שנת המכשפות -סיכום האלבומים האהובים ביותר לשנת 2018

Header

לשנת 2018 היה קשה מאוד. היתה את שנת 2017 המעולה שהיא הייתה צריכה להשתוות אליה; היו בה אינסוף אמנים מבטיחים שהטעו עם סינגל אחד או שניים, ובסוף נשארו במדור ההדחקה; היו גם האמנים האהובים במיוחד שעשו את הבלתי יאמן ואכזבו אותי קשות (תתביישו אינטרפול וג'וש טילמן!). היה לה קשה, ל-2018, אמנם יצאו בה שני ספרים של סטיבן פריי, אמנם הבמאי-כותב האהוב ביותר ג'ף ניקולס הפציע לכמה דקות עם קליפ שהוא ביים בכיכובו של השחקן האהוב ביותר מייקל שאנון, אמנם היו הפתעות מצוינות בחיים האמתיים והייתה הופעה בלתי נשכחת של הפליט פוקסז (לא באמת חשבתם שאני לא אציין אותם, נכון?), אבל היה קשה איתה.

כתיבת סיכום השנה הזה עידנה את הקשיחות שלי לגבי השנה הזו, וכשאני מסתכלת על האלבומים שהחלטתי לכתוב עליהם ולהכניס לדירוג, אני מבינה שזו לא 2018 שהיתה שנה מאכזבת, זו רק 2017 ואלבום השנה שלה שלרמה שלו יהיה מאוד קשה להגיע אולי גם בעשור הבא. אז הנה אני פורסת בפניכם את 25 האלבומים שליוו אותי בשנה של שינויים, מעברים, התנדנדות של מצב רוח ובעיקר באכילת תפוצ'יפס (יאמי!).

את הסיבה לכותרת שנתתי לשנה הזו אתם תבינו תוך כדי קריאה אז בואו נתחיל…

מקום 25 – Thom Yorke – Suspiria Soundtrack

zoe-saldana-as-childהדירוג מתחיל דווקא עם מכשפה מזן זכרי בשם תום יורק שגויס ע"י הבמאי לוקה גואדנינו להלחין פסקול לסרט האימה "סספיריה". את הסרט לא ראיתי, אני גם לא מתכננת בגלל שיש לי לב חלש, ואחרי ששמעתי את הפסקול אני ממש מרגישה שלמה עם ההחלטה הזו. תום יורק כתב פסקול מוזר עם תווים כבדים של פסנתר שלא מאפשרים להניח את הדעת, עם יצירות כמו "A Light Green" או "Volk" שנשמעות כמו כל מה שהיה מפחיד באייטיז – סינתסייזרים וחריקות של כלי מיתר. טוב, השני לא באמת הגיע מהאייטיז אבל תנו לי שנייה לחשוב שיש לי חוש הומור בריא והגיוני. בואו נודה באמת – אם זה לא היה של תום יורק לא הייתי מאזינה לפסקול הזה פעם אחת, מה לעשות שאני לא אישה של פסי קול, אבל אף אחד חוץ מתום יורק לא יוכל לכתוב ולבצע שירים כמו "Suspirium" או "Unmade", פיסות מוזיקה שמזכירות לי למה גם אני לפעמים פושעת בחוסר אובייקטיביות כשעוסקים בכל נושא שהוא רדיוהד. יורק הוא עילוי לירי ומלודי, וכיף לשמוע את זה גם אם זה בפסקול של סרט אימה.

ת'ום יורק מבצע את Suspirium לתכנית רדיו>>

*

מקום 24 – Black Rebel Motorcycle Club – Wrong Creatures

BRMC_WC-150x150הלהקה, שתמיד ידעה ימים אפלים בעידן הפוסט-פאנק הנשכח, חזרה עם אלבום עם סאונד שכובש את המוח בעזרת הלימת תופים עצבנית, ריפים ששורטים את המעיים והרבה מחוות אוהבות לאמריקנה ורוק של פעם. מועדון האופנועים עדיין נוסעים בדרכים הידועות שלהם ביצירה שלוחצת על דוושת הגז למרות המטען הכבד, אבל עליי הם בעיקר עבדו כשהרגל שלהם לקחה טיפה ימינה והאטה בבלימה רכה כמו בשיר "Haunt", שלטעמי הוא אחד החזקים ביותר של השנה.

לחצו כדי לשמוע את Haunt>>

*

מקום 23 – Devon Church – We Are Inextricable

a0566050962_7לדבון צ'רץ' יש קול שמזכיר את טום ווייטס בימים שבהם הוא מעשן רק קופסה אחת במקום שתיים, לפני שהמנוע הווקאלי מצליח להתניע. "Life is for the living and you're meant to be free", כך הוא שר בשיר הפותח ויפהפה, עם אכזבה במכנסיים וכוונה לא טובה בלב, וסיפורו של גבר שהחליט להתאבד מתחיל להתפרס על פני תשעה שירים. על הקול הצרוד והמוגבל מחפות מנגינות שהופכות את האלבום נעים יותר, מלטפות את העצבים שתמיד בוכים כשלבד, וכמה לבד יש במבוך הסבוך הזה שלא מסכים לשחרר ומשום מה קראו לו חיים. מרשימים במיוחד הם האפוסים "Now That I'm Dead" ושיר הנושא הקסום.

תודה לעמיר חובצי שראה לנכון לשלוח לי את האלבום!

לחצו כדי לשמוע את שיר הנושא של האלבום>>

*

מקום 22 – Foxtrails – Foxtrails

11451087הייתי אומרת משהו על המים בקליפורניה ועל כך ששמים שם משהו מאוד מיוחד שמרווה את התושבים שלה בהרבה השראה מוזיקלית טובה, אבל הם צריכים את המים לדברים יותר חשובים כמו כיבוי שריפות אז רגע אני שמה דברים בפרופורציות ועכשיו אפשר לחזור לשבח את הלהקה הצעירה הזו שהגיעה אליי דרך האינסטגרם והוכיחה שיש הרבה השראה בחוף המערבי של ארה"ב, הרבה גיטרות גרוביות, הרבה צלילים שמדלגים בין שמיים וארץ ונותנים הרגשה מנחמת של עולם מעבר. האלבום של פוקסטריילז נע בין ווקאלי לאינסטרומנטלי בצורה כל כך אורגנית, ואם מקשיבים אחר עקבותיהם באלבום הזה אפשר למצוא שירים קופצניים מעט, מנגינות של שמש שנמצאת בחצי הדרך למטה והרבה ניצנים של פוטנציאל.

לחצו כדי לשמוע את אחד השירים האהובים מהאלבום>>

*

מקום 21 – The Hanging Stars – SSongs for Somewhere Else

a0561187615_7האלבום הראשון במצעד שבו תראו את השם שחוזר על עצמו הרבה יותר מכל אמן ברשימות השנה שלי: ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה". פניתי אל החבר היקר בבקשה לעזרה מאחר ו-2018 עדיין לא הפיקה לי מספיק נחת מוזיקלית, והוא שלף באדיבותו את האלבום של The Hanging Stars, שכולו מושתת על כל מה שהיה טוב ברוק בשנות ה-60. כמו סקיי קאנטרי, יקירי הבלוג, נעים חמשת חברי הלהקה עם שלל כלים פולקיים ומספרים בעזרת מטאפורות פסיכדליות על רגשות ואנשים יוצאי דופן, וכל זה על הטהרה הפסיכדלית של לחנים משתנים שמשאירים את השירים רעננים גם בהקשבה עשירית.

לחצו לשמוע את אחד השירים היפים ביותר באלבום>>

*

מקום 20 – Peter Bjorn & John – Darker Days

172850מי שמוכן לעשות את זה יחד איתי – מתחו את הזרועות שלכם מעלה, הסתכלו על התקרה/השמיים ותצעקו: "הללויה!". מאז "Writer's Block" המופתי ששם את פיטר ביורן וג'ון על מפת הפופ העולמית, נראה שהחבר'ה ניסו קצת לאבד את הדרך ולהתנסות, אבל זה תמיד יצא מסורבל או משעמם מדי.

הישועה הגיעה השנה עם יצירה שמתקרבת לרמת הפופיות המורבידית-מתוקה של האלבום האנדרייטד שלהם מ-2006. ז'אנר הפופ תמיד נראה בעיניי כמו סוכריה על מקל שלא נגמרת – עם מנגינות ומילים שכולן מובילות לסכרת חמורה שגורלה להתפוצץ. אבל פיטר ביורן וג'ון לקחו את הפופ למחוזות מוכרים יותר להם, סקנדינביים יותר, כאלה שממתיקים מצד אחד את האוזניים עם מנגינות חמודות ומצד שני מדברים על עניינים אפלים שבלב, ובאלבום הזה נראה שהם סוף סוף מצאו לנכון לחזור לנוסחה המנצחת שלהם.

לחצו לשמוע את אחד מהשירים המתוקים ביותר באלבום>>

*

מקום 19 – Graham Coxon – The End Of The F***ing World Soundtrack

169136כן, את הקמטים והעור המחוספס כבר אפשר לראות על פניו של גראהם קוקסון, אפשר להבחין בכתמי הזמן, בשערות לבנות ובשקיות מתנפחות מתחת לעיניים, אבל בתוך אחד הגיטריסטים הכי טובים בדורו בוערת אש צעירה במיוחד שסוף סוף קיבלה ייצוג ראוי בפסקול של סדרת נעורים שיש האומרים מאוד מוצלחת (לא אם שואלים אותי…). קוקסון הוא מתבגר נצחי, ולכן כל כך מתאים שהוא נבחר לכתוב שירים שמעבירים את כל הרגשות הקיצוניים והטיפוסיים של בני נוער – בין אהבה שלא רוצים להודות בה לכעס לא נורמלי ודיכאון תמים – הכל מעורבב בתוך שלל של גיטרות, סוג של אסופה של הסגנונות שנגע בהם קוקסון במהלך השנים בין אם עם בלר או באלבומי הסולו הלא-מוערכים-מספיק שלו.  

הו, גראהם קוקסון 3> >>

*

מקום 18 – Low – Double Negative

171471לואו הוציאו השנה אלבום מקומט לגמרי. אם היו מייצרים ממנו בדים לא היה אפשר לרכך את צמרי הפלדה שהיו יוצאים מתוך הצלילים הקשים, ואם היה צריך לפצח את האגוזים הקשים של כל שיר ושיר, היה צריך פטיש גדול במיוחד כדי להצליח להגיע לאיזה עומק כלשהו, ואם כבר אני כותבת על מעמקים אז הקולות שנשמעים כאילו המים קברו אותם מזמן מותירים עוד חידות גם אחרי כמה הקשבות. כל כך קשות היו ההקשבות לאלבום הזה, אף פעם לא רציפות, אף פעם לא מספיק מעמיקות, ובכל זאת תמיד נמשכתי חזרה פנימה אל תוך הסלואו-קור של השלישיה ממינסוטה; תמיד מנגינה קטנה ונחבאת שבתה ושכנעה אותי ששווה להמשיך גם אם זה רק בוקר וזה לא הזמן הכי מתאים להקשיב ליצירה כזו.

כאילו שאפשר לבחור שיר מהאלבום הזה>>

*

מקום 17 – Gorillaz – The Now Now

171271הו דיימון אולברן #1: ב-2010 הוציא אולברן תחת השם גורילאז את האלבום "Plastic Beach", יצירת פופ כיפית ומעמיקה שעסקה בעיקר בדאגתו של אולברן כלפי איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית. מיד לאחר מכן כתב אולברן אלבום שלם על האייפד שלו תוך כדי סיבוב ההופעות לאלבום והוציא את "The Fall" שחוץ מכמה יציאות אולברניות טיפוסיות, לא הותיר רושם אצל מעריצים ומבקרים כאחד. ב-2018 אולברן עשה את אותו הצעד ואחרי המסיבות האפוקליפטיות של "Humanz" הנהדר הוא הוציא את "The Now Now" – אלבום רגוע יותר עם שירים על סופי עולם קטנים שאפשר להרגיש ביום-יום. הפעם זה עבד הרבה יותר – האווריריות הקלילה של המוזיקה הפופית מאזנת מאוד את האפלוליות שאפפה את הצלילים של האלבום מהשנה שעברה, הקול היפהפה של אולברן נוכח הרבה יותר ויש פה פנינים מדהימות כמו "Tranz", "Idaho" ו-"Lake Zurich" שמחדדות את ייחודו של אולברן על אמנים אחרים בדורו. בחיי, שלא יפסיק לעולם.

בכל פעם שאולברן עולה בגבהים לשיר את המילה "Forever" תדעו שיש חן שמרחפת יחד עם הקול שלו>>

*

מקום 16 –The Coral – Move Through The Dawn 

170700אין כמו קצת רוק אולדסקול כדי לטהר אווירות וליהנות מזמן קליל מבלי לחשוב יותר מדי למה התכוון המשורר או לאיזה מצב נפשי יכול כל שיר להתאים. הקורל הוציאו השנה את האלבום הכי נגיש שלהם (עם העטיפה הכי הזויה ולא קשורה), עם מנגינות קלילות והרבה מחוות מוזיקליות לגדולים שהיו כאן הרבה לפני: "She's A Runaway" מזכיר מעט את קרוסבי, סטילז ונאש, "Eyes Like Pearls" יכול לגרום לכמה אנחות נוסטלגיות על The Traveling Wilburys ו-"Sweet Release" מזכיר ימים יפים שאף פעם לא חייתי בהם, ימים שאני בטוחה שהיו מפזזות לצלילי שירי הלהקה עם תספורות מנופחות ושמלות בצבעי LSD. קרה שהאלבום יצא בדיוק בתקופת המעבר שלי חזרה לחיפה, ועשה לי את החוויה הרבה יותר קלילה, ולכן יש לו עוד כמה נקודות בונוס בסיכום השנה.

הקורל עושים הקורל כמו שרק הקורל יכולים לעשות>>

*

מקום 15 – The Dead Tongues – Unsung Passage

dead-tongues-150x150ריאן גוסטפסון נייד את זמנו בשני העשורים האחרונים בין אירופה למדינות ארה"ב, נווד שטייל בין מקום למקום עם בנג'ו והרבה תהיות לגבי החיים; טייל בין טבע וערים, חי בין אנשי קומונות והתבודד באוהל קרוב למקום מיושב. האלבום הוא תוצאה של עוד הרפתקאה של גוסטפסון, שכתב שירים מחוץ לציביליזציה המערבית ושאל על הצורך בשכר חודשי, על הביחד הבלתי-נראה שכל אחד מחפש, ועל התחלות שאין חשובות מהן בחיים, שנראה שהרבה מסתיים אחריהן. בעזרת גיטרות המטפטפות מנגינות הוא הפיק אלבום פשוט במבנה ובמנגינות שלו, וסלל דרכים חלקלקות ומתעקלות של קאנטרי ופולק נעימים שנועדו לשעות החופשיות של כל אחד ואחד מאיתנו. יש לי הרגשה שזה אלבום שאחזור אליו הרבה בחיי, ככה זה כשאחת החולשות החזקות שלי היא לנוודים.

אזהרה – לחיצה על הכפתור יכולה להביא להתאהבות מוחלטת בנוודים>>

*

מקום 14 – RF Shannon – Trickster Blues

a0423285427_7הנה הוא חוזר, השם הזה שממשיך להעשיר את השנים האחרונות שלי בפגיעות בול לאוזן הצמאה שלי – ארז סובל. הפעם הציע סובל את אלבומם של Rf Shannon שהוקמו בטקסס והוציאו אלבום שכולו מדבר רגוע ורחב ידיים עם נגיעות יפות של פדאל סטיל, הכלי עם הצליל שעושה לי הכי נעים בבטן (אני תמיד אומרת [לעצמי] שהגבר המושלם הוא פדאל סטיל אנושי), ואטיטיוד של חדר מיטות שובב ומזמין (אולי זה הפדאל סטיל הפנימי שלי שמדבר כרגע). זה האלבום שבו השתמשתי הכי הרבה בנסיעות לעבודה כדי לשכוח מהעולם שמחכה לי במשרד ובכדי ליהנות מזמן איכות עם הדמיון שלי, ואין כמו זמן איכות עם העולם הפנימי. תודה ארז!

הלהקה מדגימה פתיחה נכונה של אלבום>>

*

מקום 13 – Marlon Williams – Make Way For Love

a0616054986_7למרלון וויליאמס יש כוח גדול יותר מלזמרים אחרים, גם מעבר לחופי הקאנטרי והפולק. יש לו את הגרון הארוך ביותר שממנו ניגרים נהרות דובשניים של קול מיוחד במינו אותם הוא בחר דווקא לטבול בפירות המתוקים של הז'אנרים המיושנים יותר, ואין משמח מזה. את האלבום האחרון כתב השרוך הניו-זילנדי בעקבות פרידה ממכשפה מיוחדת במינה בשם אלדוס הארדינג, וכאלבום פרידה הוא הצליח לפגוע במטרה האולטימטיבית ולשאוב את המאזינים לתוך העולם שלו. גם אם יש לפעמים קפיצות לשירי פופ כמו "What's Chasing You" ו-"Party Boy", האלבום עדיין מבהיר עד כמה נוראית יכולה להיות אהבה, את התהומות שאפשר לגלות בעצמנו רק כשאנחנו חווים אותה ואת התקווה שתמיד נשארת בסוף, שגורמת לנו להיפתח אליה מחדש. האלבום של וויליאמס הוא אחד היפים ביותר שיצאו השנה, הוא אחד הגברים היפים ביותר שהוציאו אלבומים השנה (יכול להיות שעדיין הפדאל סטיל החרמן מדבר מתוכי?), וזה מתכון לפוטנציאל שאני מקווה שהוא ימשיך לקחת איתו למחוזות מיושנים ולא יחטא ויעבור למחוזות פופיים יותר שיכניסו לו כסף אבל יוציאו ממנו את הנשמה שבתוכה שומעים התחלה של עומק יוצא דופן.

יכול היה להיות שיר השנה שלי, אם לא היה יוצא כבר שנה שעברה>>

*

מקום 12 – Kathryn Joseph – From When I Wake The Want is

https_images.genius.come920f44e3451fdb5a002579232bbe5df.300x300x1אם להקת The Twilight Sad הביאו את בשורת האופל הסקוטי לאוזניי (יחד עם Glasvegas, מי זוכר?), קת'רין ג'וזף היא זו שמזמנת את כל הכוחות כדי שאופל יפה כזה יוכל להתקיים ולתת עוד השראה. האלבום השני והיפהפה של האמנית הסקוטית מקשה לא לעשות השוואה בינה לבין מכשפה עילאית אחרת בשם קייט בוש, גם בקול וגם בהגשה היוצאת דופן. קולה של ג'וזף נשמע כמו הרוח כאשר היא חורקת בין המשקוף לדלת, חודרת פנימה ומקררת את החדר עד שאין ברירה אלא להיכנע. אבל זו ג'וזף שהיא הכנועה, היא היופי שיוצא כשאחרים מכאיבים ואין מה לעשות חוץ מלתת לו לשקוע פנימה לפני שאפשר להוציא אותו על הנייר. עם הפסנתר ככלי עיקרי, ג'וזף מגישה את שיריה ללא רחם, וצובעת את האוזניים באפור של שמיים מלאים עננים המורידים את הגשם הנכון ביותר מהעיניים.

לחצו לשמוע את שיר הנושא היפהפה של האלבום>>

*

מקום 11 – Emma Ruth Rundle – On Dark Horses

a4234956256_7לאמה רות' רנדל יש עולם עשיר בפנים; הוא כואב, הוא מדמם, הוא לא מרפה, והוא עשוי כולו מרוק איטי וכבד אותו היא מקשטת עם הקול השברירי המיוחד שלה. אחרי אלבום סולו רגוע ואינטימי יותר, אותו הוציאה לפני שנתיים (וכיכב אצלי במצעד של אותה שנה), חזרה הסוסה השחורה עם אלבום שמזכיר יותר את אלבומה האחרון בתור חברה בלהקת Marriages (אלבום השנה של הבלוג לשנת 2015) – רוק שנשמע כמו זאוס בשעות הרועמות ביותר שלו, בהן הוא שילח ברקים זועמים על אויביו הגדולים עם מילים על אובססיות, חיים באפלה ואהבה לא בריאה שרק מוסיפות עוד נשק אנושי לאלות הפנימיות.

שיר שהוא כולו אמה רות' רנדל ואין אחר/ת שיכולים עליה>>

*

מקום 10 – Ray Lamontagne – Part of The Light

ray-slide-150x150שנה שעברה היה התזמון תכונת המפתח שהעלתה את בק לפתוח את עשיריית האלבומים שלי, השנה זה ריי למונטיין שפותח את העשירייה, גם בזכות התזמון שלו וגם בזכות העובדה שיש ללמונטיין כוח שגם אם ישיר את אותו השיר 20 פעמים ויקליט את זה, אני עדיין אהיה עבד לרגלי קולו הצרוד. למונטיין מילא אותי השנה בהרבה אור; אל תבינו לא נכון, היו לי הרבה רגעים של אור השנה, אבל ברגע חשוך במיוחד האלבום האחרון של אמן הפולק פשוט נתן לי תקווה וסינוור אותי עם אלומות של דמיון והשראה. כל מי שהאזין ללמונטיין יודע ממה הוא עשוי – פולק מלודי ומתחנחן, רומנטי עד שמאלצי, מזכיר תמיד שירים קודמים, אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם אהבה גמורה לז'אנר הזה שקוראים לו פולק.

עבד, אני עבד>>

*

מקום 9 – The Good The Bad & The Queen – Merrie Land

190296941603הו דיימון אולברן #2: מה אני אגיד לכם, אם היה לי קול חם כל כך כמו של הקקה הבלונדיני ואת הכישרון המלודי שמספיק שיר אחד בשביל להתמוגג ממנו, הייתי מבלה את עיקר זמני באולפן הקלטות כדי שאוכל לפנק את העולם בכל הטוב שיש למוזיקה להציע. אבל אני לא כזו, והאמת שגם אולברן לא כזה, הוא כותב מוזיקה גם בגלל שהוא אוהב לעשות את זה, גם בגלל שהוא יודע שהוא טוב בזה, אבל בעיקר בגלל שזה כלי בשבילו להביע את האהבות והפחדים הכי עמוקות שלו. ב-2007 הוא הוציא אלבום יחד עם פול סימונון מ"הקלאש", סיימון טונג שבילה שתי דקות בלהקת The Verve והמתופף המדופלם טוני אלן והם קראו לו "The Good The Bad & The Queen". שנתיים לאחר מכן קראתי לאלבום הזה אלבום העשור שלי וחיכיתי בציפייה גדולה לאלבום חדש מההרכב הזה. עם "Merrie Land" אפשר להגיד שזה ההרכב שבו אולברן פורח לגבהים הקרובים ביותר לשיאו – כי איתם הוא כותב על האהבה הגדולה שהתחילה את הקריירה שלו והיא האהבה הגמורה שלו לאי הבריטי. גם פה האהבה מהולה בהרבה כאוס, פחד וזעם פוסט-Brexit, אבל אי אפשר שלא להתאהב בכל התהום הזו כשאנגליה גורמת לאולברן לכתוב את המנגינות היפות ביותר שלו גם אחרי שלושה עשורים של קריירה עשירה. הו, דיימון אולברן. כבר אמרתי?

אחת המלודיות הכי יפות שדיימון אולברן כתב בכל הקריירה שלו>>

*

מקום 8 – Anna Calvi – Hunter

171388ביום שמשי של ספטמבר 2015 התמזל מזלי ויצא שראיתי את אנה קאלבי בהופעה חיה. חוויתי עוצמה ווקאלית שלא שמעתי כמותה בחיי, צפיתי באצבעות זריזות שהיו גורמות לג'ימי הנדריקס להתחרמן על הגיטרה שלו, ואותה עוצמה הובילה אותי לנבור עמוק יותר בחומריה של האמנית בעלת ידי הזהב. גם אחרי הנבירה המעמיקה, שום דבר לא הכין אותי ל-"Hunter" – אלבום שכולו תשוקה שאינה תלויה במגדר, סקס שלא מנסה להתחסד ורגעים פשוטים של רומנטיקה מזוכיסטית. אם לא מספיק ג'ימי הנדריקס שיתחרמן על הנגינה המדהימה של קאלבי, המסה האופראית שהיא מוציאה מתוך הגרון שלה תגרום לכל אחד להתמסר, אם לא לכל האלבום, אז לפחות לשיר מתוך הכיף המפתה הזה.

קסם כזה על גיטרה חייב להיות של אנה קאלבי>>

*

מקום 7 – Anna St. Louis – If Only There Was A River

a0826696641_7כשהוא לא עסוק בלכתוב אלבומים חדשים ולצלם סלפים מוזרים, קווין מורבי אוהב לקדם אמנים מחברת ההקלטות שלו, ותודות ליח"צ החמדמד שלו, יצא שהכרתי את אחת מהזמרות המדהימות ביותר שהוציאו אלבום ראשון השנה. אנה סנט לואיס מאוד דומה בסגנון שלה לזה של מורבי, שניהם דבקים מאוד בעבר, בזמנים פשוטים יותר של כמה פריטות של גיטרה וכלי מיתר;  זמנים של אמן/ית ששרות את מה שבלב עם מילים פשוטות שיכולות לגרום לכל אחד להזדהות וליהנות מזמן שבו הכל נמחק והצרות מוצאות את הכתף שתתמוך ותמחק אותם. כמו מורבי, גם סנט לואיס לא ניחנה בקול יפה מדי, אבל כריזמה יש לה בכמויות וכישרון שיכול לגרום לנשים כמוני להרגיש שיש הרבה מעבר ללבד המוכר.

השיר הפותח בגירסה אקוסטית יותר>>

*

מקום 6 – Amen Dunes – Freedom

a2824894190_7אם יש שורה שיכולה להגדיר את השנה הזו (אם מוציאים שניה את הפליט פוקסז מהמשוואה) זה המשפט הפותח של Blue Rose מתוך האלבום היפהפה של אמן דיונז – "יש לי כסף כי אני עובדת כל היום". משם דיימון מקמהון לוקח את האלבום לכיוון אחר ואישי לגמרי, אבל זה היה השיר שסיים כמעט כל יום עבודה בשנה האחרונה, העציב והצחיק אותי בו-זמנית. השנה התחלתי לעבוד בפעם הראשונה במקום שאני אוהבת, עם חבורה גדולה של אנשים שפעם ראשונה אני מרגישה שייכת אליה, ועוסקת בתפקיד שמתאים ליכולות שלי כמו כפפה (יש קשיים בדרך, כמובן), אבל הטוב הזה דרש הרבה הקרבות של זמן ומחשבה, וזה האלבום שליווה אותי ברוב המסע ומסמל בדרך כזו או אחרת את כל מה שהעבודה העניקה לי, לטוב ולרע. עכשיו אוציא את עצמי מהמשוואה (היי רובין פקנולד!) ואסכם את האלבום הזה בתור צדפה שכשהיא פותחת את פיה יוצאות 11 פנינים בוהקות של יופי שמדבר על ילדות, ישו, אימהות ועם קולו המדהים של מקמהון מקבלות עומק מיוחד שכיף לצלול אליו.

מקמהון שר את המשפט הכי מייצג בשבילי לשנה זו>>

*

מקום 5 – Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_7לג'ס וויליאמסון יש קול מאוד משונה – הוא יפה, אבל יש בו עוד מאפיין נסתר שאני לא מצליחה או רוצה להגדיר שגרם לי לחזור לאלבום שלה כמה וכמה פעמים. באלבום היא נעה בין פולק קייצי לבין איזורים יותר חשמליים ועדינים כשאת כולם היא עטפה בנשיות נהדרת ומפתה שמגישה הרבה חוזק בין הפיסות השבירות שהיא מציגה במילותיה. האלבום השלישי של וויליאמסון מסמן שינוי בכיווניות המוזיקליות שלה שנגרם כתוצאה ממעבר מטקסס ללוס אנג'לס ומערכת יחסים עם מקום 14 במצעד של הבלוג, RF Shannon, לכן האלבום כולו נשמע כמו יום קיץ מלא שמייזע את העור מכל הסיבות הכי נכונות.

לשיר הכי אהוב עליי מהאלבום>>

*

מקום 4 – The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

a3945440330_7יש מישהו בקהל שאומר שרוקנרול מת? כי אם כן, נא לשים את האלבום הזה ברקע עם קיר קרוב שאפשר יהיה לדפוק עליו את הראש במחשבה על הטעות המרה. שנת 2018 היתה השנה שבה נתתי לכלבלבי הירח את היחס שהגיע להם כבר שנים על גבי שנים והכרתי אותם יותר לעומק אחרי שהקשבתי לאלבום הזה שהוא אולי החרוש ביותר של השנה. "A Love Sleeps Deep" הוא קינה לארה"ב שאולי אף פעם לא היתה והעתיד שלה לא נראה מזהיר מדי, ובקינה אני מתכוונת למכבסה רועשת שמנסה לנקות בעזרת ערימה של גיטרות, אורגנים ותופים את כל מה שמלוכלך במדינת הריאליטי-טראמפ. את הפסיכדליה-לייט של הלהקה לקחתי איתי הרבה השנה למקום השני שאני הכי אוהבת בארץ – פארק הירקון – והוא ליווה אותי בהרבה צהרי שבת בהם נהניתי קצת מנוף לא עירוני באמצע המרכז הדחוס של גוש דן.

השיר הזה היה יכול להיות שיר השנה שלי לולא שיר השנה שלי>>

*

מקום 3 – Parquet Courts – Wide Awake!

169683האמת שכל מה שבא לי לכתוב על האלבום הזה זה: כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. אבל אני לא אעשה את זה כי זה יהיה עצלני מדי ולא חופר מספיק. קודם כל הקרדיט לכל הכיף העשיר בפ' סופית צריך להינתן למפיק של האלבום, מר דיינג'ר מאוס, שמאז שהתחיל את הקריירה העשירה שלו, יודע להוציא את המיטב מהרבה אמנים כמו דיימון אולברן (גורילאז), ג'יימס מרסר, דיימון אולברן (הטוב, הרע והמלכה) ונורה ג'ונס בין השאר. עוד סיבה לכל ההצלחה של הכיף הזה בעיניי היא העובדה שהרביעייה הרוקיסטית כתבה אלבום שרוקד את כל החרדות והבעיות היומיומיות, ממש רוקע על כל הדברים הקטנים שמאיימים להרוס את הרגעים הקטנים של החיים, ומאפשר לשים מדי פעם זין על כל השטויות שלוקחים ברצינות ועל-כן הן שטויות. עוד סופרלטיב שאפשר לצרף לגדולתו של האלבום היא הגיוון המיוחד במינו – אף שיר לא דומה לקודם, חלק איטיים ומלודיים, חלק מורכבים מפיסות של פאנק ורוקנרול, וחלק כל כך גרוביים שהתחת חייב לפזז קצת לפני שעוברים לשיר הבא.

ישנו יופי ששוכב בין שיר פאנק לאחר>>

*

מקום 2 – Beach House – 7

a2791467180_7האלבום המרענן ביותר של הלהקה שאי אפשר להגדיר את הסגנון שלה, זוג של אמנים בשם ויקטוריה לג'נד ואלכס סקאלי שלוקחים את המאזין למחוזות שנמצאים אי שם מעל העננים או מתחת לליבה של כדו"א, היכן שהמוח יכול רק לדמיין מה קורה, ולפעמים אפילו להאמין בתקווה שמשהו מכל זה יתגשם. אחרי שנים שבהם הוציאו אלבומים שנשכחו ממני מהר, הם הוציאו את האלבום השביעי והטוב ביותר שלהם הנע בין עמימות בלונד-רדהדית לאווריריות שרק הם יכולים לנגן, ומגיש מנגינות אלקטרוניות שלי היה קל מאוד להתמסר להן בכל נסיעה ובכל הליכה, עם סאונד חולמני שעושה חשק לשוקולד ופיסת נייר לכתוב עליה. השנה עשיתי צעד יוצא דופן ונסעתי לבד לחו"ל ויצא שנחתתי עם הרכבת בפראג עם השיר "Lose Your Smile" מהאלבום הזה ומאז השיר הזה מייצג את החוויה המדהימה הזו שמאוד ייחדה את השנה הזו (יחד עם הפליט פוקסז שהופיעו שם), ולכן השיר היפהפה הזה יקבל את תואר "שיר השנה" שלי.

*****************

אז… אלבום השנה לשנת 2018 הוא:

Anna Von Hausswolff – Dead Magic

DeadMagicCover

זה היה באחר-צהריים תמים אי שם באמצע השנה, ישבתי לכוס קפה מהנה עם הילה דגן, שאותה אני אוהבת לכנות אחותי היפה, ולאור אהדתנו המשותפת לאחת בשם סוזן סונדפור היא המליצה לי על אחת אחרת בשם אנה וון האוסוולף שרק היום נתתי לה את הכבוד וביטאתי את שם משפחתה כמו שהוא באמת כתוב. בהקשבה הראשונה, כהרגלי, נבהלתי. בהקשבה שנייה חשבתי אולי זה יהיה נכון לשים אותה בצד לזמן יותר מתאים ואפלולי והקשבה שלישית הגיעה רק כמה חודשים אחר כך. לא היה כזה דבר – "זמן יותר מתאים ואפלולי" – כי לאלבום כמו זה צריך לפנות את הזמן ולהתמסר לכשפים של מי שהקסימה את השנה הזו והייתה המושיעה העיקרית שלה מהשיממון המוזיקלי בו היא לקתה.

אמנם ככה בחרה האמנית המדופלמת לקרוא לאלבום שלה, אבל לפי מה ששומעים באלבום הזה, הקסם רחוק מאוד ממוות, במיוחד כשהיא מפעילה אותו בכל זעקה, בכל צרידות שקוראת לשמיים להיפתח ובכל פעם שהיא נותנת למוזיקה לדבר בעד החושך של עצמה. אמנים כותבים בעיקר מתוך האפלה שלהם, אבל מעטים הם אילו שיכולים להוציא אותה לאור בכל כך הרבה בהירות ויופי, מעטים הם אלה שיודעים להוציא אתה החושך האותנטי, את השדים שרובצים מעבר לרגעים קשים, אילו שמסתתרים תמיד ומנפנפים את הזנב המחודדת שלהם ברגעים הכי מובנים מאליהם.

השירים של וון האוסוולף מתקתקים בכבדותם כמו שעון שמסמן התחלה דרמטית מפתה, השירה שלה נשמעת כמו לחשים שמנסים לזמן רוח שרק היא מכירה, ומקור הכוח שלה נמצא בהגשה המסתורית שגובלת בטירוף שמוצא את עצמו מתערבל בתוך כאוס סוער של לחנים מורבידים עטופים בקרניים שחורות. כל שיר הוא יצירה ארוכה שבאטיותה מצליחה להשאיר את המאזינה מהופנטת ותוך כדי גם מרשה להסתכל פנימה וללטף את אותם יצורים בעלי הזנב המחודדת.

אי אפשר שלא לציין את צליל העוגב, אולי הצליל שמביא לי את הצמרמורת הכי גדולה מאז שאני ילדה קטנה ומוציא את כל הפחדים הכי עמוקים החוצה, ובכל הקשבה הופך לאחד הצלילים האהובים עליי ביותר.

זה לא אלבום קל לעיכול, אי אפשר לשים אותו סתם ברקע ולשתות קפה, ואולי בגלל זה האלבום עולה ברמה אחת מעל כל שאר האלבומים שהקשבתי להם השנה. הוא אמיתי באפלה שלו, הוא מעביר חוויה יוצאת דופן של מוזיקה שכנראה רק וון האוסוולף מסוגלת לה והוא הולך ללוות את המכשפה הפנימית שלי עוד הרבה עד שהיא תצליח לצאת סוף סוף לאוויר החצי-נקי בחוץ.

תודה הילה דגן! אחות יפה שלי

***

 

בברכת הו, דיימון אולברן.
נקווה ל-2019 שתעשה לנו סיומת יפה לעשור יפה.

חן.

מודעות פרסומת

קסם מוצלח – על החדש של בלר

Blur-promo-2-Linda-Brownlee-2048x1365-2015

פורסם במקור באתר וואלה!

12 שנים זה הרבה זמן, וכשלהקה לוקחת הפסקה בגיל בת-מצווה רק כדי שחבריה יצהירו בסופה על הוצאת אלבום חדש – זה מעלה סימן שאלה מאוד גדול לגבי טיב החומרים שהם יוציאו. בלר לקחו בדיוק כזו הפסקה, כשש שנים מתוכה הם בילו בהופעות חיות, הוציאו סינגלים חטופים מבטיחים יותר ("Under the Westway") ומבטיחים פחות ("Fool's Day") ועשו "כאילו-קאמבקים" שסיפקו כותרות למגזיני מוזיקה. כל אלה לא הכינו את המעריצים של הלהקה להודעה המשמחת והמפתיעה בפברואר השנה – החבר'ה פרסמו שבכוונתם לשחרר אלבום חדש בשם "The Magic Whip", שיצא מחר ב-27 לאפריל לחנויות.

דיימון אלברן, גראהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יהיו אבות לתינוק במשקל נורמלי, חבל הטבור הארוך במיוחד מחובר באדיקות לאי הבריטי ומזרים אנרגיות טובות ממזרח אסיה הרחוקה, שם הקליטו את האלבום. לאחר ארבעה סינגלים שעשו טררם מטשטש בעיקר בקרב מעריצים, סימן השאלה חוזר ומטה ראשו בתהייה – האם בלר, אבירי הנוסטלגיה הבריטית, עברו את מבחן ההפסקה? האם אחרי כל כך הרבה זמן של עבודה בלתי נשכחת, הם התעלו על עצמם? התשובה היא, כיאה לכל השאלות הגדולות, כן ולא.

אם נחזור למרווח 12 השנים, אלו היו שנים לא שקטות משתי חזיתות עיקריות: דיימון אלברן מעולם לא הפסיק לעבוד. הוא קרץ לשטחים מחוץ לגבולות הלהקה עם הגורילז בין אלבומים של להקת האם. אחרי הפירוק, אלברן נחל הצלחות רבות עם הגורילז והגיע למחוזות מוזיקליים אקזוטיים יותר כמו אפריקה, המזרח התיכון ובובי וומאק (ז"ל). את החזית השנייה פתח גראהם קוקסון, שבביישנותו הכללית פצח בקריירת-צד של מוזיקה בריט-אינדית משובחת ומגוונת. הוא המשיך לבעוט עם הגיטרות גם לאחר שעזב/הועזב מהלהקה.

אלברן וקוקסון הפכו לשמות מוכרים באי הבריטי, כנפיו של הראשון התרחבו אף יותר והגיעו למיליוני מעריצים מעבר לים תודות לגורילות שלו והמחוייבות הבלתי פוסקת להתעמק במוזיקה. כסולן ידו היתה תמיד משפיעה יותר בכתיבת המוזיקה, ואחרי הפרק שבילה לבדו גם קל יותר להבחין כמה גדולה היתה התרומה שלו ללהקה מהתחלה. באלבום הזה היא מורגשת יותר מכל, עם כמה טיפות קוקסון מסמיקות והבלחות בסיסטיות של אלכס ג'יימס והמתופף אלכס ראונטרי.

"The Magic Whip" הוא תוצאה של עבודה בהפסקות שהתחילה בקיץ 2013. במהלך חמישה ימים של שהות בלתי צפויה בהונג קונג, אלברן סירב לשבת רגל על רגל והזמין את החבר'ה לנסות להקליט חומרים ביחד. הוא הגיע לאולפן עם כמה חומרים מוכנים שהקליט במכשיר האייפד שלו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, ובזמן הקצוב הם הצליחו להקליט כמחצית מהתכנון. קוקסון הרגיש שלחומר החדש יש פוטנציאל רב לבנות אלבום שלם של הלהקה ופנה לסטיבן סטריט, מי שהפיק ללהקה את רוב האלבומים, והם החלו לעבוד. כשהציגו לאלברן את החומר הגמור הוא התלהב כל-כך, עד שניצל את סיבוב ההופעות של אלבום הסולו המצליח שלו מהשנה שעברה כדי לחזור להונג קונג ולכתוב מילים ברוח המקום. עוד כמה חודשים של עבודת ליטוש הספיקו בשביל לסיים את העבודה.

האלבום ברובו נשמע כמו מה שאלברן היה יכול לכתוב לכל פרויקט שלו, כשרוב השירים מתחילים בשכבת סאונד אלברנית וממשיכים עם נטייה להזכיר שיש עוד שלושה מוסקטרים בשביל אחד ובשביל כולם. האלבום מתחיל עם "Lonesome Street" אשר נמצא אי-שם גבוה במצעד הדמיוני של שירי הפופ הכיפיים ביותר של הלהקה (ואולי בכלל), עם חתיכות שיר שעוברות מבריטפופ טהור וקליל לימים טבולים בתוך הכימיה הפסיכדלית של פעם. כמו "Tender" האהוב מהאלבום "13", השיר עובר במסירות ווקאליות בין אלברן לקוקסון.

החיוך המתוק של זיכרון מבלר של פעם נמוג עם "New World Towers" שנשמע כמו בי-סייד של הגורילז, "I Thought I Was a Spaceman" הזר והמנוכר מתחיל גם כן עם סממנים של גורילות, אבל מתפתח ליצירה יותר שיתופית כשהגיטרה המערבונית של קוקסון מבצבצת יחד עם קולו, והונג קונג גם כן מראה סימנים של חיים דרך צלילי הקסילופון. הבלדה "My Terracotta Heart" היתה יכולה להיכנס בקלות לרשימת השירים מאלבום הסולו של אלברן משנה שעברה, עם מילים שמספרות על אהבה לתחושת אחווה שאבדה (עדות ל'סיפור האהבה' בין אלברן לקוקסון החברים מימי התיכון?), ומלודיה פשוטה ונוגה המזוהה עם השירים מאותו אלבום.

בכל זאת הנשמה של בלר עדיין חיה ובועטת: כשהגיטרות הרועשות של קוקסון נדחסות ב-"Go Out" ועושות רעש מעורר לאוזניים. "I Broadcast" משדר רוח שטות המתחזקת יחד עם "Ong Ong" וה"לה-לה" המוכר של הלהקה מימים בהם הם מרדו בגראנג' האמריקאי. הצלילים הממוחשבים שפיתח דיימון אלברן באייפד הפרטי ב-"Ice Cream Man" עוברים טרנספורמציה מטושטשת בעזרתו אקורדים אקוסטיים של קוקסון ואלכס ג'יימס, שהבס הקליל שלו מורגש ככל שהשיר מתקדם.

אלברן עדיין כותב כמו אדם שכלוא לבדו בעולם תעשייתי, מתגעגע למגע העור האנושי החם. בין הכינורות הדרמטיים ב-"There Are Too Many Of Us", מנסה אלברן ללמד כהרגלו לקחים לגבי החברה שבה העולם כולו חי, באמצעות אותם בתים קטנים חסרי חשיבות. עצי הדובדבן של "Pyongyang", בירת צפון קוריאה, מטפטפים צבעים על ראשו של אלברן שבמשיכת קולו מצייר עוד מהמלודיות המתוקות שלו. הכינורות חוזרים ב-"Mirrorball" הסוגר את האלבום ומתפקד בתור השיא הבלדי, ה-"This Is A Low" של האלבום החדש, עם נגיעות גיטרה שמעבירות תמונות של כריס אייזק והלנה כריסטנסן משחקים בנבזיות על חוף אמריקאי בקליפ של "Wicked Game".

בלר תמיד ניסו לגוון, שטו על זרמי נהר התמזה, פלשו למחוזות רוקיסטיים גסים יותר, ספגו אלקטרוניקה חשוכה והכניסו בסופו של דבר גם כמה מטעמים אתניים (תודות לאלברן וסקרנותו הבלתי נגמרת בענייני מוזיקת עולם). אם "Think Tank" מ-2003 היה ניסיון של אלברן לחבר בין הפופ של הלהקה למרוקו, כאן נעשתה אותה עבודה רק עם מקום אחר. אלא שההשפעות ההונג-קונגיות המינוריות על השירים ב-"The Magic Whip" מעידות על דלילות ברצון לחדש. בלר לא חזרו הפעם בשביל לגוון, אלא כדי לבדוק מה הם יכולים ליצור ביחד אחרי שלל טיפולים פסיכולוגיים שעברו במשותף, והובילו לסולחה רצינית על הבמה ובאולפן.

התוצאה של מערכת היחסים הסבוכה הסתכמה כאמור במשקל נורמלי, לא מתעלה על וגם לא נופלת מהאיכות של פעם. "The Magic Whip" הוא אלבום פופ כיפי ומלודי במינונים נכונים המזכירים טיפה מן העבר, אך לא מנסים להתחבב על הקהל כבר מהאזנה ראשונה. סביר להניח שהשירים יוכלו להחזיק את הקהל על הרגליים בהופעות, אפילו יגרמו להם להזיל דמעה או שתיים, אבל בעידן שבו תשומת הלב יכולה לעבור בקלות מאלבום אחד לאחר, קשה לחשוב שאחד מהשירים יעבור את מבחן הנצח בתוך אוזניים של אנשים שלא העריכו את הלהקה, או את אלברן, עד עכשיו.

עד לפוסט הבא,

חן

פוסט יומולדת – עשרת האלבומים הגדולים של דיימון אלברן על-פי מדד הוניג

damon

דיימון אלברן חוגג היום 47 שנים על פני האדמה, גיל נטול אקזוטיות בערכו, ודווקא בגלל זה החלטתי לעשות לו מחווה קטנה ולהקדיש לו חלק מהבלוג ביום זה. בקריירה של כמעט 30 שנה (אוי אדושיים), הספיק אלברן להקים כארבע להקות, להוליד ז'אנר בריטי יחד עם ברט אנדרסון, ג'ארוויס קוקר והתקשורת הבריטית, לעשות ברוגז עם חבר טוב וממושקף, לכבוש את אמריקה עם היפ-פופ מחוצף, לנסוע לאפריקה, לעשן את אפריקה, לעשות מוזיקה עם אפריקה, לחבר את אפריקה עם מוזיקה מערבית, לחבר את תרבות הערב עם תרבות מערב, לכתוב שתי אופרות, להשלים עם החבר הטוב בקאמבק מרגש, לשתף פעולה עם אמנים מכל העולם ושן הזהב עוד נטויה. בכל הדרך הארוכה הזו, אלברן הוכיח שהוא יותר מפרצוף יפה, שמאחורי העיניים הכחולות ומתחת לשורשי השיער הבלונדיני מתחבא מוח שאוהב את הסיפוקים שלו מוזיקליים, ולב שמעבד את אותם תמריצים לצלילים שיתחברו לעוד לבבות של מליונים ברחבי העולם. לפני שהוא מוציא אלבום עם להקת האם שלו, (עוד קצת יותר מחודש, יום אחרי היומולדת שלי, גורל!) אני מציגה בפניכם את עשרת האלבומים האהובים עליי ביותר עליהם הוא היה אחראי.

10. Damon Albarn – Dr. Dee

סיפורו של ג'ון די, שהיה ליועץ של המלכה אליזבת' הראשונה במאה ה-16 ונחשב למתמטיקאי ופילוסוף בזמנים שבהם אסטרולוגיה וכישופים נחשבו למדע מן המניין, וניסה לפתור את התעלומה שקוראים לה בן אדם באמונה שמתמטיקה יכולה להסביר את הכל. אלברן, מי שמדע מדויק הוא לא הצד החזק שלו, כתב את המוזיקה והמילים, התחבר לגותיות הקסומה של התקופה דרך לחנים שנשמעים קלאסיים ומילות מלנכוליה ששייקספיר ומרלו היו יכולים להיות גאים בהן. אופרה מודרנית שמספרת על היסטוריה של בריטניה מנקודת מבט של מי שצפה בה מהצד, מאחורי הקלעים. דיימון היה ותמיד יהיה מאוהב בבריטניה כמו אבא מבקר ודואג.

9. Gorillaz – Gorillaz

אהבתי את האלבום הזה לפני שידעתי ממש מה זה בלר ומי זה דיימון. לפני שהיה לי מה להגיד לגבי תרבות הפופ, אחרי שכבר גיבשתי לי כיוון על נתיב שמתרחק מלהקות הבנים שמילאו את חדרי בפוסטרים שלהם עם ורד אדום ורומנטי ביד. הגורילאז המצוירים היו שם בשביל לחבר לי את מה שהיה פעם עם משהו רענן יותר: במקום ורדים קיטשיים היו אנימציות גסות, במקום פופ שמבוסס על תבניות הכרתי פופ שלוקח את עצמו ברצינות, ובו-זמנית מבין שהקסם הוא לאזן אותו עם צחוק וגיחוכים. עם כל תרבות הפופ, היפ-הופ, רוק וכל המערב, אלברן קרץ למקומות שפחות שומעים ברדיו המיינסטרימי ועל הדרך גם יצר את אחד השירים היפים ביותר עם טאץ' קובני של איברהים פרר מהבואנה ויסטה קלאב – "Latin Simone".

8. Blur – Modern Life is Rubbish

החיים הם חרא, והבריט-פופ בא לחגוג את כל זה. מול הסצינה האמריקאית שלבשה בעיקר פלאנל והשמיעה בקול חצי צורם את זעקת החצ'קונים של בני הנוער מסביב לעולם, בריט-פופ בא באותה מטרה רק עם גישה אחרת. מצד אחד הגראנג' ארוך השיער והעמוק, מצד שני הבריט-פופ הציני שמביט מנקודת מבט קלילה יותר על המודרנה הצרכנית. אדי ודר שר על ג'רמי שלא מבינים אותו וצעק את הכאב שלו, דיימון סיפר על קולין וג'וליאן, האחד איש שחולם על עבודה ממשלתית משעממת, השני איש מן היישוב, ללא שמץ דרמה, מלא רוח נעורים. כאן גם נכנס החבר הממושקף, מר גראהם קוקסון, להראות שהרוק שלו והפופ של דיימון הם אחד השילובים הכי טובים שקרו בעולם המוזיקה העולמי: ריפים של אחד, הדמיון הקליל של השני, ביחד עם עוד אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי הם בלר שאת חותמם התחילו להטביע עם אלבום זה.

7. Gorillaz – Demon Days

האלבום הראשון של הגורילאז היה אקלקטי, דיימון לקח ממגוון של כלים, תרבויות וז'אנרים וכיווץ את כולם לכדי אלבום אחד. האלבום השני בסדרת הגורילות הוא יותר אחיד, הקצב חצוי בין החלקלקות של ההיפ-הופ והכיף הפופי בשירים, ולכן לא פלא שהוא האלבום שהצליח לכבוש את העולם הכי מהר. יחד עם "Feel Good Inc." (הסינגל המצליח ביותר שלהם) הנפיק האלבום להיטים נוספים כמו "Dare", "Dirty Harry" (שהושתת על קצב שאלברן כתב לשיר מעולה לא פחות בשם "People") ו-"Kids with Guns". אחרי המתקפה הזו של 11\9 הוציא אלברן אלבום שכולו מבוסס על המורשת האנטי-מלחמתית שהנחיל לו סבו, וכתב על אהבה שבאה כנגד כלי הנשק, האסקפיזם והפחד.

6. Blur – Think Tank

אם ב-11\9 עסקינן, הפוליטיקה של דיימון לא נפסקה באלבום אחד, אלא המשיכה הלאה לאלבומים אחרים שבהם ניסה אלברן להטמיע במאזיניו את חוסר ההיגיון בהתנהלות העולם המערבי מול העולם ה"פחות מפותח" (מרכאות באות לרמז כי אף אחד לא יודע מה זה). ההבדל בין פוליטיקה רגילה לפוליטיקה של מר אלברן היא שזו שלו מתבססת על מלודיות יפהפיות שממלאות את נשמות המאזינים והרדיו בניחוחות ורודים של עתיד טוב יותר. "Out of Time" הוא ההמנון של אלברן, האיזון בין האזרח המודאג לאמן שמנסה להסתכל על הכל מסביב ולחשוב מה יכול לשפר את המצב. במוזיקה הוא שילב את הכלים המזוהים עם העולם המוסלמי כדי להראות לכולנו שהעולם הוא אחד וכולנו חיים עליו. בלעדי החבר הממושקף, דיימון הנחית את אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי במחוזות יותר זרים, ובאלבום הזה המשיך בחפירות המוזיקליות במוזיקת העולם ומצא יופי בחזרה מונוטונית על צלילים לא רגילים כמו החריקות ב"Gene by Gene" או קולות הקלידים של "White Noise" בעל המונולוג העוקצני שלו. "להיות בריטי זה לא לשנוא, זה להיגעל, כולנו מגעילים" – אאוץ'.

5. Damon Albarn – Everyday Robots

האלבום היה מועמד לפרס המרקורי הנחשב, הוא כבש לבבות של אלפי ישראלים שבחרו בו לאלבום השנה במצעד השנתי של "הקצה", הוא קצר ביקורות טובות פחות או יותר, והכל בגלל שדיימון אלברן פתח חלון קטן ונתן למאזיניו לראות מה מתחבא מאחורי המסכה העקשנית שלו. אז מה מסתבר? שמאחורי המסכה הזו מתחבא בחור רגיש ביותר, עדיין מתעקש להשתמש במילים עמומות ואוניברסליות כדי לחבר את הצרות שלו עם אילו של אחרים, אבל ללא חשש להיות פגיע. אלבום שכולו סיפור מסע של דיימון מהמאקרו אל המיקרו האישי שלו מבלי לתת יותר מדי פרטים, והתוצאה היא שירים כמו "Hostiles", "The Selfish Giant" ו-"Photographs" שמציגים צד עדין יותר. האמן עשוי מרגש, לא יעזור כמה הוא ינסה להסתיר את זה.

4,Mali Music – Mali Music

בסרט הדוקומנטרי שכל מעריץ בלר כבר יודע בעל-פה, "No Distance Left to Run", אמר אלברן שהמסעות שלו לאפריקה הבהירו לו עד כמה קטן מקומו בעולם ושהאי הבריטי שהוא כל כך אוהב הוא "רק אי קטן". בריטניה נשארה בלב בעוד אלברן נסע לו כדי לגלות ולהתאהב בסגנונות מוזיקה של מקומות אחרים ויצר את האלבום הזה. הוא פותח אותו עם מנגינה נוגעת עם קולו, אך האלבום כולו ממשיך עם קולות זרים שבאים ממאלי והוא נותן את הכבוד של המוזיקה המקומית למקומיים, לכלים שנולדו במקום, השפה והקצב. הוא עשה את העבודה הקשה, כל מה שיש למאזינ/ה לעשות הוא להיות פתוח/ה למשהו אחר ולא מוכר.

3. Gorillaz – Plastic Beach

שיא הפופ של מר אלברן. הוא ייתן לסנופ דוג לשיר, מנגינות אתניות מסלסלות יפתחו עוד קטע ראפ של באשי וקאנו, אבל בסופו של דבר הכל יסתכם בפופ מתוק יותר מאיימי פולר. האלבום הראשון בא ככוח נגד עולם הפופ המסחרי והסלבריטאי, השני יצא נגד רוע ומלחמה, ו"חוף פלסטי" מבקש שנשמור על הסביבה ועל הטבע. כזה הוא אלברן, נלחם למען עולם יותר טוב – פחות תעשייתי, יותר טבעי, עם חיילים כמו לו ריד (ז"ל), בובי וומק (לו דיימון הפיק אלבום שנתיים אחר כך, ז"ל), גריף ריס ׁ(חיות סופר פרוותיות), מיק ג'ונס, פול סימונון (הקלאש) ומוס דף בקטע קצב ממכר בקוד מורס. יחד עם האנימציה של ג'יימי היולט יצר אלברן אוטופיה ויזואלית ואודיטורית שלא קיבלה מספיק כבוד מהעולם ולכן מקבלת פה מקום שלישי. חוץ מזה יש את שיר הנושא שאליו אני מכורה כבר חמש שנים.

2. Blur – 13 + Parklife

אף אחד לא יגרום לי לבחור בין השניים כי מדובר בשני אלבומים שמשלימים שני צדדים מאוד חזקים בי – הצד ה"13" מלא העצבים, הדיכאון, הפחד והטכנולוגיה והצד ה"Parklife" שאוהב לצחוק, להרהר, לחקות ולרקוד עד שהאלכוהול מתנדף ואני נשארת רק עם כאבי גב ושרירי רגליים תפוסים. שני האלבומים ליוו אותי את אותה כברת דרך ומסמלים גם את השיא של שיתוף הפעולה בין אלברן לבין חברו הממושקף, קוקסון. כשהם עצובים הם נוטים יותר לגיטרות הנוגות של קוקסון, וכששמח וציני הם קופצים עם הפופ של אלברן. "Trimm Trabb" הוא שיר לחושך, "Parklife" הוא לאור, "1992" הוא לרחמים העצמיים, "Bank Holiday" הוא לכשאף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותי קופצת וצוחקת. ביחד, כדברי טום קרוז ורנה זלווגר, הם משלימים אחד את השני ותומכים בי בכל מצב רוח נתון.

1. The Good, the Bad and the Queen – S/T

מהר אני מקלידה לפני שאני מתחרטת שלא שמתי את בלר פה במקום הראשון. קודם כל יש לאלבום הזה ערך סנטימנטלי אדיר מאחר והוא הכיר לי את מר אלברן, זה האלבום שגרם לי להסתקרן לגבי הקריירה המוזיקלית שלו ולגלות את אחת הלהקות החשובות לי ביותר (בלר). מעבר לרגשניות ולמרגשיות, מעבר לפול סימונון (הקלאש), סיימון טונג (הורב, גורילאז) וטוני אלן (מתופף העל הניגרי), זה אלבום שהוא כל כולו מנוצח על-ידיו רבות הרבדים והכישרונות של אלברן. הוא לגמרי מאוהב באנגליה ומודאג לגבי לונדון והמערב האבוד. פה אפשר למצוא את השיא הלירי של אלברן: "Everyone's a submarine looking for a dream far away" (מתוך השיר היפהפה "Nature Springs") וגם את החיבור המושלם בין אפוקליפסה מפחידה למוזיקה נגישה, בין פחד של גיטרות גועשות לקלידים קופצניים, בין רעשי המלחמה לבין היופי שהמוזיקה והמילים יכולים להוסיף לה ובו-זמנית גם לנסות לחסל אותה.

אז מה אאחל למר אלברן? שרק ימשיך ליצור ושיום אחד יחדור לו למוח שחרם זה דבר נוגד לכל האהבה שאותה הוא רוצה להנחיל בכולנו. קקה. יום הולדת שמייח!

חג שמייח! חן.

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

קוד לא מזוהה – על החדש של דיימון אלברן

דיימון אלברן, בדמותו התקשורתית, העדיף תמיד להסתתר מאחורי וילון שחור. דרך חורים על הבד, הוא סיפר על מציאות לונדונית, מחלות חברתיות או סתם חוויות כלליות. אם מסתכלים על הקריירה שלו, בלר היו המרד נגד השלטון האמריקאי (או הבריטי-דמוי-אמריקאי) על המצעדים, גורילאז היוו מקום נוח לדיימון לכתוב פופ מאחורי מסך שהציג דמויות מצויירות, הטוב הרע והמלכה היה שיר הלל והרס לאנגליה, ועוד שלל הפרויקטים שלו תמיד סללו דרך יותר להסתכל החוצה על כולם מאשר הוא על עצמו. באלבום החדש, "Everyday Robots", התגלתה למאזינים עוד ספרה בתוך הקוד שאמור לפתוח את המנעול שהוא דיימון אלברן. אבל נראה כי גם אם מישהו יגלה את הקוד השלם, עדיין המנעול ייפתח רק עד החצי, תיבת פנדורה לא תיפתח גם אחרי עשרים שנה של קריירה מוזיקלית.

Damon-albarn-everyday-robots

שיר הנושא הזכיר לי meme שפעם ראיתי, חבורה של אנשים עוברים את הכביש וראשיהם עמוק בתוך הסמארטפונים ומעל כיתוב שמזהיר על תחיית המתים. אלברן, שלא במפתיע, מסתכל באור שלילי על המהפכות הטכנולוגיות שמתרחשות במרווח של ימים, והופך את כולנו בשיר אחד למכאנים יותר, קרים, חסרי כל רגש. הכינור שחוזר על עצמו, ולקח לי זמן להתרגל אליו, מתאר במעגליות את מה שהשיר מנסה להסביר – כולנו רובוטים, מאותחלים, מוגדרים ומתוכנתים לעשות את אותו הדבר, משתילים לנו שבבים של אחווה כשבעצם כל אחד לעצמו, לבד. "Hostiles" ממשיך לנגוע בפצע האנושי ומרמז על הגישה החדשה של אלברן למוזיקה באלבום הזה. "Lonely Press Play" אומר את המילים שכל אחד ששם את החיים ברקע למוזיקה יכול להזדהות איתו. כאן הוא נותן נופך יותר אישי, כשהוא עובר בין גוף שני לגוף ראשון. "מר טמבו" שנכתב על חוויות שלו באפריקה, מזכירים שיר ילדות, או אולי פסקול לסרט ילדים.

את השירים הנ"ל מסיים אלברן עם "Parakeet" שגם חוגג את הילדותיות שמבצבצת בזמר, למרות גילו, ומשם הכל נהיה מתון ומה שאנחנו מגדירים בוגר יותר – יותר חשוף, מבין, רגוע. אני לא הכרתי את דיימון אלברן ככה אף פעם, ולכן אני בוחרת לחגוג את האלבום הזה. מ"The Selfish Giant" (בו הרומנטיקה חוגגת) ועד סוף האלבום, אלברן שם את הילד הקטן בחוץ ומשאיר את הצד המתנסה שלו, כשהוא משחק עם  צלילים לא קשורים בין מילה אחת לאחרת, אבל נותן גם לקמטים לדבר. ב-"Hollow Ponds" משתף הזמר בחוויות שלו מהילדות, ב-"Photographs" (האהוב עליי כרגע) טימות'י לירי והמודעות מקבלים שיר שלם שמדבר על מודעות אחרת, מבוססת ככל הנראה על אלאסדי. "Heavy Seas of Love", בו השתתף גם בריאן אינו, נותן סיומת אופטימית ומתוקה. בשלמותו, האלבום הוא כס המבוגר ממנו מביט אלברן על מה שהוא היה פעם – על סיפורים וחוויות שעיצבו את הבן אדם, ולאו דווקא את המוזיקאי. הנוסטלגיה שלו נוגה, המקצבים איטיים ומצטרפים לאקורדים עצובים על פסנתר או פריטות עדינות על הגיטרה, נגיעות מיתרים מאוד מוכרות מפרויקט "הטוב, הרע והמלכה".

בגיל 46, דיימון אלברן בחר סוף סוף להפסיק להסתתר מאחורי שיתופי פעולה, והסכים להניח לכישרון שלו לעמוד בפני עצמו. קולו עדיין משתבח עם השנים, המלודיות כהרגלן בקודש נגישות, אך הרבה יותר צנועות. אם גראהם קוקסון היה פה, אני מניחה שהאווירה השקטה הייתה נשרטת על ידי כמה דיסטורשנים. אבל למה להכניס לפה את החבר הממושקף מלהקת האם, כשזה ברור שאלברן יכול לבד, עובדה שמעריציו בטח ידעו כבר הרבה זמן. אולי הגיע הזמן שגם אחרים שלא השקיעו מספיק זמן ברפרטואר המכובד של הזמר ייווכחו לדעת. ככל שאני מקשיבה לאלבום הזה יותר, אני מבחינה יותר בגדולה שלו, ולא מופתעת לגלות שעוד מבקרים חושבים כמוני. אחרי האופרה, הבלט ופלי מה"רד הוט צ'ילי פפרז", נעים להכיר אותך אלברן, גם אם קצת.

בעוד בק ואלבואו הפריחו בי אוויר רומנטי, אלברן הוריד אותי לקרקע.

עכשיו אני מחפשת משהו לרחף איתו,

חן.

 

לקבל קסם ולאהוב לנצח – על ההופעה של בלר בפסטיבל פרימוורה 2013

Prima

אז הנה הקדמה למי שלא יודע ממה אני עשויה – מצעדים. ואם במצעדים עסקינן אז יש לי חמישייה של אמנים שאותם אני הכי אוהבת ובגלל זה אני הכי רוצה לראות אותם בהופעה חיה: בוב דילן מכווץ יחד עם הביטלס, טראוויס, בלר, אינטרפול וסיגור רוס. ארבעה מתוך החמישייה השישייתית כבר הגשמתי.

אז ביום שבלר הודיעו על סיבוב הופעות בינלאומי, החלטתי שזה הזמן לתפוס את ההזדמנות ולא לראות בטעות את אואזיס (שההופעה שלהם ב2009 הייתה כיפית כן?). חשבתי שנשבעתי לעצמי שלא אחזור לעוד אירוע שכזה אחרי חוויית רדינג, אבל השלמתי עם העובדה שאת הלהקה אראה רק במסגרת פסטיבל. ענייני כסף שיגעו לי את הצורה, אך לא נתתי לזה לעצור אותי – כי את בלר שפספסתי כבר ארבע שנים הגיע הזמן לראות בהופעה חיה. את הציפייה עיטרתי עם מצעד שירים אהובים (שאפרסם ברשומה נפרדת פה), כשכל שיר טמן בתוכו זיכרונות מתוקים מהעבר וחוסר סבלנות כלפי העתיד לבוא. הם היו גולת הכותרת שלי לפסטיבל פרימוורה השנה, וככה הם נשארו גם אחר כך. יצא לי ארוך, ועדיין אני מרגישה שכמה פרטים התפספסו, כנראה שאצטרך ספר שלם בשביל זה.

אז בואו נתחיל עם קצת אפקטים אודיטוריים (נא ללחוץ פליי לפסקה הבאה):

ביום החזרה מברצלונה, לאחר טיסה קצרה אך מעיקה בה גיליתי את הצדדים הגמישים בי, וספרתי שש תנוחות שונות לשינה לא נוחה על גבי כיסא, הגעתי לבית הוריי. לקח לי זמן להתאקלם, מלמלתי לאימא שלי (שכבר הייתה ערנית לקראתי בשעה שבע בבוקר) על קורותיי בברצלונה בימים האחרונים. התחלתי איפהשהו בעיר, הגעתי לפסטיבל, וחזרתי חלילה. פתאום נזכרתי שהורדתי תמונות של ההופעה של בלר לפלאפון והראיתי לה בלי שהיא תבין בכלל על מה מדובר. "אה, ראית אותם?" היא שאלה אותי. עניתי לה שכן, והבנתי שנחתתי בארץ. הגיע הזמן לישון. קול ניסוי הצופרים לא הצליח להעיר אותי משינה מחוקה מחלומות חוץ מאחד. התת-מודע לא שידר לי תמונות אלא צליל אחד ומיוחד של קהל מתלהב וגועש, אשר התחיל חלש והתחזק כל שנייה שהייתי קרובה להתעורר וכשפקחתי את עיניי התקרה המשיכה להדהד לי את ההמולה והרעש. רק כשקמתי והסתכלתי מבעד לחלון אל עבר הרחוב השקט, הקולות השתתקו והשגרה חזרה לשעה, עד שהבטתי בידיי והבחנתי בצמידים של פסטיבל פרימוורה, ומאז הדמעות לא עוזבות אותי. רציתי להתחיל את הסיקור שלי עם רשמים כלליים אך החוויה הזו של בלר בהופעה הייתה כל כך חזקה, שאותה אני בוחרת לכתוב קודם כל על הנייר הוירטואלי שלכם.

יום שישי ה24.05.2013 היה יום של חששות ולחצים, הרגשתי עצמי מכווצת בעודי מהלכת יחד עם חברתי הטובה האהובה (בלשון המעטה) איילת ברחובות ברצלונה בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש כולו לאחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. אם שכחתם איך קוראים להם, אז בלר. אחרי יום ולילה מפרכים של פסטיבל, החלטנו ביום שישי להגיע מוקדם למתחם, לא לפני שנשתה את כוס הסטארבקס השגרתית שלנו. עשינו עצמנו מטיילות ומתיירות, כשבפנים כל מה שחשבתי עליו הוא ההופעה. הגענו למתחם ולפנינו התיישבו טור מצפים כמונו, מכל מיני ארצות, לבושים בדגלי אנגליה בתור גלימות, צעיפים או סתם בתור טלאים על הז'קט. הפסימיות פרחה לי בלב באותו היום, במיוחד עם כל המכשולים בדרך, כל סרט אדום שחסם את הדרך כיווץ אותי עוד יותר אל הקרקע. כשהגיע הזמן לרוץ, הכובד עצר ממני להתקדם. ובכל זאת מפעם לפעם צעקתי "אמא'לה" בדרך דוברת הספרדית אל עבר במת "הייניקן" שם בלר היו מיועדים להופיע באחד וחצי בבוקר שלמחרת. בארבע נפתחו שערי המתחם, בארבע וחצי נפתחה הדרך לבמה, ורק בעשרה לשש, לאחר מרד מעריצים צעירים אשר קרעו את הסרטים – פתחתי בריצה יחד עם המורדים לכיוון הבמה. אולי זה הספר הכבד שסחבתי איתי למקרים של שעמום, ואולי זו הייתה אותה פסימיות, אך צעדיי הכבדים לא אפשרו לי להתקדם הרבה. זו הייתה איילת שפתחה בריצה המרשימה שראיתי בחיי ותפסה לנו מקום בשורה הראשונה, צד ימין, איפה שעתיד יהיה לעמוד אלכס ג'יימס, בסיסט הלהקה, במלוא הדר שלא ידעתי עוד את ערכו.

קורט וייל ריגש, ג'אנגו ג'אנגו חיממו אותנו בתוך הכפור של ברצלונה, ג'יזס ומרי צ'יין גם היו שם, והאסימון נח לו אי שם באיזורים העליוניים של התודעה שלי. האירוע התקרב, וניסיתי להסביר לעצמי מה עומד לקרות עם מחשבות על גורילה מצויירת, פילים ורודים ו-13 שירי נשמה, אך זה לא נקלט. האנשים מסביבנו השתנו מדי פעם, אך השורה הראשונה נשארה איתנה ומגובשת. אפילו פגשתי חברת פייסבוק איתה חלקתי את האהבה הזו במשך חמש שנים. כולם באו במטרה אחת – לראות, ליהנות ולאצור את הרגע הזה עד כמה שיותר עמוק בלב. פיתחנו חברות רגעית עם הזוג לידינו שבתמורה לאמינמים שלנו, כיבדו אותנו בדובוני גומי. לאחר שג'יזס ומרי צ'יין ירדו, נותרה רק שעה וחצי לחלום הגדול לעלות על הבמה ולהעיף אותי. אם בהופעות קודמות היה מקום לשבת ולהישען קצת לפני כל השיגעון, הפעם הלחץ האדיר לא איפשר לנו אפילו להתכופף לתיקים שלנו. זהו, היה אפשר לנשום, ולספור את הזמן בלי להסתכל על השעון.

באחד ורבע עלתה להקה בשם "The Wedding Present" עם שירים מקוריים שלה שניחנו בקסם הראשוני של בלר, ואפשרו לגוף לנוע קצת מצד לצד ולהרגיע את העצבים שאיימו להשתלט. באחד וחצי בדיוק הזמן עצר מלכת. היקום הפך מקביל, והקהל היה לקולקטיב מגובש של חיות שצועקות לדיימון, גראהם, אלכס ודייב לעלות לבמה כש"Theme From Retro" התנגן ברקע. וזה קרה – הארבעה שלא הפסקתי לשבח, להלל, לפאר ולקלס עלו – אלכס מולי השתחווה, לקח שאכטה צפויה מהסיגריה וכמו בובת שעווה חלקה ויפה התייצב עם גיטרת הבס שלו. באותו עולם מקביל של "Girls and Boys", "Popscene", ו-"There's No Other Way" איבדתי את דעתי, שכחתי מה ומי מאחוריי, כל מה שזכרתי הם הרגליים הקופצות והמילים שצרחתי בקולי קולות. דיימון אלברן, הגיבור המוזיקלי שחי אצלי במילים ופוסטים, הופיע מולי – ניסיתי להזכיר לעצמי את זה מדי פעם. אבל מרוב אדרנלין כל מה שיכולתי לעשות זה ליהנות מהמחזה שכלל השפרצות מים מצד אלברן וגלגולים לאחורה תוך כדי קריעות וקריאות גיטרה מהצד של קוקסון, ואני באתי ממקום שאינו אני – עד שהגיע "Trimm Trabb".

דיימון אלברן נולד לבמה, למוזיקה ובשיר הזה הוא נולד להוציא ממני שדים שהציקו לי. כמו ציפור חופשייה, הוא פיזז לו על הבמה מצד לצד לפי הקצב, לפעמים רק עם התופים, לפעמים זה היה הוא בקולו שעשה את הקצב ואני הייתי מהופנטת. ככל שהשיר התחזק, ידעתי שטקס הוצאת הדיבוק עומד להגיע, שינסתי מותניים, וכשדיימון כבר היה ב"I sleep alone" השלישי לא ויתרתי לעצמי – כשהגיעה הצעקה, צעקתי יחד איתו. הרמתי את גופי קצת מעל הגדר, התכופפתי ונתתי את כל כולי – זעקתי חזק לכמה שניות, השוק יצא החוצה ומה שנותרה בפנים היא רק הנשמה. ומה קורה כשהנשמה נותרת לבדה ומגיע שיר כמו "Caramel"? הלב נהיה כבד, ולמרות כוח המשיכה הוא מנסה להגיע למעלה, הגרון מחזיק אותו במקום ובדרך עקיפה הלב מרגיש דרך הדמעות. ככה ראיתי את כל שאר ההופעה – דיימון וגראהם שחו להם בתוך דמעות שלא הפסיקו לצאת וקיבלו ממני את החיוכים הכי רחבים שלי. איילת הייתה צריכה להתמודד עם היד המוחצת שלי שסירבה להתנתק מהחוויה.

השיר התחיל עם הגיטרה של קוקסון, כמה תווים שחזרו על עצמם בלופ, איילת ניסתה להעיר את תשומת ליבי למתרחש ואז ירד לי האסימון לגמרי. זה גראהם קוקסון מולי, והנה שם, במרכז הבמה, על קלידים קטנים, מר דיימון אלברן. השבתי לאיילת עם מחיצת יד, שחס וחלילה לא אאבד אחיזתי במציאות שמתרחשת מולי. "חייב למצוא קסם" אלברן שר, כשניצוצות של כישוף אפפו את הבמה באותו רגע. ידעתי שלמרות כל ההפסקות שלי עם בלר, מעכשיו האהבה היא לנצח. כשהגיע הזמן ל"Coffee and TV", קידם קוקסון את פני הקהל עם "היי" חטוף ומתוק, דיימון לא הפסיק לעשות פרצופים לחבריו ולפלרטט קצת עם הזמר הממושקף. "Tender" היה שם בשביל שהקהל יוכל לשחזר את אותו רגע שריגש את דיימון בגלסטונברי ב-2009 והביא אותו להישבר עד כדי התייפחות. ב"Country House" אלברן ירד לקהל, שר לכל הצדדים וחילק חיוכים. המעריצות דאגו שהחריץ שלו יבצבץ מאזור המכנסיים וזכינו ליהנות מיותר אלברן ממה שחשבנו. "Parklife" היה מצחיק, עם דיימון שמרוב חוסר נשימה לא היה יכול לסיים את הבית הראשון ופשוט נשכב על הרצפה, טען עצמו וקם עוד פעם כדי לרוץ מקצה אחד של הבמה לשני. החוויה הזו של לדקלם עם עוד אנשים את המונולוגים של השיר הייתה מדהימה. "End of a Century" הרגיע את העניינים מספיק בשביל ש"This is a Low" יקפיץ את המופע לשיא רגשי חדש. דיימון נעמד, שיחק את המילים, וכשהגיע הזמן לפזמון הוציא הכל ישר מהלב החוצה, הרגשתי את את זה. אוח… הדמעות לא מפסיקות גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה.

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

זהו, הלהקה ירדה פעם ראשונה מהבמה והייתה אולי איזה שנייה לנשום לפני שכל הקהל שר ללהקה את "Oh my baby" של "Tender" כדי שיחזרו מהר. ולמה שלא ישובו עם כל האהבה שהציתה את כל המתחם? דיימון תפס את מקומו בשנית על הקלידים, הפעם לצידי דייב ראונטרי המתופף והבנתי סוף סוף את התפאורה. מתחת לתמונה של הWestway הלהקה ניגנה את (כמה מתאים) "Under the Westway", עם הלחן האלברני הטיפוסי, עם תופים שהשמיעו קולם עד למרחקים. ב-"For Tomorrow" נראה לי שדיימון הבחין בי ובממטרה שלא הצלחתי לסגור מהעיניים וחייך אליי, מי יודע, אולי זה נכון. השיר התנגן בביצוע איטי יותר מהגירסה הרגילה, מה שאיפשר לדיימון לבצע אותו ברגוע יותר ולהפגין את היכולת הקולית שעם השנים רק משתבחת אצלו. הכינורות שהתחילו את "The Universal" עשו ממני נוזל, כך שב"Song 2" שסגר את ההופעה השתוללתי עם הקהל, וה-"וו-הו!" שלי היה יבבני במיוחד. ידעתי שזה יהיה השיר האחרון ונתתי את כולי לחוויה. כשהגיע הזמן שלהם להיפרד, ולנופף לשלום (ובמקרה של קוקסון "ביי" חטוף ושימת משקפיים), הייתי בהיי מוחלט. הממטרה עדיין השפריצה מדי פעם, ולא הפסקתי למלמל לאיילת כמה אני מאושרת. החלום הגדול התגשם והוא היה הכי מתוק שאפשר. העיניים נהיו כבדות, המוח על מצב ניוטרל והלב חזר לאט למקומו הרגיל. ההופעה עברה לי כל כך מהר, אך לא הצטערתי על אף שנייה שעברה – לקחתי הכל פנימה, וגם כשאני מוציאה עכשיו הכל, אני משתדלת לא לשחרר יותר מדי- להשאיר לעצמי עוד מהשמחה הטהורה הזו לה גרמו ארבעת המופלאים.

איילת ואני ריחפנו כל הדרך אל במת הפרימוורה, שם חיכו לנו דה נייף עם הופעה מהפנטת שהייתה יכולה להיות כל כך טובה אם רק היו לנו רגליים כדי לעמוד עליהן. באמצע ההופעה המשכנו לרחף לכיוון אזור דוכני האוכל אחרי יום שלם שכלל דיאטה מצומצמת של אמינמז כחולים וכמה דובוני גומי. באחד הדוכנים הציעו מנה בשם "בלר" – המבורגר טבעוני עשוי מחומוס – והחלטנו שזה זמן טוב לטעום איך זה כשאוכלים את המוזיקה שלהם. היה… טעים. הדרך חזרה מהפסטיבל באותו יום הייתה כרוכה בהרבה סבלנות, תורים ארוכים ועבים של אנשים הציפו את תחנת המטרו אבל לא הרגשתי אף טיפה של עצבים. הייתי, וכנראה שגם עכשיו אני עדיין מרחפת לי בעולם המקביל שיצרו לי בלר באותו לילה- מקום של אושר, אנרגיות וחלומות גדולים שמתגשמים.
לא יכולתי לבקש לי מקום יותר מושלם בשביל החוויה הזו- הקהל, גם כשהוא דחף, היה מדהים. כולנו היינו שם ביחד, בלי הרבה מהומות, צרחנו את המילים, נופפנו לחברי הלהקה ורקדנו. האווירה הייתה האולטימטיבית, השורה הייתה ראשונה, והייתה לי איילת שחלמה יחד איתי כל הזמן הזה ובהופעה תמכה בי. וגם הספיקה לצלם את התמונה הבאה:

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

במשך חמש שנים פינטזתי, קינאתי, אהבתי ופיזזתי בלר. במשך חמש שנים לא הפסקתי לרצות עוד. לכל אחד יש את הגיבורים שלו, ולי יש שניים – דיימון אלברן וגראהם קוקסון. הם לא צריכים חלוקים מיוחדים בשביל להראות עד כמה נסיוניים הם, אולי ז'קטים אופנתיים. הם לא צריכים את ההמון בשביל להמשיך לאהוב את מה שהם עושים, ובכל זאת הם מושכים אליהם כל כך הרבה אהבה. הם עשו את מה שהם רצו, ועל הבמה בפרימוורה לא היו להם מעצורים. לי בקהל של פרימוורה לא היו הכלים לעכל את מה שהלך שם, זה כנראה ייקח זמן. אנשים אומרים לי שרואים שלא נחתתי עדיין, ואני מסרבת להרפות, למה לי אם זה עושה לי כל כך טוב?

בנימה זו את הפוסט אסיים עם ציטוט מאחד הספרים האהובים עליי ביותר, "מר ורטיגו", של פול אוסטר. לא ניחנתי ביכולות ספרותיות דגולות כאלה, וזה נראה לי מתאר בערך את מה שאני מרגישה כל פעם שיש לי בלר ברקע. אני מבטיחה לתת סיקור כללי של הפסטיבל, כי ראיתי עוד להקות ששווה לציין, אבל אם להתחיל – אז קודם כל עם בלר.

"לא נשארו לי דמעות עוד – רק נשיפות יבשות, שנוקות, מאסף של שיהוקים ונשימות צרובות, חסרות אוויר. לבסוף שקטתי, שכבתי כמעט בלי נוע, ואט-אט התפשטה בי תחושה של שלווה, קרנה מבין שריריי וניגרה אל קצות האצבעות של ידיי ורגליי. לא נותרו עוד לא מחשבות בראשי ולא רגשות בלבי. הייתי נטול משקל בכל גופי, צף על גל רוגע של לא-כלום, מנותק ואדיש לחלוטין לעולם הסובב אותי. ואז עשיתי את זה בפעם הראשונה – בלי אזהרה, בלי ידיעה קלה שבקלות שזה עומד לקרות. לאט חשתי שגופי מתרומם מהרצפה. התנועה הייתה כל כך רכה ומעודנת, שרק אחרי שפקחתי את עיניי הבנתי שידיי ורגליי לא נוגעות אלא באוויר"

עד הפוסט הבא,
רק אושר,
חן

תם אך לא נחתם – עוד אוצרות מהשנה שחלפה

בלי הקדמה מיותרת, ובלי לעייף את העיניים, עוד כמה אוצרות מהשנה שחלפה:

poormoon Poor Moon – Poor Moon

הפליט פוקסז חוזרים לבלוג הזה, כי אין מנוס. הלהקה הפכה מחבורה של שועלים אנונימיים לסופר-גרופ של סוסים אצילים שיש להם יותר מה להציע חוץ מסרנדה לשעת לילה מאוחרת. הפעם אלה כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט שהביאו את הווקאליזם השועלי לעטר גיטרות עם פריטות תמימות, כאלה שהיו מלווים יערות ידידותיים בסרטים מצויירים של דיסני. במבי ודמבו ידעו ימים קשים מאוד, אבל גם הם למדו שהמתיקות לעולם חיה. המוזיקה היא זו שמנשימה אותה. עם דילוגים של קסילופון מדי פעם, ופסנתר מקפצץ, גם מילים על מוות קיבלו את התמימות שיכולה למלא אותם. מה גם שהספונג'ה מעולם לא הייתה כיפית יותר מאשר איתם ברקע. ועכשיו כל מה שיש לי בראש היא הסצינה בה שלגיה והחיות מנקות את ביתם המלוכלך של הגמדים. איפה הן באמת החיות ההן?

trampledbyTrampled by Turtles – Stars and Satellites

אמריקנה לא צריכה מכונת הנשמה, היא לא גוססת כאשר גדולים כמו ניל יאנג וברוס ספרינגסטין מעיפים אותה לגבהים שהיא לא ידעה. אבל אמריקנה יכולה להיות גם צנועה, מספיק בנג'ו וכמה סיפורים כדי להדליק מדורה ולהתחמם ליד אש של אמריקה שקטה ומופשטת מכל תכונה מצועצעת וגרנדיוזית. את הלהקה הכרתי בטיסה חזרה מטולוז, כשחברת התעופה הציעה גם שירותי מוזיקה, ופנינה הפנתה אותי אליהם. יכול להיות שזה היה גם בהשפעה של הסרט "ממלכת הירח" המקסים שראיתי לפני ההאזנה הראשונה, אבל ההיפנוט נותר גם על היבשה. ממליצה בחום לימי שבת בצהריים, עדיף בחוץ במרפסת\דשא\חלון. וזה בגלל שהשנה התאהבתי בוולט וויטמן

Angus Stone – Broken Lights

angusstoneהאוסטרלי הכי לא אוסטרלי ביבשת. משוחרר משלשלאות של שורשים, בחר אנגוס סטון להרפות מסממנים שיזהו אותו עם המקום ממנו הגיע ועטף עצמו בשמיכת פולק חמימה. ללא אחותו, הוא פרש לחיים של מוזיקה כפרית עם כינורות, גיטרות והרבה צבע בלחיים. חום ואהבה, אהבה וחום, עם קורט של תום. הקולות הפרועים בראש שלו, הכבישים המהירים פרוסים לפניו, והאלבום הוא ההגה שלא מפסיק להוביל את הבטן למקום מקרקר ומלא. נהייתי מאוד פולקית לאחרונה, וקשה להרפות מזה עם אלבומים כאלה שנקרים בדרכי. "במקום אחר, בזמן אחר, בפרצוף אחר, בחיים אחרים, בלב אחר, בעולם אחר, בבחור(ה) שונה, הרגשנו טוב, והיינו מאוהבים", ומוזיקה מרפאת כשאפשר להסתכל אחורה על דברים כאלה ולחייך.

Get Well Soon – The Scarlet Beast O'Seven Heads

getwellsoon

כמה השתגעתי על האלבום הזה, מהרוח המתפרצת של ה"פרולוג" ועד "Disney", הרגשתי שאירופה חזרה להיות ממלכה מאוחדת של אגדות וסיפורים גותיים על פרנקנשטיינים וערפדים. הייתי בטוחה שאני אגיע לסופו של האלבום ואחתום עליו "אלבום השנה". התזמור פרי מוחו של הסולן קונסטנטין גרופר העיף אותי אל תוך ספרים שקראתי בזמן ההקשבה, הייתי בטוחה שמצאתי לי חבר קרוב להחריד ורועש להפליא. אבל איבדתי אותו איפהשהו בדרך ושכחתי ממנו, כל מה שנשאר זה רק השיר למטה שעדיין מלווה אותי כשאני יוצאת מהבית, ואני צריכה אנרגיות כשאני מחכה לאוטובוס בשעה שבע בבוקר. הפתיחה הגרנדיוזית יכולה להרים כל נפש, אבל ההמשך של האלבום הזה איבד את הטעם. אני בכל זאת ממליצה לנסות, כי אין כמו הרוחות שמתפרצות בתחילת האלבום.

Woodpigeon – For Paolo

woodpigeon-for-paoloדברים טובים מגיעים גם בחבילות קטנות, ואחת מתוך השתיים שהגיעו לאוזניי היא האיפי של הלהקה הקנדית וודפיג'ן. החבורה מקלגרי מבוססת על הכתיבה של אחד בשם מארק אנדרו המילטון, הכלים מגוונים, והאווירה עגמומית כמו שרובנו אוהבים בימים אפורים בחוץ ובפנים. קולו המתוק של המילטון הם כוח מגנטי לא קטן, ועם קול רקע נשי, אין שלילי שלא יימשך לחיובי המוזיקלי הזה. חבל שמדובר פה באסופת שירים כל כך דלה, אבל היא מגבירה את החשק לראות מה צפוי לנו בהמשך מהבחור. איזה מזל שיש דיסקוגרפיה שלמה מהעבר להשלים עד אז.

Daniel Rossen – Silent Hour/Golden Mile

daniel-rossen-silent-hour-golden-mile-epלהקת האם כיכבה בעשירייה שלי לשנה, ולא יכולתי לעבור על השנה הזו בשקט בלי לציין את האיפי שעשה לי את השנה יפה יותר. לא חשבתי שדניאל רוזן יכול בלי שלושת הדובים האחרים, שזהבה הייתה כמוסה בתוך בחור שקט כל כך ונחבא אל הכלים. אחד מהקולות המיוחדים בעולם האינדי האמריקאי הוציא שירים שכתב בעצמו, ומזכירים את גריזלי בר, ואין שום רע בכך. "Silent Song" הוא השיר הכי טוב שהביטלס היו מקליטים אם הם היו כולם חיים בתקופות האלה. ההתחלה הלנונית, המלודיה המקרטנית והגיטרה שהיא כל כך ג'ורג' האריסון הראתה לי איך בתוך אדם אחד יכולים לדור להם מוחות מן העבר ולהשתלב כל כך יפה. וכך זה בכל שיר. הלחנים נוגעים בקלאסי, התופים משנים קצבם, והקול של רוזן מזמר עוד קצת מילים מופשטות שאף פעם לא מספיקות ממיתרי קול כאלה.

אחרונים ותמיד הכי חביבים:

Bob Dylan – Tampest

bobdylantampestשאני אקדיש את השנה הזו לבוב דילן דרך פסקה יחידה זה חתיכת עוול, אבל אני לא יכולה לכתוב על הבן אדם הזה. אנשים קוראים את התנ"ך בשביל למצוא דרך, הולכים בדרכי בודהא לחפש הארה בעצמם, ואני את כל זה מחפשת ומוצאת במילותיו של בוב דילן אחד. אידיוט בנשמתו, הרבה יעידו שהוא פלגיאט לא קטן, היכה נשים, בגד, אכל, גידל עגיל באוזן אחת,ועשה עוד דברים שהיו כבר מזמן אמורים לגרום לי לעמוד על עקרונותיי ולא להקשיב לו. אך למדתי שגיבורים לא נועדו להיות מושלמים וגם לא יצליחו להיות כאלה אם ינסו. אז אם הוא גונב, הוא עושה את זה מהמקומות הנכונים, ואם הוא לא יודע לשיר זה בגלל שאף אחד לא שר דילן כמו דילן, זו פריבילגיה שהאמן יצר לעצמו. חוכמה כמו שלו ניכרת גם כשהוא הולך ברחוב עם פרצוף פוקר, גם כשהוא מצוטט שירי "טוויסט אנד שאוט", וגם כשהמנגינה מאחוריו חוזרת על עצמה יותר מדי. הוא אומר משהו גם בלי להגיד אותו, והעולם הספרותי אותו הוא נושא בשיריו הוא כל כך עשיר שלכתוב על אלבום שלם שלו מצריך סקירה ספרותית שאני מקווה ביום מן הימים להשלים. האלבום שלו השנה יותר טוב מקודמו ("Together Through Life"), המבנה שלו קבוע – שיר חכם, שיר עצוב, וחוזר חלילה – והמילים שלו עולם ומלואו, כמו דילן אמיתי. הסיבה היחידה ש"Tampest" לא נכנס לעשירייה היא בגלל שזה נראה לי מגוחך להכניס את פרומותאוס לתוך רשימה של בני תמותה שיוצרים בעזרת האש שהוא הביא מהשמיים. זהו השיר הפותח, והקליפ אבסורדי להפליא.

Beck

Beck_Frontהזיקית שניסתה לחמוק מאור זרקורי האינדי, הצליחה במשימה אצל רשימות של רבים, אבל לא מהאוזניים שלי, להן יש זיכרון כמו של פיל. בק לא הוציא שום דבר מסודר השנה, כמו רדיוהד, הוא הציב עוד מכשול בפני חברות התקליטים המסודרות והמעונבות. איך הוא עשה את זה? הוא הוציא סינגל קאנטרי בשם "I Just Started Hating Some People Today", עם עוד איזה ג'ק ווייט אחד. הוא כתב 20 שירים חדשים והוציא אותם לאור על גבי נייר, את נושא הנגינה הוא השאיר למעריצים, בניסיון לראות כיצד המוזיקה שלו תישמע על ידי אנשים אחרים. עוד שלושה סינגלים שהוציא, אלקטרונים ומקפיצים, תרם למשחק פלייסטיישן 3. זיקית אמרתי, וזיקית אני מתעקשת. בק לא כיכב השנה, ובכל זאת הרגשתי אותו בכל מקום, במיוחד בגלל השיר למטה שמוכיח ש"Sea Change" הוא לא דבר מה חולף.

Damon Albarn

damonלסיום: שנה שעברה הצהרתי שלא קוראים לי חן אם לא אכלול בסיכום שנה את דיימון אלברן, ואני מתעקשת לשמור על שמי אז מלך המלודיה חוזר, עם הקול שלא מפסיק לרגש אותי. לא השתגעתי על מה שהוא הוציא השנה, הנה לכם וידוי אמיתי, ובכל זאת היו שלושה שירים אלברניים טיפוסיים שאני לא חושבת שהשנה יכלה בלעדיהם. הראשון הוא פרוייקט עם פלי, נגן הבס החריף, אלבום אפריקאי כמו שאלברן אוהב תחת השם התמוה "Rocketjuice and the Moon". השני מהאופרה שהוא כתב, "Dr. Dee" והשלישי הוא אחד משירי השנה ואני מקווה שזו תהיה גם הלהקה של הקיץ שלי. מאוד. יותר מדי.

עריכה של הרגע האחרון: הוספתי עוד שיר, אלברן (בתור גורילאז) בשיתוף עם ג'יימס מרפי ואנדרה 3000. טוב לסיים שנה עם שיר של כיף. אאחל שנה אזרחית טובה לכולם!

%d בלוגרים אהבו את זה: