עד שהחדש של אינטרפול יוצא – אני מדרגת

דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו

אני חייבת להודות שבעודי מעריצה שאוהבת לקרוא לאינטרפול "חיים שלי", אני לא מצפה בקוצר רוח הטיפוסי לאלבום החדש וזה מכמה סיבות. האחת והכי חריפה היא שיצאו כבר כמה וכמה אלבומים בשנים האחרונות מאמנים שאני אוהבת כמו פאת'ר ג'ון מיסטי, ארקייד פייר והנשיונל שממש איכזבו אותי; הסיבה השנייה היא שהאלבום החמישי, למרות חלקיו הממש חזקים כמו "My Blue Supreme" ו-"Breaker 1" ועוד, לא היה טוב כמו הארבעה שהקדימו אותו; הסיבה השלישית היא שאני מנסה להיות אובייקטיבית בעולם שבו אני נאחזת במילותיו של פול בנקס (הנסיך), בגיטרה של דניאל קסלר (הנסיך) ובתופים של סם פוגרינו (הנסיך, טוב אני אפסיק עם זה) והם בהצלחה משאירים אותי חצי-שפויה בתוך כל האבסורד הזה.

בין אם הם יאכזבו או לא, אם הם יחזרו עם אלבום חצי-חזק, או שאצליח להיות אובייקטיבית – אילו עדיין אינטר "חיים שלי" פול, וככאלו אני נותנת להם מעט תשומי עם דירוגים שונים ומגוונים, עם תקווה קטנה שהם יפתיעו לטובה עם האלבום החדש, יותר ממה שהם מסוגלים לו.

שיר פותח הכי טוב

5. All The Rage Back Home // El Pintor

אולי שיר הפתיחה הכי אינטרפולי שיש, ובכך, כמה מוזר זה נשמע, זהו שיר הפתיחה הכי לא אינטרפולי, מאחר והם נוטים להכניס את המאזינה לתוך אלבום עם הבטחה למשהו אחר לגמרי, כשבסופו של דבר כל האלבום הוא אינטרפול לגמרי. זה שיר נהדר, מפוצץ ומפזז, אבל הוא לא משקר כל כך טוב כמו שאר השירים ברשימה.

4. Next Exit // Antics

רגע, מה זה, קלידים? ממתי קלידים כל כך בולטים בשיר של אינטרפול? אה, הנה השירה של פול בנקס והגיטרה המדברת של דניאל קסלר, אוקיי. "Make this place a heart to be a part of"? וואו, כן, לגמרי מזדהה ורוצה. הכניסה האיטית אל תוך אלבום המושתת ברובו על כסאח רך של גיטרות חורקות עושה חסד עם המסע המוזיקלי שהוא "Antics".

3. Success // Interpol

הקצב המתעצם של השיר, תודות לסם פוגרינו (הנסיך, שיט, די), מכניס לסוג של אקסטזה, וכאן האינטרפולים שיקרו הכי טוב – כי מדובר באלבום הכי אפל של הלהקה, ובכל זאת הם פתחו אותה בבום שכולו "הצלחה". חוץ מזה, איזו שורה גאונית לפתוח איתה אלבום אם לא "Dreams of long life, what safety can you find?". הו, פול.

2. Untitled // Turn on The Bright Lights

פעם הגיטרות של אינטרפול ריצדו, הן כיסו את המוח ברעש לבן עם מספר מועט של אקורדים וסאונד מלוכלך שהליטוש היחיד עליו הן המנטרות של פול בנקס. ב"אנטייטלד" ישנן שתי גיטרות סך הכל שלא ברור אם צורחות אחת על השנייה, נלחמות או בעצם מנחמות ומשלימות, והן ממשיכות ככה במהלך האלבום הבכורה הנדיר של הלהקה, אך בשיר הראשון יש עוד שביב של תקווה – "הפתעה לפעמים תגיע…"

1. Pioneer To The Falls // Our Love To Admire

אלבום שכולו אפוס דורש פתיחה אפית, והשיר הזה מגיש את הסיפור על מצע של הכל מהכל – פריטות גיטרה יפות שחוזרות על עצמן, מילים על בדידות וגעגוע, תזמור שמתעצם תוך כדי שהשיר עובר כמה שינויים מלודיים וכמובן – הסיום המושלם של סם פוגרינו (הנסיך, אמרתי די!) על התופים. חוץ מזה, זה שיר שיש בו את אחת מהשורות היפות ביותר של בנקס "In a passion it broke, I pull the black from the grey".

שיר סוגר הכי טוב

5. Twice as Hard // El Pintor

אין מה לעשות, האלבום החמישי, טוב ככל שהוא היה, הוא פחות טוב מכל הבחינות האפשריות, וגם פה הוא מקבל את המקום האחרון במדרג השירים הסוגרים של הלהקה. למרות הגיטרה דמוית "The Lighthouse", למרות האיטיות המשחררת, יש הרגשה של חוסר התאמה בין מה שקורה ברקע לקול של בנקס, חוסר סנכרון שבדרך כלל הוא לא חלק מהמנה המוזיקלית שהם מגישים.

4. Leif Erikson // Turn On The Bright Lights

מהר לפני שאני מתחרטת, המיקום של השיר הזה במקום הרביעי רק מבהיר כמה היה קשה לדרג את השירים הללו, וכמה אינטרפול השקיעו במהלך השנים בשירים שסוגרים את היצירות שלהם. עוד פעם, כמו בכל פעם, זו הכתיבה המיוחדת במינה של פול בנקס, מילים שלפעמים לא חייבות מלודיה ברורה כדי להעביר את המסר, כדי שהמאזינה תוכל לשקוע ולהזדהות עד דמעות. "It's like learning a new language, helps me catch up on my mime" היא רק אחת מהדוגמאות. הו, פול.

3. The Undoing // Interpol

סימפוניה שמתחילה גיטרה, ממשיכה עם תזמור דרמטי, סולמות עולים ויורדים, תיפוף שפועם לאורך כל הדרך ופול בנקס ששר בספרדית ולפעמים לא צריך לדעת את השפה כדי להבין על מה הוא שר.

2. The Lighthouse // Our Love To Admire

שיר שדניאל קסלר שילם עליו בדם בפעם הראשונה שניגן אותה, ומאז החבר'ה מנסים לשחזר את הפריטה הגועשת של השיר ולא מצליחים, כי יש רק "The Lighthouse" אחד (טוב "All of the Ways" מהאלבום הרביעי התקרב מאוד לאיכות), אבל היד של קסלר כבר התרגלה, וגם בלייב הסיומת של האפוס הזו היא יותר ממופלאה. אני סאקרית של מטאפורות הקשורות לים, הקול של פול בנקס בשיר הזה נשמע כמו רוחה של סירנה, והצלילים מאחורה הם מחווה בלתי מכוונת לסיגור רוס, שיודעים יותר מכל לנגן טבע. מי ששומע את השיר ולא עוצם עיניים ומקשיב לכל החלקים הקטנים שעושים את השיר הזה לאחד הגדולים ביותר של הלהקה, יש לי רופא אוזניים טוב להמליץ עליו. אם קראתי להתחלה אפית – אז זה סיום שמשדר כמה גלים מעל כל האפוסים הקיימים.

1. A Time To Be Small // Antics

חפרתי וחפרתי, אפוס שמפוס, המגדלור והשמגדלור – אז למה דווקא השיר הזה הוא ראשון במצעד שלי? כי היופי של "A Time To Be Small" אינו כזה ברור מהתחלה; כי הגיטרה אינה מושלמת ואפילו קצת צורמת; כי הסצינה שבנקס מתאר היא בערך תיאור של החיים שלי, וכיף להרגיש שאני לא לבד בזה; כי יכול להיות שהסצנה מריצה במוחי לאו דווקא תואמת לכוונת המשורר, אבל בנקס כתב את המילים הללו בכוונה כדי שאחרים יזדהו בדרך המיוחדת שלהם; כי When the cadaverous mob saves its doors for the dead men, You cannot leave; כי הסיום של השיר הוא הצורם ביותר בהיסטוריה של הלהקה, ועל כך הוא מושלם.

הביסייד הכי טוב

5. Interlude

הקדימון המושלם למי שרוצה מהיכן התחיל כל הסאונד של אינטרפול.

4. Specialist

כל חוסר הביטחון שיש במערכת היחסים וסקס נמצאים פה + יש פה את "Speckled like a leopard", שורה שסיפקה לי שנים על גבי שנים כינויים בכל מיני פורומים בשנות ההתבגרות האחרונות שלי.

3. Mind Over Time

השיר הנוסף שיצא משום מה רק בגרסאות היפניות של "Our Love to Admire", אבל אתם יודעים מה החכמים אומרים – היפנים נהנים יותר. שיר שדווקא נשמע יותר מתאים להיות חלק מהאלבום שעקב, "Interpol".

2. Precipitate

אני אוהבת את השיר הזה כל כך כי זה אינטרפול בחיתולים, ובייבי אינטרפול הוא אחד המתוקים והמחוספסים ביותר שיצא לי לשמוע.

1. Song Seven

יש את הגירסה שבה דניאל קסלר עושה קטע קטן של ראפ רך, ויש את גירסת האולפן שמשום מה חשבו לנכון להימנע מלכלול את הקטע המבורך הזה. עם או בלי הראפ, זה עדיין אחד השירים החזקים ביותר שמוכיחים שגיטרה מונטונית יכולה להיות לפעמים היפה ביותר.

 

שורות פול בנקס שאני אוהבת להסניף

סתם כותרת לדירוג שאני משתמשת בתור תירוץ כדי לשים את השיר שהוא עדיין הכי אהוב עליי בכל היקומים,

לא באמת חשבתם שאדרג אמנות כתיבה כמו של מר בנקס, נכון?

 

 

 

אינטרפול שלי – על ההופעה ב-9.8.2017 בפראג

לאחר שההופעה הסתיימה, כשפול בנקס יצא לקראת המעריצים שחיכו לו מחוץ לאולם הלוצרנה בפראג, ראיתי מעריצה מבקשת ממנו חיבוק והוא זרם איתה עם "Sure" אדיב. הוא זרם גם עם מישהי שביקשה שיחתום לה על הציצים, אבל מזה בחרתי לא לקבל השראה. כשניגשתי אליו לבקש חתימה על מהדורת 10 השנים של אלבום הבכורה של אינטרפול, אותו ניגנו במלואו באותו ערב, הוא הודה בהפתעה שהוא לא מכיר את המארז (הוכחה לכך שהוצאות מיוחדות הן לאו דווקא רעיון נוסטלגי ורומנטי של הלהקה, אלא מחשבה תעשייתית של אנשי כסף). הוא עלעל בו מעט וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, בהיותי הצ'נדלרית שאני, היה איך לצאת מהכל עם בדיחה. שאלתי אותו אם הוא רוצה אחד לאוסף שלו והוא צחקק וחתם. שאלתי אותו אם אפשר לקבל חיבוק ובלי שהתכוונתי יצא לי המשפט "בשביל כל הזמן הזה" – "For all this time". הוא כמובן חייך ופתח את זרועותיו והתחבקנו לשנייה שממנה אני זוכרת רק כמה נעימה הייתה ההרגשה של הז'קט שלו, וזהו, נאטמתי לגמרי, נתתי למצב רוח לעלות, אבל הרגש האמיתי נשאר חבוי בתוך ליצנות מביכה. אני בטוחה שאיזו חן חוץ-גופית שריחפה מעליי בכל הזמן הזה דפקה את הראש שלה בכל הקירות האפשריים כי היו לי יותר מדי דברים להגיד למר בנקס, וכל מה שהוצאתי באמת מהלב היה "בשביל כל הזמן הזה".

הלוואי והייתי יכולה להסביר מהו אותו זמן לסולן של אחת הלהקות האהובות עליי, על תקופה של יותר מעשר שנים בהם השקעתי זמן ומחשבה על כל מילה ומילה. הלוואי והייתי יכולה להודות לו על רגעים ספציפיים יותר או פחות, לספר לו איך אני שומרת את “NYC” לעתות של מצוקה אמיתית, כשאף מילה אחרת לא יכולה לנחם. כמה "להדליק את האורות הבהירים" עוזר נגד כל האכזבות, הבושות, השברונות והרחובות העמוסים בהם איני מוצאת דבר אחד ממלא. כמה "A Time to be Small" עדיין מאתגר את המחשבות שלי, איך לשמוע אותו שר "Don’t give up" ב-"Song Seven" משפיע ומחנך, איך קטע גיטרה אחד כמו ב"Public Pervert" מאיר עליי בכל הקשבה, איך גם באלבום חלש כמו "El Pintor" עדיין יש מילים שבונות לי גג להסתתר מתחתיו כשנראה לי בטיפשותי שאף אחד אחר לא יהיה מעוניין להקשיב. על איזה בסיס הוא חדר אליו, מקום פנימי מכוסה ברצונות אמיתיים שיש לי ומשום מה אני לא מצליחה להגשים. הלוואי ויכולתי לחסום דווקא את מנגנון ההומור האסקפיסטי שלי ברגע שבנקס יצא מהאולם, להבין באמת מי עומד מולי, אבל זה אף פעם לא יקרה למי שמפחדת מהתגובות הלפעמים רגישות מדי שלה. האסימון נפל לי רק בוקר למחרת ובכל זאת, כדי לא להביך את אילת ואת עצמי, נמנעתי מלבכות יותר מדי.

ההופעה הייתה נהדרת, מי שראה את אינטרפול בארץ יודע שהם מנגנים את השירים שלהם כפי שהם באלבום, ובכל זאת בלייב יש להם אפקט אחר, ממש כמו ההגדרה שלהם – חיים יותר. לשמוע אלבום שלם בהופעה חיה זו חוויה משחררת באופן מסוים, מכיוון שברור מה יהיה השיר הבא, ולכן גם יש סוג אחר של ציפייה. הפעם, כשהיינו קרובות לבמה (שורה שנייה אחרי מאמצי סבלנות וסיבולת רבים), יכולתי גם להתמקד במי שרציתי ולראות ברור את סם(י) פוגרינו משתגע על התופים ב"Say Hello to the Angels", את דניאל קסלר לוחש "There’s nothing to say, when there’s nothing to do" ב-"PDA", וכמובן לחזות בפול המתכתי צועק "Stella" בעודו מביט למעלה מעל הקהל, לעבר העולם שהוא יצר מהמוח הפואטי שלו. היה מחשמל, הלוואי והכוח הזה היה זורם גם למזגנים שלא עבדו במקום. לאחר שסיימו לנגן את אחד האלבומים הטובים מהעשור הקודם (אחד משני אלבומי העשור שלי, אם אתם שואלים…), עלו החבר'ה פעם שנייה לבמה כדי לנגן כמה שירים מאלבומים אחרים ואנטיקס כיכב עם "Take you on a Cruise" ,"Not Even Jail", "Evil" ו-“Slow Hands”. הם ירדו עוד פעם ולהדרן חגיגי במיוחד ניגנו את "Specialist", שבאותו רגע הזכיר לי כמה מכוננת הייתה הלהקה בהיסטוריה הפרטית שלי.

היסטורית פרטית שלי, זה נשמע כל כך רכושני, אבל באמת שיש את אינטרפול ויש את אינטרפול שלי, אינטרפול הבינונית בעיני מעריצי מוזיקה ואינטרפול העמוקה בעיניי, אינטרפול הסקסית והאסתטית כפי שחברי הלהקה מציגים, והבדים אותם הם תופרים עם גיטרות חותכות ותופים מפמפמים שעוטפים את המוח במחשבות אסתטיות משלי. זה לא בא מתחושה של בעלות על החומרים של הלהקה, אלא מתוך שייכות שלי אליה ושל השלישייה הניו-יורקית אליי, תחושה שאני עדיין מחפשת בעולם הקרוב אליי. בגלל אותה תחושה של שייכות, יש לי לפעמים בעיה עם הופעות חיות. ברגע שאני רואה את האנשים הרבים או המעטים שמחכים מחוץ לאולם אני מבינה שאת האינטימיות המשחררת שיש לי עם השירים אני לא אוכל לקבל, כי הקולקטיב לא נותן מקום לאינדיבידואל, ומה שבהקשבה יחידנית הוא חוויה עמוקה, הופך בלייב למסיבה שבה הרגליים מדברות הרבה יותר מהלב. אבל זה לא שחור ולבן כמובן, החוסר באינטימיות לא דרס לגמרי את החוויה, השייכות עברה מן הלהקה לקהל עצמו, והיה קהל מקסים כל כך, לא יכולתי לבקש טוב יותר. חבורת צעירים גרמנים שהקדימה אותנו והגיעה מהצהריים לאיזור האולם הייתה מורכבת מילדים חמודים עמם פיתחנו שיחה במהלך הציפייה, עוד חבורה של רוסים ביקשו ליידע את כולם שזהו יום ההולדת של פוגרינו ואולי כדאי שבתור מעריצים נעשה משהו בנידון. בהופעה שרתי את השירים יחד עם עוד 2,499 אנשים משולהבים, התבלבלתי במילים וצחקקתי כששמעתי ג'יבריש גם מסביבי. הקהל בהופעה (שאני לא בטוחה שהיה מורכב בהרבה מצ'כים) היה מנומס, לא היו קפיצות גדולות, דחיפות לא הרגשתי ולו לשנייה, היה מרווח ביני לבין כל מי שהיה מסביבי ורק הזיעה הייתה יכולה להאפיל על החוויה, אם היא לא הייתה מהולה בכל כך הרבה שמחה.

לאחר ההופעה, ישבנו אילת ואני להירגע מהחום שהיה בפנים ולעכל את מה שחזינו בו. הרגשתי כמו סחבה של זיעה לאחר המחסור במיזוג בתוך הלוצרנה, שאילולא אגלי הזיעה על העיניים אולי הייתי יכולה להעריך יותר את הארכיטקטורה של האולם. יצא שפספסנו את דניאל, לצערנו, אבל התנחמנו בכך שראינו אותו בבוקר מתהלך בסמטאות עמוסות התיירים של פראג. התנתקתי מעצמי כשפול בנקס יצא, אבל לפחות יצא לי המשפט שאולי נשמע לו תמוה, אבל לי הוא הסביר הרבה יותר איך אינטרפול תמיד הייתה ותהיה חלק מהפעימות שלי, ברגליים המפזזות, בידיים המחקות את פוגרינו, בראש המטלטל, בחיוך או הגיחוך הנלווה לזכרונות שלי מהם ובמיוחד בפעימות הללו שמפעילות את מנגנון הדמעות כשאף אחד לא מסתכל, ומזכירות שלמרות שמציאות מלמדת אדישות, יש עדיין צבעים בגוונים בהירים יותר המאירים על הכל.

אולי בפעם הבאה אזכה להגיד לאחד הגיבורים שלי עד כמה אני מודה לו, אולי בפעם הבאה ארשה לעצמי להרגיש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

השיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

זו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

מאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

אני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

אפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

אחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

להפליג אל תוך הכחול – על "El Pintor" החדש של אינטרפול

אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני ארבע שנים, ישבתי בבית קפה עם חברתי הטובה ענת והיא ניסתה להבין מה פשר פרצוף תשעה באב שלי. סיפרתי לה שבאותו יום, לפני כמה שעות, הודיעו חברי אינטרפול כי הם הפכו מרביעייה לשלישייה, ושהבסיסט קרלוס דנגלר החליט לפרוש כנפיים ולעוף הרחק מאולפן ההקלטות של הלהקה. הוא עשה זאת רק אחרי שסיימו לכתוב ולהקליט את השירים לאלבום הרביעי ולפני הליך המיקסינג. יותר מהאכזבה שלא אשמע יותר את צלילי הבס האינטרפולים שלו, יותר מהכעס שלי עליו שהוא ככה נוטש, גבר בי הפחד שזהו סופה של הלהקה שכבשה את הלב שלי בשנת 2006 ומאז סירבה לסגת משטחיה. חששתי שאחרי סיבובי ההופעות והיחצ"נות תבוא הודעה כתובה בלבן על גבי שחור באתר הרשמי ותבשר כי דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו החליטו לפרק את הנישואים שלהם.

ארבע שנים אחר-כך אני כאן מולכם (אפשר להגיד), אחרי שהקשבתי לאלבום הראשון נטול דנגלר של אינטרפול ומשהו חסר לי שם. ארבע פעמים הקשבתי לאלבום הזה ומהפעם הראשונה שמעתי מעבר לסאונד של האלבום את צליליה של תזמורת כלי מיתר בלתי נראית שהרגישה לי כמו התוספת המושלמת לשירי האלבום "El Pintor", האלבום החמישי במספר של אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. התזמורת ליוותה אותי מאז בכל הקשבה ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה לי, האם הפכתי למנצחת הסימפונית האינטרפולית? האם הגיע זמני לוותר על הקריירה המופלאה שלי בלא לעשות כלום ולפנות לתיזמור אלבומי להקות פוסט-פאנק? אז זהו, שלא. מה שהיה חסר לי באלבום הזה היה דנגלר עצמו, זה שהיה אחראי לכך שמעבר לגיטרות נוכל לשמוע צלילים קלאסיים שיוסיפו עוד שכבה לבצל השורף את העין, וליהנות מקולו של פול בנקס הגדוש במשיכות מיתרים נוגות ברקע.

עכשיו כשעברנו את שלב ה"אין" – הגיע הזמן להתפקס על ה"יש" באלבום הזה. את התזמורים מחליפות גיטרות צורמות: הריפים ההתחלתיים של דניאל קסלר, הגיטריסט שאחראי לסאונד האינטרפולי הכולל, הם עדיין פה. כמעט כל שיר מתחיל פה עם הבסיס, הזמן נספר בתקתוקיהן של פריטות גיטרה מונוטוניות המסמנות את זמנו של בנקס להיכנס, לסלסל, לעלות ולרדת בקולו. כל תו חשמלי משתלב עם קולו המטאלי של בנקסי פלרטטני, צנצנת הנמלים האפורות בתוך מילותיו נשמרות טוב תחת מכסה של חשיכת הגיטרה יחידה.  אותן נמלים אינן נעות בנתיב רגיל, כוח מאוד חשוב מטלטל אותן – זה התיפוף של סאם פוגרינו שמפוצץ כל שיר ומוביל אותו לשיא קצבי שמסרב ללכת בכיווניה המונוטוניים של הגיטרה ומשתנה לפי מצב רוח השיר.

הצלילים כבר מוכרים, התווים ידועים כבר לכל חובבת אינטרפול מצויה, אבל במקום שבו הכל כביכול צפוי ישנה המומחיות של החבר'ה. היא שם בכל פעם שהריפים חוזרים על עצמם, אותם תווים מתנגנים אחד אחרי השני, אבל בכל פעם שומעים סולם אחר. למרות המונוטוניות, השיר נע איכשהו מעלה ומטה, ואינטרפול משחקים עם האוזניים של המאזין תוך כדי שהוא מנסה להבין למה הוא מקשיב. בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום לא הצלחתי לפענח את הרעש, בפעם השנייה הצלחתי לתלוש עם פינצטה מילים ולחנים שתפסו אותי, בשלישית לקחתי אותם לים ובכיתי את דרכי חזרה למשרד, פעם רביעית שמעתי אלבום אחר לגמרי. הלהקה הזו הופכת את המאזין\ה לקולמובוס\ית, כאשר בכל הקשבה מגלים אמריקה שונה – שחורה מחושך, אדומה מדם הכאב, ומתוקה מכל דבש. הפעם החמישית שאני מבלה תוך כדי כתיבה היא חוויה אחרת לגמרי ממה שהייתה לי לפני כמה שעות, וזה קסמה של אינטרפול בשבילי. הייתי מדריכה אתכם, מכוונת אתכם לשים לב במיוחד ל-"Same town, Same Story" ולהינמס תחת הטחת הכחול של "Blue Supreme", אך אני דבקה בכך שאלבומים של אינטרפול יש לשמוע מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג. גם אם "everything is wrong" נשמע בנאלי, עדיין ישנו "Breaker 1" שאי אפשר להיות אדישים אליו.

הצנצנת האינטרפולית מלאה באוויר שהיא הליריקה של פול בנקס. גם אחרי שמונה שנים בנקס מתפקד כמי שבלי להתכוון כותב בדיוק את מה שאני. על גבי מראה קטנה הוא מסדר את האבקה הלבנה, שורות שורות, ותוך כדי שאני קוראת את עצמי מול בבואתי, אני מסניפה את הכשרון הפואטי ונותנת לו להתפזר בכל הגוף. הוא נע בין משפטים בעלי נושא, נשוא ומושא לבין קטעי מילים שביחד עם הדמיון המופעל יכולים לצייר תמונות שמנחמות ומבינות את הנפש העדינה.  הוא שר על זיוף, על סוכני הפחד שאנחנו, על אהבות סוערות ופחות סוערות, יופי שנמחק עם הזמן וחוש הרפתקני שהולך לאיבוד בתוך החיים.

אחרי תקופה ארוכה של בריחה, מאסר שנכפה על השכל וכבל אותו בשלשלאות של אקטואליה ושנאה, טוב ללכת בדרך הלבנים הצהובות יחד עם פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו למחוזות המוכרים של הנפש. המלחין ארוו פארט אמר פעם: "אחד ועוד אחד זה אחד", ואם הייתי צריכה להגדיר את זה דרך מוזיקת רוק הייתי נותנת את האלבום הזה בתור דוגמא: יש פה שלושה חלקים נפרדים – גיטרה, קול ותופים, אך כולם פועלים בסנכרון מושלם שלהפריד ביניהם יהפכו את השירים ליישות אחרת לגמרי, משהו שאינו אינטרפול כלל וכלל. החלק הרביעי של קרלוס דנגלר יכול ללכת לחפש, אפשר גם בלעדיו, מתוזמר או לא.

כמה אני שמחה שהם חזרו, כמה התגעגעתי, כמה אני מצפה להקשבה השישית, להפלגה בתוך הכחול היפה והזורם של אחת הלהקות הטובות ביותר שיש לנו.

 אשאיר אתכם עם טעימה קטנה, מקווה שעשיתי חשק לתת צ'אנס.

חן

אחורה, קדימה, אחורה, אחורה – על המהדורה המיוחדת לאלבום הבכורה של אינטרפול

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
אם כבר קאמבק אז עם להקת אינטרפול שבאה להתארח בבלוג עוד פעם, והפעם הם מורחבים.
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

הם אז

הם היום, בערך

אם אני אסתכל עשר שנים אחורה, איזכר בתלבושות אחידות ולא מחמיאות לנערה המתבגרת, באהבה גדולה למתמטיקה ובפנטזיות על פייסי וויטר ובו-זמנית כאלה יותר מציאותיות על הבחור שאף פעם לא אמרתי לו איך הרגשתי. אם אשמע עשר שנים אחורה, אצעד בשדות של הקורז, טראוויס ושאניה טוויין, ימי שישי שנהניתי לבלות בבתים של חברות טובות, בלי להגיד מילה על ההוא מהמשפט הקודם. עשר שנים אחורה לוקחים את כרית כף היד ודופקים אותה בבושה במצח, כי לפעמים זה מביך להסיט את המבט אל מה שהיה, במיוחד כשהכל מתועד. וכשהכל מוקלט, אין צעד יותר אמיץ מאשר להציג אותו עשור לאחר מכן. אני לא התברכתי בתעוזה כזו, ויש לי עדויות מביכות ביותר, אבל החבר'ה מאינטרפול כן.

לפני כמה חודשים יצאה אל האור מהדורה החוגגת עשר שנים להיוולדו של אלבום הבכורה של אינטרפול, "Turn on the Bright Lights". אלבום שעיצב דור אלטרנטיבי חדש, וייצב כמה וכמה נפשות אבודות בזמנים קשים. היום, הפאסון הכריזמטי של השלישייה מניו-יורק נראה מובן מאליו, מה שמקל על הרבה לשכוח היכן ואיך הכל התחיל. פול בנקס, דניאל קסלר, סם פוגרינו והרביעי הזה שנטש (אני עדיין ברוגז) עטו גם הם תלבושות אחידות, אהבו ספרות ואמנות יותר מכל, ואת הפנטזיות שלהם הם קודדו דרך גיטרות מונוטוניות וקול תועה של פול קורא. את האלבום אני מכירה כבר שבע שנים, הכל זכור כבר אך מוערך מאז ומתמיד. המהדורה כוללת בה את האלבום המקורי, דיסק שמע נוסף ודיוידי.

את האומץ המדובר מגלים רק כשמקשיבים למה שנוסף לאלבום המקורי, הלהקה ערכה דיסק אשר כולל בו קטעי בי-סיידים שנגועי אינטרפול כבר בטח למדו להכיר כמו: "Precipitate"ו-"Specialist". את שאר הדיסק חיספסו החבר'ה עם קטעי דמואים. "PDA" חושף את חוסר הביטחון של פול בנקס בקולו, "Song Seven" בגירסתו הראשונית מגלה צד יומרני בדניאל קסלר (שעבר להיות גיטריסט ותו לא מאז) אשר פוצח בשירת ראפ לא משכנעת במיוחד, ו-"Roland", שבאלבום המקורי צבר כוח, מתמסמס בין קטע אחד לאחר ולא מניב חלב לינוק ממנו. הסקס אפיל הקודר של ניו יורק אינו מצליח לעבור דרך חבורה של ארבעה צעירים, שהיו צריכים ללמוד דברים או שניים מניסיון כדי לדעת איך לתמרן את השתלשלות המוזיקה שלהם אל תוך האוזניים של מי שיהפכו להיות מעריצים נאמנים. ככה זה בהתחלה, לפני שהגוף מתחשל, צריכים להיות כמה מפלות ורגעי מבוכה קטנים. ועדיין, היופי ניכר גם ברגעי הינקות האלה, ב"A Time to be Small" (השיר שלא עבר את מבחן העריכה באלבום הבכורה ומסיים בכבוד את האלבום הבא בתור), כשהגיטרות רק לוחשות, ב"Untitled" שחודר אל התדרים האופטימיים דרך קול נחבא אל הכלים, ורגעים של חוסר ביטחון הופכים לכאלה של חסד – עשר שנים עברו ופתאום שומעים את ההבדל, ובכל זאת אפשר להסיט את אותו מבט ולשחרר את הכתפיים כי גם פעם היה יפה – רק יותר גס.

בתור תוספת לתענוג, מצורף דיוידי עם מיטב ההופעות הראשונות של הלהקה, הופעות שבהן הקהל יכול היה להושיט יד וללטף את הגיטרות מסביב לבמה,ובכל זאת הם לא ממש עשו את זה – כי הבחורים לא היו שם. הטיפה המרה לקחה את הרביעייה אז לעולם אחר, הקול של בנקס רעד מהמעמד, והבחורים עדיין לא ממש מצאו את עצמם במרחבים צפופים ואפופי עשן. היום הם יודעים לנתב את דרכם אל לב הקהל, הם הוכיחו את זה באוגוסט של קיץ 2011 פה בביתן 1. תוכלו למצוא פה גם את שלושת הקליפים שיצאו בלי ששמתם לב כדי לקדם את האלבום.

המארז כולל גם ספרון המתעד את דרכה של הלהקה מהבניינים בהם הקליטו\הופיעו\דפקו פוזות ועד לאטיטיוד החצי קשוח שלהם. הכל אדום, כישרון שגועש החוצה, ושחור, כמו ניו יורק בלילות הכי קרים ובודדים שלה. אותם לילות שאני מניחה גרמו ללהקה הזו לפרוץ, לכתוב וללדת קריירה שתביא אחד להסמיק מבושה, אך גם לחייך ולטפוח על אותה כתף משוחררת. "Turn on the Bright Lights" לדעתי הוא האלבום הראוי ביותר למארז מורחב, יכול להיות שהג'ובות לא יגיעו בהכרח לכיסים הנכונים, אך כשבחורים כמו פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו משקיעים מחשבה בפינוק אלה המעריכים את עמלם, יודעים שיש כוונה טובה מאחורי הפרוייקט ולא ניסיון עלוב של חבורת תקליטים לשמוע אותם מרשרשים.

הם אינטרפול, הם היו שם לפני עשר שנים, ומאז הם בכל כאן פנימי אפשרי שלי, ואני בטוחה של עוד רבים. אז זו הייתה תחילתה של אבולוציה מופלאה, והיום היא אבן דרך במארז מושקע, שמכבד כל אחד שהיה שם מהתחלה, מהאמצע או מתחיל רק עכשיו.

ציון: נו באמת.

אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.

מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

לדבר עם הבסיס – על אלבום הסולו השני של פול בנקס

לתקופה של שבוע שכחתי מי אני, בניתי לי חן חדשה, בהסתמך על אנשים חדשים שהכרתי. הקשבתי למוזיקה שאני מעריכה מאוד – אריק קלפטון פה, לו ריד שם – והתרחקתי קצת מכל מה שייחד אותי מאחרים בפני… טוב, עצמי. בתקופה הקצרה הזו שמתי בצד חברים טובים כמו גיא גארווי, ווין באטלר ושקעתי אל תוך מחוזות ישנים של גיטרות בלוז וסקס אפיל שמתפוצץ בעזרת כריזמה, אשר מחלחלת לה מבין חורי הרמקולים. לא שאני מתלוננת, איגי פופ היה לי ידיד טוב, אבל שבוע מספיק בשביל לרצות לחזור הביתה. אז פתחתי היום את הנגן שלי ושמתי לי את השיר הראשון מתוך האלבום החדש של פול בנקס, סולן אינטרפול (להקת חיי,כבר אמרתי?) , ושבתי אל "הבסיס" שלי – ליבה שכבר שנים קיבלה צורה של גיטריסט בלונדיני עם נשמה של משורר.

נחבא אל המיקרופון ומוציא לאור את כל השאר

בנקס, חבר טוב ומנחם במרחק פיזי של כמה אלפי קילומטרים, הוציא אלבום סולו שני בשם "Banks" אותו כתב במהלך סיבוב ההופעות עם להקת האם. הוא בחר להוציא אותו בשמו שלו, בלי מסיכות של שמות אמצעיים, כולו חשוף. הבניין המצולם בעטיפת האלבום מסמן את היותו של האלבום תהליך של בנייה של עצמי שבנקס עדיין לא ממש סגור עליו, והוא משאיר לנו חלונות כדי להבין איך אותם חורים נמצאים גם בנו. אולי אם נדע לאן נכנס החושך, נדע גם את מה לחשוף לאור. השירים ב"Banks", כמו כל שיר בנקס טיפוסי, הם חידה. המשפטים ברורים, הקשר ביניהם ממש לא, אך בנקס נותן את הכבוד לדמיון שלנו בשביל שנשלים את החסר. אחרי שהסיר מעצמו את מעטה ג'וליאן פלנטי, התגלה לפניי בנקס כועס יותר, ציניקן, עדיין אגואיסט ויותר מכל – אמיתי.

מבחינת מוזיקה אין חדש תחת שמיה האפורים של ניו יורק – הגיטרות מתכתיות, מכתיבות את קצב השיר, אך נותנות למילים להניע אותן. ברצועה האינסטרומנטלית כמו "Lisbon" תשמעו תזמורות, כמו גם בסוף של "The Base". אחרי שתתמוגגו מקולו המרגיע ב-"Arise, Awake", לא תבינו מאיפה הגיע הסימפול המגוחך של הגבר המאוהב, וב"Another Chance" הקיטשיות תתפוגג בין משחקי הסאונד שעשה בנקס במחשב תוך כדי סימפול המשפטים הכל כך בנאליים. המלודיה תמיד הוגשה בקילוגרמים על ידי בנקס, והיא לא חסרה פה, הדרמה חוגגת ב "I paid for that" – אך את המתוק בנקס לכלך באבק של מציאות ובלבול.

עטיפת האלבום

המוזיקה היא כבר לא שם המשחק עם אינטרפול ושות', האהבה שלי עיוורת לחברים טובים כמו פול בנקס, שליוו אותי כבר כמעט עשור ולא הפנו לי גב. מספיקה לי ההתחלה של "I'll Sue you" כדי להיזכר למה אני כל כך אוהבת את האמן הזה, שבארבע שורות יכול לכתוב לי מנטרה שתישאר איתי שנים על גבי שנים. ג'ורג' האריסון חזר על "הארה קרישנה" כמה פעמים כדי להגיע לאמת רוחנית, אני רק צריכה את מה שבנקס כותב, יחד עם פריטות הגיטרה החוזרות שלו כמובן. הארכיטקט תכנן לי בניין שלם של מחשבות שמתעוררות בי תוך כדי הקשבה לחומרים שלו, ומעוררות בי השראה לחשוב עוד ולהתפתח. אז סליחתי למר קלפטון, למר ריד, וגם למר פופ, כי למרות שהם נחשבים לבסיס של כל מה שאנחנו שומעים היום – בנקס הוא הבסיס של מי שאני. בגלל זה מוזר לי לבקר אלבום כמו "Banks" וגם לתת ציון, אי אפשר לנתק את המוזיקה מן המילים, במיוחד לא במקרה של פול בנקס, ואם המילים שלו הם אני, אז איך אתן להן ציון?

אם לסכם במשפט – חסידים יישארו חסידים, המינוס לפלוס של אינטרפול, פלוס שמושך אליו ממיטב העצובים – אולי גם אתכם?

ותודה לאלוהי היוטיוב שמאפשרים הקשבה לאלבום במלואו

על חן ושלושת האינטרפולים – הגירסה הישראלית

קצת מוזר לכתוב ביקורת על הופעה של להקה כמו אינטרפול כי באיזהשהו מובן לכל איש יש את האינטרפול האישי שלו, המטען האישי שהוא סוחב יחד עם החומרים של הלהקה הזו, וקשה לכתוב מה היה טוב או לא טוב בהופעה שהיא במובן כלשהו גם שלך. אז מהסיבה הזו, קבלו פוסט אישי במיוחד, על החוויה האישית שלי בהופעה המרגשת ביותר של חיי. כן, יותר מפול מקרטני.

קריאה נעימה!
חן.

תמונה להעלאת החשק. צולמה במקצועיות ע"י אריאל עפרון

~*~*~*~*~*~

תמיד הייתה לי בעיה עם מטאבוליזם – מינון האלטרוקסין שלי רק גדל וגדל בין פגישה אחת עם רופא המשפחה לאחרת, והמצב משתפר באיטיות רבה. לעיתים אני חושבת לעצמי שאולי הבעיה הזו היא לא רק במערכת העיכול הפיזית, אלא גם במחשבתית, מאחר ולוקח לי יותר זמן מלאחרים לעכל דברים ולהבין מה הולך מול עיניי. ובכן, חילוף החומרים האיטי הזה היכה בי בשבוע האחרון – שבוע מיוחד במינו. ב25 באוגוסט נכנסתי, יחד עם עוד עשרות אלפי בריטים, ליקום אחר בשם רדינג. ביקום הזה צפו לי מפגשים עם פאלפ, אינטרפול, אלבואו, סטרוקס ועוד ירקות מיוחדים. מי שהשמות הרשומים פה עשו לו עקצוץ בלב יכול להבין שהציפייה שלי הייתה בשיאה. אבל לא ארחיב על החוויה הזו (שהייתה כך לטוב ולרע) אלא על מה שהיווה גראנד פינאלה לכל המסע הזה – ההופעה של אינטרפול בישראל. אחרי שנשבעתי לעצמי אמונים, והבטחתי שההופעה במדריד של שלושת המוסקסקיים לא תהיה האחרונה שאראה בחיי, קפצתי על ההזדמנות לראותם ברדינג. לא ידעתי שהניו-יורקרים מכינים לי קינוח מתוק במיוחד פה בארץ.

אחרי שלושה ימים עמוסים בהופעות טובות ופחות טובות (ג'ארד ליטו על הבמה היה ותמיד יהיה שחקן) בפסטיבל רדינג הבריטי, השיא הגיע דווקא בחזרה לארץ. מה שחשבתי יהיה מסע מורט עצבים מנתב"ג לביתן 1 בתל אביב היה ההיפך הגמור. כאילו הגורל נכנס ושם מחסום לכל מעצור שיעכב את פנינה ואותי מההופעה. אחרי תסבוכת דרכונים שנפתרה בעניין של דקה-שתיים ותור שומם לדיוטי פרי, מצאנו את המוצ'ילות שלנו כבר לנגד עינינו. אחרי שויתרנו על מונית ב130 ש"ח, תוך 4 דקות הגיעה רכבת ואחריה נהג מונית לארג' שלקחו אותנו לדירתה של אדווה האדיבה במיוחד, שהסכימה לעשות בייביסיטר למטענים שלנו בערב כה מיוחד. אם לא אמרתי לה מספיק תודה, אז הנה עוד אחת גדולה (יש עוד אחת בסוף)!

תוך 10 דקות ברגל הגענו למתחם – מרוב התרגשות שיגעתי את פנינה בהליכה מהירה מדי וגם עקפתי כמה אנשים בכניסה, קנינו שתייה ושמנו פעמינו לכיוון הבמה. כמה שמחתי כשהאדם הראשון שראיתי באולם היה איילת – אותה שותפה אהובה מההופעה ההיא במדריד. מה גם שיצא שעמדנו בערך שורה שלישית ממש מול פול, דניאל וסאם.

יסלח לי ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר – אבל לא בשבילם התכנסתי ורצתי מנתב"ג. רק אגיד שלבחור הזה יש כריזמה מיוחדת משלו, במובן הטוב ביותר של המילה. לא לקח הרבה זמן עד שמסמרי הערב עלו על הבמה – ואינטרפול התחילו את הופעתם. בישראל. עדיין קשה לי להאמין. ההופעה התחילה באותה מתכונת כמו ברדינג: "סקסס", אחריו "סיי הלו טו דה איינג'לס" שתמיד מעלה את סף האדרנלין לשיאו ו"נארק" הכל כך אהוב מאלבומם השני. נראה היה כי אין חדש תחת האפלה הניו יורקית, עד שהשוק והדמעות הגיעו ב"הנדס אוויי". ברדינג הביצוע של השיר הזה היה מרגש, אך הקהל הבריטי היה מרגש כמו ביצה סרוחה. בישראל, זה היה כבר אחרת, הספיקה לי איילת אחת כדי לעלות את השיר הזה ברמה מרגשת אחת יותר. "בריקייד" החזיר את האדרנלין למקומו, אבל הוא עמד לקבל מכה קשה עם קלפים חזקים כמו "ליף אריקסון" ו"דה ניו" שבאו מיד אחר כך והזכירו לי ימי צבא קרים בהם הייתי שוכבת על שק השינה וחולמת על ניו יורק בחורף.

את המיקרופון מחזיק, ובדרך עוד כמה נשמות. התמונה צולמה ע"י אריאל עפרון

הקשר של הלהקה עם הקהל היה רגיל – כמה תודות מדי פעם מפיו של פול והצגה של שירים שזה עתה סיימו לנגן מולנו. קסלר הסתפק בפיזור חיוכים לכל עבר וכמובן שצ'יפר עם הנפת האצבע שכבר כל כך מזוהה איתו בקרב מעריצי הלהקה – ההבעה הקסלרית האולטימטיבית. רק פעם אחת פול דיבר (די) באריכות לקהל כאשר סיפר שזו הפעם הראשונה של הלהקה בארץ וכמה שהיא יפה. איך אני זוכרת את כל זה כל כך טוב?כי מיד אחרי זה הגיע הרגע הקתרטי ביותר בחיי – דניאל ופול ניגנו את אותם אקורדים פשוטים בזה אחר זה, ו"NYC" יצא לדרך. בהתחלה התייפחתי עם ראשי בין הידיים, עד שפנינה אמרה לי "במקום לבכות, תסתכלי עליהם מנגנים את השיר שלך". איילת החזיקה אותי מליפול, באיזהשהו שלב לא הרגשתי את הרגליים ופנינה שחיבקה אותי מאחור החזירה אותי לסוג של מציאות. (ואולי עכשיו זה הזמן להתנצל על מחיצת היד, סורי פנינושקה 🙂 ) כשהיא הזמן לשורת המחץ, שכחתי מכל סטרפסילס אליו זעק הגרון עוד מרגע הנחיתה בארץ וצעקתי

It's up to me now, turn on the bright lights

הגרון שלי גסס רק אחרי שצעקתי "THANK YOU" צורב, בהוראת פנינה. אבל שזה יגרע מכל החוויה? את המשך ההופעה ביליתי בפנטומימה של מילות השירים, אבל הקסם לא פג. היה את "לנגת' אוף לאב" הכל כך אהוב, "אנטייטלד" האופטימי והסיום היה אנרגטי במיוחד עם "נוט איבן ג'ייל" ואיך אפשר בלי "אובסטיקל 1". כאילו עברה רק חצי שעה, נפרדו חברי הלהקה מהקהל – פול הציג את כולם, וסאם לא חיכה דקה וכבר רץ למיקרופון להציג גם את פול ואותנו.

איפהשהו בין אור לאפלה. התמונה צולמה ע"י אריאל עפרון

איך שהאורות הבהירים נדלקו רצנו לכיוון עמיחי, מדריך ההחתמות הראשי לישראל. כשהגענו אל אחורי האולם – היינו חבורה של כמה וכמה אנשים – המאבטחים כבר חישבו אסטרטגיה לבניית חוצץ בין הלהקה שעומדת לצאת למעריציה. כששלושת הבחורים יצאו כבר לא הייתי אני – חוויה חוץ גופית היא קלישאה והיא גם אמת. הכרחתי את עצמי להכיר בכך שפול בנקס – גיבור מוזיקלי במלוא הדרו – נמצא מולי.  בזמן שהוא חתם לי על "Turn on the Bright Lights" עשיתי עיבוד נתונים מהיר במיוחד שבסופו כל מה שידעתי להגיד לו היה תודה על הערב הכי נפלא בחיי. בחצי נימוס חצי שוק הוא הביט בי ואמר "Oh, that is so sweet". להסתכל ישירות אליו לא יכולתי (ומי שהשכיל לראות את עיניו יודע בדיוק למה). לאחר מכן הייתי חסרת מילים וכל מה שנשאר זה לצעוק לדניאל בפאניקה שיבוא לחתום ו"תודה" קטנה לסאם, שהבטיח שאף פיסת  נייר לא תישאר לא חתומה בסוף הערב. פול נפרד מכולנו עם "ביי" פשוט.

לא הביישנית מצטלמת עם פול בנקס. ותודה לעטר רפפורט שדווקא כן צילמה את הרגעים האלה.

התיישבתי. ניסיתי לעכל. והנשמה שבילתה מחוץ לגוף שבה אליי ובפעם המי יודע כמה בערב- התייפחתי. חלום גדול התגשם ורציתי רק עוד – עוד הופעה, עוד NYC עוד מפגש בו אהיה יותר רהוטה. מה שהתחיל בתור יום רגיל בחזרה הביתה הפך לחוויה סוריאליסטית ובלתי אפשרית מטאבוליסטית. גם כשאני כותבת מילים אלה, אני לא חושבת שאני מבינה את גודל האירוע. מה שכן, זיכרון הערב הזה ישרת אותי לעוד הרבה זמן, במיוחד ברגעים קשים, ויזכיר לי תמיד מאיזה מילים האדם שאני נולד.

לפני סיום, אני רק רוצה להודות לכמה אנשים, אחרי הכל, זכיתי בערב הזה בסוג של אוסקר ייחודי.

• לפנינה ואיילת – שותפות לאהבתי המוזיקלית, אילו שיבינו או ינסו להבין את המישיגנע שאני בעסקים בידוריים שכאלה. בלעדיהן הופעת מוזיקה היא לא הופעת מוזיקה.
• לעמיחי – הלורד המחתים, שאני מקווה ישתף את כולנו במסעותיו בשבוע האחרון, ביקש את NYC מהחבר'ה כשפגש אותם ומי שדאג להכיר לי את הבחורה באה.
• לאדווה – לא מכירה אותי, לא יודעת מי אני, אבל נותנת בשמחה להשאיר את המוצ'ילות הכבדות אצלה בדירה. זה לא עניין של מה בכך!
• ותודה לכם שקראתם, כמובן. במיוחד אם החזקתם מעמד עד פה.

איך זה מרגיש בהופעה של אינטרפול?

[קטע (ארוך) זה נכתב שבוע לאחר שראיתי את אינטרפול בהופעה במדריד, ב13 לנובמבר]

בשנות הצבא שלי, המשבר הכי גדול שלי סבב סביב השאלה של: "מה אני רוצה מעצמי ומהחיים שלי" (טוב נו, מי לא שאל\שואל את עצמו את זה). באחת השיחות שלי עם נטלי, חברתי היקרה מאוד, אמרתי לה שאין לי מושג מה אני רוצה מהחיים שלי, אבל אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים – אז זו הייתה להקת מיוז שרציתי לראות בחו"ל, אבל לאט סדר העדיפויות שלי השתנה (והוא עדיין משתנה). הבטחתי לעצמי שאם מוזיקה זו האהבה הגדולה שלי, אז אני אגשים אותה כמה שאוכל.

הגשמתי את החלום לראשונה כאשר נטלי ואני ראינו את מארק נופלר מופיע ברויאל אלברט הול בלונדון, לאחר מכן בא היום המאושר בחיי בו זכיתי לצרוח יחד עם חנוש לצלילי שירי הביטלס בהופעה של פול מקרטני (וגם זכינו לצלם כפילים שלו ברחבי תל אביב), חוויתי לבד את אווירת אייר בזאפה ונהניתי מכל דקה, הכרתי את פנינה ועמיחי ומאז ההופעות זרמו להן. כל הופעה שראיתי הייתה חוויה לטוב ולרע, אבל אף פעם לא יצא לי לראות להקה שממש אהבתי לפני ההופעה עצמה, להקה שאת המוזיקה שלה, את המילים והתווים שלה שאפתי ונשפתי במשך תקופה ארוכה. עד היום בו ראיתי את אינטרפול.

אני לא חושבת שיש צורך להסביר עד כמה אני אוהבת את פול בנקס והחבר'ה, כתבתי מספיק על המוזיקה, הגיטרות ובעיקר על המילים. מדובר בלהקה שבחמש שנים האחרונות ניהלתי איתה רומן מתמשך, עם עליות וירידות, שהיה חייב לעלות שלב. לאחר צאת האלבום האחרון, ואחרי שקרלוס הבסיסט בישר על עזיבתו, החלטנו אני וידידי היקר, דורי, שהגיע הזמן לראות את הלהקה בהופעה חיה. תכננו ותכננו עוד, נוספו עוד אנשים למסע, ביניהם איילת שהפכה להיות השותפה הכי טובה שלי לחוויית האינטרפול. תוך כמה זמן זה היה סגור: אנחנו הולכים לראות את אינטרפול במדריד ב13 בנובמבר.

זה מה שחיכה לי. דניאל קסלר מראה מה הוא יכול לעשות בהופעה במדריד

האסימון נפל לי רק כשהגענו לאולם עצמו במדריד וזה היה נשמע כאילו אינטרפול עושים חזרה לשיר "ממות'". איילת ואני קיפצנו מרוב אושר ולרגע עצרתי את עצמי מלהתרגש יותר מדי, נשמתי עמוק והמשכנו לתור הארוך של מעריצי אינטרפול. כשנכנסנו ראינו לפנינו אולם לא קטן, שהיום גיליתי יכול לאכלס 11000 אנשים. רצתי מהר לתפוס מקום בצד השמאלי של הרחבה, כמה שיותר קרוב בכדי שאוכל לראות את דניאל, פול וסם. יצא שעמדנו בערך שורה שלישית לפני הבמה, ולא היה כמעט שום דבר שיכול היה להסתיר לנו (חוץ מבחורים גבוהים למדי או קרה מוגבה של מעריצה נלהבת). אחרי שהתמקמנו קניתי לי מרצ'נדייז: סיכות, תיק ו-ויניל של האלבום האחרון. אני לא אספנית של תקליטים, אבל לראות את הדיסק בגדול תמיד עושה חשק.

חיכינו בערך שעה בקהל, ואז "סרפר בלאד" עלו להופעת חימום חמדמדה. אני מצאתי את עצמי ברת מזל שבחרתי לעמוד בצד השמאלי של הקהל, מפני שיצא שנעמדתי בדיוק מול הבסיסט של הלהקה שהתגלה כבחור חמוד מאוד. עוד יותר מבדר היה הרגע בו הבחנתי בסם פוגרינו יושב לו בפוזת "מד מן" שלו בצד הבמה.הוא החזיק מצלמה ונראה שהוא צילם את הקהל. ניצלתי את הרגע ועשיתי לו בוק שיצא די מטושטש, אבל לפחות ניסיתי. בזכות סם הופעת החימום עברה בקלילות ובמהרה, האורות ירדו עליהם ועכשיו רק נותרה הציפייה לאירוע הגדול, המטרה העיקרית ואולי היחידה לנסיעה הזו: אינטרפול בהופעה חיה. התיישבתי, קמתי, סידרתי את התיק כך שיהיה לי נוח, את הויניל תליתי יחד עם התיק החדש על הכתף, כך גם את המצלמה כמובן. ואז חשך כל האולם וכולם התחילו לצרוח, אני ואיילת יחד איתם. מהר מיששתי את הכיס של הוסט שלי, לבדוק שהעט והדף מוכנים לכתיבת הסטליסט והמסע התחיל.

מבין העלטה אפשר להבחין בסם משחק עם המצלמה שלו בצידי הבמה

ההופעה התחילה כצפוי עם השיר הראשון של האלבום האחרון של אינטרפול, "סקסס", מה שגרם לאדרנלין לעלות ולתת לנשמה לצאת קצת מהגוף. כשהבטתי בפול ודניאל היה קשה לא להבחין בחיוך הגדול שהיה מרוח על פניהם, הם ממש נהנו מקבלת הפנים החמה. לא הייתה לנו דקה לנשום ופול וחבריו נתנו עוד פוש של רוק עם "סיי הלו טו דה איינג'לז". אחד מהרגעים שהכי ציפיתי לראות היה קטע התופים של סם בשיר הזה, והוא לא איכזב לרגע. דניאל קסלר הצליח להלהיב את הקהל עם הריקודים וההשתובבויות שלו על הבמה, מה שהפך אותו לכוכב של הערב. כאשר הוא נצמד לקצה הבמה ונתן את הסולואים הקסלריים שלו, לא האמנתי כמה קרוב ראיתי את הבחור. בנקס הוכיח את עצמו כבחור כריזמטי, בעל ספרדית שוטפת, וקול שלא מאבד מהקסם שלו גם בהופעה חיה. אין מה לעשות, הבחור נראה כמו נסיך גם בחיים האמיתיים, התאהבתי בו קשות עוד יותר באותו היום. ההופעה המשיכה עם כמה הפתעות כמו "לנגת' אוף לאב" שאני כל כך אוהבת מהאלבום השני שלהם, "רסט מיי כמיסטרי" מהשלישי, ו"בריקייד" מהאלבום האחרון שהוציא ממני כל סוג של אנרגיה.

ואז הגיע PDA. במהלך ההופעה היו לי מלא רגעים בהם הכרחתי את עצמי להתמקד בבמה, לא לרקוד יותר מדי ולהתלהב אל הריצפה ולהבין איפה אני לעזאזל ומה אני רואה לפניי. ניסיתי לעכל את החוויה ולנסות להגשים את החלום שלי ברמה הכי מציאותית שיש. הייתי באופוריה, ואז השיר הזה הגיע. מצאתי את עצמי צורחת יחד עם דניאל בעוד הספרדים מסביבי לא ממש הבינו ממה כל ההתלהבות, קפצתי, חייכתי ולא ראיתי אף אחד ממטר. אחר כך הגיע "ממורי סרבס" והוא הרגיע אותי קצת (דגש על קצת), שמחתי ששיר שאני כל כך אוהבת מהאלבום האחרון מקבל את הזמן שמגיע לו על הבמה.

פול בנקס בייבי!

אחרי "נוט איבן ג'ייל" הגיע ההדרן. וכאן היה השיא של הערב. אנשים צעקו להם בספרדית "אונטרדה!" (כנראה הדרן בספרדית) וקסלר עלה על הבמה, חיוך קטן בפניו ומן השקט והציפייה יצא קולה של הגיטרה. הריף של "דה לייטהאוס" התחיל, והקהל שאג. אחר כך עלה פול, ללא גיטרה, וכאילו מקריא שירה, הוא שר את המילים הכל כך נוגעות של השיר. יש לי את התמונה של איילת עם דמעות בעיניים שמחכות לצאת, לא מאמינה למראה עיניה. גם אני לא האמנתי. הפעם הרשיתי לעצמי לעצום קצת עיניים ולתת לגיטרה ולקול של פול לסחוף אותי לים ולמגדלור עליו הם שרים. בסוף כל הלהקה הצטרפה לסיום הסיגורוסי של השיר.

ב"איוול" ו"היינריך מנובר" שסיימו את ההופעה כבר באמת לא ראיתי אף אחד, התעצבנתי מהפוגו שהתנהל מאחורינו, אבל בסופו של דבר שיתפתי פעולה בדרכיי היצירתיות. קפצתי, השתחררתי מכל עכבה אפשרית, ושכחתי מהעולם בחוץ. בתוך תוכי התאכזבתי שככה נגמרה לה ההופעה בלי השיר הכי אהוב עליי "אן וויי סי", אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שזו רק סיבה עוד יותר טובה לראות את הלהקה עוד פעם

בכיתי כשההופעה נגמרה, הייתי מאושרת מדי, אחד מהחלומות הכי גדולים שלי התגשם והוא חלף כאילו נמשך רק חמש דקות. 18 שירים הרגישו לי כמו 3, ורציתי רק עוד מהשלישייה הניו-יורקית. במשך שעה וחצי ניהלתי דו-שיח עם פול, שרתי את המילים שניחמו, העשירו והאכילו אותי בחמש שנים האחרונות, וכך חוויתי את כל מה שעברתי באותה תקופה. זה יישמע הכי פלצני וקיטשי אבל באמת עברתי סוג של חוויית טיהור שהשאירה אותי בעיקר עם טעם של עוד. העובדה שראיתי את השירים מבוצעים בהופעה חיה, נתנה להם ערך מוסף, וזה היה חשוב לי.

מראה שקשה לא להתגעגע אליו. כל החבר'ה ביחד.

החזרה לארץ אחרי ההופעה הייתה שונה מפעמים קודמות בהן חזרתי מחו"ל. הייתי באקסטזה, ובכוח ניסיתי להקשיב לדברים אחרים שהם לא פרי היוצר של אינטרפול. הייתי לפעמים בוכה מהתרגשות תוך כדי עשייה כלשהי, סתם משום מקום, רק בגלל שהייתי מאושרת מהידיעה שהגשמתי חלום כל כך גדול. היום מסמן את חזרתי לשפיות והמציאות של החיים, אני רק מקווה שההשפעה החיובית של ההופעה הזו על החיים שלי לא תתפוגג לה מהר. אני מאחלת כזו הרגשה טובה של הגשמה עצמית לכל האנשים היקרים לי (ואני מקווה שהם יודעים שאליהם אני מתכוונת.)

יאללה, חפרתי מספיק.

חן.

~*~בפרק הבא: 11 סיבות לאהוב את אינטרפול~*~

איזה שירים יהיו בהופעה של אינטרפול?

אולי הפוסט הכי פרקטי שכתבתי בחיי.

אני מציגה בפניכם את הפלייליסט האולטימטיבי (בע"מ) להופעה של אינטרפול הקיץ.
תודה לעמיחי שיזם את הרעיון, ושסידר את הכל כפי שה-יקית שבי ביקשה (וביקשתי יפה)

לפלייליסט לחצו כאן

להסבר קיראו כאן:

• השירים ש100% יהיו בהופעה הם שלושת השירים הראשונים ברשימה – שלושתם מהאלבום האחרון. ללהקה יש הרגל להתחיל כל הופעה על השיר הפותח את האלבום אותו הם מנסים לקדם ובמקרה זה, זהו "Success". השירים "Barricade" ו"Lights" יצאו בתור סינגלים, ולכן בטוח שתשמעו אותם בביתן 1.
• השירים עם סיכוי של 95% להופיע הם שירים 4-12 ברשימה – מאחר ושני האלבומים הראשונים הם יותר מתאימים להופעות רוק, הם נוטים לתת להם את הטון העיקרי. "Heinrich Maneuver" גם מקבל מקום של כבוד.
• שירים שאינטרפול אוהבים לשיר אבל לא בכל הופעה הם שירים 13-20 כאשר ארבעצ האחרונים מייצגים את השירים השקטים ביותר שלהם, אותם הם מעדיפים לנגן באמצע ההופעה ובתחילת הדרן. סביר להניח ששניים מתוך הארבעה יהיו בהופעה, אלא אם כן יבוא להם לפנק אותנו יותר באווירה אינטימית יותר, לא בטוח. בזמן האחרון הם אוהבים מאוד לנגן את "Specialist"
• באם הלהקה תופיע עם שיר מס' 20, אני מתנצלת מראש בפני כל מי שיעמוד מסביבי, זו הולכת להיות חוויה…

וככה זה יהיה אמור להיראות:

(התמונה נלקחה מהאתר: http://rock.about.com/od/photos/ig/Coachella-2011-Photos/Coachella5.htm)

~*~בפרק הבא: איך זה הרגיש בהופעה במדריד?~*~