מקום 10: Arcade Fire – The Suburbs
מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג, אבל היה מקבל את המקום הראשון
זהו מקום חגיגי במיוחד, כי זה האלבום שפתח את עשור ההתבגרות שלי והבהיר לי את אחת התכונות הכי חשובות שלי שלפעמים נעלמת ברגעים בהם אני נותנת לשעמום להתגבר עלי: סקרנות. "הפרברים" של ארקייד פייר ניפחה לי את הנחיריים וגרמה לי לרחרח אחר רעיונות שמתאימים וגם נוגדים לדרך שבה אני רואה את העולם, ומשם צמחה סקרנות שדרכה גיליתי את סטיבן פריי, החוג לספרות אנגלית וג'ף ניקולס, סקרנות שהובילה אותי למתוח שרירים בכתיבה, נגינה וביחסים של בינו לבינה, ושרק הרעיון שלה גורמת לי להאמין שיש עוד עולם לגלות מעבר למה שכבר למדתי להכיר בתוך ומחוצה לי. ארקייד פייר כתבו אלבום שלם על ילדות ותמימות שהפכו רחוקות מדי בעולם מנוכר, על חוסר סבלנות בעולם שעד לא מזמן דרש קצת זמן בשביל שנוכל ליהנות מפירותיו, על כלא מחשבתי שכולנו חיים בתוכו, גם אם אנחנו לפעמים מתגאים על כך שאנחנו צופים מעל אנשים שנמצאים בתוך כלא קטן וקטנוני יותר. באלבום אחד הם גרמו לתמימות להתערער ושברו תקרות כדי שיישאר מקום לאמת להיכנס, אמת שגם אם היא עגומה, היא עדיין תאיר הרבה יותר מתקווה בורה שרק תכאיב יותר בעתיד. אה, ויש פה גם את "Sprawl 2" שלעולם ועד יהיה המנון הריקודים של חבורה חיפאית שתמיד אאהב להיזכר בה ובלילות שבילינו בלהיתקע אחד בשניה על הרחבה.
נחמד לחשוב ששיר כזה מתוחכם ומורכב נכנס לפלייליסט של תחנות רדיו
מקום 9: The Twilight Sad – Nobody Wants to Be Here & Nobody Wants To Leave
מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום שני
אי אפשר שלא להתייחס לעטיפת האלבום ולכחול הכהה שממלא אותו; אי אפשר שלא לתאר את האלבום דרך הצבע החשוך הזה שסחב את הלהקה כבר מהאלבום הראשון, אבל רק באלבום הזה מצא הצבע העגום איזו דרך שפויה לפרוס את עצמו על האוזן דרך נויז-רוק מעודן יותר, דרך תערובת יותר מאוזנת של רוק אלטרנטיבי שורט. אותו כחול כהה נשאף כמו עשן דרך גיטרות דוחסות שבתורן נדחסות ע"י הכנות הבלתי מתפשרת של סולן הלהקה, ג'יימס גראהם. האלבום כולו הוא תיאור של צבעה האמיתי של נשמה כואבת כשהיא עירומה לגמרי, כשהיא מתהלכת ברגעים חשוכים בין מחשבות מבולבלות, בין שדים שטווים בתוך המוח חוטי מחשבה רעילים ומעיבים על מערכות יחסים, בתוך הרגשה של זומביות שגוררת את רגליה בין זומבים אחרים שרוצים רק לגרד את העור הדביק והרופס כדי להיחשף למה שאחרים קוראים לו אור. את הלהקה ניסו להכיר לי הרבה לפני האלבום הזה, אבל הופעה אקוסטית אחת בפארק קטן במסגרת פסטיבל פרימוורה בשנת 2014 גרם לי להבין שיש לי פה עניין עם כותב שמרגיש בדיוק את מה שהוא מדמם על הנייר; שיש פה כנות שהרבה מפחדים להראות על הבמה, שיש פה לב אמיתי שבתורו כתב את אחד האלבומים שליוו אותי הכי הרבה בעשור האחרון.
מקום 8: Marriages – Salome
מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום ראשון
שלום, אני חן, ואני הולכת להתוודות על משהו שהתכחשתי עליו עשור שלם ואני יודעת שלפחות חברה אחת תעריך את מה שאני עומדת להגיד: אני אוהבת רוק כבד. לא מטאל עם קולות שעושים חשק מעוות לסטרפסילס, אבל כן רוק כבד ומתכתי שהופך כל עצבים לקבילים, ובמיוחד כשלהקות לוקחות את הז'אנר ומערבבות אותו עם אחרים בשביל לקער את השטיחות שזיהיתי עד עכשיו במחוזות הגיטרות החשמליות והשיער הארוך מדי. עכשיו שכולם נרגעו מההצהרה שלי, אפשר להתחיל לדבר על האלבום שהכיר לי את התופעה שהיא אמה רות' רנדל, כוח אנושי שמשדר את כל האופל היפה שיש, מי שלוקחת את הרוק הכבד והופכת אותו לנגיש כל כך לאוזניים שלי. עם ההרכב של Marriages, רנדל הצליחה לדחוס אל תוך סערת החשמל המסחררת של האלבום את הקול הילדי המדהים שלה, קטעי פוסט-רוק וקצת אקספרימנטל שמוסיפים לכבדות ואת התמונות הגותיות שהיא יודעת לצייר כל כך טוב עם המילים שלה. זה אלבום שסחב אותי בדיוק בתקופה של עושר ספרותי שגרר אותי לכתוב ספר שלם, השיר "Love, Texas" הפך להיות שיר הנושא שלו, ומאז הספר נזנח עקב חוסר שביעות רצון הקוראות המעטות שקראו אותו, אבל את האלבום הזה אני יודעת שאני עוד אקח איתי לעוד מחוזות ספרותיים, ומי יודע, אולי אחזור לעבוד על אותו הספר.
In life, lies lay on the side of fools. To wear the skin of a foal
מקום 7: Sigur Ros – Valtari
מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום רביעי
אם יש אלבום שהיה לי חשוב להכניס לעשירייה הגדולה שלי זה היה של הלהקה הזו שעושה את המוזיקה המיוחדת במינה שלה ומי שינסה איכשהו לחקות אותה לא יוכל להשתוות: לא לקול התת-ימי של יונסי, לא לצלילי המיתרים המרחפים בין גלי קול נסתרים, לא לתזמור הסוחף ליקומים קולנועיים לא-ידועים, לא לאיסלנדיות החד-גונית שהכניסה עולם ירוק וחד-קרני אל תוך אוזניהם של מיליוני מעריצים מסביב לעולם. לפני שיונסי (היצור היפה בעולם), גיאורג (הנסיך), קיארטן (שהיה עם רגל אחת בחוץ כבר) ואורי עמדו לעבור למחוזות יותר מטאלים-מונוטונים, הם הוציאו את Valtari הנגיש, אסופה חלומית וחולמנית של יצירות המטשטשות את המוח ממחשבות וצובעות את הריק בצבעים חיים של צהוב וירוק. הקשבה לאלבומים של הלהקה הזו תמיד הייתה סוג של תרגול בציור, הרי לא ברור על מה יונסי באמת שר, ורק המוזיקה מנחה את השכל להרפות ולדמיין עולם קצת שונה. האלבום הזה לא רק עשה את העבודה מבחינת מוזיקה, אלא גם משך אליו קהל של יוצרים ויזואליים שיצרו עבור האלבום הזה לא מעט קטעי וידאו, מה שהפך מהר מאוד לאירוע קולנועי שאפילו הגיע לסינמטק חיפה אי אז ב-2012. אם יש להקה ששמור לה מקום מיוחד מאוד בלב שלי זו סיגור רוס, גם אחרי שהם כבר הפכו להיות ניסיוניים מדי לטעמי, תמיד אשמח לדעת על כל דבר חדש שהם מוציאים, והעשור הזה לא היה כל-כך עשיר בלעדיהם ובלעדי Valtari.
יונסי במיטבו, ריגוש אמיתי בשיאו, הכניסו סופרלטיב נוסף וערבבו טוב
מקום 6: Father John Misty – Fear Fun
מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום ראשון
עד 2016 הייתי בטוחה שזה הולך להיות אלבום העשור שלי, אבל לעתיד תמיד יש הפתעות, ואלבום הבכורה של ג'וש טילמן בתור פאת'ר ג'ון מיסטי ייאלץ להתפשר על מקום אחד לפני החמישייה הגדולה. אחרי שנים של קריירה גוססת שהתבססה על שירים גוססים על גסיסה פחות או יותר; אחרי שביאס לי את הצורה בתור ג'יי טילמן (בצורה טובה, כן?) וגרר את עצמו בתוך איזו תכלית שהוא חשב שהוא אמור למלא בשירי פולק מדכאים, ג'וש טילמן מצא את הדרך החוצה, וב"החוצה" אני מתכוונת להשתחרר כמו פלוץ טוב וקולני שגורם לסוג של גאווה שלא רוצים להודות בה; אבל ג'וש טילמן זכה משני העולמות – הוא גם הרגיש נוח יותר לכתוב את מה שהוא רוצה ולהפליץ לכל הכיוונים וכל זאת עם גאווה חסרת בושה. האלבום "Fear Fun" הוא אחת מיריות הפתיחה הטובות ביותר לטעמי, תיאור מופשט של מעבר של בן אדם ממקום למקום וגם מתודעה לתודעה, מן "אני מאמין" של "אני חדש" שעל-פי טילמן הוא הכי קרוב למה שהוא באמת, מן שאמאן של שנאה עצמית שיש לו יותר מדי דברים חשובים להגיד על עצמו ועל העולם, וככה כנראה אני אוהבת לשנוא אמנים? בכל מקרה, האלבום הוא אסופה גאונית של סיפורי מסע, חוש הומור של משוגע, ושיגעון שרק אינטליגנציה עילאית יכולה להפיק. אה, וגם סמי הזייה עזרו פה. עם האלבום הזה טילמן התחיל דרך משוחררת יותר והוא נהיה גיבור-על פרטי שאמנם לא מגן על אף אחד, אבל הוא כן מהווה דוגמה לעצמאות יצירתית אמיתית, לכתיבה חסרת גבולות ומעצורים ובעיקר לרצינות-לא-רצינות שאני דוגלת בה בחיי. אה, יש פה גם מוזיקה, שתמיד תהיה במובן מסוים זניחה לעומת מה שיש לטילמן להגיד – אבל הז'אנר הקאנטרי-פולקי זה בדיוק מה שהוא היה צריך, וג'ונת'ן ווילסון מתפקד פה בתור המפיק האולטימטיבי שיכול לאסוף רשמים על גבי רשמים ולפרוס אותם על גבי שירים תוך כדי שהוא מנגן את הסיומת של "Sally Hatchet" שגורמת לי בכל פעם לחירמון קל. יש לי כל-כך הרבה מה להגיד על טילמן ומה הוא היה בשבילי כל העשור הזה, כל-כך הרבה, אבל אני אעצור פה. שיט, לא ציינתי את הקול המהמם שלו, אבל אני באמת אעצור פה.
השיר שהתחיל את כל האובססיה ומאותו רגע מתפקד כאחד משירי העשור וכל הזמנים שלי
מקום 5: Deerhunter – Halcyon Digest
מקום במצעד האלבומים של 2010: לא עשיתי כזה. מקווה מאוד שהוא היה בטופ 10 שלי.
אני לא חושבת שמי שהגדיר את עצמו אי אז בתחילת העשור כחובב-אינדי לא שמע על האלבום הזה, לא רוצה לחשוב על עולם שבו מגזינים (שאי אז עוד היו נחשבים בעיניי) היו פוסחים על האלבום הזה ולא מכתירים אותו ב-2010 לפחות לסגן אלבום השנה שלהם, כי כל סופרלטיב היה ונותר נכון, כל ביקורת משבחת פיצ'פורקית היא מעצבנת בדייקנותה, זה אלבום באמת של פעם בעשור. עולמו של ברדפורד קוקס עדיין לא קיבל את האגרוף הכי חזק באותה תקופה (הוא הגיע עם האלבום "Monomania") אז נותרה עוד אלומה קטנה של אור בדמותן של גיטרות גלשנים וקול יותר רך שיצא מהגרון של הסולן. כהרגלו, קוקס ידע כיצד לכתוב היטב את הסיפורים, השריטות והרגשות שרדפו אותו לפני האלבום, וביחד עם הלהקה הוא הפיק אלבום מגוון בז'אנרים שלו, קוהרנטי מבחינת זרימת המוזיקה וכואב כל כך טוב כשמקשיבים לבדידות הכל-כך מובהקת של הדובר בשיר. מאז האלבום הזה קוקס הפך לסוג של מלאך בשבילי, הדרך שבה הוא מקבל את עצמו עם כל מוזריותיו (הוא מודה שהוא לא יודע להפסיק לדבר, מדבר בפתיחות על הא-מיניות שלו ועל ההתמודדות שלו עם תסמונת מרפן), הדרך שבה הוא מנתב את המכאובים שלו לכדי יצירה וקורא לאחרים להצטרף אליו, הדרך שבה הוא מצא את האור בתוך התסבוכת הגמורה של חייו, כולם עושים את עורו עבה יותר בעיניי מעל עצמותיו, ואת פניו האדומות לפנים שאין בהן ולו דופי אחד. מאז דירהאנטר לא ממש מצאו את הדרך לשחזר את המאסטריות של האלבום הזה, אבל אולי זה קסמו של אלבום של פעם בעשור, שהוא באמת קורה פעם וזו פעם כל-כך כל-כך טובה, שכמו הסיום האינסופי גאוני של "Desire Lines" פשוט לא רוצים להפסיק לכתוב על כמה שהאלבום הזה מצוין. אבל אני אפסיק. באמת. הנה אני מפסיקה.
ככה מסיימים שיר, כשזה נשמע כמו נצח מהסוג הטוב
מקום 4: Elbow – Build a Rocket Boys
מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום ראשון
קראתי את מה שכתבתי בסיכום השנה של 2011 וזה נותר כל כך מדויק שרק הידקתי כמה מילים פה ושם והשארתי את הרשומה כמעט כמו שהיא והיא הולכת ככה: "קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל אטמוספירות מומצאות, ולמוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום המופת "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו: בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, מקלט לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגגות רבים לישון תחתם, חלק מושכרים על-ידי וחלקם של חברים ו"מאהבים", אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר,על שירי ערש וחלומות, על בחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר."
גיא גארווי היה ונותר המשורר שכותב לי את הבית הכי בטוח, ובקולו מצאתי מחסה במהלך העשור הזה, מחסה שהייתי צריכה בהרבה מקרים והיווה גם יד שמשתה אותי מנהרות עמוקים מדי של מים שחורים, ועל זה תהיה תודה רחבה ומלאת דמעות שמורה אך ורק לו.
מקום 3: Sky Country – Ghost of Jim
מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום ראשון
שמתי את השיר הפותח של האלבום הזה כמה פעמים כדי לנסות ולהפוך את ההרגשה שיש לי בכל פעם שאני שומעת את פריטות הגיטרה לאיזה פריט קריאה ראוי ומובן, אבל אין לי את היכולת לדייק כשרגש אמיתי מפציע, ובאמת עדיף ככה. לפעמים זה קורה – אלבום שלם של שירים מתחבר לעולם פנימי הבנוי ברובו מסיפורים, 13 שירים יודעים לסחוט את המיץ המתוק ביותר של יצירה ולהקה אחת כותבת מוזיקה שפורטת עולם שלא חייב להיות דמיוני אבל כרגע הוא עדיין נראה ככה, ואני כל-כך רוצה לשם, כל-כך רוצה דרכים מסותתות ע"י גיטרות, הפסקות של מפוחיות מפוייחות וקלידים מתוקים בטעם וניל, של שקט במרכזו של טבע ושל טבע במרכזו של שקט. מוזר שדווקא ארבעה חבר'ה סטונרים מקליפורניה הם אילו שהצליחו לחדור ככה לתוך כל הגוף שלי לזמן כה ממושך, אבל ככה קרה וזה רק מוכיח שלפעמים הפתעות טובות יכולות להגיע מהמקומות שנראים הכי זניחים. אני יודעת שזה לא צריך להיות ככה, אבל בגלל העובדה שמדובר באלבום שבכלל לא דובר עליו במגזינים או אתרים של מוזיקה ולא היה הייפ נוראי, האהבה שלי לאלבום הזה מרגישה זכה יותר, נקייה ואמיתית הרבה יותר, היא לא נלחמה בביקורות גרועות ולא נסחפה ע"י ביקורות טובות, כל רגש שיש לי לשיר הוא לגמרי ואך ורק שלי. יכולה להגיד שעכשיו כשאני שמה בפעם המי יודע כמה את השיר הפותח של האלבום, הרגש הכי חזק שלי הוא של הודיה – הודיה על מוזיקה שעדיין מדייקת את המחשבות שלי וכמובן לארז סובל, המושיע המוזיקלי שלי, שחשב לנכון להכיר לי את האלבום הזה ובטח ישמח לקרוא בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט קלע למטרה הכי מטרתית שיש עם התגלית הזו.
מקום 2: Fleet Foxes – Helplessness Blues
מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום שני
כשבת אדם ניצבת בפני שאלות אינסופיות, כשהיא רואה חבורות של אנשים מהצד ותוהה, כשהיא רק רוצה ללמוד יותר, לדעת, לספוג, לראות, לחוות; כשיופי הוא הדת שלה, סחף רומנטי של סימטריה ואהבה, מה נשאר לה אם לא לחפש מקור מים כלשהו שיוכל להזין אותה ולתת לה את מה שיכול לפתור את הכל, את מה שאנחנו קוראים לו התשובה. פליט פוקסז היוו לי תשובה גדולה במהלך העשור האחרון, גם בגלל שרובין פקנולד דייק בשבילי את השאלות שעדיין הכי מטרידות אותי, גם בגלל שהוא הצליח להלחין אותן בתוך פולק שחשבתי שאפשר רק לחלום עליו, וגם בגלל שהוא נתן לי תשובה קונקרטית אחת שתמיד הייתה לי נקודת התחלה: כתיבה, יצירה, השראה והרבה סקרנות. בכללי פקנולד כתב שירים על בעיות שיותר נוגעות לי ואני מניחה גם לדור שלי – שאלות של מטרה בעולם כל כך דינמי שרק מגביר את הקצב, שאלה על מקומה של היצירה בתוך מערבולת מתעצמת של יצירות אחרות מהעבר ומההווה המסתחררות ומטשטשות את המקוריות, שאלה על מקומם של אילו שלא הולכים בקצב של האחרים, שמעדיפים לעצור ולהסתכל לפני שמגלגלים למטה או עושים סווייפ ימינה/שמאלה, על מקומה של המציאות בתוך תפאורה שנבנית בעיקר ע"י פנטזיות, שאולי גם הן נטוות ע"י נפשות פועלות אחרות ואף ציניות, על הרצון להמשיך לחיות לעומת הרצון לסיים את הכל ולהירדם לשנת סוף. את כל אלה קשר פקנולד בלולאה ויחד עם סקאי סקג'לסט וחבריו עשה מהם את אחד מהאלבומים היפים ביותר של העשור, אלבום שהעשיר את עולמי בצורה יפה יותר בדרך לכל מה שעתיד לבוא.
…בשנת 2011 היה לשועלים קרב צמוד עם מזוקנים אחרים (שהגיעו למקום רביעי), הפעם הם הפסידו למזוקנים דומים מאוד…
**אלבום העשור של הבלוג:**
Fleet Foxes – Crack Up
מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום ראשון
"אני זה כל מה שאני צריך" – עם השורה הזו נפתח האלבום "Crack-Up" של הפליט פוקסז, ובשורה אני מתכוונת לשקר הזה שאנחנו מספרים לעצמנו בכל פעם שאנחנו לבד. "אני זה כל מה שאני צריך" אנחנו אומרות ואומרים באותו טון – חצי מתכוון וחצי מנסה לבלוע את המילים חזרה – ממש כמו שרובין פקנולד עושה כשברקע גיטרות פורטות מנגינה שהיא טיפה צורמת, שניה לפני פקנולד מיירט יחד עם שאר השועלים עוד ועוד צלילי גיטרות מחוץ לרמקולים. משם האלבום נע בין מניה לדיפרסיה, בין פולק רועש לרומנטיקה עדינה שיכולה להתנגן מתחת למרפסות, בין ה"אני" הבודד שחושב שלבד זה כל מה שיש, ל"אני" שמאמין שלצידו של הבודד יש געגוע, יש תקווה, יש אהבה באחד האוקיינוסים. "Crack-Up" יכול היה בקלות להיכנס לתוך פנתיאון אלבומי הפרידה, פקנולד סיפר שאת מירב החומרים הוא כתב לאחר שהוא התגבר על פרידה קשה מאוד מחברתו דאז אוליביה, אבל הוא הרבה יותר מאלבום נושא, הוא הרבה יותר מאפוס, הוא מערבולת שלמה של רגשות ורגעים שפקנולד הפך לשירים שאין בהם ולו דופי אחד, ואם מוצאים אחד בכוח, הוא רק מוסיף לכל החבילה. תמיד כתבו על בדידות, תמיד תיארו אותה הטובים מכולם, אבל אף אחד לא עשה את זה העשור כמו שהפליט פוקסז עשו את "Crack Up". אחרי שני אלבומים מלודיים והרמוניים ביופיים, השועלים בחרו לשבור את המוסכמות של עצמם, ממש לחתוך את המנגינות באמצע וליצור חתיכות פאזל חדות שלא מתאימות אחת על השנייה ולאחד אותן לכדי מוזיקה שאפשר לצלול עמוק יחד איתה, ובתוך כל זה הם מצאו יופי אחר ומעניין יותר.
זה אלבום שהעניק לי את כל החבילה – את הסקרנות, את ההזדהות, את החוכמה, את העצבים, את הדמיון, את העצב, את האהבה ובעיקר את היופי. כזה הוא העולם הפנימי של רובין פקנולד, הוא מכיל בתוכו את הזרדים והחום שיכולים להבעיר בתוכי השראה, ולכן אין במחשבותי מישהו אחר שיכול להתעלות עליו, או על מה שהוא חיבר יחד עם השועלים האחרים באלבום הזה. ביחד עם דמויות מיתיות, אירועים היסטוריים והרבה מהעולם הפרטי שלו, פקנולד צילם תמונה מופשטת של חיים שאינם חיים, ובכך הבטיח לעצמו ולמאזינים נחמה. לי הוא גם הביא את הרצון לגלות כמה טוב אני יכולה לנגן על גיטרה, ואולי בתקווה גם לכתוב מוזיקה.
בסיומו של עשור שבו גיליתי הרבה על עצמי ועל העולם מסביבי, זהו ה-אלבום שמסכם וגם נותן סיבה להמשיך לחפש אחר עוד מקורות תזונה לגוף ולנפש בעשור הבא. זהו אלבום שהביא אותי לאהוב מעבר למה שחשבתי שאני מסוגלת, ואני מקווה שיחד איתו אני עוד אאהב ואגדל בעשור הבא. לאף אלבום בעשור הזה לא הייתה השפעה עצומה כל כך עליי, ויחד עם הפחד שאולי לא אמצא עוד השראה כזו חזקה, אני גם אוהבת לחשוב שזה האלבום שעומד להיות הכי הכי שלי לתקופה ממושכת, ואני כל כך מאושרת שיצא לי לראות אותו מנוגן בשתי הופעות חיות ובלתי נשכחות.
himandshe 