הרגעים המוזיקליים הגדולים של הפליט פוקסז – פוסט יומולדת לשועל הראשי רובין פקנולד

אנחנו בסוף מרץ ושנת 2018 בינתיים לא הפיקה יותר מדי מטעמים מוזיקליים ששווה להתייחס אליהם, ולכן זה טוב שיש דברים אחרים לחגוג בכתיבה כמו אירועים מיוחדים. האירוע המיוחד להיום שייך לאחד מהכוכבים של הבלוג, סולן להקת פליט פוקסז רובין פקנולד, שחוגג היום 32 שנים על פני האדמה. פליט פוקסז הפכו לשם דבר בעולם הפולק כבר עם אלבומם הראשון ב-2008, Fleet Foxes, ומאז מנסה פקנולד יחד עם חבריו לקחת את הפולק ההרמוני המייחד אותם למחוזות אחרים ומתקדמים יותר, ואם תשאלו אותי – הוא עושה זאת ביותר מהצלחה (אם באמת תשאלו אותי, יש מצב שלא אסתום את הפה עד הנצח). הקולות הנעימים של חברי הלהקה, ההרמוניות הווקאליות, הגיטרות שנשמעות לפעמים כמו אקפלה בפני עצמן, המלודיות שגובלות בימים של בארוק וכנסיות גותיות, כולם התחברו לאוזניים שלי כאילו מצאו את המכסה המושלם להגן מהרעשים האחרים בחוץ, אבל אותו חיבור לא יכול היה להיות מושלם בלי הכתיבה המיוחדת במינה של פקנולד. אי אפשר לתאר את הסגנון שלו, אפשר רק לנסות ולנסח כמה משמעות יש בתוכה.

אז לכבוד היום המיוחד והייחוד של הלהקה הזו בחיי, הנה מדרג של הרגעים המוזיקליים והפואטיים הטובים ביותר עפ"י כתבתכם הנאמנה.

מקום 12

Dear shadow alive and well
How can the body die?
You tell me everything
Anything true

מהשיר "Tiger Mountain Peasant Song"

האלבום הראשון של הפליט פוקסז הוא יצירה שמושפעת בעיקר מהדמיון הפורח של רובין פקנולד, מיץ פנטזיה אותו שתה מספרים שונים ומשונים וקריאות אחרות. השיר "Tiger Mountain Peasant Song" הוא די פשוט מוזיקלית – פריטה חוזרת של גיטרה שמזכירה שירים עממיים של פעם, ואל תוך היופי הזה הכניס פקנולד מילים קודרות של מה שנשמע כמו דובר המדבר עם צל של אהוב/ה שמתו. את השורה למעלה מגיש הסולן בכל פעם בצעקה מצמררת ודרמטית במיוחד שהביאה את הרגע המוזיקלי הזה לפתוח את הדירוג.

מקום 11

The eyes of the sea
So easy to meet
Mearcstapa, deaf and blind like me
But the foam doesn't sing
The phone doesn't ring
So what will you find
Mearcstapa of mine?

From "Mearcstapa"

פקנולד הודה בראיון שהוא אף פעם לא קרא את האגדה "בייוולף וגרנדל", אבל הוא כל כך התאהב במילה המסובכת Mearcstapa, שהוא החליט לכתוב על בסיסה שיר שלם. המשמעות המילולית למילה (שאחרי כמה וכמה האזנות כבר יודעת לבטא אותה כמו שצריך) היא מפלצת, ופקנולד השתמש במפלצת הזו כדי לתאר מצב נפשי שבו הוא לא ממש חי בשלום עם עצמו ועם הבדידות שלו. הכל מוגש על מצע של שכבות על גבי שכבות של צלילים מכלים שונים שכיף לגלות אותם בכל הקשבה לשיר, או אם ממש מתעניינים שומעים את ההסבר המפורט של פקנולד, בו הוא מפרק את הצלילים השונים ומציג אותם למאזינים.

מקום 10

Life unfolds in pools of gold
I am only owed this shape if I make a line to hold
To be held within one's self is deathlike, oh I know

מהשיר "Third of May / Ōdaigahara"

את המסקנה הנחרצת של האלבום השלישי "Crack Up" בחר פקנולד להציג אחרי התפרצות של גיטרות רועשות ממש באמצע האלבום. לחיות בתוך עצמנו הוא כמו לחיות במצב צבירה של מוות, והוא יודע את זה, ולכן הוא כתב את השורה הזו בתוך שיר שמוקדש לחברו ללהקה ומי שעזר לו להקים אותה: סקאי סקג'לסט (יום אחד אני אבין איך לעזאזל הוגים את השם משפחה הזה). זו לא רק אהבה רומנטית שיכולה להתאים סירים למכסים, אלא גם אהבה חברית שבחייו של פקנולד ידעה שנים רבות יותר, והייתה השראה לאחד השירים החזקים ביותר של הלהקה.

מקום 9

Why is life made only for to end?
Why do I do all this waiting then?
Why this frightened part of me that's fated to pretend?
Why is life made only for to end?

מהשיר "Blue Spotted Tail"

השאלה האקזיסטנציאליסטית הבסיסית ביותר מקבלת בית שלם בשיר, קרוב לסוף האלבום השני של החבר'ה, סוג של איבוד תקווה לפני החייתיות של השיר שסוגר את האלבום – "Grown Ocean". את השאלה פקנולד כתב על פריטה פשוטה של גיטרה, כשרק קולו ושאלותיו מעטרים את האוויר באינטימיות שכל אחד מכיר כשאין את המסך של הפלאפון להסית ממחשבות עמוקות יותר.

מקום 8

Just as the sand made everything round
Just as the tar seeps up from the ground
Bitter dancer, ever turning
So was the day that you came to town

מהשיר "The Plains/Bitter Dance"

זו תהיה פעם ראשונה אבל בטח לא אחרונה שבה אזכיר אל שמו של וויליאם באטלר ייטס, המשורר האירי המפורסם, שכבר מהאלבום הראשון היווה לפקנולד השראה רבה, בעיקר בזכות הרומנטיות הבלתי נדלית שנבעה מהמילים הסוחפות שלו. ייטס האמין שהיסטוריה חוזרת על עצמה במעגלים (Gyres), הכל חוזר על עצמו – כאוס ואז סדר ואז כאוס ואז סדר (פחות או יותר), ובתוך המעגלים השחיל פקנולד מילים הפותחות את הקטע הורבלי של אחד השירים היפים ביותר של הלהקה. כמו שהטבע עובר תהליכים מעגליים, ככה גם הרקדנית סובבת סביב עצמה, והדובר מהופנט מצעדיה המרמזים על סיכוי להתחלה של סיפור אהבה, שכנראה גם ימצא את סופו המעגלי.

מקום 7

Fire can't doubt its heat
Water can't doubt its power
You're not adrift
You're not a gift
You know you're not a flower

מהשיר "Naiads, Cassadies – -"

אחת היכולות הגדולות של פקנולד היא לקחת כמה מילים פשוטות וליצור מהן משמעויות פואטיות יותר, עמוקות יותר, כאלו שגורמות לי לבכות בפרטיות החדר, או לפעמים באוטובוס כשאף אחד לא מסתכל. עם אחת המנגינות היותר רומנטיות של הלהקה, עם הגיטרה המתחנפת, עם הבאס הכבד, עם המלודיה שמזכירה יפים של "The Everly Brothers",  השיר מסתיים עם הדובר שמפרק את דמותה של האישה: היא אינה שברירית או מושלמת כמו בשירים הגדולים ביותר שנכתבו על המין היפה, אלא היא כוח מורכב וחזק שצריך להכיר בו, כמו הניאדות היפהפיות וההפכפכות מהמיתולוגיה היוונית.

מקום 6

Lie to me if you will at the top of Beringer Hill
Tell me anything you want, any old lie will do
Call me back to, back to you

מהשיר "Ragged Wood"

כבר מהאלבום הראשון הפליט פוקסז הוכיחו שהם יכולים להפיק רצועות שטומנות בתוכן מספר שירים מפורקים, בהם המנגינות יכולות להתחבר בעזרת ההרמוניה המושלמת ביותר. את החלק השלישי, השיא של "Ragged Wood", מרכיבות בעיקר השורות למעלה, שורות של ערגה מתוקה ורומנטית למישהי או מישהו, אי שם בגבעת ברינג'ר ליד סיאטל. שם השיר מרמז לשיר של ייטס באותו השם (רק עם The בהתחלה), שיר אהבה יפהפה שכולו על טהרת הרומנטיקה הסוערת שרק האירים יודעים לכתוב.

מקום 5

Brother, you don't need to turn me away
I was waiting down at the ancient gate

מהשיר "Mykonos"

מיקונוס הוא האיזור בו התנהל אחד הקרבות הגדולים ביותר בתולדות המיתולוגיה היוונית, מקום המפגש האימתני בין הטיטאנים והאלים. השיר מיקונוס לא מדבר על קרב אימתני, אבל על מריבה שעתידה להיפתר, אבל לא בזמן שהשיר מתנגן. שתי השורות הנ"ל הן השקט שמחבר בין שני חלקים ומקדם את הסערה הווקאלית העתידה לבוא.

מקום 4

If I had an orchard, I'd work till I'm sore
And you would wait tables and soon run the store
Gold hair in the sunlight, my light in the dawn

From "Helplessness Blues"

השורה הראשונה היא אולי אחת השורות המפורסמות ביותר של פקנולד, ומעריצים נתנו לה הרבה פרשנויות כשהשתיים העיקריות ביניהן (בקצרה) הן:
– פקנולד הוא קומוניסט
– פקנולד רוצה לפרוש מהחיים ולעבור לעבוד את האדמה כמו ילד טוב של אימא גאיה
הסולן הכחיש שזו הכוונה שלו, ואמר בריאיון כי כשכתב את השורה הזו הוא התכוון יותר לכך שהוא ייתן מעצמו וישקיע בכל עבודה שיתנו לו, שזוהי הצהרה הרבה יותר אופטימית ממה שאנשים ניסו להפוך ממנה. הוא לקח את חוסר ההבנה קשה, שבהופעות הוא שר מילים שונות לגמרי. האלבום השני כולו מוקדש למחשבות הקיומיות של פקנולד בתור יוצר, ושיר הנושא שלו עוסק בדיוק בזה ומוסיף קמצוץ של פנטזיה על חיים פשוטים יותר עם רומנטיקה בלונדינית המתבהרת עוד יותר בשמש, אולי רפרנס לבלונדינית של ניל יאנג מ"Unknown Legend"?

מקום 3

As you lay to die beside me, baby
On the morning that you came
Would you wait for me?
The other one would wait for me

From "Your Protector"

ישנם פירמוס ותיסבי, ישנם רומיאו ויוליה, וישנו רובין פקנולד שבדמיונו כתב את אחד הפזמונים ההרמוניים ביותר על מוות רומנטי ודמיוני משלו.

מקום 2

In the doorway holding every letter that I wrote
In the driveway pulling away putting on your coat
In the ocean washing off my name from your throat
In the morning, in the morning

מהשיר "The Shrine/An Argument"

השיר המורכב ביותר של הפליט פוקסז הוא גם אחד מהטובים ביותר שלהם ואולי האהוב ביותר בקרב מעריצי הלהקה. השיר, שמורכב משלושה חלקים שמתעצמים עד לכדי אנדרלמוסיה של כלים, מגיע לשיאו במרכזו של הוריקן גיטרות העוקצות כמו סיכות מציקות המתריעות על מציאות נבזית המשחיזה את סכיניה דווקא בשעות הרגועות של הבוקר. הסיכות שורטות יחד עם המילים שמתארות את תחילתו של עוד יום שבו צריך לעבוד על פרידה כואבת ועל זיכרונות שמסרבים להרפות.

מקום 1

All things change
Dividing tides
Far as I can see
All fades through
But a (light / lie) of you
As Eellllyyaaalliiiiiyyy

מהשיר "Crack Up"

לא, זו לא שגיאת כתיב, ככה פקנולד בחר לכתוב את שמה של יליהאלי בחוברת של האלבום "Crack Up". יכול להיות שזה חוש הומור שמטשטש את שמה של הדמות מהספר "רעב", יכול להיות שזו דרך של פקנולד להתנער מהרפרנס לספר של קנוט המסון שהזדהה עם הנאצים, יכול להיות שזו דרך שלו להתנער ממה שהדמות הזו מסמלת בשבילו. בכל אפשרות שהיא זו עדיין הסיומת היפה ביותר לשיר/אלבום של הלהקה מבחינתי. אחרי קטע בו קולות השועלים נשמעים כמו רוח שורקת וכלי הנשיפה נשמעים אניות ענק העוגנות בנמל הקרוב, מגיעה הסיומת בה נשמע רק קולו המתחספס של פקנולד – הדובר לבד מול הים. המים ששימשו מוטיב חוזר באלבום השלישי של פליט פוקסז הם עכשיו גלים נפרדים ההופכים לאופק, תמונה שיכולה להיות אור או שקר של אור, פרי דמיון יפה כמו ילהאלי, כמו העולם הפנימי שלפעמים יכול להכיל הרבה יותר מהעולם בחוץ. שמה של ילהאלי נשמע כמו הד ההופך לזעקה שיחד עם הגלים נסחפת למקום לא ידוע. ההשפעה הרומנטית של ייטס ניכרת בשורות האלה, בחיבור המוכר בין טבע לרגשות הגועשים, בין יכולתה של ערגה לפסל יופי וכישלונה של המציאות להגשים אותו (אלא אם כן אפרודיטה תחליט לרדת מהשמיים ותחשוב שאתם פיגמליון…)

כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

גאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

אלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

אלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

קשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

פעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

לא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

האלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

יש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

להתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

החבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

אזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

תודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

לשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

שרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

האלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

האלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

אלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

אנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

קווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

מעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

הלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

ארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

ישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

הריסות מושלמות – תום בר-גל על החדש של גריזלי בר

האלבום החדש של גריזלי בר הוא האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ואולי אחד הטובים ששמעתי הרבה מאוד זמן

בתקופה שלהקות ענק כמו דה נשיונל וארקייד פייר הולכות ומתעצלות, נופלות לשטיקים סטנדרטיים ושטוחים – גריזלי בר מוכיחים שגם אחרי המון שנים בשטח – מי שרוצה יכול

אבל לא ככה חוויתי את האלבום הזה בהתחלה. כשהשירים הראשונים התחילו להגיח, משהו בסאונד השתנה: Three rings נשמע לי זר, קצת כאילו בהשראת טיים איפאלה. הוא הרגיש נוקשה וממהר, השיר עובר מנושא לנושא לפני שמספיקים לעכל משהו. Mourning sound התחיל בתוף קצבי, מה זה הכיף הזה פתאום? זה אמור היה להיות גריזלי בר.

המלודיה עבדה על סולמות פשוטים, והסאונד הכללי פשוט לא נשמע כמו אותה להקה שהוציאה את רדי-אייבל ואת גאן-שיי

עם כל החששות, היו בי שתי תקוות:

• בקונטקסט של אלבום שלם השירים האלה יקבלו משמעות חדשה, ואפילו שהם נשמעים פשוטים ורדודים כרגע – הם ימצאו את המקום שלהם
• יהיו שירים אחרים, מורכבים, ורכים יותר כמו שגריזלי יודעים לעשות.

ואומייגאד כמה שהתקוות שלי אוששו- כבר כששני השירים החדשים שלהם – four cypreses ו – neighbors יצאו ליוטיוב בתור סינגלים, גריזלי הוכיחו שהם עדיין עושים את מה שהם עושים מצויין.

ואז הגיע האלבום השלם; כבר ההתחלה של האלבום מזכירה לנו לנשום ולקחת את הזמן. גריזלי בר רוצים צומי, והם רוצים את הסבלנות שלנו. השיר wasted acres מתנהל בקצב של פסיעה, עצירה, השתאות. Mourning sound מתחיל ופתאום הקצביות שלו שכ"כ הייתה לרעתו כשעמד בפני עצמו מקבלת משמעות. תופים של התרגשות וציפייה, סינת׳ים של נוסטלגיה וכמיהה. השיר שלבדו נשמע מוזר הפך למדרגה באלבום שלוקח אותנו איתו לכל מני כיוונים. וזה פתאום בסדר.

אחרי הסינת׳ים הכמעט קשים, פתאום עצירה בשם Four cypreses. רבדים של כלים שיוצרים שילוב לא סביר – תופי מארש צבאי רכים, ביט חלש וקבוע שמעורר חשש ומתח, פריטות מיתר עם ריוורב, אמביאנט ושירה מלודיים ועדינים על מהלכים טונאליים שמסרבים להשאר באותו סולם למשך יותר משתי תיבות. החיבורים בין כל אלה יוצרים את אחת היצירות המיוחדות והנפלאות של השנים האחרונות בעיני. הפתיחה נכנסת לנושא עם דיסטורשן מעודן שממלא את החלל רק למספיק זמן בשביל שנבין כמה כוח יכול לפרוץ מהשיר הזה בלי לשכוח שזה בעצם שיר שקט.

Losing all sense הוא הברקה. הוא שיר שמזכיר לנו שזו הלהקה שגם עשתה את two weeks וחבריה יודעים לעשות שירי אינדי חמודים וכיפיים. בשיר הזה הם הולכים עוד כמה צעדים קדימה וזורקים אותנו לחלל, שולחים אותנו למחוזות הכמעט הזויים שלהם, ומותחים את היריעה של מה אפשר לשים בשיר גם אם רוצים שיהיה חמוד וכיפי. חמוד וכיפי אמנם – אבל לא לכולם. גריזלי רוצים קהל חכם, ואם יש לכם סבלנות הם יפנקו אתכם.

Cut out שמגיע לקראת סוף האלבום, הוא מהשירים שבעיני הכי מרגשים. הוא לא יוצא דופן במורכבות שלו, הוא פחות ready able ויותרgun shy. הוא מראה שלפעמים פשוט צריך להלחין עם רגישות וצניעות, לגעת בלב ולהיות פשוט (ומורכב בסתר). השיר פחות מאתגר אבל עדיין מושלם ואולי בגלל זה הוא כל כך נוגע.

כמה שהייתי רוצה לכתוב על כל שיר באלבום, אין זמן לכל המילים שצריכות להשפך כדי לפרט את הסופרלטיבים שיצוצו.

לאורך כל האלבום המיתרים, התופים, הקלידים והשירה עובדים בהרמוניה שנדיר למצוא היום. כל כלי כמעט על טווח תדרים אחר לגמרי, גם בסאונד וגם ברטט של מיתרי הלב. כל צליל וכל נגיעה נופלים בול במקום הנכון. אין אף תו מרחף, כל אחד מתייחס לאחר. הברה מודגשת נופלת ופריטת מיתר עולה, הקלידים מנהלים דו שיח עם התופים שהם מצדם מחזיקים את הכל במקום ומכינים משטח נחיתה לכל צליל. השכבות מתחברות בשלמות, נוגעות אחת בשנייה, לפעמים מלטפות, ועדיין נותנות כל אחת מקום לאחרת להתקיים.

אהבה לטווח הרחב – על חברת הקלטות אמריקנית קטנה

ב-2016 החל סיפור אהבה ביני לבין להקה בשם סקיי קאנטרי. עדיין מפליא אותי לחשוב שהכל התחיל מתיוג אדיב של ארז סובל מ"אנטנות השמימה" בפייסבוק. מאז נוצרה סוג של חברות ביני לבין חברי הלהקה, התכתבתי איתם מעט אחרי שהציעו חברות ועקבו באינסטגרם, הם אפילו שלחו לי במתנה עותק ויניל של האלבום שאותו כיניתי אלבום השנה שלי, ומאז הם דואגים לעדכן אותי בחומרים חדשים שלהם. הקשר שנוצר קירב אותי יותר לחומרים של הלהקה, ומאז אותו אלבום מופת בשם "Ghost of Jim", אני עוקבת באדיקות אחר החשבון בנדקאמפ שלהם, ויצא שגיליתי עולם מעבר ללהקה, מרחב מוזיקלי שהיה לי חשוב לכבד אותו בפוסט משלי.

לחבר'ה מסקיי קאנטרי יש אולפן הקלטות בשם "WideRange Records", שם הם מקליטים את כל החומרים שלהם, מפיקים לאחרים אלבומים וגם משתפים פעולה עם חברים מאיזור קליפורניה. הז'אנרים באולפן מקיפים את כל העולם: אפשר למצוא בהם רשמים מוזיקליים של ניקו ג'וריס, סולן סקיי קאנטרי, מהעיר פריז; ניסויים בסינתסייזרים ובצלילים מהמעמקים וכמובן פולק-קאנטרי-גלשני שחוגג את כל מה שהוא שמש, גלים וטבע. ישנם כמה וכמה אלבומים אשר הופקו באולפן, אבל בחרתי כמה בודדים כדי להעלות את רף החשק שלכם.

Nico Georis – Songs Fron Nowhere II

ניקו ג'וריס הוא הכוכב הגדול של אולפן ההקלטות, רוב החומרים המופצים בבנדקאמפ הם שלו או שקשורים אליו באיזו דרך הפקתית כזו או אחרת. הוא לא מפסיק להתנסות, יש לו אלבום שלם שנוצר מרושם קוסמי על פריז והוקלט בכנסיית פורט רויאל, אלבום נוסף אמביינטי ואינסטרומנטלי שאם הייתה לי סבלנות הייתי נותנת לו יותר תשומי, אבל עדיין החומרים החזקים ביותר שלו לטעמי הם כשהוא נוגע ברוק-קאנטרי-טריפי עם מילים יפהפיות על חופש, חברות ואהבה. באלבום הזה, השני בסדרה של הקלטות ביתיות שלו, נראה שג'ריס נמצא באיזו הרמוניה עם העולם כשהוא כותב מוזיקה, ושהוא מבקש את אותו קשר חם גם בעולם מחוצה לו. הוא משלב בין פריטות עדינות של גיטרה חשמלית, צלילי קלידים המזכירים את "הדלתות", לפעמים פדאל סטיל שתשדר ארציות והכל על טהרת מלודיות מתקתקות. במילותיו הוא כתב על סיפורים שבשבילם חיים, על חזרה לבית, על חברות מקסימה בין דייג לתצפיתן והשמיים שבשבילו אין גבול להשראה שהם יכולים לתת. אפשר לשמוע באלבום הזה ניצנים של מה שיוקלט עם חבריו ללהקה וייקרא "Ghost of Jim".

 

Ventana Son – Ventana Son

בספרדית Ventana משמעו "חלון", ולפי האלבום המדובר, כנראה שהחלון הוא אחד מאילו הסובבים את הנוסעים על הדרכים, שהנופים הנצפים מהם מגוונים ומשתנים על פי קצב הרכב. אדם זרבי, הגיטריסט של להקת סקיי קאנטרי, לקח את האמריקנה, הבלוז והקאנטרי, שם אותם על גלגלים והסיע אותם על אוטובוס קסמים כלשהו משנות ה-60 אל עבר אופק לא מוגדר. יחד עם פסיכדליה בשירים כמו "Sleep with the Moon" ונגיעות רוקנרול כמו ב-"Right Here", יצר זרבי אלבום מגוון המשמיע מהטעמים הרבים שהעשירו עשורים רבים עם צלילים שונים של גיטרות אקוסטיות וחשמליות וקלידים של טריפים טובים.

והנה סינגל חדש שהוא הקליט בזמן שיצר את האלבום האחרון שיצא לסקיי קאנטרי, תענוג לאוזניים:

 

Larry Hosford – Momentarily Yours

לארי הוספורד הוא זמר/גיריסט יליד סלינאס, קליפורניה, המקום שבו גדל אחד בשם ג'ון סטיינבק, שהיטיב עם המקום כאשר העשיר את ספרו "הרחק מגן עדן" עם תיאורים מעוררי חשק של המקום. אבל סטיינבק לא קשור, סתם המלצתי לקרוא את כתביו, מה שחשוב הוא הוספורד שביחד עם זרבי וג'וריס הוציא אלבום שכולו על טהרת חוכמת הקאנטרי, סגנון סיפורי "אתה חייב להיות בודד בעצמך", וצניעות הקאנטרי כשמתחיל שיר כמו "When it Rains" בהקדמה על מתי הוא כתב את השיר ועם מי ניגן אותו לראשונה. הוספורד נפטר בנובמבר 2016 מתוך שינה, זהו האלבום האחרון שהוא הקליט, לאחר שהתעקש שתמיד יש כוח להקליט עוד ועוד. הוספורד לא מוכר כי הוא אף פעם לא ביקש תהילה, הוא רק רצה לכתוב ולהופיע עם שיריו, ואין גישה יותר מושכת למוזיקה.

 

Sky Country – Warm Storm

החבר'ה לא בזבזו זמן, והשנה סקיי קאנטרי הוציאו אלבום חדש קליל בהרבה מ-"Ghost of Jim" (שאפשר לקרוא על רשמיי עליו כאן). כמו העטיפה שלו, הוא כולו רוכב על גלים של קיץ, בין אם הוא משתכשך בין המים השקטים של הבלוז, מתפרץ על גלים שקטים יותר של פריטות פשוטות בקצב מהיר או שמחכה לגל הגבוה ביותר עליו יוכלו למשוך מנגינות שמזכירות בחורות ובחורים בבגדי ים מנענעים את עצמם בתוך אולפן לתכנית טלוויזיה שחור לבן באמריקה של פעם. החופים של קליפורניה רחוקים, ישנם לא מעט חופים לאורך הארץ, אבל לפעמים טוב לדעת שאפשר להתגלגל על גבי החול החם בעזרת צלילים חמים, עם פסקול המחזיק בגיטרת גלשנים ביד אחת ומשהו טוב לעשן בין האצבעות של היד השנייה.

צפצוף מתמשך כחלק מהדממה – על 3 אלבומים מביני בדידות

בחודשים האחרונים התגלו כמה פאקים בייצור האינטראקציות שלי עם אנשים אחרים. פגעתי, נפגעתי, אכזבתי, נפתחתי, נענשתי, נחסמתי, חסמתי, לא הצלחתי להשתלב באף קונסטלציה חברתית, אפילו בתוך כאלו אשר הייתי חלק פעיל בהן, ולבסוף בחרתי להתרחק. אולי זה התרגיל של הגיל, אולי זו העובדה שלא חוויתי מספיק בשביל לשתף עם אחרים, אבל בזמן האחרון הרגשת העוף המוזר התעצמה בתוכי ואיתה גם השעמום והבדידות, ובמקום הזה מצאתי את המילים שלי בתוך אמנים אחרים, במנגינות שנעמו לאוזניים והפכו את הכאב לנגיש ובהיר יותר, ועכשיו אני רק מחכה להרגשת הנחמה, להארה שתראה לי מה הצעד בחיים שאף פעם לא היו חגיגה. בינתיים ביכולתי רק לשתף את חלק מהאמנים שהעשירו את זמני בתקופה המוזרה הזו והנה הם:

Kevin Morby –  City Music

מייבל נפרדה מהעיירה הקטנה בה היא חיה ועברה לעיר הגדולה. קווין מורבי, שהפך ליקיר הבלוג בשנה שעברה, לא כתב מה משך אותה אל הבניינים הגבוהים; אולי היו אלה חלומות שאת צליליהם אפשר לשמוע כבר בשיר הראשון של "City Music", ואולי היא חשבה שזה יהווה צעד קדימה בחיים. בכל מקרה נראה שהבחורה הדמיונית לא ציפתה ללמוד על עצמה כל כך הרבה תוך כדי שסקרה את הרחובות עמוסי האנשים והרעש. במקום לכתוב מנקודת מבטו על הערים הרבות בו ביקר, בחר קווין מורבי לכתוב דרך עיניה של מייבל, נערה אשר גרה בקומה גבוהה בדירה מזופתת המשקיפה אל עבר ההמונים ברחוב, ולמרות האנשים הרבים העוברים מולה, היא נותרת מנוכרת ובודדה כשרק שאלות מבדרות את מוחה בעודה מביטה על העוברים ושבים. בין סימן שאלה אחד לאחר, קישט מורבי את האלבום עם מחוות רבות לצלילים מוכרים מהערים המחוספסות של לו ריד ("Downtown’s Lights"), הרמונז ("1234") ופלאנרי או'קונור ("Flannery", קטע שמקריאה מג ביירד הנפלאה). ישנו קסם בין הפקקים וההומלסים, ישנה השראה בין הניכור והבדידות, וישנה גם מג ביירד שנידבה את קולה לקאבר ללהקת Germs, "Caught in my eye" שאם תהיו אדישים לו, אני לא יודעת אם יש בכם רגשות. מורבי נשאר פשוט, ובעזרת אותה פשטות צינית נראה שלרוקנרול יש עוד סיכוי בין עומס האינדי שיש היום.

Colter Wall – Colter Wall

בעוד מייבל וקווין מורבי נשארים במקום ומתצפתים מהצד, יש זמר שחושב שכל העניין בחיים הוא לא להישאר במקום אחד, אלא לעבור ולחוות; המוות סורר ומאתר קורבנות במקומות קבע והחיים נושמים רק את הדרכים. לקולטר וול יש קול של קאובוי שראה יותר מדי חורפים ושאף יותר מדי עשן לריאות, ורק אתמול הסתבר לי שמדובר בזמר קאנטרי בן 22, אחד שהתגלה רק לאחרונה (ע"י, בין היתר, לוסינדה וויליאמס והמפיק ריק רובין) והוציא את אלבום הבכורה שלו השנה. הצעיר כתב שירי נוודים על אהבה, פשע, נקמה, עסקי קאובוי רגילים. בלחנים פשוטים, וכיאה למסורת הקאנטרי, הוא שר על תזוזה, על רכיבה, על שיטוט בין עיירות, נשים שונות ממקומות בהם עבר, ותמיד הוא ממשיך הלאה עם הכובע המכסה מפני השמש המובילה אל האופק. "אל תחפשו אותי בתהילה/אל תחפשו אותי מתחת לאדמה/מכיוון שאני ארכב על רכבי המשא/איפה שנשמות הנוודים הולכות", בתוך החוויות של וול אין חיפוש אחר פרסום, אלא רק גיטרה, סיגריה ומילים המפריחות חיים בדמויות, והורגות אותן ברגע שצריך להמשיך הלאה.

Bedouine – Bedouine

אך אדם הוא לבדו בכל מקום, וגם המעברים, חווייתיים ככל שיהיו, הם סם המרחיק אותנו מהקסם שיש בתוכנו. הקאנטרי לוקח אותנו אל זמנים שהיו פעם, אל מקומות שעדיין מסניפים נוסטלגיה שכולה פאבים, ריקודי שורות ומאבקים מאצ'ואיסטים. מולו עומד הפולק המפרק את הפאסון ומנגן בצניעות מול הטבע שכולנו קטנים מולו. בדואין היא אזניב קורקג'יאן (מקווה שלא עושה טעות עם השם), אמנית פולק מתחילה שנולדה בסוריה למשפחה ארמנית ולאחר שזכו בהגרלת גרין קארד, עברה עם משפחתה לארה"ב, שם מצאה את ההזדמנויות שלה בתוך פריטות גיטרה אותם קישטה במילים על טבע ומאבקים פנימיים. הנוסטלגיה הקטיפתית של הפולק מצויה בתוך קולה העדין של קורקג'יאן, בתזמורים עדינים שמזכירים ימים של ושתי בניאן, אבל היות האישה לבדה אינו מצער כל כך, גם עצמאות היא דרך, היא יודעת להיות יפה כשמטפחים אותה במוזיקה כמו זו של בדואין.

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

אותנטיות, היא אמרה: סולחה עם הדמות של ג'וש טילמן

"אותנטיות אמיתית היא פשוט אמפתיה. מכיוון שכולם משתמשים בניסיון חיים שלהם בכדי לאמוד מהי האותנטיות האמיתית, אם אתה יכול לכתוב משהו שמשקף את הניסיון חיים שלהם, אז זכית ביוהרה שלהם, וכך אתה משיג אותנטיות בעצמך." -ג'וש טילמן.
מתוך ראיון over/underated של פיצ'פורק איתו ועם אמה אליזבת טילמן.

(זה היה ברור לי – לאחר שכעסתי והתאכזבתי, התאהבתי לחלוטין בחדש של המצוטט והמדובר.)

ניסיון החיים שלי, אשר חגג אתמול 30 שנה, לימד אותי כי יש מימד מאוד חשוב בתקשורת עם אנשים אחרים והוא עשוי מאותנטיות. ניסיון חיים מאוד אחרון לימד אותי עד כמה היא הכרחית בשבילי בכל מערכת יחסים – זו היוהרה שלי, אני מניחה. אני לא סובלת שקרים, לא סובלת שמשקרים לי ובטח ובטח מתעבת את הרגע שבו אני מגלה ששיקרו לי והייתי עיוורת מדי להבחין בכך. בחיי נשבעתי שאהיה אמיתית כמה שיותר, כי זה מה שיש בסופו של דבר. אותו ניסיון אחרון, בשילוב של הקשבות חוזרות ונשנות לאלבום החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי, "Pure Comedy", עליו כבר חפרתי (ולאחר מכן גם התחרטתי), גרם לי להתנחם במסקנה התמימה שיצירתו של טילמן היא אותנטית ועל כן יש לי מוזיקה בטוחה וחמה להתכסות בתוכה בזמן שאחרים מתכסים בתוך חשקים ואובססיות משלהם.

אבל מהי בכלל אותנטיות?

במאמרו על אותנטיות באמנות (Authenticity in Art) דניס דוטון (Denis Dutton) המנוח, פרופסור לפילוסופיה של האמנות באוניברסיטת קנטרבורי בניו זילנד, הבדיל בין שני סוגים של אותנטיות: הראשונה נקראת "אותנטיות נומינלית", והיא קשורה ביחסים בין היצירה ליוצר שלה, לדוגמא: מקור יצירה – אותנטיות נומינלית בודקת מיהו היוצר המקורי של ציור מסוים (במידה ומישהו העתיק, יצירת האמנות הופכת להיות של המזייף). הסוג השני של אותנטיות נקראת ע"י דוטון "אותנטיות אקספרסיבית", שהוויקיפדיה היטיב להגדיר בתור אותנטיות כללית וזה הולך ככה: "מתייחס[ת] לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות."

הוגים כמו היידגר וקירקגור (זה לא קירקגאארד?) טענו שהאדם האותנטי הוא המאושר מכולם מאחר והוא פועל אך ורק על-פי צו ליבו, בלי שום קשר לאתיקה, המוסריות והנורמות של החברה מסביבו. אדם מאושר, אך לא מושלם. קירקגור אמר שקיום אותנטי הוא לאו דווקא מושלם, כי הוא עדיין נתון לסבל ולתלותיות של קיום ממשי (לדוגמא: חולי, מוות, אלבום חדש של פאת'ר ג'ון מיסטי), אבל הוא יכול למצוא באמונה את התמיכה הפסיכולוגית והקיומית שתעזור לו להתמודד עם אותן בעיות, ובנוסף לממש דרכה את ההזדמנות לבטא את האני האמיתי שלו (מתוך המאמר:" Kierkegaard, the Self, Authenticity and the Teleological Suspension of the Ethical" מאת Gavin Rae). אמונה באלוהים אין לי (אלא אם כן מדובר באליל בשם בוב דילן), אבל ביכולת האנושית לעלות ולפתור בעיות בעזרת מילים כן, וכאן התחיל סיפור האהבה שלי עם ג'וש טילמן, הוא התגבר והתגבר עם גילוי האותנטיות של האמן.

בריאיון בפודקאסט של סאבפופ, דיבר טילמן על המיזוגניות שלו בשירים כמו "Strange Encounter" ו-"The Day Josh Tillman Came to our Apartment", שני שירים הלקוחים מאלבומו השני, I love you Honeybear. הוא לא מצא סיבה להתנצל על הנימה השנויה במחלוקת של מילותיו כי בשירים הללו הוא תיאר מצבים מדויקים מאוד: רגעים ספציפיים שבהם, יותר מאשר ששנא את עצמו, הוא שנא נשים בפרט ואת כל העולם בכלל. אבל אילו רק רגעים, גחמות שהביאו אותו לקחת את העט ולכתוב שיר, פעולות שבאו לבחון את המחשבות הללו ולהפוך אותן לסיפורים מגוחכים. הלב שלו שנא באותו רגע, והוא לא נתן לקונבנציות או איסורים למנוע ממנו מלהוציא אותן לאור. האובר-היפסטרית מ-"The Day Josh…" היא טיפוס מעצבן, והדובר בשיר לא מתקמצן על דרכים לתאר את סלידתו ממנה, אך הוא עושה זאת גם על חשבונו, הרי הוא מי שממשיך לחזור אליה. טילמן הוסיף ואמר שמאז שהוא הבחין בכוח של המיזוגניות בשירים, הוא נמנע מלבצע את אותם בהופעות חיות מכיוון שהוא לא מסוגל לחשוב על החיוכים המיזוגניים שיכולים להתנוסס על פניהם של מאזינים/ות במהלך ההופעה, כי אז הוא יהיה אחראי ישיר לפרשנות ההרסנית של כל אחד ואחד מהקהל. בשביל טילמן, השיר אינו דובק אך ורק במיזוגניה, אבל מכיוון שהקהל הפך אותה לנושא עיקרי בשיר, הוא לא מעוניין להנציח אותו, יש לו עדיין את המגבלות המוסריות שלו.

זו רק דוגמא קטנה לאותנטיות שטילמן מבטא, הן באמנות שלו והן בדיבור הנרקסיסטי שלו על עצמו ועל תהליך היצירה שלו. הוא מודע לכך ש-"The Ideal Husband" הוא מסמך אישי מביך, אבל הוא יעשה ממנו שיר כי זה מי שהוא היה ברגע מסויים — זה מצב ספציפי שבו הוא הרגיש שהוא מאוהב מעל הראש והוא יכול פשוט לדפוק על דלתה של אשתו לעתיד ולצעוק לה: "אני סוף סוף נכנע, נמאס לי לברוח, בואי נעשה ילד (או נכניס אותו לתנור, אם בא לכם הומור שחור)." בתוך ההפכפכות שלו הוא מבטא את הכניעות האנושית לרגש, את ההתלהבות והייאוש שמביאים אחד להביע את עצמו בצורה שנראית לעין כמוגזמת, אבל מבפנים יודעים שזו תגובה אמיתית כי היא באה מבפנים. הוא יודה במגרעות שלו מבלי להתנצל, הוא לא יפחד לבטא את הסלידה שלו מבידור והוא תמיד ירכך את הכל בבדיחה פחדנית, הוא לא מושלם. זה היין והיאנג – המניה והדיפרסיה.

ועכשיו ל-"Pure Comedy" ה-"הכניסו כאן כל סופרלטיב מהלל". זהו אלבום שנכתב ע"י ג'וש טילמן שחשב עצמו חייזר והביט על האנושות מבחוץ. אחרי אלבום הטרנספורמציה שלו לפאת'ר ג'ון מיסטי, "Fear Fun", ולאחר שמצא לעצמו אישה ומקום להתגעגע אליהם ב-"I love you, Honeybear", טילמן החליט להפסיק עם האלכוהול, הסמים והסיגריות ולהישאר צלול כדי שיוכל לראות ברור את מצב העניינים מסביבו, ויצא האלבום הקוהרנטי ביותר שלו עד היום. האלבום "Pure Comedy" מתחיל מבחוץ, ממשיך לעתיד, נקטע מבפנים ואז ממשיך עד לקו הסיום שבו הוא מודה שבעזרת מוזיקה ואהבה באמת אין ממה לפחד, ופאת'ר ג'ון מיסטי התנדף לגמרי מהתמונה – עכשיו זה רק טילמן עומד עירום.

טראמפ הגיח לזירה הפוליטית, טכנולוגיה ממשיכה להביא חידושים אל עולם המאקרו והמיקרו, האינטרנט נותן לנו מספיק סיבות להתמכר אליו וטילמן רואה את כל זה כסיבה לדאגה. מבחינתו כל אלה הם סימפטומים ותוצאות של מגיפה בשם בידור, אותה כבר אי אפשר למגר, והיא בסופו של דבר תביא לנו את הסוף; אם לא סוף העולם, לפחות הסוף של האנושיות שלנו. בעידן שבו כוכב ריאליטי זוכה להיות נשיא של מעצמה, מתכנתים בונים קוד שאמור לעצב עתיד נגיש יותר ואחרים מנצלים אותו ליצירת פורנוגרפיה נגישה יותר, בעידן שבו אנחנו לא מפסיקים ללחוץ על כפתור ה-F5 כדי לדעת איזו כותרת חדשה עלתה, איבדנו את הדרך, שכחנו למה אנחנו בעצם חיים – בשביל לשרוד, בשביל להתמשך, בשביל לא למות. בידור הפך לתרופה משככת המטשטשת את הפחד האנושי מהמוות, או את חוסר המשמעות המדשדש במחשבותינו בין הפסקת פייסבוק אחת לאחרת. התרופה עובדת אולי יותר מדי טוב עפ"י טילמן, וכאן בדיוק הוא החייזר, כאן בדיוק הוא מי שכותב את שעל ליבו מבלי להתחשב בהלך הרוח החברתי, ומראה דרך אחרת.

בספר הכי טוב שנכתב אי פעם (אני מלאה בסופרלטיבים בפוסט הזה), "תמונתו של דוריאן גריי", דמותו של הצייר באזיל הייוורד אומרת "כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של הדוגמן. הדוגמן הוא רק מקרה, הזדמנות. לא אותו חושף הצייר. הצייר הוא הנחשף על הבד המצויר." ג'וש טילמן הוא הצייר ופאת'ר ג'ון מיסטי הוא הדוגמן, המסיכה בה טילמן משתמש כדי להוציא את האמת שלו. זו אמת כואבת, היא צריכה לכאוב לעוד אנשים, אבל היא לא תצליח לעולם לחדור דרך קיר הבידור הגדול.

כמו האותנטי הלא-מושלם של קירקגור, טילמן הוא שחקן בטורניר המדיה הגדול: הוא מתחזק פרופיל טוויטר ודף בפייסבוק, אך הוא עושה זאת בתנאים שלו, מקדם את האמנות שלו באמצעים המוכרים, אך עושה זאת מתוך משימה שהוא נתן לעצמו. היום הוא פירסם בטוויטר לינק לדף מוצר של מכשיר אשר מאונן בשביל הגבר, כאשר מוצעים מוצרים נלווים כמו משקפי VR או קלטות פורנו כלשהן. אנחנו רק צעד אחד לפני שבן או בת הזוג ילכו כל אחד לחדרו בשביל לקיים יחסי מין עם אשת/גבר חלומותיהם, וטיילור סוויפט היא כבר לא רק חרוז משלים של Oculus Rift, היא מציאות אנטי-אנושית.

האלבום הזה, בתוספת של חשבון הטוויטר של טילמן, דיברו אל היוהרה שלי וכך יצא שהתחברתי ל-"Pure Comedy" כמו מכורה. הקהל הרחב אינו מעוניין באמן מתוחכם, הוא אינו רוצה להתמודד עם מילים גבוהות ושירים עם מלודיה איטית שחוזרת על עצמה, אבל טילמן מתעקש להישאר מתוחכם ולבנות את השירים שירגישו כמו נצח, כי זה פשוט הוא והרצון שלו. ההמון לא ביקש נביא שקר, הוא לא רוצה אדם שיבוא ויגיד שאנחנו סך הכל מכורים והוא בטח ובטח לא יקשיב אל דמות של נוח עד שלא תישאר תיבה שתציל אותו. טילמן לא צריך קהל כי הוא כבר יודע מה הוא רוצה להגיד, וכל מה שהוא עושה מזה זה סך הכל אמנות. "הישרדות אמנותית," הוא אמר בפודקאסט שצוין פה לפני כן; לזה הוא שואף, ונראה שאת זה הוא מצליח לשמר לעצמו תחת החוקים (פחות או יותר) שלו. הוא לא צריך הצלחה, הוא רק צריך לשרוד, ופה האותנטיות האמנותית האמיתית.

טילמן הוא לא היחיד, אבל הוא מבין המעטים שמסתכלים מהצד ולא מפחדים לכתוב את שעל ליבם, בשפה שלהם, עם החוקים שלהם, עם הכלים בהם הם יכולים להשתמש כדי להעביר את המילה הלאה. מאז שהוא עטה על עצמו את דמותו פאת'ר ג'ון מיסטי, נראה שהוא השתחרר לגמרי, ודווקא המסיכה גרמה לו להיחשף לגמרי; גם אם לפעמים הוא מעדן אותה עם הומור, וכמה שהוא מבקר את הדימוי שלו בעיני העיתונות והקהל, נראה שהוא לגמרי מרגיש נוח עם עצמו, ואולי לשם אני חותרת, אולי בגלל זה האותנטיות כל כך חשובה ומושכת לי – כי גם אני רוצה לפרוץ ולהרגיש נוח עם עצמי, בין אנשים שמרגישים מספיק נוח כדי להודות בחסרונותיהם ויתרונותיהם מבלי לתת לפוליטיקות להוציא אותם זכאים על כלום.

שיהיה לכולם סופ"ש נפלא,

חן

מחשבות רנדומליות על "Pure Comedy" של פאת'ר ג'ון מיסטי

אחרי שקראתי מספר פעמים את המילים ושמעתי פעמיים את האלבום, פניתי אל המחברת שלי וכתבתי מחשבות – ומכיוון שמדובר באלבום שכולו כאוס, לא ראיתי סיבה להפוך את המחשבות הנ"ל לביקורת קוהרנטית, אז הנה:

"האלבום הוא כלא האמונות שלי" -ג'וש טילמן

למרות ששם האלבום האחרון של פאת'ר ג'ון מיסטי מתאר אותה ככה, הקומדיה של האמן אינה טהורה כלל. כאשר הוא מספר בדיחה, חצי אחד של המאזינים נאנח מעומס הפלצנות והחצי השני, כמו בשיר ההוא של הביג'יז (נו, ושל פיית' נו מור), מתחיל לבכות. ההומור השחור של ג'וש טילמן הפך כבד באלבומו החדש והוא מתחיל מהמום המולד של כולנו. חצי מאיתנו מגיחים אל העולם הזה מחוסרי תוכן, מה שהוא בוחר לקרוא לו ברזל, ורובנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לקשת, ואין מדריך שייתן כמה תשובות, החינוך של רובנו מושתת על תשובה אחת.

טילמן מעולם לא היה שמח, הוא מאוד מצחיק, אבל תמיד יש נימה של סרקסטיות, ציניות, פסימיות. אפילו באלבומו הראשון בו הוא נשא את הטייטל פאת'ר ג'ון מיסטי, הוא סיפר על דמויות שונות שחושבות על עצמן, הוזות כל הזמן או נידונו לסתם, כשבאמצע הוא מילא את החורים בפסיכדליה וקאנטרי שעידנו את הפינות החדות.

הפעם העצב והחרדה ברורים מדי לעין והמסקנות הפשוטות שכולנו כבר יודעים נמצאות בסופי שירים, אבל הכל עדיין אבוד. בכלא האמונות של ג'וש טילמן הכל חנוק גם כשהוא מביע רגש בשירים כמו "Smoochie" או "In Twenty Years or so", זה נשמע כאילו גם הוא נאחז באיזה ענף שברירי כדי להתמודד עם התודעה המייסרת שלו ולהשתחרר ממנה.

טילמן הוא אמן אבוד, הוא תלש את עצמו מילדות נוקשה ומאז מתנדנד בין חרדה אינסופית מפני סערות העלולות לבוא לבין הנחמה שהיא אישתו ומשפחתו המוזיקלית. האלבום הראשון שלו בתור פאת'ר ג'ון מיסטי היה סיפור של מסע ושינוי, השני ניזון בעיקר מפריחת האהבה ושאריות ניצנים של ביקורת פוליטית-תרבותית, והפעם הוציא טילמן אלבום של אדם שנמצא במקום, אדם שחווה מספיק בחייו כדי לשבת ולטעום מהחמיצות המתוקה של פרי הידע.

הכאוס שולט במילותיו, תוך כדי האזנה ממש ראיתי לפני עיניי את דמותה של רובין רייט (המדהימה) מהלכת כמו קבצנית בסיומו של "כנס העתידנים" (לא קראתי את הספר) ומסתכלת סביבה על המכורים כמוה, אנשים המנסים לקבץ עוד מהסם שיעוור אותם מן האמת.

לרוב השירים אין פזמון חוזר, רובם בנויים מבתים על גבי בתים של נבואות פסימיות ותובנות פילוסופיות על הווה שנהיה קרוב יותר לאפוקליפסה. הכאוס תמיד שלט על רוחו של האמן; השאלות האינסופיות של התמודדות עם האחר, עם השליט ועם הסביבה כולה המותירות אחד כגרגר חול הרוצה להיסחף אל התשובה האולטימטיבית. אך אין "42" במציאות , רק בספרים ובמסקנות האישיות. גם ז'יז'ק, פרויד וקאמי ממשיכים להותיר אחריהם סימני שאלה ושם הכאוס האמיתי, ועוד יגיע היום בו אנשים ירימו ראשם ממסך האייפד, יורידו את משקפי ה-VR ויהלכו כקבצנים כמו הג'וש טילמנים אשר ראו וממשיכים להביט מהצד.

אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?

טילמן כועס, האמונה שהביאה אותו לעולם, ובתור כזה הוא לא רצה להיות חלק ממנו. הוא קילף את העבר מעצמו אבל הוא עדיין רותח בכל פעם שמדברים על רוח אשר נעים להסתתר תחת כנפיה המופשטות, מבלי לדעת אם היא קיימת או לא. הוא כועס על תעשיית הכלום התרבותי, מאות ערוצים המשדרים את אותו תוכן והופכים אותנו שבויים בתוך פנטזיה שאנחנו לומדים יותר, מרגישים יותר וכל זה בעצם תסביך התמכרותי חסר משמעות.

האם זו המוזיקה להקשיב לה? חד משמעי כן.

האם זו מוזיקה שארצה לחזור אליה? אולי במינון נמוך.

האם זה אלבום שייזכר גם בשנים לאחר מכן? טוב, ברור שלא, אלבומים הם כבר לא בשביל הקולקטיב אלא בשביל קהל יחידני יותר. היום זה פאת'ר ג'ון מיסטי, מחר פליט פוקסז יוציאו אלבום ומחרתיים, מי יודע איזה אמן קאנטרי יקריץ גיטרת פדאל סטיל וירטיט עוד קצת דם בתוך השחור שזורם בפנים. ובכל זאת שווה לציין אלבומים שהיו שחורים ובכל זאת הקפידו להכניס חיים אל תוך המיקס: "Automatic for the People" של REM למשל, בוב(י) דילן עם "Time out of Mind", "13" של בלר, בכל אחד מהאלבומים האלה היה אור, רגש, הרי זה הלב שפועם אותנו, לא המוח.

תשעת מדורי גיהנום עובר בן אדם, כופר הוא בנשמתו ואין מי שיכפר או יסלח מלבד עצמו. אבל "הקומדיה האלוהית" של דנטה לא עברה רק אש ושטן, היו גם מדורי גן עדן וביאטריס אחת. היצירה מסתיימת עם התגלותו של אלוהים בפני הגיבור אבל הבדיחה היא עליו – הבדיחה היא על חשבונם של כל אלה שלא מבינים כי להם האבן המתגלגלת, כל אחד וחוסר המשמעות, כל אחד וגודו שלא יגיע.

מי שמך, מר טילמן? מי שמך? להיות נביא מבחירה, פחדן מחוסר ברירה. הקמת שריפה מחרידה על הקרקע, הרעדת את זו מתחתיך וקראת להפסיק עם כל המשחקים הללו אבל מי יקשיב? מי יטמיע? האם הוא ראה טעם בלהוציא את כל הנבואות הנ"ל? האם גורלו להיבלע ע"י לוויתן?

האיזון הוא הלהבה יוצאת הדופן והיא נמצאת בין החלומות של הרומנטי לפוליטיקת הציניקן, בין האמונה באל אחד לאלילים אחרים המלמדים דרך אפליקציות מהי האופנה העכשווית. בין תומאס מאן, אוסקר וויילד וסטיבן פריי לאנשים שכותבים את אותו הדבר ופשוט נותנים שם אחר לכל דמות, בין סילביה פלאת', פטי סמית' ואמילי דיקינסון לבין אלפי מפיקים וכותבים אשר משלמים להם מלא כדי לעבוד על אלבום אחד. טילמן היה בשבילי איזון, ועכשיו איקרוס קורא לו להצטרף אליו בין קרני השמש.

אבל כמו כל חטא, זה היופי שמרכך, אותה גיטרת סטיל אינה מוקרצת באמת, כל צליל שלה הוא ברכה. הפסנתר מייצב את הקולות המנסים להשליט דיסוננס, המסקנה מהשיר הראשון מתחברת עם השורה האחרונה ואחד פלוס אחד באמת שווים שניים, והכל זה בעצם אני ועוד מישהו הנמצא אי שם מעבר לקשת. אי אפשר לסיים שחור בלי אור, בלי תזמורת כינורות מנחמות המזכירות שאותו יופי מסמם הוא הישרדותי ואם יום אחד אטעם את מתיקותו האמיתית אז אולי הכל באמת היה שווה את זה.

סעמק איתך, ג'וש טילמן. אם העולם ברובו עשוי מים והאדמה רק מטעה אותנו וגוררת לגרגרנות, אז המחסור באופטימיות שלך הפכה אותי למרדנית עם תקווה על דלג חצי שרוף.

אמרתי פעם שכל מה שאני רוצה זה אלבום שלם של "Holy Shit" מאלבומו השני, ועכשיו כשקיבלתי את זה איני יודעת למה. אפשר לתת לי חור שחור על כפית שכולה זהב, אבל מה היא שווה ללא הפעימות, ההתאהבות העיוורת והזכות להיות שותפה של מישהו.

והנה, עדיין לא גירדתי את קצה המחשבה של הליצן העצוב, אבל לפחות הוצאתי את זה. קל להסתכל על העולם מלמעלה ולהצביע על האשמים, אבל הפתרון הוא מלמטה, וגם אם שמעתי רמזים שלו מבצבצים פעם או פעמיים באלבום "Pure Comedy", הם לא הצליחו לנחם.

"האלבום הוא כלא האמונות שלי", הוא אמר, אז למה לקחת אותנו שבויים ככה? סעמק, למי לי הרגישות עכשיו?

חן.

רעש ומשי – על אלבומים חדשים

רגע לפני שאני שוקעת לתוך אמנים מוכרים, הנה מנה קטנה של יוצרים פחות מוכרים שהנעימו את זמני בתקופה האחרונה:

The Orwells – Terrible Human Beings

זה לא קורה הרבה שהאוזניים מבקשות פינוק שעשוי רובו מרעש מחשמל של גיטרות, גחמה קורט קוביינית לבכות את מר גורלי ולמחות עליו בדרכים שאני מכירה. כשזה קורה, והווליום רוצה להחריש, אני בדרך כלל פונה אל הנתיבים הידועים של הפו פייטרז ונירוונה (לפעמים אפילו דפטונז), אבל The Orwells הוציאו אלבום חדש בדיוק בזמן הנכון. חמשת הצעירים משיקגו לא היו צריכים לעבוד קשה בשביל לייצב לעצמם דימוי של ילדים רעים, ונראה שהם דבקים במיתוג הזה גם כשהם מתבגרים, והרעש שלהם, יחד איתם, ממשיך להפיק מלודיות שכיף להקשיב להן, מעבר למשחקי תפקידים ומילים שמדברות על סקס, סמים ופיקסיז. אחרי "Disgraceland" המצוין משנת 2014, ממשיכים חמשת הזרוקים ללכלך כפי שפאנק, גאראג' ורוקנרון הבטיחו לעשות כמה עשורים לפני כן עם אלבום בועט וחסר התנצלויות. בזכות רצועות שדורסות את האוזניים עם טרקטורים מלאים ברעש מחריש מעורבב עם שקט מהתל (אמרתי כבר פיקסיז, כן?), הצלחתי גם להחריש קולות לא בריאים ומרדתי בתחושות דרמטיות מדי שפלשו גם לשעות אור של שעון הקיץ. מומלץ בחום להקשיב לרצועה הפותחת והכיפית, "They put a body in the bayoo", ל-"Buddy" השובב והקצר ול-"Heavy Head" המפוצץ.

Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

אין כבר מה לחדש, כל כך הרבה שנים ואנחנו מנסים לשנות ולהשתנות ובסוף הכל נשאר אותו הדבר, לומדים תשוקה ומסבים כאב. זו לא אני שכתבתי את המילים הללו – אילו "Blonde Tongues" שבחרו להתחיל כך את האלבום שלהם.
ככה זה מרגיש עם האינדי-פופ החולמני – הגיטרות האיטיות, קול שמזכיר גלי ים רגועים, ואווירה של פסיכדליה קלילה ונגישה שקשה להימנע ממנה כי היא כל כך מוכרת ונדיבה בחיוביות שלה. הלהקה האוסטרלית נשארת במקום הנוח של הז'אנר, הצלילים שלהם עטופים במצעי משי, ותמיד תמיד נעים להכיר מחדש את הזכור יותר מדי טוב, כמו הגיטרות המדהימות בשיר "Paula E. Sheppard".  זהו אלבום יפהפה וזורם, היו הקשבות בהם הרגשתי שאני שומעת שיר אחד ומתמשך מהאורגנים הנעימים של "Jane Walks the Universe" דרך הקצב האיטי של "In an airport called Heaven" ו-"Goodbye to My Darlings" שנשמע כמו כל השירים שציינתי עד כה, אבל משי הוא נעים גם בפעם האלף שמרגישים אותו. אחד המאפיינים היפים ביותר בדרום-פופ הוא היכולת של הז'אנר להתאים לכל עונה. אם את "Stephanie" הכרתי ביום סגרירי, כשבחוץ הכל גשום, הוא עדיין מתאים גם כשאני מקשיבה לו עם שרוול קצר ומחשבות אביביות. קל לפסוח על מוזיקה כזו, אבל לפעמים שווה להשקיע ולשחות גם במים הרדודים.

Nadia Reid – Preservation

בסופו של דבר, הפולק הוא זה שנוגע הכי עמוק ונדיה ריד הניו-זילנדית סיפקה את הצורך במילים שיבינו את המבולבלת שהייתי בתקופה האחרונה. ריד הוציאה השנה את "Preservation" שרובו מושתת על אהבה שהייתה חייבת להסתיים או נגמרה בטרם עת.
ארוכות הקשבתי לכמיהה גברית, אילו עדיין המילים מהן אני מפיקה את מירב ההשראה שלי, אבל אין מבינה יותר מערגה הנובעת מנשים כמו קייט בוש, ג'ולי ביירן, ג'ואן באאז, פיג'יי הארווי ועכשיו גם נדיה ריד. בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת היא על מעלליה עם המין הגברי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש משהו יפה בכך שגברים ונשים מביעים ערגה בצורה די דומה, שיש עמק שווה בין שני מינים שבמימדים אחרים הם שונים ברמות של של שמיים וארץ. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

זהו, ה-7 באפריל המיוחל הגיע והביא אלבומים מיוחלים וחדשים של פאת'ר ג'ון מיסטי וטימבר טימבר. כולי תקווה שהם ייתנו השראה לעוד פוסט.

תודה שקראתם, מקווה שתהנו מהמוזיקה,
חן

ביטחוניסטית – על האלבום האחרון של ג'ולי ביירן

בחודש האחרון חשבתי הרבה על המושג של "בטחון" – לא במובן המדיני, אלא על הצדדים האישיים יותר שלו. בטחון הוא אמצעי הישרדותי שלנו, איננו יכולים להשתמש בו, אבל ההרגשה שלו גורמת לנו להניח את הראש בנחת בידיעה שהכל (או לפחות הרוב) בסדר. עם זאת, החוסר בו מטלטל את החיים כל כך שאם שמים לב אליו אפשר בקלות ליפול אל תוך חור שחור.

כבכל זמן לבד, תהיתי מהם הדברים אשר גורמים לי בטחון וניסחתי בראש רשימה של אנשים שחשבתי מתאימים למשימה. הראשונים הם כמובן המשפחה, הסלע האיתן שמוכיח את עוצמתו בכל יום והפתיע במיוחד בטיול לבודפשט, שם פגשתי בתדודה רחוקה, והתוודעתי לאחד הקשרים החזקים שהיו לי אי פעם: ללא תנאי, רק קשר דם שמצליח לחבר. הסמכתי עוד כמה אנשים ללא ידיעתם לתפקיד שומרי הראש של השפיות שלי וחלקם מילאו את תפקידם בחום ואהבה, חלקם היו ניטרליים באדישותם וחלקם ממש משכו את השטיח מתחת לרגליי.

המשיכה האלימה אמנם הייתה בלתי מכוונת, אך בכל זאת הובילה אותי אל אותו חור שחור מדובר; היא גרמה לי להסתכל פנימה ולנסות לעבוד על דרכים אחרות לקבל בחזרה את הביטחון הזה. אני תוהה אם זה תקף גם לגברים, אך בתור אישה אני מרגישה חזק את המשיכה שלי להתפתל בתוך אדם אחר במקום לנסות להרגיש את הדברים להם אני זקוקה בתוכי, ולתקופה באמת איבדתי את עצמי, אך הארה מתוקה החזירה אותי לבסיס של כולי – המוזיקה. עם הנוף בין חיפה לתל אביב מול עיניי, גיטרת פדאל סטיל אחת השיבה חמצן ודם אל לב שהפך יוקד תוך כדי שהיא הנעימה את זמן ההאזנה שלי. אילו היו Phosphorecent עם השיר החייתי "The Quotidian Beasts" שגרמו לשקיעת השמש להאט טיפה כדי שאוכל עוד קצת לספוג ולהכניס מקרניה אל תוכי ולשוב ולסמוך על הביטחון שנמצא בתוכי; שנתנו לי עוד הזדמנות לגלות מחדש חלק מהרגשה יותר מופשטת שאם אתחיל להגדיר אותה, אני חוששת שהיא תתאייד ותיעלם.

ואז נזכרתי בג'ולי ביירן, האמנית ששבתה את ליבי לפני כשנתיים ומעולם לא הצלחתי להסביר למה; מעולם לא הצלחתי לעמוד על גורם המשיכה שלי אל קולה, אל המילים או המנגינות שהיא יצרה בשתי ידיים צנועות. המצאתי בשבילה כמה, לוויתי תחושות מאמני פולק אחרים אשר מסבים לי אושר בעת האזנה אליהם, קראתי לה השראה מבלי לדעת מהו אותו המעיין ממנו היא משקה אותי, ובאותו רגע של הארה בין חיפה לתל אביב הבנתי שהיא פשוט חלק מאותה הרגשה מופשטת, וסוף סוף גם מצאתי את מה שרציתי לכתוב על אלבומה החדש, אותה הוציאה מוקדם יותר השנה – "Not Even Happiness".

הביטחון של ביירן מתחיל כבר מהשורה הראשונה באלבום: "עקבו אחר קולי/אני ממש פה/מעבר לחיים הללו/מעבר לכל פחד", ומי לא תיענה להזמנה מפתה שכזו? מי לא תקשיב להמשך בו האמנית מספרת על נוודת שיודעת לאהוב, אך מבלה את רוב זמנה לבדה. ביירן אוהבת לכתוב את עצמה בתור מי שעוברת ממקום למקום, מתמסרת היא אך ורק למיתרי הגיטרה איתן היא פורטת מנגינות שנהגו לקשט אוזניים בימי הסיקסטיז, ואל הטבע בו היא משתמשת כדי לחשוף את מה שנחבא בליבה. במטאפורות ועוד עזרי שירה היא מציירת את האישה האולטימטיבית שבוב דילן כתב עליה ב-“She Belongs to me”, אבל כאשת אמת היא יודעת גם להודות ברעידות הקלות אשר מערערות את המודל המושלם ומעבירות אותו אל השטח האפור של חוסר הודאות.

ב-"Sleepwalker", הנוודית מודה כי חייה אינם מושלמים, עד כמה שהם נשמעים פנטסטיים. הטבע מחבק אותה, אך היא עדיין כמהה למגע, לאהבה אותה היא אינה מסוגלת להביא לידי ביטוי מול מושא פוטנציאלי, אהבה אותה לא יכלה להגשים בגלל מגרעות שיש לכל אמנית מתייסרת המסתכלת פנימה. ב-"Melting Grid" אוזניי עקבו אחר יעדים מעוררי קנאה בארה"ב ואחר אחת השורות המושלמות ביותר שנכתבו – "I exist to be dreaming still" – אני קיימת בשביל לחלום עוד – בשביל הרוח בתת מודע שמושכת החוצה להגשים, ליישם וליצור.

יש כל כך הרבה שאני יכולה לדלות מהפריטות אשר מסתלסלות כמו צמח מטפס הנוסק מעבר לקירות, אל הכחול הטבעי של השמיים; ישנו "עוד" נרחב הניגר מהקול של ביירן, שלפעמים נשמע כמו רוח נחשית הלוחשת מבין העצים ללכת בעקבותיה ולסמוך עליה שעוד הרפתקה מהפנטת נמצאת מעבר למחשבה; ניתן לצקת עוד מקנקן המילים שגוון השירה שלהן הוא חתיכת הפאזל המושלמת לאווירת הפולק הנוסטלגית מסביב; אבל אם אמשיך להגדיר אולי איחשף יותר, ועוד יש חלקים בי שעדיף להשאיר מופשטים.

אחרי האלבום מ-2014, “Rooms With Walls and Windows”, שהניב סונטה ששלחתי לגברת והיא השיבה בתודה צנועה, הפעם העדפתי להרחיב עם רשומה שכולה הריאה השלישית שהתפתחה עם כל קושי ומאז רק מזכירה שיש בי הרבה להעניק; שיש ביטחון בתוכי הבנוי מתווים וחלומות, והוא שווה ערך לכל "יש" וחלומות שאחרים חיים ומגשימים; שאין לדעת מאיפה השראה תגיע, אי אפשר לחזות מתי האור יגיע, אבל הוא תמיד עושה זאת. לפעמים הוא תלוי בן אדם, ולפעמים בא מהבפנוכו המבורך. בכל זאת, כפי שביירן שרה ברצועה הסוגרת של האלבום, "I live now as a singer", הערעור חוזר – והדוברת (ואני) רוצות לדעת איך זה להתאהב, רוצות לדעת אם הרצון באמת משתוקק לדברים אליהם הדוברת (ואני) שטה, והנפש יגעה לחיות בין נפשות הנושפות רוח של כנות עמוקה.

את הפוסט על אלבואו סיימתי עם סוג של תפילה לרגישות, ועכשיו אני מבינה שהיא לא מספיקה, אלא גם הביטחון חשוב לי, ואולי הם כולם נמצאים בי ומספיקים, ואולי הם חסרים אך אינם מספיקים מאחר? אולי ואולי ואולי, אולי ביטחון הוא סך הכל המצאה אנושית, אבל אם כך – תנו לי אותו עוד במיכלים מלאים במוזיקה מנחמת כזו.