מצעד העשור של הבלוג – עשרת הגדולים!

1

מקום 10: Arcade Fire – The Suburbs

suburbsמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג, אבל היה מקבל את המקום הראשון

זהו מקום חגיגי במיוחד, כי זה האלבום שפתח את עשור ההתבגרות שלי והבהיר לי את אחת התכונות הכי חשובות שלי שלפעמים נעלמת ברגעים בהם אני נותנת לשעמום להתגבר עלי: סקרנות. "הפרברים" של ארקייד פייר ניפחה לי את הנחיריים וגרמה לי לרחרח אחר רעיונות שמתאימים וגם נוגדים לדרך שבה אני רואה את העולם, ומשם צמחה סקרנות שדרכה גיליתי את סטיבן פריי, החוג לספרות אנגלית וג'ף ניקולס, סקרנות שהובילה אותי למתוח שרירים בכתיבה, נגינה וביחסים של בינו לבינה, ושרק הרעיון שלה גורמת לי להאמין שיש עוד עולם לגלות מעבר למה שכבר למדתי להכיר בתוך ומחוצה לי. ארקייד פייר כתבו אלבום שלם על ילדות ותמימות שהפכו רחוקות מדי בעולם מנוכר, על חוסר סבלנות בעולם שעד לא מזמן דרש קצת זמן בשביל שנוכל ליהנות מפירותיו, על כלא מחשבתי שכולנו חיים בתוכו, גם אם אנחנו לפעמים מתגאים על כך שאנחנו צופים מעל אנשים שנמצאים בתוך כלא קטן וקטנוני יותר. באלבום אחד הם גרמו לתמימות להתערער ושברו תקרות כדי שיישאר מקום לאמת להיכנס, אמת שגם אם היא עגומה, היא עדיין תאיר הרבה יותר מתקווה בורה שרק תכאיב יותר בעתיד. אה, ויש פה גם את "Sprawl 2" שלעולם ועד יהיה המנון הריקודים של חבורה חיפאית שתמיד אאהב להיזכר בה ובלילות שבילינו בלהיתקע אחד בשניה על הרחבה.  

נחמד לחשוב ששיר כזה מתוחכם ומורכב נכנס לפלייליסט של תחנות רדיו

מקום 9: The Twilight Sad – Nobody Wants to Be Here & Nobody Wants To Leave

1450twilightsadnobody_grandeמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום שני

אי אפשר שלא להתייחס לעטיפת האלבום ולכחול הכהה שממלא אותו; אי אפשר שלא לתאר את האלבום דרך הצבע החשוך הזה שסחב את הלהקה כבר מהאלבום הראשון, אבל רק באלבום הזה מצא הצבע העגום איזו דרך שפויה לפרוס את עצמו על האוזן דרך נויז-רוק מעודן יותר,  דרך תערובת יותר מאוזנת של רוק אלטרנטיבי שורט. אותו כחול כהה נשאף כמו עשן דרך גיטרות דוחסות שבתורן נדחסות ע"י הכנות הבלתי מתפשרת של סולן הלהקה, ג'יימס גראהם. האלבום כולו הוא תיאור של צבעה האמיתי של נשמה כואבת כשהיא עירומה לגמרי, כשהיא מתהלכת ברגעים חשוכים בין מחשבות מבולבלות, בין שדים שטווים בתוך המוח חוטי מחשבה רעילים ומעיבים על מערכות יחסים, בתוך הרגשה של זומביות שגוררת את רגליה בין זומבים אחרים שרוצים רק לגרד את העור הדביק והרופס כדי להיחשף למה שאחרים קוראים לו אור. את הלהקה ניסו להכיר לי הרבה לפני האלבום הזה, אבל הופעה אקוסטית אחת בפארק קטן במסגרת פסטיבל פרימוורה בשנת 2014 גרם לי להבין שיש לי פה עניין עם כותב שמרגיש בדיוק את מה שהוא מדמם על הנייר; שיש פה כנות שהרבה מפחדים להראות על הבמה, שיש פה לב אמיתי שבתורו כתב את אחד האלבומים שליוו אותי הכי הרבה בעשור האחרון.

רק לדחוס, לדחוס, לדחוס

מקום 8: Marriages – Salome

437973מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום ראשון

שלום, אני חן, ואני הולכת להתוודות על משהו שהתכחשתי עליו עשור שלם ואני יודעת שלפחות חברה אחת תעריך את מה שאני עומדת להגיד: אני אוהבת רוק כבד. לא מטאל עם קולות שעושים חשק מעוות לסטרפסילס, אבל כן רוק כבד ומתכתי שהופך כל עצבים לקבילים, ובמיוחד כשלהקות לוקחות את הז'אנר ומערבבות אותו עם אחרים בשביל לקער את השטיחות שזיהיתי עד עכשיו במחוזות הגיטרות החשמליות והשיער הארוך מדי. עכשיו שכולם נרגעו מההצהרה שלי, אפשר להתחיל לדבר על האלבום שהכיר לי את התופעה שהיא אמה רות' רנדל, כוח אנושי שמשדר את כל האופל היפה שיש, מי שלוקחת את הרוק הכבד והופכת אותו לנגיש כל כך לאוזניים שלי. עם ההרכב של Marriages, רנדל הצליחה לדחוס אל תוך סערת החשמל המסחררת של האלבום את הקול הילדי המדהים שלה, קטעי פוסט-רוק וקצת אקספרימנטל שמוסיפים לכבדות ואת התמונות הגותיות שהיא יודעת לצייר כל כך טוב עם המילים שלה. זה אלבום שסחב אותי בדיוק בתקופה של עושר ספרותי שגרר אותי לכתוב ספר שלם, השיר "Love, Texas" הפך להיות שיר הנושא שלו, ומאז הספר נזנח עקב חוסר שביעות רצון הקוראות המעטות שקראו אותו, אבל את האלבום הזה אני יודעת שאני עוד אקח איתי לעוד מחוזות ספרותיים, ומי יודע, אולי אחזור לעבוד על אותו הספר.

In life, lies lay on the side of fools. To wear the skin of a foal

מקום 7: Sigur Ros – Valtari

valtariמקום במצעד האלבומים של 2012: מקום רביעי

אם יש אלבום שהיה לי חשוב להכניס לעשירייה הגדולה שלי זה היה של הלהקה הזו שעושה את המוזיקה המיוחדת במינה שלה ומי שינסה איכשהו לחקות אותה לא יוכל להשתוות: לא לקול התת-ימי של יונסי, לא לצלילי המיתרים המרחפים בין גלי קול נסתרים, לא לתזמור הסוחף ליקומים קולנועיים לא-ידועים, לא לאיסלנדיות החד-גונית שהכניסה עולם ירוק וחד-קרני אל תוך אוזניהם של מיליוני מעריצים מסביב לעולם. לפני שיונסי (היצור היפה בעולם), גיאורג (הנסיך), קיארטן (שהיה עם רגל אחת בחוץ כבר) ואורי עמדו לעבור למחוזות יותר מטאלים-מונוטונים, הם הוציאו את Valtari הנגיש, אסופה חלומית וחולמנית של יצירות המטשטשות את המוח ממחשבות וצובעות את הריק בצבעים חיים של צהוב וירוק. הקשבה לאלבומים של הלהקה הזו תמיד הייתה סוג של תרגול בציור, הרי לא ברור על מה יונסי באמת שר, ורק המוזיקה מנחה את השכל להרפות ולדמיין עולם קצת שונה. האלבום הזה לא רק עשה את העבודה מבחינת מוזיקה, אלא גם משך אליו קהל של יוצרים ויזואליים שיצרו עבור האלבום הזה לא מעט קטעי וידאו, מה שהפך מהר מאוד לאירוע קולנועי שאפילו הגיע לסינמטק חיפה אי אז ב-2012. אם יש להקה ששמור לה מקום מיוחד מאוד בלב שלי זו סיגור רוס, גם אחרי שהם כבר הפכו להיות ניסיוניים מדי לטעמי, תמיד אשמח לדעת על כל דבר חדש שהם מוציאים, והעשור הזה לא היה כל-כך עשיר בלעדיהם ובלעדי Valtari.

יונסי במיטבו, ריגוש אמיתי בשיאו, הכניסו סופרלטיב נוסף וערבבו טוב

מקום 6: Father John Misty – Fear Fun

100321.jpgמקום במצעד האלבומים של 2012: מקום ראשון

עד 2016 הייתי בטוחה שזה הולך להיות אלבום העשור שלי, אבל לעתיד תמיד יש הפתעות, ואלבום הבכורה של ג'וש טילמן בתור פאת'ר ג'ון מיסטי ייאלץ להתפשר על מקום אחד לפני החמישייה הגדולה. אחרי שנים של קריירה גוססת שהתבססה על שירים גוססים על גסיסה פחות או יותר; אחרי שביאס לי את הצורה בתור ג'יי טילמן (בצורה טובה, כן?) וגרר את עצמו בתוך איזו תכלית שהוא חשב שהוא אמור למלא בשירי פולק מדכאים, ג'וש טילמן מצא את הדרך החוצה, וב"החוצה" אני מתכוונת להשתחרר כמו פלוץ טוב וקולני שגורם לסוג של גאווה שלא רוצים להודות בה; אבל ג'וש טילמן זכה משני העולמות – הוא גם הרגיש נוח יותר לכתוב את מה שהוא רוצה ולהפליץ לכל הכיוונים וכל זאת עם גאווה חסרת בושה. האלבום "Fear Fun" הוא אחת מיריות הפתיחה הטובות ביותר לטעמי, תיאור מופשט של מעבר של בן אדם ממקום למקום וגם מתודעה לתודעה, מן "אני מאמין" של "אני חדש" שעל-פי טילמן הוא הכי קרוב למה שהוא באמת, מן שאמאן של שנאה עצמית שיש לו יותר מדי דברים חשובים להגיד על עצמו ועל העולם, וככה כנראה אני אוהבת לשנוא אמנים? בכל מקרה, האלבום הוא אסופה גאונית של סיפורי מסע, חוש הומור של משוגע, ושיגעון שרק אינטליגנציה עילאית יכולה להפיק. אה, וגם סמי הזייה עזרו פה. עם האלבום הזה טילמן התחיל דרך משוחררת יותר והוא נהיה גיבור-על פרטי שאמנם לא מגן על אף אחד, אבל הוא כן מהווה דוגמה לעצמאות יצירתית אמיתית, לכתיבה חסרת גבולות ומעצורים ובעיקר לרצינות-לא-רצינות שאני דוגלת בה בחיי. אה, יש פה גם מוזיקה, שתמיד תהיה במובן מסוים זניחה לעומת מה שיש לטילמן להגיד – אבל הז'אנר הקאנטרי-פולקי זה בדיוק מה שהוא היה צריך, וג'ונת'ן ווילסון מתפקד פה בתור המפיק האולטימטיבי שיכול לאסוף רשמים על גבי רשמים ולפרוס אותם על גבי שירים תוך כדי שהוא מנגן את הסיומת של "Sally Hatchet" שגורמת לי בכל פעם לחירמון קל. יש לי כל-כך הרבה מה להגיד על טילמן ומה הוא היה בשבילי כל העשור הזה, כל-כך הרבה, אבל אני אעצור פה. שיט, לא ציינתי את הקול המהמם שלו, אבל אני באמת אעצור פה.

השיר שהתחיל את כל האובססיה ומאותו רגע מתפקד כאחד משירי העשור וכל הזמנים שלי

מקום 5: Deerhunter – Halcyon Digest

‏‏לכידה2.JPGמקום במצעד האלבומים של 2010: לא עשיתי כזה. מקווה מאוד שהוא היה בטופ 10 שלי.

אני לא חושבת שמי שהגדיר את עצמו אי אז בתחילת העשור כחובב-אינדי לא שמע על האלבום הזה, לא רוצה לחשוב על עולם שבו מגזינים (שאי אז עוד היו נחשבים בעיניי) היו פוסחים על האלבום הזה ולא מכתירים אותו ב-2010 לפחות לסגן אלבום השנה שלהם, כי כל סופרלטיב היה ונותר נכון, כל ביקורת משבחת פיצ'פורקית היא מעצבנת בדייקנותה, זה אלבום באמת של פעם בעשור. עולמו של ברדפורד קוקס עדיין לא קיבל את האגרוף הכי חזק באותה תקופה (הוא הגיע עם האלבום "Monomania") אז נותרה עוד אלומה קטנה של אור בדמותן של גיטרות גלשנים וקול יותר רך שיצא מהגרון של הסולן. כהרגלו, קוקס ידע כיצד לכתוב היטב את הסיפורים, השריטות והרגשות שרדפו אותו לפני האלבום, וביחד עם הלהקה הוא הפיק אלבום מגוון בז'אנרים שלו, קוהרנטי מבחינת זרימת המוזיקה וכואב כל כך טוב כשמקשיבים לבדידות הכל-כך מובהקת של הדובר בשיר. מאז האלבום הזה קוקס הפך לסוג של מלאך בשבילי, הדרך שבה הוא מקבל את עצמו עם כל מוזריותיו (הוא מודה שהוא לא יודע להפסיק לדבר, מדבר בפתיחות על הא-מיניות שלו ועל ההתמודדות שלו עם תסמונת מרפן), הדרך שבה הוא מנתב את המכאובים שלו לכדי יצירה וקורא לאחרים להצטרף אליו, הדרך שבה הוא מצא את האור בתוך התסבוכת הגמורה של חייו, כולם עושים את עורו עבה יותר בעיניי מעל עצמותיו, ואת פניו האדומות לפנים שאין בהן ולו דופי אחד. מאז דירהאנטר לא ממש מצאו את הדרך לשחזר את המאסטריות של האלבום הזה, אבל אולי זה קסמו של אלבום של פעם בעשור, שהוא באמת קורה פעם וזו פעם כל-כך כל-כך טובה, שכמו הסיום האינסופי גאוני של "Desire Lines" פשוט לא רוצים להפסיק לכתוב על כמה שהאלבום הזה מצוין. אבל אני אפסיק. באמת. הנה אני מפסיקה.

ככה מסיימים שיר, כשזה נשמע כמו נצח מהסוג הטוב

מקום 4: Elbow – Build a Rocket Boys

265006מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום ראשון

קראתי את מה שכתבתי בסיכום השנה של 2011 וזה נותר כל כך מדויק שרק הידקתי כמה מילים פה ושם והשארתי את הרשומה כמעט כמו שהיא והיא הולכת ככה: "קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל אטמוספירות מומצאות, ולמוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום המופת "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו: בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, מקלט לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגגות רבים לישון תחתם, חלק מושכרים על-ידי וחלקם של חברים ו"מאהבים", אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר,על שירי ערש וחלומות, על בחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר." 

גיא גארווי היה ונותר המשורר שכותב לי את הבית הכי בטוח, ובקולו מצאתי מחסה במהלך העשור הזה, מחסה שהייתי צריכה בהרבה מקרים והיווה גם יד שמשתה אותי מנהרות עמוקים מדי של מים שחורים, ועל זה תהיה תודה רחבה ומלאת דמעות שמורה אך ורק לו.

שיר של בית בביצוע שזכיתי גם לצפות בו בלייב, גם לחוות מחדש בכל פעם תודות לביביסי וגם מזכיר לי שזו הלהקה אחת מתוך שתיים שהכי נהניתי לראות בהופעה חיה 

מקום 3: Sky Country – Ghost of Jim

a0442652513_16.jpgמקום במצעד האלבומים של 2016: מקום ראשון

שמתי את השיר הפותח של האלבום הזה כמה פעמים כדי לנסות ולהפוך את ההרגשה שיש לי בכל פעם שאני שומעת את פריטות הגיטרה לאיזה פריט קריאה ראוי ומובן, אבל אין לי את היכולת לדייק כשרגש אמיתי מפציע, ובאמת עדיף ככה. לפעמים זה קורה – אלבום שלם של שירים מתחבר לעולם פנימי הבנוי ברובו מסיפורים, 13 שירים יודעים לסחוט את המיץ המתוק ביותר של יצירה ולהקה אחת כותבת מוזיקה שפורטת עולם שלא חייב להיות דמיוני אבל כרגע הוא עדיין נראה ככה, ואני כל-כך רוצה לשם, כל-כך רוצה דרכים מסותתות ע"י גיטרות, הפסקות של מפוחיות מפוייחות וקלידים מתוקים בטעם וניל, של שקט במרכזו של טבע ושל טבע במרכזו של שקט. מוזר שדווקא ארבעה חבר'ה סטונרים מקליפורניה הם אילו שהצליחו לחדור ככה לתוך כל הגוף שלי לזמן כה ממושך, אבל ככה קרה וזה רק מוכיח שלפעמים הפתעות טובות יכולות להגיע מהמקומות שנראים הכי זניחים. אני יודעת שזה לא צריך להיות ככה, אבל בגלל העובדה שמדובר באלבום שבכלל לא דובר עליו במגזינים או אתרים של מוזיקה ולא היה הייפ נוראי, האהבה שלי לאלבום הזה מרגישה זכה יותר, נקייה ואמיתית הרבה יותר, היא לא נלחמה בביקורות גרועות ולא נסחפה ע"י ביקורות טובות, כל רגש שיש לי לשיר הוא לגמרי ואך ורק שלי. יכולה להגיד שעכשיו כשאני שמה בפעם המי יודע כמה את השיר הפותח של האלבום, הרגש הכי חזק שלי הוא של הודיה – הודיה על מוזיקה שעדיין מדייקת את המחשבות שלי וכמובן לארז סובל, המושיע המוזיקלי שלי, שחשב לנכון להכיר לי את האלבום הזה ובטח ישמח לקרוא בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט קלע למטרה הכי מטרתית שיש עם התגלית הזו.

 

מקום 2: Fleet Foxes – Helplessness Blues

5bb4d39224000032005630dcמקום במצעד האלבומים של 2011: מקום שני

כשבת אדם ניצבת בפני שאלות אינסופיות, כשהיא רואה חבורות של אנשים מהצד ותוהה, כשהיא רק רוצה ללמוד יותר, לדעת, לספוג, לראות, לחוות; כשיופי הוא הדת שלה, סחף רומנטי של סימטריה ואהבה, מה נשאר לה אם לא לחפש מקור מים כלשהו שיוכל להזין אותה ולתת לה את מה שיכול לפתור את הכל, את מה שאנחנו קוראים לו התשובה. פליט פוקסז היוו לי תשובה גדולה במהלך העשור האחרון, גם בגלל שרובין פקנולד דייק בשבילי את השאלות שעדיין הכי מטרידות אותי, גם בגלל שהוא הצליח להלחין אותן בתוך פולק שחשבתי שאפשר רק לחלום עליו, וגם בגלל שהוא נתן לי תשובה קונקרטית אחת שתמיד הייתה לי נקודת התחלה: כתיבה, יצירה, השראה והרבה סקרנות. בכללי פקנולד כתב שירים על בעיות שיותר נוגעות לי ואני מניחה גם לדור שלי – שאלות של מטרה בעולם כל כך דינמי שרק מגביר את הקצב, שאלה על מקומה של היצירה בתוך מערבולת מתעצמת של יצירות אחרות מהעבר ומההווה המסתחררות ומטשטשות את המקוריות, שאלה על מקומם של אילו שלא הולכים בקצב של האחרים, שמעדיפים לעצור ולהסתכל לפני שמגלגלים למטה או עושים סווייפ ימינה/שמאלה, על מקומה של המציאות בתוך תפאורה שנבנית בעיקר ע"י פנטזיות, שאולי גם הן נטוות ע"י נפשות פועלות אחרות ואף ציניות, על הרצון להמשיך לחיות לעומת הרצון לסיים את הכל ולהירדם לשנת סוף. את כל אלה קשר פקנולד בלולאה ויחד עם סקאי סקג'לסט וחבריו עשה מהם את אחד מהאלבומים היפים ביותר של העשור, אלבום שהעשיר את עולמי בצורה יפה יותר בדרך לכל מה שעתיד לבוא.  

 

…בשנת 2011 היה לשועלים קרב צמוד עם מזוקנים אחרים (שהגיעו למקום רביעי), הפעם הם הפסידו למזוקנים דומים מאוד…

**אלבום העשור של הבלוג:**

Fleet Foxes – Crack Up

Fleet-Foxes_CrackUp_Digital-HI-RES-400x400

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום ראשון

"אני זה כל מה שאני צריך" – עם השורה הזו נפתח האלבום "Crack-Up" של הפליט פוקסז, ובשורה אני מתכוונת לשקר הזה שאנחנו מספרים לעצמנו בכל פעם שאנחנו לבד. "אני זה כל מה שאני צריך" אנחנו אומרות ואומרים באותו טון – חצי מתכוון וחצי מנסה לבלוע את המילים חזרה – ממש כמו שרובין פקנולד עושה כשברקע גיטרות פורטות מנגינה שהיא טיפה צורמת, שניה לפני פקנולד מיירט יחד עם שאר השועלים עוד ועוד צלילי גיטרות מחוץ לרמקולים. משם האלבום נע בין מניה לדיפרסיה, בין פולק רועש לרומנטיקה עדינה שיכולה להתנגן מתחת למרפסות, בין ה"אני" הבודד שחושב שלבד זה כל מה שיש, ל"אני" שמאמין שלצידו של הבודד יש געגוע, יש תקווה, יש אהבה באחד האוקיינוסים. "Crack-Up" יכול היה בקלות להיכנס לתוך פנתיאון אלבומי הפרידה, פקנולד סיפר שאת מירב החומרים הוא כתב לאחר שהוא התגבר על פרידה קשה מאוד מחברתו דאז אוליביה, אבל הוא הרבה יותר מאלבום נושא, הוא הרבה יותר מאפוס, הוא מערבולת שלמה של רגשות ורגעים שפקנולד הפך לשירים שאין בהם ולו דופי אחד, ואם מוצאים אחד בכוח, הוא רק מוסיף לכל החבילה. תמיד כתבו על בדידות, תמיד תיארו אותה הטובים מכולם, אבל אף אחד לא עשה את זה העשור כמו שהפליט פוקסז עשו את "Crack Up".  אחרי שני אלבומים מלודיים והרמוניים ביופיים, השועלים בחרו לשבור את המוסכמות של עצמם, ממש לחתוך את המנגינות באמצע וליצור חתיכות פאזל חדות שלא מתאימות אחת על השנייה ולאחד אותן לכדי מוזיקה שאפשר לצלול עמוק יחד איתה, ובתוך כל זה הם מצאו יופי אחר ומעניין יותר. 

זה אלבום שהעניק לי את כל החבילה – את הסקרנות, את ההזדהות, את החוכמה, את העצבים, את הדמיון, את העצב, את האהבה ובעיקר את היופי. כזה הוא העולם הפנימי של רובין פקנולד, הוא מכיל בתוכו את הזרדים והחום שיכולים להבעיר בתוכי השראה, ולכן אין במחשבותי מישהו אחר שיכול להתעלות עליו, או על מה שהוא חיבר יחד עם השועלים האחרים באלבום הזה. ביחד עם דמויות מיתיות, אירועים היסטוריים והרבה מהעולם הפרטי שלו, פקנולד צילם תמונה מופשטת של חיים שאינם חיים, ובכך הבטיח לעצמו ולמאזינים נחמה. לי הוא גם הביא את הרצון לגלות כמה טוב אני יכולה לנגן על גיטרה, ואולי בתקווה גם לכתוב מוזיקה. 

בסיומו של עשור שבו גיליתי הרבה על עצמי ועל העולם מסביבי, זהו ה-אלבום שמסכם וגם נותן סיבה להמשיך לחפש אחר עוד מקורות תזונה לגוף ולנפש בעשור הבא. זהו אלבום שהביא אותי לאהוב מעבר למה שחשבתי שאני מסוגלת, ואני מקווה שיחד איתו אני עוד אאהב ואגדל בעשור הבא. לאף אלבום בעשור הזה לא הייתה השפעה עצומה כל כך עליי, ויחד עם הפחד שאולי לא אמצא עוד השראה כזו חזקה, אני גם אוהבת לחשוב שזה האלבום שעומד להיות הכי הכי שלי לתקופה ממושכת, ואני כל כך מאושרת שיצא לי לראות אותו מנוגן בשתי הופעות חיות ובלתי נשכחות.

 

 

 

 

זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out
32194_gal
השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

32194_galנראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

cover400x400_1424290985כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

32194_galאני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

32194_galתואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

32194_galבראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

32194_galג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

32194_galברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

32194_galב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

marriages-608x608תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

שזירה נשית – על שני אלבומים שכולם תולדה של השקעה נשית

זה כבר לא קורה לי הרבה שאני מתאהבת באלבומים. במתאהבת אני מתכוונת לתהליך שאני עוברת בדרך כלל כשאני מתאהבת באדם בשר ודם – אני מאבדת תיאבון, הסרעפת מתרחבת ומקשה עליי להעביר חמצן לבטן וכל מה שאני רוצה זה רק לשמוע, לדעת ולהכיר יותר את המושא, ובמקרה זה – האלבום. האהבה איבדה את המהות שלה בארץ ה"מובן מאליו" והיא חוזרת אליי עם מספר מצומצם של הרכבים חדשים, תגליות שדומות במעט להיכרות עם אנשים חדשים. בשבועות האחרונים התוודיתי לשני אלבומים שגרמו לי להרגיש ממש ככה.

Julie Byrne – Rooms with Walls and Windows

damon-albarn

יש משהו מאוד גולמי בפולק, האוזניים עושות את ההקשבה והמוח כמו יד מושטת מסוגל לגעת באמן ששר. אותו אמן פולק חושף את עצמו לגמרי ומשאיר את מילותיו לחסדיה של גיטרה אחת ויחידה. השירה צנועה, הנגינה מתפתלת בין פריטה אחת לאחרת והמילים נכתבות לרוב כאילו נתלשו מהשירה רומנטית. אלבום זה, שהוא אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא כולו גולמי, ההתחלה נשמעת חנוקה בתוך חדר קטן, כשרק היא וגיטרה מטיילים בין נופים של אמריקה ובתוכם מספרים על מפגשים שונים של הכותבת עם יישויות שונות ללא מין או גיל. "Young Wife" היה השיר שהפיל אותי ברשתה של הגברת, מה שהתחיל את ערעור פעילות הסרעפת והלב הפועם חזק. סך הכל שתי דקות ורבע של שיר, שנשמעות כמו נצח של יופי ביקום מקביל.

למרות שאין פה יותר מדי מעבר לקול ולגיטרה, השירים נשמעים שונים לגמרי. לפעמים הגיטרה נשמעת כאילו רק התעוררה כמו ב-"Attached to Us like Butcher Wrap", ב-Vertical Ray" הפריטות מהדהדות יותר ומזכירות שעת דמדומים, ב-"Holiday" היא מתבדרת ברוח דמיונית כשהיא נוסעת עם הזמרת לחופשה פנטסטית שמתמלאת בתקווה גדולה, אך מסתכמת בפרידה.

שיריה של ביירן הינם שירי נוודים, כטרובדורית היא מתאהבת בכל אחד מהמקומות בהם היא מבקרת, מתארת אותם כאילו היו שיר של קיטס או וורדסוורת', מכירה אנשים חדשים, עוזבת ומפחדת לחזור. קולה הכמעט לוחש יוצר אווירה אינטימית, בעוד היא פורטת על הגיטרות ברכות, הקול שלה זורם יחד איתן אם זה בשירת מילים או המהום פשוט. היא הדור הבא של ג'ואן באאז, ושתי בניאן ויחד איתן היא לא קשורה לאף זמן, כיאה לפולק הפשוט. הלוואי והייתי יכולה להסביר את הקשר ההדוק שלי לאלבום הזה, אבל אני עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה האמיתית למה אני כל פעם חוזרת להקשיב לפיסת פולק המדהימה של גברת ביירן.

Marriages – Salome

6a6064d69cd9ceaa0ea78789e274745e6bba63ac619535e5d3f55e5183e3a031

מהגולמיות של הפולק אנחנו עוברים לסערות טורנדו חשמליות וסיפורים על נשים ואנשים אלימים, מנוכרים ושקרנים. Marriages הם להקה ששני שליש ממנה – אמה רות' רנדל וגרג בורנס – הם שרידים של להקת פוסט-רוק שלא הכרתי עד עכשיו בשם Red Sparowes, ולכן קל להגדיר את האלבום של ההרכב החדש בתור מוטציה של פוסט-רוק, אבל זה לא יהיה נכון לגמרי. כדי להיות בטוחה, הייתי משאירה אותם בקטיגוריה הרחבה של רוק אלטרנטיבי, כי באלבום הבכורה של ההרכב ישנם, בנוסף לאלמנטים שנלקחו מ"גודספיד-לנד", גם טיפה של מטאל וגראנג'. שירתה של אמה מזכירה את פיונה אפל מדי פעם, הופ סנדובל וגם פיג'יי הארווי, הריפים של הגיטרה חוזרים כאילו הם אלה של אינטרפול, אך מטופלים בידיה המטפחות של רנדל עם אצבעות קלילות יותר.

כשהשטן רודף אחריהם במקומות אפלים של קברים ורמאים, השלישייה מקליפורניה מציירים רוק שכולו תוהו ובוהו. בניצוח הקול והגיטרה של רנדל, הם עוברים מ-"The Liar" המהיר ל-"Skin" הכבד והדרמטי, ונוגעים קצת בחופים הקליפורניים עם הגיטרה הגלשנית של "Santa Sangre" אבל ההתחלה היא כלום לעומת הסיומת. "Salome", שתחת טיפולו המושלם של אוסקר וויילד הפכה לטרגדיה, מקבלת תוספת עצומה של דרמה בשיר הנושא את אותו השם. בסופה שכולה גיטרות כבדות בחשמל, קולה של רנדל זועק, לוחש ומבקש מאותה סלומה לרקוד ולהתאהב בה מחדש. כמו קו עלילה שמתעצם עד השיא, מגיע גם הקתרזיס בסוף השיר שנמשך יחד עם "Less Than", הרצועה העוקבת.

אבל זה עוד לא הסוף, "Love Texas" ו-"Contender" הם שני השירים הכי נגישים מכל הבלילה, איטיים, מלודיים. הראשון מלווה דימויים של קיץ, השני (והכי יפה לדעתי מכל השירים באלבום) מרמז על מוות, התאבדות מלווים באקורדים שמזכירים ימים יפים של פורטיסחרוף. הדוברת בשיר רוצה את הנצח וזוכה בו עם הסוף שאין לשיר הזה, ומתחבר ישירות להתחלה שלו ונוצר מעגל של רוק מענג לאוזניים.

אומרים שהאמנות טומנת בתוכה הבטחה של נצח, משהו מעבר ליכולת החושית של הבן-אדם שהוא מצמצם אותה וקורא לה יופי – אני חושבת שאין הגדרה יותר מדויקת לשני האלבומים האלה.

שיהיה המשך חג שמייח,

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: