מצעד העשור של הבלוג – מקומות 33-52

נכון, עוד מוקדם והעשור עדיין לא הספיק להסתיים, אבל מאחר וכבר עברנו יותר מחצי שנת 2019 אני מרשה לעצמי להקדים ולהוציא כבר עכשיו את מצעד העשור הפרטי שלי. מה גם שהחומרים של 2019 מרגישים לי חדשים מדי בשביל שאוכל להכניס אותם בתוך רשימה של אלבומים שעשו איתי כברת דרך ארוכה יותר. במידה ויהיה מצעד עשור גם לבא עלינו לטובה, אני אתחשב בזה כשאדרג, אם לא אלקה בדימנציה כמובן.

קראתי לזה מצעד פרטי משלי, כי בסופו של דבר כל האלבומים ברשימה קשורים לא רק לחוויה המוזיקלית שלי בעשור הזה, אלא גם לחוויות שמעבר: של התאהבויות, שברוני לב, מעברים, התחלות, פרידות, אובדנים והתבגרות. כולם עזרו לעצב את מי שאני בתקופה הקריטית ביותר שהיא שנות ה-20 שלי, תקופה שבה באמת עיצבתי את הטעם המוזיקלי והתנדנדתי בין סוגים שונים של גיטרות וז'אנרים, תקופה שבה נכנסתי סוף סוף לעולם המבוגרים (ובכל זאת אני מליוני שנות אור משם), של אינסוף מקורות למצוא מוזיקה חדשה ומספיק סקרנות כדי לגלות הרבה ממנה.

אז הנה היא, הרשימה הסופית שלקח לי מלא זמן לבנות ולכתוב עליה, ואני מקווה שתיהנו ממנה כמו שאני נהניתי להיזכר בכל הדברים הטובים של תשע וחצי שני האחרונות:

מקום 52: The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 4

יש הרבה כעס בעולם כרגע, אולי הרבה ממה שהיה בעשורים הקודמים, הרי לאנשים כועסים יש את הפלטפורמה להביע את זה. זה לא תמיד חייב להיות פוליטי, אבל נראה שפוליטיקה היא הגורם המעצבן העיקרי. באלבומם הרביעי מביעים כלבלבי הירח את הזעם עם גיטרות אמריקנה כועסות, אבל מרככים אותה עם קצת פסיכדליה קלה שמזכירה שמתחת לעור הפיל המתריס מסתתר בד רך יותר שמאמין שיש מה שינצח את כל הכעס הזה וזו אהבה. קווין מרפי, סולן הלהקה, הפך לאבא בחמש השנים שבין האלבום השלישי לרביעי, וגילה שיש כוח חזק יותר שמשאיר את כולנו שפויים במידה. "אנחנו יכולים לגור תחת אור השמש," הוא שר יחד עם חבריו בהרמוניה Byrdsית ב-Match, ולשם האלבום שואף עם אמריקנה בועטת, פסיכדליה נגישה והרבה וייבים של רוק סיקסטיז שעושה חשק למכונת זמן.

בואו נתחיל את המצעד עם קצת ברקים ורעמים פרי ידם של כלבלבי הירח

מקום 51: Thom Yorke – Anima

מקום במצעד האלבומים של 2019: עדיין לא קיים, אבל זה לא בהכרח ספויילר

עם כל הייפ על רדיוהד, ככה גדל אצלי הרצון להתעלם מהלהקה וחבריה. האדיקות שבה מעריצים ממהרים להלל כל יצירה שהם מוציאים הופכים את החוויה בשבילי לאנטגוניסטית במיוחד, לכן כשמישהו מהם מצליח לגרום לאנטגוניזם האוטומטי להפוך להערכה, אני מעריצה את המאמץ עוד יותר מהרגיל. ת'ום יורק הוציא אלבום עם מוזיקה שאני נוטה לא לאהוב, אלקטרונית ומתכתית שעושה לי להתגעגע לגיטרה אקוסטית, אבל כשהמילים מנסות להביע עצבות שעשויה ממתכת קרה, בקצבים שמדמים את הקצב המטורף של העולם וצלילים שמתארים ביופיים את הכיעור של הוד מתמטיותו של העולם, וכשיורק משלב את הכל במתכתיות שאפשר להתחבר אליה, לא נותרה לי ברירה אלא להתמוגג ואפילו להכניס אותו למצעד הזה במן ניחוש על כך שהאלבום הזה עוד יישאר איתי מלא זמן, אפילו כשזה לא נחשב אצלי לאלבום הכי טוב השנה (או שאולי הוא כן נחשב? אני לא מגלה).

אולי השיר הכי חזק באלבום – איך זה שאדם שחי חיים רחוקים משגרתיים יודע לתאר אותם כל כך מדוייק?

מקום 50: Travis – Where You Stand

מקום במצעד האלבומים של 2013: חלק את המקום ה-1 עם דירהאנטר וארקייד פייר והיחיד שנכנס למצעד העשור

טראוויס זכו בתואר אלבום השנה שלי ב-2013, אף פעם לא קיבלו מקום על כס שנקרא "אלבום עשור", אבל תמיד בתואר האלבום הכי אהוב עליי עם "The Invisible Band" שתמיד אשמור לו חסד נעורים, ובו-זמנית גם אוכל בקלות לחבר אותו לחיים שלי כאישה בוגרת יותר. בתוך מערבולת של מרימי משקולות מוזיקליות נפוחות מדיכאון, טראוויס תמיד היו משב של תקווה שהייתי צריכה בשביל להזכיר שהכל זה בעצם שטויות ויש גם דברים טובים לצפות להם, קטנים ככל יהיו. "Where You Stand" היה כזה לפני שעברתי לתל-אביב והמשיך ללוות אותי גם לאחר המעבר, אחד הצעדים הכי גדולים שעשיתי העשור. לכן אני נותנת להם מקום, בגלל זה ובגלל שלפראן הילי ושות' תמיד מגיע מקום בדירוגים שאני כותבת, כמו בלב שלי.

השיר הזה תמיד הביא אותי לכדי דמעות, וכנראה שזה מה שאגיד עליו גם עוד הרבה שנים

מקום 49: Lana Del Rey – Born To Die/UltraViolence

מקום במצעד האלבומים של של השנים: לא דורגו

לנה דל ריי היא אחת התופעות הטובות ביותר של העשור האחרון. עם קול סירנה מיוחד במינו, לוק שמשלב את ההווה עם נוסטלגיות שקריות מכל מיני עשורים שקדמו והרבה אהבה משוחררת של בינו לבינה, דל ריי הפכה לסמל של הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית והייתה היחידה שהגשימה אותה, לפחות דרך המוזיקה שלה. הנשיות של דל ריי היא אחת מהיפות ביותר שנכתבו בעשור הזה, ולא יכולתי להתעלם ממנה במצעד הזה, בגלל זה שני אלבומים נמצאים במקום הזה, כי זו יותר ההזיה של לנה דל ריי מאשר איזה אלבום מסוים, אבל אילו החזקים ביותר שלה.

קליפ שכולו פנטזיה שכולה של לנה דל ריי

 

מקום 48: Keaton Henson – Birthdays

מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 7

קיטון הנסון הוא הרומנטיקן של העשור, הוא טרובדור שרק מוצא כאב ובמקום לקלף אותו מן העור הוא מקבל את העור ממנו – מלקה את עצמו בין ארבע קירות חדרו ועם גיטרה אלקטרונית שר על אהבות נכזבות אחת אחרי השנייה. עם "Kronos" היחיד יוצא-דופן, אלבומו השני של הנסון ממשיך ודומה מאוד לאלבום הבכורה, רק שהוא מופק יותר, עשיר יותר בכלים אבל העור הרטוב עדיין ממשיך להתעבות, ולפעמים זה כל מה שצריך.

השיר הכי אהוב עליי באלבום, שבמקרה גם היה חלק מפסקול של אחת הסדרות האהובות עליי – "התיקון"

 

מקום 47: Patrick Watson – Adventures in Your Own Backyard

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 3

אין מישהו שיודע לדלג עם המוזיקה שלו בין ענן אחד לאחר ולרחף אל תוך האוזן יותר טוב מפטריק ווטסון. אין מישהו שמבין יותר טוב מהקנדי המעופף כיצד בונים חלומות מתוקים מצלילים כל-כך מיוחדים, ולכן יש לווטסון מקום מאוד מיוחד אצלי בלב. בין הגלוקנשפיל, צלילי הקלידים או הכינורות המעקצצים, מסתתרים סיפורים קטנים שלפעמים לא צריך את המילים של ווטסון כדי להבין אותם, ולפעמים יפה לשמוע אמיתות קטנות מפיו של ווטסון כשברקע מתופפים אל תוך האוזן תופים דרמטיים. את האלבום הכי טוב שלו הוציא ווטסון בעשור הקודם, אבל אף פעם לא נס ליחו של מי שיודע לתרגם אטמוספירות זרות לשפה יפה כמו מוזיקה, וזה האלבום החזק שלו העשור הזה.

השיר שמוכיח שפטריק ווטסון יודע איך להכניס את המאזינות/ים שלו לעולם שהוא כולו שלו

מקום 46: Aldous Harding – Party

מקום במצעד האלבומים של 2017: לא דורג

לקח לאלבום הזה הרבה זמן לגדול עליי והשנה אני יכולה להכריז רשמית שהוא השתלט עליי. הפריטות הפשוטות של אלדוס הארדינג חזרו על עצמן וכמו מנטרה נכנסו לי טוב טוב לאוזניים. יש לאמנית בעלת מאה הקולות את היכולת להישמע שונה לגמרי בשירים שונים, אפילו בתוך שיר אחד היא יכולה לשנות את גוון קולה, וכל זה עוזר למונוטוניות להיות יותר נגישה ומזמינה להאזנות נוספות. היא מחברת שורות על גבי שורות שבורות, וכנראה בלי כוונה מאפשרת למאזינה להכניס חיבורים ולהשלים עם השברים משלה. את עצמי מצאתי בעיקר דרך השברים שלה, דרך הלקחים שהיא למדה על סבלנות, דרך האהבה שלה שנמצאת בין במציאות לדמיון.

שירה ושיר וקולה של אלדוס הארדינג

מקום 45: Kevin Morby – City Music

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 9

הקסם של קווין מורבי הוא בפשטות הפואטית שלו, במילותיו הוא מנסה להתכוונן על רדאר שמשדר לו אותות של פטי סמית', ובמוזיקה הוא רק מנסה לשמר סאונד של סינגר-סונגרייטר – קצת פולק, קצת רוק, קצת פאנק, קצת פופ והרבה הרבה מהקול האדיש שהפך אותי להיפך הגמור מאדישה לאמן הזה. זה אמנם לא האלבום שלו שהשפיע עליי הכי הרבה במהלך העשור, אבל הוא הטוב ביותר של המורבילישס, הבחור שתמיד יישאר מחובר למקום ולאנשים מסביבו ותמיד יכתוב עליהם. עיר היא ניכור, עיר היא מליוני ברגים שאינם ממש שונים אחד מהשני גם אם ינסו הכי הרבה, עיר יכולה להיות מקלט, היא יכולה להיות בית, היא יכולה להיות מקום יפה לברוח אליו או ממנו, ומורבי כתב לעיר אלבום שלם של מוזיקה שמשקפת בדיוק איך זה להיות רומנטי כלפי עיר. את האלבום הזה שמעתי לראשונה בתל-אביב ובתקופה הזו הוא התחבר לי מאוד למתכתיות שלה, היום כשאני מקשיבה לו בחיפה אני מתחברת אליו ממקום אוהב יותר, במקומות שהעיר טובה אליי גם כשרע.

ככה סוגרים אלבום שכולו עיר, בשקט של עיר שאפשר להרגיש אותו רק בלילה

מקום 44: Andy Shauf – The Party

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 9

אנדי שוף הקים תפאורה ספציפית של מסיבה, ובעזרת אלבום הפופ-פולק הפנטסטי הציב את הדמויות שלו בסיטואציות פשוטות פחות או יותר בתוך אותה הילולה מוטלת בספק, וסיפר סיפורים על דמויות מוכרות מהשגרה שלנו, לאו דווקא ממסיבות אלא גם מ"תפאורות" יותר שגרתיות של עבודה וחיים. בין דמות מפלרטטת לאחת שמתכננת להתאבד תוך כדי המסיבה, שוף שתל מחשבות ורגשות ונתן לכל דמות את המשקל שמגיע לכל אחד מאיתנו, כתב להן מנגינות מתוקות שגרמו לי להצהיר על אהבה שלי בלב לאמן הזה ועם המבטא הקנדי שלו אי אפשר שלא להישבות בקסמו של מוזר אחד שמסתכל מהצד ורק מנסה להבין מה יש עוד באנשים השטוחים שהוא רואה אל מול עיניו בכל אירוע.

ביצוע מדהים לשיר האהוב עליי מתוך האלבום. מילים מילים מילים.

מקום 43: Father John Misty – Pure Comedy

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 3

ג'וש טילמן, גבירותיי ורבותיי. לאיש יש מוח בצורה של קוביה הונגרית, שגם עם מוח צלול מוצאת עצמה מעורבבת בצבעים-לא-צבעים, והמחשבות שלו בכל זאת הופכות כל סדר. רגע לפני שהקוביה הופכת להיות כאוטית לגמרי הוא כותב את כל מה שהוא חושב ומשם יוצא היגיון. ההיגיון של טילמן טבול באינטיליגנציה עילאית ובחוש הומור מופרע, הוא מלא בתובנות שגם עם מנגינה פשוטה של פסנתר הן יכולות להיות מסובכות למוחות של אנשים פשוטים ממנו, ורק טילמן יכול לתמלל אותן כמו שהוא יודע לתמלל. זה לא אלבום שחוזרים אליו כל-כך, כי אחרי הכל הוא יותר מילולי מאשר מוזיקלי, יותר מעייף מאשר נעים לאוזן, אבל אם כבר לכתוב מסה קיומית, למה לא לשיר אותה ואם כבר לשיר אותה למה לא עם הקול המדהים של הטילמן הזה. הדת עיוותה לו את הילדות, החרדות הביאו לו סמים ששיבשו לו את המחשבות ובעולם הצלול הוא מצא את הדרך לשאול את השאלות שכולנו מפחדים מדי להתעסק בהן על עתיד ברור של מראות שחורות וטרור של אוכלוסיה שלמה על עצמה.

כשהוא קורא לאחד מהשירים שלו על שם ספר של תומאס מאן, שהוא במקרה אחד הסופרים האהובים עליי – זה גורל, או שפשוט נחמד לחשוב על זה

מקום 42: The Citradels – God Bless

מקום במצעד האלבומים של 2018: לא דורג

אחת התגליות של השנה שעברה, והיא הגיעה אליי דרך לא אחר מאשר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה" שדירג אותו בצדק גמור במצעד אלבומי השנה שלו. מאז שגיליתי את האלבום אני לא מצליחה להתנתק ממנו. החמישייה האוסטרלית הוציאה אלבום על טהרת הפסיכדליה של שנות ה-60 והוסיפו לזה קצת שדרוגים של שוגייז, קורט של גות' ונשמה של מספרי סיפורים. האלבום מורכב מסיפורים קטנים עם אנשים קטנים מעיירה קטנה שבה האמונה נראית גדולה, אבל מבפנים יש הרבה סיבות לאבד אותה. בשנה שכמעט ולא מצאתי אלבום להתחבר אליו, יצא אחד האלבומים השלמים ביותר שיצא לי לשמוע כבר תקופה, אין בו ולו רגע אחד חלש.

דוד ארתו'ר הוא אחת הדמויות היפות ביותר באלבום הזה

מקום 41: PJ Harvey – Let England Shake

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 5

מלחמה היא מציאות שאנחנו מכירים פחות או יותר, חלקנו שירתנו או עתידים לשרת בצה"ל, חלק גרים באיזורים שטופי פיצוצים ואיומים, הכל קרוב ועם זאת מרגיש רחוק לגמרי במציאות מעוותת כמו שלנו – כשמאות ספורים של קילומטרים מפרידים ביני לבין איום כזה או אחר ואני יושבת בבית וכותבת על מוזיקה. כשאני מקשיבה עכשיו לאלבום של פיג'יי הארווי אני מרגישה את המלחמה מחלחלת אל תוך האוזניים, ולמרות שהשירים וקולה של הארווי הם מהיפים ביותר שנכתבו, עדיין נכנסים רובים, פיצוצים ואיברים קטועים של אנשים שלא הגיע להם לעזוב את עולם החיים במלחמה. הארווי כתבה אלבום על מלחמה שמזכיר שמעבר לרומנטיקה פואטית יש סיפורים זוועתיים על חיילים, אינספור טראומות שממשיכות לצלק נפשות שבורות מסביב לעולם, ושגם אם אנגליה של היום מתיימרת להיות יפת נפש, היא צריכה לזכור שגם היא טבלה עמוק בבוץ הקדוש של רעשי הפיצוצים ויש עוד הרבה לצעוד אם רוצים לשכוח.

קסם, כמה קסם הפיג'יי הארווי הזו גם בלייב

מקום 40: Weyes Blood – Front Row Sit to Earth

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 5

להסתכל על העתיד ולנסות לחזות אותו הן פעולות די מפחידות; להסתכל על העבר יכול להיות מכאיב, מסגיר, נוסטלגי עד שקרי; ההווה כל כך מובן מאליו ששני הזמנים האחרים לוקחים את כל המשקל ואנשים נבדלים פחות או יותר לפי איך הם מתייחסים למה שהיה ומה שיכול להיות. באלבום הזה מ-2016, נטלי מרינג כתבה שירים על אותן פעולות שמפחידות אותה, היא חרדה על העתיד שלה ועל העתיד של העולם (חרדה שהיא המשיכה לכתוב עליה גם באלבום שלה השנה), היא מסתכלת באהבה על העבר וחוששת על האהבה של ההווה, ועל נדנדת הפולק-פסיכדליה היא שרה בקולה היוצא דופן על הכל. 

פעם ראשונה שאני צופה בקליפ של השיר הזה, ולא מפתיע אותי כמה האישה הזו הזויה

מקום 39: The Coral – The Curse of Love

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 10

מעתיקה מעצמי: "האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם במוח הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. כמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם."

השמועות מספרות שזה אחד מהשירים שמספיקים לי כמה צלילים ראשונים ואני על הרצפה לא מפסיקה לספר כמה אני אוהבת את השיר הזה

מקום 38: Emma Ruth Rundle – Marked for Death

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 8

אין לי ספק שבלעדי הכישרון המוזיקלי של אמה רות' רנדל, רמת הדלות של העשור הזה הייתה גדלה בכמה אחוזים טובים, אבל היא הייתה שם עם קולה המתוק, עם הרוק הכבד-רך שלה, עם המילים הגותיות, עם האלבום הזה שליווה אותי הרבה מאז שיצא ואני בטוחה שימשיך לעשות את זה גם בעשור הבא. לרנדל יש את היכולת היוצאת דופן להפוך ז'אנר לשלה לגמרי, הלחנים שרק היא יכולה לכתוב ולשיר בקולה השבור, הרוק הכבד שמקבל גוון קצת יותר נעים לאוזן הרגישה שלי, המזוכיזם הרגשי שהיא כותבת, כולם יוצאי דופן ולפי מה ששמעתי עד היום מיוחדים אך ורק לה.

תמיד כבדה ורכה בו-זמנית

 

מקום 37: The Walkmen – Heaven

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 2

ב-2012 הייתה לי אובססיה ענקית וקראו לה "הווקמן", היא הגיעה בהפתעה, היא הגיעה גם להופעה בקיץ של אותה שנה והקדישה לי שיר. לא יכולתי לבקש הגשמה כל כך מוחשית של אהבה למוזיקה, ולא יכולתי לבקש אלבום אחד שיסכם קריירה של אחת הלהקות היותר מיוחדות של העשורים האחרונים. אחד המחסורים הכי גדולים של העשור האחרון הוא המחסור בחומרים של החמישייה מוושינגטון, בחומרים שעשויים מרוק שמזכיר ימים של פעם, אבל שרוט מספיק בשביל שיבינו שזה נוגע הכי הכי ללבבות השבורים של ימינו.

השיר המרים של העשור בשבילי, בלי שום ספק

 

מקום 36: Sharon Van Etten – Are We There

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 3

לשרון ואן אטן לא התחברתי עד שיום אחד עמיר חובצי שלח לי את "Your Love is Killing Me" והחלטתי לתת לאלבום "Are We There" צ'אנס והתאהבתי בכל נים ו-וריד. ואן אטן ניחנה בקול שמאפשר לחשוף את הפגיעות שלה עד הסוף, כישרון כתיבה כן שהופך את הבעיות שלה למזוהות הרבה יותר, גם אם עדיין הלב לא נמחץ לגמרי, ואן אטן נהייתה הדוברת של הכוח שיש לגברים עליי, ולמרות כל הרפש שיוצא ממערכות יחסים כאלה ואחרות, עדיין יש מוגלה יפה שיכולה לצאת מכל זה. האלבום "Are We There" הוא המוגלה הנשית היפה ביותר ששמעתי.

השיר הכי עוצמתי באלבום

 

מקום 35: Gorillaz – Plastic Beach

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שהייתי מדרגת אותו גבוה

הו, דיימון אולברן. בגדול אפשר לסכם ככה, לא? מאז ימיו במרוקו כשהקליט את "Think Tank" המופתי עם בלר, אולברן היה מאוהב במוזיקה ערבית, מאז ומתמיד הוא היה מאוהב בפופ ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה ביקורתי כלפי האנשים והנשים על גבי כדור הארץ, והוא שילב את כל זה באלבום אחד שמפחד על הדרך שבה אנחנו מתנהגים לסביבה והאיכות ההולכת ודועכת שלה. מכיוון שזה הבלוג שלי אני מרשה לעצמי להגזים ולהגיד שאולברן הוא גאון הדור; אם הוא נדלק על ז'אנר או על רעיון, הוא ייקח אותו ויעשה ממנו את היצירה המוזיקלית הכי טובה שהוא מסוגל לה ובשבילי הוא יותר ממסוגל לה. "פלסטיק ביץ'" מלא בהופעות אורח מעניינות כמו אלה של סנופ דוג, לו ריד, בובי וומאק, חברי "הקלאש" (בשיר הכי אהוב עליי מהאלבום), מוס דף שהוא כבר לא מוס דף, ליטל דרגון ועוד, הוא מלא בז'אנרים, בשירים כיפיים, בבלדות, ובקול הזה של אולברן שהאוזניים שלי לא היו יכולות להיות שלמות בלעדיו.

שיר הפופ המקפיץ ביותר שלי עושה שליכטה בלב וגורם לי להתקף של בכי

מקום 34: Grizzly Bear – Shields

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 9

גריזלי בר הם אמנים מומחים בקוביזם מוזיקלי, בצלילים קרים הם כותבים חלומות והזיות; המתכתיות של הגיטרות שלהם תוחמת את השירים והקולות היפהפיים של אד דרוסטי ודניאל רוזן עוזרים לשחרר קצת מהבלגן שהם תמיד מטביעים את עצמם בתוכה. "Shields" הוא לא "Veckatimest" המופתי, הוא הרבה יותר נגיש, הוא הרבה יותר זורם, אבל כל אלה עדיין מקבלים התזות של צבע מופשט שעושה את המוזיקה של גריזלי בר מעניינת יותר ומיוחדת במינה אך ורק בידם. אני ממש מצפה לשמוע מה יהיה ללהקה להציע בעשור הבא, כי עד היום הם לא איכזבו אף לא פעם אחת, לעומת להקות אחרות שאהבתי בעשור הקודם.

אחת מסיומות השירים החזקות של העשור

מקום 33: The Antlers – Burst Apart

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 6

אחרי אלבום קשה לעיכול כמו "הוספיס", פיטר סילברמן הוציא אלבום שלם ונגיש יותר. את ההתפרצות שלו הוא תירגם לאותות של פופ חולמני ואלקטרוני, המנגינות הרבה יותר זורמות, הזרמים האלקטרוניים מזכירים ימים יפים של אייר ודירהאנטר, וכך יצא שהופק אחד מאלבומי גירוש השדים היפים ביותר. קול הפלסטו המקסים של הסולן שר על ניכור, על חלומות רעים, על כאבי לב, מכאובים שבהשוואה לאלבום הקודם נשמעים כמו יציאה לסוג של חירות. אבל זו אף פעם לא חירות, היא לא תתקיים בעולם כבול כמו שלנו, אבל אם אפשר לכתוב שלשלאות עם כזה יופי אז למה לא. עד היום האלבום הזה נחשב מבחינתי החזק ביותר של הלהקה ואני כל כך שמחה שיצא לשמוע חלק ממנו בהופעה פה בארץ.

כואב כמה שיפה לפתוח ככה אלבום

החלק השני יתפרסם בקרוב!

בברכת הו, דיימון אולברן.

חן

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

השיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

זו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

מאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

אני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

אפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

אחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

שביל הבריחה חלק א' – אל עצמי

ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, אבל אף אחד לא ידבר על זה בחדשות. השפה העברית למדה בתקופה האחרונה חזרות כוזבות של מילים כמו "קיצוני", "רצח" ו-"שנאה". הרשתות החברתיות הדביקו קורבנות רגישים אל תוך קורי עכביש פוליטיים שכולם היו ביקורת, בלבול ואנדרלמוסיה. הפייסבוק מילא עצמו בכתבי שחורות, אנשים שדגלו בשלום גם הם דבקו בצד הרע של כל ידיעה, ולא הבנתי למה לא מנסים להציג צדדים יפים שיש לעולם להציע. כדרכי בקודש גם אני נשאבתי אל תוך החור השחור הזה ואפילו שקלתי לפרסם את דעותיי בפוסטים בפייסלנד, אבל הפוליטיקה כל כך מכוערת (במיוחד פה בארץ) שחשתי צורך עז מתמיד לברוח הרחק למקומות יפים: התנתקתי מהפייסבוק לכמה ימים, שקעתי בכתיבה בכל מיני ז'אנרים והמראתי בכדי לראות סצינות אופטימיות יותר, אותן מצאתי לצערי רק בסדרות זרות. חלק ממה שיצא מהתקופה הזו היא סדרת הפוסטים הבאה שתכלול בתוכה מוזיקה וטלוויזיה, דברים שמילאו אותי באהבה והרבה רצון לכתוב עליה.

החלק הראשון יוקדש לבריחה שלי לעצמי ושני אלבומים שהעבירו אותי את התהליך הזה.

Angel Olsen – Burn your fire for no Witness

"לצעוק את הרגש עד שלא נשאר כלום", זו שורה שאני כל כך מאוכזבת שאני לא חשבתי עליה לפני גברת איינג'ל אולסן. זה הרי מה שאני מנסה לעשות כל פעם שאני כותבת, בלי לחשוב אם אני מצליחה להעביר את הרגש, פשוט לצעוק, לזעוק, לפתוח את הפה כל כך חזק שיהיה אפשר לראות את הלב חשוף ליד הריאות האפורות מעייפות.
אולסן, שזה אלבומה הרביעי במספר, למדה את חוקות האינדי מאדם בשם וויל אולדהאם, שהרבה מכירים בתוך בוני פרינס בילי. היא שרה איתו בהופעות והקליטה איתו אלבומים, אך לא מזמן החלה למצוא את דרכה ליצור לבד. ו"לבד" היא מילת המפתח כי זה מה שמשך אותי לאלבום הזה.
אולסן, זמרת פולק-קאנטרי שבקולה מזכירה זמרות פופ נוגה של שנות ה-50, הוציאה אלבום שמשלב את כל מה שהיא הראתה עד עכשיו עם קמצוצים של פאנק ולהקה שמוסיפה עוד רבדים של סאונד, ובכך הופכים את האלבום ככולו למעניין מוסיקלית. במילותיה היא מספרת על מערכות יחסים שנשברו, על אמון מעורער, על האכזבה מאנשים שפעם היו מקשיבים והיום רק רואים את עצמם. אבל איינג'ל אולסן לא רואה סיבה להתבייש בבדידות שלה, היא תיתן כיף לכל מי שיסכים איתה שלבד זה להיתקע וזה לאו דווקא חוויה שלילית. היא דורשת את מקומה בין אנשי האור, היא מבקשת להדליק מדורות גם בזמנים עגומים ולפתוח את החלון כדי לתת לאור ללבות את האש שיש בפנים ואצל אנשים מסויימים יכולה לצאת כשהם לבד.
האמנית כתבה שירים שבהם "את\ה\אתן\ם" יכולים להיות דמויות מתוך סיפורה של הדוברת, אך מצד שני היא גם מדברת אל המאזין והופכת למן חברה לרגע, המלווה את האוזן לסדנת אנטי-רחמים-עצמיים ומזמינה אנשים להסתכל פנימה ולהרגיש בנוח עם מה שיש שם. השיר "Lights Out" מתחיל עם טרגדיה אך מסתיים בסופה של הנפילה, כשיש המשכיות של ריצה. "Dance Slow Decades" מדגישה את ההכרחיות בעשייה כלשהי בלי סיבה אמיתית חוץ מלהיות עצמך, ו-"Windows" הוא שיר המלחמה הגדול ביותר באלה המסרבים לקום מכסאם ולהצהיר שיש אור שאף פעם לא נכבה – הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.
אולסן ניחנה בקול מקסים והיא משתמשת בו בלי לפחד לצאת משוגעת, היא מרימה אותו כשהיא כועסת, עולה לאוקטבות רגישות כדי להראות שבריריות וברגעי פאנק היא נשמעת אף אדישה ובאלבום הזה היא לא פספסה אצלי ולא פעם אחת. יותר מכל, איינג'ל אולסן היא נגישה באלבום הזה, ועם המילים היפות שלה היא סוף סוף יוצאת החוצה וחוגגת את מה שאף אחד לא העז בדרך כלל – את הלבד.

Sharon Van Etten – Are we There

הו שרון, שרון. סדנת ההתפרצויות שהיא העבירה אותי עם האלבום הזה עדיין מפתיע אותי מאחר ועד האלבום הזה, לא ממש הבנתי מה פשר ההתלהבות הרבה סביבה. בעברי ובהווה חטאתי בחוסר חיבור לחומרים נשיים, היו כמה יוצאות דופן כמו פטי סמית' האלילה ופיג'יי הארווי ממשיכתה, אבל משהו משך אותי בכל זאת לנסות ולהקשיב לחדש של שרון ואן אטן. הביקורות היללו אותה, במיוחד אחת באתר מוסיקה נטו שטעמנו פעמים רבות חופף מאוד. לקחתי את האלבום איתי לים והשיר השני, “Taking Chances” עשה לי שליכטות בלב. הריפים הצורבים של הגיטרה גרמו לי לעמוד במקום כאילו הייתה זו צפירה שתפסה אותי באמצע דרכי ולא הזזתי שריר. לאחר מכן הגיע "Your Love is Killing Me" שכבר ליווה אותי לחתום על כתב ויתור – איני עוד אותה חן שהייתה לפני שהתחלתי להקשיב לאלבום הזה.
שרון ואן אטן גילתה לי כי פגיעות ושבריריות, תכונות שמקשרים ברוב המקרים לנשים, הם מהכלים היפים איתם אפשר לכתוב מוזיקה, איכויות שמצאתי אצל גברים אך אצל הנשים הבד יותר רך. באלבום הזה היא כתבה על אותם רגעים של בין-לבין, עם בן זוג אך בלעדיו בסצינה, כשהמחשבות שלה רודפות אותה לגבי סיטואציות מסוימות ורגשות שמתפרצים ממנה כשהיא חושבת מהמקום המחולק לרסיסים קטנים של זכוכית. קולה לא חס על המאזינה והיא נקלעת לתוך מערבולת האוקטבות שלה, קול שרוטט כשאינו יכול לשאת כבר את המקומות הנמוכים ביותר, ומנחם כשהוא עולה מעלה ושר "Maybe something will change". היא נוגעת ופוגעת כשיש מגוון צלילי גיטרות מסביבה, אך ההשפעה לא פגה גם כשהיא לבד עם הפסנתר בשיר כמו “I know”, האהבה סובלת מדו-קוטביות ומספיק רק עוד קול כמו של ואן-אטן כדי להשלים את המחלה ולהמחיש את הכאב שלה. השיא בשבילי הוא "Break Me" שאיכשהו נכתב בקצב ומילים שכולם אני, משיטים אותי פנימה כשאני מכניסה גם אורחים אחרים לתוך הקרעים, כשהסירנות רחוקות ואני בטוחה לבד, מרשה לעצמי להיות מושפעת מרחוק, ובסופו של דבר כותבת.
לא חוויתי את כל מצבי הצבירה שואן-אטן כתבה באלבום ובכל זאת התחברתי לכל שיר ושיר, כאילו אני עברתי את אותן תהפוכות ושברים, ממש נגעתי בחיים שלא הכרתי. בין השורות מצאתי כמה שנוגעות ליחסים שלי עם אחרים, לאו דווקא רומנטיים, ומצאתי לי תשובות לכל מיני שאלות, ואיך לא, כדרכה של אמנות מצאתי גם חידות חדשות לפתור. החיבור המושלם שלי לאלבום הזה רק הבהיר לי שיש עוד למה לצפות מהמוזיקה, ההווה תמיד יהיה דל יותר מן העבר המצטבר, אבל יש צלילים שעדיין לא חוברו, ורידים שעדיין לא זרם בהם דם מתרגש, ויש עוד הרבה לאן לנסוע עם המוח. ואן-אטן היא אחת ההשראות הגדולות שלי השנה, וככזו נשמר לה מקום מאוד מיוחד אצלי. מקווה שבתוך החוויה האישית שלי, הצלחתי גם איכשהו להכניס אותה לתודעה שלכם

.

 

ואם כבר אל עצמי, אז למה לא להתלהב קצת מהעובדה שאינטרפול סוף סוף הוציאו סינגל אולפני ליוטיוביה? השלישייה הניו יורקית חוזרת עם סינגל שכולו, איך לא, אינטרפול – ריף גיטרה שמוביל את השיר לאורכו, כל תו הוא עולם ומלואו. אחר כך בא הסולן, מכניס אקורדים מילוליים עם איכויות שעליהן כל הזכויות שמורות לו והרוק חזר לעיר. פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו, אבירי העונות ומצבי הצבירה שלי, חזרתכם מבורכת כמו תמיד. מתי כבר ספטמבר?