על ההופעה והחוויה שהיא הפליט פוקסז בפראג 02.07.18

הייתה כבר התחלה מוכנה לפוסט הזה והיא נמחקה לגמרי לאחר שיחה מעמיקה עם איש יקר שממשיך להזכיר לי בכל שיחה ומפגש שהכל אפשרי. באתי לכתוב סוג של מכתב פרידה מהשועלים אחרי שנה שהייתה מלאה בעיקר בהם, אבל החלטתי שלא לעשות את המחווה הרומנטית הזו כי במוזיקה אין באמת פרידות, רק התחלות. אז אכתוב רשומה שנזכרת באהבה על החוויה הנהדרת שהייתה, ואם זה יגרום לכם לאיזה רגש חיובי, זכיתי מכל הצדדים האפשריים.

פליט פוקסז ו"Crack Up" מילאו את השנה הזו בספרים חדשים לקריאה, שירה וסיפורים קצרים פרי מוחי והרבה זמן איכות ביני לבין הנוף המשתנה בין חיפה לתל אביב. אחרי ההופעה של השועלים בברלין בנובמבר האחרון, היה לי ברור שזוהי לא הפעם האחרונה שאראה אותם בסיבוב ההופעות, וכשעלעלתי בתאריכי ההופעות השתעשעתי עם הרעיון לראות אותם ב-2 ביולי בפראג, באולם שאני הכרתי כבר מהופעה של אינטרפול באוגוסט האחרון. הרעיון כמעט הפך לוויתור כאשר בתדודה אהובה מהונגריה הכריזה שהיא מתכוונת להתחתן שבועיים לפני כן, אבל החיים רצו והחתונה נדחתה ליומיים לפני ההופעה, הכרטיס נקנה וההתרגשות הייתה בשיאה לאורך כל הדרך.

הכניסה לאולם, התמונה צולמה ע"י יולנדה

השילוב של ביקור משפחתי בבודפשט עם הנסיעה לפראג גם עזר לחוויה להיות משמעותית יותר, אבל מכיוון שהראשון הוא אישי הרבה יותר, אדבק בהופעה. הגעתי ללוצרנה שעה לפני פתיחת הדלתות ולא הופתעתי לגלות שמעט מאוד אנשים חיכו בחוץ, שלושה במספר, כשרק אחת חשובה בכל הסיפור הזה והיא יולנדה. יולנדה היא אישה נהדרת , שיצא ופתחתי איתה בשיחה שהפכה לשותפות שורה ראשונה מיד לאחר מכן. היא סיפרה לי שהיא הגיעה באותו היום מהולנד ושאיך שהיא הגיעה לאיזור האולם היא פגשה את החבר'ה והצטלמה איתם, רק רובין היה חסר לה בשביל תמונה, אבל הוא גם יצא החוצה  יותר מאוחר והיא תפסה גם תמונה איתו. לאחר שנמסתי מהתמונות שהיא הראתה לי, היא סיפרה שהחבר'ה יצאו לאכול וסביר להניח שיחזרו לאזור והייתה להם דרך אחת להיכנס חזרה לאולם – דרך דלת הכניסה של הקהל.

דיברנו, צ'וטטנו, החלפנו חוויות, ואז ראיתי את סקאי (גיטרות והפקה) וכריס(טיאן -בס וקולות רקע אלוהיים) עושים את דרכם לכיווננו. סקאי, שכבר הכיר את יולנדה מהופעה קודמת ומהתמונה הקבוצתית, קיבל את פניה ב"היי!" מתלהב והיא עצרה אותו כדי שיידע שעומדת איתה מעריצה שהגיעה מישראל במיוחד כדי לראות את הלהקה. סקאי היה ההיפך הגמור מהפרסונה המאופקת שהוא מציג על גבי הבמה, הוא התלהב מאוד שהגעתי כל כך רחוק, שאל בכמה שעות טיסה מדובר, אמר שזוהי הופעה ראשונה מזה המון זמן, ושזה קצת מלחיץ אותו עכשיו שהוא יודע שמישהי הגיעה מרחוק בשביל לראות אותם מנגנים, "אבל זה לחץ טוב," הוא אמר, "לחץ זה טוב."

מורגן הנדרסון מימין וסקאי משמאל בתמונה נוראית בחסות הנייד שלי

השניים נכנסו ותוך כדי שיחה מתמשכת עם יולנדה על הלהקה, על הופעות קודמות ועל החיים עצמם, בראשי עלו מיליוני חששות לגבי מצב שבו רובין פקנולד יגיע ויולנדה תעצור אותו כדי שידבר איתנו. אבל זה לא קרה, אנשים החלו להיאסף ליד הכניסה, לאט הפכנו לתור די מסודר של אנשים שמחכים לדלתות שייפתחו, מה שקרה בסופו של דבר ומצאנו את עצמנו ממש במרכז השורה הראשונה. הבר של הלוצרנה מתאים לקהל של 800 איש, והוא הרגיש ממש כך, אינטימי וקטן, כשהמרחק בין הבמה לשורה הראשונה היה מינימלי עד לא קיים.

השועלים עלו להופיע בלי שיחממו אותם, עוד פלוס נהדר להופעה, והתחילו את ההופעה עם "Grown Ocean" ו-"I am All That I Need", דרך שלהם להשמיע כיצד סיום האלבום השני שלהם מתחבר להתחלה של השלישי. החיבור נשמע הרמוני וטיפוסי לשועלים, והם המשיכו לנגן את שני השירים העוקבים ב-"Crack Up" ונהניתי מנוף שכולו חברי הלהקה שניגנו את המוזיקה ברצינות מכבדת, והתלהבות יתרה הגיעה בהמשך. החבר'ה הפתיעו בביצוע של "Bedouin Dress" מהאלבום השני, שיר שיש בו את אחת השורות הכי משפיעות בחיי – "Just to be at Innisfree again/All of the sirens are driving me over the stern" – וכשהיא הגיעה, שמחתי על הלב שממשיך להרגיש בעוצמות כאלה למשמע מילים יפות כל כך.

השועלים אינם נוטים לתקשר כל כך אחד עם השני על הבמה אלא אם כן זה למטרות הכנה לשיר, והיחיד שמדבר עם הקהל הוא פקנולד, שהתמודד יפה עם בחור ששאל אותו אם הוא יסכים לנגן בחתונה שלו ביוון (אמר לו שאפשר בכיף לדבר אחרי ההופעה, וגם הצליח להרגיע אותו כי כנראה שהמאורס המאושר גם היה ממש שיכור ולא הבין על מה הוא מדבר), נענה לבקשה של אימא שהייתה צריכה לחזור לילדיה בבית וביקשה את "Tiger Mountain Peasant Song" (היא קיבלה הקדשה בסופו) והתעלם בחינניות מחבורה של אנשים שביקשו את "Sun Giant". לעומת חברי הלהקה שהעדיפו להתעמק בנגינה, היה זה פקנולד שפיזר חיוכים ומבטים לכל מי שעמד מולו ולא הפסיק להגיד תודה למחיאות הכפיים הסוערות שגם באולם של מאות איש הרגישו כמו אצטדיון של עשרות אלפים. גם חברי הלהקה תקשרו, אבל ברמה אחרת:  התמזלי מזלי ונעמדתי ממש מול מאט באריק, המתופף של להקת הווקמן (קאמבק דחוף!), שהצית את השירים מחדש עם תיפוף עוצמתי שהרעיד את הגוףץ הוא הוסיף כל כך הרבה קצב לשירים כמו "Mykonos" (שהוקדש לבחור המאורס) ו-"Third of May", ולא יכולתי שלא להתמסר לנגינה המתמסרת שלו. קייסי ווסקוט, הקלידן/גיטריסט, הפתיע אותי כאשר היטיתי אליו את מבטי ב-"The Shrine/An Argument" וחזיתי בו רוקע חזק ברגליים לקצב של באריק, כאילו נכנס לסוג של טראנס, וכל סימנים של איפוק מצידו התמוססו.

הקהל מתמוגג. אפשר לראות אותי מימין, ליד יולנדה הנשענת על הגדר. התמונה צולמה ע"י הצוות המקצועי של המקום

ההרמוניות גם היו שם, כמובן. כריס(טיאן) וורגו וסקאי היו שם כדי ללוות את קולו המדויק של פקנולד, כל כך מדויק הוא היה שמקרוב היה אפשר לראות את האותיות והצלילים מקבלים צורה מתוך הפה שלו. והמילים, הו המילים, הן היו שם גם, ברורות מתמיד, מכאיבות בלחיים מרוב שהלב רוצה לשיר אבל לא רוצה להפריע לאחרים מצדדיי ואחוריי; נכון שלא היה שם את "Crack Up" או "Kept Woman" (שעזבו את מה שהוא מסמל בשבילי, יש לו חתיכת משמעות ליולנדה), אבל זה רק הזכיר שיש קסם פואטי בכל הופעה, עם או בלי השירים הכי אהובים. בהדרן הפתיע רובין בביצוע לשיר "The Blues Run The Game"  של ג'קסון ס. פרנק (שאחרי זה גם בוצע ע"י גדולים כמו סיימון וגרפונקל וניק דרייק), מן קדימון לביצוע קוסמי של השיר  "If You Need To, Keep Time On Me" ו-"Helplessness Blues" שסוגר את מירב ההופעות עם ההבטחה "I’ll get back to you someday soon you will see".

ההופעה אמנם נגמרה, אבל ידעתי שהמסע שלי עדיין לא הסתיים – היה לי עותק של "Crack Up", אחד האלבומים שהפכו להיות החשובים ביותר ברשימה האישית שלי, ורציתי להחתים אותו ע"י כמה שיותר אנשים שהיו מעורבים בו. בנוסף גם היה ספר שקניתי מתנה לפקנולד, מחווה של תודה על השראה ואהבה שלא תסולא בפז. בזמן שצפינו בחבר'ה מהצוות אורזים את הציוד הרב מהבמה, ואחרי זמן מה של ציפייה, ראיתי את מאט המתופף ויצא לנו לדבר איתו דקה ולהחתים אותו בעט שגיליתי שלא עובד לי. לאחר מכן כריס הגיע, ומשום מה לא היה לי נעים לבקש ממנו שיחתום לי על האלבום. אלברט, מנהל הטור שלהם, הגיע מיד אחר כך ואמר שחברי הלהקה עומדים לעזוב והם צריכים את החלל של המקום בשביל לארוז את הדברים, ובנימוס ביקש שנצא. בחור צ'כי שהצטרף אליי וליולנדה ביקש שיביא בכל זאת את התקליט שלו בכדי להחתים את חברי הלהקה ואני שלפתי את הספר מולו. הוא שאל אותי מה זה וכשאמרתי לו שזו מתנה לרובין הוא התלהב ושאל לשמי, הוא היטה את הח' כל כך יפה, הייתי צריכה לתת לו קרדיט על כך. אלברט החזיר לנו את התקליט, היה נחמד מספיק בשביל להגיד לי שוב שהספר בידיו ושהוא זוכר את שמי ויצאנו החוצה.

פקנולד בהופעה. התמונה צולמה ע"י הצוות המקצועי של האולם

עלינו במדרגות החוצה, אבל לא התכוונתי לוותר ובדיוק מאחורינו יצאו סקאי ומורגן הנדרסון, האיש שהחליף הכי הרבה כלים במהלך ההופעה וניגן על חלילית, כלי הקשה וכלי נשיפה שונים. אמרתי לסקאי שמאוד נהניתי מההופעה ושאלתי אם הוא יוכל לחתום לי על האלבום והוא נענה בהתלהבות, "באת כל הדרך הזו!". מורגן שאל אם אני זו המעריצה מישראל ואמר שזה ממש מגניב שהגעתי לראות אותם מופיעים. כמו שהם חתמו, כך הם התנדפו לכיוון האוטובוס שלהם ומי שנשאר בתוך המתחם היה רק רובין שבינתיים העלה לסטורי באינסטגרם תמונה שלו יושב בחדר בפנים. חיכינו כמה דקות, ראינו את אלברט יוצא, ראינו עוד אנשי צוות יוצאים, ואז מישהו מהקהל יצא ויידע אותנו באדיבותו שרובין עומד ממש למטה ושאפשר לגשת אליו אם רוצים.

חזרנו אל האולם, ירדנו במדרגות, קלטתי שאני הראשונה בטור המעריצים שפתחנו וברגע שראיתי את פקנולד לקחתי אחורה פנה ונתתי לצ'כי שהיה איתנו להוביל את הדרך אליו. רובין בדיוק סיים לדבר עם שני מעריצים נלהבים וקיבל אותנו בכתפיים משוכות מעלה במבוכה. הצ'כי היה הראשון לבקש ממנו לחתום, ואני עקבתי בדרכיו, וביקשתי ממנו שגם יחתום ויקדיש לי. הוא צחק כאשר ניסיתי להבהיר לו איך אומרים את השם שלי, וכשאייתתי לו אותו הוא שאל אותי "זו את שהביאה לי את הספר?" ושמחתי שמשימת הספר הושלמה ואומתה ע"י הנמען. הוא הודה לי על המתנה, סיפרתי לו שהגעתי מישראל במיוחד והוא סיפר שמי שארגן את ההופעה בפראג הוא ישראלי, ושהם רצו להגיע בסיבוב הקודם, אבל זה נהיה מסורבל ויקר מדי בגלל שהיה צריך להטיס הרבה ציוד וזה היה בלתי אפשרי (ועל זה אמרו אבותינו – סעמק.) הגיע תורה של יולנדה לשתף את רובין בסיפור הפרטי שלה, שיתוף שגרם לו לפתוח את זרועותיו ולתת לה חיבוק, ואני במלוא הטקט שאלתי אם גם לי מגיע חיבוק, וגם הפעם הוא נענה בחינניות וחיבק חזק. לא מספיק שהוא כותב מוזיקה כל כך יפה, לא מספיק שהוא כותב ממקום עמוק ומורכב, הבחור מתנשא לגובה של כוכבים וניחן ביופי נדיר, אם פיגמליון הייתה אישה – רובין פקנולד היה הפסל שלה, אבל למה לנו רומנטיקה עכשיו?

העותק החתום 3>

יולנדה ואני יצאנו מאושרות, לה היה סטליסט חתום, לי אלבום, וביחד יצא שהפכנו את ההופעה לחוויה מסעירה הרבה יותר ואת כל מה שרציתי להפיק מההופעה הזו, הפקתי בגדול. נפרדנו בחיבוק, החלפנו פייסבוקים, ויצאתי לדרך הלא כל-כך נעימה חזרה למלון. את הזמן בחדר העברתי בנפילת מתח נוראית, חשבתי לעצמי על כל הדברים שלא אמרתי לרובין, כל מיני דברים שידעתי שהיו חשובים לי להעביר לו, אבל לכו תכינו את עצמכם לרגע מכונן שכזה מול אחד הגיבורים הגדולים בחייכם. למזלי, יש לי חברות נהדרות שהסכימו להתכתב ולנחם אותי בשעות מאוחרות (תודה הילה ודינה 3> ). את היום למחרת העברתי בשיחה עם האיש היקר מתחילת הפוסט, בפארק יפה שבו מחשבותיי ג'ינגלו בין זמן הווה לעבר יפה של לילה קודם, נהניתי מאוכל טבעוני, עליתי ברגל את הדרך התלולה לטירה של פראג ובערב ישבתי עם יולנדה לקפה כדי להיזכר בערב היפה ולשמוע יותר על האישה הנהדרת שהיא.

היום אני נעה בין טירוף של געגועים והתרגשות לבין נפילה של מצב רוח עקב חזרה לשגרה, אבל עכשיו יש את הפוסט הזה לחזור אליו, יש את האנשים היקרים שהיו איתי במהלך כל הדרך הזו ויש את הפליט פוקסז שלא משנה מה יביא העתיד, תמיד יהיו שלושה אלבומים שימשיכו להפעים אותי יותר ממירב המוזיקה שיוצאת בזמן האחרון.

באוגוסט יסתיים סיבוב ההופעות של השועלים, ורובין אמר שהוא מקווה להיעלם לשנה כדי לכתוב את האלבום הרביעי שהוא כבר בשלבי הכנת מרכיבים, וכנראה שלא נשמע מהם עוד הרבה וההתלהבות תישכך מעט, אבל אין כמו הציפייה המתוקה לאלבום חדש, לסיבוב הופעות חדש, למילים שמי יודע מה יביאו עמן, וזיכרון מתוק מני רבים שיביא חיוך ברגעים קשים.

 

עשור לאלבום הבכורה של הפליט פוקסז – האלבום שחגג מאות שהיו לפניו

תארו לכם בוהריים אי אז בחג המולד 2008 בגלזגו הקפואה בסקוטלנד. זהו יום החופש אליו אני מייחלת יותר מכל, אחרי שבוע מס' מי יודע כמה שאת מירב שעותיו ניצלתי כדי להרוויח כסף על חשבונם של סקוטים נחמדים שרק רצו לפנק את ילדיהם עם צעצועים לכבוד החג המצועצע, ולפי הערכת ליבי מלא האשמה, המכוניות והמסוקים יעבדו אולי עד סוף ערב החג. אני מסתובבת בשדרה הראשית במרכז העיר, שם מתנוססים שמותיהם של מיטב המותגים על גבי הבניינים הישנים, ואורות של כריסמס מובילים אותי לחפש מותג אחד ויחיד שמעניין אותי באותה תקופה: HMV. איך שאני שמה את כף רגלי בסניף הגלזגואי של רשת חנויות המוזיקה, תופסת את אוזניי מנגינה מתוקה, אבל זו לא המתיקות שתופסת אותי אלא השמימיות שנובעת דרך הרמוניות ווקאליות, דרך מה שנשמע כמו קולות של יצורים שהיו פה הרבה לפני השמיים, האדמה או האוויר שביניהם. הסקרנית שבי לוקחת נשימה עמוקה ודוחפת את הביישנית אחורה – הגיע הזמן לגשת ולשאול מהו מקור הקסם שיוצא מתוך הרמקולים והמוכר מצביע לעבר מארז של שני דיסקים שכולל בתוכו גם את "White Winter Hymnal". אני קונה את המארז, אבל כבר מוסיפה אליה את האלבום עצמו, עליו נדמה לי שכבר קראתי במגזין "Q" האחרון.

אני זוכרת את עצמי חוזרת לארץ עם האלבום הזה (יחד עם אלבום הבכורה של MGMT), החזה שלי נפוח מגאווה כי אני בטוחה שהבאתי את הבשורה המוזיקלית החדשה למחוזות חיפה, והתגובה בסניף צליל בו עבדתי היא פושרת עד משועממת מאוד, תגובות שאני רגילה להן גם היום כשאני מדברת על הלהקה והחומרים שלה (כמובן שיש כמה חברים יוצאי דופן שלמזלי מבינים וחווים את ההתלהבות). אבל האלבום הראשון של אחת הלהקות המתוחכמות ביותר שיש היום בעולם המוזיקה קיבל את התשומי הראוי באותה שנה, כיכב במצעדים של סופי שנה וקצר תשבוחות מסיאטל ועד מיקונוס ובחזרה. רובין פקנולד ושות' היו חלק מתנועת אינדי חדשה בעולם המוזיקה שחברו אליה בלית ברירה עיתונאית גם בון איבר, מיי מורנינג ג'אקט (שהיו שם לפני…) ובנד אוף הורסז, תנועה שהייתה מורכבת ממראה הנגר המתבודד – חולצות פלאנל רחבות וזקנים שמאחוריהם מתחבאות מילים של מלנכוליה מלאכית.

עטיפת האלבום – "הפתגמים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

אפשר להגיד שמה שייחד את אלבום הבכורה של השועלים היה השילוב בין ההרמוניות המדוברות שמזכירות זמנים של סלסולי מקהלות בכנסיות אנגליות עתיקות,  גיטרות המאיירות כפרים שידעו שנים על גבי שנים בערבות ארה"ב ומנגינות שקשה שלא להמהם אותן גם אחרי שהשיר נגמר; במילותיו הזריק סולן הלהקה, רובין פקנולד, חומרים מטשטשים של פנטזיה וסיפר על נופים רחוקים, אנשים קרובים ודרמות המשיקות לרומנטיקה ומוות. כשכל זה בא במעטפת של "הפתגמים ההולנדיים" של ברויגל האב, המאזינה קיבלה וייבים של אנדרלמוסיה היסטורית המשבחת את הכאוס והאגדתיות של זמנים שהיו. זהו שילוב שעירבל תקופות שונות של מוזיקה ובעזרת קולו החדגוני של רובין פקנולד הביא משב רוח רענן למוזיקה, והחזיר את הפולק למרכז השיח של האינדי של התקופה. הגוון הממכר, שאותו אפשר כבר לזהות ב-"White Winter Hymnal", הקלילות של "Ragged Wood" ו-"He Doesn't Know Why", הכובד הרגשי של "Your Protector" ו-"Meadowlarks" והשמימיות שאי אפשר להתכחש לה ברצועות כמו "Heard Them Stirring", כולם הפכו את האלבום ליצירה שלמה שהרבה חוזרים אליה עד היום, גם עשור אחר כך, והרבה עדיין מחשיבים אותה לטובה ביותר של הלהקה.

השועלים נהנו מהצלחה ביקורתית מסיבית וממכירות שלא היו מביישות את אמני האינדי של התקופה, ונראה שבזכותם ובזכות חבריהם לסצינה, הנוף הפולקי התחיל להרים ראש מעל פני המים והצליח לחצות את גבולות המיינסטרים עם אמנים כמו מאמפורד אנד סאנז, אוף מונסטרז אנד מן ועוד, אבל הפליט פוקסז לא הראו כוונה להצטרף לחבורה הזו מאז: ב-2011 הם הוציאו את "Helplessness Blues", אלבום שהתרחק מטריטוריות של פנטזיה והתקרב לחופים אוטוביוגרפיים יותר עם גיטרות רועשות ומילים רועמות על שאלת המשמעות והקיום. הביקורות חזרו לשבח, הקהל המשיך לרקוע ברגליים והמעריצים שמחו על כך שהלהקה חזרה עם אלבום שהצליח להשוות רמה עם אלבום הבכורה המבטיח. אחרי הפסקה ארוכה מדי של שש שנים, בשנת 2017, הם הוציאו אלבום פחות נגיש בשם "Crack Up" שמי שמכיר וקורא אותי יודע שזוהי אחת מפיסות המוזיקה הטובות והאגדיות ביותר ששמעתי בכל חיי (אלבום מופתי, אגדי, מדהים, מרהיב, מהמם, מפיל, מפעים, מפליא, אנא הוסיפו פה עוד סופרלטיבים). האלבום, מסיבה שנשגבת מבינתי הממוצעת, לא ממש הדליק את כתבי המוזיקה של השנה שעברה, אבל המעריצים המשיכו לנהור אחר העולמות העשירים של השועלים.

מזוקנים ומשובצים: מימין – סקאי סקג'לסט, ניקולס פטרסון (שהוחלף בג'וש טילמן לאחר מכן) רובין פקנולד, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

עשור עבר מאז, אבל אלבום כמו "Fleet Foxes" לא יצא. יצאו אלבומים דומים לפניו כמו "The Trials of Van Occupanther" של מידלייק, וגם אחריו כמו "Tamer Animals" של להקת Other Lives, אבל למרות יופיים המוזיקלי, הם לא הצליחו להנביע את המוזיקה שלהם מהמעיין הסודי והמכשף שעד היום התגלה סודו רק בפועלם של השועלים. אפילו הלהקה עצמה לא ניסתה ולו במעט לשחזר את הקסם הפנטסטי שהפך את האלבום למצליח כל כך, ואולי עדיף שכך. כשאני מקשיבה ל-"Fleet Foxes" היום, אחרי עשר שנים בהן האזנתי  באדיקות להמשך הקריירה שלהם, האלבום נשמע כמו ילד בשנותיו הראשונות, עולל שנע בין משחקי דמיון להכרה שלו בסביבה הקרובה, ומשם נשמע כי הילד הגיע למצוות עם מטען לא קל, אבל מרשים הרבה יותר, ואני סקרנית לדעת איזה מסע חדש מתכננים חברי הלהקה באלבום הרביעי שמיועד לצאת שנה הבאה.

הרגעים המוזיקליים הגדולים של הפליט פוקסז – פוסט יומולדת לשועל הראשי רובין פקנולד

אנחנו בסוף מרץ ושנת 2018 בינתיים לא הפיקה יותר מדי מטעמים מוזיקליים ששווה להתייחס אליהם, ולכן זה טוב שיש דברים אחרים לחגוג בכתיבה כמו אירועים מיוחדים. האירוע המיוחד להיום שייך לאחד מהכוכבים של הבלוג, סולן להקת פליט פוקסז רובין פקנולד, שחוגג היום 32 שנים על פני האדמה. פליט פוקסז הפכו לשם דבר בעולם הפולק כבר עם אלבומם הראשון ב-2008, Fleet Foxes, ומאז מנסה פקנולד יחד עם חבריו לקחת את הפולק ההרמוני המייחד אותם למחוזות אחרים ומתקדמים יותר, ואם תשאלו אותי – הוא עושה זאת ביותר מהצלחה (אם באמת תשאלו אותי, יש מצב שלא אסתום את הפה עד הנצח). הקולות הנעימים של חברי הלהקה, ההרמוניות הווקאליות, הגיטרות שנשמעות לפעמים כמו אקפלה בפני עצמן, המלודיות שגובלות בימים של בארוק וכנסיות גותיות, כולם התחברו לאוזניים שלי כאילו מצאו את המכסה המושלם להגן מהרעשים האחרים בחוץ, אבל אותו חיבור לא יכול היה להיות מושלם בלי הכתיבה המיוחדת במינה של פקנולד. אי אפשר לתאר את הסגנון שלו, אפשר רק לנסות ולנסח כמה משמעות יש בתוכה.

אז לכבוד היום המיוחד והייחוד של הלהקה הזו בחיי, הנה מדרג של הרגעים המוזיקליים והפואטיים הטובים ביותר עפ"י כתבתכם הנאמנה.

מקום 12

Dear shadow alive and well
How can the body die?
You tell me everything
Anything true

מהשיר "Tiger Mountain Peasant Song"

האלבום הראשון של הפליט פוקסז הוא יצירה שמושפעת בעיקר מהדמיון הפורח של רובין פקנולד, מיץ פנטזיה אותו שתה מספרים שונים ומשונים וקריאות אחרות. השיר "Tiger Mountain Peasant Song" הוא די פשוט מוזיקלית – פריטה חוזרת של גיטרה שמזכירה שירים עממיים של פעם, ואל תוך היופי הזה הכניס פקנולד מילים קודרות של מה שנשמע כמו דובר המדבר עם צל של אהוב/ה שמתו. את השורה למעלה מגיש הסולן בכל פעם בצעקה מצמררת ודרמטית במיוחד שהביאה את הרגע המוזיקלי הזה לפתוח את הדירוג.

מקום 11

The eyes of the sea
So easy to meet
Mearcstapa, deaf and blind like me
But the foam doesn't sing
The phone doesn't ring
So what will you find
Mearcstapa of mine?

From "Mearcstapa"

פקנולד הודה בראיון שהוא אף פעם לא קרא את האגדה "בייוולף וגרנדל", אבל הוא כל כך התאהב במילה המסובכת Mearcstapa, שהוא החליט לכתוב על בסיסה שיר שלם. המשמעות המילולית למילה (שאחרי כמה וכמה האזנות כבר יודעת לבטא אותה כמו שצריך) היא מפלצת, ופקנולד השתמש במפלצת הזו כדי לתאר מצב נפשי שבו הוא לא ממש חי בשלום עם עצמו ועם הבדידות שלו. הכל מוגש על מצע של שכבות על גבי שכבות של צלילים מכלים שונים שכיף לגלות אותם בכל הקשבה לשיר, או אם ממש מתעניינים שומעים את ההסבר המפורט של פקנולד, בו הוא מפרק את הצלילים השונים ומציג אותם למאזינים.

מקום 10

Life unfolds in pools of gold
I am only owed this shape if I make a line to hold
To be held within one's self is deathlike, oh I know

מהשיר "Third of May / Ōdaigahara"

את המסקנה הנחרצת של האלבום השלישי "Crack Up" בחר פקנולד להציג אחרי התפרצות של גיטרות רועשות ממש באמצע האלבום. לחיות בתוך עצמנו הוא כמו לחיות במצב צבירה של מוות, והוא יודע את זה, ולכן הוא כתב את השורה הזו בתוך שיר שמוקדש לחברו ללהקה ומי שעזר לו להקים אותה: סקאי סקג'לסט (יום אחד אני אבין איך לעזאזל הוגים את השם משפחה הזה). זו לא רק אהבה רומנטית שיכולה להתאים סירים למכסים, אלא גם אהבה חברית שבחייו של פקנולד ידעה שנים רבות יותר, והייתה השראה לאחד השירים החזקים ביותר של הלהקה.

מקום 9

Why is life made only for to end?
Why do I do all this waiting then?
Why this frightened part of me that's fated to pretend?
Why is life made only for to end?

מהשיר "Blue Spotted Tail"

השאלה האקזיסטנציאליסטית הבסיסית ביותר מקבלת בית שלם בשיר, קרוב לסוף האלבום השני של החבר'ה, סוג של איבוד תקווה לפני החייתיות של השיר שסוגר את האלבום – "Grown Ocean". את השאלה פקנולד כתב על פריטה פשוטה של גיטרה, כשרק קולו ושאלותיו מעטרים את האוויר באינטימיות שכל אחד מכיר כשאין את המסך של הפלאפון להסית ממחשבות עמוקות יותר.

מקום 8

Just as the sand made everything round
Just as the tar seeps up from the ground
Bitter dancer, ever turning
So was the day that you came to town

מהשיר "The Plains/Bitter Dance"

זו תהיה פעם ראשונה אבל בטח לא אחרונה שבה אזכיר אל שמו של וויליאם באטלר ייטס, המשורר האירי המפורסם, שכבר מהאלבום הראשון היווה לפקנולד השראה רבה, בעיקר בזכות הרומנטיות הבלתי נדלית שנבעה מהמילים הסוחפות שלו. ייטס האמין שהיסטוריה חוזרת על עצמה במעגלים (Gyres), הכל חוזר על עצמו – כאוס ואז סדר ואז כאוס ואז סדר (פחות או יותר), ובתוך המעגלים השחיל פקנולד מילים הפותחות את הקטע הורבלי של אחד השירים היפים ביותר של הלהקה. כמו שהטבע עובר תהליכים מעגליים, ככה גם הרקדנית סובבת סביב עצמה, והדובר מהופנט מצעדיה המרמזים על סיכוי להתחלה של סיפור אהבה, שכנראה גם ימצא את סופו המעגלי.

מקום 7

Fire can't doubt its heat
Water can't doubt its power
You're not adrift
You're not a gift
You know you're not a flower

מהשיר "Naiads, Cassadies – -"

אחת היכולות הגדולות של פקנולד היא לקחת כמה מילים פשוטות וליצור מהן משמעויות פואטיות יותר, עמוקות יותר, כאלו שגורמות לי לבכות בפרטיות החדר, או לפעמים באוטובוס כשאף אחד לא מסתכל. עם אחת המנגינות היותר רומנטיות של הלהקה, עם הגיטרה המתחנפת, עם הבאס הכבד, עם המלודיה שמזכירה יפים של "The Everly Brothers",  השיר מסתיים עם הדובר שמפרק את דמותה של האישה: היא אינה שברירית או מושלמת כמו בשירים הגדולים ביותר שנכתבו על המין היפה, אלא היא כוח מורכב וחזק שצריך להכיר בו, כמו הניאדות היפהפיות וההפכפכות מהמיתולוגיה היוונית.

מקום 6

Lie to me if you will at the top of Beringer Hill
Tell me anything you want, any old lie will do
Call me back to, back to you

מהשיר "Ragged Wood"

כבר מהאלבום הראשון הפליט פוקסז הוכיחו שהם יכולים להפיק רצועות שטומנות בתוכן מספר שירים מפורקים, בהם המנגינות יכולות להתחבר בעזרת ההרמוניה המושלמת ביותר. את החלק השלישי, השיא של "Ragged Wood", מרכיבות בעיקר השורות למעלה, שורות של ערגה מתוקה ורומנטית למישהי או מישהו, אי שם בגבעת ברינג'ר ליד סיאטל. שם השיר מרמז לשיר של ייטס באותו השם (רק עם The בהתחלה), שיר אהבה יפהפה שכולו על טהרת הרומנטיקה הסוערת שרק האירים יודעים לכתוב.

מקום 5

Brother, you don't need to turn me away
I was waiting down at the ancient gate

מהשיר "Mykonos"

מיקונוס הוא האיזור בו התנהל אחד הקרבות הגדולים ביותר בתולדות המיתולוגיה היוונית, מקום המפגש האימתני בין הטיטאנים והאלים. השיר מיקונוס לא מדבר על קרב אימתני, אבל על מריבה שעתידה להיפתר, אבל לא בזמן שהשיר מתנגן. שתי השורות הנ"ל הן השקט שמחבר בין שני חלקים ומקדם את הסערה הווקאלית העתידה לבוא.

מקום 4

If I had an orchard, I'd work till I'm sore
And you would wait tables and soon run the store
Gold hair in the sunlight, my light in the dawn

From "Helplessness Blues"

השורה הראשונה היא אולי אחת השורות המפורסמות ביותר של פקנולד, ומעריצים נתנו לה הרבה פרשנויות כשהשתיים העיקריות ביניהן (בקצרה) הן:
– פקנולד הוא קומוניסט
– פקנולד רוצה לפרוש מהחיים ולעבור לעבוד את האדמה כמו ילד טוב של אימא גאיה
הסולן הכחיש שזו הכוונה שלו, ואמר בריאיון כי כשכתב את השורה הזו הוא התכוון יותר לכך שהוא ייתן מעצמו וישקיע בכל עבודה שיתנו לו, שזוהי הצהרה הרבה יותר אופטימית ממה שאנשים ניסו להפוך ממנה. הוא לקח את חוסר ההבנה קשה, שבהופעות הוא שר מילים שונות לגמרי. האלבום השני כולו מוקדש למחשבות הקיומיות של פקנולד בתור יוצר, ושיר הנושא שלו עוסק בדיוק בזה ומוסיף קמצוץ של פנטזיה על חיים פשוטים יותר עם רומנטיקה בלונדינית המתבהרת עוד יותר בשמש, אולי רפרנס לבלונדינית של ניל יאנג מ"Unknown Legend"?

מקום 3

As you lay to die beside me, baby
On the morning that you came
Would you wait for me?
The other one would wait for me

From "Your Protector"

ישנם פירמוס ותיסבי, ישנם רומיאו ויוליה, וישנו רובין פקנולד שבדמיונו כתב את אחד הפזמונים ההרמוניים ביותר על מוות רומנטי ודמיוני משלו.

מקום 2

In the doorway holding every letter that I wrote
In the driveway pulling away putting on your coat
In the ocean washing off my name from your throat
In the morning, in the morning

מהשיר "The Shrine/An Argument"

השיר המורכב ביותר של הפליט פוקסז הוא גם אחד מהטובים ביותר שלהם ואולי האהוב ביותר בקרב מעריצי הלהקה. השיר, שמורכב משלושה חלקים שמתעצמים עד לכדי אנדרלמוסיה של כלים, מגיע לשיאו במרכזו של הוריקן גיטרות העוקצות כמו סיכות מציקות המתריעות על מציאות נבזית המשחיזה את סכיניה דווקא בשעות הרגועות של הבוקר. הסיכות שורטות יחד עם המילים שמתארות את תחילתו של עוד יום שבו צריך לעבוד על פרידה כואבת ועל זיכרונות שמסרבים להרפות.

מקום 1

All things change
Dividing tides
Far as I can see
All fades through
But a (light / lie) of you
As Eellllyyaaalliiiiiyyy

מהשיר "Crack Up"

לא, זו לא שגיאת כתיב, ככה פקנולד בחר לכתוב את שמה של יליהאלי בחוברת של האלבום "Crack Up". יכול להיות שזה חוש הומור שמטשטש את שמה של הדמות מהספר "רעב", יכול להיות שזו דרך של פקנולד להתנער מהרפרנס לספר של קנוט המסון שהזדהה עם הנאצים, יכול להיות שזו דרך שלו להתנער ממה שהדמות הזו מסמלת בשבילו. בכל אפשרות שהיא זו עדיין הסיומת היפה ביותר לשיר/אלבום של הלהקה מבחינתי. אחרי קטע בו קולות השועלים נשמעים כמו רוח שורקת וכלי הנשיפה נשמעים אניות ענק העוגנות בנמל הקרוב, מגיעה הסיומת בה נשמע רק קולו המתחספס של פקנולד – הדובר לבד מול הים. המים ששימשו מוטיב חוזר באלבום השלישי של פליט פוקסז הם עכשיו גלים נפרדים ההופכים לאופק, תמונה שיכולה להיות אור או שקר של אור, פרי דמיון יפה כמו ילהאלי, כמו העולם הפנימי שלפעמים יכול להכיל הרבה יותר מהעולם בחוץ. שמה של ילהאלי נשמע כמו הד ההופך לזעקה שיחד עם הגלים נסחפת למקום לא ידוע. ההשפעה הרומנטית של ייטס ניכרת בשורות האלה, בחיבור המוכר בין טבע לרגשות הגועשים, בין יכולתה של ערגה לפסל יופי וכישלונה של המציאות להגשים אותו (אלא אם כן אפרודיטה תחליט לרדת מהשמיים ותחשוב שאתם פיגמליון…)

ברלין חלק א' – התחייה – על ההופעה של הפליט פוקסז

פספסתי את הפליט פוקסז פעם אחת כי הייתי פחדנית, והסיבוב הזה היה ההזדמנות שלי לכפר על כך. שנים חלמתי לראות את השועלים, תקופות שבהן הוארתי ע"י מילותיו של רובין פקנולד ונמסתי למשמע ההרמוניות הקוליות או אנדרלמוסיית כלים שהם היו אחראים עליה בכמה שירים, זה היה חלום שנועד להתגשם, במיוחד עם אלבום שעשה עליי את הרושם האולטימיטיבי השנה – "Crack-Up".

היה די קל להגיע לשורה הראשונה באולם ה-Columbiahalle. אילת, עטר ואני הגענו לאיזור האולם שעה לפני ההופעה וגילינו רק שתיים שחיכו שם, אנג'לה האיטלקית ושרה הגרמניה. איך שהגיע זוג נוסף של אנשים והתיישב במדרגות ליד הכניסה תפסתי יוזמה ונעמדתי ליד הדלתות. כשארז מ"אנטנות השמיימה", ששמחתי להשתתף איתו בחוויה (עוד נראה את סיגור רוס ביחד!), הצטרף לחבורה כבר היינו שורה שלמה של ישראלים שחיכו מול הדלתות, אבל אז הגיע עמיחי בהפתעה גמורה בלי להודיע מראש והעלה את החוויה ברמה. קצת איבדתי את הראש ברגע שהוא הגיע, ומרוב עברית שדוברה במהלך הציפייה להופעה, כבר לא הצלחתי להבדיל בין האולם הברלינאי לישראל.

מימין: מורגן הנדרסון, סקיי סקיילט(?), רובין פקנולד ומאחוריו מסתתר מאט באוואר הקטן

על החימום לא אכביר במילים מכיוון שמה שניק חכים (Nick Hakim) עשה היה בעיקר להלחיץ אותי עם העוויתות שנוצרו כנראה מאובר-אלכוהול או סטלה מטורפת, וגרם לי להריע לו מפחד שאולי אם הוא לא יקבל מספיק עידוד מהקהל הוא יישאר שם. אבל הוא לא נשאר והשועלים עלו לבמה והתחילו אותה עם השיר הראשון מאלבום השנה שלי "Crack Up". ההתחלה הייתה קצת צורמת לאוזן, שמעו את הגיטרות יותר מאת קולו של רובין, ואותה אנדרלמוסיה שדיברתי עליה טבעה יותר ויותר בתוך בלאגן של סאונד. כשהגיע זמנו של השיר השני בהופעה ובאלבום, "- ,Cassius", הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר זה רק ליהנות מההופעה שכללה בעיקר שירים מהאלבום הראשון והשלישי, חלק מהסיבה למה ההופעה לא הספיקה.

הופעות מוזיקה בשבילי היא חידה שאיני מצליחה לפתור, עוצמה פנימית שמתעוררת דווקא כשלהקה שאני ממש אוהבת עולה על במה וגורמת לי להארה או שתיים שמשאירות אותי הלומת קרב כל הדרך חזרה למיטה. ההופעה הנ"ל לא הייתה יוצאת דופן ותחת מרותם המעודנת והרכה של השועלים, משהו בבטן התרפה ואיפשר לסרעפת לפעול בהלכתה. על האושר המובן מאליו האפיל צורך בסיסי לנשום, ובין שיר לשיר הרגשתי איך החזה מתנפח יותר, כאילו חמצן חלופי ובריא יותר החליף את כל מה שנשמתי עד אז, כשלא היה צריך קשר מיוחד עם הלהקה, רק את המוזיקה שהם הגישו עם כל כך הרבה נשמה. החבר'ה הראו רצינות יתר בכל הנושא של נגינה והתוצאה הייתה מפעימה. רובין היה היחיד שיצר קשר מבויש עם הקהל, התבדח על השרפרף הגבוה שעמד לידו ומעליו נחו כמה כוסות תה ובקבוקי מים מהם הקפיד לשתות בין שיר לשיר, ולא הפסיק לחייך כשהקהל גילה כלפי הלהקה הרבה חיבה עם מחיאות כפיים וצעקות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, יצא שנעמדתי בדיוק מתחת לפקנולד ולא יכולתי כמעט להסית את הראש שלי כדי להסתכל על אחרים, כשדמותו הקופצנית והאנרגטית של מאט באוואר, המתופף של הווקמן שעכשיו עושה את סיבוב ההופעות עם השועלים, בצבצה לי מדי פעם בזווית העין.

מימין: רובין פקנולד ובין רגליו מאט באוואר, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

לא הפסקתי להגיד בדממה את המילים של פקנולד במהלך ההופעה, באיזהשהו שלב באמצע ההופעה כאב לי בפה מרוב שהזזתי אותו כל כך. השתדלתי לא לשיר כי ידעתי שזה מפריע לאחרים כשהם שומעים יותר את הקהל מאשר את האמן, אבל לא העזתי להרפות מהמילים בהם הזין אותי פקנולד במהלך השנים מאז שגיליתי את הלהקה אי-אז בחורף 2008. בין החלומות, ההרים הגבוהים והסדקים עליהם שר פקנולד, המלודיות של הלהקה קיבלו אנרגיה מחודשת, כאילו הם קמו לתחייה, אפילו יותר מזה – הועלו מעבר לתחייה ונשארו במקום שבו גובה כבר לא יכול להימדד, והאוויר הצלול ביותר התפזר בשביל שנוכל לשאוף, להסניף ולהתנקות. "אתם מוזמנים לבוא ולשמוע פולק רועש" אמר פקנולד פעם כשנתבקש להזמין צופים להגיע להופעות של הפליט פוקסז, וזה מה שאוזני הקהל קיבלו – פולק שכולו מלא חיים אשר יכולים למלא נשמות של אלפים ואף להחריש כמו בין התנוכים.

לא הספיקה לי הופעה אחת, מה גם שהבנתי מה הולך מולי רק לקראת הסוף, בין "A Shrine/An Argument", לשיר האהוב עלי השנה "Crack Up". מדובר בשני השירים שגם מוזיקלית וגם לירית הם מאוד מורכבים, והחיבור ביניהם הרגיש טבעי, כאילו הם הגיעו מאותו אלבום. המילים של שני השירים הן אילו שהזדהיתי איתן בעוצמה החזקה ביותר, וכנראה ששם הגיעה ההבנה ואיתה, כמובן, הדמעות. ההדרן היווה חצי נחמה, אבל איך שהסתיים "Helplessness Blues" והחבר'ה נפרדו ממנו (אילת טוענת שרובין שלא הסתכל על הקהל כל ההופעה החטיף מבט לכיווני לפני שעזב, וממש בא לי שזה יהיה נכון), נשאר לי טעם ממש מתוק של עוד.

גיבור שלי: רובין פקנולד

יש לי עוד כל כך הרבה להגיד, אבל יש דברים שאולי עדיף לשמור לעצמי 🙂

רשימת השירים:

1. Arroyo Seco/Thumbprint Scar
2. Cassius, –
3. – Naiads, Cassadies
4. Grown Ocean
5. Battery Kinzie
6. Ragged Wood
7. Your Protector
8. The Cascades
9. Mearcstapa
10. On Another Ocean (January/June)
11. Fool's Errand
12. He Doesn't Know Why
13. Blue Ridge Mountains
14. Tiger Mountain Peasant Song
15. Mykonos
16. White Winter Hymnal
17. Third of May
18. The Shrine/An Argument
19. Crack-Up
    Encore:
20. Oliver James
21. Helplessness Blues