מצעד העשור של הבלוג: מקומות 32-11

מקום 32: Shadow Band – Wilderness of Love

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 6

אם לא הייתי רואה תמונה של חברי הלהקה עכשיו, הייתי ממשיכה לדמיין אותם כחבורה של אבירים מימי הביניים שמלקים את עצמם על כך שחזו בכישוף אסור של מכשפה אי-שם ביער, אליו היה אסור בתכלית האיסור להיכנס. אולי בעצם אני אמשיך לחשוב עליהם ככה, אחרי הכל, האלבום הזה של השביעייה הפסיכדלית מפילדלפיה הצית אצלי כל כך הרבה סיפורים, אחד מהם עדיין נמצא בשלב של כתיבה, ובגלל אפלוליותו אני לוקחת את הזמן איתו מפחד שאישאב יותר מדי לתוכו. זו הפעם השנייה ולא האחרונה שבה אכתוב תודה לארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה" על כך שהכיר לי את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של העשור האחרון.

רק צריך לקחת נשימה עמוקה, ללחוץ פליי וצוללים לתוך היער

 

מקום 31: Anna Von Hausswolff – Dead Magic

מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 1

בסקנדינביה יודעים לכתוב מלאכים ושדים, יודעים לכתוב על שלג ועל רוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, ואנה וון האוסוולף היא לא סקנדינבית יוצאת דופן בקטע הזה. בעזרת ידיים שיודעות מה ערכו של העוגב, שנחשב בעיניי לאחד הכלים החזקים ביותר שיש למוזיקה, היא כתבה אלבום שלם מכושף ואפל על מלאכים ושדים, על שלג ורוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, רק שהוא חי אצל האוסוולף בגרון הצורב, בתזמור שעוטף את צלילי האורגן הגותי, בזמן שמרגיש כאילו עומד מלכת בזמן שמקשיבים ליצירת המופת הפוסט-רוק-מטאלית הזו.

יצירה אחת מתוך חמש סך הכל בכל האלבום הקסום הזה

מקום 30: Susanne Sundfor – Ten Love Songs

מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 8

סוזן סונדפור, אבירת הפופ הסקנדינבי, מנתצת שלשלאות העוגבים, מסלסלת האוקטבות, בחיי שאם היו לה שלושה דרקונים הייתי כבר כורעת ברך מולה. היה לי יום שלם שבו כל מה שיכולתי להקשיב לו זה "Fade Away" וכשיצא האלבום הצטרפו אליו עוד תשעה שירי פופ על אהבה אפלולית, עם לחנים אפלוליים ועוגב שאני כל-כך פחדתי ממנו כשהייתי קטנה והיום הוא אחד הכלים האהובים עליי כשמשתמשות בו נכון (ראו את האלבום הקודם ברשימה). רמיקס אחד הספיק בשביל להכיר לי את סונדפור ולהפיל אותי ברשתה לעולמי עד.

פופ יכול להיות מעניין, תבניתי במובן שהוא משחזר אמנים דומים מהעבר, אבל עדיין יש את הקול והגוון שהם כולם ביחד אך ורק של סונדפור

מקום 29: Charlotte Gainsbourg – Rest

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 14

שרלוט גינזבורג תמיד נמשכה לאפלה ואולי בגלל זה היא תמיד רדפה אותה. המכה השחורה לקחה ממנה את אביה המפורסם סרג' גינזברוג בשנות ה-90, ולאחר שני עשורים היא לקחה את אחותה קייט שהתאבדה, היא הביאה לה אלף ואחת חרדות וספקות, ועם כולם גינזבורג היפה מכולן החליטה להתמודד דרך המוזיקה. האלבום Rest הוא הראשון שבו גינזבורג כתבה את המילים לשירים שלה, ונראה לי שבגלל זה הוא גם הכי טוב שלה. יחד עם המפיק SebastiAn, יצא לה אלבום שלם מלא בתוגה אלקטרונית ובסופו נשמע הכוח שגורם לגינזבורג להמשיך למרות האפלה – האהבה דמותה של בתה הקטנה ששרה את האלפבית. 

הקליפ היפהפה לשיר שסוגר את האלבום ומסתכם במנוחה

מקום 28: Timber Timbre – Creep on Creepin' On

מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

בדקה וחצי שעבדתי בשביל וואלה! וסיקרתי הופעות עמדה בפניי בחירה: לבקר את ההופעה של SWANS ברדינג או ללכת לראות את טימבר טימבר בבארבי. בחרתי באחרונים ויצא שהתאהבתי לחלוטין בלהקה שלא ציפיתי שזה יקרה לי איתה, ועד היום היא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בארץ אם לא בכלל. הגבריות של טיילור קירק היא מלוכלכת, הוא מודע לחרמנות שלו ועם זאת גם לרצון שלו ברומנטיקה אם היא קיימת בכלל, את כל זה עטפו חברי הלהקה בתור מה שנשמע כמו הפסקול הכי טוב שניק קייב אי פעם יכול היה לכתוב למערבון, רק שזה לא ניק קייב, אילו טימבר טימבר ואני כל כך מודה שהמוזיקה המערבונית שלהם קיימת, וזה האלבום הכי חזק שלהם מבחינתי.

אני מקשיבה לשיר הזה ועדיין מהדהד לי הביצוע המדהים מההופעה ההיא

מקום 27: The Boxer Rebellion – The Cold Still

מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

אני יכולה להודות לצוות פס הקול של עונה 4 של שיימלס שהזכירו לי את האלבום הזה, וגרמו לי לדגור בתוכו יותר ברצינות במהלך העשור האחרון. הם עשו את זה עם השיר "Caught By The Light" שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים באלבום, אלא אחד מהשירים היפים בכלל לטעמי. הבוקסר ריבליון הייתה להקה שאני מחשיבה כחלק מהתקופה שנמסה מהזיכרון הקולקטיבי, תקופה של אינדי אמריקאי של דת' קאב פור קיוטי, שבה חברי להקות רוק לא פחדו להיות יותר רגישים ופחות כסאחיסטים או טרנדיים.

השיר המדובר – Caught by the Light

מקום 26: The Morning Benders – Big Echo

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

היה הייתה תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים, כשעוד היו חנויות מוזיקה, וביום בהיר אחד קיבלנו חבילה מאחד הספקים הרגילים ואחד מהאלבומים המפתיעים בתוך הארגז היה האלבום של המורנינג בנדרס. אני לא ציפיתי שייצא אלבום כל כך משפיע, קיוויתי שהוא יהיה כזה כי נמשכתי מאוד לעטיפה, והנה הגיע לאוזניי אחד האלבומים שישבו כמו המכסה המושלם לאוזן שלי. המורנינג בנדרס (היום להקת הפופ הנוראית Pop etc.) הפיקו אלבום של אינדי-פופ מקסים, גיטרות שנשמעות כאילו מחשמלות מרשמלו מתוק ואסופת שירים מגוונת בחולמניותה, כמה חבל שהם לא המשיכו בדרך הזו, אבל לפחות יצא לי לראות אותם על במה סאונתית במיוחד אי-אז בפסטיבל ורכטר 2010 מבצעים בעיקר את האלבום הזה.

השיר המתוק שפותח את האלבום וגורם לי לקוות שביום מן הימים יתעוררו חברי הלהקה ויחזרו לדרכם המקורית והמעניינת הרבה יותר

מקום 25: Giles Corey – Giles Corey

מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

עדיין קשה לי עם האלבום הזה. מאז שארז הכיר לי את האלבום הזה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להקשיב ומכבה באמצע כי את הכאב של דן בארט, שקרא לעצמו ג'יילס קורי בשביל הפרויקט הנ"ל, אי אפשר להכיל בשלוק אחד, ואי אפשר גם לתקופות ארוכות. הוא נכתב כתוצאה מניסיון התאבדות של בארט והוא עדות מוזיקלית של הדיכאון החשוך ביותר. למרות שלא יכולתי לצלול אליו באופן קוהרנטי, זה עדיין אחד האלבומים שהכי הזדהיתי איתם בעשור האחרון (בלי ניסיון ההתאבדות, לא לדאוג), ולהגיד את האמת אני מפחדת שהוא ילווה אותי בעשור הבא, אני מקווה שאולי כמוזיקת רקע אבל על מי אני עובדת. 

להרחיק חפצים חדים מהישג יד, ללחוץ פליי ולהקשיב עד הסוף, כי ככה נשמע עצב כואב וחשוף לגמרי

מקום 24: Beck – Morning Phase

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 1

תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין דבר העומד בדרכו של בק להקליט כמעט כל ז'אנר אפשרי, וגם כשהוא עושה פולק-קאנטרי זה פשוט עובד. למרות שהרבה אוהבים לקרוא לו ככה, זהו לא אלבום המשך ל"Sea Change". הוא אמנם מאוד איטי וקאנטרי-פולקי, אבל אין בו שום דבר חוץ מאהבה לעולם שבו בק חי, והוא עומד כהיפך גמור של האלבום ההוא עם אורות של בוקר והבטחה של עתיד בהיר. "Waking Light" הוא אחד משירי העשור שלי, דרך אגב, אחד הטובים ביותר שהרב-אמן אי פעם כתב.

זה שיר שלא מספיקה לי האזנה אחת כשהאלבום מגיע אליו, פשוט לא מספיקה

 

מקום 23: Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze

מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 4

הגיטרה של קורט וייל מזכירה את ניל יאנג, הגישה שלו לכתיבת שירים מאוד מזכירה עוד גדולי פולק-קאנטרי כמו קרוסבי, סטילז ונאש, אבל ההגשה שלו היא קורט ויילית, הגשה אדישה ואמיתית שאפשר לקחת אל הדרכים בין הן ארוכות או קצרות. מבחינתי האלבום הזה הוא הטוב ביותר של וייל, זה שאני חוזרת אליו הרבה יותר, אלבום שאחריו אלבומים אחרים של וייל נשמעים כמו ניסיון לשחזר את היופי שלו, וגם אם הוא לא מנסה, הוא הפך נוסחאתי שזה טוב למי שאוהב את הסגנון שלו, אבל אחרי Waking on a Pretty Daze אני לא צריכה יותר מדי. הגיטרות היפות ביותר שלו נמצאות ב"Pure Pain", הלחן היפה ב"Girl Called Alex" וקריאת ה"וו!" הכי כיפית ב"Shame Chamber".

זה שיר שהתחיל יום של הופעות בפסטיבל פרימוורה בשנת 2013, יום של הופעות שלא אשכח בחיים והנה הוא בגירסה חיה מפסטיבל אחר

מקום 22: Susanne Sundfor – The Brothel

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג וגם לא הכרתי את סונדפור הנהדרת באותה תקופה

לפעמים כתבתי את זה כל כך מדויק שאני לא רואה סיבה לגוון: "האלבום הוא מאמץ אומנותי משותף של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד המשלב בתוכו עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור; כולן חיות של הלילה, כולן הן חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית, והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה, כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים."

I want to be stung by the stars, I gave her my soul and my heart

מקום 21: Interpol – Interpol

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שדורג גבוה

מי שכתבו את האלבום שהכתרתי לתואר אלבום העשור שלי מצאו את עצמם במקום 21, עם אלבום אחד ויחיד שנכנס אל תוך המצעד מתוך שלושה שיצאו העשור האחרון. באלבום הרביעי והאחרון שלהם עם קרלוס הבסיסט, שמרו חברי הלהקה על קצת מהטעם האפוסי שנשאר מ"Our Love to Admire" וכתבו עוד כמה המנוני פוסט-פאנק למעריצים אדוקים כמוני, עם מילים שרק פול בנקס יודע לכתוב, עם אלף משמעויות שמזדהות עם רוב החלקים שלי בגוף. בנוסף, זה גם האלבום שהטיס אותי לראות את החבר'ה פעמיים והביא אותם ארצה בכדי שכולם יוכלו לראות את הקסם שהוא אינטרפול, קסם שבחיים שאף להקת פוסט-פאנק אחרת לא תוכל לשחזר מבחינתי, ולפי מה שנשמע כרגע, גם אינטרפול לא יכולים או רוצים.

אני אוהבת את ההקלטה המעוותת של השיר מהאלבום בוידאו הזה, ואני אוהבת את אינטרפול על כך שהם יכולים לשלוח את המאזינה עם שיר סוגר כל כך מדהים

מקום 20: The National – Trouble Will Find Me

מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 5

קודם כל, עם פתיחה יפהפיה כמו עם "I Should Live in Salt" לא מתווכחים. דבר שני, מנחם אותי לחשוב שגם היום, כשירד לי מהלהקה הזו לגמרי אחרי שני אלבומים אחרונים מאכזבים, יש עדיין את האלבום הזה לחזור אליו. השירים שהזדהו עם כל כך הרבה רגעים בחיי עוזרים לי לזכור ימים חזקים יותר של מוזיקה שהתמזגה כל-כך יפה עם היגון שהוליד למאט ברנינגר משפטי מחץ חצי-מדכאים וחצי-מצחיקים, עם מוזיקה שפחות התחנפה לקהל הרחב והתבוננה יותר פנימה. אני מתגעגעת לנשיונל של פעם, אבל מי אני שאפסיק שינויים שנראה שרבים אחרים דווקא כן מעריכים.

Tunnel vision lights my way, lead little life today

מקום 19: Keaton Henson – Dear

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

תווי פניו של קיטון הנסון מתארים את פרצופו של עצב כשהוא יפה ומכוער בו-זמנית, כשכואב כי יש אהבה מתוקה לבלתי-אפשרי, כשרוצים רק לשכב בתנוחת עובר, לרחם על עצמנו ובכל זאת לשפר את המצב. הזקן העבה אמנם הסתיר במשך השנים את רוב עור פניו, אבל העיניים דיברו את הרגש המנוכר הזה, ואם אף פעם לא ראיתם את העיניים שלו, אז אפשר לשמוע אותו בקולו החצי-בוכה, אפשר לקרוא אותו במילותיו היפות, אני עדיין נותנת לו להדהד ברגעים רומנטיים בהם אני לא מוכנה להכיר כל כך בטוב שיש בחיים האלה. מבחינתי הנסון הוא הגירסה הבריטית והפחות סחית של מקסימיליאן הקר, דיכאון רומנטי לפני חראקירי רגשי לא בריא, ולמרות הכיעור של ההרגשה הזו, יש בה עדיין כל-כך יפה ובאלבום הזה הנסון עשה אותה היפה ביותר.

She loved/left him, he loved/left everything

מקום 18: Julie Byrne – Not Just Happiness

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 4

מצטטת את עצמי: "אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום […] הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.

בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו."

היא כל כך יפה, היא זזה כל כך יפה עם הגיטרה והשיר רק ממחיש את הכל באוזן

מקום 17: Mick Flannery – I Own You

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 11

האדם "הפשוט" הולך ברחוב כשהחושך מכסה אותו במעיל של מחשבות מטרידות. אפשר להסתכל על הכוכבים מהחלון, על האנשים היפים דרך המסך, על אורות ואנשים שנראים כאילו הלילה הוא שלהם; אילו יכולים להיות רחובות שונים שצועדים בהם, על המדרכות או על הכבישים, בין סמטאות או ערים, אבל הכל נשאר אותו הדבר – אותו מעיל, חרדות שמשאירות את אותו אדם "פשוט" תלוי בין הרצון שלו להפסיק עם הלבד, ובין החשש שעם כל לב שייחשף תיחשפנה גם שיניים חדות ודוקרניות. מיק פלאנרי כתב אלבום שמשדר את הניכור הזה, הוא הצליח לדייק כיעור אנושי של אלימות עצמית וחיצונית, הוא הצליח ליצור יופי שאפשר להזדהות איתו בין רחובות דומים ומדממים בדידות.

השיר האהוב עליי מהאלבום, שיר שמצייר במוחי סצינה שלמה בכיכובו של מייקל שין, ואני מקווה לסיים לכתוב אותה ביום מן הימים

מקום 16: Nico Georis – Songs From Nowhere II

מקום במצעד האלבומים של 2011: לא הכרתי אותו אז, לא דורג

ניקו ג'וריס העביר את מירב העשור האחרון במציאה של צלילים חדשים. הוא חיפש השראה בין כנסיות בפריז, פיתח חיבור לצמח גדול בשם שירלי והקדיש לפעימות שלו אלבום שלם, איתר מקצבים שונים מהטבע וניסה לנגן אותם באלבומים אינסטרומנטליים, אבל בעשור שלי הוא כיכב דווקא עם אלבומי הפולק-אמריקנה, כש-"Songs From Nowhere II" הוא אחד מהכוכבים הראשיים שלי. האלבום הוא די פשוט, מאוד קצר אבל מספיק בשביל לקבל ממנו הרגשה של בית, הסאונד הביתי רק מוסיף לכל האווירה החמימה שהוא משרה, ואפשר אפילו לחשוב שיושבים מסביב למדורה עם מספר סיפורים. אילו רק ג'וריס היה יודע שהמוזיקה הפשוטה הזו פתחה אצלי בדימיון עולם ומלואו, אני מקווה יום אחד להודות לו על ההשראה שהייתה לו עליי.

לא כדאי לשבת לידי כשהשיר הזה ברקע, כן כדאי להקשיב לו בכל מקום אחר ולהקשיב למילים המדהימות

מקום 15: Elbow – The Take-off & Landing of Everything

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 4

לגיא גארווי ניתנו הרבה מתנות במהלך חייו, שתיים מהגדולות ביותר הן כשרון הכתיבה שלו, והשני הוא הקול. כשרון הכתיבה שלו משתווה להרבה משוררים שהיו פה לפניו, משוררים רומנטיים שלמדתי עליהם בתואר לספרות אנגלית כמו וורדסוורת' ולורד ביירון, רק שהוא עושה את זה בשפה יותר עכשווית שאיכשהו בכתביו נשמעת עתיקה יותר, יפה יותר. על הקול שלו אי אפשר לכתוב, אפשר רק להקשיב ולהבין שמה שיוצא מגרונו היא אש חמה של נחמה וצניעות. יחד עם יכולותיו ההפקתיות והתזמורתיות של קרייג פוטר שמשרת גם כקלידן הלהקה, אלבואו יצרו עוד יצירה אפית, מתקדמת יותר מחומריהם הקודמים, נוגה ואיטית יותר. האלבום הזה תמיד מחזיר אותי להתחלה יפה, לזמן שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב טוב כמו אחרים והתחלתי לכתוב שירה, לא טובה כמו זו של גארווי, אבל תמיד שואפת לשם. אלבואו היו תמיד המייבאים הנאמנים ביותר של דמעות על לחיי, וזה אלבום שלא מפספס גם כשאני מקשיבה לו היום.

שני שירים שמתחברים ביחד בפתאומיות שתמיד גורמים לחנק קל בגרון הרגיש שלי

מקום 14: Father John Misty  – I Love You, Honeybear

מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 4

ג'וש טילמן התאהב באמה אליזבת' והפך אותה לאישתו, ומיד לאחר מכן הקדיש לכל הדרך אליה ואיתה אלבום שלם שמדבר על אהבה וכל החרדות שלו לגבי הרגש המוזר הזה. בין מנגינות קיטשיות יותר ומנגינות קיטשיות פחות, טילמן שפך את ליבו בצורה הכי כנה ומדוייקת שרק הוא מסוגל לה, עם ההתחכמויות שרק הוא יודע להביע במילים, ואני תמיד אישאר עבד להן. יחד עם ג'ונת'ן ווילסון הוא הפיק אלבום קאנטרי-פופ-רוק שמדבר על הכל מהכל, מספר על מפגשים עם נשים אחרות, על האהבה שגוברת על הכל ועל הפחדים שלפעמים גוברים מעל הכל, ומשום מה לא הצליחו להרוס את הדבר הטוב הזה שקרה בחייו. באלבום ורוד ברובו, הוא הצליח להשחיל גם כמה אגרופים לבטן בשם "Bored in The USA" והפנינה הלירית "Holy Shit" שמסתכמים במפגש אחד ויחיד ששינה את חייו ולמעשה הציל אותם. טילמן הרומנטי אינו שונה כל כך מהטילמן שמציג את עצמו באלבומים אחרים, אבל הוא הכי נגיש. 

מילים שהן כולן אמת באוזניי בביצוע כל כך מדויק, כל כך מזוקק

מקום 13: Julie Byrne – Rooms with Walls & Windows

מקום במצעד האלבומים של 2014: לא דורג

הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הייתה בבוקר במשרד משעמם שבו הועסקתי בתור מזכירה משועממת וזה היה עוד יום שישי בודד שבו חיכיתי למנכ"ל שיגיע משועמם בחיפוש אחר משימות משעממות בשבילי. במשרד היה נוף לים, ובזמנים מבודדים כאלה כל כולו היה פתוח לפניי בלי אף מנהל פרוייקט שיסתיר לי את חלונות המשרדים הקטנים מסביבי. הים היה נותן לי רעיונות לשירה בימים כאלה, אבל באותו בוקר מישהי אחרת העיפה אותי לגמרי עם קול לוחש וגיטרה אחת ויחידה. אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא לא הטוב ביותר שלה, אבל הוא כן האהוב עליי כי אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שיוטיוב חשב לנכון לשים לי את האלבום שלה ואת דמעות ההתרגשות בפעם הראשונה ששמעתי את "Young Wife" שעד היום הוא אחד מהשירים שמתחברים אליי ישר לרגעים יפים יותר ויפים פחות, לרגעים בהם אני כמהה למישהו ורגעים שבהם אני מאמינה שלבד זו הדרך העדיפה לחיות.

I made my life simple by learning what I can't keep

מקום 12: Caveman – Coco Beware

מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

קייבמן לקחו את רוק הגלשנים שהפך להיות מאוד טרנדי בעשור האחרון, את הגיטרות הורידו מהגלים, הטביעו אותן כדי להפיק סאונד שנשמע כאילו מגיע ממעמקים, ויצרו מה שאני אוהבת לקרוא לו מוזיקה לצלול איתה. האלבום "Coco Beware" משלב גיטרות עם מקצבים מכל העולם, סוג של Mgmt רק פחות מוזרים ויותר מלודיים, פחות מתאמצים ויותר מתחנחנים לאוזן. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא אחד מהנשמעים יותר אצלי, ואני מאוד מקווה ששני האלבומים הראשונים שלהם יגיעו לספוטיפיי כדי שצרכנים אחרים גם יוכלו ליהנות מהאלבומים הכיפיים שלהם.

את הלהקה הכרתי דרך מני אבירם שפירסם בבלוג שלו בוואלה! את הביצוע המפעים הזה לשיר מהאלבום

מקום 11: Damon Albarn – Everyday Robots

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 7

אם הייתי צריכה לבנות חבורת גיבורי-על משלי, אין ספק שהטוני סטארק/מנהיג של החבורה היה דיימון אולברן – מלא אגו מבחוץ, מלא בעצמו מבפנים גם בלי שיודה בזה, אבל תמיד תמיד עם לב גדול והרים על גבי הרים של שאיפות ליצור עוד ועוד הרים, לשבור גבולות ובעיקר לתקן את העולם דרך הכשרון הפרטי שלו. באלבום הסולו שלו, אולברן נתן למאזינים חלון נדיר אל תוך החיים הפרטיים שלו, ודרך הפסימיות שלו על עולם שמתנכר לעצמו "בעזרת" טכנולוגיה, הוא בנה תמונה של עבר והווה עם היכולת המלודית שהוכיחה את עצמה כאחת המשפיעות בעשור האחרון, לפחות עליי. בעשור שבו החלפתי ז'אנרים אהובים כמו גרביים, תמיד נשאר אולברן שבנה בסיס מוזיקלי שתמיד יכולתי לסמוך עליו שיחמיץ את הלב במינון הנכון וגם ילטף תוך כדי עם הקול שאני עבד לו, וזה האלבום החזק ביותר שלו העשור.

גירסה חיה של אחד השירים הכי חזקים באלבום. הו, דיימון אולברן

החלק הבא והאחרון יגיע עם עשרת הגדולים! יאי!

שתהיה שבת נעימה,

חן.

 

פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק ב': אמביציה בלונדינית ודיסוננס מוזיקלי – התחייה

אחרי שהצלחנו לכבוש פסגה אחת, הגיע יומה של המטרה האולטימטיבית השנייה – שורה ראשונה בהופעה של הנשיונל. אחרי שקיבלנו מנה חמה של מגע ווין באטלרי, קיווינו לקבל גם ממאט ברנינגר אהבה ממגע ראשון. ההופעה שלהם בפסטיבל רדינג ב-2011 הייתה קצרה מדי – 50 דקות מלאות בכל הטוב שיש ללהקה להציע וקהל בריטי שלא ממש התלהב מנוכחותם של הנשיונל על הבמה. את ההופעה אז ראינו מהשורות הראשונות עם קומץ קטן של מעריצים, מה שגרם ל-50 דקות האלה להרגיש אינטימיות והמילים חדרו עמוק. שלוש שנים אחר-כך, היה מעניין לראות כיצד הלהקה מתמודדת עם ההצלחה שלהם והפופולאריות שעכשיו היא בשיאה.

הגענו למתחם בפתיחת השערים, והפעם חיכו פחות אנשים מהיום הקודם, כמה חולצות של פיקסיז, חולצה של סלואודייב, והרבה מתח לקראת הבא עלינו לטובה. נכנסנו דרך השערים ויחד עם חבורה של כמה אנשים מיהרנו לכיוון בימת "סוני" והופתענו לגלות שכל האנשים הטובים שהלכו איתנו מיהרו לדוכן מכירת הכרטיסים לבמת הנחבאת של הייניקן. נותרנו רק אילת ואני במסע אל הבמה. אחרי כמה דקות גם סשה הגיעה וישבנו ליד הגדר האחורית של "טבעת הזהב" כדי לא לעצבן את המאבטחים ששמרו על המתחם. בינתיים ג'ון גרנט עשה בדיקת סאונד בבמת "הייניקן" ממול ונהנינו לשמוע קצת מהקול שלו. נהנינו, עד שלא יכולנו לסבול יותר את גל החום שפגע במתחם, ואני ניסיתי למצוא דרכים מקוריות כדי לספוג קצת מהרוח הקרירה.

תפסנו מקום בשורה הראשונה ובסביבות חמש וחצי עלו Leon Benavente ולהקתו שעשו קצת שמח בספרדית, אבל שוב לא היה מובן, ושוב כולם דיברו בספרדית, ולא היה כל כך למה להתחבר. כשההופעה נגמרה והסתובבנו להסתכל על השמיים, גילינו שהם רקחו לנו ענני גשם אימתניים, קולות הרעמים בישרו רעות ואיך שג'ון גרנט עלה להופיע החלו טיפות גשם לרדת על ראשינו. הטיפות הפכו לגשם, הגשם הפך לבלתי נסבל, ולצערנו היינו צריכות לחפש מקום מחסה מפניו רחוק מהבמה. כמה ספרדים צריך בשביל לבנות אוהל? לא יודעת, כי כמה מהם פשוט לא הצליחו לחבר בין צינור אחד לאחר. ברחנו למתחם האוכל הקרוב והתמהמהנו קצת מתחת לאוהל הלא בנוי שלהם ואז מצאנו מחסה באוהל בנוי ויציב. הסתכלנו על הטיפות בתהייה כמה קהל נשאר מול ג'ון גרנט שהמשיך להנעים את הזמן עם קולו. כשהסתיימה ההופעה של גרנט, נפסק הגשם, וחזרנו בתקווה שאף אחד לא היה משוגע מספיק בשביל לתפוס מקום בשורה הראשונה וגם דלקת ריאות תוך כדי. כשהגענו לבמת סוני ראינו חבורה של אנשים שמסתבר התעקשו לשמור לעצמם מקום תוך כדי הגשם, מקווה שהם עדיין חיים בקרבנו. אל דאגה, נשאר לנו מקום בשורה הראשונה, רק טיפה שמאלה יותר מהמרכז.

ג'ני לואיס הייתה אמורה לעלות אך הופעתה בוטלה עקב העובדה שהיה לה קהל של שלושה אנשים ושלוליות גדולות של מי גשם חוצפנים. מארגני הפסטיבל לא היו מוכנים לכזו מתקפה של מים, ומאחורי השורה הראשונה נוצרה בריכה קטנה ודי עמוקה שהקשתה על האנשים שבאו אחרינו למתחם הבמה להיכנס לשורות הראשונות. חבורה של אנשי צוות הגיעו בשביל לנסות לכסות את השלולית הגדולה, אך ללא הצלחה. בגזרת הצלמים גם הצטברו מים, מלאים בקונפטי של ארקייד פייר מהלילה הקודם, וגם שם לא חשבו לעשות משהו בקשר לזה. לצוות פרימוורה ירדו כמה נקודות על חוסר התארגנות ראוי. צפינו בצוות של סלואודייב מכין את הבמה לקראת ההופעה, וכשעלו "חיים" בבמת "הייניקן" השכנה, כמה עלו לבמה כדי לצפות בהן. אחד מאנשי הצוות נראה בדיוק כמו ברדפורד קוקס, רק בבלונדיני ובריטי, והזכיר לי את ההופעה משנה שעברה שהכירה לי את המלאך. עכשיו אילת הזכירה לי שכל זה נעשה בעמידה, אני לא מבינה איך – אבל תתארו לכם את הרגליים שלכם שעומדות שמונה שעות ברצף בלי לשבת (לשבת על בוץ? כל כך רדינג 2011).

ב-21:40 עלו סלואודייב. הנה וידוי: אף פעם לא התחברתי לשוגייז, ניסיתי להקשיב למיי בלאדי ולנטיין, לג'יזס ומארי צ'יין, אבל זה לא עשה לי משהו. כששמעתי את סלואודייב לראשונה, הרגשתי שיש להם משהו אחר, עדין וזורם יותר לתוך האוזניים שלי. אולי זו העובדה שמאז שהכרתי אותו, אני מאוהבת נואשות בניל הלסטד, שאת קריירת הסולו הפולקית שלו אני נוצרת בליבי כבר כמה שנים (ולמוחבה 3 ממש לא חסר). ציפיתי בהופעה הזו בעיקר לעלייתו של הלסטד, לראות אותו מנגן ושר עם הקול הניק דרייקי שלו, וליהנות מאווירת שוגייז רגועה. לא ציפיתי שאיהנה כל כך מהמוזיקה האווירתית שהשרתה הרבה רוגע, ולא ציפיתי שאבלה כל כך הרבה זמן מול הלסטד שנעמד בדיוק מולנו. תסלחו להורמונים הנשיים שלי כשאגיד שלא הצלחתי להסיט את עיניי כל כך מהבלונדיני המזוקן, היו שם כמה צלמים שראו את מבטי המאוהב וצילמו אותו. מעניין אם מישהו יפרסם אותן כדי שאוכל לראות כמה מטופשת אני נראית כשעיניי נוצצות והלב מפמפם. זמן ההופעה של סלואודייב לא הורגש, אם פרימוורה הייתה באזור זמן אחר אז סלואודייב היו ביקום אחר, והתאהבתי קלות גם ברייצ'ל גוזוול שפיזרה חיוכים למראה האהבה הגדולה שהם קיבלו מהקהל. לא יכולתי לבקש חימום יותר טוב לנשיונל, והתרגשתי על המפגש עם הלסטד, בחור היה הכי קומוניקטיבי, אבל זה לא גרע מהקסם שלו.

סלואודייב ירדו, אני נפנפתי שלום למאהב אחד וחיכיתי למאהב השני, למאט ברנינגר. בריאן דוונדורף, המתופף, עלה לעשות סאונדצ'ק והגביר את הציפייה לקראת ההופעה, הקצב של "Bloodbuzz Ohio" גרם לקהל למחוא לו כפיים בהתלהבות אך הוא התנהג כאילו כלום לא קרה. ברקע שמענו קצת מהשירים של הפיקסיז והתעצבנתי על פרנק בלאק שהרס את הצרחות שאני כל כך אוהבת ב"Caribou" אבל עוד כמה דקות היה אמור לעלות מי שירכך את הכל, אז יאללה, נחליק.

בחצות ועשרים, על המסך הגדול של הבמה הציגה עדשת מצלמה כאילו נסתרת את הלהקה מתארגנת לקראת עליה לבמה. מאט ברנינגר עמד במרכז עם כוס של משקה אלכוהולי, לקח ממנו לגימות כשאחת מהן גרמה לו להיחנק ולירוק את כל מה שהוא הכניס לפה. זה כבר היה סימן למה שהולך לקרות על הבמה – לא עוד מאט ברנינגר השלו והמדוכדך מפסטיבל רדינג 2011, אלא יצור חסר ביטחון שצריך את כל האלכוהול שהוא יכול לספוג כדי לעלות על הבמה ולהופיע מול קהל גדול, שכנראה הוא עדיין לא רגיל אליו כל כך. השכרות שלו גרמה לי להתנתק קצת מהחוויה של לשמוע את המילים ויותר להכיר את הבן אדם מאחורה, לא הפסקתי לצחוק מכל ההתנהגות השתויה של ברנינגר: ספרתי 3 מיקרופונים שהוא שבר, אם זה בהטחתם על הבמה, או בדפיקתם על ראשו המיוסר, פעם אחת אפילו הופסקה ההופעה כשברנינגר ניסה להסביר לכולם שזה לא הוא, אלא המיקרופונים. בין השירים הוא לא העז להישאר בשקט והסתובב מסביב לבמה, צעק משהו על בריאן, שתה עוד לגימה ועוד אחת למקרה חירום, וחזר למיקרופון. כשהגיע הזמן לשיר את המילים הוא נתן את כל כולו, שר את המילים אחת לאחת, ולא פספס טון.

האחים דסנר שמרו על כך שההופעה תתאזן ותישמר סוג של שפיות כקונטרה לשיגעון השכרות של ברנינגר. הם לא הפסיקו להגיד תודה, הציגו כמה שירים, ניסו את מזלם בספרדית מדי פעם ונתנו לקהל הרבה אהבה וריפים של גיטרות קורעי לב. כולם נשארו על הבמה, ורק ברנינגר מדי פעם טיפס על הרמקולים ליד הבמה וצעק מילים, ירד לקהל מספר פעמים (אף פעם לא אלינו, כנראה בגלל השלולית הגדולה שכיסתה את הצד שלנו), וקיבע את מעמדו בתור הבן אדם הכי נואש למנוחה שיש. את המנה האינטימית שלי קיבלתי ברדינג 2011, בפרימוורה 2014 קיבלתי את המנה הכי כנה של בן אדם שהוא תמצית המילים שהוא כותב, החוסר ביטחון חי על במת "סוני" באותו ערב. כשהוא שוחה בתוך ים של אלכוהול, הוא לא יכול היה להסתיר את העובדה שהוא עדיין הילד המפוחד מהשירים שלו.

רגליי הכואבות איבדו מתחושתן כאשר אהרון דסנר הזמין את ג'סטין ורנון, הלוא הוא בון איבר, לשיר איתם את "סלואו שואו". הייתה לי הרגשה שהם יזמינו מישהו לעלות איתם להופיע, כי אחרי הכל האחים דסנר הם חברים טובים של כמעט כל הגדולים בסצינת האינדי של שנות ה-2000. ורנון, ששר קולות רקע גם באלבומים של הנשיונל, עלה לבמה ונעמד חצי מהשיר עם הגב אלינו, כנראה כדי ללמוד את האקורדים לשיר. בסופו של השיר עמד ורנון בין אהרון דסנר וברנינגר, כשהאחרון שר לו את השורה הכי רומנטית שהוא כתב אי פעם: "You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you". כאן באמת נקרעתי מצחוק, כי ברנינגר התעקש לשיר לורנון את השורה הזו, ו-ורנון שכנראה כבר רגיל לשטויות של מאט, לא הביט עליו ולו לשנייה. כשהגיע תורו של בון איבר לתת את השורה הזו, נמסתי כל כך, הקול הגבוה הזה, כמו רוח שברירית בין עצים ירוקים ועבים. חשבתי שהגעתי לרקיע השביעי, אבל היה עוד טריק אחד בכיס של הדסנרים.

כשהגיע "fake empire" הדמעות עלו מן הלב החוצה על הפנים, עוד פעם האפקט של השיר שהתחיל את הכל. לפני "מר נובמבר", ברנינגר דיבר על התקופה שבהם הנשיונל יצאו לסיבוב הופעות משותף עם עוד להקה. מהיכרותי עם ההיסטוריה של הלהקה, צעקתי לאילת בהתלהבות "הווקמן! הווקמן!". וואו, עולות לי דמעות כרגע בעיניים. בנונשלנטיות הזמין ברנינגר את המילטון לייטהאוזר ופול מארון מהווקמן לשיר איתם את השיר, וכאן אני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המילטון לייטהאוזר ומאט ברנינגר, שני משוררים שעיצבו את דרך החשיבה והאהבה שלי, עמדו זה לצד זה, כשלייטהאוזר נראה כמו נסיך מהאגדות. התכופפתי כדי להירגע, קמתי, הסתכלתי על המילטון, ניסיתי לראות לאן מאט ברנינגר ברח, הוא כבר היה עמוק בתוך הקהל, ולייטהאוזר נשאר שם ובקול הגדול שלו עשה קולות רקע ללהקה. אני לא הייתי מוכנה לכזו מתקפה רגשית, הדמעות לא הפסיקו לזלוג, באיזהשהו שלב תפסתי את הראש בחוסר אמונה שכל זה קורה, ואיכשהו הצלחתי לצלם קצת את הפלא שקרה שם על בימת פרימוורה. חזרתי לבארבי, להופעה של הווקמן, להקדשה של "איי לוסט יו", לקשר לב שהיה וכנראה תמיד יהיה לי עם הלהקה וחזרתי לצפות בפלאי הרגש מופיעים ביחד.

לייטהאוזר ומארון ירדו מהבמה, לא לפני שהם חיבקו את אהרון, נשאר זמן רק ל-"Terrible Love" והחבר'ה חיכו לברנינגר שיחזור לבמה. בשלב הזה כבר הייתי מחוקה לגמרי, בשוק מוזיקלי שלא ייאמן, הדמעות לא הפסיקו, הילדה הקטנה רצתה לצרוח, הזריקו לי מנה של אושר בלי לדעת. אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה (ברייס ירד לקחת מבחור מהקהל חולצת כדורגל עם השם שלו מאחורה), ביליתי כמה זמן בלבכות על כתפה של אילת. בחור שעמד מאחורינו ליטף לי את היד, חייך אליי ואמר לי שגם הוא אוהב מאוד את הווקמן. סשה כנראה נבהלה מהתגובה שלי וברחה לזרועות חברה שלה, בלי להיפרד מאיתנו. כלבה.

זו הייתה עוד הופעה בה לא היה חיבור בין השואו למהות של הלהקה. השכרות של ברנינגר גרמה לי דווקא להתחבר אליו יותר, ולהרגיש שהוא באמת אחד מכולנו, ולא איזה יישות אלוהית שאי אפשר להתקרב אליה. הקהל משום מה התנהג כאילו זו הופעה של קולדפליי וב"מר נובמבר" הבחנתי בבחור שעלה על כתפי חברו וצעק את המילים כאילו הם המנון כדורגל ונפנף בחולצה שלו כאילו האחים דסנר הבקיעו באותו רגע גול. קיבלתי הופעה שלא ציפיתי לה בכלל, למרות שכבר שמעתי מכמה וכמה אנשים עדויות דומות. השירים נותרו יפים, ההגשה הייתה מרגשת, בין לבין ראיתי המחזה של בחור שבור שאחרי שנתיים של סיבובי הופעות, צריך לנוח בבית עם האישה והילדים.

עוד פסגה נכבשה, וכדי לחגוג אותה קינחנו את היום עם צ'יפס עם רוטב אלוהי שאני חייבת לציין כי זה היה כל-כך טעים! לא יודעת איך עשינו את זה, לא התיישבנו עד שהגענו למלון, ועכשיו אני קולטת שבערך 10 שעות ברצף בילינו על הרגליים. אבל שהן לא יספגו את היום השלישי וגדוש ההופעות? חה!

-המשך יבוא-

מבוא לפרימוורה – מצעד שירי הנשיונל הפרטי

הכו בחצוצרות, רשרשו בתופים ותנו נשיפה גדולה בגיטרות! הילדה נוסעת לפרימוורה בשנית, והפעם בלר התפצלו לשניים והמטרה הפכה דו-ממדית. שני לוחות נתלו על הקיר, אחד עם מאט ברנינגר והשני עם תמונה מוקטנת של ווין באטלר, וכאות תודה על החצים שפגעו בול בלב, אני משיבה להם בנסיעה לראות אותם בפסטיבל פרימוורה. כדי להביע את התרגשותי פרסמתי בפייסלנד מצעד יומי שבו גיליתי את עשרת השירים האהובים עליי של כל להקה עם הסבר קצר של למה, איך ובאיזה הקשר. אז קבלו את המצעד הראשון, ארקייד פייר יעלו בעוד כמה רגעים! היידה ברצלונה

מקום 10: עולם של לימון

ה"דו-דו-דו-דו-דו" וכל שאר הפזמון עומדים בתור אוקסימורון ווקאלי שתמיד מצחיק אותי. הדובר\ברנינג'ר מת להטביע את עצמו, להחמיץ בחזרה פנים לעולם, הוא רוצה למות. דו-דו-דו-דו-דו-דו. חייבים להוריד את הכובע בפני ברנינג'ר שלמרות שהוא עמוק בתוך היגון שלו, הוא בכל זאת משתדל לשחות קצת בים של הומור. מצד שני, הקומדיה היא התחפושת הגדולה ביותר. ועם כל הצחוק בצד, זה השיר שלי ושל פנינושקה

מקום 9: זו הפעם האחרונה

קראתי את "ענוג הוא הלילה" כשכתבתי את זה והשיר מאוד מזכיר לי את משולש האהבה שיש בין ניקול (אותה אני מדמיינת בתור ג'נוארי ג'ונס), דיק (שלמרות ג'ינג'יותו, הוא ג'ון האם) ורוזמרי (אל תשאלו למה, לורדה\י). מישהו חכם פעם אמר לי מזמן, לפני שהכרתי אהבה, שגם מי שמאוהב מרגיש מאוד לבד מדי פעם. השיר הזה ממש ממחיש את זה בשבילי. חוץ מזה, המעבר הזה בין החלק הראשון שנגמר עם ההצהרה הכל כך חשובה "I won't be vacant anymore" והחלק השני, השקט יותר, פשוט מפיל כל פעם מחדש.

מקום 8: בובה, נהיה בסדר

אחד המשפטים שאני הכי מצפה להם, וכשסוף סוף הם יוצאים מהפה של מישהו בגירסה כזו או אחרת, זה עולה לי על העצבים. אני רוצה להאמין שיהיה בסדר, אבל מי יכול להבטיח כזה דבר? סעמק. גם ברנינג'ר מאמין בכוחו של הביטוי, מוסיף עוד קצת פלפל, ובסופו של דבר זו רק אימרה.כל מה שצריך לעשות בחיים זה להיות אמיצים ואדיבים.

מקום 7: צער

זה בדבש שלי, זה בחלב. אח… קוראים לשיר הזה ייאוש, אבל מה שהוא באמת מתאר הוא את מחלת הרחמים העצמיים. ולמרות שאני לא סובלת את המחלה הזו, בעיקר אותי כשאני לוקה בה, זה שיר כל-כך יפה. אהבה מכווצת, צובטת, נושכת, דורסת, כל כאב שרק תבחרו

מקום 6: חדר אורחים

מעכשיו הכל מ"בוקסר"!!!! סתם. לא הכל, אבל זה השיר הראשון שמייצג את האלבום שהתחיל בשבילי את הכל ואולי בגלל זה הוא גם זה שאני חוזרת אליו הכי הרבה. לא יודעת אם ברנינגר אי פעם הגיע לקרוא את כתביו של פ.סקוט פיצג'רלד, אבל עכשיו אני שמה לב כמה הוא כותב ברוח שלו. בעיות של עשירים שאין להם מספיק כסף שיקנה להם ניתוח שיסיר את המסכות

מקום 5: השפלה

בימים של דחיינות נפוצה, השיר הזה הוא ההצדקה הכי טובה לכך. בין ספר לסדרת טלוויזיה, צריך גם לחיות מחוץ להם – ואפשר לעשות את זה בקצב איטי, לא חייבים לרוץ לשום מקום, ותמיד יש פנטזיה לחזור אליה כשנמאס (או לנסוע לראות את הנשיונל בהופעה). בנוסף, הגיטרה הזו… היא מתערבלת בעצמה, בסופו של דבר היא משתלטת על השיר, והיא כה מרגיעה

מקום 4: מופע איטי

"You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you"

 מקום 3: קרן

השיר הזה גרם לי להאמין שהנשיונל הם להקה קנדית, אבל טעיתי. אני מניחה שכל אחד והחלומות האישיים שלו, הפנטזיות והצבעים שהוא בוחר

לצבוע איתם את כל הדברים שהוא לא יכול להשיג

מקום 2: אימפריה מזוייפת

מארגני פסטיבל רדינג 2011 חטאו בגדול ונתנו לנשיונל לחמם את פאלפ והסטרוקס למשך זמן קצוב ביותר של 50 דקות. ובכל זאת, בתוך הטווח המועט זכור לי הפסנתר הזה בהתחלה של השיר הזה, אותי קופצת לרגע שבו גילו לי את הלהקה הזו, ואז חזרה להופעה, לקרקע, להבנה שאני אשכרה רואה את ברנינגר שר את השיר שהתחיל את הכל. ואז הגיעו הדמעות, והן לא הפסיקו כל משך ההופעה. אמריקה של הנשיונל עומדת על

כנה בתור הזיוף הגדול, וישראל, תסלחו לי על השפה הגסה, גם שם.

מקום 1: מוחני

אינטליגנציה היא הקללה שלי והיא כל מה שנשאר לי, אנשים טוענים שאני חכמה, בתיכון השתמשו בכינוי הזה בתור מילת גנאי כלפיי, היום אני לא מבינה למה רדפתי הישגים ומידע. אינטליגנציה תרמה וגרמה לי להיות יוצאת דופן, עד כמה שהבינוניות אפשרה כזה דבר. אני מסתכלת סביבי על אנשים יפים, על אלה הרזים, על קלי הדעת, ומקנאה בהם עד עמקי נשמתי, וכשאני נמצאת בקרב אינטליגנטים אחרים, אני מקנאה גם בהם. מן מעגל כזה שלא נגמר, אבל לפחות כשאני שומעת את השיר הזה, לבעיה שלי יש גם צלילים יפים

. 

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

ישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

אלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא מכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם משקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה כנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים האלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו כבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע אל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

המסע לפסטיבל רדינג – חלק ג' ואחרון

מקום 4: קשה להתעלות על INTERPOL – אנרגיות אנרגיות ועוד קצת אנרגיות מהבמה. אבל מהקהל? כלום ומאום. מאחורי פנינה שתי נשים פצחו בשיחה קולחת על דברים לא מעניינים ונראה כי באזור שבו עמדנו רק פנינה, מירב ואני הכרנו בקיומה של הלהקה על הבמה (פנינה הייתה חייבת להכיר מאחר וחן הדיקטטורה לא נתנה למצלמת שבתייב לנוח). פול בנקס נשאר פול בנקס, קסלר עם אותם צעדים וסאם נתן בראש כהרגלו. לא מפתיע שבמהלך ההופעה הפציעה לה קשת בענן בשמיים והראתה בדיוק מה התחולל בתוכי. חוץ מ"הנדס אוויי", הקפידו הThreesome הניו-יורקי על סטליסט של שירים מכווצי שרירים כמו "סיי הלו טו דה איינג'לס", "ממות'" ו"איוול". המלך אינו עירום בכלל, רק בא לו לפעמים לבוא עם חליפה של אדידס, ובקטע הבא הוא רק ביקש שנגיד שלום למי שהופיעו אחריהם [ראו מקום 1]

מקום 3:קורס מזורז בהלאמת לבבות ע"י The National –  לאחר שהחלטנו כי הגיע הזמן לתבוע את מקומנו קרוב לבמה, גילינו עצמנו בשורות הראשונות כשלפנינו עומדים שני שרוכים ארוכים. לאחר שביקשנו יפה, הם נענו עוד יותר יפה

ההגשה מהחזה, הצילום בא מהלב. תודה לפנינה שבתייב

ונתנו לנו לעקוף אותם, והתגלתה מולנו תפאורה לא מובנת בעליל – על רקע אפור צוירו שרבוטים לבנים של עצים, סימני דרך ואיברים פנימיים. כשהלהקה עלתה יחד עם שני אשפי כלי נשיפה וניגנו את "Anyone’s Ghost" היינו בשוק, כשהגיע “Slow Show” הפה הפעור נסגר מעט, והדמעות גלשו החוצה. מהרגע שברנינגר שר את אחת מהשורות הרומנטית בהיסטוריה "You know I dreamed about you for 29 years before I saw you" הממטרות עבדו נונסטופ. הקשר בין הלהקה לקהל היה כמו המילים של ברנינגר, מבולבל ומנוכר – הסולן העדיף לבלות את זמנו בין המיקרופון לטיולים ברחבי הבמה. אני לא ציפיתי ליותר מזה. כאשר הבחין בתנין מגומי שהועבר בין אנשים בקהל הוא לא הביע התלהבות מסוימת, הוא ציין אותו לפני שהם ביצעו את "Abel" מהאלבום המצוין שנושא את שם החיה, אבל פיקפק בכוונות הקהל כשאמר "זה בטח בשביל ההופעה של פאלפ". הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא מישהו שיאסור את מארגני הפסטיבל שהקציבו לנשיונל רק 50 דקות הופעה. עד שעיכלתי שמה שאני רואה מולי זה מאט ברנינגר, הוא כבר הספיק לשיר את "terrible love" להיפרד מאיתנו. אם את כל זה קיבלנו ב50 דקות, אלוהים ישמור מה נקבל פי שניים מכך. להביא אותם לארץ, לא רעיון טוב?

קשה לעמוד בקצב הפוזות, אפשר רק לנסות. תמונה תודות לפנינה שבתייב

מקום 2: ההופעה לה הכי ציפיתי לפני הפסטיבל, ועוד חלום שלא חשבתי שאגשים. ג'ארויס קוקר לא איכזב באף צורה שהיא, מרגע שעלה לבמה עם "Do You remember the first time" ועד צאתו עם "Common People" (אותו הציג בתור השיר הכי מזוהה עם הלהקה, והוסיף כי למה לא? הרי זה שיר לא רע בכלל), לא היה רגע משמים אחד. מי שהעצים את חוויית ההופעה היה הקהל הבריטי, שהיה נתון כולו תחת כישופם של הפאלפים. אפילו יצא לי לפתוח דיון קצר עם אחד ששאל אותי אם פאלפ היא הלהקה האהובה עליי והעזתי להגיד לו שאני מעדיפה את בלר. זה היה דיון קצר במיוחד מאחר וקוקר – גבוה מספיק בכדי שנוכל לראות אות מכל מרחק ובין כל ג'מוס בריטי – לקח את כל תשומת הלב. הוא רקד, עינטז, התערטל, קפץ, ביצע ברמקולים מעשים מגונים, בקיצור – חירמן כל מי שרק העיז להביט. הפרפורמר של הפסטיבל מבחינתי ואחד הגדולים בכלל – גם מי שלא הכיר את השירים נהנה משואו מרהיב בחסותו של השרוך משפילד. הסטליסט כלל ברובו את אלבומם המפורסם ביותר – “Different Class” – וממש טיפה מאחרים. הפריעה לי במידת מה ההתעלמות משירים גדולים כמו “Lipgloss” ו-“Razzmatazz” אבל מי אני שאתלונן? מהקטע שלפניכם יש להרחיק ילדים מתחת לגיל 18 וחיות לא מרוסנות.

מה מפריד בין המקום השני לראשון? פשוט מאוד – לב אחד גדול.

מקום 1: זרועותיהם הפתוחות של Elbow – ההופעה בה הכל עבד – הקהל, השירים, התזמון וה-סולן. מר גיא גארווי גבירותיי ורבותיי. אני מניחה שמשימה כמו לחמם להקה בסדר גודל בינלאומי כמו מיוז היא קשה לכל הרכב, אבל אלבואו הצטיינו באותו ערב והוכיחו כי יש בהם משהו שגורם לקהלי פסטיבלים (שלא לדבר עליי) להינמס. לבמה עלו חברי הלהקה וגארווי, האחרון בתור, נכנס עם כוס בירה וסיגריה, אין טיפוסי בריטי מזה. לקול תשואות הקהל עמד כששתי ידיו מושטות למעלה, בדיוק כמו הדמות על עטיפת האלבום האחרון של הלהקה. תזמורת מצומצמת יחסית של שלוש כנריות (שתיים + אחד) וצ'לנית, היוותה תגבורת והבטחה לצליל לא מצומצם בעליל . איך שהתחיל “The Birds” שר גארווי מכל הלב, ותוך כדי הצבעות והושטת ידו באוויר לכיוון כל מי ששם עיניו על הבמה, הוא קיבץ לעצמו חבורה של אנשים עם מיוז בעיניים והפך אותם לנתיניו. בזמן הנכון ביותר לנגן אלבואו – כשהשמש שקעה – הקהל כולו היה שבוי בהגשה הרכה של הלהקה וידיו המושטות של גארווי ליטפו כל נשמה שרק הושיטה עצמה חזרה. ב"The loneliness of a Tower Crane Driver", תחת שמיים סגולים, כבר עברתי למצב צבירה נוזלי, ונשארתי ככה עד הסוף, מהופנטת. לראות אדם עם קול מלאכי כמו של גארווי, מתנדנד לו קדימה אחורה עם עיניו עצומות, ונותן את כל כולו איך אפשר שלא להתאהב…יותר. הרגע המיוחד ביותר היה כאשר גארווי בישר שאותו יום הוא יום הולדתו של הבסיסט – פיט טרנר – וזכינו לחגוג הקהל והלהקה ביחד בשירה את המאורע המשמח כשבסופו הם ביצעו – אני מקווה מאוד שבצחוק – את “Grounds for Divorce”. הסטליסט היה מספק-לא-מספק וכלל רק את שני האלבומים האחרונים והמוכרים יותר של הלהקה, ולא נותרה ברירה אלא לראות אותם עוד פעם. השמועות אומרות שהחורף בדרך אלינו, אקווה שהרוחות הקרות יביאו עמן גם את חמשת המלאכים ממנצ'סטר. מכיוון שלבחור קטע אחד מייצג מההופעה זה כמו לבחור את פוזת ג'ארוויס קוקר האהובה ביותר של  (בלתי אפשרי), קבלו שלושה + אחד בונוס. כי זה לא עולה לאף מאיתנו כסף.

תודה למי שקרא, צפה, רפרף או סתם קילל ועשה זאת בשקט כדי לא להרוס את הילדים.
אמור להיות הפסטיבל האחרון שלי, אבל אסור להגיד אף פעם.
שיהיה המשך שבוע נעים!
חן.