אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.

מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

על אבודה וחמש מציאות – ההופעה של הווקמן בישראל

ב-29 ביוני 2012 הייתה לי שיחה קולחת ב"ווטאסאפ" עם חברתי הטובה, איילת. סיפרתי לה על עותק חתום של "Heaven", האלבום האחרון של להקת הווקמן, שעומד למכירה ב-Ebay. היא שאלה אותי אם יש מהדורה מיוחדת שמביאה אותם פיזית להופיע פה, ואני אמרתי לה, ואני מצטטת: "הם בחיים לא יגיעו לארץץץץץץ". החלטתי שהסיפור לא יסתיים עם צ' סופית, והיא הובילה אותי לכתוב מכתב אהבה ללהקה ולשלוח אותו להם בדוא"ל. ארבעה ימים אחר כך, הווקמן הודיעו שהם עומדים לבוא להופיע בישראל. הייאוש הפך לשמחה והשמחה הפכה למכתב נוסף, שבו הודיתי להם על המחשבה, ניסיתי להניא אותם מלקרוא מכתבים הקוראים להם לבטל את ההופעה והתנצלתי על אנוכיותי כשביקשתי שיבצעו את "I Lost you" מתוך האלבום "You and Me" – רגע קטן ומתוק של קתרזיס.

חודש וחצי עברו מאז, עברתי דירה, ניקיתי דירה, האולימפיאדה הגיעה, מייקל פלפס שבר שיא ולב קטן שלי, והזמן טס ל-14 לאוגוסט. ההתרגשות האמיתית הגיעה באותו יום כשפנטזתי על העליה של המילטון לייטהאוזר וחבריו לבמה. אותם שירים שליוו אותי בתקופה האחרונה, מילים שנתתי להם לדבר את מה שאני כאבתי, כולם הולכים להתנגן במועדון הבארבי בתל-אביב. המחשבות נדדו להן בעוד ניהלתי שיחות רכבת עם עמיחי ואיילת, הקדמנו בשעה, נשנשנו איזה חצי סנדביץ' ונכנסנו בהתרגשות עצומה אל תוך המועדון. אסטרטגיה מוקדמת כיוונה אותי לעמוד בשורה הראשונה, שמאלה מהאמצע, שמה ידעתי יעמדו לייטהאוזר ובן דודו, וולטר מרטין, שלמדתי להכיר ולאהוד מראיונות.

אט-אט המועדון התמלא, ובאחת-עשרה אפס אפס עלו הווקמן על הבמה בתל-אביב. פריטת הגיטרה של "Line by Line", כמו גלים המבשרים על בוא הסערה, ליוותה את לייטהאוזר. הוא העיף מבטים לכל מקום חוץ מהקהל, התפתל קצת יחד עם המיקרופון ולרגע הביט ישירות אל המצלמה שלי (בתמונה חשוכה במיוחד). כמה שניות אחר כך המבט נשכח, והקול הצרוד השיט את הבארבי לחוף יותר נחמד, בו משהו טוב התחיל. הריגוש נתן מקום גם לאנרגיות הפיזיות, ו-"Heaven" הגיע. שיר ההיאבקות הפרטי שלי, אותו אני מקדישה לאדם יקר שאפילו לא יודע על קיומו ובכל זאת הוא שר איתי אותו כל פעם מחדש. מלחמה פרטית משלי קיבלה צלם אנוש של סולן אשר מתייחס לכל מילה ברצינות המגיעה לה, ו-וריד אחד שמאיים להתפוצץ מעומק הנשמה שיוצאת ללייטהאוזר מהגרון.

מתנשא לגובה עצום, מנחית מכות עצומות יותר. המילטון לייטהאוזר

האנרגיה הגיעה גם מהכיוון של מאט באריק, על התופים, שלא בחל באמצעים כדי להפוך את הרצפה לטרמפולינה מקפיצה במיוחד. "Angela Surf City", "Love is Luck" ו-"Heartbreaker" המשיכו בקו הקצבי, ואז הגיע "We Can't be Beat". עיניי היו מרותקות למה שעבר על הבמה, וניסיתי גם לפתח את כישורי הצילום שלי, אבל בשיר הזה אוזניי ומבטיי הופנו לקהל. בשיר הזה הפכנו לקומונה, שרנו את המילים ואפילו ניסינו לא לזייף בקטעי ה"אוו". כל זה עד שהמילטון החליט לשחק איתנו קצת ולהאריך את ההברות עד קצה הנשימה והותיר את הקהל עם היכולת המפרגנת היחידה – למחוא כפיים ולהריע לסיבולת לב-ריאה שלו. זה בלתי אפשרי שלא לציין את נוכחותו הבימתית של סולן הלהקה, אי אפשר להסביר כזו עוצמה מספיק בשביל שאחד שלא חווה אותה יבין. אני לא ציפיתי לכזו רמה של אבסולוטיות מלייטהאוזר, וכל מה שהוא נתן מתוכו, מאחוריו ומצדדיו להופעה הזו.

הביצוע של "Blue as your Blood" היה מקסים, והיה יכול להיות אפילו יותר מוצלח אם היו שומעים את השירה של לייטהאוזר, "The Love you Love" המשיך להקפיץ למרות קשיי הסאונד של המקום וכך גם "Juveniles". כאשר הגיע תורם של השירים מ"You and Me", הלב קיווה לאותו שיר מהדוא"ל, אך חי בשלום כשאלה היו "On the Water" ו-"In the New Year" שנוגנו. הדרמה שהיא "You and Me" הושרשה טוב גם בגלי השמע בבארבי, ולייטהאוזר נתן את כל כולו לשיר – לצרחות, לרגיעות שאחר כך, וללהקה סביבו שניגנה במלוא הכוח. ואם בכוח עסקינן, "The Rat" הוכיח את כוחו בפעם המי יודע כמה והקהל היה באוויר. "All Hands and the Cook", אחד מהשירים החזקים ביותר של הלהקה, קבע את סיומה של ההופעה. החבר'ה נפנפו לשלום, אמרו תודה, והמקום החשיך. את אותם זמנים חשוכים השקעתי בצעקת השם של השיר הזה, נו, מהדוא"ל, לא התכוונתי לוותר בכזו קלות.

מחוייט ומדוגמן. וולטר מרטין על הבס

ההדרן היה מפתיע במיוחד, עם "Thinking of a Dream" האנרגטי מאותו אלבום של העכבר, הדרמה חזרה מ"You and Me" עם "Donde Esta la Playa" ו-"Four Provinces" ו"Woe is Me" נתן עוד קצת כבוד לאלבום המוערך "Lisbon". רגעי החשיכה עדיין לווו בצעקות "I Lost you" ואט אט נהפכו גם לקללות קלילות, שמצאו מקומן בלחישה באוזנה של איילת. ניסיתי להציץ לסטליסט ששכב תחת רגלו של פיט באוואר, למצוא איזה זרע של תקווה שיסיים את ההופעה הזו, והבחנתי בשמו של השיר האחרון. היה לו שם ארוך במיוחד, והפוך הוא נראה כמו מה שציפיתי לו. אחרי ש"Woe is Me" הסתיים, לקח ליטהאוזר את הגיטרה האקוסטית וצעק לעבר מרטין ובאוואר את שם השיר, והלב החל לעבוד שעות נוספות. חבורה של אנשים שעמדו במרחק מה ממני התחננו בפני לייטהאוזר לשיר אחר והוא התנצל באומרו כי בחורה מסוימת ביקשה שיר. בהתלהבות שלא ידועה לי, הרמתי את ידי כדי לשאת באשמה, לייטהאוזר בתמורה הביט והצביע לעברי ואמר באנגלית יפה "זה בשבילך". "This is for you". אני בחיים לא אשכח את זה.

לא עבר מספיק זמן בשביל שאצעק, וכבר החלה המנגינה של "I Lost You". הגוף רעד, ואיילת הייתה שם בשביל להחזיק אותו, הפנים בידיים, מחפשות את המתג שיכבה את החלום שמתגשם אל מול העיניים. אותם גלים שקטים מהשיר הראשון בהופעה הפכו לסערה של דמעות שנבעו מהלם, תודה, ובעיקר הרבה אהבה לכל הרגע שארך בסך הכל כמה דקות.

"So hang onto me
Hang onto me
The world's going round
And time's cutting out
The headlights are stinging all over the road
Throw me a rope
Throw me a rope"

בראש הדהדו רגעים שלמים של מפח נפש, של שיברון לב, של בכי מר שניחם אותו רק חבל אחד שנזרק ממילותיו של לייטהאוזר. את ההתפרצות של סוף השיר כבר צעקתי בלי חשבון לאף אחד. אחד השירים האהובים עליי נוגן, הוקדש ואני קיבלתי חיזוק חיובי עמיד במים ובתקווה גם בזמן. כשהוא נגמר, לא הספקתי להגיד אפילו תודה, והווקמן נעלמו מהבמה כאילו לא היו. הנשימה חזרה לקצב סטנדרטי רק לאחר כמה רגעים. עוד תמונה נצרבה בתאי הזיכרון העמוקים ביותר.

"I waited a long time
All for you
I waited a long time
I lost you"

ו(כמעט) כולם ביחד.

סך הכל שעה וחצי, זה לא היה מספיק. החבר'ה התעלמו מחומרים מהאלבום הראשון והסאונד היה מחפיר. לא שזה הצליח להעכיר את האווירה במקום. משורה ראשונה הרגשתי את החום מועבר גם מאלה האחרונות, ולפי תגובתם של חברי הלהקה, הוא לא חלף מעליהם. כיאה לכל הופעה, חיכינו בסבלנות לווקמנים שייצאו מחדר ההלבשה וגיליתי חמישה אנשים נחמדים, צנועים ופוטוגנים. הם ענו לכל שאלה, חתמו על כל עותק של דיסק שניתן להם, ובעיקר לא הפסיקו להודות על כך שהסכמנו לארח אותם. את התודה שלי אני מרגישה שלא אמרתי מספיק, אבל לפחות תמונה עם המילטון יצאה מזה. הערב הפך ממרגש לאחד בלתי נשכח, אשר החזיר אותי שנה אחורה לרגעים יפים עם אינטרפול בארץ. אם מה שדרוש זה עוד זמן של שנה בשביל שארגיש את אותו אושר מליל אמש, אם זה מה שדרוש בשביל שלילה שלם אבלה בשחרור שרירי הלחיים מחיוכים, אז אני מוכנה לחכות. וזה הזמן להודות לפלאג פרודקשן שאחראים להבאת הרגעים האלה אליי לזיכרון, ואת הלהקות הכל כך רלוונטיות וחשובות אל חיק הקהל הישראלי. זה היה ערב שלי, עם אנשים אהובים, איילת אהובה במיוחד והקדשה אחת שאזכור לעולמי עד.

עכשיו רק תזכירו לי, איך נאחזים בכזו הרגשה עילאית?

אני בחיוך גדול, המילטון לייטהאוזר בחיוך תמוה ואיילת באושר ועושר

קול קורע גיטרות מלטפות – סקירת האלבומים של הווקמן חלק ב'

אחרי שלושה אלבומים שהציבו את הווקמן במעמד אחת הלהקות המבטיחות מתקופת הפוסט-פאנק של ניו יורק, הלהקה הפכה את חברבורותיה. מגאראג' רוק עם קורט של פאנק, הם תיבלו את הכלים שלהם בנוסטלגיה והוסיפו מטעמים מסביב לעולם. הווקמנים נשארו עדיין בנתיב הרוק, אך לא פחדו לפזול אל אופקים אחרים. המהפך התחיל עם אלבום מחווה לאלבומו של ג'ון לנון עם הארי נילסון בשם "פוסיקאטס". מכאן, מנהרת הזמן המשיכה להסתובב לה על ציר עולמי, והלהקה שמה את עצמה על המסלול שהפריד אותה מכל הסטרוקס והאינטרפול שאליהם השתוותה.

אלבום רביעי: "You and Me"

מבחינתי האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אולי זה בגלל שהוא הראשון שבאמת הכרתי, אולי בגלל שהווקמן ניסו לכתוב שירים גדולים יותר מבחינת דרמטית, וזה הצליח להם. אם באלבומים הראשונים הכלים היו נבדלו בצליליהם, ב"You and Me" הם מתנגחים אחד בשני. האלימות הרגשית במילותיו של לייטהאוזר נוטפת דם אדום אשר משחרר את השוורים בנו ובכל שאר חברי הלהקה. כשהסולן צווח, הכלים צורמים יותר אחד לשני, אך בו-זמנית גם משלימים את עצמם. אין מה לעשות, לאלבום מתוסבך מגיע הסבר מתוסבך. " זוהי חזרה אל המלחמה" מצהיר לייתהאוזר בשורה הפותחת את האלבום, "אבל לא הייתי עושה את זה בצורה אחרת". מזל.
הבס שמתחיל את "Donde Esta La Playa" ("איפה החוף" בספרדית) לא יכול לעמוד אל מול הגיטרה הצווחת, ב"On the Water" כלי המיתר עושים שולם ומשתלבים, אך עדיין לא מונעים את הסערה שמגיעה בסופו. הדם הנוטף הופך למשי, וקולו של הסולן רוקם סיפורים על נוף ואהבה ב"Canadian Girl" ו-"Red Moon", אך הרוחות לא נרגעות בשיא הדרמטי של "I Lost You". משיר לשיר, המתח מתעצם במילותיו של לייתהאוזר, אשר חובט בעצמו על אהבות אסורות, זכרונות ואבידות שכנראה לא ישובו. הכאב יוצר את השירים היפים ביותר, הווקמנים יצרו פצע צורב ויפהפה.
השירים החזקים באלבום: : כולם. באמת. אין רגע חלש – והשיר הכי יפה שלהם, "I Lost You" נמצא פה. כולי תקווה שהוא יהיה בהופעה.
ומה כן יהיה בהופעה? צפו ל"In the New Year", "On the Water", ואולי גם "Four Provinces" ו-"Canadian Girl".

אלבום חמישי: "Lisbon"

האלבום נקרא על שם עיר הבירה הפורטוגזית, שתושביה הפתיעו את הלהקה בחום והאהבה שקיבלו בהופעות שם (ישראל, יש לנו סיכוי!). חברי הלהקה הורידו הילוך, הדרמה המשיכה לבעבע איפהשהו בגבולות של מקסיקו וספרד, ובאולפן ההקלטות בארה"ב הרוחות שקטו. הגיטרות ירדו אל החוף לספוג קצת צבע כמו ב"Angela Surf City", והמוזיקה של הלהקה פסעה לה על הטיילת, פחות עצבנית, רמת המלנכוליה איפהשהו בשמיים, אך הלך הרוח רגוע הרבה יותר. המילים שטפו חופים יותר בוגרים ומחושבים, האהבה במרחק נגיעה אבל הבלבול עדיין חוגג. קולו של לייתהאוזר ירד בטונים, אך במקום להישאר על אותו ציר אוקטבי, הוא מרשה לעצמו לטייל למקומות מלודיים שמציגים פנים עוד יותר יפות למה שיוצא לו מהוריד הזה בצוואר.
השירים החזקים באלבום: הסיום הצנוע ביותר בקריירה של הווקמנים עם "Torch Song", "While I shovel the snow" ו-"Lisbon".
מה יהיה בהופעה? יהיה מרגש במיוחד עם "Blue as Your Blood". הקיץ הקליפורני יחדור למועדון עם "Angela Surf City", "Juvniels" ויש סיכוי גם ל"Stranded".

אלבום שישי: "Heaven"

האלבום אותו מקדמת הלהקה בסיבוב ההופעות הנוכחי, אחד מהטובים ביותר לשנת 2012, ובקריירה של הווקמנים נמצא במקום השני מבחינתי. את השירים הקליטים ביותר של הלהקה תמצאו פה, ואם תראו פה עילה לתביעה – האשימו את האבהות. החיים הפרטיים של חברי הלהקה אף פעם לא היו העיקר, אך "Heaven" מסמל שינוי בגישה. על עטיפת האלבום מפוזרות תמונות של חברי הלהקה עם נשותיהם והצאצאים, והשירים מזכירים ילדות של לחנים פשוטים והרמוניים. ואם כבר להתמחות בעסקי ההרמוניה אז למה לא להזמין את סולן הפליט פוקסז להראות להם מאיפה משתין הקול? רובין פקנולד יצא מהמערה במיוחד לכבוד הווקמן, ושר קולות רקע בכמה שירים באלבום.
האהבה כבר לא נושא של אדם בינו לבין עצמו, אלא בינו לבין ילדיו, ומה לעשות, גם המאזינים סופגים אותה. בגן עדן הווקמני האהבה אינה פנטזיה, ואינה מה שמפנטזים אותה, היא מזל, היא חברות, היא מסע מוזיקלי לא קל של חמישה חברים שכנראה לא מסכימים לשבוע מההשראה שעוטפת אותם. האלבום החדש הוא ספר הילדים הבוגר ביותר, ללא עלילה, רק ליטוף שזורם לו אל הלב הרגיש ושר לו שירי ערש.
השירים החזקים באלבום: הלקח שהוא "The Love You Love", הכישוף שהוא "The Witch" והגונדולה על מיתרים ב"No One Ever Sleeps"
מה יהיה בהופעה? כנראה שרוב ההופעה תהיה מושתתת על האלבום הזה, וזה הולך להיות כל כך מתוק. צפו לסינגלים – "Heaven", "Heartbreaker", "The Love You Love". יש סיכוי גדול גם ל"Line by Line", "We Can't be Beat" ו-"Love is Luck".

הבטחתי, אני מקיימת: פלייליסט שירי הלהקה שכנראה שיהיו בהופעה:

אפשר דרך פה, או דרך האתר של יוטיוב

קול קורע גיטרות קורעות – סקירת האלבומים של הווקמן חלק א'

יש כאלה שיגידו שהמילטון לייטהאוזר לא שר, שהוא צורח. אני אמרתי את זה לפני כמה חודשים, ואחרי היכרות מעמיקה עם ה-ישות שהיא מיתרי הקול של הבן אדם, אני מבינה שהוא הרבה יותר מזה. אתמול הגעתי למסקנה, לאחר מפגש עם איש יקר מאוד בחיי – שגם את זה צריך, את הצרחה הזו שמנטרלת את עצמך מהטעויות שלך וגורמת להסתכל על דברים יותר בפרופורציה. מילים בטונים גבוהים לעתים קרובות צורמות לאוזן ויביאו כל אחד לעמדת מגננה, אך לפעמים כדאי להסיר את החומות, לפרק כמה לבנים ולהקשיב. היום המישהו היקר הזה צעק עליי מילים לא נעימות, מתוך דאגה מוחלטת ואהבה, ופתאום מצאתי בי כוח לא להכות בחזרה אלא למצוא את המקום אליו הושיט את ידו לעזרה, ולתת לו לגדול. אז לייטהאוזר צועק, לעתים זה חודר יותר עמוק בדרך הזו.
כמה מפתיע, בדיוק אחרי המפגש, חיכה לי הזמריר ולהקתו במערכת של האוטו וצעקתי יחד איתו, אל עצמי. אנחנו אוהבים מוזיקה כי היא נוטה להתייחד איתנו, להבין את המקומות הכי צרים שלנו ולתת להם לחיות, אך יש במוזיקה גם מקום מעבר למרפא, יש בה גם מקום מלמד ואם מוצאים אותו, פתאום מודעים לדרך יפה יותר להתחנך ולגדול. מאחלת לכל אחד מישהו\משהו שיצעק עליו מדי פעם – אם זה בן אדם, חפץ, חיה או אמן חשובים, באמת, זה הדבר הכי טוב שקרה לי אתמול.

אמרתי המילטון לייטהאוזר? התכוונתי סקירת אלבומים של הווקמן. לפני חודש וחצי קיבלתי את האלבום הראשון של הלהקה הזו בעותק פיזי, זו הייתה מתנה מחברה טובה ש-ויתרה על הניסיון הבא להקשיב לו. ככה "ליסבון" נכנס לחיי, אבל שמתי אותו בצד לאחר הקשבה ראשונה ולא ממש משכנעת. חודש וחצי אחר כך, ועשרות הקשבות, אני נמצאת לפניכם עם ששה מארזים של ששה אלבומים מקסימים, כשכל אחד מיוחד בפני עצמו. האחד טוב, האחר טוב יותר, ועל זה אפרט בהמשך. בנוסף לסקירה, החלטתי להכין את המעריצים החדשים והישנים לקראת ההופעה ובכל אלבום יימצא פירוט של השירים שיש סיכוי שיושמעו במהלך ההופעה פה בישראל. פוסט הבא כבר יהיה פלייליסט מוכן, שהבטחתי לעמיחי ביום שהודיעה הלהקה על הגעתה.

קריאה נעימה!

חן.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

אלבום ראשון: "Everyone who pretended to like me is Gone"

המילטון לייטהאוזר ו-וולטר מרטין הודו בריאיון שהם אינם אנשים עצובים כמו בשירים שהם הוציאו. שם האלבום הזה הוא תוצאה של בדיחה בין חברי הלהקה לגבי רחמים עצמיים, ומשום מה זה לא נשמע ככה בכל האלבום. לאחר שהתפרקו להקות האם של ה-ווקמן, החליטו החמישייה פה אחד כי הסאונד הראשוני של הלהקה יהיה מושתת על פסנתר. פשוטו כריגושו. הרצועות הראשונות הן הפרולוג למה שהיה הקו שהנחה את הווקמן בהמשך דרכם, וזה מסלול הגיטרות כפי שאפשר לשמוע ב-"Wake Up" ו-"French Vacation". מהשיר "The Blizzard of 96", אחת השאריות מהלהקות הקודמות, אפשר לשמוע את הקלידים מנחים את הכלים האחרים. קולו של לייתהאוזר לא מתנצל ולא נרגע, ומאחוריו הקלידים, לפעמים מתלווים אליהם התופים כמו ב"Roll Down the Line" ולפעמים הצליל המתוק של הפסנתר מדגדג את האוזן בעליצות כמו ב"We've Been Had". מגזינים מכנים את האלבום כמייצג את הסאונד של הלהקה, אך אני לא מצליחה להסכים עם זה. בכל זאת, עם התחלות כאלה לא מתווכחים, רק שמים את הראש על מצב ניוטרל ומתרעננים עם קולות הקיץ הניו-יורקי הבוסריים של הלהקה.
השירים החזקים באלבום:: הם "Wake Up", "Everyone Who Pretended to Like me is Gone", "We've Been Had" ו-"Stop Talking"
מה יהיה בהופעה?: הלהקה דבקה יותר בהווה מאשר בעבר, ולכן אפשר לצפות אולי לשיר אחד מתוך האלבום וכנראה שהוא יהיה "We've Been Had".

אלבום שני: "Bows and Arrows"

הקלידים נשארו, הגיטרות תפסו יותר מרחב באוויר ובעוצמה. כן, יש פה את "The Rat" האהוד על ידי כמעט כל חובב אינדי מצוי, אבל זה ממש אבל ממש לא הצד החזק ביותר של האלבום. הסינגל, שמצא עצמו במקומות גבוהים מאוד במצעדי שנה\עשור\מחזור הוא השיר הכי רוקיסטי בהיסטוריה של הלהקה, שדוגלת יותר בשירים פחות קצביים. "The Rat" הוא בעצם ניסוי של מאט באריק המתופף ופול מארון הגיטריסט, בו הם בדקו כמה מהר הם מסוגלים לנגן, מסתבר שמהר מאוד. חוץ מהשיר הזה, "Little House of Savages" ו-"Thinking of a Dream" (שלדעתי מגיע לרמת העוצמה של "The Rat") – האלבום "Bows and Arrows" מרעיף את אהבתו דווקא לשירים הנוגים של פעם, לרוי אורביסון, לרולינג סטונז ולמאנקיז. "No Christmas While I'm Talking" הוא שיר הנהיגה הלילי האולטימטיבי, "138th Street" הוא הבלדה לגיטריסט המורכב ו-"New Year's Eve" נשמע כמו טום וייטס בימים יותר צלולים (שאף פעם לא היו או יהיו), במועדון ג'אז קטן ועגמומי. הבוסר גדל לאכול אבות באלבום השני של הווקמן, הוא שוקע לאט ולוקח זמן להכיר אותו באמת, וכמו כל תהליך של הפנמה – הוא מוצא את עצמו בהיכל הזיכרון הרגשי.
השירים החזקים באלבום: נו, ברור ש"The Rat", אבל חוץ ממנו יש את "Thinking of a Dream", "Hang on Siobhan" ו-No Christmas While I'm Talking"
מה יהיה בהופעה?: העכבר ייצא מהחור, לא לדאוג. חוץ מזה יש סיכוי גדול ל"138th Street" וקטן ל"Hang on Siobhan"

אלבום שלישי: "A Hundred Miles Off"

הווקמנים היו מעדיפים לשכוח מהאלבום הזה, ופיטר באוואר אף טען שלדעתו יש בערך חמישה אנשים שהיו מתקרבים כמה מיילים יותר לאלבום. כנראה שאני אחת מהם. "A Hundred Miles Off" נחשב על ידי מבקרים וחברי הלהקה עצמם בתור הנפילה הגדולה שלהם, מן מסע פזיז מדי לאולפן ההקלטות שלא הניב פירות מספיק בשלים. את חוסר הסבלנות אפשר לשמוע, אך בכל זאת ששת השירים הראשונים שומרים על מידה של קוהרנטיות במעבר ביניהם. הבלאגן מתחיל ב"(Don't get me down (Come on Over Her" שלא מובן מה הקשר שלו ליצירה כולה. "This Job is Killing Me" בעל הטייטל מעורר ההזדהות קיבל גם גיטרות פאנקיסטיות מפוצצות, ו-"Always After You" הוא הפאנק שדווקא אינו זורם. מזל שיש את הסיומת המקסימה עם השיר "Another One Goes By" – עוד בלדה אשר עושה טיזינג מטורף לקראת האלבום הבא. היצירה השלישית במספר יכלה ליפול בקלות בלעדי ששת השירים הראשונים, בלעדי הגיטרות האלה שנקרעות בין הגלשנים בים לבין המוסך הקטן אותו מנסים להפיל בעזרת דיסטורשנים חמצמצים, ובלי "All Hands and the Cook" אין ממש פשר לכל העניין – אבל מה לעשות, הם שם. האלבום באמת החלש מכל רשימת האלבומים, אבל אם זה נחשב חלש…
השירים החזקים באלבום: אם לא שמעתם עדיין את "All Hands and the Cook", תרשו לעצמכם לעשות לכם את היום. יש גם את "Danny's at the Wedding" ו-"Lost in Boston"
מה יהיה בהופעה?: סיכוי גבוה במיוחד ל"All Hands.." ועוד סיכויון ל"Louisiana" הפותח, אבל אם עבר זה לא שם המשחק של הווקמנים, את השירים מהאלבום הזה נראה שהם מעדיפים לקבור עמוק בתהומות הנשייה.

פוסט הבא: שלושת האלבומים הבאים ופלייליסט.

סופ"ש נעים!