מצעד העשור של הבלוג: מקומות 32-11

denzel2
מקום 32: Shadow Band – Wilderness of Love

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 6

אם לא הייתי רואה תמונה של חברי הלהקה עכשיו, הייתי ממשיכה לדמיין אותם כחבורה של אבירים מימי הביניים שמלקים את עצמם על כך שחזו בכישוף אסור של מכשפה אי-שם ביער, אליו היה אסור בתכלית האיסור להיכנס. אולי בעצם אני אמשיך לחשוב עליהם ככה, אחרי הכל, האלבום הזה של השביעייה הפסיכדלית מפילדלפיה הצית אצלי כל כך הרבה סיפורים, אחד מהם עדיין נמצא בשלב של כתיבה, ובגלל אפלוליותו אני לוקחת את הזמן איתו מפחד שאישאב יותר מדי לתוכו. זו הפעם השנייה ולא האחרונה שבה אכתוב תודה לארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה" על כך שהכיר לי את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של העשור האחרון.

רק צריך לקחת נשימה עמוקה, ללחוץ פליי וצוללים לתוך היער

 

מקום 31: Anna Von Hausswolff – Dead Magic

566446מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 1

בסקנדינביה יודעים לכתוב מלאכים ושדים, יודעים לכתוב על שלג ועל רוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, ואנה וון האוסוולף היא לא סקנדינבית יוצאת דופן בקטע הזה. בעזרת ידיים שיודעות מה ערכו של העוגב, שנחשב בעיניי לאחד הכלים החזקים ביותר שיש למוזיקה, היא כתבה אלבום שלם מכושף ואפל על מלאכים ושדים, על שלג ורוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, רק שהוא חי אצל האוסוולף בגרון הצורב, בתזמור שעוטף את צלילי האורגן הגותי, בזמן שמרגיש כאילו עומד מלכת בזמן שמקשיבים ליצירת המופת הפוסט-רוק-מטאלית הזו.

יצירה אחת מתוך חמש סך הכל בכל האלבום הקסום הזה

מקום 30: Susanne Sundfor – Ten Love Songs

alb91979מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 8

סוזן סונדפור, אבירת הפופ הסקנדינבי, מנתצת שלשלאות העוגבים, מסלסלת האוקטבות, בחיי שאם היו לה שלושה דרקונים הייתי כבר כורעת ברך מולה. היה לי יום שלם שבו כל מה שיכולתי להקשיב לו זה "Fade Away" וכשיצא האלבום הצטרפו אליו עוד תשעה שירי פופ על אהבה אפלולית, עם לחנים אפלוליים ועוגב שאני כל-כך פחדתי ממנו כשהייתי קטנה והיום הוא אחד הכלים האהובים עליי כשמשתמשות בו נכון (ראו את האלבום הקודם ברשימה). רמיקס אחד הספיק בשביל להכיר לי את סונדפור ולהפיל אותי ברשתה לעולמי עד.

פופ יכול להיות מעניין, תבניתי במובן שהוא משחזר אמנים דומים מהעבר, אבל עדיין יש את הקול והגוון שהם כולם ביחד אך ורק של סונדפור

מקום 29: Charlotte Gainsbourg – Rest

6209385-mמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 14

שרלוט גינזבורג תמיד נמשכה לאפלה ואולי בגלל זה היא תמיד רדפה אותה. המכה השחורה לקחה ממנה את אביה המפורסם סרג' גינזברוג בשנות ה-90, ולאחר שני עשורים היא לקחה את אחותה קייט שהתאבדה, היא הביאה לה אלף ואחת חרדות וספקות, ועם כולם גינזבורג היפה מכולן החליטה להתמודד דרך המוזיקה. האלבום Rest הוא הראשון שבו גינזבורג כתבה את המילים לשירים שלה, ונראה לי שבגלל זה הוא גם הכי טוב שלה. יחד עם המפיק SebastiAn, יצא לה אלבום שלם מלא בתוגה אלקטרונית ובסופו נשמע הכוח שגורם לגינזבורג להמשיך למרות האפלה – האהבה דמותה של בתה הקטנה ששרה את האלפבית. 

הקליפ היפהפה לשיר שסוגר את האלבום ומסתכם במנוחה

מקום 28: Timber Timbre – Creep on Creepin' On

200x200-000000-80-0-0מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

בדקה וחצי שעבדתי בשביל וואלה! וסיקרתי הופעות עמדה בפניי בחירה: לבקר את ההופעה של SWANS ברדינג או ללכת לראות את טימבר טימבר בבארבי. בחרתי באחרונים ויצא שהתאהבתי לחלוטין בלהקה שלא ציפיתי שזה יקרה לי איתה, ועד היום היא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בארץ אם לא בכלל. הגבריות של טיילור קירק היא מלוכלכת, הוא מודע לחרמנות שלו ועם זאת גם לרצון שלו ברומנטיקה אם היא קיימת בכלל, את כל זה עטפו חברי הלהקה בתור מה שנשמע כמו הפסקול הכי טוב שניק קייב אי פעם יכול היה לכתוב למערבון, רק שזה לא ניק קייב, אילו טימבר טימבר ואני כל כך מודה שהמוזיקה המערבונית שלהם קיימת, וזה האלבום הכי חזק שלהם מבחינתי.

אני מקשיבה לשיר הזה ועדיין מהדהד לי הביצוע המדהים מההופעה ההיא

מקום 27: The Boxer Rebellion – The Cold Still

70420מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

אני יכולה להודות לצוות פס הקול של עונה 4 של שיימלס שהזכירו לי את האלבום הזה, וגרמו לי לדגור בתוכו יותר ברצינות במהלך העשור האחרון. הם עשו את זה עם השיר "Caught By The Light" שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים באלבום, אלא אחד מהשירים היפים בכלל לטעמי. הבוקסר ריבליון הייתה להקה שאני מחשיבה כחלק מהתקופה שנמסה מהזיכרון הקולקטיבי, תקופה של אינדי אמריקאי של דת' קאב פור קיוטי, שבה חברי להקות רוק לא פחדו להיות יותר רגישים ופחות כסאחיסטים או טרנדיים.

השיר המדובר – Caught by the Light

מקום 26: The Morning Benders – Big Echo

‏‏לכידהמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

היה הייתה תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים, כשעוד היו חנויות מוזיקה, וביום בהיר אחד קיבלנו חבילה מאחד הספקים הרגילים ואחד מהאלבומים המפתיעים בתוך הארגז היה האלבום של המורנינג בנדרס. אני לא ציפיתי שייצא אלבום כל כך משפיע, קיוויתי שהוא יהיה כזה כי נמשכתי מאוד לעטיפה, והנה הגיע לאוזניי אחד האלבומים שישבו כמו המכסה המושלם לאוזן שלי. המורנינג בנדרס (היום להקת הפופ הנוראית Pop etc.) הפיקו אלבום של אינדי-פופ מקסים, גיטרות שנשמעות כאילו מחשמלות מרשמלו מתוק ואסופת שירים מגוונת בחולמניותה, כמה חבל שהם לא המשיכו בדרך הזו, אבל לפחות יצא לי לראות אותם על במה סאונתית במיוחד אי-אז בפסטיבל ורכטר 2010 מבצעים בעיקר את האלבום הזה.

השיר המתוק שפותח את האלבום וגורם לי לקוות שביום מן הימים יתעוררו חברי הלהקה ויחזרו לדרכם המקורית והמעניינת הרבה יותר

מקום 25: Giles Corey – Giles Corey

4037261-mמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

עדיין קשה לי עם האלבום הזה. מאז שארז הכיר לי את האלבום הזה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להקשיב ומכבה באמצע כי את הכאב של דן בארט, שקרא לעצמו ג'יילס קורי בשביל הפרויקט הנ"ל, אי אפשר להכיל בשלוק אחד, ואי אפשר גם לתקופות ארוכות. הוא נכתב כתוצאה מניסיון התאבדות של בארט והוא עדות מוזיקלית של הדיכאון החשוך ביותר. למרות שלא יכולתי לצלול אליו באופן קוהרנטי, זה עדיין אחד האלבומים שהכי הזדהיתי איתם בעשור האחרון (בלי ניסיון ההתאבדות, לא לדאוג), ולהגיד את האמת אני מפחדת שהוא ילווה אותי בעשור הבא, אני מקווה שאולי כמוזיקת רקע אבל על מי אני עובדת. 

להרחיק חפצים חדים מהישג יד, ללחוץ פליי ולהקשיב עד הסוף, כי ככה נשמע עצב כואב וחשוף לגמרי

מקום 24: Beck – Morning Phase

1183545-mמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 1

תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין דבר העומד בדרכו של בק להקליט כמעט כל ז'אנר אפשרי, וגם כשהוא עושה פולק-קאנטרי זה פשוט עובד. למרות שהרבה אוהבים לקרוא לו ככה, זהו לא אלבום המשך ל"Sea Change". הוא אמנם מאוד איטי וקאנטרי-פולקי, אבל אין בו שום דבר חוץ מאהבה לעולם שבו בק חי, והוא עומד כהיפך גמור של האלבום ההוא עם אורות של בוקר והבטחה של עתיד בהיר. "Waking Light" הוא אחד משירי העשור שלי, דרך אגב, אחד הטובים ביותר שהרב-אמן אי פעם כתב.

זה שיר שלא מספיקה לי האזנה אחת כשהאלבום מגיע אליו, פשוט לא מספיקה

 

מקום 23: Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze

kurtvilewalkinonaprettydazeמקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 4

הגיטרה של קורט וייל מזכירה את ניל יאנג, הגישה שלו לכתיבת שירים מאוד מזכירה עוד גדולי פולק-קאנטרי כמו קרוסבי, סטילז ונאש, אבל ההגשה שלו היא קורט ויילית, הגשה אדישה ואמיתית שאפשר לקחת אל הדרכים בין הן ארוכות או קצרות. מבחינתי האלבום הזה הוא הטוב ביותר של וייל, זה שאני חוזרת אליו הרבה יותר, אלבום שאחריו אלבומים אחרים של וייל נשמעים כמו ניסיון לשחזר את היופי שלו, וגם אם הוא לא מנסה, הוא הפך נוסחאתי שזה טוב למי שאוהב את הסגנון שלו, אבל אחרי Waking on a Pretty Daze אני לא צריכה יותר מדי. הגיטרות היפות ביותר שלו נמצאות ב"Pure Pain", הלחן היפה ב"Girl Called Alex" וקריאת ה"וו!" הכי כיפית ב"Shame Chamber".

זה שיר שהתחיל יום של הופעות בפסטיבל פרימוורה בשנת 2013, יום של הופעות שלא אשכח בחיים והנה הוא בגירסה חיה מפסטיבל אחר

מקום 22: Susanne Sundfor – The Brothel

The_Brothelמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג וגם לא הכרתי את סונדפור הנהדרת באותה תקופה

לפעמים כתבתי את זה כל כך מדויק שאני לא רואה סיבה לגוון: "האלבום הוא מאמץ אומנותי משותף של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד המשלב בתוכו עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור; כולן חיות של הלילה, כולן הן חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית, והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה, כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים."

I want to be stung by the stars, I gave her my soul and my heart

מקום 21: Interpol – Interpol

interpol__jpg_200x215_q85jpgמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שדורג גבוה

מי שכתבו את האלבום שהכתרתי לתואר אלבום העשור שלי מצאו את עצמם במקום 21, עם אלבום אחד ויחיד שנכנס אל תוך המצעד מתוך שלושה שיצאו העשור האחרון. באלבום הרביעי והאחרון שלהם עם קרלוס הבסיסט, שמרו חברי הלהקה על קצת מהטעם האפוסי שנשאר מ"Our Love to Admire" וכתבו עוד כמה המנוני פוסט-פאנק למעריצים אדוקים כמוני, עם מילים שרק פול בנקס יודע לכתוב, עם אלף משמעויות שמזדהות עם רוב החלקים שלי בגוף. בנוסף, זה גם האלבום שהטיס אותי לראות את החבר'ה פעמיים והביא אותם ארצה בכדי שכולם יוכלו לראות את הקסם שהוא אינטרפול, קסם שבחיים שאף להקת פוסט-פאנק אחרת לא תוכל לשחזר מבחינתי, ולפי מה שנשמע כרגע, גם אינטרפול לא יכולים או רוצים.

אני אוהבת את ההקלטה המעוותת של השיר מהאלבום בוידאו הזה, ואני אוהבת את אינטרפול על כך שהם יכולים לשלוח את המאזינה עם שיר סוגר כל כך מדהים

מקום 20: The National – Trouble Will Find Me

200x200-000000-80-0-0 (1)מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 5

קודם כל, עם פתיחה יפהפיה כמו עם "I Should Live in Salt" לא מתווכחים. דבר שני, מנחם אותי לחשוב שגם היום, כשירד לי מהלהקה הזו לגמרי אחרי שני אלבומים אחרונים מאכזבים, יש עדיין את האלבום הזה לחזור אליו. השירים שהזדהו עם כל כך הרבה רגעים בחיי עוזרים לי לזכור ימים חזקים יותר של מוזיקה שהתמזגה כל-כך יפה עם היגון שהוליד למאט ברנינגר משפטי מחץ חצי-מדכאים וחצי-מצחיקים, עם מוזיקה שפחות התחנפה לקהל הרחב והתבוננה יותר פנימה. אני מתגעגעת לנשיונל של פעם, אבל מי אני שאפסיק שינויים שנראה שרבים אחרים דווקא כן מעריכים.

Tunnel vision lights my way, lead little life today

מקום 19: Keaton Henson – Dear

0886919604023_p0_v1_s1200x630מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

תווי פניו של קיטון הנסון מתארים את פרצופו של עצב כשהוא יפה ומכוער בו-זמנית, כשכואב כי יש אהבה מתוקה לבלתי-אפשרי, כשרוצים רק לשכב בתנוחת עובר, לרחם על עצמנו ובכל זאת לשפר את המצב. הזקן העבה אמנם הסתיר במשך השנים את רוב עור פניו, אבל העיניים דיברו את הרגש המנוכר הזה, ואם אף פעם לא ראיתם את העיניים שלו, אז אפשר לשמוע אותו בקולו החצי-בוכה, אפשר לקרוא אותו במילותיו היפות, אני עדיין נותנת לו להדהד ברגעים רומנטיים בהם אני לא מוכנה להכיר כל כך בטוב שיש בחיים האלה. מבחינתי הנסון הוא הגירסה הבריטית והפחות סחית של מקסימיליאן הקר, דיכאון רומנטי לפני חראקירי רגשי לא בריא, ולמרות הכיעור של ההרגשה הזו, יש בה עדיין כל-כך יפה ובאלבום הזה הנסון עשה אותה היפה ביותר.

She loved/left him, he loved/left everything

מקום 18: Julie Byrne – Not Just Happiness

julie-byrneמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 4

מצטטת את עצמי: "אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום […] הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.

בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו."

היא כל כך יפה, היא זזה כל כך יפה עם הגיטרה והשיר רק ממחיש את הכל באוזן

מקום 17: Mick Flannery – I Own You

0005732249_200מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 11

האדם "הפשוט" הולך ברחוב כשהחושך מכסה אותו במעיל של מחשבות מטרידות. אפשר להסתכל על הכוכבים מהחלון, על האנשים היפים דרך המסך, על אורות ואנשים שנראים כאילו הלילה הוא שלהם; אילו יכולים להיות רחובות שונים שצועדים בהם, על המדרכות או על הכבישים, בין סמטאות או ערים, אבל הכל נשאר אותו הדבר – אותו מעיל, חרדות שמשאירות את אותו אדם "פשוט" תלוי בין הרצון שלו להפסיק עם הלבד, ובין החשש שעם כל לב שייחשף תיחשפנה גם שיניים חדות ודוקרניות. מיק פלאנרי כתב אלבום שמשדר את הניכור הזה, הוא הצליח לדייק כיעור אנושי של אלימות עצמית וחיצונית, הוא הצליח ליצור יופי שאפשר להזדהות איתו בין רחובות דומים ומדממים בדידות.

השיר האהוב עליי מהאלבום, שיר שמצייר במוחי סצינה שלמה בכיכובו של מייקל שין, ואני מקווה לסיים לכתוב אותה ביום מן הימים

מקום 16: Nico Georis – Songs From Nowhere II

a2650097333_16מקום במצעד האלבומים של 2011: לא הכרתי אותו אז, לא דורג

ניקו ג'וריס העביר את מירב העשור האחרון במציאה של צלילים חדשים. הוא חיפש השראה בין כנסיות בפריז, פיתח חיבור לצמח גדול בשם שירלי והקדיש לפעימות שלו אלבום שלם, איתר מקצבים שונים מהטבע וניסה לנגן אותם באלבומים אינסטרומנטליים, אבל בעשור שלי הוא כיכב דווקא עם אלבומי הפולק-אמריקנה, כש-"Songs From Nowhere II" הוא אחד מהכוכבים הראשיים שלי. האלבום הוא די פשוט, מאוד קצר אבל מספיק בשביל לקבל ממנו הרגשה של בית, הסאונד הביתי רק מוסיף לכל האווירה החמימה שהוא משרה, ואפשר אפילו לחשוב שיושבים מסביב למדורה עם מספר סיפורים. אילו רק ג'וריס היה יודע שהמוזיקה הפשוטה הזו פתחה אצלי בדימיון עולם ומלואו, אני מקווה יום אחד להודות לו על ההשראה שהייתה לו עליי.

לא כדאי לשבת לידי כשהשיר הזה ברקע, כן כדאי להקשיב לו בכל מקום אחר ולהקשיב למילים המדהימות

מקום 15: Elbow – The Take-off & Landing of Everything

v82659p5e3g_lמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 4

לגיא גארווי ניתנו הרבה מתנות במהלך חייו, שתיים מהגדולות ביותר הן כשרון הכתיבה שלו, והשני הוא הקול. כשרון הכתיבה שלו משתווה להרבה משוררים שהיו פה לפניו, משוררים רומנטיים שלמדתי עליהם בתואר לספרות אנגלית כמו וורדסוורת' ולורד ביירון, רק שהוא עושה את זה בשפה יותר עכשווית שאיכשהו בכתביו נשמעת עתיקה יותר, יפה יותר. על הקול שלו אי אפשר לכתוב, אפשר רק להקשיב ולהבין שמה שיוצא מגרונו היא אש חמה של נחמה וצניעות. יחד עם יכולותיו ההפקתיות והתזמורתיות של קרייג פוטר שמשרת גם כקלידן הלהקה, אלבואו יצרו עוד יצירה אפית, מתקדמת יותר מחומריהם הקודמים, נוגה ואיטית יותר. האלבום הזה תמיד מחזיר אותי להתחלה יפה, לזמן שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב טוב כמו אחרים והתחלתי לכתוב שירה, לא טובה כמו זו של גארווי, אבל תמיד שואפת לשם. אלבואו היו תמיד המייבאים הנאמנים ביותר של דמעות על לחיי, וזה אלבום שלא מפספס גם כשאני מקשיבה לו היום.

שני שירים שמתחברים ביחד בפתאומיות שתמיד גורמים לחנק קל בגרון הרגיש שלי

מקום 14: Father John Misty  – I Love You, Honeybear

father-johnמקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 4

ג'וש טילמן התאהב באמה אליזבת' והפך אותה לאישתו, ומיד לאחר מכן הקדיש לכל הדרך אליה ואיתה אלבום שלם שמדבר על אהבה וכל החרדות שלו לגבי הרגש המוזר הזה. בין מנגינות קיטשיות יותר ומנגינות קיטשיות פחות, טילמן שפך את ליבו בצורה הכי כנה ומדוייקת שרק הוא מסוגל לה, עם ההתחכמויות שרק הוא יודע להביע במילים, ואני תמיד אישאר עבד להן. יחד עם ג'ונת'ן ווילסון הוא הפיק אלבום קאנטרי-פופ-רוק שמדבר על הכל מהכל, מספר על מפגשים עם נשים אחרות, על האהבה שגוברת על הכל ועל הפחדים שלפעמים גוברים מעל הכל, ומשום מה לא הצליחו להרוס את הדבר הטוב הזה שקרה בחייו. באלבום ורוד ברובו, הוא הצליח להשחיל גם כמה אגרופים לבטן בשם "Bored in The USA" והפנינה הלירית "Holy Shit" שמסתכמים במפגש אחד ויחיד ששינה את חייו ולמעשה הציל אותם. טילמן הרומנטי אינו שונה כל כך מהטילמן שמציג את עצמו באלבומים אחרים, אבל הוא הכי נגיש. 

מילים שהן כולן אמת באוזניי בביצוע כל כך מדויק, כל כך מזוקק

מקום 13: Julie Byrne – Rooms with Walls & Windows

juliebyrne2מקום במצעד האלבומים של 2014: לא דורג

הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הייתה בבוקר במשרד משעמם שבו הועסקתי בתור מזכירה משועממת וזה היה עוד יום שישי בודד שבו חיכיתי למנכ"ל שיגיע משועמם בחיפוש אחר משימות משעממות בשבילי. במשרד היה נוף לים, ובזמנים מבודדים כאלה כל כולו היה פתוח לפניי בלי אף מנהל פרוייקט שיסתיר לי את חלונות המשרדים הקטנים מסביבי. הים היה נותן לי רעיונות לשירה בימים כאלה, אבל באותו בוקר מישהי אחרת העיפה אותי לגמרי עם קול לוחש וגיטרה אחת ויחידה. אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא לא הטוב ביותר שלה, אבל הוא כן האהוב עליי כי אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שיוטיוב חשב לנכון לשים לי את האלבום שלה ואת דמעות ההתרגשות בפעם הראשונה ששמעתי את "Young Wife" שעד היום הוא אחד מהשירים שמתחברים אליי ישר לרגעים יפים יותר ויפים פחות, לרגעים בהם אני כמהה למישהו ורגעים שבהם אני מאמינה שלבד זו הדרך העדיפה לחיות.

I made my life simple by learning what I can't keep

מקום 12: Caveman – Coco Beware

cocobewareמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

קייבמן לקחו את רוק הגלשנים שהפך להיות מאוד טרנדי בעשור האחרון, את הגיטרות הורידו מהגלים, הטביעו אותן כדי להפיק סאונד שנשמע כאילו מגיע ממעמקים, ויצרו מה שאני אוהבת לקרוא לו מוזיקה לצלול איתה. האלבום "Coco Beware" משלב גיטרות עם מקצבים מכל העולם, סוג של Mgmt רק פחות מוזרים ויותר מלודיים, פחות מתאמצים ויותר מתחנחנים לאוזן. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא אחד מהנשמעים יותר אצלי, ואני מאוד מקווה ששני האלבומים הראשונים שלהם יגיעו לספוטיפיי כדי שצרכנים אחרים גם יוכלו ליהנות מהאלבומים הכיפיים שלהם.

את הלהקה הכרתי דרך מני אבירם שפירסם בבלוג שלו בוואלה! את הביצוע המפעים הזה לשיר מהאלבום

מקום 11: Damon Albarn – Everyday Robots

393106מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 7

אם הייתי צריכה לבנות חבורת גיבורי-על משלי, אין ספק שהטוני סטארק/מנהיג של החבורה היה דיימון אולברן – מלא אגו מבחוץ, מלא בעצמו מבפנים גם בלי שיודה בזה, אבל תמיד תמיד עם לב גדול והרים על גבי הרים של שאיפות ליצור עוד ועוד הרים, לשבור גבולות ובעיקר לתקן את העולם דרך הכשרון הפרטי שלו. באלבום הסולו שלו, אולברן נתן למאזינים חלון נדיר אל תוך החיים הפרטיים שלו, ודרך הפסימיות שלו על עולם שמתנכר לעצמו "בעזרת" טכנולוגיה, הוא בנה תמונה של עבר והווה עם היכולת המלודית שהוכיחה את עצמה כאחת המשפיעות בעשור האחרון, לפחות עליי. בעשור שבו החלפתי ז'אנרים אהובים כמו גרביים, תמיד נשאר אולברן שבנה בסיס מוזיקלי שתמיד יכולתי לסמוך עליו שיחמיץ את הלב במינון הנכון וגם ילטף תוך כדי עם הקול שאני עבד לו, וזה האלבום החזק ביותר שלו העשור.

גירסה חיה של אחד השירים הכי חזקים באלבום. הו, דיימון אולברן

החלק הבא והאחרון יגיע עם עשרת הגדולים! יאי!

שתהיה שבת נעימה,

חן.

 

denzel2

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

2013fanfareישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

2013phoenixאלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא 2013mazzyמכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם 2013gregoryמשקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה 2013keatonכנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים 2013cavemanהאלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו 2013thenationalכבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע 2013vileאל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

2013deerhunter

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

2013arcade

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

2013travis

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

האביב הספרדי – סיקור פסטיבל פרימוורה 2013

Prima3

המטרה העיקרית לקיץ 2013 הייתה לראות את בלר, ואם כבר בפסטיבל, אז למה לא לתבל עם איזו פנטזיה על הופעות נוספות של פאת'ר ג'ון מיסטי, פטריק ווטסון, סופיאן סטיבנס וגריזלי בר? הפסטיבל היחיד שהתקרב להגזמה הזו היה קואצ'לה, אבל המסע אליו היה מוגזם בפני עצמו מאחר והוא מתרחש כל שנה בחוף המערבי של ארה"ב. אז איילת ואני "התפשרנו" – הפעם ניסע לפסטיבל פרימוורה בברצלונה, וכערך מוסף למטושטשים קיבלנו מכל הפנטזיה גם את גריזלי בר. אחרי שמספר חברים חזרו משם עם חוויות חיוביות בעיקר, הגיע הזמן לגלות בעצמנו את החגיגה הספרדית של האינדי. ב-22 במאי הגענו לנתב"ג ארוזות בציפיות, עם מלא תוכניות באמתחתנו, ובסופו של המסע שמחנו לגלות גם כמה הפתעות.

ביום הראשון הגענו למתחם הפסטיבל די מוקדם בשביל לסקור את האזור. בין בניינים גבוהים אשר עוצבו בשיא המודרניות, אחרי עלייה מתונה ברגל, הוצב בפנינו שלט כניסה כמו ללונה פארק. קיבלנו את הצמיד הכחול של יום חמישי וכשנכנסנו גילינו מולנו הרבה כחול של ים. במת הפרימוורה נמצאה בצמוד לבמת ה"ריי-באן" – מן אמפיתיאטרון עם משטח עמידה רחב במיוחד. ישבנו שם בכדי לנהל את הלו"ז שלנו, ולראות כיצד נעבור בין במה לבמה. גילינו שזה לא הולך להיות קל, אבל הפסטה במתחם דוכני האוכל הבהירה לנו שטעים דווקא כן. בחורה ספרדייה שאלה אם נסכים להשתתף בסקר – כששאלה מי הם שלושת הלהקות העיקריות אותן באנו לראות בפסטיבל ענינו לה: בלר, גריזלי בר, ודירהאנטר. הפסטיבל התחיל ככה וגם הסתיים, אל דאגה – הסוף טוב!

בשעה שבע, בבמת Vice, כשרוח חזקה התבדרה לה בשערנו וחשפה את תחתונינו לעיני כל, עלתה להקת "Woods". את החבר'ה הכרתי דרך ארז סובל, שמאוד התלהב מהם בשנה שעברה. ארבעה חבר'ה בלבוש ג'ינסי ופשוט עלו לבמה, שתי גיטרות, בס, תופים וקול אחד מתוק של הסולן ג'רמי ארל. לא היה הרבה הבדל בין האלבום עצמו להופעה, אך היה נחמד לראות את האנשים מאחורי אחד האלבומים הטובים של שנה שעברה. לאחר 45 דקות ירדו חברי הלהקה מן הבמה וגילינו כמה צריך לצעוד במהלך הפסטיבל. עשינו פעמינו לכיוון הבמה הראשית "הייניקן", שם חיכו לנו גבוהים מסתירים, אמריקני מתלהב ו-Tame Impala. את החומרים שלהם רק חצי הכרתי מכיוון שלא השקעתי באלבום השני שלהם הרבה זמן, ואת הראשון הסתבר שהספקתי לשכוח. ולמרות זאת, נתנו החבר'ה המסטולים הופעה לתפארת אוסטרליה, הציגו את הבסיסט החדש של הלהקה, והודו בכך שזו פעם ראשונה שהם מופיעים מול גלגל ענק וירח מלא. מאחורי הלהקה הוצגו על גבי המסך אפקטים אשר נוצרו על ידי נגינת הגיטרה של הסולן, קווין פארקר, ממש כמו שומר המסך של וונדאוז מפעם, רק עם ריח של חשיש באוויר. הגבוהים הסתירו, האמריקני טען שזו הלהקה הכי אהובה עליו ובכל זאת לא ידע אף מילה וקרא לקלידים גיטרה, אבל שזה יפריע? אולי רק הלחץ להגיע לגריזלי בר לשורה הראשונה.

Tame Impala, אין כמו זום.

Tame Impala, אין כמו זום.

מבמת "הייניקן" הגיע הזמן לחנוך את במת "פרימוורה" – שם הופיעו Dinosaur Jr. היה שם חנוק, פוגואים מדי פעם ומלא שיכורים, אסכם בכך. הגריזלים היו אמורים להופיע אחריהם, והדרך לשורה הראשונה נראתה מפרכת במיוחד. וכאן נח הקסם של הפסטיבל הזה – אף לא איש אחד נותר בשורה הראשונה לאחר שג'יי מאסקיס וחבריו ירדו מהבמה וכך יצא שאיילת ואני זכינו לראות את גריזלי בר מהאמצע-צד, כיאה לנו.
כאשר נשענו על גדר הבמה, הבנתי שכדי לשמור על המקום אצטרך לוותר על ההופעה של דירהאנטר שהתרחשה במה ליד ב"ריי באן". ביקשתי מחברתי שנתכחש לקיומה של הלהקה בליין-אפ, אך זה היה קשה כשקולו של ברדפורד קוקס עיטר את האוויר הנקי של הים וגלש לאוזניי כשישבתי לא רחוק משם. "Cover Me" התנגן ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלקום, לרוץ ולראות במה מדובר. מרחוק הבחנתי בקוקס עם שמלה ואטיטיוד של רוקר, צילמתי תמונה שתיים ושבתי למקום הבטוח שלי מול גריזלי. לקח זמן לפני שהם עלו, ופגשנו שם זוג ישראלי חמוד, חלקנו עניין בספרות ובצילום, ואפילו קיבלנו קורס מקוצר על איזו, תריסים וצמצם. כשהגיע הזמן לעמוד, גילינו מאחורינו זוג של שיכורים שאיים להרוס את החוויה – אבל אז אד דרוסטי, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר עלו. והזוג התחפף בשלב מסויים. אז מה?

גריזלי בר, הו גריזלי בר. כמה זמן לקח לי להבין מה עובר לי באוזניים כשהקשבתי ל"Veckatimest", כמה התאהבתי במפגן הקולות של הארבעה, והנה הם באו מולי – מהאוזן הגיעה המוזיקה המופשטת של הלהקה אל העיניים, עם תפאורה מהפנטת של מנורות סיניות, שכאילו ריחפו להן מאחורי הלהקה. דרוסטי, רוזן, טיילור ובר נתנו את כל כולם, כל אחד ברצינותו יחיה, ובהרמוניה הווקאלית שלהם העיפו אותי אל השמיים. לא הצלחתי לבחור לי מישהו להתמקד עליו כל ההופעה, כל אחד היה צבע מוזר, וביחד עם התערבבו והתיזו צלילים על הקהל כמו ג'קסון פולוק. ב-"Knife" הכוכב היה כריס טיילור, בסיסט הלהקה וגם המפיק, שלא הצליח לעמוד בשקט כששר את קולות הליווי לדרוסטי. זה נראה כאילו הקול לא יוצא לו רק מכיוון המיתרים, אלא מכל וריד אפשרי. "While you Wait for the Others" היה יותר עוצמתי מבאלבום. הלוואי והייתי יכולה לתאר לכם את מה שניגר שם מגרונם של הארבעה. השיא בשבילי היה "Half Gate" שפתח שער לכמה דמעות והרוח שלא הפסיקה להעיף אותנו נכנסה בשביל לעשות את אותה עבודה גם על הלב. "Sun in your Eyes", שסוגר את אלבומם האחרון "Shields", סגר גם את ההופעה. ולריה וגלעד, הזוג החמוד, שאלו אם נבוא לראות את פיניקס אחר כך, אני הייתי צריכה כמה דקות להירגע. הבמה בינתיים התרוקנה ואני ניסיתי לעכל שדציבלים ואוקטבות ווקאליות עטפו אותי למשך שעה, ולא ידעתי איך אפשר להמשיך מכל כך הרבה יופי הלאה. על הבמה התרוצץ איש צוות שקימט בברוטליות את הסטליסטים וזרק אותם אל הריצפה. צעקתי אל המאבטח הקרוב שיביא לי את גוש הניירות וקטפתי מההופעה הזו מזכרת לעולמים.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

לקח זמן להגיע חזרה לבמת "הייניקן" שם חיכו לנו פיניקס המתוקים. פספסנו קצת בגלל השוק הווקאלי שלי, אבל הספקנו להגיע בדיוק ב"Girlfriend", שלדעתי הוא השיר הכיפי ביותר של הלהקה עד כה. הלהקה הצרפתית, בראשותו של תומאס מארס, שפיתחתי סוג של קראש על השיער שלו, שילבה בין שירים ישנים יותר לחדשים דנדשים. מארס ירד אל הקהל, הסתובב שם, לחץ לכמה מעריצות ידיים והצליח לרגש כמה שם למרות תווי פניו האדישים. "1901" גם היה שם בשביל להקפיץ אותנו, ג'יי מאסקיס עלה לעשות כמה ריפים יחד איתם, והנה היום הראשון נגמר. לפחות בשביל איילת ובשבילי שכבר לא הרגשנו את הרגליים. המיטה חיכתה לנו מסודרת ומגונדרת במלון, והיינו מוכנות להיזרק עליה בהרבה חששות לקראת היום הבא.

התעוררנו לצלילי "One Love" של מרטין פרימן, מן תזכורת כזו שיש עדיין עונה שלישית של "שרלוק" לצפות לה. עשינו גיחה לסטארבאקס, שיחקנו אותה מטיילות, ועלינו יחסית מוקדם על הרכבת התחתית לכיוון מתחם "פרימוורה" כדי להתחיל את היום השני, היום הגדול, היום של בלר. על ההופעה שלהם כתבתי בדמעות ותוכלו לקרוא פה, אך היו להם כמה וכמה מחממים ששווה להזכיר. היום היה יום שישי, השעה שש לפנות ערב, ומה יכול להיות יותר מתאים מאיזה פולק, משהו קאנטרי רוק, אולי איזה קורט וייל ולהקתו The Violators. השמש עדיין בצבצה לה, מתחתיה חול אפור וחצץ, אך וייל פרס בפנינו שדות רחבים של ירוק כפרי עם שירים כמו "Jesus Fever", "Waking on a Pretty Day" והשיר האהוב עליי מהאחרון שלו "Girl Called Alex". את וייל הכרתי כשהוציא אלבום "Smoke Ring for my Halo" לפני שנתיים, והתאהבתי בו אחרי ששמעתי את "Peeping Tomboy". בהופעה בפרימוורה, לאחר שנפרד בעליצות מהלהקה שלו, הוא הגיש עם גיטרה אקוסטית ותו לא את השיר הזה, ואיך לא, ריגש אותי עד דמעות. עם הקול האדיש שלו, שהוא חלק גדול מהקסם שלו מבחינתי, השיער שלא הפסיק להסתיר פרצוף עייפייף ולהקת פולק-רוק מצויינת באמתחתו, הגיש קורט וייל מה שתמיד ייחלתי לו – הופעת פולק לסופ"ש קסום. אחרי ההופעה התחיל להחשיך, ועם העלטה הגיע גם גל קור מטורף שאיים להרוס את חוויית הבלר שחיכתה לנו מספר שעות אחר כך. רעדנו, שפשפשנו חזק את הרגליים והידיים, אפילו קפצצנו, שום דבר לא עזר. ואז "Django Django" עלו. בחליפות ספק עתידניות ספק קרפטוורק, עלתה הרביעייה הבריטית לעשות הרבה שמח לגוף ולנשמה. איילת ואני התחממנו תוך כדי ריקודים לקצב השירים, ובלי שציפינו קיבלנו מרענן רשמי לפסטיבל. ג'יזס ומרי צ'יין עלו אחר כך. אני… לא… אהבתי… מצטערת פנינה. אחר כך עלו אלה, נו, שכחתי את שמם.
אחרי יום שלם בבמת "הייניקן", בתנועת ריחוף קלילה, וכאבי טוסיק וכתפיים, הגענו חזרה ל"פרימוורה" שם חיכו לנו "The Knife" בהופעה שכללה להקה מקצועית של רקדנים מודרנים והרבה אלקטרוניקה אפלה ברקע, דברים שעשו חשק להישאר שם, ובכל זאת הגוף שלנו היה כבר שבור מהחוויה של… נו, ההם. סיימנו את היום עם מנת "בלר" של המבורגר טבעוני עשוי מחומוס, ובין חלקיקיו, התעופפו להם פרפרים קטנים בבטן.

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

לאחר חלום הזוי על דואט של אדל עם ג'ניפר לורנס, התעוררתי במטרה להבין אילו ברגים השתחררו לי בתת-מודע, לא הגעתי למסקנה נחרצת מאחר והמחשבות סטו היישר אל הרביעייה המטושטשת שעשתה לי את החיים זוהרים יותר, ואת ברצלונה מושכת אפילו יותר ממה שהייתה. "One Love" סימן שהגיע הזמן לקום, הסתכלתי על הפלאפון וראיתי הודעה על כך שגם "בנד אוף הורסס" לקו במחלת הביטולים (שלצערי הדביקה גם את רודריגז שהיה אמור להופיע באותו יום). כשראיתי את המשך המשפט דפקתי את אחת הצרחות הקולניות בחיי, ואיילת מיהרה להרגיע אותי. דירהאנטר נועדו להופיע במקום הסוסים, וכל כך שמחתי על כך, לא עוד אצטרך להתכחש לעובדה שהם היו שם, והקנייה של הדיסק החדש שלהם בFNAC הספרדי לא הייתה לשווא. היה למה לצפות מיום שחשבנו שיהיה מלהיב מינוס. כוס הסטארבאקס היומית לוותה בדמעות של אושר מטושטש, עשינו הליכה דרך סמטאות העיר, עברנו בין כיכרות ורובעים יפהפיים אל שער הניצחון. שם הגיע הזמן לעשות עוד דרך אחרונה לקראת הצמיד הצהוב של היום השלישי. בהליכה נונשלנטית אספנו את הצמיד, נכנסנו אל המתחם, ודידנו אל במת "הייניקן". בדרך סיפרתי לאיילת על אדם גרין, וכל מה שידעתי עליו, שזה בערך כלום, קנינו לשתות (כאות מחווה לגראהם קוקסון שתיתי קוקה קולה) ותפסנו את מקומנו קרוב לבמה, בגדר האחורית. בינקי שפירו, בלונדינית יפהפהיה עם לוק צנוע ואדם גרין, במראה הילבילי מניו יורק עלו לבמה. ביחד הם הזכירו לי נוסטלגיה של ננסי סינטרה ולי הייזלווד, רק שדבר אחד היה שונה – אדם גרין בזכותו ובעצמו. מצטערת ג'וליאן קזבלנקס, אבל יש מלך חדש בממלכת הסטלה – גרין לא הפסיק למלמל מילים בספרדית בלי הכרה, רקד כמו השטויות שהוא דיבר, עשה קראוד סרפינג על הבטן עם מבט אווילי בפרצוף, והשאיר לאיילת ולי מספיק חומר לצחוק עליו עד ליום הזה. השירים היו מתוקים, בינקי שפירו הייתה מלאת כריזמה, אבל השואו של אדם גרין האפיל על הכל, בקטע הכי טוב שאפשר. אני חושבת שאפילו השמש צחקקה קצת מבין העננים שעוד נותרו.

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

כמו העננים גם הקהל התנדף לו, והגיע הזמן לתפוס מקום בשורה הראשונה ללהקה השלישית ברשימת הציפיות של איילת ושלי. נכון, ל"בנד אוף הורסס" מגיע כבוד, אחרי הכל יש להם שירים כמו "The Funeral" ו-"On my way back Home", אבל דירהאנטר. אלה דירהאנטר למען השם! לא הצלחתי להוציא את הקול הצורח וצורם של ברדפורד קוקס מאז ששמעתי אותו מבמת "פרימוורה". רק קיוויתי שהוא לא יצרח את "Revival" כמו ביום הראשון של הפסטיבל. כששמעתי את קוקס עושה בדיקות סאונד לא יכולתי שלא להציץ מבין החורים הקטנים של הגדר הקדמית ולראות אותו מקרוב לפני הכל, מאז שאני מכירה את הלהקה, הדמות שלו סקרנה אותי.
עברה בערך חצי שעה, הלהקה עלתה וקוקס בראשה נתן את אחד החיוכים הכי רחבים שראיתי בחיי, שאותי זה ניחם במידה מסויימת בהתחשב בסיפור החיים הלא קל שלו. תסמונת מרפן בה לקה מלידה, שתרמה לדמות שהוא מכף רגל דקיקה ועד ראש דקיק עוד יותר, וכל המילים המלנכוליות, לא הצליחו להסתיר כריזמה בימתית סוחפת כמו של ברדפורד קוקס. הוא הציג את הלהקה בתור "Band of Horses 2 – The Reckoning", הצליח להתחמק מבדיחה גרועה, ובקיצור היה הכוכב של הערב. בהופעה הזו גיליתי שמאחורי הגלגלים המלודיים של דירהאנטר יושבים לא אחד אך שני מוחות, כשהשני הוא האנטי-קוקס. לוקט פאנדט, כן זהו שמו, הוא בחור יפהפה אך ביישן שנחבא מאחורי הכלים הכריזמטיים של חברו השלדי. ביחד הלהקה ניגנה בעיקר חומרים מהאלבום החדש "Monomania", ופינקו עם שלושה מהאלבום הקודם והמופתי שלהם "Halcyon Digest". כשקראתי את שפתיו של קוקס באומרו "Revival" לשאר חברי הלהקה, צעקתי בהתלהבות ושמחתי כל כך שהפעם קוקס לא צרח, אלא הגיש את המילים שאני צועקת לעצמי מדי פעם בכמעט רוך, והלהקה מסביב עשתה אותו קצבי במיוחד. הם התעלמו לגמרי מ"Microcastle", מה שגרם לי לצאת מההופעה הזו עם הרבה טעם של עוד. רעשן החורק של הגיטרות נתן לי ריח של בית, ודירהאנטר נתנו הופעה לא מתוכננת ברמה הכי מתוכננת שיש. הייתי מוכנה לסיים את הפסטיבל עוד אז, אבל נותרו עוד כמה תחנות.

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ניק קייב והזרעים הרעים, אני לא יודעת אם יש צורך להרחיב. הופעה כזו חבל להחמיץ- קייב לא נח אפילו לשנייה, ירד לבמה, מישש וליטף כמה מעריצות כבדות איפור, ועשה את "Jubilee Street" שאני כל כך אוהבת מהאלבום החדש. המילה הכי מדוייקת לתאר את הפרפורמר הזה היא "מהפנט". הלהקה מאחוריו נשמעה מצוין, והכימיה ביניהם הייתה מדליקה, אפילו כשקייב צעק לאחד מהם "Suck my Dick" והשני הפנה אליו את הטוסיק. לאחר ההופעה נפלה על איילת ועליי דילמה קשה ביותר – מיי בלאדי ולנטיין או טירות הקריסטל? החלטנו לתת צ'אנס לקריסטלים, ואולי אחר כך לקפוץ לראות מה שלום המדממים. אחרי כמה צרחות של סולנית הקריסטל, אני הבנתי שעם הפסטיבל הזה סיימתי, ולמזלי גם איילת הרגישה ככה, מיי בלאדי ולנטיין היו מבינים אם הם היו מרגישים את הכאבים בכל הגוף שהיו לנו עוד מהיום הראשון וכאב האוזניים שנגרמו לנו מההופעה האחרונה שציינתי.

את היום האחרון בברצלונה סגרנו עם "Segrada Familia", הכנסייה הידועה ביותר בעיר אשר עוצבה על ידי גאודי. בפארק ליד התיישבנו איילת ואני ונזכרנו בכל מה שקרה בשלושה הימים האחרונים, דירגנו את הלהקות שהופיעו (1. בלר 2. גריזלי בר 3.דירהאנטר 4.קורט וייל 5.ג'אנגו 6.אדם גרין 7. ניק קייב 8. טיים אימפאלה 9. פיניקס 10. וודס) וסיכמנו הכל עם חיוך רחב, ממש כמו ברדפורד קוקס. הקהל הספרדי\בריטי\אמריקאי היה קהל חם, כיבד ברוב המקרים את המרחב האישי של כל אחד ואחד, ובמקום יחידות בתוך המון הרגשנו חלק מ. הסאונד בכל ההופעות היה משובח, היו זיופים פה ושם, אבל אני לא ספרתי. אם מפסטיבל רדינג יצאתי עם סלידה עזה מאירועים כאלה, פרימוורה הוציאה אותי עם כמיהה לעוד, ומי יודע, אולי גם שנה הבאה אפקוד את העיר ואראה את ניוטרל מילק הוטל שכבר אישרו את הגעתם לפרימוורה שנה הבאה. כפי שטענתי בפוסט על בלר, עדיין לא ממש נחתתי פה בארץ, וחלק מזה בזכות אותה חוויה קסומה של פסטיבל מלא וממלא.

ממליצה בחום לכל חובב מוסיקה באשר הוא, חוץ מהאמנים שאני ראיתי היו גם Wu-Tang Clan, Camera Obscura, Animal Collective ועוד ירקות מכל הסוגים, מספיק בשביל לגרום לכל אחד ליהנות ממוזיקה טובה ומגוונת באווירה טובה ומרעננת.

עכשיו אפשר רק שכולם יגיעו להופיע בישראל?
ואימרו אמן.
רק אושר,
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: