ביטחוניסטית – על האלבום האחרון של ג'ולי ביירן

בחודש האחרון חשבתי הרבה על המושג של "בטחון" – לא במובן המדיני, אלא על הצדדים האישיים יותר שלו. בטחון הוא אמצעי הישרדותי שלנו, איננו יכולים להשתמש בו, אבל ההרגשה שלו גורמת לנו להניח את הראש בנחת בידיעה שהכל (או לפחות הרוב) בסדר. עם זאת, החוסר בו מטלטל את החיים כל כך שאם שמים לב אליו אפשר בקלות ליפול אל תוך חור שחור.

כבכל זמן לבד, תהיתי מהם הדברים אשר גורמים לי בטחון וניסחתי בראש רשימה של אנשים שחשבתי מתאימים למשימה. הראשונים הם כמובן המשפחה, הסלע האיתן שמוכיח את עוצמתו בכל יום והפתיע במיוחד בטיול לבודפשט, שם פגשתי בתדודה רחוקה, והתוודעתי לאחד הקשרים החזקים שהיו לי אי פעם: ללא תנאי, רק קשר דם שמצליח לחבר. הסמכתי עוד כמה אנשים ללא ידיעתם לתפקיד שומרי הראש של השפיות שלי וחלקם מילאו את תפקידם בחום ואהבה, חלקם היו ניטרליים באדישותם וחלקם ממש משכו את השטיח מתחת לרגליי.

המשיכה האלימה אמנם הייתה בלתי מכוונת, אך בכל זאת הובילה אותי אל אותו חור שחור מדובר; היא גרמה לי להסתכל פנימה ולנסות לעבוד על דרכים אחרות לקבל בחזרה את הביטחון הזה. אני תוהה אם זה תקף גם לגברים, אך בתור אישה אני מרגישה חזק את המשיכה שלי להתפתל בתוך אדם אחר במקום לנסות להרגיש את הדברים להם אני זקוקה בתוכי, ולתקופה באמת איבדתי את עצמי, אך הארה מתוקה החזירה אותי לבסיס של כולי – המוזיקה. עם הנוף בין חיפה לתל אביב מול עיניי, גיטרת פדאל סטיל אחת השיבה חמצן ודם אל לב שהפך יוקד תוך כדי שהיא הנעימה את זמן ההאזנה שלי. אילו היו Phosphorecent עם השיר החייתי "The Quotidian Beasts" שגרמו לשקיעת השמש להאט טיפה כדי שאוכל עוד קצת לספוג ולהכניס מקרניה אל תוכי ולשוב ולסמוך על הביטחון שנמצא בתוכי; שנתנו לי עוד הזדמנות לגלות מחדש חלק מהרגשה יותר מופשטת שאם אתחיל להגדיר אותה, אני חוששת שהיא תתאייד ותיעלם.

ואז נזכרתי בג'ולי ביירן, האמנית ששבתה את ליבי לפני כשנתיים ומעולם לא הצלחתי להסביר למה; מעולם לא הצלחתי לעמוד על גורם המשיכה שלי אל קולה, אל המילים או המנגינות שהיא יצרה בשתי ידיים צנועות. המצאתי בשבילה כמה, לוויתי תחושות מאמני פולק אחרים אשר מסבים לי אושר בעת האזנה אליהם, קראתי לה השראה מבלי לדעת מהו אותו המעיין ממנו היא משקה אותי, ובאותו רגע של הארה בין חיפה לתל אביב הבנתי שהיא פשוט חלק מאותה הרגשה מופשטת, וסוף סוף גם מצאתי את מה שרציתי לכתוב על אלבומה החדש, אותה הוציאה מוקדם יותר השנה – "Not Even Happiness".

הביטחון של ביירן מתחיל כבר מהשורה הראשונה באלבום: "עקבו אחר קולי/אני ממש פה/מעבר לחיים הללו/מעבר לכל פחד", ומי לא תיענה להזמנה מפתה שכזו? מי לא תקשיב להמשך בו האמנית מספרת על נוודת שיודעת לאהוב, אך מבלה את רוב זמנה לבדה. ביירן אוהבת לכתוב את עצמה בתור מי שעוברת ממקום למקום, מתמסרת היא אך ורק למיתרי הגיטרה איתן היא פורטת מנגינות שנהגו לקשט אוזניים בימי הסיקסטיז, ואל הטבע בו היא משתמשת כדי לחשוף את מה שנחבא בליבה. במטאפורות ועוד עזרי שירה היא מציירת את האישה האולטימטיבית שבוב דילן כתב עליה ב-“She Belongs to me”, אבל כאשת אמת היא יודעת גם להודות ברעידות הקלות אשר מערערות את המודל המושלם ומעבירות אותו אל השטח האפור של חוסר הודאות.

ב-"Sleepwalker", הנוודית מודה כי חייה אינם מושלמים, עד כמה שהם נשמעים פנטסטיים. הטבע מחבק אותה, אך היא עדיין כמהה למגע, לאהבה אותה היא אינה מסוגלת להביא לידי ביטוי מול מושא פוטנציאלי, אהבה אותה לא יכלה להגשים בגלל מגרעות שיש לכל אמנית מתייסרת המסתכלת פנימה. ב-"Melting Grid" אוזניי עקבו אחר יעדים מעוררי קנאה בארה"ב ואחר אחת השורות המושלמות ביותר שנכתבו – "I exist to be dreaming still" – אני קיימת בשביל לחלום עוד – בשביל הרוח בתת מודע שמושכת החוצה להגשים, ליישם וליצור.

יש כל כך הרבה שאני יכולה לדלות מהפריטות אשר מסתלסלות כמו צמח מטפס הנוסק מעבר לקירות, אל הכחול הטבעי של השמיים; ישנו "עוד" נרחב הניגר מהקול של ביירן, שלפעמים נשמע כמו רוח נחשית הלוחשת מבין העצים ללכת בעקבותיה ולסמוך עליה שעוד הרפתקה מהפנטת נמצאת מעבר למחשבה; ניתן לצקת עוד מקנקן המילים שגוון השירה שלהן הוא חתיכת הפאזל המושלמת לאווירת הפולק הנוסטלגית מסביב; אבל אם אמשיך להגדיר אולי איחשף יותר, ועוד יש חלקים בי שעדיף להשאיר מופשטים.

אחרי האלבום מ-2014, “Rooms With Walls and Windows”, שהניב סונטה ששלחתי לגברת והיא השיבה בתודה צנועה, הפעם העדפתי להרחיב עם רשומה שכולה הריאה השלישית שהתפתחה עם כל קושי ומאז רק מזכירה שיש בי הרבה להעניק; שיש ביטחון בתוכי הבנוי מתווים וחלומות, והוא שווה ערך לכל "יש" וחלומות שאחרים חיים ומגשימים; שאין לדעת מאיפה השראה תגיע, אי אפשר לחזות מתי האור יגיע, אבל הוא תמיד עושה זאת. לפעמים הוא תלוי בן אדם, ולפעמים בא מהבפנוכו המבורך. בכל זאת, כפי שביירן שרה ברצועה הסוגרת של האלבום, "I live now as a singer", הערעור חוזר – והדוברת (ואני) רוצות לדעת איך זה להתאהב, רוצות לדעת אם הרצון באמת משתוקק לדברים אליהם הדוברת (ואני) שטה, והנפש יגעה לחיות בין נפשות הנושפות רוח של כנות עמוקה.

את הפוסט על אלבואו סיימתי עם סוג של תפילה לרגישות, ועכשיו אני מבינה שהיא לא מספיקה, אלא גם הביטחון חשוב לי, ואולי הם כולם נמצאים בי ומספיקים, ואולי הם חסרים אך אינם מספיקים מאחר? אולי ואולי ואולי, אולי ביטחון הוא סך הכל המצאה אנושית, אבל אם כך – תנו לי אותו עוד במיכלים מלאים במוזיקה מנחמת כזו.

מודעות פרסומת

שזירה נשית – על שני אלבומים שכולם תולדה של השקעה נשית

זה כבר לא קורה לי הרבה שאני מתאהבת באלבומים. במתאהבת אני מתכוונת לתהליך שאני עוברת בדרך כלל כשאני מתאהבת באדם בשר ודם – אני מאבדת תיאבון, הסרעפת מתרחבת ומקשה עליי להעביר חמצן לבטן וכל מה שאני רוצה זה רק לשמוע, לדעת ולהכיר יותר את המושא, ובמקרה זה – האלבום. האהבה איבדה את המהות שלה בארץ ה"מובן מאליו" והיא חוזרת אליי עם מספר מצומצם של הרכבים חדשים, תגליות שדומות במעט להיכרות עם אנשים חדשים. בשבועות האחרונים התוודיתי לשני אלבומים שגרמו לי להרגיש ממש ככה.

Julie Byrne – Rooms with Walls and Windows

damon-albarn

יש משהו מאוד גולמי בפולק, האוזניים עושות את ההקשבה והמוח כמו יד מושטת מסוגל לגעת באמן ששר. אותו אמן פולק חושף את עצמו לגמרי ומשאיר את מילותיו לחסדיה של גיטרה אחת ויחידה. השירה צנועה, הנגינה מתפתלת בין פריטה אחת לאחרת והמילים נכתבות לרוב כאילו נתלשו מהשירה רומנטית. אלבום זה, שהוא אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא כולו גולמי, ההתחלה נשמעת חנוקה בתוך חדר קטן, כשרק היא וגיטרה מטיילים בין נופים של אמריקה ובתוכם מספרים על מפגשים שונים של הכותבת עם יישויות שונות ללא מין או גיל. "Young Wife" היה השיר שהפיל אותי ברשתה של הגברת, מה שהתחיל את ערעור פעילות הסרעפת והלב הפועם חזק. סך הכל שתי דקות ורבע של שיר, שנשמעות כמו נצח של יופי ביקום מקביל.

למרות שאין פה יותר מדי מעבר לקול ולגיטרה, השירים נשמעים שונים לגמרי. לפעמים הגיטרה נשמעת כאילו רק התעוררה כמו ב-"Attached to Us like Butcher Wrap", ב-Vertical Ray" הפריטות מהדהדות יותר ומזכירות שעת דמדומים, ב-"Holiday" היא מתבדרת ברוח דמיונית כשהיא נוסעת עם הזמרת לחופשה פנטסטית שמתמלאת בתקווה גדולה, אך מסתכמת בפרידה.

שיריה של ביירן הינם שירי נוודים, כטרובדורית היא מתאהבת בכל אחד מהמקומות בהם היא מבקרת, מתארת אותם כאילו היו שיר של קיטס או וורדסוורת', מכירה אנשים חדשים, עוזבת ומפחדת לחזור. קולה הכמעט לוחש יוצר אווירה אינטימית, בעוד היא פורטת על הגיטרות ברכות, הקול שלה זורם יחד איתן אם זה בשירת מילים או המהום פשוט. היא הדור הבא של ג'ואן באאז, ושתי בניאן ויחד איתן היא לא קשורה לאף זמן, כיאה לפולק הפשוט. הלוואי והייתי יכולה להסביר את הקשר ההדוק שלי לאלבום הזה, אבל אני עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה האמיתית למה אני כל פעם חוזרת להקשיב לפיסת פולק המדהימה של גברת ביירן.

Marriages – Salome

6a6064d69cd9ceaa0ea78789e274745e6bba63ac619535e5d3f55e5183e3a031

מהגולמיות של הפולק אנחנו עוברים לסערות טורנדו חשמליות וסיפורים על נשים ואנשים אלימים, מנוכרים ושקרנים. Marriages הם להקה ששני שליש ממנה – אמה רות' רנדל וגרג בורנס – הם שרידים של להקת פוסט-רוק שלא הכרתי עד עכשיו בשם Red Sparowes, ולכן קל להגדיר את האלבום של ההרכב החדש בתור מוטציה של פוסט-רוק, אבל זה לא יהיה נכון לגמרי. כדי להיות בטוחה, הייתי משאירה אותם בקטיגוריה הרחבה של רוק אלטרנטיבי, כי באלבום הבכורה של ההרכב ישנם, בנוסף לאלמנטים שנלקחו מ"גודספיד-לנד", גם טיפה של מטאל וגראנג'. שירתה של אמה מזכירה את פיונה אפל מדי פעם, הופ סנדובל וגם פיג'יי הארווי, הריפים של הגיטרה חוזרים כאילו הם אלה של אינטרפול, אך מטופלים בידיה המטפחות של רנדל עם אצבעות קלילות יותר.

כשהשטן רודף אחריהם במקומות אפלים של קברים ורמאים, השלישייה מקליפורניה מציירים רוק שכולו תוהו ובוהו. בניצוח הקול והגיטרה של רנדל, הם עוברים מ-"The Liar" המהיר ל-"Skin" הכבד והדרמטי, ונוגעים קצת בחופים הקליפורניים עם הגיטרה הגלשנית של "Santa Sangre" אבל ההתחלה היא כלום לעומת הסיומת. "Salome", שתחת טיפולו המושלם של אוסקר וויילד הפכה לטרגדיה, מקבלת תוספת עצומה של דרמה בשיר הנושא את אותו השם. בסופה שכולה גיטרות כבדות בחשמל, קולה של רנדל זועק, לוחש ומבקש מאותה סלומה לרקוד ולהתאהב בה מחדש. כמו קו עלילה שמתעצם עד השיא, מגיע גם הקתרזיס בסוף השיר שנמשך יחד עם "Less Than", הרצועה העוקבת.

אבל זה עוד לא הסוף, "Love Texas" ו-"Contender" הם שני השירים הכי נגישים מכל הבלילה, איטיים, מלודיים. הראשון מלווה דימויים של קיץ, השני (והכי יפה לדעתי מכל השירים באלבום) מרמז על מוות, התאבדות מלווים באקורדים שמזכירים ימים יפים של פורטיסחרוף. הדוברת בשיר רוצה את הנצח וזוכה בו עם הסוף שאין לשיר הזה, ומתחבר ישירות להתחלה שלו ונוצר מעגל של רוק מענג לאוזניים.

אומרים שהאמנות טומנת בתוכה הבטחה של נצח, משהו מעבר ליכולת החושית של הבן-אדם שהוא מצמצם אותה וקורא לה יופי – אני חושבת שאין הגדרה יותר מדויקת לשני האלבומים האלה.

שיהיה המשך חג שמייח,

חן

מוזיקה לשמוע בקיץ החם – הגרסה המרוממת ברובה

banner

אני אוהבת לחשוב על ארה"ב בתור אסופה ענקית של כבישים, לא אלה בתוך ערים כמו ניו-יורק או לוס אנג'לס, אלא כבישים רחבים וארוכים שמחברים בין עיירות. דרכים שכוללות בצדדיהן בעיקר צמחיה או מדבר, כאלה שבשבילהן שוכרים רכב עם גג פתוח, ונותנים לרוח לעשות שוונצים בשיער כמה שרק תרצה. הטכנולוגיה היחידה שתנחה את הדרך תהיה המוזיקה, ובמקום גדול כמו ארץ "החופש" יש אפשרויות רבות להיסחף אליהן. אני נזכרת באחת הסצינות הראשונות מתוך "התיקון" (בלי ש"שרלוק" שומע, אני קוראת לה סדרת הטלוויזיה האהובה עליי), אמנת'ה לוקחת את אחיה שרק השתחרר מהכלא, דניאל, לסיבוב בעיירה בה הם גרים. דניאל נרדם במכונית, ואמנת'ה לא רוצה לעצור כי זה מרגיע את אחיה, בסופו של יום ותחילתו של אחר הם מוצאים את עצמם צופים בזריחה של שמש העולה מבין עצים של יער עבות. זו אמריקה שאני אוהבת לדמיין לעצמי, עם קאנטרי של פדאל סטיל ופולק של בון איבר והפליט פוקסז. אחת שהייתי רוצה לבקר בה ביום אחד ולעשות רודטריפ עד שירגיש שזה כבר לא חלום. בינתיים אני נאחזת במוזיקה שתנחה אותי למרומי התת-מודע, והנה כמה שגרמו לי ליהנות מהפנטזיה:

Ray Lamontagne – "Supernova"

lamontagnesupernovaהסיפור שלי עם ריי למונטיין החל איפהשהו ב-2008, הקשבתי לרדיו באתר Yahoo! שגילה לי לראשונה את יופיו של הזקן הפולקי. ב-2009 מצאתי את האלבום שלו שוכב בחנות דיסקים בקלן, גרמניה, ומאז אני והזקן האלמותי של למונטיין תרים את ארה"ב בקצב אמריקנה וקול צרוד מיוחד במינו עם מנעד מרטט מדי פעם. מאז "Till the Sun Turns Black", האלבום שהכיר אותו לעולם, עבר למונטיין כמה טרנפורמציות קלות:  הוא עבר דרך הפולק האיטי, התנסה בהכנסת הומור לשיריו, פשפש בזקנו ומצא קאנטרי ובאלבום החדש, בלי להסס בענייני פופ, הוא החליט לשכור דווקא חללית שתיקח אותו למקום עם שמי לבנדר פסיכדליים. ביחד עם דן אורבך, חצי בלאק קיז, הפיקו השניים אלבום של פופ-פולק-קאנטרי שדניס הופר ז"ל היה יכול להשתמש בכמה מרצועותיו בשביל סצינות אל אס די שונות. טוב, אולי אני מגזימה, אלא אם כן הופר אי פעם התכוון לעשות סרט אנימציה על אנשים שמתאהבים על גבי עננים של צמר גפן מתוק.

התחברתי לאלבום מהשיר הראשון, "Lavender", מה"צי-קאו" הראשון שיצא מגרונו של למונטיין. אני מאוהבת במשחקי הקול שלו, הצרידות שלו היא כלי הקשה נוסף, ערבוב של נשימות עם צליל מטאטא כשמשפשפים אותו על הריצפה. "She's the One" זה שיר בלאק קיז טיפוסי, גם "Julia" מוסיף וייבים אורבך'ים למיקס, אבל רוב רובו של האלבום הוא הנוגות שהיא למונטיין. הוא מהיחידים שיקבלו חנינה על שימוש מדוד של סם הקיטש, וכשהוא שר מילים שכבר שמעתי מורכבות מליון פעם בורסיות שונות, המלודיה שלו, כמו ב"Pick up a Gun" מכוונת ופוגעת במקומות הנכונים. "Ojai" הוא הומאז' קליל לאלבום שעשה אותו, "Smashing" הוא שיא הפסיכדליה של האלבום. "Supernova" ו-"Drive-in Movies" כל כך מתוקים וכיפיים, שבא לי כבר לחיות את הגלגול הבא שלי בתור פדאל סטיל.

החוויות הרומנטיות של למונטיין מעורבבות עמוק בתוך מילקשייק אמריקאי בטעמים שעושים נעים באוזן, וכיף לשמוע אותו ככה ורוד כשהוא התחיל כל כך שחור. הנוסטלגיה שלו מתגעגעת לסרטי דרייב-אין, מקומות שמתעקשים להשתנות ולדרכי חיזור ישנות. בלחישות מזוקנות, ניסה למונטיין את מזלו בהחזרת המוזיקה שלו כמה עשורים אחורה, אם הוא הצליח אתם יכולים לשפוט בעצמכם. לא משנה הציון שתתנו, "סופרנובה" הצליח להשתחל לפלייליסט שלי והוסיף כמה שוונצים לשיער העורג למנת רוח טריפית. רק איפה הקורבט הסגולה שלי?

"The Apache Relay – "The Apache Relay

Apache-Relay2במסלול צמר הגפן הסגול ממשיכים ה"אפאצ'י ריליי", כשבצידי הדרך יהיה אפשר להיתקל בגמדים עליזים, נסיכות מהאגדות וחבורה של בני נוער משנות ה-50 התמימות. כחלק ממסע קידום האלבום הקודם של הלהקה, תרו האפאצ'ים את אולמי ההופעות כשהם מחממים את "ממפורד ובנים" – מה שכבר יכול להגיד הרבה על המוזיקה שלהם.

סתם הורדתי אותם, באמת. משום מה חברי הלהקה החליטו להוציא בתור סינגל את "Don't leave me now" שאחרי הקשבה לאלבום התברר כאחד השירים החלשים באלבום, אבל הוא היה רמז מספיק חזק לטעם המתוק שבא איך שהתחלתי לשמוע את כולו. עם הקלילות של ממפורד, ודרמה לייט במילים, אפשר בקלות לשים את האפאצ'ים בדמיון הרחב על במה הנגררת אחרי משאית, כשכל חברי הלהקה עושים שמח ומנפנפים בשמחה לכל מי שישים לב. "Katie Queen of Tennessee" מהווה פתיחה מקסימה, "Ruby" שבה אותי מהרגע שהקלידים השמיעו את קולם העליז, ועם שתי פצצות סוכר שכאלה המשכתי ונהניתי מאלבום יחסית זורם. בשלב מסוים הוא נהיה קצת מעייף, כש"Forest for the Trees" (שמזכיר מאוד את "The Stranger Song" של לאונרד כהן, אך לא משתווה לו ולו במעט) מצליח להחזיק את הרצף הסביר, אבל אז בא "White Light" ומתחיל שלישייה סוגרת שמשאירה טעם של שוקו קפוא בפה. עכשיו בא לי לשמוע לאונרד כהן.

"Fossil Collective – "Tell Where I Lie

fossil_collective_coverהאלבום יצא שנה שעברה, והאפאצ'ים (שאני ממש נהנית לקרוא להם ככה) הזכירו לי אותם, וכמה רציתי לכתוב עליהם ואף פעם לא הייתה לי השראה אמיתית. אם אהבתם את החבר'ה המוזכרים לעיל, אל תוותרו על התענוג הזה. את הגמדים והנסיכות תחליפו ביערות סבוכים, כשהשמש מבצבצת מבין הענפים ונהנית להזכיר שיש אור מבין הצללים הירוקים. מה גם שביערות הדרכים נוטות להיות צרות יותר, יש להיזהר ולהאט, ולכן הנוגות הפולקית של הקולקטיב המאובן מתאים לפנטזיה כזו. כמו השמש, הגיטרה החשמלית מבצבצת לה ומוסיפה מעט נופך חולמני לשירים, וההרמוניות הקוליות שהפכו להיות סימן ההיכר של הפולק הנוגה, מוסיפות יופי לחבילה שבכללותה היא בגדר סבירה. בכל זאת יש את "Boy with Blackbird Kite" הנוסטלגי ו-"Wolves" היפהפה שתפס אותי עם שורה מגוחכת מצד אחד ומצד שני כל כך מחוכמת "Every hour we are losing time". אם לאבד זמן, אז לפחות בתוך בלילה פולקית נעימה שכזו.

המלצת בונוס:

Andrew Bird – Things are really Great here, Sort of….

Screen-Shot-2014-05-13-at-1.28.41-PM-300x300אנדרו בירד – כנר שהחליט לנגן על גג הקאנטרי האלטרנטיבי ולהוציא אלבום קאברים ללהקת The Handsome Family. צופי "בלש אמיתי" מכירים את הלהקה בגלל שיר הנושא של הסדרה (אמנם לוקח לי חודשים, אבל אני עדיין בתהליכים של צפייה אז בלי ספויילרים!), מדובר בלהקה שיש לה רפרטואר מרשים ביותר: קאנטרי שנוגע באלטרנטיב במוזיקה, ומילים ממולאות בדם גותי. בירד, כותב מדופלם ואמן שלא מפסיק ליצור, החליט לתת כבוד לאחת הלהקות האהובות עליו ונתן להם טאץ' של הקול הקטיפתי שלו. אין מה להגיד, גם כשהוא לא מגיש את התחכום הפרטי שלו, הוא נותן מכל כולו. אפשר למצוא פה את פריטות הכינור העליזות, את נגיעות הקאנטרי-פולק ומעל כולם מזמר לו קול כל כך נעים שממלא את השמיים בצבע מיוחד משלו. תחתם אפשר לנסוע למרחבים אפלים, כשארנבים קטנים וחמודים מלווים ומאשררים שגם בין הערפל של להקה קודרת כמו "המשפחה הנאה" ישנה מתיקות ששווה לחקור סטייל אנדרו בירד.

עד הפעם הבאה,

סעו לשלום!

חן.

לאוהבים את החורף, קצת לפני האביב

חמש רשומות, זה המספר שעולה לי לראש עכשיו כשאני חושבת על מה רציתי לכתוב בחודשיים האחרונים. כל אמן חדש שגיליתי העלה בי רצון עז להוציא את הכל על הנייר, אבל דברים אחרים אילצו אותי לנדוד למקומות פחות יפים. המלאכה לא תמה, עדיין יש סמינריון לסיים, מאמרים ו"גאווה ודעה קדומה" לקרוא לשיעורים הבאים, אבל החלטתי עכשיו לקחת הפסקה.

אל החודשיים האחרונים בהם נדדתי אל ספריות וניתוחים מחקריים, התלוו גם פנטזיות ירוקות על מרחבים פתוחים, שמיים כחולים וגם איזה בית נידח שנראה בפינה. צפייה בסרטים כמו "שנה מופלאה" (ראסל קרואו בלי פרצופים זועפים), "בחזרה לכפר" ו"שקרים לבנים קטנים" הגבירו את הרצון לצאת החוצה ולנפוש, לברוח מכל מה שיש למציאות להציע לי באותו רגע. מצאתי עצמי אט אט נגררת אל תוך יקום מקביל ואקוסטי – בו הגיטרה והאדם חיים בהרמוניה בלי הרבה עזרה מבחוץ. ניל יאנג חזר לקצור בשדות המערכת שלי, מחשבות על הדרום הפסטורלי של ארה"ב צבעו לי את המוח בגוונים של ירוק וצהוב ובון איבר חדר לי לאוטו. את הזמן אותו בזבזתי על דברים לא קשורים, שילבתי עם היוטיוב שהעשיר את האוסף הפרטי, ואני בתקווה שכך אתרום גם לכם. אז הנה היא, אולי פינת החורף האחרונה לשנה זו, והפעם היא בסימן פולקי.

נתחיל…

הבחור למעלה הוא ארון אמברי, הוא לא הוציא אלבום בחייו, אבל הספיק להפיק אחד ל"אבי באפלו" ולהסתובב עם "אדווארד שארפ והאפסים המגנטיים" על הקלידים. השיר למעלה לקוח מסדרה של צילומים שלו עם גיטרה ומפוחית, שבתקווה ימצאו את עצמם גם מוקלטים בתוך אולפן, וגם נחזיק אצבעות שאותה אינטימיות תישמר, ללא הפקה מיוחדת. את כל ההקלטות אפשר למצוא באתר הרשמי שלו.

ככה גיליתי את מר הנסון: יושב ופורט לו על גיטרה אקוסטית במרפסת מלאה בצמחיה, ליבו שברירי וקולו בוקע מתוך הזקן הארוך. הוא שבה אותי, עם האישיות המסתורית שלו והעצב, שלפעמים גובר על כל יופי אחר. מתחת לאף של רובנו, הוא הספיק להוציא אי.פי. בשם "Metaphors" ואלבום בשם "Dear" שכולם נשמה הנעה לה בין מיתר למיתר. זה רק הוא, הגיטרה, וכל אנגליה שאינה בהכרח לונדון או מנצ'סטר. הוא שר את ה"יהיה בסדר" שכולנו משכנעים את עצמנו בו בזמנים עגמומיים, ומשמש כמצוף בים של דמעות שבאות לבקר בימים קשים. את הדרך לחוף המבטחים הוא לא יראה, ראו זאת כאזהרה, אבל כשהשחור כל כך מזמין, עדיף להצטרף אליו עם הנסון ברקע.

מפה הזקן רק מתארך, ומגיע למימדים של איירון אנד ויין…

כמה חודשים עברו מאז שג'וש טילמן הודיע שהוא מסיים את תפקידו בתור המתופף של להקת "פליט פוקסז". ה"לאאאאא!" הבלתי נמנע בא לידי ביטוי כמה פעמים, אך נשכח כאשר התגלתה דיסקוגרפיה שלמה של השועל לשעבר. העזיבה שלו הובילה לגילוי מוזיקה פולקית, בין גבולות ונקובר של ניל יאנג לדרום האמריקאי של איירון אנד ויין, עם קול שהיווה משענת הרמונית לרובין פקנולד, סולן הפליט פוקסז, והיה צריך להישמע הרבה יותר מזה. תוך שש שנים, הספיק טילמן להוציא שבעה אלבומים – רובם מאופיינים באווירה אקוסטית ושקטה, עם מילים שמספרות על זמן, דת, פנטזיות וגם קצת רומנטיקה. מי שיקשיב ליצירותיו פעם אחת יטעה לחשוב שמדובר בשעמום אחד גדול. מי שייתן את האוזן לשמוע את קולו הרך של טילמן ויעריך את מה שיש לו להגיד, יגלה עולם שלם של מטאפורות משלל העולמות, ובעיקר מטעמים בתיבול כפרי. גם ימי שבת נראים יותר טוב עם טילמן ברקע.

אחרי שנים של מוזיקה שקטה והרמונית, החליט טילמן לשנות סגנון ואיתו גם את שם הבמה שלו – מג'יי טילמן הביתי הוא הפך ל-Father John Misty – יותר פרוע, יותר חוצפן, יותר סקסי. הפרוייקט צפוי להשתחרר בתחילת במאי, והוא כבר נכנס לרשימת המצופים ביותר הפרטית שלי. ועכשיו יש לי חשק לשוקולד.

זהו, ברברתי מספיק,
שיהיה סופ"ש מקסים – אימצו את הפוך לליבכם, לא נותר עוד הרבה זמן.

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: