אין צורך בפסקה מקדימה על השנה שהייתה. כולנו חווינו אותה עם קושי אחד או אחר; כולנו נאחזנו באיזה סם ממכר יותר או פחות בשביל לצאת ממנה עם איזו תקווה לשיפור במצב; אם הגעתם לפה, סביר להניח שהסם שלכם נטה יותר לכיוון תרבותי. מכיוון שהשנה הזו בעיקר סחטה ממני את הכתיבה ואת המילים, אני אשאיר אתכם בעיקר עם האלבומים, בלי להלאות אתכם בפרטים על איך השנה הזו הייתה בשבילי. בעצם, אולי האלבומים ייתנו בדיוק את התחושה, שאני בטוחה שהיא כבר מוכרת לכם יותר מדי. הנה הם – 50 האלבומים שעשו את השנה הזו טובה יותר, יחסית.
קריאה נעימה!
מקום 50 – Ian Skelly – Drifters Skyline
במקום אלבום חדש של הקורל, להקת האם של איאן סקאלי, קיבלנו אלבום סולו שני של המתופף המחונן. במקום קולו המגרד כמו פומפייה של אחיו ג'יימס, סולן להקת האם, קיבלנו קול מגרד כמו פומפייה באופן כמעט זהה. במקום פולק הנוגע בפסיכדליה שנוטה להיות מושפעת מימים יפים של "מאמאז ופאפאז" בקליפורניה של שנות ה-60, קיבלנו… פולק הנוגע בפסיכדליה שנוטה להיות מושפעת מימים יפים של "מאמאז ופאפאז" בקליפורניה של שנות ה-60. כן, נראה שיש סיבה למה חברי להקת הקורל הנותרים מסתדרים כל-כך טוב – הגוף שלהם לא רק מורכב מאותם גנים, אלא גם המוח והלב נושמים תווים לאותו כיוון. אין חדש בעולם הסקאליים, אבל זה עדיין ממש נעים לאוזן.
מקום 49: This is the Kit – Off Off On
לקייט סטייבלס יש קול מרגיע במיוחד, והיא מסלסלת אותו כל כך יפה עם גיטרה, בנג’ו, כל דבר שיכול להתלפף מסביב לקלילות שלה. אני עבד לצליל של בנג’ו כשנוהגים בו נכון, וסטייבלס עושה זאת בכמה שירים באלבום, ובכל זאת הוא לא מגיע לרמה של האלבום אחר שלה, "Bashed Out" מ-2015, גם לא עם ההפקה של השם שיחזור על עצמו כמה פעמים במצעד הזה – ג'וש קאופמן.
מקום 48: Sophie Hunger – Halluzinationen
סופי הונגר לקחה את המפיק דן קארי (שעבד עם בלוק פארטי, ג’אנגו ג’אנגו ובאט פור לשז בין השאר), שכרה יומיים באולפן אבי רוד, וביחד הם הרכיבו אלבום מאוד מפוזר. אי אפשר ממש להגדיר אותו מבחינת ז’אנרים, אבל מה שבטוח זה שהיא זנחה את האקוסטיות לסאונד יותר אלקטרוני. במשך היומיים המדוברים, הקליטה היוצרת-כותבת השוויצרית את האלבום בלי להפסיק, בלי יותר מדי עריכה, ושומעים את זה בפאזל המוזיקלי. היא הקדישה את האלבום הזה לברלין, ועם אהבתי המתעצמת לעיר הזו, לא יכולתי להישאר אדישה לאלבום שנשמע ממש כמו הרבדים הרבים שיש לעיר להציע.
קישור: הם לא ידעו על הקופים בתוך ראש שלי
מקום 47: The Strokes – The New Abnormal
הסטרוקס היו ותמיד יישארו מה ששנות ה-90 אהבו לכנות מגניב. החמישייה שפתחה את הצ'אקרות לעולם הרוק האמריקאי אם לא העולמי חזרה עם אלבום חדש וחמוד שהוא כולו על טהרת… נו… הסטרוקס. גיטרות שובבות, קצת צלילי אייטיז שנוכל לשמוע שג'וליאן קזבלנקס התקדם מאז אלבום הבכורה מ-2001, ורוק שלא נשארו ממנו יותר מדי שאריות, אפילו לא פירורים מאותה תקופה מלוכלכת בניו-יורק. תמיד יהיה לי כבוד ללהקה, גם אין לי ממש ברירה כשפנינושקה היא אחת החברות הכי טובות והיא המעריצה מספר אחת שלהם, אבל תמיד יהיה משהו שיהיה חסר בשביל שאתחבר לאלבום שלהם לגמרי. אבל, הנה, הוא נכנס למצעד!
קישור: אני רוצה חברים חדשים, אבל הם לא רוצים אותי
מקום 46: Forndom – FAÞIR
לודוויג סווארד הוא בחור מוכשר עם עיניים שמצלמות, ידיים שמנגנות ולב שפועם פולק סקנדינבי. באלבום שמערבב בין מסורות שבדיות, פיניות ואיסלנדיות, הוא יצר הרגשה של חורף כפי שהוא מרגיש בימים קצרים וחשוכים יותר. החורף של פורנדום נשמע עתיק, פנטסטי, בידיוני מרוב שהוא אפל, או בקיצור: כמו פרק של “הגשר”.
קישור: או שזה בכלל פרק של "ויקינגים"?
מקום 45: Peggy Sue – Vices
קייטי יאנג ורוזה סלייד כתבו אלבום שהיה יכול להתיישב כל כך יפה על ימים שמשיים, עם קריצות מחוצפות של בריטפופ וקצת גאראג' רוק. ארבע שנים לאחר שהחליטו שהן רוצות לקחת הפסקה מחיי הלהקה, הן חזרו עם מה שנשמע כמו אלבום מרענן במיוחד המשלב את כל מה שורוד במוזיקה עם מה שמבלבל בחיים שלנו.
קישור: אני אהיה האהבה הכי גדולה שהייתה לך, בחלומות
מקום 44: Myrkur – Folkesange
אמלי ברון הגיעה אל הפלייליסט שלי עם אלבום של מוזיקה מסורתית, פולק שהופתעתי לגלות שהיא לא נגעה בו באלבומים קודמים. היוצרת הדנית השילה מעצמה את המטאל הכבד ובמקום הלבישה את קולה המדהים בלבוש היידי בת ההרים, את הגותיות היא השאירה עם גוונים קצת יותר בהירים ואפילו הכניסה קאבר לעיבוד של בוב דילן לשיר עם ישן נושן.
קישור: במרכזה של הרצפה ישנה המיטה בה אשכב עם חברי הקטן
מקום 43: Ramper – Nuestros Mejores Desseos
אל תתנו לאנדרלמוסיית כלי נשיפה בהתחלה להטעות אתכם, מדובר באלבום פוסט-רוק פאר אקסלאנס. הסולן של הלהקה ניחן בקול שמזכיר מאוד את זה של יונסי מ"סיגור רוס", רגיש ומרגיע, כמעט מגיע מעולם אחר, רק שהוא שר בספרדית ויונסי שר בשפה שעדיין נשמעת כאילו הונדסה ע"י חייזרים הוביטיים. כמו כל אלבום הנושא את הז'אנר האיטי, האלבום דורש הרבה סבלנות אבל היא כל-כך משתלמת כי מתוכו נובעים צלילים כל-כך יפים, כאלה שמזכירים ימים של Godspeed You! שפויים יותר.
מקום 42: William Tyler – New Vanitas
וויליאם טיילר חזר השנה עם שני פרוייקטים, אחד הוא הפסקול של הסרט "First Cow" של קלי ריינהארט, והשני הוא האיפי "New Vanitas" שנשמע כמו מחווה ל"צלליות" משנות ה-60, ואולי אפילו מחווה לימים המוקדמים שלו בתור נגן גיטרה. זה אמנם איפי, אבל בשבילי הוא נשמע כמו אלבום שלם. מומחה הגיטרה האמריקני כתב אלבום שמרגיש כמו שקיעה מאוד ארוכה, אותה הוא טבל בתוך סאונד שנשמע מיושן, כאילו הצלילים מועברים בתוך בועות חצי אטומות. מומלץ מאוד למי שרוצה לעצום עיניים ל-40 דקות ולהרגיש קצת חום של ים.
קישור: לא ממש ואלס, אבל עדיין השמיים
מקום 41: Rolling Blackouts Coastal Fever – Sideways to New Italy
הלהקה עם השם הארוך מדי הוציאה את אחד מהאלבומים הכי כיפיים של השנה, ובכיפי אני מתכוונת לגיטרות של אינדי-רוק שמזכירות ימים שבהם היה אפשר לרקוד לצליליהן. הרוק של החבר'ה האוסטרליים נע בין גלשנים, מלודיות פופיות והרבה קצב שעושה חשק לקום ולפזז טיפה, או הרבה.
מקום 40: Isobel Campbell – There is No Other…
היוצרת הסקוטית, אותה הכרתי דרך שיתופי הפעולה שלה עם מארק לנאגן, החליטה לעבור ללוס אנג'לס בתקופה האחרונה, וברגע שגיליתי את זה ידעתי בדיוק מה יש לי להגיד על האלבום הזה. בשנות ה-60, בעוד בניו-יורק עמלו על כל מה שפולק ובוב-דילן, בצד השני של ארה"ב עבדו על צלילים יותר פסיכדליים, על המנונים יותר גוספליים, ועל מוזיקה שמתאימה להיפיות של מחוז הייט-אשברי המפורסם בסן פרנסיסקו. ככה בדיוק נשמע האלבום האחרון של קמפבל, עם קאבר מאוד מעניין לטום פטי, והרבה לחישות מפתות שגורמות לרצות לשמוע עוד מהמלודיות הפופיות שמזכירות תקופה מתודלקת בעיקר ע"י סמי הזייה.
מקום 39: Phoebe Bridgers – Punisher
יש לי בעיה עם פיבי ברידג'רס. כשאני שומעת שירים שלה, אני מרגישה שאני לא מבינה בכלל על מה היא מדברת, וזה מרגיש כאילו היא כותבת את השירים שלה לאנשים מאוד ספציפיים על חוויות שרק הם יוכלו להבין. אני לא אומרת שזו צורה לא-נכונה לכתוב שירים, אבל זו כתיבה שבדרך-כלל גורמת לי להתחבר פחות לחומרים של אמנים, כאילו בשביל להבין את הקוד אני צריכה להיות חלק מחבורה מטורללת, ואני כבר עברתי את השלב ההתבגרותי של לרצות להתקבל לאנשהו בכל מחיר.
עם זאת, יש סיבה למה האלבום הזה נמצא במצעד הנ"ל וזה בגלל שלברידג'רס יש קול, ולקול הזה יש יכולת לפתות אותי פנימה ולהתמכר למלודיות הפשוטות שלה, לאטיטיוד המשוחרר שלה, לאינטימיות שהיא מבקשת בינה לבין חבריה. לעומת האלבום הקודם שהיה די מעורבב בתוך כל מיני ז'אנרים, הפעם ברידג'רס נשמעת יותר שלמה, יותר בנויה והרבה יותר חולמנית. מה גם שיש פה את אחד משירי הסגירה היותר טובים ששמעתי השנה, שיר שבו היא יוצאת מעצמה קצת ומשחררת הרבה יותר מרק שדים. יהיה מאוד מסקרן מה תביא ברידג'רס באלבום הבא שלה, לפחות מבחינה מוזיקלית.
קישור: כששיר הוא יפה כמו פול מסקל
מקום 38: Brigid Mae Power- Head Above The Water
הייתי צריכה לברוח. הו, כמה הייתי צריכה לברוח. חודשים בבית ולא הרגשתי נוח להסתובב בחוץ. הקורונה עוד הייתה חדשה, לא היה ברור אם צריך ללכת עם מסיכה או לא, עד כמה רחוק מותר ללכת, עד כמה הכל באמת מדבק. נשברתי לגמרי והחלטתי לעשות הליכה לים, אבל עם איזה אלבום ללכת? הספוטיפיי ענה לי על השאלה הזו, ולא רק שיצאתי לסיבוב באוויר שהיה אז הכי צח שאי פעם נשמתי, גם יצא שנכנס לי אוויר מסורתי-אירי לתוך האוזניים והעיף אותי כמה אלפי קילומטרים ליבשה אחרת. בריג'יד מיי-פאוואר הוציאה אלבום נעים שלפעמים גובל במונוטוניות משעממת, אבל בחיים אני לא אשכח לו את ההליכה ההיא, את כמה שרציתי לחזור לאלבום הזה גם בפעמים אחרות, אבל אף אחת לא השתוותה לים שהיה בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה.
קישור: בזכרונות הכי חשובים לי // בזכרונות הכי חשובים לי
מקום 37: Elephant Stone – Hollow
זה לא סוד שסיטאר הולך טוב עם פסיכדליה, הביטלס גילו לנו את זה והפכו את זה אפילו לסוג של מיינסטרים. הלהקה הקנדית, בהנהגתו של מומחה הסיטאר רישי דיר, הוציאה אלבום זורם כל-כך שלא הרגשתי מתי הוא התחיל ומתי הוא הסתיים, אין בו אף רגע משעמם – אם הם מתחילים עם משב רוח אקוסטי, לא שמים לב כשמגיעים ל-"Land of Dead" היותר "רצחני", וכשבא "We Cry For Harmonia" מרגישים הקלה מלודית כלשהי, והכל חוזר חלילה תוך כדי היצירה.
קישור: מתחיל כמו "My Sweet Lord" של מלך הלחנים, ג'ורג' האריסון, וממשיך בדרך טיפה שונה
מקום 36: Big Black Delta – 4
גונת'ן בייטס חזר עם הפרויקט של ביג בלאק דלתא, שמזכיר מאוד את האלבום שלו מ-2013 שקרוי באותו השם (עליו כתבתי בהתלהבות אי אז). צלילי האינדסטריאל חזרו לקשט מנגינות שנשמעות כמעט קלאסיות. את אותן מנגינות הוא העביר בסרט נע ומתועש של צלילים אלקטרוניים העושים עיסוי של עניין בכל רחבי האוזן. בין שירים רקידים ומרטיטי ראש, בייטס הקפיד לשים גם רצועות יותר אווירתיות, פופיות מדי פעם, שהופכות את האלבום למגוון כל-כך, קשה שלא להתחבר לפחות לרצועה אחת מפה.
מקום 35: Orlando Weeks – A Quickening
אל קול של אורלנדו וויקס אי אפשר שלא להתגעגע, והוא חזר אלינו עם אלבום שהוא סוג של ההיפך – ציפייה. מי שהיה הסולן של המכביז שהתפרקו ב-2017 הוציא אלבום שכולו (חוץ מהשיר הראשון) מתכתב עם החוויה של לצפות ללידה של הבן שלו. האלבום הוא בעיקר רגוע, ברקע יש מוזיקה אווירתית יותר, מופשטת יותר, עם תזמורתיות שהגדירה גם את המוזיקה של המכביז.
בתקופה שבה אין כל כך למה לצפות חוץ מלסיומה של התקופה שבה אין כל כך למה לצפות, וויקס עושה את הציפייה קצת עצובה לאוזניים שלי, אבל הקול שלו הוא אחד הנחמות אם לא ה-
מקום 34: Alexandra Savior – The Archer
בין הפתיינות הפואטית של לנה דל ריי וגישת הרטרו שהכרנו מדאפי ואיימי ווינהאוס, יושבת אחת בשם אלכסנדרה סביור ומזמרת לה על משיכות שונות ושברון לב. סם כהן, אחד שהפך בשנה שעברה לאחד מאהובי הבלוג, אמון על הפקה מוקפדת של פופ-רטרו שגורמת לחשוב על שמלות פעמון וסוכריות על מקל. אחרי אלבום בכורה (שהופק ע"י אלכס טרנר), חזרה סביור עם אלבום דומה מאוד בסגנון, והפעם משום מה היא תפסה אותי יותר. לפעמים זה עניין של מצב רוח, לפעמים זה עניין של חיבור שיכול לבוא מחוויות שונות במהלך השנה.
קישור: אני יודעת שבקרוב אמות, אבל בשבילו אני אנצח
מקום 33: Hamilton Leithauser – The Loves of Your Life
אחד מהתחביבים המועדפים עליי הוא להקשיב לקול של המילטון לייטהאוזר. סתם ככה, טוב, לא סתם ככה – אני מעדיפה שיהיו ברקע גיטרות קורעות ותופים מפוצצי לבב כמו של הווקמן, אבל השנה קיבלתי את לייטהאוזר במעטפת שונה במקצת. יחד עם המשפחה שלו הוא יצר אסופת שירים חמודה יותר מפעם, כאילו בן הדוד שלו מלהקת האם, וולטר מרטין, השתלט לו על המחשבות וגרם לו לחשוב יותר על מלודיות מתוקות. לא רק הלחנים הדובשניים הם מה ששבו אותי מעבר לקול הכה-מחוספס של לייטהאוזר: אילו הסיפורים שלו, הרומנטיות המבריקה שהוא ניחן בה בכתיבתו, והפעם היא מוקדשת כולה לאנשים בחייו, רנדומליים או קבועים. בין אם זו אישה שסיפרה לו את סיפור חייו כשישב בפארק, או מכרה מן העבר שחיה בסרט, או חבר שהוא איבד למלאך המוות, כולם מקבלים טון באסופה של שירים בהם לייטהאוזר משחק עם הקול שלו, משחק עם המחשבות על אותם האנשים, וגורם למאזינה לתהות מי הם האנשים שהיו מחברים בחייה אלבום שלם של שירים כאלה.
קישור: חלומות טובים מעולם לא שרפו אותך
מקום 32: Hilary Woods – Birthmarks
אני חייבת להיות הפלצנית שאני בדרך כלל ולהודות להילארי וודס על כך שהיא הייתה מהיחידות והיחידים שציירו לי תמונה במהלך ההקשבה לאלבום שלהם. תנו לי שדות מלאים בשמש, תנו לי ים רועש וגועש מסביב לאי בודד, תנו לי אפילו תמונה מוכרת של הנוף מהדירה שלי בחיפה, רק שיציירו לי כדי שאוכל לראות צבעים אחרים. הילארי וודס כתבה אלבום שלם בזמן שהייתה בהיריון, תקופה שגרמה לה לחשוב הרבה על הקיום שלנו, על האפשרות של התחלה והחידתיות שבהמשך. אבל למילים בקושי יכולתי להקשיב כשהיא עטפה אותן בעפרונות ופחמים שציירו יער שחור משחור, סוג של סיוט מתמשך שאם צוללים יותר עמוק לתוכו אפשר למצוא אור של השראה, או פשוט הקלה מסויימת של סוף. האלבום של וודס אינו קל לעיכול, עם מצב הרוח הלא-נכון הוא יכול להידמות כמשעמם או כחסר ייחוד, אבל אם מקשיבים לו באמת, יש בו עולם שלם של צלילים שכיף לצלול אליהם – מורבידים ככל שיהיו.
קישור: אני נטועה יחד עם עץ התפוזים
מקום 31: Eefje de Visser – Bitterzoet
זהו אלבומה הרביעי של אפיה דה ויסר ההולנדית, והראשון שיצא לי להכיר שלה. היא רצתה שתהיה לו הרגשה אפלה אייטיזית, ויצא לה בסופו של דבר אלבום שמזכיר יותר את צלילי מועדוני הניינטיז באנגליה, אם היו שמים את הסצינה במרכז לשיקום עם אינפוזיה של פופ איטי יותר. זה לא אלבום מקפיץ במיוחד, אבל ההפקה המוקפדת שלו הופכת את השירים שלה לפופ מעניין יותר, כל-כך מעניין שאפילו לא טרחתי לבדוק על מה היא שרה בהולנדית, פשוט נהניתי מהקול שלה והאווירה המהפנטת שלו בכללי.
קישור: תסתכל איך העיר מאטה מבעד לעינינו האדומות
מקום 30: Waxahatchee – Saint Cloud
קייטי קראצ'פילד, שאת שם הבמה שלה אני כנראה בחיים לא אזכור בעל-פה, הגיעה למצעד של הבלוג אחרי אלבומים על גבי אלבומים שפשוט לא התחברתי אליהם. הפעם היא הגיחה חזרה לעולם המוזיקה עם גישה קצת יותר מוארת, קצת יותר משוחררת, קצת יותר מתאימה להלך רוח אמריקני שכוב על ערימות קש בכפר. את האלבום היא כתבה לאחר שהחליטה להיגמל לחלוטין מאלכוהול. היא גילתה שהתהליך הרבה יותר קשה כשהיא צלולה, אבל מה שיצא לה הם שירים עם הרבה חוכמה של אישה צלולה מצד אחד ומצד שני מלאה כעס. הפעם היא הייתה יותר נעימה לאוזן, יותר מגוונת, יותר מתאימה.
קישור: כשאתה רואה אותי אני דבש על הכף
מקום 29: Peter Bjorn & John – Endless Dream
אחרי ששרתי "הללויה" וחגגתי את חזרתם של פיטר, ביורן וג'ון לעולם הפופ הסוכרתי בשנה שעברה, הם הוציאו עוד אלבום באותה הרוח גם השנה. אחרי שהשלמתי עם העובדה שכנראה הם לא יוציאו עוד יצירת מופת כמו "Writer's Block", למדתי להוריד ציפיות מהלהקה, ואולי בגלל זה עוד יותר נהניתי ממנו. עדיין יש כאן שירים כמו "Drama King" ו-"On The Brink" שממש קרובים ברמה לאותו אלבום, ויש פה לא מעט שירים שגרמו לי לחייך במהלך כל התקופה המזורגגת הזו, אפילו בזמן אימונים.
קישור: מנקודה לנקודה, ממנו לשומקום
מקום 28: The Innocence Mission – See You Tomorrow
הלהקה המורכבת מבני הזוג קארן ודון פאריס קיימת כבר משנת 1985, אבל לא הכרתי אותה עד היום. באלבום שנשמע כמו הכלאה לאונג'ית מלנכולית בין Nouvelle Vague ו-Mazzy Star, קארן פאריס משכה אותי בכל יום עם קולה היפהפה להמשיך ולחפור בתוך השיר. עם פריטות גיטרה רכות וצלילי פסנתר נעימים, זוג היוצרים יצר אלבום שיכול בקלות להיטמע ברקע, אבל אם מקשיבים לו באמת אפשר ממש ליהנות מהפשטות המלודית שלו.
קישור: היא הייתה אומרת – האור בהיר יותר מסביב לך עכשיו
מקום 27: The Hanging Stars – A New Kind of Sky
קחו את ניל יאנג, תערבבו אותו קצת עם הימים הטובים שלו עם קרוסבי סטילס ונאש, שימו על אש קטנה. אם יש לכם שאריות של באפלו ספרינגפילד אפשר גם להוסיף קורט. תוך כדי שהמשקה מתחמם תפזרו אבקת בירדס (נטולת ג'ין קלארק, כי קלארק הוא מצרך נדיר), שימו בכוס קפה לקחת וצאו לדרך. אמריקנה טהורה לנשמה, מלהקה שנראה שממש מתמחה בזה, וגם אם היא חוטת בלהיות דומה מדי לפעמים ללהקות דומות משנות ה-60 וה-70, היא מכפרת על זה בכך שהיא עושה את זה באלגנטיות מרשימה.
מקום 26: Khruangbin – Mordechai
הלהקה, שנשמעת כאילו המקום האחרון שהיא תגיע ממנה הוא טקסס, ארה"ב, העניקה לעולם אלבום שכולו גרוב ממגוון רחב של מדינות מהעולם. אמנם מירב האלבום מועבר באנגלית, אבל חברי הלהקה מילאו את המילים במה שנשמע כמו מקצבים דרום-אמריקאיים, אפריקניים ולפעמים אפילו מזרח-רחוקים. הגרוב כל-כך בולט שאפילו לא חשבתי להתעמק במילים, אין סיבה כשמשלבים יופי עם קצת שמחת חיים המושרשת בין שלל כלים. גיליתי את האלבום רק כמה ימים לפני פרסום הדירוג, ובלי לחשוב נתתי לו מיקום באמצע, כי מי יודע מה אחשוב על הדירוג שלו בעוד כשבוע של חרישה, שברור לי שיגיע.
מקום 25: The Wants – Container
אחד מהאלבומים שהרגישו לי הכי "חיים" השנה. למרות ההפקה המהודקת שלה, שומעים איכות יותר מחוספסת, וכל האזנה הרגישה כאילו הטריו הגיע להופעה מקפיצה במיוחד בסלון שלי. אולי זה בגלל שהלהקה מזוהה עם שמות מוכרים אחרים מעיר המולד שלהם, ניו-יורק; אולי בגלל ששומעים את ההשפעות של העשור הקודם ממנו הם לקחו את Lcd Soundsystem, עטפו אותו בעוד גיטרות ניק זינר ועירפלו את הכל באטיטיוד מלא בקוקאין; אולי זה פשוט בגלל שזה אלבום שגם אם הוא עוצר קצת לנשום ברצועות כמו "Aluminum", הוא עדיין מרגיש כמו לילה חשוך במועדון שלא צריך הרבה אלכוהול בשביל ליהנות מהמוזיקה שלו.
מקום 24: Father John Misty- Off-Key in Hamburg
אחרי שאיכזב אותי קשות ב-2018 עם "God's Favorite Customer", ג'וש טילמן הוציא אלבום הופעה שכיפר על הכל. מדובר בהופעה של טילמן עם הלהקה שלו והפילהרמונית של פרנקפורט אי-אז באוגוסט 2019, כשעוד היו הופעות חיות. את ההכנסות מהאלבום הוא תרם לקרן למלחמה בקורונה. השירים מהאלבום המאכזב משתלבים יפה עם השירים האחרים, הם באים במינון נמוך, והביצועים לשירים הישנים מתעלים על הביצועים האולפניים שלהם. זה מתחיל כבר עם "Hollywood Forever Cemetery Sings" שהביצוע שלו משתפר כל שנה, וככה עולה במדרג האישי של השירים האהובים ביותר. התזמורת מוסיפה נופך גרנדיוזי שמשתווה פחות או יותר לאגו הנפוח של פאת'ר ג'ון מיסטי, הקול של טילמן כהרגלו עושה את ההיפך מלאכזב ושעה וחצי של הופעה זורמת כאילו אתם ממש שם. הו, כמה שהייתי רוצה להיות שם. או בכל הופעה של אמן אהוב. בבקשה.
טילמן כתב הרבה על סוף העולם כפי שהוא רואה אותו, הוא הקדיש לו אלבום שלם ב-2017 עם "Pure Comedy", ועכשיו כשנראה סוף ממשי לעולם, מעניין איך הוא בחר להעביר את ימי החרדה.
קישור: השיר שרק משתבח עם השנים
מקום 23: Travis – 10 Songs
מתישהו בתקופת אחד הסגרים, אני כבר לא זוכרת כי מי ידע אז איזה יום היה באותו יום, חלמתי בלילה שאני הולכת עם הוריי בתוך סמטא חשוכה ובאמצע ראיתי את ארבעת חברי להקת טראוויס עומדים בה. עצרתי כדי לדבר איתם מעט, סיפרתי להם מה עבר עליי בכל התקופה הזו, את הקושי שהרבה ידעו בתקופה הזו, ובעיקר צחקתי על הראסטות של דאגי שלא קיימות במציאות. מה שיצא מכל הסיפור הזה זה חיבוק מכל חברי הלהקה, כשהם דאגו לשלוח אותי הלאה עם כמה מילות נחמה שיחזיקו אותי בכל התקופה העגומה הזו. התעוררתי מהחלום מעודדת, אבל הייתי עוד יותר מאוששת כשגיליתי באותו הבוקר שטראוויס יצאו בהודעה על אלבום חדש עם סינגל חדש. אני מאמינה גדולה בחלומות, מאמינה גדולה שלפעמים יש קשרים שנוצרים באופן תת-מודע, והעובדה שחלמתי עליהם ערב לפני הודעה כזו רק הוכיחה לי שיכול להיות היגיון בדבריי, עד כמה שזה מעבר לכל היגיון.
אהבתי מאוד את "A Ghost", שמחתי לצעוק יחד עם החבר'ה ב"Valentine" וב-"All fall Down" הזלתי דמעה, כל הסימנים רמזו שזה הולך להיות עוד אלבום של טראוויס שאני אאהב. אבל לפני כל הסימנים האלה יש את העובדה שמדובר בלהקה שצברה את הפז"ם הארוך ביותר באהבה שלי למוזיקה, ואלה שהביאו אותי להסתקרן על המדיום הזה שנקרא אלבום, וחסד נעורים כזה גרם לי לפסוח גם על כמה רצועות בינוניות מינוס באלבום הזה ועדיין לשים אותו בטופ 50. מה לעשות, אילו טראוויס, וכשהם נכנסים ללב הם עושים את זה הכי הכי.
קישור: אם אשכב פה, אני עלול למות פה, אולי אשכב פה רק לזמן מה
מקום 22: William Basinski – Lamentations
באזינסקי, המלחין המחונן שהצליח בלופ אחד ויחיד לתאר את ניו-יורק השבורה בערב של ה-11 בספטמבר, חזר עם עוד אלבום המשלב הקלטות שלו מן העבר, עם צבעים מוזיקליים שהוא הוסיף להם כדי שירגישו נפוחים יותר. אפשר לאבד סבלנות מאוד מהר כשאיזו מנגינה חוזרת על עצמה באיטיות, אבל לבאזינסקי יש טאץ' מיוחד, זה יכול להיות במנגינה שנשמעת כמו הד בהתחלה ומתעצמת תוך כדי, וזה יכול להיות פשוט בהרגשה של צליל שמצליח לחדור יותר פנימה והופך את התת-הכרה להכרה מלאה בעניין של כמה שניות. מי ידע שלא צריך יותר מדי בשביל לסחוף אוזניים פנימה בעונג כזה גדול.
מקום 21: BC Camplight – Shortly After Takeoff
כן כן, הייפ עובד. הוא עובד כשהוא מגיע מהאנשים הנכונים, והוא עובד כשהוא מגיע עם סינגל שמצדיק אותו לגמרי. ככה קרה עם "Back to Work", שיר מתוסבך במבנה שלו, כנה בהגשה שלו ונע בין מקפיץ למפיל מרוב שהוא כואב. בריאן כריסטיניציו, ביסי, איך שלא תרצו לקרוא לו, תמיד היה ברדאר שלי, אבל היו אלה שירים מעטים שהיו בוקעים מתוך אלבום ומפתים אותי להמשיך ולעקוב אחריו. עם האלבום שלו מהשנה הסיפור שונה לגמרי, כי למרות עומס הז'אנרים שבכל שיר ושיר, נשמע כאילו זה האלבום הכי שלם של הזמר-יוצר. השילוב שלו בין רצועות שמזכירות הרמוניות קוליות מהסיקסטיז לבין פופ-אייטיז סטייל פרינס עדיין מוצא עצמו קליט יותר. הציניות הכנה של כריסטיניציו ("מה אני? טיים אימפלה?") השובבות הכתיבתית שלו ("ייפי-קאיי, אני מוצץ דמים") משתלבת יפה עם כנות יותר כואבת על התמודדות עם מחלות נפש ודיכאון. כל המחוות לעבר והבעיות עם ההווה שזורים יפה בתוך אלבום שכולו ממריא ולא מפסיק לנסוק למעלה, גם עם סיום קצר מדי כמו עם "Angelo".
קישור: ייפי-קאי-יאי אני מוצץ דם
מקום 20: Rose City Band – Summerlong
הלהקה, שהיא בעצם פרוייקט של בן אדם אחד בשם ריפלי ג'ונסון, אחראית לחוויה המוזיקלית הכי קרובה לרוד טריפ שהייתה לי השנה. אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את האלבום הזה לנסיעה ארוכה, רק בשביל להרגיש איך הגיטרות מסתובבות יחד עם הגלגלים ומושכות תמיד קדימה. זה עבד על פסי הרכבת, אני מקווה שבעתיד הקרוב גם אוכל לקחת אותם לנסיעה קצת יותר אינטימית. אמריקנה תמיד נשמעה אקזוטית באוזניי, אך עם השנים האוזניים הלמודות מייחלות יותר למה שמוכר, אבל ג'ונסון לקח את מה שישן נושן והפך אותו לאלבום מגוון ושמשי ביותר.
קישור: הלוואי והייתי רק בודדה, הלוואי והייתי על הדרכים
מקום 19: Perfume Genius – Set My Heart on Fire Immediately
הלוואי והייתי מאוהבת כמו בשירים של מייק הדראס, כי מה שאלבום הזה עשה הוא בדיוק מה שהיוצר מבקש בשמו של האלבום – הוא הפך את הלב שלי ללהבה באופן די מיידי. אין ספק שקולו של הדראס הוא אחד מיוצאי הדופן שיש בתקופתנו. הדרך שבה הוא משחק בו ובין גבוה ועדין לעגמומי וכבד היא רק אחת מהיתרונות היפהפיים שלו בתור יוצר, אבל הפעם זה עבד עליי יותר חזק. כמו תמיד, המילים של הדראס מוצאות את עצמן עמוק בתוך התודעה בזכות הפיזיות שהן מתארות. הדראס אינו מתבייש לספר על חוויות מיניות שונות, לא מפחד לייחל לגוף של אחר ולא מפסיק להיות מוחשי בכמיהה שלו להרגיש מישהו אחר כמה שיותר קרוב. מבחינה מוזיקלית הוא נע בין מנגינות פופ נוגות למשיכות יותר רקידות של המכחול, ואחרי אלבום שדי איכזב אותי ב-2017, שמחתי לשוב ולדוג קצת מעצמי דרכו השנה.
קישור: החלום מביא את הפרצוף שלו אליי, נועל את הדלת
מקום 18: Alice Boman – Dream On
זהו אלבום הבכורה של הסינגר-סונגרייטרית-מנגנת-הקלידים השבדית, אליס בומן, וככזה יש הרבה ציפייה לעתיד. אם הקול שלה לא נעים מספיק לאוזן, אז יש גם את המלודיות החולמניות שהיא שילבה בכל שיר ושיר, כאלו שהופכות אותה מיוחדת במינה בעולם של הרבה כמוה. אמרתי מיוחדת במינה? התכוונתי לזה שהיא נשמעת כמו פיה והמוזיקה שלה נשמעת כאילו נצבעה בצבעים עזים של דיסני-רך, וכל זה בקטע הכי טוב של המשפט. אולי אחד האלבומים הכי ממכרים שלי השנה.
קישור: אני לא רוצה להרוס את האשליה הזו
מקום 17: The Citradels – Tracs
אחרי האלבום המופתי מ-2018, "God Bless", הבשורה על אלבומם החדש של הסיטרדלים היוותה מבחינתי סיבה למסיבה. אחרי כל ההיתלולה הפסיכדלית שהעניקו לי חברי הלהקה האוסטרלית, חשבתי שיגיע אלבום המשך שיביא לי עוד שירים לפזז אליהם בחדרי חדרים, אבל כמה שהתבדיתי. נראה שחברי הלהקה מצאו לנכון להוריד הילוך ובמקום הוציאו אלבום על טהרת האמריקנה, על הדרכים, על ימי סיקסטיז מתונים יותר של The Band ו-The Byrds. השינוי הבהיל אותי בהתחלה, אבל אחד בשם ארז סובל שיכנע אותי לתת לאלבום עוד צ'אנס ונשביתי בקסמם בשנית. אם פעם זו הייתה השובבות שלהם ששבתה אותי, עכשיו זו הייתה היכולת המלודית שלהם לכתוב דרכים, שינויים, וימים של שגרה בלתי נסבלת.
קישור: אנחנו לא יכולים למצוא מקלט
מקום 16: A.A. Williams – Forever Blue
בשנה שעברה הוציאה AA איפי שמילא לי שעות על שעות של האזנות. ידעתי שאלבום יגיע בסופו של דבר, אבל מאוד חששתי מאחר והאיפי היה בערך כל מה שרציתי לשמוע וגורלם של הרבה אמנים לאכזב אחרי יצירה כל כך מרשימה. עם וויליאמס הסיפור הוא די שונה. בהקשבות ראשונות חשבתי שהאלבום די מונוטוני, נבהלתי מאוד מקטע הגראולינג ב-"Fearless", ורק ייחלתי לחזור לאותו EP כחלחל, כחלחל הרבה יותר מהעטיפה של Forever Blue. אבל (כמה שאני שמחה כשיש אבל בדברים כאלה), אחרי כמה האזנות מצאתי את עצמי רוצה לחזור גם לאלבום הזה, למילים המנוכרת של וויליאמס, לתיזמור הדרמטי שלה, לקרשנדו הצפוי אבל הכל-כך מבורך, לעגמומיות שנשמעת כל-כך כנה, עירומה ובמיוחד אמיצה.
קישור: אם רק הייתי מישהי אחרת // הייתי יכולה לנסות לעזור לעצמי
מקום 15: Kevin Morby – Sundownder
קווין מורבי. קווין מורביוש. קווין מורבידי. קווין מורבידילולושקה. שימו לי את הקול שלו בכל שיר ואני אחרוש לו את הצורה. הוא מסלסל, הוא לפעמים עולה בכמה אוקטבות, אבל בסופו של דבר כשהוא נשאר על הציר האופטימלי, הקול שלו יכול לחצות פריזמות של סאונד וזמן ולהרגיש על-תקופתי. חברה טובה הולנדית הביעה את האכזבה שלה מהסינגל הראשון שהוא הוציא, אמרה שהוא נשמע בדיוק אותו הדבר כמו באלבומים הקודמים ואני לא הבנתי מה הבעיה. כן, המבקרת הפלצנית שאוהבת גיוונים לא יכולה לעמוד בפני קסמו של מורבי, גם אם הוא נשמע בדיוק כמו פעם. יש לו את האטיטיוד שלו, יש לו את הקול הפשוט שהוא אך ורק שלו, ויש לו גיטרה אחת שגורמת ללב שלי לתפוח מספיק בשביל ללוש מהבצק שלה את החלה המתוקה ביותר.
אז מה כן מיוחד באלבום הזה? נראה שמורבי התחבר יותר ללילה הכפרי, מן ערב נוגה כזה שבא ללכת לשבת מסביב למדורה ולהעלות רוחות של אנשים מן העבר. כזה לילה שחוזרים ממנו מסריחים מתפוחי אדמה ועם הרבה חשק לצפות במערבונים.
עכשיו כולם לשיר יחד איתי "בם, בם, בם, בם, בם, בם, בם"
מקום 14: Julianna Barwick – Healing is A Miracle
אם היה אפשר לקחת את הסיפורים הכי נוגים במיתולוגיה היוונית ולתרגם אותם לצלילים, אם הייתה דרך מוזיקלית לספר ולהתאבל על מותם של גיבורים כמו הרקולס וג'ייסון, לו הייתה הצורה האינסטרומנטלית לתאר את המוזות, הנימפות והנאיאדות ללא מילים, כולם היו נשמעים כמו האלבום הזה. בארוויק פרסה אינספור שכבות של צליל יחד עם מילים, ומעליהם היא מרחה את הקול שלה. לפעמים הוא משמש בתור כלי נוסף, לפעמים הוא נשמע כמו סיפור, אבל כל מה שרציתי תוך כדי הקשבה זה אך ורק להמשיך ולקרוא עוד ועוד סיפורים מהמיתולוגיה העשירה ביותר בהיסטוריה, מיתולוגיה שקיבלה עור וגידים יפהפיים באוזניים שלי תודות לבארוויק אחת ומיוחדת.
קישור: שיתוף פעולה עם לא אחר מאשר יונסי מהסיגור רוסים
מקום 13: Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman
יותר מז'אנר, פולק הוא מסורת. שירים עוברים מפה לאוזן והאמן יכול להרגיש חופשי לשנות אותו ברוח התקופה, או לתת פשוט לזמן לעשות את העריכות שצריך. אנאיס מיטשל, אריק ג'ונסון וג'וש קאופמן (פעם שנייה במצעד ולא אחרונה) חברו אחד לשני להופעה ולאחר שגילו שיש פה כימיה שחבל לפספס, הם החליטו להקים את הלהקה ולהוציא אלבום המורכב משירי פולק מסורתיים. את השירים הם לקחו, פירקו אותם לחתיכות והכניסו את עצמם בין החורים ומה שיצא הוא אחד מאלבומי הפולק היפים שיצאו בתקופה האחרונה. לא רק המנגינות היפות, לא רק פריטות הגיטרה הרכות, אלא גם ההרגשה החמימה שהאלבום משרה מחזקת את האלבום והופכת אותו למתאים ביותר ליום חורף בו צריך שירים שיישבו טוב עם האפלוליות בחוץ.
קישור: ילדים, לכו לאן שאגיד לכם, לאן אאמר לכם ללכת?
מקום 12: Aidan Knight – Aidan Knight
איך ששמעתי את "Rholodex" מתוך האלבום של איידן נייט, ידעתי שזה סיפור אהבה. כשגיליתי שנייט חימם את אנדי שוף בסיבוב הופעות, הבנתי בדיוק למה. ההשפעה של שוף על המוזיקליות וההלחנה של נייט ניכרת, ואפשר לשמוע אותה כבר מהשיר הראשון באלבום. האקורדים הטיפה-מעוותים, החולמניות שעוטפת את המנגינות, המנגינות עצמן שהן מתוקות במיוחד, כולן מזוהות עם שוף שעם הזמן הפך לאחד מהאמנים האהובים עליי. אם נוציא את המוזיקליות, לאיידן נייט יש את הפרסונה שלו, אחרי הכל בשביל מה הוא פה אם לא לשלשל קצת שדים החוצה בצורה בריאה לנפש? את האלבום, שהוא הרביעי במספר של האמן הקנדי, הוא כתב לאחר שהחליט להיגמל לחלוטין מאלכוהול ונולד לו הילד הראשון. השירים כתובים מנקודת מבט של מישהו שעדיין נמצא עמוק בתוך טיפות מרות, אך אין בהן אחוז אחד של אלכוהול. הוא מפחד מהשגרה, הוא תוהה מה יהיה אם הוא ואישתו יתגרשו, מתאר את הדיכאון שהיה לו שנים ואובדן שהיה צריך להתמודד איתו. השילוב של המתיקות השוףית עם המילים הפשוטות שבה אותי לגמרי, וזה אחד מהאלבומים שחזרתי אליהם הרבה השנה.
קישור: בן או בת / דירה או בית / קרדיט או חוב // אנחנו נצליח
מקום 11: SQÜRL – Some Music For Robby Muller
ההרכב SQÜRL כולל את הבמאי ג'ים ג'רמוש וקארטר לוגן, מי שהלחין לבמאי המדופלם כמה פסי-קול לסרטים שלו. את האלבום החדש שלהם הם הקדישו לצלם ההולנדי רוברט מולר, מי שעבד עם ג'רמוש ועם גדולים אחרים. האלבום היה אמור להיות פסקול לסרט דוקומנטרי על הסינמטוגרפר והפך לאלבום בפני עצמו, כשהוא מורכב בעיקר מצלילי גיטרה ממושכים והרבה הרבה אהבה לצלילים פשוטים. אוהדי סיגור רוס בטוח ימצאו פה כמה וכמה טראקים להתחבר אליהם ומי שצריך קצת מלנכוליה אינסטרומנטלית ומתמשכת – זה האלבום המושלם בשבילכם, הוא היה כזה בשבילי לאורך השנה.
עשרת הגדולים:
מקום 10: Juniore – Un, Deux, Trois
ביום חורף במרץ של השנה, החלטתי לקחת את הרגליים ולהקשיב בדרך לארוחה המשפחתית לאלבום של ההרכב האלקטרוני הצרפתי Juniore. התחלתי אותו רק באמצע הדרך ותהיתי אם אספיק לחקור את כולו במהלך ההליכה, ואז הגיע גשם חזק מדי בשביל שאמשיך להתהלך .כך יצא שאת החצי השני של האלבום ביליתי בצפייה בגשם כמעט חורך את תקרת החנייה מתחתיה מצאתי מחסה. תוך כדי שבהיתי במנורת הרחוב, ניסיתי לדמות לעצמי כאילו אני בפריז, זה לא היה קשה כשדרך האוזניים שרה לי אנה ז'אן בצרפתית מילים שחצי-הבנתי. האלבום נע בין הרגשה שאנסונית לבין שירים יותר מקפיצים, טובל את עצמו בפסיכדליה מפתה ותמיד שומר על פאסון שגרם לי לרצות לחזור לאלבום הזה לא מעט השנה.
חוץ מזה, סביר להניח שאם תשמיעו לי את "Ah Bah D'accord" בכל מקום, תיאלצו לראות אותי מפזזת עד חוסר הכרה (או עד שהשיר נגמר, מה שיגיע קודם).
מקום 9: Doves – The Universal Want
הם חזרו, כמו חבר ותיק הם הגיחו בחזרה מהגומחה שלהם במנצ'סטר ודאבס עשו את הקמאבק הטוב ביותר של השנה. שוב הקול של ג'ימי גודווין שעושה נעימי בבטן, שוב הפופ-רוק-אלקטרו-בריטיש-שיק שמוכר מאלבומים קודמים, שוב החיוך על כך שהלהקה הזו עוד יודעת לפוצץ את האוזן בשירים שעושים את החשק לקום ולעשות ואז לעשות עוד. כן, הם לא שינו הרבה בסגנון שלהם, אבל יש מישהו שיודע לעשות ערבוביית ז'אנרים קצבית טוב כמו שלישיית היונים? איי דונט ת'ינק סו.
קישור: תסלח לי אם אני מפקפקת במחיר שלך
מקום 8: Jess Wililamson – Sorceress
"כן, יש לי קסם בכובע, אבל אני לא מכשפה." כך שרה ג'ס וויליאמסון בשיר הנושא של האלבום כשפריטה של גיטרה מלווה אותה יחד עם צלילים שנשמעים מעבר ליקום שאנחנו מכירים. לא, היא לא מכשפה, אבל המוזיקה שלה לגמרי נמצאת בעולם מקביל, איפה שצלילי פולק יותר מלאים, איפה שקצב מפריח רוח בעיניים עצומות שרוצות החוצה, איפה שפנטזיות אמריקניות נשאפות ומוסנפות, ומוצאות עצמן ננשפות ע"י נשים כמו לנה דל-ריי ואיינג'ל אולסן. אבל להן אין את הקול של וויליאמסון, לא את האמונה הקוסמית שלה, לא את היכולת שלה לגרום לי לחזור לאלבום גם אחרי שההקשבות הראשונות והשניות לא עשו עליי רושם מיוחד. בסופו של דבר, מדובר באחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, אחד שאני לוקחת איתי הרבה לרכבת כשהראש רוצה להישען על החלון והמחשבות רוצות להימחק לגמרי מהיום שהיה.
קישור: האם המלאכים שרו רק בשבילנו?
מקום 7: Other Lives – For Their Love
אחרי האלבום Rituals, שאת זיכרונו הדחקתי כל-כך שארז סובל היה צריך להזכיר לי אותו, אני כל-כך שמחה שהלהקה האוקלהומית חזרה עם אלבום שישמש אותי לזכרונות טובים יותר. הקלה גמורה התלקחה בסרעפת ויצאה החוצה כששמעתי את הלהקה חוזרת לדרכיה ה-"Tamer Animals"יות, חזרה למלא את החדר בתזמורת שלמה שמעצימה את הפולק של הלהקה ובמילים שמשאירות מספיק מקום באמצע בשביל שהמאזינה תוכל להכניס את המשמעות שלה בין לבין.
ג'סי מקטאביש הקדיש את המילים לכובד שיש לעולם הזה מכל מיני בחינות: פוליטיקה, כלכלה וסביבה. מעניין אם זה הגיל שהפך את הדברים האלה כבדים יותר או שזה העולם המתוקשר מדי שאנחנו חיים בו. בכל מקרה, נראה שמקטאביש כתב את השאלות החשובות ביותר, כשבמרכזה נמצא הקיום והחמצן שאנחנו מתעקשים לנשום למרות החרדה מסביב. הקיום האנושי הוא חידה קשה, במיוחד כשיש כוחות עם בולבולים קטנים שמתעקשים להקטין את האזרחים הקטנים, במיוחד כשיש כוחות עצומים הרבה יותר מעבר לשליטתנו שיכולים לגמור אותנו בכל יום, במיוחד כשאנחנו מתאמנים ומצליחים במשימת ההדחקה של אותם דברים כבדים בכדי להמשיך בדבר האבסורדי שנקרא הישרדות. הנה עוד סיבה לכבד את החזרה של הלהקה לדרכיה – היא הביאה אותי שוב לכתוב על מה שבאמת מעניין אותי.
קישור: שום דבר לא משתווה לצליל של האלימות
מקום 6: Baxter Dury – The Night Chancers
אין לי דרך מדויקת יותר לתאר את זה – אבל בקסטר דיורי בא לי ממש בטוב השנה. אחרי תקופה ארוכה שבה נתתי לאלבומים שלו הקשבות חסרות-סבלנות, השנה חזרתי לחומרים שהוא הוציא אחרי "Happy Soup" המופתי ונשביתי לגמרי בקסמי אחד האמנים השבורים ביותר שידעה תקופתנו. סרג' גינזבורג לא רק הביא לעולם את היפה בנשים, שרלוט גינזבורג, הוא גם ילד מאזור החלציים שורה שלמה של יוצרים שמנסים לשחזר את האטיטיוד החצי-סקסי חצי-מיוסר שלו. דיורי הוא אחד מאותם היונקים, רק שהוא עושה את זה בצורה שנשמעת כמעט כולה שלו, טוב, לסרג' לא היה כזה מבטא בריטי מושך. באלבום הזה דיורי משלב בצורה הכי טבעית בין מיזנטרופיה, לכלוך, רומנטיקה ובדידות. הוא כל-איש והוא לא רוצה להיות כל-איש, נשבר לו מהעולם אבל הוא גם אוהב אותו והכי חשוב – הוא הוציא את אחד מהשירים שהכי התמכרתי אליהם השנה – "I'm not your Dog". הוא היה יכול להיות שיר השנה שלי, לולא להקה מסויימת מאוד שהוציאה שיר מסויים מאוד.
מקום 5: Andy Shauf – The Neon Skyline
לפני מתקפת סגר הקורונה, הקשבתי לאלבום הזה מתוך ציפייה גמורה להופעה שהייתי אמורה להיות בה באפריל של 2020 בברלין. אחרי זה ההקשבה הייתה יכולה להיות מהולה בהרבה ייאוש, אבל אנדי שוף פשוט נועד להוציא את כל המתוק שיש בתוכי. שוף, אהבה שבלב הפצפון שלי, לקח שיחות שלו עם חברים, אהבות נכזבות ופחות-נכזבות ותהיות כלליות על החיים והזמין את כולם למשקה על חשבונו בפאב שנקרא The Neon Skyline. מה שיצא הוא אלבום שהוא כולו שוףי – עם הקול המתוק והמיוחד שלו, עם הלחנים שנמצאים איפהשהו ביקום ששייך בעיקר לו, עם הסיפורים המאוד פשוטים שיכולים לחדור טיפה פנימה אם נותנים להם לשקוע קצת יותר.
בינתיים ההופעה שלו נדחתה למאי 2021, וכולי תקווה שהיא באמת תתקיים, אבל עד אז יש לי את האלבום הזה שמתוזמר ומורכב מכל הדבש שזמר-יוצר יכול להפיק מכלי נשיפה ומיתר בלי להיות יותר מדי מתוחכם.
מקום 4: Sigur Ros – Odin’s Raven Magic
לפני שבועיים הארץ בורכה ביומיים מלאים של חורף. רעמים וברקים שיחקו בדמיונם של ילדים, הבריחו חתולים מחלונות וגרמו לי לבלות ערב בביתה של פנינושקה, אחת החברות היקרות ביותר שלי. אחרי צפייה בסרט מהנעורים המאוחרים שלנו, מצאנו עצמנו צופות ב"Heima", סרט חצי-דוקומנטרי חצי-הופעה על סיבוב ההופעות שעשו סיגור רוס באיסלנד בשנים יפות של Ágætis byrjun ו-(). הגשם בחוץ לא הפסיק לרדת, שתינו תפסנו מקום כל אחת nעל ספה ומתחת לשמיכה משלה. עינינו לא משו מהפלא שהוא איסלנד עם המוזיקה הכל-כך מיוחדת של הלהקה בראשותו של יונסי היפה מכל היצורים. אחרי כמה ימים יצא האלבום Odin's Raven Magic, שהוא אלבום הופעה חיה של הלהקה בפריז משנת 2002, עם חוויה מוזיקלית שבמילותיה מתארת אגדה נורדית קדומה המספרת על סוג של "ארוחה אחרונה" של אודין עם חבריו האלים לאחר שהוא מקבל בשורה על סוף העולם (רגנארוק). יצא ששמעתי את האלבום לראשונה ביום יותר אביבי מאשר חורפי על מרומי הר הכרמל עם ספר טוב של סטיבן פריי (ספר של סטיבן פריי לא יכול להיות רע אצלי בלקסיקון), אבל המוזיקה החזירה אותי לגמרי לרגע הזה – לגשם הנצחי, להרגשת החורף החמימה במקום שמרגיש כמו בית בשבילי, לקסם שהוא איסלנד עם המוזיקה החד-גונית והחד-קרנית של הלהקה.
האופי המורבידי של המוזיקה, שגובלת יותר בקלאסית מאשר בפוסט-רוק, השתלב דווקא די טוב עם הנוסטלגיה המוארת של אותו הרגע. עם כל שיר שעבר נוצרה בתוכי התמוגגות מוחלטת, משהו שייחלתי לו לא פעם השנה ונתקבל פעמים ספורות. קולו של סטיינדור אנדרסון (אני בטוח לא כותבת את השם שלו נכון) הוא הראשי בכל ההופעה, קול שנשמע עתיק כאילו עלה מאיזה אוב אפלולי, והוא סוחב על גרונו סיפור על עולם הקרוב לסופו. התזמורת מושכת את המוזיקה אל העולם מתחת לאדמה, ואילו קולו של יונסי המבצבץ מדי פעם מצליח להושיע אותו מהעגמומיות שלו, אמנם בחצי-כוח, כי אחרי הכל – הם באו לספר סיפור עצוב, לא להציל את העולם.
בתקופה בה זה נהיה בהיר יותר ויותר שהעולם הזה הולך ומתדרדר, טוב שיש פסקול מתאים לכל האנדרלמוסיה, טוב שיש עדיין להקה שנוברת בעמקי העבר שלה ומוצאת את הזמן הטוב לספר אגדה שאינה נסיכים ונסיכות, שאינה יופי מוחלט, שאינה באושר ועושר, שהיא כל מה שמפתה ומשחרר באפלה עצמה.
קישור: כשמגיע תורו של יונסי לתרום מקולו, אני כבר חצי-שלולית
מקום 3: Fleet Foxes – Shore
ההפתעה הכי טובה של השנה. אמנם רובין פקנולד שיתף הרבה מתהליך ההקלטה של "Shore" בחשבון האינסטגרם שלו, אבל הוא לא הכין אף אחד להודעה המשמחת על הוצאת האלבום בשלמותו בספטמבר. כך יצא שאת רוב הרבעון האחרון של השנה ביליתי בעיקר בהקשבה לאלבום הזה: לקחתי אותו לים, התאמנתי איתו, הלכתי איתו למקומות שרציתי ללכת אליהם וכאלה שפחות, נתתי לו ללוות אותי בימי עבודה על הרכבת, כשהדואלינגו או הספר נראו לי פחות מושכים. בקיצור – חרשתי עליו כיאה למעריצה השרופה שאני.
מה שיצא לפקנולד הוא האלבום הכי חי שלו. כבר בהקשבה הראשונה, שהייתה על הרכבת חזרה לחיפה, נעלם הנוף הארצי של ישראל ומבעד לחלון ראיתי את פקנולד על איזו במה, מנגן עם סקאיי סקג'לסט ושות' שירים שעדיין לא ידעתי לאן הם הולכים. בהקשבות שעקבו האלבום לקח אותי לכל כך הרבה מקומות מדויקים: אם זה לגעגועים לחברים טובים (גם אם ראיתי אותם יום לפני), אם זה ליופי של חיפה שמרבים להמעיט בערכו, אם זה לזמנים טובים שנבלמו באגרסיביות ע"י הקורונה אבל הם יחזרו. כן, הם יחזרו. אחרי אלבום כמו "Crack-Up" בו הטביע הדובר את עצמו במים גועשים של רגשות שיכולים להוריד עמוק יותר, הוא חזר הפעם עם ראש מעל המים. הפעם הדובר רואה יותר את הטוב, יותר את האור, וכל זה בלי להתעלם מהעננה התמידית שאופפת אותו, עם הודיה גם על הרגעים הקשים.
בעזרתה של ביאטריס ארטולה, הפיק פקנולד אלבום זורם יותר, קצבי יותר, נגיש הרבה יותר (זה האלבום אולי הכי נשמע של הלהקה עד היום), בלי לזנוח לרגע את הרוח הפולקית שממשיכה עוד מהאלבומים הקודמים. הוא כן חידש עם ההשפעה הניכרת שהייתה לבוסה נובה והמוזיקה הברזילאית בשנה הזו עם שירים כמו "Featherweight" ו-"Going-to-the-sun Road"; במקום חתיכות הפאזל המפוזרת של "CrackUp" הוא יצר שירים שלמים יותר שכולם נשימה אחת של הקלה.
אמנם "Crack Up" פגע בעצב רגיש ועמוק הרבה יותר, אבל אין ספק ש-"Shore" הוא אלבום ההמשך האולטימטיבי לשברון שיצא ב-2017, והוא משלים אותו בדרך הסלחנית שלו. אם ב-"Crack Up" פקנולד טווה שמיכה שיהיה אפשר לכסות מעליה את כל הפצעים הפתוחים, עם "Shore" הוא הביא את התרופות שיוודאו שיהיה אפשר לטפל בצלקות המאיימות להיפתח בחזרה.
קישור: עכשיו כשהאור דלוק // עכשיו כשהמים זורמים // וחסרי הלב כמעט הלכו // אין זמן לטעויות
מקום שני: Muzz – Muzz
השנה הייתה השנה של פול בנקס מבחינתי. זו הייתה שנה שבה האלגוריתם של ספוטיפיי יצר לי דיילי מיקס שכמעט כולו מורכב מהפרויקטים השונים שלו מרוב שחרשתי עליהם. זו הייתה שנה בה נתתי צ'אנסים נוספים לאלבום האחרון והעדיין-מאכזב של אינטרפול והתנחמתי ביצירות הישנות יותר שלהם. זו הייתה השנה בה בנקס הוציא את אחד מהאלבומים הכי חזקים שלו, והוא לא עשה את זה לבד. ג'וש קאופמן (פעם אחרונה ששמו יוזכר במצעד), מאט באריק (ג'ונת'ן פייר איטר, הווקמן, פליט פוקסז) והמשורר הבלונדיני תכול-העיניים הוציאו אלבום שכולו נח על מים שקטים, פנטזיות שהיו גובלות בסרט הולמרק אם לא היו נכתבות ע"י רב-האמן בנקס, נופים שמשיים שהזינו יותר את פורייקטי הסולו שלו, ההיפך הגמור ממה שבנקס הוציא ב-2018 עם להקת האם (האהובה עדיין, לנצח, לעולמי עד, מתי עוד אלבום? תנו לי עוד אלבום!).
בנקס תמיד היה רומנטיקן חסר תקנה, אחד המחפש את הדרך להרשים את המין השני ומפנטז כל הדרך עד שהוא משיג אותה. הפעם הוא עשה את זה בצורה הכי מובהקת. הרומנטיקה ישנה במילים ובמנגינות, והיצירה משרה אווירה נעימה של ים, של חופשה אקזוטית, של חוף ים שלא נגמר עד שרוצים לשנות קצת נוף. בנוסף לכל הטוב הזה, הסיבה שהאלבום הזה ממוקם כל-כך גבוה (ז"א – מעל השועלים) היא מכיוון שבתוך האלבום הזה יש את שיר השנה שלי – "Red Western Sky". עפ"י ספוטיפיי האזנתי לו בערך 150 פעמים השנה, וזה בלי הפעמים בהן הייתי שמה את הקליפ על מסך הטלוויזיה כדי להבין מה לעזאזל צבע השיער על ראשו היפה של בנקס (וגם בשביל לבכות עוד קצת מהשיר). חוץ מהסינמטיות המערבונית של הכלים מסביב לקולו של בנקס, חוץ מהמילים שמתארות סצינות קאובויות שנכנסו לי בלי קשר למקום מאוד אינטימי ואישי, השיר הזה אחראי לרגע מאוד קריטי שבו חשבתי שהלב שלי מת ואני כבר לא מתרגשת משום דבר. עד היום אני נהנית מקפיצות לב שמגיעות גם אם אני יודעת שהשיר אמור להגיע, ויכולה לנוח בידיעה שיש עדיין קצת רגשות בפנים שלא נאכלו ע"י העולם הציני הזה.
ועכשיו אצטט את עצמי בלי בושה מהפוסט שכתבתי כשהאלבום רק יצא: "אם יש משהו שבנקס תמיד מזכיר לי זה שמלנכוליה היא ההיפך מאויב, היא חברה טובה שמביאה באופן יעיל יותר את הקתרזיס המיוחל, ובאלבום הזה אפשר להרגיש אותו במיוחד, במיוחד בהליכות בים.
הסינגלים כבר ניבאו, האלבום השלם מאשש, השיר המסיים "Trinidad" מוודא הריגה של כל ספק – זה הולך להיות אחד מאלבומי השנה שלי." וואלה, לפעמים אני כן מכירה את עצמי.
קישור: יש צוות מהמזרח והם מנסים למשוך אותי אחורה, אני גוררת את רגליי
אלבום השנה של הבלוג לשנה שלא הייתה הוא:
Bob Dylan – Rough & Rowdy Days
אם פול בנקס הזכיר לי שהלב שלי עוד יודע להרגיש, סיגור רוס הזכירו לי שיש על מה להתמוגג ופקנולד חיזק את השרירים החיוביים בבטן שלי, אז בוב דילן עשה את הכל ביחד. זה מה שהוא עשה מאז ומתמיד, הכל מהכל. להקשיב לבובי זו חוויה מלמדת בשבילי, חוויה מלאה בהקלה על מה שאני יודעת ומה שעדיין לא, חוויה מלאה בדמעות על כל היופי שנמצא גם כשהקול שלו נשמע כמו מנוע המגרגר מי חומצה. אלבום טוב של בובי הוא כל מה שאני רוצה כשאני קוראת ספר, כל מה שאני כמהה לו כשאני שומעת מוזיקה, כל מה שאני רוצה כשאני מחפשת קצת היגיון בעולם ששילשל אותה מזמן מתוך הקיבה החמוצה שלו. את כל אילו סיפק דילן באלבום שהוא הוציא השנה.
עד היום הייתי משאירה את דילן מחוץ למצעדים מכיוון שהוא מבחינתי כמה אלפי רמות מעל כל השאר, וגם מכיוון שכל אלבום של דילן הוא חידה שמצריכה זמן רב כדי לנסות לפתור אותה. עם Rough and Rowdy Days החיבור היה מיידי ומיוחד במינו, ולאחר שאזרתי אומץ לכתוב על האלבום באריכות, אני מרגישה נוח לשים אותו כאן בפסגת השנה. היצירה כוללת בתוכה את מירב החוכמה לה הייתי זקוקה בתקופת הקורונה העוקצנית, וגרם לי לחשוב על הרעיון הכללי של הסוף. תקראו לו מוות, תקראו לו סיום של מערכת יחסים, תקראו לזה הסוף של האנושות כולה, עם כולם התמודדתי השנה יותר מדי מקרוב. אז לא פלא שהחיבור היה יותר מיידי השנה, כשדילן הקדיש את האלבום כולו לרעיון של סוף, והוא לא הראה אף שמץ קאן של רחמים בנושא. גם כשהוא חסר חמלה, היא מורגשת במנגינות הנוסטלגיות שלו המרפררות לתקופות רומנטיות יותר של זמרים דין-מרטיניים ששרו על ריו-בראבו ופוני חמוד. בסופו של דבר יש מוצא, נקודה אחרונה היא אמצע אם מסתכלים עליה מזווית אחרת, וסוף הוא מה שאנחנו חייבים ללמוד לחיות איתו. זה נעשה קצת יותר קל אם הוא מוגש בפואטיות כזו מרשימה כמו זו של האחד והיחיד הדילני. השנה הזו הייתה קצת יותר קלה לעיכול השנה בזכותו.
תגידו שהוא פלגיאט, תגידו שהוא איבד את זה כבר מזמן, תגידו שכל מה שהוא עושה עכשיו זה לחקות רע את פרנק סינטרה, או שהוא רק מרפרר ליצירות אחרות, אתם טועים כי מבחינתי זו אמנות של מי שתמיד הסכים לשחק לפי החוקים של עצמו, ורק החוקים של עצמו, והוא כמעט בן 80.
כן, הייתי ועודני אחת מהמעריצות השרופות ביותר שלו, יש תזכורת לזה בערך בכל פינה בבית שלי, והיום יש אותה גם בבלוג ובדירוג השנתי. מזל טוב!
קישור: אם איבדת את השפיות, תמצאי את זה שם, קי ווסט נמצא בקו האופק
הזוכה שלי, והו זה היה קשה: רוג'ר דיקינס על "1917". נכון, היו צילומים בוואן-שוט, זה היה ה-premise של הסרט, העובדה שעשתה את יחסי הציבור הטובים ביותר לסרט, וזה בסדר, אבל זה טיב הצילומים שמרהיב יותר מבכל סרט אחר. המשחק עם האור, איך המצלמה עוקבת אחרי השחקנים, נקודת המבט וההמשכיוות רבת האקשן, הכל נעשה ביד רמה ע"י מי שחשבו שכבר לא יוכל להיות מועמד לאוסקר ונתנו לו אחד לפני שנתיים על "בלייד ראנר 2049". אמן שזה יהיה האוסקר השני של רוג'ר דיקינס, על כל המאמצים ומלאכת היד הנפלאה של הגאון הזה שהיא מעל כל שאר המועמדים השנה.
הזוכה שלי: נוח באומבך על "סיפור נישואין" (אבל כבוד לסם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז). תסלחו לי על ההייטריות שניה, אבל אם קוונטין טרנטינו ייקח את הפרס על התסריט זה יהיה עילבון למילה הכתובה, ואני אומרת את זה רק בגלל שהמילה הכתובה היא המילה החשובה לי מכל. נוח באומבך כתב מונולוגים כל כך יפים, הוא כתב דיאלוגים כל כך כואבים והוא כתב סיפור אהבה פנטסטי שמבוסס בכלל על פרידה. בתור בת להורים גרושים שעשו את ההליך הזה בידידות ותמיכה (בסוף הם חזרו לחיות ביחד), אני יכולה להגיד שזה סרט שהראה לי אמת מסויימת, ואני אוהבת כשתסריטאים כותבים מוכר ואמיתי בצורה שהיא מרעננת. באומבך כתב על מצב אנושי שכיח והראה כיצד אהבה יכולה להציל אותנו גם מהנסיבות הקשות של גירושין. לכל מילה יש קצב וכל רפרנס ליצירה חיצונית מבהיר את הדמויות והסיטואציה באופן אמין. אמנם היה אפשר לחתוך פה ושם, אבל באומבך הוא זה שהצליח להביע אותנטיות באווירה אותנטית משלו.
הזוכה שלי: טאיקוש וואיטיוש על "ג'וג'ו ראביט". לא קראתי את הספר, אבל לפי מה שהבנתי וואיטיטי תירגם ספר קשה לקריאה והפך אותו לסרט קליל. בנוסף, כפי שהוא עשה בהרבה מסרטיו, הוא הצליח לשלב טרגדיה וקומדיה בצורה שמרגישה טבעית. יש לו הרבה ניסיון בכתיבה של סרטים מנקודת מבט של ילדים, והוא עשה זאת בהצלחה יחסית עם הסרט הזה. לוואיטיטי יש חוש הומור מיוחד במינו, הוא יודע להיות מתוחכם כמו שהוא יודע להיות מטופש, והוא יודע איך לכתוב על אהבה בעתות של שנאה. אמנם זה לא התסריט הכי טוב שלו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מכל השאר. סליחה, גרטוש גרוויגוש.
הזוכה שלי: "היד האבודה" או באנגלית "איבדתי את הגוף שלי" או בחנית "איך איבדתי כל הרגשה בפרצוף שלי אחרי בכי של שעות תוך כדי ואחרי הצפייה בסרט הזה". חלום שלי שסרט אנימציה למבוגרים יזכה בפרס הזה ("הצב האדום" ו-"לאהוב את וינסנט" היו הזוכים שלי בשנים עברו), אבל אני בספק שזה דווקא יקרה השנה.
הזוכה שלי: סם מנדז, נו מה. הוא רצה לספר סיפור בוואן-שוט והוא הצליח. הוא רצה לנסות לייצר סרט מלחמה טוב והוא הצליח. הוא רצה לתת כבוד לסיפורי מלח"ע ה-1 של סבו והוא הצליח. אבל יותר מכל, באמת יותר מכל, הוא יצר סרט שמתעלה על הגימיק של עצמו עם מה שהכי חשוב שיהיה בסרט – נשמה. הוא הכניס אותה בתוך שתי הדמויות הראשיות, הוא הבהיר אותה בעזרת דמויות משניות, ודרך המשכיות מותחת הוא המחיש מה זו סיטואציה של אחווה ואחריות בעת מלחמה. אני עדיין מתפלאת מהאומץ שמלח"ע ה-2 הנחילה בסבי שהבריח יהודים במהלך ואחרי השואה, ומנדז הצליח להפליא אותי בסיפור משלו. הסיפור הזה לא היה יכול להיות מסופר בלי וואן-שוט, והסרט הזה נעשה ביד רמה של אחד ויחיד בשם סם מנדז, יד רמה יותר משל כל במאי בקטיגוריה הזו.
הזוכה שלי: סקרלט ג'והנסון על "ג'וג'ו ראביט". אני אוהבת את לורה דרן, היא אלילה, תמיד רציתי שיהיה לה פרס משלה, אבל מבחינתי מי שעשתה את התפקיד המרשים ביותר מתוך הרשימה הזו היא סקרלט ג'והנסון. הסרט "ג'וג'ו ראביט" הוציא מג'והנסון את האמהיות שלה, את הקלילות שלה ואת חוש ההומור שלא רואים הרבה ממנו בסרטים. וואיטיטי רצה שהאימא תהיה הדמות ההגיונית היחידה בסרט, וג'והנסון הוסיפה לה צבעים מרקדים ומשעשעים כדי שהיא גם תוכל להשתלב במסכת הטירוף מסביבה. אם כבר תפקיד מיוחד במינו השנה, אז זה של ג'והנסון ב"ג'וג'ו ראביט", שמשחקת אימא קצת שונה ומלאת השראה.
הזוכה שלי: ווילם דפו על "המגדלור" או אם ממש מתעקשים אז תנו פרס רטרואקטיבי לג'ו פשי על "שכחו אותי בבית". בראד פיט ייקח את הפרס על מה שהוא אפילו הודה שהוא תפקיד שלא היה לו ממש מאתגר לשחק. לווילם דפו ניתן החופש הכמעט מוחלט לשחק את התפקיד שהוא כל כך טוב בו, והוא התמסר בכל הגוף לשיגעון על האי של "המגדלור", משהו שאף אחד מהשחקנים ברשימה לא עשה.
הזוכה שלי: אהבת הילדות שלי, רנה זלווגר. היא אף פעם לא הלכה, אבל כמה שמגיע לה קאמבק. זלווגר היא מהשחקניות האלה שהלכו לאיבוד בתוך הכוכבות והצהובונים, ששכחתי באיזהשהו שלב שהיא אחת השחקניות הכי אהובות עליי, והשנה היא הזכירה לי כמה אני עדיין אוהבת אותה. זלווגר קרנה על המסך בתור ג'ודי גרלנד, היא כאבה את כאביה בתור ג'ודי גרלנד, היא חיה את הבלבול שהביא גם את סופה של אחת הכוכבות הגדולות ביותר של ארה"ב. זלווגר תמיד הייתה מן המתמסרות, ו-"ג'ודי" אינו יוצא דופן. רואים שהיא רצתה לתת כבוד לגרלנד, והיא עשתה זאת.
סתם, ברור שבשבילי זה חואקין פיניקס, וזה גם הג'וקר, 50/50. זו הייתה שנה מלאה בהופעות מדהימות של שחקנים זכרים לבנים, ג'ורג' מקאיי נתן את הופעות חייו ב-"1917", טארון אגרטון היה אלטון ג'ון נהדר ב"רוקטמן" ורוברט פטינסון איבד את השפיות שלו עם כישרון-על ב"המגדלור". אבל זה לא משנה מי היה מועמד ברשימה, כי יש רק שחקן אחד שהחזיק סרט שלם, הופיע בכל סצינה והעלה סרט עם תסריט בעייתי בכמה רמות מעל. אני מודה שחלק ממה שמניע אותי לכתוב על פיניקס זו העובדה שהוא שיחק את אחת הדמויות הכי אהובות עליי, אבל זו גם היכולת של פיניקס לשחק עם כל הגוף שלו, לרקוד כל הדרך עד לרצח האולטימטיבי ולכאוב על כל הדברים הרעים שכל הזמן קורים לו.
תארו את עצמכם יושבים ברכבת מחיפה לתל-אביב, השעה היא 6:30 בבוקר ובא לשים איזה אלבום חדש כדי לנמנם יחד איתו. אתם נזכרים שיש שיר שספוטיפיי המליץ עליו ואתם מחליטים לנסות את האלבום כולו. עכשיו תתארו לכם את האלבום מתחיל עם שיר כמו "Dark Stone" – הצלילים הרגועים מכניסים אתכם אל תוך יער סבוך, ואתם מרגישים את עצמכם נשאבים אל תוך אווירה של נינוחות ואז מגיע ריף כבד של גיטרה ש
דאג טאטל הוא אמן שנשמע לי אותו הדבר בכל פעם, ואני לא חושבת שזה נשמע ככה רק באוזניי – הקול שלו לא משתנה, הוא תמיד מתחבר לי עם המלודיות האמריקנה-איות שלו ואווירת הגיטרות האקוסטיות על כבישים פתוחים ורחבים תמיד קוסמת לי. האלבום המדובר אינו יוצא דופן, שזה פלוס גדול מצד אחד, ומצד שני אני נטיתי לאבד עניין בו אחרי מספר קטן של הקשבות כי הרגשתי שכבר שמעתי, שאני כבר מכירה, ובכל זאת – יש עדיין אהבה והרבה הערכה לאמן הצנוע הזה.
בשביל הילה דגן, חברה טובה ואחות יפה במיוחד, שנת 2019 היתה גם שנה של סטיבן ברודצקי. היא נסעה במיוחד לפראג כדי לראות אותו עם מופיע עם להקתו Cave In, כתבה עליו ללא הרף, ו
קסם מוזיקת הכבישים של ארה"ב בחיים לא ייפוג, זה ברור לי כי אין סוף למספר הפעמים שאני מקשיבה ל"Harvest Moon" של ניל(וש) יאנג, וזה ברור לי גם כי בכל שנה יש אמן שמגשים לי את החלום דרך האוזניים. הפעם זה היה פרנקי לי, שהוציא אלבום אמריקנה-פולק נעים שהביא לי עוד פעם את הרוח החמה של החלום האמריקני להתבדר בשיער, דרך גיטרות סטיל, רכויות אקוסטיות שעושות נעים באוזן, מפוחית טיפוסית שמניעה את גלגלי הדמיון להסתובב וקול מתוק שמתאים למצבי רוח של מלנכוליה או סתם נוסטלגיה שהלוואי והייתה שלי.
תומר קופר מהבלוג "הרמוניה דרומית" 
הסולנית לשעבר של להקת Mum נשמעת כמו ביורק בשעות האחדות בהן זורחת השמש, וברקע היא הלחינה מנגינות פסנתר שובות כל כך שקשה שלא לתת את הקרדיט לנופים האיסלנדיים ולסקנדינביות האקסצנטרית של רבים מהאמנים שיוצאים מהצפון האירופאי. למילים דווקא לא הקשבתי, כי הרגיש שקולה הקייט בושי משמש יותר ככלי נוסף. בעזרת תזמורים קלים מסביב לאווירת אבקת הקסם היא הצליחה להפיק אלבום שיותר מלצייר לי תמונות, היה מוחק לי אותן כדי לתת לי קצת שקט. זה מוזר, כי אחרי הכל מדובר באמנית איסלנדית, והאיסלנדים הם מהיצורים הצבעוניים ביותר שיש בעולם הזה, אבל לפעמים טוב שיש גם כאלו שהופכים את העולם לפשוט יותר בעזרת במנגינות פשוטות.
בתקופה שיצא האלבום של סטיב גאן, הייתי חזק בתוך שיעורי גיטרה. האלבום הזה רק עודד אותי ללמוד עוד ועוד בתקווה שיום אחד אוכל לפרוט כמו גאן ולהשתמש גם בגיטרה שלי (לה קראתי שרלוט על שם הגינזבורגית היפה בתבל) בשביל להתניע מנגינות ולדהור איתן קדימה על דרכים-לא-דרכים. מהרמה של גאן אני עוד רחוקה מאוד, בשביל זה אצטרך להתאמן (בין היתר) גם על תפקוד הריאות שלי על מפוחית. כמו ששם האלבום מרמז – גאן הקדיש את האלבום הזה לאנשי הביניים, האנשים האלה שמסתקרנים לגבי הסיפור שלהם מהסתכלות מרחוק, וככל שהמרחק רק גדל שוכחים מהם די מהר, מעלעלים במן מחווה של מובן מאליו אל הפרק הבא בספר, קטעי טקסט ויזואליים שהמציאות מכתיבה למי שעיניו נחות על החלון.
במהלך 2019 התפתחה אצלי אובססיה על השחקן הגאה בוולשיותו, מייקל שין, וכנראה שהאלגורית'ם של ספוטיפיי זיהה זיקה וולשית בריאותיי ויצא שהאפליקציה הציעה לי כמה אמנים וולשיים במהלך השנה. וויילס היא לא רק ארץ מוצאם של שחקנים נהדרים כמו שין, אנת'וני הופקינס או מת'יו ריס, היא גם מקום מוצאם של כמה מהאמנים הטובים, כשהגדולה מביניהן היא לדעתי המאניק סטריט פריצ'רז.
ריין פיניקס (מבית משפחת ריבר וחואקין) הוציאה את האלבום "ריבר", אבל לא תשמעו על זה יותר מדי כי היא לא רוצה להתפרסם דרך הערוצים הידועים; היא לא תספק כותרות לעיתונאים עם פרטים אישיים מהשנים שבהן היא זכתה להכיר את אחיה (לו מוקדש האלבום הזה), היא לא תדבר יותר מדי על השירים עצמם (הם אשכרה יודעים לדבר בעד עצמם!), היא גם לא תגיד משהו על סרטי מארבל כדי לעורר סערה על לא-כלום במדיה החברתית. היא פשוט תיתן לערוצים שלה לדבר, ובתדרים הצנועים של ריין פיניקס הכל מרגיש אותנטי יותר, רגיש יותר, הכי כן שיש.
צמד האח-אחות הספרדיים העונים לשם קוונטין ולאה מבל הוציאו השנה אלבום שני שכולו חלום טוב שלא רוצים להתעורר ממנו. בתוך הדרים-פופ המלנכולי של ההרכב אפשר למצוא סיפורים על טיפוסים מה"שכונה" שלהם בנורמנדי, על מישהו שבורח מהבית כדי להשתלב בין טיפוסים לא סימפטיים בפארק, על מישהי שצופה בכוכבים ויודעת שהיא לא תוכל להיות חלק מהם, על בעל פאב שמזמין את כולם להיכנס אל תוך היכל האופטימיות שלו. זה אלבום שהנעים לי כל כך הרבה נסיעות רכבת בין חיפה לתל אביב והפכו אותן נסבלות הרבה יותר, גם כשכבר ידעתי שהן הגיעו מעבר לסף המיאוס.
בעשור הקודם יצאו הרבה בשורות בדמותו של סם פנדר מהאי הבריטי, הרבה אמנים שהושפעו מהסמית'ס או מהקיור, גדלו על אואזיס או בלר, שמילאו אצטדיונים ואולמות גדולים ברחבי האי ומשום מה לא ממש ששו לפרגן להם מחוץ לו. אני לא הייתי שומעת בכלל על סם פנדר לולא הוא הופיע ביום נפלא אחד ביולי, שלוש הופעות לפני שניל יאנג עלה על אותה במה, ואחריו מיד עלה איזה אליל בשם בוב דילן. פנדר פתח את כל יום ההופעות המרשים הזה עם 
שנה שעברה היה לי את זה להגיד על האלבום של Parquet Courts וזה הלך ככה: כייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייף.
בדרך לברקזאיט אפשר לקרוא אינספור ביקורות, אפשר גם לקרוא מילים של אנשים שהצביעו בעד ההתנתקות הבלתי מוסברת הזו של בריטניה מאירופה. אפשר גם פשוט לשמוע מוזיקה שמספרת סיפורה של מפלצת קפיטליסטית שאוכלת כל דבר בדרכה, והפלא ופלא עם האלבום Gobstopper זה לא רק אפשרי אלא גם כדאי מאוד! הבית הכחול הוא פרויקט שכולל בעיקרו את ג'יימס האוורד הלונדוני שכתב את רוב המנגינות והמילים לאלבום הזה, בו גיטרות טובלות עצמן במים נעימים של צלילי גלשנים ופסיכדליה-לייט וכל החומרים שיכולים לבנות חלומות יותר טובים לעתיד.
כשאומרים לי פנטזיה אני בדרך כלל חושבת גדול, משהו שאפשר לשרבט לו מפה של עולם שלם, יקום על גבי יקום כמו צב על גבי צב, וכולם מעבר לתודעה האמיתית – גבוהים ורחבים יותר. הקול של ג'סיקה פראט עשוי מהכוח הזה, ובאלבומה השלישי והטוב ביותר לטעמי, היא הביאה גוונים אינטימיים לתוך הפסיכדליה הורבלית שלה. מצבאות הצבעים של הפנטזיה היא ליקטה מספר גוונים, פרטה אותם למנגינות ויצקה מהם אינטימיות כל כך נעימה ושובת לב שלא יכולתי להפסיק להקשיב לה השנה (טוב, בסופו של דבר כן הפסקתי, אבל בואו נשחק אותה לרגע, בסיידר?).
אמלי רוסו/סופיה בולט עשתה מעבר מצרפת העילאית אל לוס אנג'לס השמשית, וככה בדיוק נשמעת המוזיקה שלה: הרבה מהקולות הצרפתיים ששמעתי בחיי נוטים חצי-ללחוש וחצי-לשיר, קולם לאו דווקא מהטובים ביותר ששמעתי, אבל הקול הוא רק עוד כלי שהולך בד בבד עם שאר הכלים. היא מזכירה באדישות הווקאלית שלה את סוזן וגה, אבל יש גוון צרפתי לוחש ונעים יותר.
לא, אני לא אכתוב על האלבום הזה יותר מדי. מרגיש לי שכתבו עליו כל-כך, ואן אטן ביצעה את "Seventeen" מספיק פעמים כדי שיבינו כמה קרביים היא צריכה בכל פעם כדי לחשוף ולבצע אותם בו-זמנית. האמנית קיבלה אלפי תשבוחות ממעריצים ומבקרים על המאמץ המוזיקלי השונה שלה השנה, שאני מרגישה באמת אין לי מה להוסיף. אולי זו אני הבעייתית, ואולי זו פשוט המוזיקה שלה שנגעה בחצי-כוח, עם כנות שאיכשהו לא התחברה אצלי מספיק בשביל שאוכל להצביע על נקודה שבה היא כיווצה את השרירים. אבל זה בסדר, היא לא סתם כמה מקומות מעל כמה וכמה אמנים ברשימה, וזה בגלל שזו שרון ואן אטן ומכישרון כתיבת שירים כמו שלה איני יכולה להתעלם.
יש משהו באלבומים של ג'ני לואיס שגורם לי להרגיש כאילו אני יושבת איתה באיזה פאב, שתינו שתויות מספיק בשביל שנוכל להבין מה השנייה אומרת, אבל אני לא צריכה להגיד כלום כי כל מה שהיא מספרת לי מתחבר כל כך מהודק שאין לי מה להוסיף. לואיס תמיד היתה אישה מכף רגל ועד קודקוד ראשה, ולעומת שנים קודמות בהן היא פחות דיברה אליי, הפעם היא שיחקה אותה, גם עם אלבום שלא מורכב כולו משירים שבעיניי נחשבים טובים. בעידן האחרון שבו סלבריטאיות מדגמנות סחבקיות פלסטית של האשטגים ופרגונים, זו לואיס שמרגישה הכי כנה ומזמינה, זו שמספרת את הסיפורים ולא מתביישת גם להשחיל בדיחות בין לבין כדי שלא ניקח אותה יותר מדי ברצינות, זו שמעודדת אותנו להיות נשים עם מגרעות כל-כך אמיתיות שהן אפילו יפות. חוץ מזה, 
פאולין דה טראגון הצרפתייה חשבה שאת הקריירה שלה היא תתחיל ב"כוכב נולד" הצרפתי בשנת 2014, אבל המצלמות וההוראות שהיא קיבלה תוך כדי שמיסגרו אותה בתוכן גרמו לה לבחילה קלה מהתעשייה ("תעשי את הטוב ביותר, אבל תשכחי ממי שאת" היא שרה בשיר Radio Girl). היא הייתה בטוחה שהיא לא תעבוד במוזיקה בחייה, ואז נכנס המוזיקאי אקסל קונקטו לחייה. היו לו כמה שירים מתחת לחגורה, הכל היה מוכן, הוא רק היה צריך שמישהי תפיח בהם רוח נעורים והיא מבחינתו הייתה הבחורה המושלמת למשימה.
הזיקית הניו-זילנדית חזרה השנה עם אלבום נהדר, עם אותם מיתרי קול בעלי 1,000 הפרצופים ומנגינות גיטרה אקוסטיות שעושות נעים במערכת העיכול. להארדינג יש פינה קטנה ששמורה רק לה בלב שלי. היכולת שלה לשחרר את המודע שלה לגמרי מפליאה אותי בכל פעם שאני קוראת את המילים שלה; הכישרון שלה להפוך את גווני קולה על עצמם וליצור מהם מנגינה קוהרנטית גורם לי לקינאה מתוקה; המוזרות שהיא מטפחת באגביות שהופכת אותה לטבעית. כולם בתוספת הפולק הקליל שלה עושה את הארדינג לאמנית שאפשר לצפות תמיד שתוציא איזה ארנב מהשרוול ותצליח לקלוע למטרה אל הפינה הקטנה הזו ולכבוש אותי.
זו היתה השנה של הגנבים הגדולים, אין ספק. הם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים השנה, אבל זה הרגיש שזו השנה שבה הם סוף סוף פרצו והפכו לשם בפיהם של הרבה יותר מאזיני אינדי. זה התחיל עם U.F.O.F והגיע לשיא עם הסינגל Not שרק התעצם בכל פעם שביצעו אותו בהופעה חיה באיזו תכנית. זו הייתה השנה שלהם לגמרי, והם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים, אלא לקחת כמה שירים מפה וכמה שירים משם והיה יוצא להם אלבום חזק יותר, במקום שניים עם חלקים שלפעמים פשוט העברתי קדימה. למזלם יש את אדריאן לנקר וקולה הנהדר שיכולה לשדר ייאוש ומתיקות בו-זמנית, יש פריטות גיטרה שחוזרות על עצמן ובכל זאת נשמעים אחרת בכל פעם שהלולאה חוזרת אל הפקודה הראשונה שלה ויש את השפה הציורית שיושבת כל כך יפה על חלק מהשירים.
מריון ברונטו הצרפתייה קראה לעצמה בשם במה טיפה הזוי, בשפה המדוברת אפשר לתרגם אותו ל-"כריש עירום", אך מסתבר שזה היה גם כינוי שנתנו לזונות זקנות בצרפת הרומנטית. ברונטו אינה זקנה, לא בגוף ולא בגישה המוזיקלית שלה. להיפך, היא הרבה יותר מרעננת עם הדרים-פופ סיקסטיז שלה, מוזיקה שיכולה לשמש כגלשן על גלים רגועים של חולמניות שהרבה עשו לפניה אבל לה זה עבד באופן הרבה יותר שלם. השנה יצא שנברתי הרבה בעולם הפופ הצרפתי, חזרתי ללמוד את השפה כדי שאוכל להבין יותר את המילים ואז עמיחי הכיר לי את האמנית הזו, אותה ראה מחממת את אנה קאלבי בפריז. את השפה הצרפתית תמיד אהבתי, והיא יושבת כל כך יפה על החשמל הגלשני של ברונטו וקולה הא-מיני שמשווה למוזיקה שלה מיניות מיוחדת במינה.
האם זו באמת העבודה הטובה ביותר של אנדרו בירד? אני לא יודעת, אבל מאז "Break it Yourself" שיצא ב-2012 בירד עושה חזרה מכובדת ביותר לדירוג אלבומי השנה עם עוד יצירה מתוחכמת במיוחד, אותו משבר אקזיסטנציאליסטי אבל עם הרבה יותר תיבול של הומור. אבל עזבו את משחקי המילים המדהימים שגרמו ללשון ללכת לאיבוד בתוך השיניים שלי, יש פה את הכינור איתו בירד טווה מנגינות קלילות (כמו בזו שאני מפזזת לה ברגעים אלה Olympians), מושך אותן מספיק בשביל שיהפכו לכלי סנטימנטלי-מלנכולי (כמו ב-Archipelago) או פורט עליהם מנגינות אקוסטיות נעימות (כמו ב-Manifest). אה, ואל לנו לשכוח את השריקות. הו, כמה אני אוהבת כשאנדרו בירד שורק!
נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה, תמיד את השילוב האינסופי הזה בין תהומות שחורים לבין הדברים הטובים שהיא מוצאת בשביל להישאר עם הראש מעל פני הים; בין הרגעים שגורמים לנו להאמין בכוכבים לבין אילו שבהם לא משנה כמה ינצנצו הם ייעלמו מעינינו; בין רגשות של FOMO לבין הסטטויות שמשום מה יכולה למגנט ביעילות את התחת לכס חוסר המעש. נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה ולכן היא העלתה אותה בשלב נוסף יחד עם לחנים מתוסבכים: השירים לא אחידים מבחינת המבנה שלהם, חלק נשברים באמצע מבחינת הלחן, אבל מה שנשאר זה השיר הזה באלבום שמצליח לשבור אותי לגמרי ולהפוך אותי לתמיסת מלח נזילה ללא פרצוף. השנה זה היה "Movies", שיר ששמחתי לשמוע מבוצע בלייב בברלין, בהופעה שראיתי עם ארז סובל, 
כמו שמו הקופצני של האלבום, כך זורם האלבום מרוח שטות אחת לאחרת, ואני מקווה שאני קולעת פה למטרת היוצרת הפינית, כי אין לי שמץ על מה היא שרה. משמיעה ראשונה הקול של קלמטי נשמע לי כל כך מושלם לז'אנר הפופ האלטרנטיבי (או איך שלא קוראים לז'אנר אליו היא משתייכת) שבא לי שהיא תיקח שירים של אריאל פינק ותתן לה את הפרשנות המקסימה שלה; שתתרגם אותם לשפה הפינית שיושבת כמו מכסה הסיר המושלם ללחנים המשתנים בקצב הציפור הזו שעשתה "מיפ מיפ" בלוני טונס; שתגיש אותם כמו שהם תמיד היו צריכים להיות מוגשים.
לקח לי זמן להתרגל לקול של סטיין, לסלסולים, לאנפוף בכל צליל של נ', אבל נשארתי כי קשה לי שלא להישבות בקסמו של אלבום שנשמע כולו כמו אגדת חורף, כמו רומן אנגלי מהמאה ה-19 המקריא צבעים של טבע, המעביר זמן ארוך ואיטי שנספר בעונות, שמוציא מבעד לנוף דמויות נסיכיות וחיות אצילות.
רוב הסינגר-סונגרייטרים עברו בחייהם המקצועיים איזו תקופה של אמונה. לבוב דילן היתה תקופה בה הוא ענד צלב על אוזנו, פטי סמית' אף פעם לא התביישה לעשות רפרנסים לסיפורי תנ"ך, בין אם מרדה או מאמינה, ולניל יאנג היתה תקופה שבה הוא האמין בסינתסייזרים. כמו הגיבורים שלו (ושלי), גם קווין מורבי הרגיש צורך עמוק לבחון עניינים ברומו של ריבונו של עולם, במטרה למצוא איזו מטרה בחילוניות האומנותית שלו. לאלבום שלו הוא הוסיף גוונים ישועים של גוספל, ואת האלמנטים הדתיים הכניס בתוך אירועי יום-יום במילים פשוטות שבפיו של מורבי נשמעים כמו שירה אדישה, והתוצאה היא מורבית טיפוסית. האלבום הזה קיבל מקום יותר גבוה ממה שמגיע כי השנה זכיתי לראות את מורבי בהופעה חיה יחד עם ידידי היקר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה", ואפילו שוחחתי קלות עם אדון האדישות בעצמו והוא התברר כמתולתל מתוק אמיתי. הקסם האמיתי של אלבומי הסינגר-סונגרייטרים מתגלה בצורה הכי אפקטיבית כשהם שרים את אותם בלייב, ומורבי לא היה יוצא דופן.
זה לא סיכום שנה שלי בלי פינת "אלבומים שארז סובל הכיר לי". שאנה קליבלנד, מייסדת להקת La Luz, אשפית פריטות גיטרה, מספרת הסיפורים שעשתה דרך עד לקליפורניה כדי לספר עוד, נסיכה שגלשה לה על גלים שונים של מוזיקה ובאלבום הזה דווקא עשתה סיבוב פרסה וחתרה לבדה אל תוך הלילה.
הקול של אמבר וובר, החצי הנשי בצמד שהוא Lightning Dust, הוא שילוב של שינייד אוקונור עם המתיקות של הופ סנדובל. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל האווירה המלנכולית של המוזיקה ברקע, עליה היא אחראית יחד עם בן זוגה, ג'וש וולס. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל המילים, שגם ברמיזות יכולות להיות מדוייקות מספיק בשביל שהמנגינות יישמעו אווירתיות כמו שהן. מה שבטוח וובר היא כוח ווקאלי שנשאבתי לתוכו מהקשבה ראשונה ל"Led Astray", ושמחתי כל כך לגלות שהאלבום שומר על איכות מלנכולית קסומה לכל אורכו.
חן: אנדי שוף הוא אהבה שבלב מכיוון שהוא הגיח לאוזניי בהפתעה מיוחדת וחשף באוזניי קלפי הזדהות חדשים שלא חשבתי עליהם לפני כן, ובכך כבש את השריר המפמפם הפרטי שלי.
את סם כהן, מסתבר, הכרתי כבר הרבה זמן, הוא אחראי על אחד מהשירים האהובים עליי ביותר: Breeze, אותו הוא כתב כשהוא תיפקד כסולנה של להקת Apollo Sunshine. מאז השמיים לא היוו לו גבול, יותר הקרקע, שם הוא נשאר עם הרכבים קטנים משלו כמו Yellowbirds' אלבומי סולו, גיחות באלבומים של גדולים כמו קאס מקקומבס ונורה ג'ונס, ושיתופי פעולה עם מפיק-העל דיינג'רמאוס.
לפטריק ווטסון תמיד היה הכישרון המיוחד במינו לרקום חלומות מחומרים מיוחדים משלו. בעשור הקודם האיורים המוזיקליים שלו היו יותר אבסטרקטיים, וככל שעבר יותר הזמן הוא הפך נגיש יותר, בלי להתפשר על הגוונים הבהירים ביותר שבונים את העולמות בהם היינו רוצים לחיות. לכן כשהוא מתחיל את האלבום עם שורה כמו "Somebody wake me up" זה פשוט שובר את הלב כי הרי ידוע שהאמן הזה ניזון מפירות התת-מודע, ואם הוא יפקח רגע את עיניו, מה יישאר ממנו?
אמנית כלי ההקשה האנה אוסטרגראן הגיעה מסצינת הפסיכדליה השבדית עם אלבום מאתגר מעט, לפחות לאוזניים שלי. לופים של סאונד פסיכדלי-רגאיי-הארה-קרישנה חוזרים על עצמם ומקבלים בכל פעם גוון אחר, לפעמים מתווסף איזה סאונד מלודי יותר, לפעמים זה נשמע כמו רעש הקשתי סטטי, אבל תמיד תמיד מותח את השרירים של הדמיון הלאה, תמיד התנחל טוב בדרכים שעשיתי מחיפה לתל אביב עד לפני כמה חודשים.
איך זה שת'ום יורק תמיד יודע לשים את האצבע ולהצביע איתה על המקום הכי מדויק בעולם שכל-כך רחוק ממה שהוא עושה? איך זה שאמן שזוכה לעשות בחייו את מה שהוא רוצה והוא אשכרה טוב בו, אחד שיכול להרשות לעצמו לחיות ולטייל בכל מקום בעולם, איך זה שהוא יודע לכתוב את השגרה המפרכת כל כך טוב? אין לי שמץ של מושג, אבל השנה הוציא יורק את האלבום הכי מחובר שלו, אחד שרוקד על פקקי התנועה, אחד שמרכין ראש מול הפלדה המחניקה של בנייני המשרדים, אחד שבו יורק אסף צבעים מעושנים כדי לצייר אפרוריות שמכסה את הרעיון של עבודה, אחד שמתאר בעזרת צלילים מטאליים את החיים שרודפים את כל אלה שנמצאים במצב של שיעבוד תמידי לשעון המובן מאליו. נשאבים ע"י העיר. ע"י העיר. ע"י העיר.
תסמכו על גיא גארווי שיצליח בו-זמנית לבטא את כל מה שטוב ורע בעולם הזה. הוא לפעמים ירמוז על כל זה דרך רפרנסים בריטיים; לעיתים הוא יחבר את מה שהוא מרגיש עם כמה משחקי מילים של משוררים גדולים; לפעמים הוא ישאיר את הכל פתוח לפירוש כשבעצם הכל לקוח מהחיים הפרטיים שלו ואת כל הכלים הנ"ל הוא יחבר לכדי יצירה שתסביר שהכל רע, אבל בואנה, יש אהבה וזה מעניק כל-כך הרבה טוב.
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2015
מקום במצעד האלבומים של 2012
מקום במצעד האלבומים של 2012
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2016
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2018
מקום במצעד האלבומים של 2015
מקום במצעד האלבומים של 2017
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2013
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2013
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2017
מקום במצעד האלבומים של 2016
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2015
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2018:
רוצה:
רוצה והימור:
מאוד רוצה:
רוצה:
רוצה:
רוצה:
רוצה:
מי שאני רוצה שיזכה:
himandshe 