בפוסט הקודם (מי שטרם קרא, שיקרא לפני הפוסט הנוכחי) הבטחתי פוסט נוסף, על מה שעבר עליי בהופעה של פול סיימון, ולאחריה, אז ללא הקדמות מיותרות (מלבד ההקדמה הזו, כמובן) הבה נתחיל:
אחרי שהואן של פול סיימון יצא ממלון דן, לקח לי כמה דקות להחליט, או להבין, שהוא יישאר שם עד ההופעה, ושאין לי טעם עוד לשבת ולחכות לו שם. לקחתי מונית לאיצטדיון רמת גן. בהגיעי לשם, הלכתי לקחת את הכרטיסים. ביום שהתחילה המכירה, אם טרם ציינתי זאת, הייתי כה נרגש, שבהתחלה קניתי כרטיסים בגוש ה' המאוד צדדי, ורק כשהבנתי שטעיתי, קניתי עם כרטיס אשראי של חבר כרטיסים לגוש ג', היותר מרכזי. לכן, חיפשתי את אותו חבר (תודה, אורי), לקחתי ממנו כרטיס אשראי ותעודה מזהה והלכתי לאסוף את הכרטיסים. הנחתי, בדחילו ורחימו, את הכרטיסים בתיק, ומכיוון שהיה לי עודף זמן נכנסתי לקניון איילון הסמוך. מצאתי את דודי, שותפי להופעה, בסניף של סטימצקי בקניון, ולהפתעתי הטמבלים לא חשבו על להחזיק את ספר המילים של פול סיימון בחנות ביום ההופעה. הלכתי לשתות קפה עם חבר אחר. בשביל לא להגיע למצב של לחץ, הקדמתי לצאת לכיוון האיצטדיון. דודי ואני נכנסנו, לא לפני שקניתי שתי חולצות בחוץ, כמובן.
מצאנו את מקומנו, בשורה השלישית, והתיישבנו. כשהבנתי שעדיין יש זמן, ניגשתי לקנות שתייה במחיר מופקע, והסתבר שהמשטרה לא אישרה למכור בקבוקים, מחשש שיזרקו אותם על הבמה. שוין. הציפייה לתחילת ההופעה מתחה אותי כמו קפיץ, אבל אני עדיין כאן, אז כנראה שעמדתי בזה.
הלהקה עלתה, בלי פול סיימון, לבמה. צלילי האקורדיון, ושניות מספר אחריהם, גם התופים, הפותחים את The Boy in the Bubble (שגם פותח את גרייסלנד, אלבומו המצליח, וגם המוצלח ביותר), נשמעים ברמקולים. בשלב הזה, אני כבר לא מאמין שאני שם, מתרגש עד אין קץ, אבל מנסה להחזיק את עצמי וסתם לשבת שם. כמה שניות לאחר מכן פל סיימון כבר עולה לבמה, וככל הזכור לי, כולם קמו והריעו לו. הפסקתי להחזיק את עצמי, אבל בהתאם לשאר הקהל, התיישבתי. הביצוע היה נפלא, הקול שלו נותר כשהיה, נדמה לי שלא השתנה כלל.
מיד לאחר מכן, הוא כבר איתגר את הקהל בשיר מהאלבום החדש (והנפלא) שלו. Dazzling Blue, ללא ספק אחד מהשיאים באלבום החדש. הסתכלתי מסביבי, דווקא היו כמה שידעו את המילים. לא ברור למה יש אנשים שמשלמים אלף שקל לכרטיס, אבל לא טורחים להכיר מראש את האלבום החדש. לאחר מכן פינק את הקהל בביצוע יפהפה לאחת מהקלאסיקות הכי גדולות שלו – Fifty Ways to Leave Your Lover. אחרי השיר הזה, הוא כבר פנה לקהל, ואמר שהוא מאוד שמח להיות כאן. זה הספיק כדי לקבל תשואות נלהבות – היה ברור שלכל מי שהיה חסרה לו תקשורת מצד בוב דילן, כבר לא יתאכזב בהופעה הזו. לאחר מכן ביצע את שיר הנושא של האלבום החדש, So Beautiful or So What. נפלא, כמובן.
השיר הבא, היה, אולי, שיא ההופעה מבחינתי. Mother and Child Reunion. אף פעם לא הבנתי את השיר הזה עד הסוף. השם שלו התקבל משם של מנה באיזו מסעדה, שמשלבת עוף וביצה. וטוענים שהוא נכתב על הכלב המשפחתי. מכאן והלאה, הפרשנות שלכם. בכל מקרה, השיר הזה לא בוצע בסט ליסט הכמעט מושלם בהופעה הקודמת שלו, באיסטנבול. כשזיהיתי את השיר, בצליל הראשון שלו, כמובן, צרחתי משהו כמו "אני לא מאמין, אני לא מאמין". מן הסתם, צרחה מעין זו גררה מבטים גוערים/משועשעים מהאנשים שמסביבי, אבל ברור שזה לא באמת הפריע לי. כל כך רציתי שהוא יבצע את השיר הזה, והביצוע היה מדהים. הייתי מאושר.
מהשיר הזה, המשכנו לביצוע יפה ל That Was Your Mother מגרייסלנד ולHearts and Bones, שיר הנושא לאלבום הכושל כלכלית, אך הנפלא אומנותית, שיצא ב83. אותו כישלון, אגב, גרם לשינוי כיוון למוזיקה אפריקנית – כלומר, להקלטת גרייסלנד, שהוא, בהתאם, האלבום הכי נמכר שלו, משהו כמו 12 מיליון עותקים ברחבי העולם.
לאחר מכן, שני שירים שאפילו אני לא מכיר – קאבר לג'וניור פארקר, בשם Mystery Train, וקאבר אחר שהוא נוהג להצמיד אליו, ל Wheels של צ'ט אטקינס. השיר הבא, שכמובן ריצה את ההמונים, היה Slip Slidin' Away. להיט ענק שהוקלט לאוסף שלו, Greatest Hits, Etc. מ77.
אחרי עוד שיר יפה מהאלבום החדש, Rewrite, ו Peace Like A River, מהאלבום הראשון שלו (למרות שגם זה לא מדויק), הגיע עוד שיא מטורף – ביצוע היסטרי לגמרי ל The Obvious Child, מתוך The Rhythm of the Saints, האלבום שיצא אחרי גרייסלנד, והצליח פחות, אבל בעיניי הוא נפלא. בעוד שבגרייסלנד המוזיקה הייתה אפריקנית, כאן סיימון פנה לכיוון ברזילאי. בכל מקרה, עוד נחזור אליו בהמשך.
בשלב הזה, סיימון נתן לקהל משהו שנדמה לי שחלק גדול ממנו רצה לקבל – שיר של סיימון וגרפונקל. The Only Living Boy in New York. מיד שלחתי לחן SMS, "השיר שלך!". כמובן שהיא ראתה אותו רק אחרי ההופעה, אבל זה לא משנה.
אחרי עוד שני שירים נפלאים מהאלבום החדש, The Afterlife ו Questions for the Angels, הוא נתן שני שירים נוספים מגרייסלנד. הלהיט הענק, Diamonds on the Soles of Her Shoes ו Gumboots, שאגב פתח לא מעט הופעות בסיבוב הזה. כאן כבר היה לי ברור שמדובר בערב היפה בחיי, עם או בלי הדרן. פול סיימו ירד מהבמה, והקהל כמובן הריע ממושכות.
הוא חזר להדרן ראשון, ופתח עם Sound of Silence הנצחי. אין אדם אחד שלא התרגש באותו רגע, אני בטוח. במעבר חד, הוא ביצע את Kodachrome, אחד השירים שלו שאני הכי אוהב, ובוודאי אחד המלהיבים שבהם. קמתי על רגליי, למרות שכל השורות הראשונות היו מנומנמות משהו, המעריצים האמיתיים כנראה היו מאחורה. אחרי הביצוע ל Gone At Last המצויין, קיבלנו קאבר נוסף, הפעם לביטלס, Here Comes the Sun. ביצוע נהדר. אחרי עוד שיר מגרייסלנד, Crazy Love, Vol. II, שנדמה לי שפתח גם הוא מספר הופעות בסיבוב, הוא ביצע את Late In The Evening. בשיר הזה כבר לא יכולתי לוותר לקהל, נעמדתי, והתחלתי לצעוק על אנשים שיקומו. איך אפשר בכלל לשבת בשיר הזה? בקיצור, נדמה לי שהרמתי את האיצטדיון. ביצוע מדהים.
לאחר מכן, פול סיימון ירד מהבמה, ושב להדרן נוסף. הוא ביצע את Still Crazy After These Years, ומיד אחריו את You Can Call Me Al, ככל הנראה הלהיט הכי גדול שלו, שאגב, לא זכה לביצועים רבים בסיבוב. הייתי בהלם מעצם העובדה שהוא בחר לבצע אותו, והקהל כמובן היה מרוצה. הוא סיים עם ביצוע מרגש ל The Boxer של סיימון וגרפונקל. שיר מאוד יהודי, שבהתאם זכה לשירה סוחפת של הקהל.
כל התיאור לעיל, מתאר את הערב היפה בחיי. קצת פחדתי מהפוסט הזה, אבל נדמה לי שהוא עושה עם פול סיימון צדק, לא חסד. הוא מעביר את התחושות שלי מאותו ערב, למרות שעברו מספר שבועות. עם זאת, כאן לא הסתיים הסיפור, אז תמשיכו איתי לעוד פסקה או שתיים.
ההופעה הסתיימה, ניגשתי לעמדת הסאונד, לבקש סט ליסט, אבל הסתבר שהם עובדים עם מסכים. ניגשתי לכל מיני אנשי הפקה, ואפילו לשוטר אחד, והם נתנו לי את התג שלהם. הבנתי שאני יכול להיכנס לבק סטייג' עם התגים האלה מאוחר מדי, וכשהגעתי לאוהל שמאחורי הבמה, הוא כבר היה ריק. טמבל. יצאתי מהאיצטדיון, שם מצאתי את פיני וקרן, החברים אצלם לנתי בלילה שאחרי ההופעה. הם האזינו להופעה מחוץ לאיצטדיון, ואפילו קיבלו כרטיס מאיזה אחד שנאלץ לוותר, ומכיוון שלא רצו להיכנס לבד להופעה, הם מכרו אותו, ועשו קצת כסף. מוסרי? לא מוסרי? לא משנה. אנקדוטה. בדרך הביתה אמא שלחה לי SMS, שאלה איך היה. עניתי לה, כמובן, הערב היפה בחיי. פיני וקרן השתעשעו מכך שאמא שלי בכלל מתעניינת בדברים האלה. פתאום הבנתי שזה לא כל כך מובן מאליו.
אחרי שניסיתי להירדם במהלך הלילה, אבל לא הצלחתי להירגע מהערב המרגש הזה, קמתי בסביבות חמש בבוקר, ונסעתי למלון דן. המתנתי שם, בתקווה לפגוש את הבחור שהופיע אמש באיצטדיון. ישבתי שם עם נהגי המוניות של המלון, שבינתיים הספיקו לקבל ממני הדרכה על השימוש בפלאפונים שלהם. אחרי שעתיים בערך יצאה הלהקה, כמעט כולה, והודיתי להם על הערב הנפלא שהם העניקו לי. אחרי כמה שעות, ראיתי את הואן של פול סיימון יוצא לכיוון ירושלים, ונדמה לי ששוב הבחור הזה מההפקה דחף אותי, כאילו איימתי על מישהו. פול סיימון נסע לירושלים, לכותל, ובאיזה שהוא שלב הבנתי שאני כבר לא אדבר איתו, לפחות בביקור הזה. משום מה המתנתי שם עוד קצת עם עוד בחור שפגשתי במהלך ההמתנה במלון בימים האחרונים, והתמזל מזלנו, ולפתע יצא מהמלון מישהו שזיהיתי כאיש הפקה אמריקני, שלא היה בלהקה. פנינו אליו, ושוחחנו איתו ארוכות. התברר שהוא ה EPA של פול סיימון. Executive Personal Assistant. דיברנו על ההופעה, הוא אמר שסיימון מאוד נהנה. אחר כך עברנו לדבר על מהדורת 25 שנה לגרייסלנד.הוא סיפר שהם נוסעים משם לדרום אפריקה, לצלם סרט דוקומנטרי, שפול סיימון הזכיר גם כן במסיבת העיתונאים.
הסכמנו ש The Rhythm of the Saints, האלבום שהזכרתי למעלה, מקבל רק עתה את ההכרה שהוא ראוי לה. שאלנו אותו, כמובן, אם הוא יכול לעשות משהו עבורינו, לאפשר לנו לפגוש את פול סיימון. הוא אמר שלא, אבל אמר לנו לשלוח לו מייל עם הכתובת והוא ישלח לנו משהו מיוחד, כדבריו. כל זאת כמובן, לא לפני שהוא שאל אם יש בארץ FedEx. הודינו לו. רגע לפני שנסעתי לרכבת, ראיתי את נגן הבס האגדי של פול סיימון, בקיטי קומלו, שסיימון ציין בהופעה שניגן איתו מאז גרייסלנד (וזכה, כמובן לתשואות), הודיתי לו על ההופעה, והצטלמתי איתו, בניגוד למנהגי. נסעתי לרכבת, ושבתי הביתה, לחיפה. מיד שלחתי לאותו EPA, קורטני וון שמו, אגב, מייל, והוא ענה לי. מאז הם היו שבועיים בדרום אפריקה, ואני רוצה לקוות שהוא שלח לי את מה שהוא התכוון לשלוח. אני כמובן מצפה בקוצר רוח. אני אפילו לא יודע למה לקוות, העיקר שתהיה שם הקדשה כזו או אחרת.
כאן תם הסיפור, לעת עתה. מאוד התרגשתי לכתוב את הפוסט הזה. המחשב שלי אפילו קרס בעצמו מספר פעמים במהלך הכתיבה (נשבע לכם!). אני אחזור לקרוא אותו כל פעם שאני ארצה להיזכר. לא שאפשר לשכוח. בכל מקרה, אני מקווה שבזמן הקרוב כבר אוכל לעדכן אתכם בתכולת החבילה שנשלחה, בתקווה שלא אתאכזב.
תודה שקראתם.
עמיחי.
himandshe 