 2013mazzyמכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם 2013gregoryמשקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה 2013keatonכנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים 2013cavemanהאלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו 2013thenationalכבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע 2013vileאל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

2013deerhunter

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

2013arcade

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

2013travis

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

לאוהבים את החורף, קצת לפני האביב

חמש רשומות, זה המספר שעולה לי לראש עכשיו כשאני חושבת על מה רציתי לכתוב בחודשיים האחרונים. כל אמן חדש שגיליתי העלה בי רצון עז להוציא את הכל על הנייר, אבל דברים אחרים אילצו אותי לנדוד למקומות פחות יפים. המלאכה לא תמה, עדיין יש סמינריון לסיים, מאמרים ו"גאווה ודעה קדומה" לקרוא לשיעורים הבאים, אבל החלטתי עכשיו לקחת הפסקה.

אל החודשיים האחרונים בהם נדדתי אל ספריות וניתוחים מחקריים, התלוו גם פנטזיות ירוקות על מרחבים פתוחים, שמיים כחולים וגם איזה בית נידח שנראה בפינה. צפייה בסרטים כמו "שנה מופלאה" (ראסל קרואו בלי פרצופים זועפים), "בחזרה לכפר" ו"שקרים לבנים קטנים" הגבירו את הרצון לצאת החוצה ולנפוש, לברוח מכל מה שיש למציאות להציע לי באותו רגע. מצאתי עצמי אט אט נגררת אל תוך יקום מקביל ואקוסטי – בו הגיטרה והאדם חיים בהרמוניה בלי הרבה עזרה מבחוץ. ניל יאנג חזר לקצור בשדות המערכת שלי, מחשבות על הדרום הפסטורלי של ארה"ב צבעו לי את המוח בגוונים של ירוק וצהוב ובון איבר חדר לי לאוטו. את הזמן אותו בזבזתי על דברים לא קשורים, שילבתי עם היוטיוב שהעשיר את האוסף הפרטי, ואני בתקווה שכך אתרום גם לכם. אז הנה היא, אולי פינת החורף האחרונה לשנה זו, והפעם היא בסימן פולקי.

נתחיל…

הבחור למעלה הוא ארון אמברי, הוא לא הוציא אלבום בחייו, אבל הספיק להפיק אחד ל"אבי באפלו" ולהסתובב עם "אדווארד שארפ והאפסים המגנטיים" על הקלידים. השיר למעלה לקוח מסדרה של צילומים שלו עם גיטרה ומפוחית, שבתקווה ימצאו את עצמם גם מוקלטים בתוך אולפן, וגם נחזיק אצבעות שאותה אינטימיות תישמר, ללא הפקה מיוחדת. את כל ההקלטות אפשר למצוא באתר הרשמי שלו.

ככה גיליתי את מר הנסון: יושב ופורט לו על גיטרה אקוסטית במרפסת מלאה בצמחיה, ליבו שברירי וקולו בוקע מתוך הזקן הארוך. הוא שבה אותי, עם האישיות המסתורית שלו והעצב, שלפעמים גובר על כל יופי אחר. מתחת לאף של רובנו, הוא הספיק להוציא אי.פי. בשם "Metaphors" ואלבום בשם "Dear" שכולם נשמה הנעה לה בין מיתר למיתר. זה רק הוא, הגיטרה, וכל אנגליה שאינה בהכרח לונדון או מנצ'סטר. הוא שר את ה"יהיה בסדר" שכולנו משכנעים את עצמנו בו בזמנים עגמומיים, ומשמש כמצוף בים של דמעות שבאות לבקר בימים קשים. את הדרך לחוף המבטחים הוא לא יראה, ראו זאת כאזהרה, אבל כשהשחור כל כך מזמין, עדיף להצטרף אליו עם הנסון ברקע.

מפה הזקן רק מתארך, ומגיע למימדים של איירון אנד ויין…

כמה חודשים עברו מאז שג'וש טילמן הודיע שהוא מסיים את תפקידו בתור המתופף של להקת "פליט פוקסז". ה"לאאאאא!" הבלתי נמנע בא לידי ביטוי כמה פעמים, אך נשכח כאשר התגלתה דיסקוגרפיה שלמה של השועל לשעבר. העזיבה שלו הובילה לגילוי מוזיקה פולקית, בין גבולות ונקובר של ניל יאנג לדרום האמריקאי של איירון אנד ויין, עם קול שהיווה משענת הרמונית לרובין פקנולד, סולן הפליט פוקסז, והיה צריך להישמע הרבה יותר מזה. תוך שש שנים, הספיק טילמן להוציא שבעה אלבומים – רובם מאופיינים באווירה אקוסטית ושקטה, עם מילים שמספרות על זמן, דת, פנטזיות וגם קצת רומנטיקה. מי שיקשיב ליצירותיו פעם אחת יטעה לחשוב שמדובר בשעמום אחד גדול. מי שייתן את האוזן לשמוע את קולו הרך של טילמן ויעריך את מה שיש לו להגיד, יגלה עולם שלם של מטאפורות משלל העולמות, ובעיקר מטעמים בתיבול כפרי. גם ימי שבת נראים יותר טוב עם טילמן ברקע.

אחרי שנים של מוזיקה שקטה והרמונית, החליט טילמן לשנות סגנון ואיתו גם את שם הבמה שלו – מג'יי טילמן הביתי הוא הפך ל-Father John Misty – יותר פרוע, יותר חוצפן, יותר סקסי. הפרוייקט צפוי להשתחרר בתחילת במאי, והוא כבר נכנס לרשימת המצופים ביותר הפרטית שלי. ועכשיו יש לי חשק לשוקולד.

זהו, ברברתי מספיק,
שיהיה סופ"ש מקסים – אימצו את הפוך לליבכם, לא נותר עוד הרבה זמן.

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: