מצעד העשור של הבלוג – עשרת הגדולים!

מקום 10: Arcade Fire – The Suburbs

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג, אבל היה מקבל את המקום הראשון

זהו מקום חגיגי במיוחד, כי זה האלבום שפתח את עשור ההתבגרות שלי והבהיר לי את אחת התכונות הכי חשובות שלי שלפעמים נעלמת ברגעים בהם אני נותנת לשעמום להתגבר עלי: סקרנות. "הפרברים" של ארקייד פייר ניפחה לי את הנחיריים וגרמה לי לרחרח אחר רעיונות שמתאימים וגם נוגדים לדרך שבה אני רואה את העולם, ומשם צמחה סקרנות שדרכה גיליתי את סטיבן פריי, החוג לספרות אנגלית וג'ף ניקולס, סקרנות שהובילה אותי למתוח שרירים בכתיבה, נגינה וביחסים של בינו לבינה, ושרק הרעיון שלה גורמת לי להאמין שיש עוד עולם לגלות מעבר למה שכבר למדתי להכיר בתוך ומחוצה לי. ארקייד פייר כתבו אלבום שלם על ילדות ותמימות שהפכו רחוקות מדי בעולם מנוכר, על חוסר סבלנות בעולם שעד לא מזמן דרש קצת זמן בשביל שנוכל ליהנות מפירותיו, על כלא מחשבתי שכולנו חיים בתוכו, גם אם אנחנו לפעמים מתגאים על כך שאנחנו צופים מעל אנשים שנמצאים בתוך כלא קטן וקטנוני יותר. באלבום אחד הם גרמו לתמימות להתערער ושברו תקרות כדי שיישאר מקום לאמת להיכנס, אמת שגם אם היא עגומה, היא עדיין תאיר הרבה יותר מתקווה בורה שרק תכאיב יותר בעתיד. אה, ויש פה גם את "Sprawl 2" שלעולם ועד יהיה המנון הריקודים של חבורה חיפאית שתמיד אאהב להיזכר בה ובלילות שבילינו בלהיתקע אחד בשניה על הרחבה.  

נחמד לחשוב ששיר כזה מתוחכם ומורכב נכנס לפלייליסט של תחנות רדיו

מקום 9: The Twilight Sad – Nobody Wants to Be Here & Nobody Wants To Leave

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום שני

אי אפשר שלא להתייחס לעטיפת האלבום ולכחול הכהה שממלא אותו; אי אפשר שלא לתאר את האלבום דרך הצבע החשוך הזה שסחב את הלהקה כבר מהאלבום הראשון, אבל רק באלבום הזה מצא הצבע העגום איזו דרך שפויה לפרוס את עצמו על האוזן דרך נויז-רוק מעודן יותר,  דרך תערובת יותר מאוזנת של רוק אלטרנטיבי שורט. אותו כחול כהה נשאף כמו עשן דרך גיטרות דוחסות שבתורן נדחסות ע"י הכנות הבלתי מתפשרת של סולן הלהקה, ג'יימס גראהם. האלבום כולו הוא תיאור של צבעה האמיתי של נשמה כואבת כשהיא עירומה לגמרי, כשהיא מתהלכת ברגעים חשוכים בין מחשבות מבולבלות, בין שדים שטווים בתוך המוח חוטי מחשבה רעילים ומעיבים על מערכות יחסים, בתוך הרגשה של זומביות שגוררת את רגליה בין זומבים אחרים שרוצים רק לגרד את העור הדביק והרופס כדי להיחשף למה שאחרים קוראים לו אור. את הלהקה ניסו להכיר לי הרבה לפני האלבום הזה, אבל הופעה אקוסטית אחת בפארק קטן במסגרת פסטיבל פרימוורה בשנת 2014 גרם לי להבין שיש לי פה עניין עם כותב שמרגיש בדיוק את מה שהוא מדמם על הנייר; שיש פה כנות שהרבה מפחדים להראות על הבמה, שיש פה לב אמיתי שבתורו כתב את אחד האלבומים שליוו אותי הכי הרבה בעשור האחרון.

רק לדחוס, לדחוס, לדחוס

מקום 8: Marriages – Salome

מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום ראשון

שלום, אני חן, ואני הולכת להתוודות על משהו שהתכחשתי עליו עשור שלם ואני יודעת שלפחות חברה אחת תעריך את מה שאני עומדת להגיד: אני אוהבת רוק כבד. לא מטאל עם קולות שעושים חשק מעוות לסטרפסילס, אבל כן רוק כבד ומתכתי שהופך כל עצבים לקבילים, ובמיוחד כשלהקות לוקחות את הז'אנר ומערבבות אותו עם אחרים בשביל לקער את השטיחות שזיהיתי עד עכשיו במחוזות הגיטרות החשמליות והשיער הארוך מדי. עכשיו שכולם נרגעו מההצהרה שלי, אפשר להתחיל לדבר על האלבום שהכיר לי את התופעה שהיא אמה רות' רנדל, כוח אנושי שמשדר את כל האופל היפה שיש, מי שלוקחת את הרוק הכבד והופכת אותו לנגיש כל כך לאוזניים שלי. עם ההרכב של Marriages, רנדל הצליחה לדחוס אל תוך סערת החשמל המסחררת של האלבום את הקול הילדי המדהים שלה, קטעי פוסט-רוק וקצת אקספרימנטל שמוסיפים לכבדות ואת התמונות הגותיות שהיא יודעת לצייר כל כך טוב עם המילים שלה. זה אלבום שסחב אותי בדיוק בתקופה של עושר ספרותי שגרר אותי לכתוב ספר שלם, השיר "Love, Texas" הפך להיות שיר הנושא שלו, ומאז הספר נזנח עקב חוסר שביעות רצון הקוראות המעטות שקראו אותו, אבל את האלבום הזה אני יודעת שאני עוד אקח איתי לעוד מחוזות ספרותיים, ומי יודע, אולי אחזור לעבוד על אותו הספר.

In life, lies lay on the side of fools. To wear the skin of a foal

מקום 7: Sigur Ros – Valtari

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום רביעי

אם יש אלבום שהיה לי חשוב להכניס לעשירייה הגדולה שלי זה היה של הלהקה הזו שעושה את המוזיקה המיוחדת במינה שלה ומי שינסה איכשהו לחקות אותה לא יוכל להשתוות: לא לקול התת-ימי של יונסי, לא לצלילי המיתרים המרחפים בין גלי קול נסתרים, לא לתזמור הסוחף ליקומים קולנועיים לא-ידועים, לא לאיסלנדיות החד-גונית שהכניסה עולם ירוק וחד-קרני אל תוך אוזניהם של מיליוני מעריצים מסביב לעולם. לפני שיונסי (היצור היפה בעולם), גיאורג (הנסיך), קיארטן (שהיה עם רגל אחת בחוץ כבר) ואורי עמדו לעבור למחוזות יותר מטאלים-מונוטונים, הם הוציאו את Valtari הנגיש, אסופה חלומית וחולמנית של יצירות המטשטשות את המוח ממחשבות וצובעות את הריק בצבעים חיים של צהוב וירוק. הקשבה לאלבומים של הלהקה הזו תמיד הייתה סוג של תרגול בציור, הרי לא ברור על מה יונסי באמת שר, ורק המוזיקה מנחה את השכל להרפות ולדמיין עולם קצת שונה. האלבום הזה לא רק עשה את העבודה מבחינת מוזיקה, אלא גם משך אליו קהל של יוצרים ויזואליים שיצרו עבור האלבום הזה לא מעט קטעי וידאו, מה שהפך מהר מאוד לאירוע קולנועי שאפילו הגיע לסינמטק חיפה אי אז ב-2012. אם יש להקה ששמור לה מקום מיוחד מאוד בלב שלי זו סיגור רוס, גם אחרי שהם כבר הפכו להיות ניסיוניים מדי לטעמי, תמיד אשמח לדעת על כל דבר חדש שהם מוציאים, והעשור הזה לא היה כל-כך עשיר בלעדיהם ובלעדי Valtari.

יונסי במיטבו, ריגוש אמיתי בשיאו, הכניסו סופרלטיב נוסף וערבבו טוב

מקום 6: Father John Misty – Fear Fun

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום ראשון

עד 2016 הייתי בטוחה שזה הולך להיות אלבום העשור שלי, אבל לעתיד תמיד יש הפתעות, ואלבום הבכורה של ג'וש טילמן בתור פאת'ר ג'ון מיסטי ייאלץ להתפשר על מקום אחד לפני החמישייה הגדולה. אחרי שנים של קריירה גוססת שהתבססה על שירים גוססים על גסיסה פחות או יותר; אחרי שביאס לי את הצורה בתור ג'יי טילמן (בצורה טובה, כן?) וגרר את עצמו בתוך איזו תכלית שהוא חשב שהוא אמור למלא בשירי פולק מדכאים, ג'וש טילמן מצא את הדרך החוצה, וב"החוצה" אני מתכוונת להשתחרר כמו פלוץ טוב וקולני שגורם לסוג של גאווה שלא רוצים להודות בה; אבל ג'וש טילמן זכה משני העולמות – הוא גם הרגיש נוח יותר לכתוב את מה שהוא רוצה ולהפליץ לכל הכיוונים וכל זאת עם גאווה חסרת בושה. האלבום "Fear Fun" הוא אחת מיריות הפתיחה הטובות ביותר לטעמי, תיאור מופשט של מעבר של בן אדם ממקום למקום וגם מתודעה לתודעה, מן "אני מאמין" של "אני חדש" שעל-פי טילמן הוא הכי קרוב למה שהוא באמת, מן שאמאן של שנאה עצמית שיש לו יותר מדי דברים חשובים להגיד על עצמו ועל העולם, וככה כנראה אני אוהבת לשנוא אמנים? בכל מקרה, האלבום הוא אסופה גאונית של סיפורי מסע, חוש הומור של משוגע, ושיגעון שרק אינטליגנציה עילאית יכולה להפיק. אה, וגם סמי הזייה עזרו פה. עם האלבום הזה טילמן התחיל דרך משוחררת יותר והוא נהיה גיבור-על פרטי שאמנם לא מגן על אף אחד, אבל הוא כן מהווה דוגמה לעצמאות יצירתית אמיתית, לכתיבה חסרת גבולות ומעצורים ובעיקר לרצינות-לא-רצינות שאני דוגלת בה בחיי. אה, יש פה גם מוזיקה, שתמיד תהיה במובן מסוים זניחה לעומת מה שיש לטילמן להגיד – אבל הז'אנר הקאנטרי-פולקי זה בדיוק מה שהוא היה צריך, וג'ונת'ן ווילסון מתפקד פה בתור המפיק האולטימטיבי שיכול לאסוף רשמים על גבי רשמים ולפרוס אותם על גבי שירים תוך כדי שהוא מנגן את הסיומת של "Sally Hatchet" שגורמת לי בכל פעם לחירמון קל. יש לי כל-כך הרבה מה להגיד על טילמן ומה הוא היה בשבילי כל העשור הזה, כל-כך הרבה, אבל אני אעצור פה. שיט, לא ציינתי את הקול המהמם שלו, אבל אני באמת אעצור פה.

השיר שהתחיל את כל האובססיה ומאותו רגע מתפקד כאחד משירי העשור וכל הזמנים שלי

מקום 5: Deerhunter – Halcyon Digest

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא עשיתי כזה. מקווה מאוד שהוא היה בטופ 10 שלי.

אני לא חושבת שמי שהגדיר את עצמו אי אז בתחילת העשור כחובב-אינדי לא שמע על האלבום הזה, לא רוצה לחשוב על עולם שבו מגזינים (שאי אז עוד היו נחשבים בעיניי) היו פוסחים על האלבום הזה ולא מכתירים אותו ב-2010 לפחות לסגן אלבום השנה שלהם, כי כל סופרלטיב היה ונותר נכון, כל ביקורת משבחת פיצ'פורקית היא מעצבנת בדייקנותה, זה אלבום באמת של פעם בעשור. עולמו של ברדפורד קוקס עדיין לא קיבל את האגרוף הכי חזק באותה תקופה (הוא הגיע עם האלבום "Monomania") אז נותרה עוד אלומה קטנה של אור בדמותן של גיטרות גלשנים וקול יותר רך שיצא מהגרון של הסולן. כהרגלו, קוקס ידע כיצד לכתוב היטב את הסיפורים, השריטות והרגשות שרדפו אותו לפני האלבום, וביחד עם הלהקה הוא הפיק אלבום מגוון בז'אנרים שלו, קוהרנטי מבחינת זרימת המוזיקה וכואב כל כך טוב כשמקשיבים לבדידות הכל-כך מובהקת של הדובר בשיר. מאז האלבום הזה קוקס הפך לסוג של מלאך בשבילי, הדרך שבה הוא מקבל את עצמו עם כל מוזריותיו (הוא מודה שהוא לא יודע להפסיק לדבר, מדבר בפתיחות על הא-מיניות שלו ועל ההתמודדות שלו עם תסמונת מרפן), הדרך שבה הוא מנתב את המכאובים שלו לכדי יצירה וקורא לאחרים להצטרף אליו, הדרך שבה הוא מצא את האור בתוך התסבוכת הגמורה של חייו, כולם עושים את עורו עבה יותר בעיניי מעל עצמותיו, ואת פניו האדומות לפנים שאין בהן ולו דופי אחד. מאז דירהאנטר לא ממש מצאו את הדרך לשחזר את המאסטריות של האלבום הזה, אבל אולי זה קסמו של אלבום של פעם בעשור, שהוא באמת קורה פעם וזו פעם כל-כך כל-כך טובה, שכמו הסיום האינסופי גאוני של "Desire Lines" פשוט לא רוצים להפסיק לכתוב על כמה שהאלבום הזה מצוין. אבל אני אפסיק. באמת. הנה אני מפסיקה.

ככה מסיימים שיר, כשזה נשמע כמו נצח מהסוג הטוב

מקום 4: Elbow – Build a Rocket Boys

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום ראשון

קראתי את מה שכתבתי בסיכום השנה של 2011 וזה נותר כל כך מדויק שרק הידקתי כמה מילים פה ושם והשארתי את הרשומה כמעט כמו שהיא והיא הולכת ככה: "קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל אטמוספירות מומצאות, ולמוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום המופת "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו: בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, מקלט לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגגות רבים לישון תחתם, חלק מושכרים על-ידי וחלקם של חברים ו"מאהבים", אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר,על שירי ערש וחלומות, על בחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר." 

גיא גארווי היה ונותר המשורר שכותב לי את הבית הכי בטוח, ובקולו מצאתי מחסה במהלך העשור הזה, מחסה שהייתי צריכה בהרבה מקרים והיווה גם יד שמשתה אותי מנהרות עמוקים מדי של מים שחורים, ועל זה תהיה תודה רחבה ומלאת דמעות שמורה אך ורק לו.

שיר של בית בביצוע שזכיתי גם לצפות בו בלייב, גם לחוות מחדש בכל פעם תודות לביביסי וגם מזכיר לי שזו הלהקה אחת מתוך שתיים שהכי נהניתי לראות בהופעה חיה 

מקום 3: Sky Country – Ghost of Jim

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום ראשון

שמתי את השיר הפותח של האלבום הזה כמה פעמים כדי לנסות ולהפוך את ההרגשה שיש לי בכל פעם שאני שומעת את פריטות הגיטרה לאיזה פריט קריאה ראוי ומובן, אבל אין לי את היכולת לדייק כשרגש אמיתי מפציע, ובאמת עדיף ככה. לפעמים זה קורה – אלבום שלם של שירים מתחבר לעולם פנימי הבנוי ברובו מסיפורים, 13 שירים יודעים לסחוט את המיץ המתוק ביותר של יצירה ולהקה אחת כותבת מוזיקה שפורטת עולם שלא חייב להיות דמיוני אבל כרגע הוא עדיין נראה ככה, ואני כל-כך רוצה לשם, כל-כך רוצה דרכים מסותתות ע"י גיטרות, הפסקות של מפוחיות מפוייחות וקלידים מתוקים בטעם וניל, של שקט במרכזו של טבע ושל טבע במרכזו של שקט. מוזר שדווקא ארבעה חבר'ה סטונרים מקליפורניה הם אילו שהצליחו לחדור ככה לתוך כל הגוף שלי לזמן כה ממושך, אבל ככה קרה וזה רק מוכיח שלפעמים הפתעות טובות יכולות להגיע מהמקומות שנראים הכי זניחים. אני יודעת שזה לא צריך להיות ככה, אבל בגלל העובדה שמדובר באלבום שבכלל לא דובר עליו במגזינים או אתרים של מוזיקה ולא היה הייפ נוראי, האהבה שלי לאלבום הזה מרגישה זכה יותר, נקייה ואמיתית הרבה יותר, היא לא נלחמה בביקורות גרועות ולא נסחפה ע"י ביקורות טובות, כל רגש שיש לי לשיר הוא לגמרי ואך ורק שלי. יכולה להגיד שעכשיו כשאני שמה בפעם המי יודע כמה את השיר הפותח של האלבום, הרגש הכי חזק שלי הוא של הודיה – הודיה על מוזיקה שעדיין מדייקת את המחשבות שלי וכמובן לארז סובל, המושיע המוזיקלי שלי, שחשב לנכון להכיר לי את האלבום הזה ובטח ישמח לקרוא בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט קלע למטרה הכי מטרתית שיש עם התגלית הזו.

 

מקום 2: Fleet Foxes – Helplessness Blues

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום שני

כשבת אדם ניצבת בפני שאלות אינסופיות, כשהיא רואה חבורות של אנשים מהצד ותוהה, כשהיא רק רוצה ללמוד יותר, לדעת, לספוג, לראות, לחוות; כשיופי הוא הדת שלה, סחף רומנטי של סימטריה ואהבה, מה נשאר לה אם לא לחפש מקור מים כלשהו שיוכל להזין אותה ולתת לה את מה שיכול לפתור את הכל, את מה שאנחנו קוראים לו התשובה. פליט פוקסז היוו לי תשובה גדולה במהלך העשור האחרון, גם בגלל שרובין פקנולד דייק בשבילי את השאלות שעדיין הכי מטרידות אותי, גם בגלל שהוא הצליח להלחין אותן בתוך פולק שחשבתי שאפשר רק לחלום עליו, וגם בגלל שהוא נתן לי תשובה קונקרטית אחת שתמיד הייתה לי נקודת התחלה: כתיבה, יצירה, השראה והרבה סקרנות. בכללי פקנולד כתב שירים על בעיות שיותר נוגעות לי ואני מניחה גם לדור שלי – שאלות של מטרה בעולם כל כך דינמי שרק מגביר את הקצב, שאלה על מקומה של היצירה בתוך מערבולת מתעצמת של יצירות אחרות מהעבר ומההווה המסתחררות ומטשטשות את המקוריות, שאלה על מקומם של אילו שלא הולכים בקצב של האחרים, שמעדיפים לעצור ולהסתכל לפני שמגלגלים למטה או עושים סווייפ ימינה/שמאלה, על מקומה של המציאות בתוך תפאורה שנבנית בעיקר ע"י פנטזיות, שאולי גם הן נטוות ע"י נפשות פועלות אחרות ואף ציניות, על הרצון להמשיך לחיות לעומת הרצון לסיים את הכל ולהירדם לשנת סוף. את כל אלה קשר פקנולד בלולאה ויחד עם סקאי סקג'לסט וחבריו עשה מהם את אחד מהאלבומים היפים ביותר של העשור, אלבום שהעשיר את עולמי בצורה יפה יותר בדרך לכל מה שעתיד לבוא.  

 

…בשנת 2011 היה לשועלים קרב צמוד עם מזוקנים אחרים (שהגיעו למקום רביעי), הפעם הם הפסידו למזוקנים דומים מאוד…

**אלבום העשור של הבלוג:**

Fleet Foxes – Crack Up

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום ראשון

"אני זה כל מה שאני צריך" – עם השורה הזו נפתח האלבום "Crack-Up" של הפליט פוקסז, ובשורה אני מתכוונת לשקר הזה שאנחנו מספרים לעצמנו בכל פעם שאנחנו לבד. "אני זה כל מה שאני צריך" אנחנו אומרות ואומרים באותו טון – חצי מתכוון וחצי מנסה לבלוע את המילים חזרה – ממש כמו שרובין פקנולד עושה כשברקע גיטרות פורטות מנגינה שהיא טיפה צורמת, שניה לפני פקנולד מיירט יחד עם שאר השועלים עוד ועוד צלילי גיטרות מחוץ לרמקולים. משם האלבום נע בין מניה לדיפרסיה, בין פולק רועש לרומנטיקה עדינה שיכולה להתנגן מתחת למרפסות, בין ה"אני" הבודד שחושב שלבד זה כל מה שיש, ל"אני" שמאמין שלצידו של הבודד יש געגוע, יש תקווה, יש אהבה באחד האוקיינוסים. "Crack-Up" יכול היה בקלות להיכנס לתוך פנתיאון אלבומי הפרידה, פקנולד סיפר שאת מירב החומרים הוא כתב לאחר שהוא התגבר על פרידה קשה מאוד מחברתו דאז אוליביה, אבל הוא הרבה יותר מאלבום נושא, הוא הרבה יותר מאפוס, הוא מערבולת שלמה של רגשות ורגעים שפקנולד הפך לשירים שאין בהם ולו דופי אחד, ואם מוצאים אחד בכוח, הוא רק מוסיף לכל החבילה. תמיד כתבו על בדידות, תמיד תיארו אותה הטובים מכולם, אבל אף אחד לא עשה את זה העשור כמו שהפליט פוקסז עשו את "Crack Up".  אחרי שני אלבומים מלודיים והרמוניים ביופיים, השועלים בחרו לשבור את המוסכמות של עצמם, ממש לחתוך את המנגינות באמצע וליצור חתיכות פאזל חדות שלא מתאימות אחת על השנייה ולאחד אותן לכדי מוזיקה שאפשר לצלול עמוק יחד איתה, ובתוך כל זה הם מצאו יופי אחר ומעניין יותר. 

זה אלבום שהעניק לי את כל החבילה – את הסקרנות, את ההזדהות, את החוכמה, את העצבים, את הדמיון, את העצב, את האהבה ובעיקר את היופי. כזה הוא העולם הפנימי של רובין פקנולד, הוא מכיל בתוכו את הזרדים והחום שיכולים להבעיר בתוכי השראה, ולכן אין במחשבותי מישהו אחר שיכול להתעלות עליו, או על מה שהוא חיבר יחד עם השועלים האחרים באלבום הזה. ביחד עם דמויות מיתיות, אירועים היסטוריים והרבה מהעולם הפרטי שלו, פקנולד צילם תמונה מופשטת של חיים שאינם חיים, ובכך הבטיח לעצמו ולמאזינים נחמה. לי הוא גם הביא את הרצון לגלות כמה טוב אני יכולה לנגן על גיטרה, ואולי בתקווה גם לכתוב מוזיקה. 

בסיומו של עשור שבו גיליתי הרבה על עצמי ועל העולם מסביבי, זהו ה-אלבום שמסכם וגם נותן סיבה להמשיך לחפש אחר עוד מקורות תזונה לגוף ולנפש בעשור הבא. זהו אלבום שהביא אותי לאהוב מעבר למה שחשבתי שאני מסוגלת, ואני מקווה שיחד איתו אני עוד אאהב ואגדל בעשור הבא. לאף אלבום בעשור הזה לא הייתה השפעה עצומה כל כך עליי, ויחד עם הפחד שאולי לא אמצא עוד השראה כזו חזקה, אני גם אוהבת לחשוב שזה האלבום שעומד להיות הכי הכי שלי לתקופה ממושכת, ואני כל כך מאושרת שיצא לי לראות אותו מנוגן בשתי הופעות חיות ובלתי נשכחות.

 

 

 

 

פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק א': אמביציה בלונדינית ואוקסימורון מוזיקלי

פעם ראשונה שאני חוזרת לאותו מקום אחרי שנה ונראה כאילו לא הרבה השתנה: ברצלונה נותרה יפהפייה, הפסלים במקומם, הכנסיות משמיעות פעמונים מדי שעה וסניפי סטארבאקס שוצפים וקוצפים ישראלים שרוצים לטעום מטעמו של הקפה התעשייתי האמריקאי. גם הפעם נסעתי עם אילת, שותפתי לדירה ולחוויות מסוג אלה, ולחזור למתחם הפורום של פרימוורה הרגיש כמו לחזור לסוג של בית. כמה שינויים קטנים במיקומי במות ודוכנים לא האפילו על ההרגשה שחזרנו למתחם שבו אזור הזמן שונה לחלוטין – בפסטיבל פרימוורה הזמן לא נספר בשניות\דקות\שעות, אלא בשירים, בהופעות ובעיקר בהנאות גדולות וקטנות מאמנים מוכרים וגם כאלה שלא קרו בדרכי.

השנה אילת ואני התבייתנו על שני שמות (לעומת אחד בשם "בלר" בשנה שעברה) – ארקייד פייר והנשיונל. בכוונה השתמשתי בפועל הזה, כי ביומיים שבהם הופיעו שתי הלהקות תפסנו מקום בשורה הראשונה ולא זזנו משם. יש שיקראו לזה בזבוז זמן בפסטיבל שבו מופיעות להקות ששווה להציץ ברפרטואר שלהן, אבל בשורה ראשונה יש את היתרונות:

1. גדר להישען
2. ברגע שהצלמים עפים מקדמת הבמה אפשר לראות הכל מושלם ויש אוויר
3. אפשר לצלם בכיף
4. ערך מוסף שעליו אדבר ממש עוד מעט.

בואו נעזוב שניה את הלוגיסטיקה היבשה, בתקופה שבה מצאתי את מקומי המוזיקלי בין עשבים גבוהים של פוסט-פאנק, מצאתי לי להקה אחת שהגדירה את כל מה שרציתי באותה תקופה (וממשיכה איתי עד היום) ושמה אינטרפול. יחד קצרנו רגשות והשקינו אותם בגיטרות ומילים של פול בנקס, אך היה עוד לחקור לחכור, וגיליתי את הנשיונל וארקייד פייר בקניה אחת של אחרי השחרור מהצבא. ביחד עם אינטרפול, שלושת הלהקות היוו לי שילוש פוסט-פאנק קדוש, כזה המשלב בין מוזיקה עצבנית ורכה לבין מילים שמבינות ומתחברות. האב היה פול בנקס, הבן היה מאט ברנינגר והרוח הייתה שני אנשים שנושבים ביחד באותו כיוון ושמם ווין באטלר ורג'ין שסיין.  את האב ראיתי כבר שלוש פעמים (לא מספיק) בהופעה, את הבן והרוחות ראיתי פעם אחת כל אחד, כשהם חיממו את ההדליינרים בפסטיבלים וכיאה למחממים – לא ראיתי באמת למה הם מסוגלים בהופעה חיה. כשהודיעו פרימוורה כי הנשיונל וארקייד פייר הולכים להיות הדליינרים, נורית נדלקה ובתוספת קטנה של ג'ונת'ן ווילסון קיבלתי החלטה לעשות את המסע לברצלונה בפעם השניה.

אז למה להכביר במילים – ככה נראה הפסטיבל של אילת ושלי:

היום הראשון של הפסטיבל נפתח בארבע עם קהל לא קטן שחיכה בשערים, אנשים עטו על עצמם חולצות של קווינז אוף דה סטון אייג', ארקייד פייר ובטח עוד להקות איזוטריות שלי נראו כמו שמות של מותגים. המאבטחים הבריונים פיזרו חיוכים אחד לשני, חיבקו אחד את השני, סידרו אותנו בעדינות כדי שנוכל להיכנס באופן מסודר למתחם והציגו את אחד הדברים המהנים ביותר בפסטיבל: הנימוס והעדינות – המאבטחים לא צריכים לצעוק, מספיקה הערה כאן ואולי איזה מחווה עם היד, והכל בסדר, ברגוע.

פצחנו בהליכה מהירה לכיוון במת "סוני" – שם הכרנו בחורה רוסיה חמודה בשם סשה שחלקה איתנו את ההתלהבות לגבי מה שהולך לקרות באותו יום. לאחר מכן הצטרפו אלינו גם ג'ורדי ואקסל, מעריצי ארקייד פייר ספרדיים שרופים, שהספיקו לנסוע למלון שם דרו חברי הלהקה ולהצטלם עם חלק מהם. ביחד צייתנו להוראות המאבטחים ובסופו של דבר תפסנו את מקומנו בשורה הראשונה. ראשונים לעלות היו חבר'ה ספרדים שקוראים לעצמם Grupo de Expertos Solynieve שלא הותירו רושם מיוחד, וגם לא הבנו מילה ממה שהם שרו או דיברו אל הקהל. את התשומי המגיע לקהל *בינלאומי* שמגיע לפסטיבל קיבלנו ממידלייק.

הו מידלייק, בזמן שהשמש שוקעת מול הים, והגלים מבקשים צלילים שינעימו את זמן הגאות, עלו חברי הלהקה הטקסנית לנגן חומרים בעיקר מאלבומם האחרון. זקנים והרמוניות קוליות הזכירו לי שועלים בשם רובין פקנולד וג'וש טילמן, אבל כל השאר היה לגמרי מידלייק. לגמרי הקול של אריק פילדו שעבר לקידמת הבמה לאחר שטים סמית', הסולן הקודם, החליט לנטוש לטובת פרויקט אחר. יצא ונעמדתי ממש מול ג'סי צ'נדלר, הרכש החדש בלהקה שהיפנט עם קלידים, חליל צד ובלורית בלונדינית חתיכית. פילדו והחבר'ה התרגשו לראות קהל שמכיר את המילים שלהם, ואני התרגשתי לגלות שלהקה שלא ממש השקעתי זמן בהקשבה לה, פתחה שעריה והכניסה הרבה אוויר בריא לאוזניים שלי. פרוג-פולק-אינדי-שמינדי איך שלא תרצו לחטוא ולהגדיר – זה ממש התאים בשעה הזו של היום.

מידלייק ירדו מחוייכים מן הבמה, והשאירו אחריהם שובל של ציפיות להופעה הבאה שהייתה לא קשורה בעליל לכל מה שקרה עד עכשיו – את הנוף הרומנטי של הים צבעו בורוד וכסף מטאלי של סנט וינסנט. גם באנני קלארק לא השקעתי זמן נגן. לאחר שהבנתי שהיא תחמם את ארקייד פייר, נתתי כמה וכמה הקשבות לאלבום האחרון והחמוד שלה. שום דבר, חוץ מהתספורת הלבנה שהיא מתהדרת בה לכבוד האלבום הזה, לא הכין אותי לטירוף של הגברת. היא עלתה למרכז הבמה וביצעה ריקוד מודרני\מטאלי לפני שפנתה לקחת את הגיטרה ולפוצץ את האוזניים שלנו עם מוזיקה פופ אלקטרוני שאפשר גם לרקוד איתה וגם לנפנף את הראש כאילו זו הופעות רוק לכל דבר. היא ביצעה בעיקר שירים מהאלבום החדש, נתנה מכל קולה כדי שנבין על מה היא שרה, ואת רגליה הדק-דקות היא נענעה כמו אם.סי האמר – קדימה ואחורה כמו רובוטית. לא היה רגע של שעמום – אם המוזיקה לא הייתה מספיק מעניינת, היה שואו שלא מן העולם הזה – חייזרי, אלקטרוני ומהפנט.

שעה וחצי הפרידו בין ההופעה של גברת קלארק לבין זו שחיכיתי לה כבר כמה חודשים, שעה וחצי שבה צפינו בעובדי במה (שחלקם היו לבושים במה שנראה כמו פיג'מות מכוכב אחר) מתקינים אינספור כלי נגינה, במות נוספות ואיתן הבטחות לחוויה בלתי נשכחת. אנשים הסתובבו מסביב, ירדו עם מזוודות לכיוון בימת הסאונד שממוקמת מול הבמה והכי חשוב – שמו מסקין-טייפ (ככה כותבים?) על המדרגות שיורדות לקהל.

בחצות וחצי עלו ששת חברי ארקייד פייר על הבמה, יחד עם שני פרקשניסטים מגניבים משמאל ומימין להקה של שלושה סקספוניסטים. כמו תמיד הצטרפו שני כנרים, אחת מהם היא שרה ניופלד שלא קיבלה קרדיט על האלבום האחרון של הלהקה, "ריפלקטור". אני הייתי עסוקה לצרוח לבמה ולא הבחנתי באיש המחזיר-אור שהציג את הלהקה בספרדית, (התוודעתי לבמה הקטנה שמוקמה מול בימת סוני רק לאחר שגילו לי שעוד הרבה התחולל מעבר לבמה עצמה). ההופעה התחילה עם שיר הנושא מהאלבום האחרון ו-ווין באטלר ורג'ין נראו לי כמו בובות – זוג של מבריקים, כשאחד מדגמן פרצוף זעוף והשניה לא מפסיקה לחייך מאוזן לאוזן. סיגלתי לי אובססיה ליופי בזמן האחרון, ואיך אוכל שלא לציין את היופי שניתז מהבמה – חליפות מחזירות אור בצבעים זוהרים, מסכים צבעוניים ומר באטלר אחד שעצביו אולי היפים בעולם. היה צפוף על הבמה, במיוחד כשתפאורת מחזירי האור הכסופים ירדה למטה והבמה הפכה למועדון דיסקו שרק היה חסר בו איזה ג'ון טרבולטה.

בשיר השני, "Flashbulb Eyes", החליט באטלר כי זה זמן טוב להראות לצלמים שהוא יודע לרדת לכיוון הקהל שלו והוא עשה זאת – בדיוק אל מולנו, כולו על אילת, ואני ניסיתי לחוש כמה שיותר את הבן אדם הגבוה הזה. זה היה עניין של כמה שניות, ובאטלר כבר חזר לבמה להמשיך לשיר. אחיזה חטופה של כף היד שלו ומחיצה קטנה של הכתף הספיקה להוכיח לי שלא מדובר פה בבובה או דמות מסיפורי הבדיה שלי, אלא בשר ודם – שר, כועס ומוחשי. עוד גיבור שזכיתי להכיר טיפה אחרת. רגע שבשבילו חיה וצועקת חולת ארקייד פייר בתוכי.

בעוד שאר חברי הלהקה נראו מתלהבים ומתלהמים, משהו בבאטלר היה כבוי. את "Afterlife" הקדים באטלר בכמה שורות מ"My body is a cage" ואז הכל היה לי מובן.

I'm standing on a stage, of fear and self-doubt, it's a hollow place but they'll clap any way.

ארקייד פייר של אחרי "הפרברים" היא להקה אחרת לגמרי. למרות הנסיונות החוזרים והנישנים להיות להקת אינדי, הם פרצו למיינסטרים בלי כוונה ועם הופעות כמו זו שראיתי בפרימוורה השנה, הם קיבעו את עצמם בתור שואו של פופ במעטפת מוזיקת רוק עצבנית. במהלך ההופעה הפריע לי הדיסוננס הזה, חוסר ההתאמה בין המילים העוצמתיות להתגנדרויות הבימתיות שהתרחשו מולי. באיזהשהו שלב תפסתי את עצמי רוקדת לצלילי "האיטי", עם חיוך גדול על הפנים, ושכחתי לגמרי על מה רג'ין שרה. על זה בדיוק שר ווין בשורה שכתובה למעלה – המילים הן אישיות לכל אחד בקהל, אך השואו הסתיר אותן. "האיטי" היה הרגע בו תפסתי את עצמי והזכרתי לי את ההשפעה של ארקייד פייר והמהות שלה בשבילי מעבר לצבעים והתפאורה.

היו כל כך הרבה רגעים ששווה לציין: את צעדי הריקוד של הסקספוניסטים אותם הם אלתרו תוך כדי ההופעה, את ריצ'ארד ריד פארי ששאג והיכה בתופים באלימות מרשימה, את רג'ין ו-ווין ששרו את "It's never over" כשהיא מולו על הבמה הקטנה, את האהבה שרג'ין פיזרה לכל עבר תוך כדי נגינה על אקורדיון\תופים\קלידים\הרדי-גרדי\ומה לא, על העובדה שזכיתי לרקוד יחד עם האלילה לצלילי "ספרול 2". לראות את ההופעה הזו פעם אחת ממש לא הספיק כי היה כל כך הרבה על הבמה, כל כך הרבה אנרגיות שיצאו משני הצדדים, ולהקה אחת שמעזה לשלב בין שואו לבין מוזיקה שבאה מהלב. זה שילוב קשה, לי אישית היה קשה להסתגל אליו, אבל בהסתכלות אחורה אני נהנית לחשוב על כל הצבעים שנוספו לשירים שסוחבים אותי כבר שנים על גבי שנים.

מבחינת שירים, ההופעה התמקדה בעיקר ב"פיונרל" וב"ריפלקטור" והיו רק כמה טפטופים של שני האלבומים באמצע, ובלטו במיוחד "Rebellion" שתמיד מוציא ממני דמעות של ילדה קטנה מתחת לשמיכה ו-"Here Comes the Night Time" שלווה בקונפטי שהוציא לגמרי את הילדה הפרועה שבי החוצה. עדיין אני תוהה, אחרי שמידלייק נגעו בי בצניעות ובלי שואו, האם יש צורך בכזו אקסטרווגנזה כשיש כאלו כלים ומילים שיכולות להחזיק שירים שלמים. ווין באטלר שר על חוסר ביטחון, ואנחנו מחאנו כפיים בהתלהבות, לא נשמע קצת מוזר? אותו סיפור היה עם הנשיונל, ועליו ארחיב כבר מחר.

לאחר ארקייד פייר דידנו את דרכנו לכיוון הATP, שם תיקלט Moderat, והצצנו לבימת ה-Ray-Ban שם עלו מטרונומי, אבל הרגליים כאבו וקראו לנו לחזור למלון ולנוח. ראינו סך הכל ארבע הופעות באותו יום, אבל עם כמות גדולה של זכרונות תודות לקרקס הגדול של ארקייד פייר. את היד שאחזה בווין לא שטפתי עד היום דרך אגב. סתם, אבל הזכרון הזה כל פעם יעלה בי חיוך. חשבתי שזה השיא היחידי של הפסטיבל, כמה שאני טעיתי…

-המשך יבוא-

מבוא לפרימוורה – מצעד שירי ארקייד פייר הפרטי

במסגרת המצעד שקיימתי לכבוד התרגשותי מפסטיבל פרימוורה 2014 בפייסלנד, אני מגישה לכם את עשרת השירים שעשו לי את ארקייד פייר. אני קצת מתחרטת שבחרתי רק עשרה, הייתי בשמחה עושה איזה ארבעים, אבל הבלוג בצמצומים ותירוצים. אז יאללה, נתחיל במצעד השירים של הדיל-ברייקרז שגרמו לי להיסגר על לנסוע לפרימוורה

גם סיקור יבוא, כל פרט חשוב לא יחסר לאף אחד, מבטיחה. בינתיים החזיקו אצבעות שאצליח לגעת קצת בתהילה!!!

מקום 10 – ספרול 2

משפחת באטלר המורחבת ושות' הם חיילים בצבא ההגנה של הדמיון, והגנרלית רג'ין שסיין נתנה את כל גופה ושמלותיה להגנה על כל המתבודדים, האמנים, המוזרים או בקיצור: הלא-שגרתיים. חוץ מזה, זה השיר שלי ושל טליה

מקום 9 – את\ה כבר יודע\ת

זה השיר שאני הכי אוהבת מתוך האלבום האחרון של הלהקה, וכולם מדברים על כמה שהוא מזכיר את הסמית'ס. אולי בקצב, אבל לא בכעס, זה הרגש שווין באטלר יודע להציג הכי טוב ואף אחד לא ייקח את זה ממנו. השיר הזה הוא שתי סטירות, אחת לכל לחי, רגע לפני שמתחילים להיכנע לרגעים של ייאוש.

מקום 8 – פעם היינו מחכים

השיר שמזכיר לי בצורה הכי מוחשית את ההתלהבות שהייתה לי מהאלבום ממנו הוא לקוח. אני זוכרת את הקליפ האינטראקטיבי שצפיתי בו כמה וכמה פעמים בחושך, אני אפילו זוכרת את אימא שלי מציצה, חושבת שאני לא שמה לב לעיניים הסקרניות מאחורי הגב. הייתי אז ונותרתי חסידה גדולה של "The Subrubs" בגלל כל כליו הספרותיים והמגע שלו עם הפילוסופיה שנגעה אז מאוד לליבי. לא ניחנתי בהרבה סבלנות, תופעה משפחתית שכזו, והטכנולוגיה המתקדמת רק מעצימה את החוסר הזה, שמישהו יביא לנו עוד כמה דליים של זמן, הכל דולף!!!!!

מקום 7 – מלחמה פרברית

יש משהו מאוד חופשי בנסיעה באוטו. גם אם זה בתוך העיר ואני נקטעת בין רמזור אחד לאחר, כל עוד יש לי את המוזיקה ברקע ואת ההגה בידיים, אני מתנתקת מכל שאר הגורמים. זה רק אני, הכביש, ועוד כמה מכוניות שמציקות מדי פעם. בטווח זמן כזה, אני לא קשורה לאף אחד, ואף אחד לא אליי, ואני יכולה לחשוב על מה שאני רוצה, לשיר באיזה טון שאני רוצה, וכל המקומות נשארים נוסטלגיים ויפים. זה מה שהשיר מייצג בשבילי, באיזור ניטראלי שבין הזיכרונות למי שאני בהווה.

מקום 6 – שכונה מס' 3 – אין כוח

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההה

(וזה מה שהשיר עושה לי עם כמה דמעות כשהכוח כבה בלב שלי).

מקום 5 – גופי הוא כלוב

אני לא זוכרת מי סיפר לי את הסיפור, יכול להיות שקראתי אותו, אין לי מושג – אבל מישהו פעם התעורר מתוך חלום ולא היה יכול לזוז, לכמה דקות הגוף שלו היה משותק והוא יכול היה להזיז רק את עיניו. בתוכו הוא הרגיש את הכוח בפנים שמנסה להזיז את השרירים אבל בלי הצלחה. זה אחד הסיוטים הגדולים

ביותר שלי, והוא משהו שאני סבורה שכל אחד מאיתנו מרגיש מדי פעם, את העצירות הזו שנובעת מחוסר יכולתנו להגיד ולהרגיש מה שאנחנו רוצים. השיר השני שהכי מפחיד אותי בעולם, את הראשון אציג בקרוב מאוד.

מקום 4 – מרד ושקרים

טום וייטס שר שאנחנו תמימים כשאנחנו חולמים. אנחנו הכי תינוקיים כשאנחנו עטופים בשמיכה, מתחממים בה בביטחה והשינה מקנחת אותנו באיזה חלום מתוק. ארקייד פייר שרים בשביל שנישאר תמימים גם כשנהיה ערים, אני בעד. בימים בהם עושים הכל כדי שנאבד אותה, התמימות היא המרד האולטימטיבי.

מקום 3 – הפרברים

"Sometimes I can't believe it,I'm moving past the feeling"
שיר הנושא של האלבום שחדר לי לא רק ללב אלא גם למוח שלא מפסיק גם הוא לפעום במחשבות ורעיונות. הסיבה היחידה שהוא לא נמצא במקום גבוה יותר היא שהוא פשוט לא בילה איתי זמן כמו אלה שעברו אותו במצעד. בכל פעם שאני שומעת את השנייה הראשונה, הבום הראשון, אני נכנסת כולי לאלבום ועם הפסנתר המתערטל אני ממשיכה לסיפור הפרברים האלטרנטיבי של ארקייד פייר. למרות שאת האלבום הפכו לתסריט, בשבילי הוא יותר כמו נובלה, מהסיפורים הקלאסיים שמתארים את חיי דמות אחת מהתחלה ועד הסוף, והקורא רק נמשך יותר ויותר לתוך הסיפור.
השיר הזה היה במקום שישי, עלה למקום ראשון, וסיים את דרכו במצעד הזה לשעה זו במקום ה-3.

מקום 2 – אוקיינוס של רעש

לפעמים אני מעבירה את השיר הזה כשאני שומעת אותו בציבור, כי אני יודעת מה יקרה אם כן אקשיב, ואני מעדיפה לחסוך מראות קשים מקהלים שאינם מכירים עדיין את הטירוף שלי. אפשר לשייך את אוקיינוס הרעש (אוח… באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) לכל מיני סיטואציות בחיים, קונפליקטים שלא נגמרים בין אדם לרעהו או בין אדם לעצמו. אני בוחרת לשייך אותו למיאוס שאני מרגישה מדי פעם מהחיים שלי, וליופי שמגמד את כל הבעיות בסופו של דבר ועושה את אותו עולם מאוס לנסבל יותר.

מקום 1 – התערבות

כבר עברו שבע שנים טובות ואני עדיין זוכרת את הרגע הראשון שבו שמעתי את צלילי העוגב של השיר הזה. החדר שלי בבית ההורים, שם גידלתי ורוממתי מערכת סטריאו, נמצא בקצה אחד של הבית. חדר הכביסה נמצא בקצה השני.בשביל שאוזניי יוכלו לאתר בקלות את הצלילים של האלבום ששמעתי בפעם הראשונה מהתחלה ועד הסוף, הרמתי את הווליום במידה ככה שאוכל לפחות להקשיב למנגינות. כשהגיע השיר הזה, עזבתי את האטבים והבגדים הרטובים ורצתי בבהלה לחדר, חשבתי אולי מישהו מת לי בחדר. העוגב הזה, הכלי שיוצר בתוכי אגלים של פחד, הבעית אותי. כמה פחדתי מהאלבום הזה בגלל השיר הזה,

ועכשיו הוא האהוב עליי. זה בדרך כלל הולך ככה – מתחיל בפחד ונגמר באהבה גמורה. כשהם הופיעו בורכטר ב-2010, זה היה השיר שהפעיל את הממטרות, אני מקווה שגם הפעם יהיה אותו סיפור.

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

ישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

אלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא מכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם משקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה כנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים האלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו כבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע אל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

השיבו אש והחזירו אור – על האלבום החדש של ארקייד פייר

***********************************************************************************

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

***********************************************************************************

לא כתבתי כבר מלא זמן, מעבר לתל אביב הוא שינוי גדול בפני עצמו שהביא עמו על הדרך  עוד הרבה החלטות משונות שלא חשבתי שאעשה. לא כתבתי כי לוקח זמן להתאקלם במקום חדש, בעולם של גדולים, כשנושפים לאוויר מלא רעל של דאגות והמילה אחריות מתמלאת בכובד של רצינות. לא כתבתי כי לא היה לי על מה. יצאו מלא אלבומים לאחרונה, כמצופה בכל שנה, אך אף אחד מהם לא הביא אותי לכדי התרגשות כזו או אחרת. כהרגלם, חברי ארקייד פייר שבו לחיי ועשו שינוי.

לפני "המעבר הגדול", ארקייד פייר הוציאו סינגל שנושא את שם האלבום שאז עוד היה בגדר הבטחה לעתיד. במהלך ה7 דקות ו31 שניות, עבר האוזן שלי תהליך אבולוציוני אחורה. חוסר ההתלהבות שלי מעולם המוזיקה העכשווית גבר, שרירי השמע שלי נתפסו עקב הביטים שלא שכנעו אותי, וסיפור האהבה שווין באטלר שר עליו היה לי מוכר מהאלבום הקודם. אבל אז רג'ין שסיין פצחה בצרפתית שלה. השרירים המכווצים השתחררו קצת ובזמן "It's Just a Reflektor" השלישי גם הלב החל לפמפם. כשבאטלר החל לצעוק באלימות הכל כך טיפוסית שלו "Just a Reflektion", ידעתי שקיבלתי בחזרה את הלהקה האהובה עליי. דייויד בואי סגר לי מעגל וחזרתי להיות הקוף אחרי שבעה בני אדם שבמשך יותר מעשור כותבים, מנגנים ושרים תשוקה. חזרתי להתרגש ולפמפם ממוזיקה, אפילו כתבתי סיפור קצר בהשראת השיר.

לפני כשבוע יצא האלבום "Reflektor" להורדה, ומאז הוא מלווה אותי לעבודה וחזרה. בנסיעות בהן מתקתק זמן ביניים שלא סופרים כל כך, שמעתי ארקייד פייר מוכרים, אפלים, שמסתכלים על העולם מהצד ולא מבינים מה לעזאזל קורה פה. מי הנורמלי ומי המוזר? מה נותר אמיתי בעולם שנראה לרוב דרך וילונות שקופים ומעוורים של מסכים? וכמו שהבלאק אייד פיז שאלו פעם: איה את אהבה? כמו כל שאלה גדולה שחברי הלהקה הביאו לתשומת ליבם של מאות אלפי מאזינים, הם לא מצאו תשובה, רק עטפו אותה בכדור דיסקו ענק, עם ביטים אקזוטים של האיטי, וצליל  שונה מכל מה שהם עשו עד עכשיו. את האופל שלהם הם הסוו בתוך קצב שאי אפשר שלא לרקוד לו, ואם יושבים באוטובוס, אז לפחות מניעים קצת את הרגליים מצד לצד, ממש בקטנה כדי שאף אחד לא יבחין. כמה חברים שלי מחאו נגד השינוי ואני מברכת אותו ומתחילה לחשוב שאולי אין דבר שהלהקה הזו תכתוב ואני לא אעריך כל כך.

בתוך מקבץ השירים, שימרו חברי הלהקה את האלימות הבריאה שלהם, את ההתנגדות הבלתי פוסקת לטכנולוגיה המודרנית, ואת השחרור שהם מצווים בכל צעקה של באטלר. כמו בכל אלבום, הקול הבריוני מתאגרף ללא רחם בכל מחשבה ורגש, ובדרמטיות הוא גם מתרכך כשצריך ללטף את הנפש הפצועה. מבחינתי, אין אמצע במוזיקה של ארקייד פייר – יש רק שיאים, ואורך השירים מאפשר להם להתעצם עוד יותר. קול המרשמלו המתוק של שאסן מעטר כל גחמה ומרכך אותה ברצועות כמו "You Already Know" , ונשרף במקומות הנכונים בשביל שיהיה את הטעם הנכון, כמו ברצועה העוקבת "Joan of Arc". בין רסיסי פופ מקפיצים כמו "Here Comes the Night Time", הרוק שלהם עדיין בועט. "האם אתם אוהבים מוזיקת רוקנרול?" שואל באטלר לפני "Normal Person" ומצהיר כי הוא לא יודע אם זה כבר מניע אותו. ובכל זאת יש פה כמה רגעים של גלאם רוק, בעוד החבר'ה מפזרים פצפוצים אפלוליים כמו "Flashbulb Eyes" או הסוף של "Awful Sound". קטעי המעבר עוזרים לאלבום להיות שלם יותר, אין הרבה הפתעות באמצע – הפעם המוזיקה נעה על רחבת ריקודים מישורית, כשהמילים נותנות את מכת הknock-down הסופית.

כתבתי פעם שארקייד פייר הרסו לי את החיים, גרמו לי להסתכל על העולם אחרת ממה שהכרתי, וב"Reflektor" הם המשיכו לעשות את עבודתם נאמנה באוקסימורון של מילים כועסות עם קצב קליל. הכבדות שלהם נשארה במקומה, במשקל כובד המחשבות האישיות שלי, והמוזיקה שלהם פתחה לי את הלב ואת האצבעות המקלידות כדי שאוכל להמליץ גם לכם להקשיב להם, לתת להם צ'אנס גם אם הם לא להקת הלוויות שהם תמיד היו, ולראות את העולם דרך משקפיים אחרות. בראיון לסטיבן קולבר, הסביר ווין באטלר שהאלבום נוצר כדי שאנשים יוכלו לרקוד עם דמעות בעיניים. זה לא משהו שזר לנפשות שעשו את זה גם לצלילי להקות אחרות כמו הסמית'ס או אלבומים ישנים של ארקייד פייר, אבל הפעם מפתה יותר לקום מהספה המהורהרת ולהניע את הטוסיק מצד לצד.

קל יהיה לטעות ולחשוב שארקייד פייר נחים עכשיו על זרי הפרסום שלהם (גראמי על אלבום השנה, הייפ בלתי נדלה בכלי התקשורת,), והחליטו להיכנס יותר לתוך קהל המיינסטרים, אבל לא זה הסיפור לדעתי. הם לא הולכים ללקק פטישים או לפזר קצפת על האיברים המוצנעים שלהם. הם חזרו לפה כדי לעשות מוזיקה, עם הרבה רצון טוב להגיע לקהל שמחפש יותר מהלהיט הבא, כשעל עיניהם איפור שחור בעיניים.

ארקייד פייר נותרו כעינם – הם הרסו לי את החיים, אך החזירו לי מן האוויר שהיה כל כך חסר לי בתקופה האחרונה, את הפמפומים החזקים של הלב כששיר אהוב מושמע ברקע, ואת הדרייב לכתוב עליהם. אם לסיים שנה אזרחית, אז עם "Reflektor".

לסיום אשים את השיר האהוב עליי כרגע מהאלבום,
שיהיה חורף נעים לכולם,
אולי אם אאחל, הוא באמת יבוא,
חן.

לאוהבים את החורף – לא לבעלי לב חלש

אף פעם לא הייתי חובבת סרטי אימה, הייתי מעדיפה לראות את הדמויות שלמות עם כל האיברים בפנים. ואם אפשר בלי דם – אין מושלם מזה. אלימות בסרטים עושה לי רע, היא מכה אותי גם מדי פעם ומשספת, והלב שלי נמנה בין אלה שמעדיפים לראות את ג'ולי אנדרוז עולה אל ההרים לצלילי המוזיקה. זה לא אפקט הפחד שפועל בסרטים האלה, אלא הגועל, אחרי הכל הפחד מושך אנשים, ואותי הז'אנר רק הרתיע. אז מה כן מפחיד? אלכס דה-לארג' ומה שאני אוהבת לקרוא לו גותי. למושג "גותי" יש כמה וכמה הגדרות, ובשבילי הוא מסמל את הגרוטסקה של הדת (בעיקר הנוצרית), המוזיקה שמלווה את ישו בכנסייה, המוות והשפה הלטינית. המשיכה שלי לז'אנר הייתה תמיד על אש קטנה, את התלבושות השחורות העדפתי להשאיר בחנויות ולבני הנוער ומה שעמד לפניי הייתה רק הסקרנות, למצוא עוד ועוד מתוך האפלה ולהתגבר על הפחד.

הראשונים שעימתו אותי עם הפחד היו ארקייד פייר והעוגב שלהם. אלבומם השני "Neon Bible" הוקלט במבנה של בית קפה, שפעם שירת את הקהילה הנוצרית בקוויבק בתור, איך לא, כנסייה. הסאונד של האלבום מאוד קלסטרופובי, הקולות אטומים והמילים מתנדנדות בין עולם החיים, השיגרה וכל החופש שרוצים באמצע. זו אולי אחת מהיצירות היותר חשוכות ששמעתי בחיי, אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום ואיך שהגיע זמנו של "Intervention", רצתי לבדוק מי מת לי בחדר.

הבא בתור היה אינגמר ברגמן, הבמאי השוודי שעשה קולנוע חושב. יצירת המופת שלו (אחת מני רבות), "החותם השביעי", עוסקת בכל דבר גותי: מוות, אלוהים, שטן ובעיקר דת ואמונה. סצינה מיוחדת במינה היא כאשר קבוצת שחקנים באה להופיע בכפר מודאג מהמגיפה השחורה, בניסיון לבדר את העוברים ושבים. זה לא מצליח להם, בעיקר כשבאה להקה אחרת של מאמינים המעמידים את הפחד לפני הכל ומענישים את עצמם על מנת שהאל יסלח להם ויבטל את המוות הנוראי ששרר באירופה של תקופת ימי הביניים. לי לקח זמן להתגבר על הקטע, שאפשר לקשר אותו לעוד גורמים רלוונטיים להיום, ממש אצלנו (ובלי קשר לדת).

ג'ון פרושיאנטה כתב לא מעט על המוות, פליט פוקסז ייחלו לו בין תיאורי הנוף לחיי הכפר ובאך המיס אותי אל עולמות של מוזיקה כנסייתית, ואני מניחה שהמסע לא נגמר פה.

אבל לא לשם כך באמת ניסיתי לכנס אתכם. (ואולי בכל זאת… אם לא נתתם עוד צ'אנס לברגמן, תעשו לעצמכם טובה)

לא מזמן הכיר לי חובב מוזיקה, נקרא לו ארז, אמן מיוחד במינו אשר הציג את עצמו בשם ג'יילז קורי. קורי היה חקלאי במאה ה-17, אשר הואשם במעשי כישוף שטניים בתקופת ציד המכשפות בארצות הברית, ועונה עד כדי מוות לאחר שלא הסכים להודות באשמה. כמה מאות אחר כך, החליט אדם בשם דן בארט לשים קץ לחייו וכמעט הצליח במשימה, אך כוח היצירה מנע ממנו לעשות את הצעד האחרון. הוא לקח את השאלות הקיומיות שלו והמיר אותן במוזיקה, אסף את הגיטרה וכתב מה שהאייטונז אוהב לקרוא לו : פולק דיכאוני. לא פלא שלקחו לי כמה חודשים בשביל לעכל את מעשה ידיו, והיה צורך בלא מעט אומץ, אך הוא היה שווה כל רגע.

בארט, אשר עטה על עצמו מסיכת האנונימיות ולבש את שמו של קורי בשביל הפרוייקט הזה, לא רק שר ומנגן: הוא זועק, לוחש, מכה וזועק יותר חזק. אותן אבנים כבדות שמחצו את ג'יילס קורי למוות, הפעם מעיקות על מי שלא מוצא את עצמו בין החיים או בין המתים. את קולו של בארט מלווים קולות הנשמעים כמו נזירים – מפחידים מדי פעם כמו בשיר הפותח, "The Haunting Presence", אך גם מנחמים כשבארט מבקש זאת. בין החוסר ביטחון בחיים האלה, מביע האמן את הרצון להבין אותו, לפצח את מה שאי אפשר לפצח ואולי למצוא הרמוניה בין כל הרעשים של השדים הפנימיים. לא חסרים פה אזכורים של קברים, שטנים, לבבות שבורים ובדידות – ומה שיכול היה בקלות להיחשב בתור בכיינות לשמה, הוא בעצם הביטוי הכי כן ואמיתי לדיכאון, לעצבות, והאפור שלפעמים גם חודר פנימה והמציאות לא מאפשרת להרפות ממנו. בלי יותר מדי רחמים עצמיים, ובלי מטאפורות קורט קובייניות, הציב בארט בפנינו המאזינים את החור השחור שכולנו לפעמים מציצים לתוכו, אך מעדיפים לא לדבר עליו.

זו לא יצירה קלה. היא עוצמתית, נוגעת, מרתיעה ומתריעה מפני מצבים כאלה. רק היום, אחרי כמה חודשים, הצלחתי להקשיב לאלבום ברצף מהתחלה עד הסוף ואפילו הצלחתי להחליט מהי הרצועה האהובה עליי מתוכו.

אם לא הצלחתי לשכנע, זה מה שהיה למי שקראנו לו ארז להגיד על האלבום: מתוך הבלוג "רדיו פרימיום להמונים":http://premiumradio.blogspot.com/2012/01/giles-corey.html

למען האמת, לא חשבתי שאי פעם אפרסם את הרשומה הזו, בעיקר בגלל הכובד שלה. בתור אחת שדברים כאלה יכולים להשפיע עליה לא מעט – מקווה שלא הרסתי את יומכם, זו לא הייתה כוונתי.

ואם כן הרסתי, תמיד יש את ג'ולי אנדרוז.

אאחל לכם יום קל, חורפי עד כמה שאפשר (במובן הטוב, כן?) ומוזיקלי.

חן.

הילד הזה הוא אנחנו

הרעיון לבלוג הוא לא חדש לעמיחי ולי, כבר פתחנו אחד אבל משום מה לא עשינו איתו כלום. את המילים שלנו הלווינו לפייסבוק או למוסיקה נטו, ועכשיו הגיע הזמן לחפור ולהתחפר בבלוג פעיל משלנו.
למרות שעולם הכתיבה נעשה מוכר ודי בטוח, כתיבה בבלוג בכל זאת מרגישה לי שונה, כאילו חזרתי להיות מתחילה מתלהבת כזו, שמתה לדעת לאן הכל יילך מכאן.
כולי תקווה שתפיקו הנאה מהבלוג, כמו שאני מפיקה כשאני קוראת וכותבת.
חן, שהיום מעריצה במיוחד את ארקייד פייר. הסיבה למטה.

***

לאחר שנה של השתפכויות חוזרות ונשנות, ארקייד פייר החליטו כי זה הזמן הנכון לפנק את המעריצים במארז משופר של אלבומם האחרון.
"הפרברים", אלבומה השלישי של הלהקה הקנדית זכה בלא מעט שבחים ממבקרים ברחבי העולם, ההגמוניה התקשורתית לא איחרה לבוא והפרסים הגיחו מכל פינה, כל אלה זיכו את האלבום בתואר "הכי מצליח" של הלהקה ושל 2010 בכלל. זה היה בלתי נמנע שהלהקה תוציא את האלבום במהדורה מורחבת יותר, וביחס למהדורות אחרות, זהו מארז מושקע במיוחד.

אז מה במשבצת?

• במאי ממולח + תסריט מוצלח = ספייק ג'ונז מוכר בתור הבמאי שאוהב להתמודד עם תסריטים מסובכים, "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" הם סרטים שיסבירו יותר טוב ממני את הכישרון שלו. ווין ו-וויל באטלר, האחים לבית ארקייד פייר, כתבו יחד עם ג'ונז את הסרט "סצינות מהפרברים" (תרגום חופשי ומאושר) המבוסס על הקונספט של האלבום. הסרט הקצר בן ה28 דקות מציג סיפור פשוט מבחינה עלילתית – בעולם שבו שכונות פרבריות נלחמות זו בזו ונשלטות על ידי צבא של בריונים, חבורה של טינאייג'רים מנסים לחיות את חייהם בצורה הנורמטיבית ביותר שהם יכולים. בין הילדים נמצאים קייל ו-ווינטר (חורף חופשי ומאושר), שני חברים קרובים במיוחד, אשר במהלך הזמן רק מתרחקים כשווינטר נאלץ להתבגר יותר מדי מהר ומאבד את דעתו. הסיפור נשען על שני רעיונות: הראשון תחושת הנוסטלגיה שמתעוררת כאשר רובנו מסתכלים על הילדות שלנו, החלום הטוב שאנחנו קמים ממנו כאשר אנחנו נזכרים בזמן שבזבזנו על לעשות כלום. הרעיון השני והעיקרי של הסרט הוא איך לוקחים את החוויה התמימה הזו מהילדים של היום: חבורת הפרבר הצעירה נתקלת בלא מעט מקרים לא נעימים הכוללים רצח מול העיניים, מעצר ברוטאלי על ידי הבריונים השלטים ואינטראקציה לא נעימה עם השוטרים בגבולות המפרידים בין פרבר אחד לאחר. המסר, גם למי שלא קרא את כתביו של ניל פוסטמן על "אובדן הילדות", ברור. העולם של היום הוא לא כמו העולם של פעם, והילדים כבר אינם ילדים אלא יצורים הנאלצים להתבגר אל מול העולם הקר שמוצג להם דרך מבחר המדיות. העמדה של ארקייד פייר לגביו ברורה עוד יותר – הם דוגלים בנוסטלגיה, כאשר ווינטר הוא הסמל להתערערות המתבגר כאשר לוקחים ממנו את פיסת התמימות האחרונה שנשארה לו, והוא נחשף לעולם רווי באלימות ולא קל לעיכול. אם נשאיר את "נו נו נו" של מוסר השכל של הסרט (מדובר פה בבחורה שחונכה להיות ביקורתית), מדובר ביצירה מצולמת לעיל ומשוחקת בצורה משכנעת וקולעת ישר ללב. זהו, לא אפרט יותר, צריך להשאיר קצת לחוויה האישית שלכם.
• תמימות שלא חולפת + שחקנים ילדים = לא מספיק סרט קצר ומעורר מחשבה, ישנו גם קטע מאחורי הקלעים שמסביר בדיוק מה הקסם של ארקייד פייר – המוזיקה שלהם לא עוסקת בעניינים הקלילים, אך ההגשה שלהם, בין אם בהופעה או באולפן, מלאה באנרגיות ילדותיות שלא עוצרות גם בווליום הגבוה ביותר. אותו סרט דוקו קצר מתעד את שלל ההשתובבויות של השחקנים הצעירים (תלמידי בית ספר אנונימיים לחלוטין) בינם לבין עצמם ובעיקר בינם לבין חברי ארקייד פייר והבמאי ג'ונז. גם פה לא רוצה לפרט יותר מדי, כי זה כיף לגלות את האינטראקציות לבד. רק דבר אחד אאלץ להצהיר: ווין באטלר הוא הפיטר פן של המאה ה21
• המוזיקה רבותיי + דיוויד ביירן = מהדורה של אלבום מוזיקלי אינה מושלמת בלי כמה מתאבנים ביסידיים בצד. "קולטור וור" ו-"ספיקינג אין טונגז" (שנכתב יחד עם דיוויד ביירן) הם שירים הממשיכים באותו קו של כל האלבום. "קולטור וור" (מלחמת תרבויות) מזכיר שירי דרך של ברוס ספרינגסטין ומילותיו דומות מאוד לרעיון המרכזי של האלבום. כולנו חיילים, והכל באשמת ההורים. טוב, לא הכל. "ספיקינג אין טונגז" נשמע כמו שיר של אר.אי.אם מתקופת "אאוט אוף טיים", רק תורידו את הפופ ותוסיפו לזה את הקול המרגש של ווין באטלר (לא שלמייקל סטייפ חסר טפו טפו טפו).

אז לאילו מבינינו שעוד קונים מארזים ואוהבים את ארקייד פייר – לא יצא מארז יותר מפנק השנה
לאילו מכם שסתם סקרנים לגבי הסרט ומאחורי הקלעים, אני מניחה שהיוטיוב לא יאכזב
ולאילו ששבעו מארקייד פייר, אני חושבת שגם הגיע זמני להיגמל. טוב, אולי חודש הבא?