זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.
הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –
מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?
גאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך.
מקום 29 – Shannon Lay – Living Water
אלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.
מקום 28 – Charlie Parr- Dog
ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.
מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato
אלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.
מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night
אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.
מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore
קשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.
מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding
פעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.
מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex
לא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.
מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings
לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.
מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets
האלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.
מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days
יש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.
מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower
להתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית.
מקום 18 – Sky Country – Warm Storm
החבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.
מקום 17 – Bedouine – Bedouine
אזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.
מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations
תודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.
מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love
לשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.
מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest
שרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.
מקום 13 – Slowdive – Slowdive
האלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.
מקום 12 – Gorillaz – Humanz
האלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.
מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall
אלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.
ועכשיו לעשירייה!
מקום 10 – Beck – Colors
אנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.
הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.
מקום 9 – Kevin Morby – City Music
קווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.
מקום 8 – Nadia Reid – Preservation
מעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.
מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins
הלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.
מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love
ארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.
מקום 5 – Elbow – Little Fictions
ישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.
מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness
אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.
מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy
טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.
מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides
ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.
*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~*
מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up
זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.
אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.
זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.
חן
himandshe 