מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

Fleet-Foxes-Crack-Up

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

photo by Shawn Brackbill

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

מודעות פרסומת

רעש ומשי – על אלבומים חדשים

רגע לפני שאני שוקעת לתוך אמנים מוכרים, הנה מנה קטנה של יוצרים פחות מוכרים שהנעימו את זמני בתקופה האחרונה:

The Orwells – Terrible Human Beings

MI0004168863זה לא קורה הרבה שהאוזניים מבקשות פינוק שעשוי רובו מרעש מחשמל של גיטרות, גחמה קורט קוביינית לבכות את מר גורלי ולמחות עליו בדרכים שאני מכירה. כשזה קורה, והווליום רוצה להחריש, אני בדרך כלל פונה אל הנתיבים הידועים של הפו פייטרז ונירוונה (לפעמים אפילו דפטונז), אבל The Orwells הוציאו אלבום חדש בדיוק בזמן הנכון. חמשת הצעירים משיקגו לא היו צריכים לעבוד קשה בשביל לייצב לעצמם דימוי של ילדים רעים, ונראה שהם דבקים במיתוג הזה גם כשהם מתבגרים, והרעש שלהם, יחד איתם, ממשיך להפיק מלודיות שכיף להקשיב להן, מעבר למשחקי תפקידים ומילים שמדברות על סקס, סמים ופיקסיז. אחרי "Disgraceland" המצוין משנת 2014, ממשיכים חמשת הזרוקים ללכלך כפי שפאנק, גאראג' ורוקנרון הבטיחו לעשות כמה עשורים לפני כן עם אלבום בועט וחסר התנצלויות. בזכות רצועות שדורסות את האוזניים עם טרקטורים מלאים ברעש מחריש מעורבב עם שקט מהתל (אמרתי כבר פיקסיז, כן?), הצלחתי גם להחריש קולות לא בריאים ומרדתי בתחושות דרמטיות מדי שפלשו גם לשעות אור של שעון הקיץ. מומלץ בחום להקשיב לרצועה הפותחת והכיפית, "They put a body in the bayoo", ל-"Buddy" השובב והקצר ול-"Heavy Head" המפוצץ.

Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

a0644797012_10אין כבר מה לחדש, כל כך הרבה שנים ואנחנו מנסים לשנות ולהשתנות ובסוף הכל נשאר אותו הדבר, לומדים תשוקה ומסבים כאב. זו לא אני שכתבתי את המילים הללו – אילו "Blonde Tongues" שבחרו להתחיל כך את האלבום שלהם.
ככה זה מרגיש עם האינדי-פופ החולמני – הגיטרות האיטיות, קול שמזכיר גלי ים רגועים, ואווירה של פסיכדליה קלילה ונגישה שקשה להימנע ממנה כי היא כל כך מוכרת ונדיבה בחיוביות שלה. הלהקה האוסטרלית נשארת במקום הנוח של הז'אנר, הצלילים שלהם עטופים במצעי משי, ותמיד תמיד נעים להכיר מחדש את הזכור יותר מדי טוב, כמו הגיטרות המדהימות בשיר "Paula E. Sheppard".  זהו אלבום יפהפה וזורם, היו הקשבות בהם הרגשתי שאני שומעת שיר אחד ומתמשך מהאורגנים הנעימים של "Jane Walks the Universe" דרך הקצב האיטי של "In an airport called Heaven" ו-"Goodbye to My Darlings" שנשמע כמו כל השירים שציינתי עד כה, אבל משי הוא נעים גם בפעם האלף שמרגישים אותו. אחד המאפיינים היפים ביותר בדרום-פופ הוא היכולת של הז'אנר להתאים לכל עונה. אם את "Stephanie" הכרתי ביום סגרירי, כשבחוץ הכל גשום, הוא עדיין מתאים גם כשאני מקשיבה לו עם שרוול קצר ומחשבות אביביות. קל לפסוח על מוזיקה כזו, אבל לפעמים שווה להשקיע ולשחות גם במים הרדודים.

Nadia Reid – Preservation

MI0004179616בסופו של דבר, הפולק הוא זה שנוגע הכי עמוק ונדיה ריד הניו-זילנדית סיפקה את הצורך במילים שיבינו את המבולבלת שהייתי בתקופה האחרונה. ריד הוציאה השנה את "Preservation" שרובו מושתת על אהבה שהייתה חייבת להסתיים או נגמרה בטרם עת.
ארוכות הקשבתי לכמיהה גברית, אילו עדיין המילים מהן אני מפיקה את מירב ההשראה שלי, אבל אין מבינה יותר מערגה הנובעת מנשים כמו קייט בוש, ג'ולי ביירן, ג'ואן באאז, פיג'יי הארווי ועכשיו גם נדיה ריד. בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת היא על מעלליה עם המין הגברי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש משהו יפה בכך שגברים ונשים מביעים ערגה בצורה די דומה, שיש עמק שווה בין שני מינים שבמימדים אחרים הם שונים ברמות של של שמיים וארץ. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

זהו, ה-7 באפריל המיוחל הגיע והביא אלבומים מיוחלים וחדשים של פאת'ר ג'ון מיסטי וטימבר טימבר. כולי תקווה שהם ייתנו השראה לעוד פוסט.

תודה שקראתם, מקווה שתהנו מהמוזיקה,
חן

ביטחוניסטית – על האלבום האחרון של ג'ולי ביירן

בחודש האחרון חשבתי הרבה על המושג של "בטחון" – לא במובן המדיני, אלא על הצדדים האישיים יותר שלו. בטחון הוא אמצעי הישרדותי שלנו, איננו יכולים להשתמש בו, אבל ההרגשה שלו גורמת לנו להניח את הראש בנחת בידיעה שהכל (או לפחות הרוב) בסדר. עם זאת, החוסר בו מטלטל את החיים כל כך שאם שמים לב אליו אפשר בקלות ליפול אל תוך חור שחור.

כבכל זמן לבד, תהיתי מהם הדברים אשר גורמים לי בטחון וניסחתי בראש רשימה של אנשים שחשבתי מתאימים למשימה. הראשונים הם כמובן המשפחה, הסלע האיתן שמוכיח את עוצמתו בכל יום והפתיע במיוחד בטיול לבודפשט, שם פגשתי בתדודה רחוקה, והתוודעתי לאחד הקשרים החזקים שהיו לי אי פעם: ללא תנאי, רק קשר דם שמצליח לחבר. הסמכתי עוד כמה אנשים ללא ידיעתם לתפקיד שומרי הראש של השפיות שלי וחלקם מילאו את תפקידם בחום ואהבה, חלקם היו ניטרליים באדישותם וחלקם ממש משכו את השטיח מתחת לרגליי.

המשיכה האלימה אמנם הייתה בלתי מכוונת, אך בכל זאת הובילה אותי אל אותו חור שחור מדובר; היא גרמה לי להסתכל פנימה ולנסות לעבוד על דרכים אחרות לקבל בחזרה את הביטחון הזה. אני תוהה אם זה תקף גם לגברים, אך בתור אישה אני מרגישה חזק את המשיכה שלי להתפתל בתוך אדם אחר במקום לנסות להרגיש את הדברים להם אני זקוקה בתוכי, ולתקופה באמת איבדתי את עצמי, אך הארה מתוקה החזירה אותי לבסיס של כולי – המוזיקה. עם הנוף בין חיפה לתל אביב מול עיניי, גיטרת פדאל סטיל אחת השיבה חמצן ודם אל לב שהפך יוקד תוך כדי שהיא הנעימה את זמן ההאזנה שלי. אילו היו Phosphorecent עם השיר החייתי "The Quotidian Beasts" שגרמו לשקיעת השמש להאט טיפה כדי שאוכל עוד קצת לספוג ולהכניס מקרניה אל תוכי ולשוב ולסמוך על הביטחון שנמצא בתוכי; שנתנו לי עוד הזדמנות לגלות מחדש חלק מהרגשה יותר מופשטת שאם אתחיל להגדיר אותה, אני חוששת שהיא תתאייד ותיעלם.

ואז נזכרתי בג'ולי ביירן, האמנית ששבתה את ליבי לפני כשנתיים ומעולם לא הצלחתי להסביר למה; מעולם לא הצלחתי לעמוד על גורם המשיכה שלי אל קולה, אל המילים או המנגינות שהיא יצרה בשתי ידיים צנועות. המצאתי בשבילה כמה, לוויתי תחושות מאמני פולק אחרים אשר מסבים לי אושר בעת האזנה אליהם, קראתי לה השראה מבלי לדעת מהו אותו המעיין ממנו היא משקה אותי, ובאותו רגע של הארה בין חיפה לתל אביב הבנתי שהיא פשוט חלק מאותה הרגשה מופשטת, וסוף סוף גם מצאתי את מה שרציתי לכתוב על אלבומה החדש, אותה הוציאה מוקדם יותר השנה – "Not Even Happiness".

הביטחון של ביירן מתחיל כבר מהשורה הראשונה באלבום: "עקבו אחר קולי/אני ממש פה/מעבר לחיים הללו/מעבר לכל פחד", ומי לא תיענה להזמנה מפתה שכזו? מי לא תקשיב להמשך בו האמנית מספרת על נוודת שיודעת לאהוב, אך מבלה את רוב זמנה לבדה. ביירן אוהבת לכתוב את עצמה בתור מי שעוברת ממקום למקום, מתמסרת היא אך ורק למיתרי הגיטרה איתן היא פורטת מנגינות שנהגו לקשט אוזניים בימי הסיקסטיז, ואל הטבע בו היא משתמשת כדי לחשוף את מה שנחבא בליבה. במטאפורות ועוד עזרי שירה היא מציירת את האישה האולטימטיבית שבוב דילן כתב עליה ב-“She Belongs to me”, אבל כאשת אמת היא יודעת גם להודות ברעידות הקלות אשר מערערות את המודל המושלם ומעבירות אותו אל השטח האפור של חוסר הודאות.

ב-"Sleepwalker", הנוודית מודה כי חייה אינם מושלמים, עד כמה שהם נשמעים פנטסטיים. הטבע מחבק אותה, אך היא עדיין כמהה למגע, לאהבה אותה היא אינה מסוגלת להביא לידי ביטוי מול מושא פוטנציאלי, אהבה אותה לא יכלה להגשים בגלל מגרעות שיש לכל אמנית מתייסרת המסתכלת פנימה. ב-"Melting Grid" אוזניי עקבו אחר יעדים מעוררי קנאה בארה"ב ואחר אחת השורות המושלמות ביותר שנכתבו – "I exist to be dreaming still" – אני קיימת בשביל לחלום עוד – בשביל הרוח בתת מודע שמושכת החוצה להגשים, ליישם וליצור.

יש כל כך הרבה שאני יכולה לדלות מהפריטות אשר מסתלסלות כמו צמח מטפס הנוסק מעבר לקירות, אל הכחול הטבעי של השמיים; ישנו "עוד" נרחב הניגר מהקול של ביירן, שלפעמים נשמע כמו רוח נחשית הלוחשת מבין העצים ללכת בעקבותיה ולסמוך עליה שעוד הרפתקה מהפנטת נמצאת מעבר למחשבה; ניתן לצקת עוד מקנקן המילים שגוון השירה שלהן הוא חתיכת הפאזל המושלמת לאווירת הפולק הנוסטלגית מסביב; אבל אם אמשיך להגדיר אולי איחשף יותר, ועוד יש חלקים בי שעדיף להשאיר מופשטים.

אחרי האלבום מ-2014, “Rooms With Walls and Windows”, שהניב סונטה ששלחתי לגברת והיא השיבה בתודה צנועה, הפעם העדפתי להרחיב עם רשומה שכולה הריאה השלישית שהתפתחה עם כל קושי ומאז רק מזכירה שיש בי הרבה להעניק; שיש ביטחון בתוכי הבנוי מתווים וחלומות, והוא שווה ערך לכל "יש" וחלומות שאחרים חיים ומגשימים; שאין לדעת מאיפה השראה תגיע, אי אפשר לחזות מתי האור יגיע, אבל הוא תמיד עושה זאת. לפעמים הוא תלוי בן אדם, ולפעמים בא מהבפנוכו המבורך. בכל זאת, כפי שביירן שרה ברצועה הסוגרת של האלבום, "I live now as a singer", הערעור חוזר – והדוברת (ואני) רוצות לדעת איך זה להתאהב, רוצות לדעת אם הרצון באמת משתוקק לדברים אליהם הדוברת (ואני) שטה, והנפש יגעה לחיות בין נפשות הנושפות רוח של כנות עמוקה.

את הפוסט על אלבואו סיימתי עם סוג של תפילה לרגישות, ועכשיו אני מבינה שהיא לא מספיקה, אלא גם הביטחון חשוב לי, ואולי הם כולם נמצאים בי ומספיקים, ואולי הם חסרים אך אינם מספיקים מאחר? אולי ואולי ואולי, אולי ביטחון הוא סך הכל המצאה אנושית, אבל אם כך – תנו לי אותו עוד במיכלים מלאים במוזיקה מנחמת כזו.

אבירה של שחור – על סוזן סנדפור

זה קרה בטעות, רגע קטן של שיעמום שבו החלטתי להיות יותר סקרנית מבדרך כלל ולחרוג ממנהגי לוותר על הקשבות לרמיקסים של שירים. בעמוד של "ביג בלאק דלתא" (ששיבחתי גם אותו בבלוג הזה), פירסם האמן האלקטרוני טיפול שהוא עשה לאיזה שיר של זמרת שלא הכרתי. הסקרנות השתלמה והתמכרתי לאותו רמיקס, קרה והעזתי להסתקרן עוד יותר וחיפשתי את השיר המקורי שאליו התמכרתי אף יותר עם שמונה ריפיטים שהמשיכו את גלגולם באוזניי בימים שלאחר מכן. לשיר קוראים "Fade Away" ולזמרת קוראים סוזן סנדפור. זה היה השילוב של הקול המתוק עם קצב הפופ הזכור מהאייטיז שכולם אוהבים לאהוב עכשיו, אך יותר מכל זה היה העוגב בפזמון ששבה אותי לגמרי, כי עוגב זה גותי וגותי זה הכי לא אני, ולהכי לא אני איני יכולה שלא להתחבר.

סוזן סנדפור

כך החל סיפור האהבה שלי עם הגברת שאת שם המשפחה איני עדיין בטוחה איך מבטאים ונניח לו להיות סנדפור עד להודעה חדשה. ביקור קצר בוויקיפדיה גילה לי כי מדובר באמנית נורווגית שבאמתחת הרפרטואר שלה יש כבר ששה אלבומים, אחד מהם אינסטרומנטלי לגמרי, שניים לא יצא לי לשמוע, על שלושה תקראו פה. "The Brothel", "The Silicone Veil" ואלבומה החדש שיצא בפברואר האחרון, "Ten Love Songs", שונים אחד מהשני בתכלית, כשדבר אחד מאחד בין כולם – קולה יוצא הדופן של סנדפור. על מוזיקה התחנכה סנדפור מגיל צעיר וכבר בגיל 12 התחילה לקחת שיעורי פיתוח קול שהתוצאות שלהם פרוסות על גבי השירים, אם זה באוקטבה הגבוהה ביותר אליה סנדפור מסלסלת את דרכה ביופי שלא הכרתי אצל הרבה זמרים וזמרות, ואם זה במקומות הנמוכים ביותר שמסתכמים בחצי קול וחצי לחישה.

"The Brothel", יליד 2010, הוא מאמץ אומנותי של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד לספר עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור, כולן חיות של הלילה, כולם חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה,
|כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים.

בשנת 2012 הוציאה סנדפור את "The Silicone Veil" אשר פונה לכיוון יותר אלקטרוני, יותר קצבי, אך עדיין מכוסה בשכבות עבות של שלג של חורף סקנדינבי. הסיפורים נשארו, אך סנדפור גם מתחברת למקום יותר אישי ופרטי שלה. באלבום הזה אפשר למצוא את השיר שנבחר לשיר השנה של המצעד השנתי של "הקצה"- "White Foxes", ועוד אוצרות כמו "Among Us" האימתני, ואולי השיר הכי פואטי שלה הנושא את שם האלבום ומקלל ברכות את כל החסרונות שיש ליופי להציע. "Your Prelude", שמסיים את האלבום מציג עוד פעם שילוב שמבחינתי הוא מושלם לגמרי בין הדרמטיות של לחן המוזיקה הקלאסית לבין אלמנטים יותר עכשוויים, הפסנתר בשיר הזה לא יוצא לי מהראש.

ב-"Ten Love Songs" יש נסיגה מן האפילה אל האור הפופי, הלחנים יותר פשוטים, נושא האהבה המזוהה עם הז'אנר צובע את האוזניים בלבבות אדומים ומוחץ את הלב כאשר הם נשברים בתוך ההכרה. "Accelerate", שעליו אמון גם ביג בלאק דלתא אהובי, מזכיר שגם כשסנדפור מנסה להנחיל את צליליה לרחבות המועדונים, היא לא שוכחת את האפילה אליה היא סוגדת במילותיה, והפעם חבר לכל הצלילים העוגב שמסתלסל בערמומיות אל תוך השיר ומחדיר לו גותיות שפופ לא ממש מכיר. באלבום זה אפשר למצוא את השיר שהתחיל הכל בשבילי, "Fade Away", שגם אחרי חודשים של השמעות חוזרות הוא לא נמאס. כיאה לאלבומי פופ, סנדפור נעה בין שירים קצביים למלודיות, רק שהשירים השקטים שלה נמנעים מקיטש, אפילו ב-"Memorial" שמזכיר את האיטיות הפופית של להיטי האייטיז, היא מכניסה את עצמה, המיניות שלה, החוויות שלה, האהבה שכולה שלה, בלי יומרות מוכרות.

כמו ההיכרות עם סוזן סנדפור, גם הפוסט הזה קרה מתוך סוג של טעות. את חיי הספרותיים שכחתי בתוך דיסק און קי במשרד ונאלצתי לוותר על להמשיך בכתיבתי הדמיונית. בכל זאת לא רציתי לוותר על התענוג של ההקלדה והחלטתי לתת לסנדפור את הכבוד שרציתי מזמן לתת לה במילים שלי. גם בגלל הכישרון שלה, וגם בגלל העקשנות שלה להוציא את עצמה מהז'אנר שכולנו קוראים לו "שירה נשית". סנדפור הגדירה וממשיכה לכנות את עצמה קודם כל "אמנית" – באנגלית המילה הזו לא מבדילה בין גבר לאישה, זו מילה שמאחדת את המטרה והאמצעים ולאו דווקא מפרטת על מי שמאחוריו. מגדר היא אמנם תופעה תרבותית משפיעה, אך זה לא מחייב להגדיר יצירות על בסיסו.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לשמוע אובססיה חדשה בשם ג'ולי ביירן.

צהריים טובים, נסו לא  לתת לפוליטיקה לחדור יותר מדי למחשבות שלכם.

חן.

שביל הבריחה חלק א' – אל עצמי

ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, אבל אף אחד לא ידבר על זה בחדשות. השפה העברית למדה בתקופה האחרונה חזרות כוזבות של מילים כמו "קיצוני", "רצח" ו-"שנאה". הרשתות החברתיות הדביקו קורבנות רגישים אל תוך קורי עכביש פוליטיים שכולם היו ביקורת, בלבול ואנדרלמוסיה. הפייסבוק מילא עצמו בכתבי שחורות, אנשים שדגלו בשלום גם הם דבקו בצד הרע של כל ידיעה, ולא הבנתי למה לא מנסים להציג צדדים יפים שיש לעולם להציע. כדרכי בקודש גם אני נשאבתי אל תוך החור השחור הזה ואפילו שקלתי לפרסם את דעותיי בפוסטים בפייסלנד, אבל הפוליטיקה כל כך מכוערת (במיוחד פה בארץ) שחשתי צורך עז מתמיד לברוח הרחק למקומות יפים: התנתקתי מהפייסבוק לכמה ימים, שקעתי בכתיבה בכל מיני ז'אנרים והמראתי בכדי לראות סצינות אופטימיות יותר, אותן מצאתי לצערי רק בסדרות זרות. חלק ממה שיצא מהתקופה הזו היא סדרת הפוסטים הבאה שתכלול בתוכה מוזיקה וטלוויזיה, דברים שמילאו אותי באהבה והרבה רצון לכתוב עליה.

החלק הראשון יוקדש לבריחה שלי לעצמי ושני אלבומים שהעבירו אותי את התהליך הזה.

Angel Olsen – Burn your fire for no Witness

"angel-olsen-burn-your-fre-for-no-witness-album-artwork-534x0לצעוק את הרגש עד שלא נשאר כלום", זו שורה שאני כל כך מאוכזבת שאני לא חשבתי עליה לפני גברת איינג'ל אולסן. זה הרי מה שאני מנסה לעשות כל פעם שאני כותבת, בלי לחשוב אם אני מצליחה להעביר את הרגש, פשוט לצעוק, לזעוק, לפתוח את הפה כל כך חזק שיהיה אפשר לראות את הלב חשוף ליד הריאות האפורות מעייפות.
אולסן, שזה אלבומה הרביעי במספר, למדה את חוקות האינדי מאדם בשם וויל אולדהאם, שהרבה מכירים בתוך בוני פרינס בילי. היא שרה איתו בהופעות והקליטה איתו אלבומים, אך לא מזמן החלה למצוא את דרכה ליצור לבד. ו"לבד" היא מילת המפתח כי זה מה שמשך אותי לאלבום הזה.
אולסן, זמרת פולק-קאנטרי שבקולה מזכירה זמרות פופ נוגה של שנות ה-50, הוציאה אלבום שמשלב את כל מה שהיא הראתה עד עכשיו עם קמצוצים של פאנק ולהקה שמוסיפה עוד רבדים של סאונד, ובכך הופכים את האלבום ככולו למעניין מוסיקלית. במילותיה היא מספרת על מערכות יחסים שנשברו, על אמון מעורער, על האכזבה מאנשים שפעם היו מקשיבים והיום רק רואים את עצמם. אבל איינג'ל אולסן לא רואה סיבה להתבייש בבדידות שלה, היא תיתן כיף לכל מי שיסכים איתה שלבד זה להיתקע וזה לאו דווקא חוויה שלילית. היא דורשת את מקומה בין אנשי האור, היא מבקשת להדליק מדורות גם בזמנים עגומים ולפתוח את החלון כדי לתת לאור ללבות את האש שיש בפנים ואצל אנשים מסויימים יכולה לצאת כשהם לבד.
האמנית כתבה שירים שבהם "את\ה\אתן\ם" יכולים להיות דמויות מתוך סיפורה של הדוברת, אך מצד שני היא גם מדברת אל המאזין והופכת למן חברה לרגע, המלווה את האוזן לסדנת אנטי-רחמים-עצמיים ומזמינה אנשים להסתכל פנימה ולהרגיש בנוח עם מה שיש שם. השיר "Lights Out" מתחיל עם טרגדיה אך מסתיים בסופה של הנפילה, כשיש המשכיות של ריצה. "Dance Slow Decades" מדגישה את ההכרחיות בעשייה כלשהי בלי סיבה אמיתית חוץ מלהיות עצמך, ו-"Windows" הוא שיר המלחמה הגדול ביותר באלה המסרבים לקום מכסאם ולהצהיר שיש אור שאף פעם לא נכבה – הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.
אולסן ניחנה בקול מקסים והיא משתמשת בו בלי לפחד לצאת משוגעת, היא מרימה אותו כשהיא כועסת, עולה לאוקטבות רגישות כדי להראות שבריריות וברגעי פאנק היא נשמעת אף אדישה ובאלבום הזה היא לא פספסה אצלי ולא פעם אחת. יותר מכל, איינג'ל אולסן היא נגישה באלבום הזה, ועם המילים היפות שלה היא סוף סוף יוצאת החוצה וחוגגת את מה שאף אחד לא העז בדרך כלל – את הלבד.

Sharon Van Etten – Are we There

Sharon-Van-Etten-Are-We-Thereהו שרון, שרון. סדנת ההתפרצויות שהיא העבירה אותי עם האלבום הזה עדיין מפתיע אותי מאחר ועד האלבום הזה, לא ממש הבנתי מה פשר ההתלהבות הרבה סביבה. בעברי ובהווה חטאתי בחוסר חיבור לחומרים נשיים, היו כמה יוצאות דופן כמו פטי סמית' האלילה ופיג'יי הארווי ממשיכתה, אבל משהו משך אותי בכל זאת לנסות ולהקשיב לחדש של שרון ואן אטן. הביקורות היללו אותה, במיוחד אחת באתר מוסיקה נטו שטעמנו פעמים רבות חופף מאוד. לקחתי את האלבום איתי לים והשיר השני, “Taking Chances” עשה לי שליכטות בלב. הריפים הצורבים של הגיטרה גרמו לי לעמוד במקום כאילו הייתה זו צפירה שתפסה אותי באמצע דרכי ולא הזזתי שריר. לאחר מכן הגיע "Your Love is Killing Me" שכבר ליווה אותי לחתום על כתב ויתור – איני עוד אותה חן שהייתה לפני שהתחלתי להקשיב לאלבום הזה.
שרון ואן אטן גילתה לי כי פגיעות ושבריריות, תכונות שמקשרים ברוב המקרים לנשים, הם מהכלים היפים איתם אפשר לכתוב מוזיקה, איכויות שמצאתי אצל גברים אך אצל הנשים הבד יותר רך. באלבום הזה היא כתבה על אותם רגעים של בין-לבין, עם בן זוג אך בלעדיו בסצינה, כשהמחשבות שלה רודפות אותה לגבי סיטואציות מסוימות ורגשות שמתפרצים ממנה כשהיא חושבת מהמקום המחולק לרסיסים קטנים של זכוכית. קולה לא חס על המאזינה והיא נקלעת לתוך מערבולת האוקטבות שלה, קול שרוטט כשאינו יכול לשאת כבר את המקומות הנמוכים ביותר, ומנחם כשהוא עולה מעלה ושר "Maybe something will change". היא נוגעת ופוגעת כשיש מגוון צלילי גיטרות מסביבה, אך ההשפעה לא פגה גם כשהיא לבד עם הפסנתר בשיר כמו “I know”, האהבה סובלת מדו-קוטביות ומספיק רק עוד קול כמו של ואן-אטן כדי להשלים את המחלה ולהמחיש את הכאב שלה. השיא בשבילי הוא "Break Me" שאיכשהו נכתב בקצב ומילים שכולם אני, משיטים אותי פנימה כשאני מכניסה גם אורחים אחרים לתוך הקרעים, כשהסירנות רחוקות ואני בטוחה לבד, מרשה לעצמי להיות מושפעת מרחוק, ובסופו של דבר כותבת.
לא חוויתי את כל מצבי הצבירה שואן-אטן כתבה באלבום ובכל זאת התחברתי לכל שיר ושיר, כאילו אני עברתי את אותן תהפוכות ושברים, ממש נגעתי בחיים שלא הכרתי. בין השורות מצאתי כמה שנוגעות ליחסים שלי עם אחרים, לאו דווקא רומנטיים, ומצאתי לי תשובות לכל מיני שאלות, ואיך לא, כדרכה של אמנות מצאתי גם חידות חדשות לפתור. החיבור המושלם שלי לאלבום הזה רק הבהיר לי שיש עוד למה לצפות מהמוזיקה, ההווה תמיד יהיה דל יותר מן העבר המצטבר, אבל יש צלילים שעדיין לא חוברו, ורידים שעדיין לא זרם בהם דם מתרגש, ויש עוד הרבה לאן לנסוע עם המוח. ואן-אטן היא אחת ההשראות הגדולות שלי השנה, וככזו נשמר לה מקום מאוד מיוחד אצלי. מקווה שבתוך החוויה האישית שלי, הצלחתי גם איכשהו להכניס אותה לתודעה שלכם

.

 

ואם כבר אל עצמי, אז למה לא להתלהב קצת מהעובדה שאינטרפול סוף סוף הוציאו סינגל אולפני ליוטיוביה? השלישייה הניו יורקית חוזרת עם סינגל שכולו, איך לא, אינטרפול – ריף גיטרה שמוביל את השיר לאורכו, כל תו הוא עולם ומלואו. אחר כך בא הסולן, מכניס אקורדים מילוליים עם איכויות שעליהן כל הזכויות שמורות לו והרוק חזר לעיר. פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו, אבירי העונות ומצבי הצבירה שלי, חזרתכם מבורכת כמו תמיד. מתי כבר ספטמבר?

לאוהבים את החורף – גרסת הבצורת

01330v

פברואר מתקרב לסופו, אני מסתכלת אל עבר חלון המשרד של המנכ"ל, השמיים מתבדלים מהים בזכות בהירותם מעל מלאותו של הים התיכון. סירה שטה לה על מישור כחול, העצים לא מראים סימנים של תזוזה מיוחדת, הכל רגוע. הבוס מגיע עם חולצה מכופתרת ואלגנטית, ללא מעיל וללא כל דבר נוסף שיכסה אותו, מה שמרמז על מצב הטמפרטורות בחוץ. החורף אינו חורף, במקום לכבד אותנו בצעדיו הכבדים, הוא מדלג בקלילות מקור לחום, מטפטף לנו כמה זרזיפים של גשם, והאוויר נותר עומד בלכלוכו. הדרך היחידה להרגיש חורף היא לייבא אותו מארצות ניכר בעזרת מוזיקה, סרטים וספרים. פנטזיה כמו זו בתמונה למעלה לא תתקיים פה, אבל עדיין אני מייחלת ליום בו אביט אל עבר הנוף בעבודה ואזכה לחזות בגלים אפורים וגבוהים, שתבוא ההרמוניה בין מה שמתנגן לבין מה שמתחולל בחוץ. רק החושך עוזר מדי פעם. הנה שלושה אלבומים שעדיין מחפשים את טיפות הגשם על החלון שלי ובסופו של יום מוצאים דרכם לטפטף לי כמה על הלחי.

 <Noah Gundersen – Ledges <2014

noah-gundersen-ledges-2014

יש מרפסת בדרום ארצות-הברית שמחכה לכל אחד שרק יחפוץ להתארח בה. רצפת העץ מזמינה את כולם להיכנס ולשבת על הכסאות המתנדנדים, פעמוני רוח מסביב מסמנים את רמת ההשתוללויות של האוויר מסביב לקורות המחברות את גג הרעפים האדומים לחום המחמם של הרצפה. כשיושבים ומסתכלים אל חוץ הבית חצר נפרסת מול העיניים עם ירוק של דשא וחום של הרים רחוקים, כשמסיטים את המבט אחורה רואים את דלת הכניסה מסבירת פנים שמאחוריה מבטיחה תחושות חמות של בית, נוסטלגיה ושלווה. אותה מרפסת קיבלה את הצבעים שלה דרך נופים אמריקאיים בהם צפיתי בתור ילדה קטנה בטיול משפחתי קצר, מסדרות טלוויזיה וסרטים בהם צפיתי בטלוויזיה, ומאלבומי קאנטרי כמו זה של נוח גנדרסן. כמו כל אלבום קאנטרי-פולק טוב, השילוב של כינורות עם כבישים אותן סוללות גיטרות הנוסעות לאן שהדרך רק תציע, מעלה את הטמפרטורות בתוך המרפסת וגורם לכל אורח לצאת למסע בעולמו של גנדרסן אחד. סיפורי המשפחה אותם מתאר גנדרסן בקולו הנעים מייחלים לעולם של יציבות, ולמרות שפעמוני הרוח נותנים אותות של כאוס, המוסיקה מסדרת את הכל לכדי תערובת יפה של קאנטרי שנועד לימים הפוכים כמו אלו השנה, אשר מתנועעים בין חמימות לקרירות בעניין של כמה דקות.

**תודה לעמיר חובצי שגילה לי את האלבום המקסים הזה**

<Bill Ryder Jones – A Bad Wind Blows in my Heart <2013

1365245844_61fbo8u34xl

היה משהו באוויר כשביל ריידר-ג'ונס כתב את האלבום הזה, משהו טהור, אוויר נקי שנכנס דרך האף ויצא במילים ופסנתרים החוצה. ריידר-ג'ונס, מי שפעם עיטר את המוזיקה של להקת הקורל בצלילי גיטרה פסיכדלית עבר לשבת מול השמיים המעוננים בכדי לספר עלילות נוגות עם צלילי קלידים ופריטות גיטרה רכות. אנגליה ניגרת מקולו הלוחש של ריידר-ג'ונס: במבטא, בצניעות הנימוסית המשתלשלת מתוך הטון שלו, ובעיקר בטפטופי הגיטרה ברקע שמזכירים ימים בריטים של אפרוריות וגשם שמבקר לעיתים קרובות. את האלבום הזה לקחתי איתי מדי פעם לים, בימים בהירים וגם בימים בהם השחור עטף את הים התיכון, ובכל פעם האלבום פגע ישירות במטרה. בעודי מביטה אל עבר אוקיינוסים של מטקות ונסיונות כוזבים של שיזוף תחת שמש מסתתרת, ריידר-ג'ונס צייר לי שדות שיחים עם עצי לימון, רוחות סוערות, וימים שובבים של חריטות מילים על גבי אלונים עם חברים טובים. ולמרות שאני לא שם בעולם החומרי, בעולם המופשט של הדימיון אני צופה בסצינות מחוויותיו של ריידר-ג'ונס והרוח הקרירה של חופי תל-אביב מעצימה את התחושה של נוכחותי שם. אז מה אם כל נחיתה חזרה על הטיילת מלווה בירוקת של קנאה על כל הכישרון והחוויות, תמיד אפשר לחזור לתחילת האלבום.

< Low Roar – Low Roar <2011

1321541286_frontאתחיל עם תגובה מעמוד האלבום ביוטיוב:
"And this is what happens when you move to Iceland"

ריאן קרזייה (Karazija) עבר מרחובותיה התלולים והצרים של סן פרנסיסקו בארצות הברית אל עבר השדות הפתוחים של איסלנד, וכנראה מצא את מה שחיפש, השראה. אלבום הבכורה של קרזייה (אוי, הלוואי ואני הוגה את השם שלו נכון) הוא החיבור האולטימטיבי של רגעיה הקלילים של להקת סיגור רוס עם השפה האנגלית. קשת הגיטרה מציצה כאשר קולו של האמן עובר אל גבולות הפלסטו, והוא שר על ההתמודדויות השונות שלו בארץ זרה. הכלים סוחפים את האוזן יחד עם גלים גבוהים של ניכור, נחשולים שאינם נסחפים לחוף אלא ממשיכים להינשא לגובה מספיק בשביל לגלוש עליהם עד שהמים והקצף מכסים את כל הגוף בקור. אני לא מבינה את המשיכה האינסופית שלי למוזיקה כזו – כינורות, גיטרות ומלודיקות שבאות לבשר את בואו של הדיכאון, אין הסבר לכזו תופעה, במיוחד כשהיא עושה כל כך טוב בפנים, ולזה גרר אותי גם האלבום הזה. אם החורף היה יותר רציני במחוזותינו, אולי ההשפעה שלו אפילו הייתה גדולה יותר, איה אתה גשם? איה את רוח חזקה מאתרת חצאיות ותחתונים? בינתיים רק במוזיקה.

שיהיה חורף-סתם נעים לבינתיים,

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: