גיבור-על: על הסרטים של ג'ף ניקולס

jeffnichols_BTS.jpg

בראיונות לסרט "הסיפור של מאד" (אותו כתב וביים ג'ף ניקולס), שאלו את ריס ווית'רספון ומת'יו מקונוהיי מה היה גורם המשיכה שלהם, שני שחקנים ברמת סלבריטאיות גבוהה, לעבוד על סרט אינדי-שמינדי כזה. הראשונה ענתה שהיא מעולם לא קראה תסריט שמתאר את הדרום ממנו היא באה בצורה כל כך מושכת ועדינה. השני אמר שהוא יותר נמשך לדמות של מאד, מישהו שנאמן בלי תנאי לאנשים שהוא אוהב. את מייקל שאנון שאלו למה הוא חוזר לעבוד בכל פעם עם  ג'ף ניקולס (הוא כיכב בשלושה, שחקן משנה באחד) והוא ענה שבכל פעם ניקולס יוצר משפחה קטנה, ומכניס אותה לבית שלו ושל הוריו לארוחות והפסקות, הכל אצלו ללא יומרה עם נטייה להצטנעות סקסית (הערה שלי). שלושת האימרות הללו אולי מסכמות בצורה הכי מדויקת את הסרטים של ג'ף ניקולס, הכותב-במאי שהפך להיות אחד האהובים עליי. הוא אוהב את הדרום האמריקאי, ומאכיל בכפית כל אחד שמסתכל על הצד הזה של ארה"ב בעיניים רומנטיות. הוא עדין בתיאור שלו של האנושות, תמים בהרבה מאחרים ותמיד עם עם רגליים מקורקעות שיודעות מהם המקורות של רובנו. כדי להבין את גורם המשיכה שלי אל הסרטים של ניקולס, הנה פוסט המלצה על ארבעת סרטיו של היוצר המחונן.

אין פה ספיילורים, גם לא הוספתי טריילרים כי לאחרונה אני שמה לב כמה הם יכולים לפעמים להרוס סרטים ולפעמים אפילו להרוס הפתעות שחשובות לחוויה של הצפייה בסרטים.

1. הסרט את שמו לא תרגמו לעברית -"Shotgun Stories"

shotgun בקצרה: סיפורם של שלושה אחים, לכל אחד שם שמשמעותו היא "ילד". לאחר שהאבא שנטש את השלושה בילדותם נפטר, נוצר מערבון דו-קרב בין שתי קבוצות של אחים.
למה לראות:  קודם כל – הדרומיות. שלושת הגיבורים הילדיים של הסרט אינם חכמים במיוחד, הם דייגים פשוטים שלא יודעים הרבה על החיים וככאלה הם פועלים בעיקר מהרגש ומהנאמנות שיש להם אחד לשני. הנאמנות הזו אמנם קוסמת בעיני הצופה, אבל היא גם הגורם המרכזי שמביא למלחמה שכהרגלה תובעת לעצמה כמה קורבנות ולקחים אישיים. בתוך הדרומיות הזו הציג ניקולס את הפשטות, את החיים הצנועים שלא מצריכים יותר מדי משאבים, את השקט מסביב ואת התכונות האנושיות החיוביות שטבועות בכל אחד מאיתנו.
השמות הבנאלים של הדמויות מראים כמה לא חשוב איך קוראים לכל דמות, כי בסופו של דבר יש את הילדים האלה בכל אחד מאיתנו.
דבר שני: מייקל שאנון, השחקן חוזר לשחק בכל אחד מהסרטים שלו, ולכן גם יהיה מוטיב חוזר פה. מי שראיתי אותו בהתחלה כג'נרל זוד אימתני משחק ייאוש, כעס ואכזבה מהמקום הכי פנימי ושקט. יש בסרט הזה הרבה דרמה, אבל היא נעה על מים שקטים בזכותו של השחקן בעל העיניים האניגמטיות.
למה הוא יכול להיות בעייתי: האיטיות שלו, יותר מאשר עלילה, הסרט הזה בא לתאר סיטואציה, מקום ואת מה שעובר על דמויות של היום-יום.

2. "סערת רוחות" – "Take Shelter"

take_shelterבקצרה: אבא למשפחה מתחיל להזות ולחלום על חזיונות אפוקליפטים שונים המאיימים על שלום ביתו. ככל שהחזיונות הופכים שכיחים יותר, כך האבא מאבד את היכולת להבדיל בין מה שאמיתי למה שלא.
למה לראות: כמו השמן המטפטף בסיוטיו של הדמות הראשית, ככה צצו זרזיפים של חשש  בליבי מפני המדע בדיוני בזמן הצפייה הראשונה שלי בסרט. ישנם סרטי מד"בי רבים אשר מתחילים כסיפור פשוט וברגע שהסרט הופך על-אנושי, הם מאבדים כל נגיעה למציאות וכל הסיפור שסופר בהתחלה הולך לאיבוד,  זה לא המקרה פה. הסרט לא סטה מקו העלילה, הדמויות השתנו במקביל ישר אליו, והסיפור נותר נאמן לנושא האמיתי של הסרט והיא הדאגה שיש לאב לביטחון הבית והמשפחה שלו, ולא רק זה, הסרט גם מנסה לתאר כיצד מחלה נפשית נראית מנקודת מבטו של זה הלוקה בה. הסוף המוזר יכול בקלות לגרוע מטיב הסרט, אבל כמו שהוא מוזר, ככה הוא פתוח לכמה פרשנויות שיכולות לעשות את הסרט אפילו יותר יפה ונוגע ממה שהוא.
שנייה, לא דיברנו על מייקל שאנון שהופך עוצמתי יותר ככל שהסרט מתקדם, מבחור נורמטיבי הוא הופך למשוגע שהצופה תמיד מאמין לו וככה הוא גם בוכה נואשות ככל שהוא נהיה נואש יותר. אומרת את זה מניסיון אישי של עיניים צורבות כשהתחילו הקרדיטים להופיע בסוף הסרט. בנוסף מתחיל סיפור האהבה של ניקולס עם השחקנים שחוזרים אצלו בסרטים, ביניהם גם כמה מ"התיקון", הסדרה שעונתה הראשונה היא הדבר הכי טוב שקרה על מסך הטלוויזיה שלי. הפעם זה ריי מקינון, כותב העונה הראשונה המושלמת עלי האדמות שמאז אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.
למה לא לראות: שוב, ניקולס אוהב סיפורים, אבל בשביל לא לשכוח את הדמויות בתוכם הוא מעדיף לעשות סרטים בקצב איטי. לפעמים הסיטואציות חוזרות על עצמן, אבל בכל אחת יש מן ההעצמה, וההתקדמות האיטית עושה את השיא הגיוני יותר.

3. "הסיפור של מאד" – "Mud"

mud_ver3בקצרה: סיפור מושלם עם דמויות מושלמות ושחקנים מושלמים כשברקע הפסקול המושלם. שיט, לא יצא לי מתלהב מספיק. שני ילדים תכולי עיניים פוגשים על אי נידח בחור מיוחד בשם מאד. לא רוצה לספר יותר מזה, תתאהבו בעצמכם.
למה לראות: ג'ף ניקולס חזר למקום הולדתו, ארקנסו, ובצילומים מרהיבים נותן מעט מן הכיעור העירוני שלה, והרבה מהאקזוטיות של המקום. בעזרת הפסקול הוא לא רק מתאר אורח חיים דרומי, הוא מכניס אותו בתור דמות, מן אימא שעוטפת את הדמויות ושומרת עליהם בין גבולותיה.
הכוכב של הסרט הוא טיי שרידן המשחק את הדמות הראשית, אליס, ילד שהרעיון התמים שלו לאהבה מתנפץ מול עיניו והוא נלחם כדי להדביק את השברים חזרה. הדמות המסתורית של מאד נחשפת, ולמרות שהסיפור שלו די מוכר למי שאוהב את הז'אנר הזה גם בספרים, קשה שלא להתרגש יחד איתו ככל שעוד דברים עולים לפני המים וצפים על פני השטח. מת'יו מקונוהיי היה האדם שניקולס חשב עליו כשהוא כתב את התסריט עוד בימי הקולג' שלו, וכמה שהוא צדק בליהוק הזה, אין שום יומרה במשחק שלו בסרט הזה, שום ניסיון להיות משהו גדול ממנו. הוא הופך למאד בשיניים, ברגליים ובגישה וקשה לא להתאהב בו תוך כדי הסרט. ריי מקינון חוזר בתפקיד האבא המופנם, שרה פולסון משנה גוון והופכת לאימא דואגת, ריס ווית'רספון גרמה לי לבכות מסה"כ מבט שהיא מחליפה יחד עם דמותו של מקונוהיי והסוף מושלם. רוצים שאחזור על עצמי? סבבה, אז הסרט הזה מושלם.
רגע, אבל מה עם מייקל שאנון? הוא משחק פה דמות מאוד קטנה, אבל גם בתור הדוד המגניב הוא אחלה. תודה לניקולס שכתב לו תפקיד גם בסרט הזה.
למה לא לראות: מושלם.

4. "ספיישל חצות" – "Midnight Special"

midnight-special-posterבקצרה: ילד בעל יכולות מיוחדות נחטף והרשויות מנסות לתפוס את החוטף ואותו. אם אני אספר יותר זה יהרוס את הסרט.
למה לראות: איך אני מתחילה לתאר סרט בלי להרוס אותו? אני אנסה ממש טוב. אז ככה – יש הרבה חורים בסרט, הדמויות המשניות לא מגלות הרבה על עצמן, ואפשר בקלות לקרוא להן דמויות שטוחות. לכן חשוב להקשיב ולהיות מרוכזים ולגמוע כל פרט ופרט עד היסוד כי אחרי זה יהיה אפשר להיעזר בהם כדי לצייר את התמונה הגדולה, וכמה כיף היה לי להשלים את הפאזל כדי להבין כל דמות ומניעיה.
הצלחתי לסבול פה את אדם דרייבר, שעדיין לא מובן לי ההייפ סביבו אבל היי, הוא אחלה קיילו רן, ניתן לו את זה.
יש פה סיפור על נאמנות בין שני חברי ילדות, מוטיב חוזר אצל ניקולס שמקסים אותי בכל פעם מחדש. יש פה סיפור על בן ואבא ומערכת היחסים שלהם, אחד לפעמים בוגר יותר מהממונה עליו, השני תמיד יראה בו ילד שצריך להגן עליו. זה סרט מדע בדיוני שבמקום להתמקד בעל-אנושי יורד אל הפינות הצמודות ביותר לקרקע, כי בסופו של דבר, גם אם אנחנו חיים בעולם מיני רבים, אנחנו עדיין אנשים ומה שמיוחד בנו זה הקשר שאנחנו יוצרים עם אחרים.
ג'ף ניקולס קיווה שהסרט הזה יתקבל בבתי הקולנוע בזרועות פתוחות, אבל זה לא קרה, אני מניחה כי זה בגלל שלא היו פה מספיק פיצוצים ומלחמות, הדברים שבדרך כלל מושכים את הקהל הרחב לקולנוע. באסה לו, אבל קצת כיף לי כי אדם שמצליח בקופות נוטה לאבד את דרכיו העמוקות והמקוריות להגיע ללב הקהל הקטן שלו.
לא יודעת אם צפיתם את זה, אבל יש פה גם מייקל שאנון. הוא מתחיל את הדקות הראשונות של הסרט בתור מישהו אחד וממשיך בתור מישהו אחר. בגילוי אחד הסיפור הופך למשהו אחר לגמרי ומדמות שאנחנו נוטים לא לחבב, הוא משנה צבעים לגמרי. איך מישהו עם פרצוף כל כך מאיים מצליח לרגש במבט אחד? מייקל שאנון, גבירותיי ורבותיי. הילד ג'סטין ליברר הוא פלא, ג'ואל אדגרטון שראיתי אותו בעיקר משחק מוזרים ומפחידים הוא החבר הכי טוב שכולנו רוצים/צריכים וקירסטן דאנסט מדהימה כהרגלה.
למה לא לראות: כי צריך להתרכז, להכיר את פועלו של ניקולס ולהבין דברים ממוטיבים חוזרים אצלו בשביל להבין את הסרט.

בתחילת השנה הבאה ייצא הסרט "לאבינג", סיפור אמיתי על זוג מעורבב-גזעית שרוצה להפוך את נישואיהם קבילים חוקית לאור זאת שהמדינה לא מכירה באהבה בין לבן לשחורה. ניקולס הבטיח שהסרט לא יהיה מונע פוליטית אלא יותר ייכנס אל תוך התהליך הנפשי של בני הזוג, ובקטע הזה אני סומכת עליו במליוני האחוזים.
ניקולס צמא להכרה, הוא לא מתבייש להגיד את זה בראיונות. יכול להיות שהשנה הוא יקבל פסלון מוזהב שיביא לו אותה, אני רק מקווה שזה לא יגרום לו לאבד את הדרך הצנועה שלו לליבם של כמה כולל אותי.

ועכשיו: תמונה משותפת של הניקולס והשאנון.

midnight.jpg

המשך שבת נפלאה,

חן

המוות נאה להם – על "The Handsome Family"

creps_jellyfishlores

שני נאהבים שכבו מחובקים בעמק, המקום בו בולי העץ חלולים ואפשר להסתתר מפני הרוח הנושבת בין העשבים הגבוהים. כשהם מוגנים מכל מקום ואפילו הרוח לא יכלה לגעת בהם, יכלו השניים להחליף ביניהם מחמאות כמוסות ומילות אהבה הממלאות את החלול באור. האחד אמר לאחת "את השמיים שלי, האוויר ממנו אני גומע בשביל לנשום, אני מרגיש אותך נושבת בתוכי כמו הרוח בין העצים." האחת אמרה לאחד, "אתה הפנינה הסודית שלי, חוט מקושט בחרוזי זכוכית. אתה כוכב זוהר שאני שומרת בצנצנת, להגן עליו מפני הרוח בין העצים." מיד אחרי התחלופה הנרגשת הוציאה האחת סכין מנצנצת ודקרה עצמה בחזה החיוור שלה, הדם זרם ממנה על האדמה וצבע אותה באדום המהול בתשוקה, אהבה ויופי. האחד לא בזבז זמן, הוא הוציא את אותה סכין ודקר את עצמו, להבטיח את מקומו הנצחי עם אהובתו בעמק בו בולי העץ חלולים ואפשר להסתתר מפני הרוח הנושבת בין העשבים הגבוהים. זו לא פיסה של חדשות, לא כותרת שאמורה להסעיר אלפים, זה רק סיפור פרי מוחה של רני ספארקס אליו חיבר ברט ספארקס מנגינת גיטרה פשוטה.

דם ומוות הם מוטיבים חוזרים בשיריהם של "The Handsome Family". בין עשבי היסטוריה גבוהים אשר השקו נוודים ומספרי סיפורים שנים על גבי שנים, נעים חברי ההרכב הראשיים, ברט ורני ספארקס, בעמק שגם רוח המיינסטרים לא יכולה לפגוע בהם. היא נשבה בשערם של בני הזוג הנשואים פעם אחת, לאחר שטי-בון ברנט עשה את ההחלטה הכי נכונה לגבי שיר הפתיחה לסדרה ה-אז-רק-מבטיחה "בלש אמיתי", ובחר ב-"Far from any road" להתנגן בזמן שתמונותיהם הנשרפות של מת'יו מקונוהיי ו-וודי הארלסון הידרו את המסך. בשיר אחד של כמעט 3 דקות הצליחו בני הזוג ספארקס להשרות את האווירה הגותית שניק פיצולטו כתב לפרקים של שעה, רצועה שהחזירה צופה מפקפקת-מקונוהיית כמוני לחזור ולצפות גם בפרק השני. מאז, אם לא הבנתם, הלהקה היא הרבה יותר משיר אחד בשבילי.

ברט במקורו מטקסס, רני מלונג איילנד, שניהם נפגשו בניו יורק במהלך לימודי היסטוריות של מוזיקה, ספרות וציביליזציות. ברט תמיד רצה להקים להקה, אבל לא היו לו את המילים וכאן רני נכנסה לתמונה והביאה מעולמה הגותי הפנימי להעביר עלילות במעטפת של פולק, קאנטרי ובלו-גראס. בהתחלה הם פעלו בשיקאגו, לאחר מכן הם עברו למקום עם השם הכי מתוק בעולם: אלבקרקי, ניו מקסיקו, הבית המבודד שלהם עד היום, הרחוק מכל סצינת המוזיקה העכשווית. במשך עשרים שנות הקריירה שלהם, הוציאו הזוג ספארקס עשרה אלבומים, האלבום ה-11 יצא  לפני כמה ימים (!!!!). הם ידעו ביקורות טובות מאז הם הוציאו את "Through the Trees", האלבום החזק ביותר שלהם בעיניי. הם טעמו קצת ממתיקותה של ההכרה, אך היא לא היטיבה עמם. ברט ספארקס סבל ממאניה שגרמה לו להאמין שהוא כתב את הבריתות הישנות והחדשות, ודיפרסיה שהוציאה מפיו ציטוטים על גבי ציטוטים של ניטשה במסדרונות בית חולים לחולי נפש. גם לרני לא חסרו הבעיות הנפשיות, והיא בחרה להשתקם מהן דרך כתיבה וציור.

מעל כל הבעיות הגדולות וההצלחות הקטנות, בני הזוג ספארקס לא ויתרו ולו לשיר אחד על הסגנון המיושן שלהם. הוא כותב מנגינות המבוססות על לחנים מסורתיים של עבר, היא חוזרת בכל פעם מספר מאות אחורה לימים של אדגר אלן פו, מארי שלי ואן רדקליף. שניהם ביחד בנו אלבומים גדושים בסיפורים קצרים הכוללים בתוכם  עלילות אימה פשוטות, תיאורי נוף מושקעים ולפעמים אפילו שורה אחת שהופכת את כל השיר על כנו והופכת אותו למחריד או מפחיד או שניהם בו-זמנית. מספיק להקשיב ל-“Through the Trees” בשביל להבין מה טיבה של הלהקה מבחינה מוזיקלית אך מבחינת הסיפורים יש גיוון – מאישה שמרעיבה את עצמה למוות בעוד החיים ממשיכים בחוץ, ילד שהמים קוראים לו לשכב בתוכם ולצלול עד שהאדמה תנשק אותו לגבר אובססיבי המחפש את סופו של בור שאין לו תחתית. עולמם של "The Handsome Family" הוא קודר, אבל בתוך כל הרע ישנו יופי שלא מגלים לנו במסכים השונים של הקיום. "אינך יודעת שזה אנושי להרוג דבר יפה?"  שואל הדובר בשיר “A Beautiful Thing”, ואין זה נחמד לדעת שהאנושי יכול ליצור משהו כל כך יפה ממוות?

המשך שבת נעימה,

חן

בשורה אסקפיסטית מנוסחת ע"י עוד 3 אלבומים

זה לא נעים להתבכיין, לי זה מרגיש כאילו אני נותנת לרחמים עצמיים להשתלט עליי במקום להסתכל קדימה ולחשוב על פתרון. אבל המחלה האגואיסטית הזו השתלטה עליי יותר מכל לאחרונה, וגררה אחריה עוד ועוד בריחות אל עולמות אחרים בעזרתם של סרטים, מוזיקה וספר אחד של הנרי דייויד ת'ורו, "וולדן", שדרכו אני בונה יחד עם הסופר בית במקום מבודד ונהנית מזמן איכות הרחק מתל אביב וכל שחקיה עמוסי הבניינים המכוערים. במסגרת מס' 1,000,231 של בריחותיי, נתקלתי בסרט בשם "Mud", עם גיבור פרטי שלי בשם ריי מקינון וגם מת'יו מקונוהיי שלמדתי לחבב אחרי שראיתי אותו בדמות; סרט שכולו מושתת על אווירה דרומית אהובה וסיפור די פשוט עם אנשים פשוטים, גם מסוג אלה שאני אוהבת. בסיומו של הסרט, אחרי מספר לא מועט של דמעות התרגשות והזדהות, ישבתי וכתבתי עוד חצי פרק לספר שלי ועדיין בוער בי הרצון לכתוב אז הנה שלושה אלבומים שעזרו לי גם לברוח, כשבאחד מהם ישנה גם פסקה מהספר שנכתבה בהשראת אחד מהאלבומים.

Weyes Blood – The Innocents

a2577323713_7נטלי מרינג היא אישה כלבבי מסיבה מיוחדת במינה: חלק מהכתיבה שלה נובעת מסופרים ומשוררים אמריקאים קלאסים. גם שם הבמה שלה נובע ממשחק מילים עם שם של נובלה פרי ידה של פלאנרי אוקונור (שעוד לא קראתי, בושה וכלימה). וויז בלוד היא אמנית כלבבי מסיבות רבות: הקול העמוק שלה, אותה היא מטביעה בתוך מחשב מדי פעם ובכל זאת משרה עליו רוחניות של כנסיות בהן הדת היא כאב וניצחון עליו. הגיטרות בשיר הראשון, "Land of Broken Dreams", כבר מכתיבות את הלך הרוח של האלבום, ובקולה היא מספרת על אמריקה שהחופשיות עליה מושתתת על העובדה שאפשר לכתוב עליה כל מה שרוצים. שמעתי את האלבום הרבה בזמן שקראתי על מסעותיו של ג'ון סטיינבק בארה"ב, והיא הוסיפה עוד שכבה אישית יותר לספר שבו העדיף סטיינבק להימנע מלכתוב על יותר מדי קשיים רגשיים. בעוד פרס סטיינבק אמריקה מגוונת בשפתו העשירה, סיפרה לי מרינג על אישה אחת מלאה באמפתיה כלפי חברים בצרה והרבה כאב שהיא מעדיפה לגלות רק לכלים כמו גיטרה אחת כמו ב-"Summer" או פסנתר כמו ב-"Some Winters". במדריגל חצי-רובוטי בשם "Requiem for Forgiveness", וויז בלוד שבתה אותי במיוחד, ו-"Bad Magic" הפשוט הכאיב עד מאוד, כאילו אני חלק מהטרגדיה הקטנה שלה. האלבום מ-2014 הגיע לאוזניי רק בשנה האחרונה, ואני מאמינה שימשיך ללוות אותי גם בספרים הבאים ובתקווה גם בדרכים ארוכות יותר ממסלול חיפה-תל אביב-חיפה על כביש החוף היפהפה גם הוא.

The Pines – Above the Prairie

alm97284מספרי הסיפורים ממינסוטה כתבו אלבום שכולו דרכים פתוחות אשר נפרטות על גיטרה עדינה בתוספת של מחווה למשורר אינדיאני שלא הכרתי – ג'ון טרודל. את אמני הקאנטרי אני אוהבת במיוחד כשהם מחוברים לאדמה ממנה הם באים, כשאפשר להרגיש את זה מהמילים והנגינה הפשוטה, וכמובן לחנים שגורמים ללב לרשרש ולהזרים למוח השראה. בזכות האלבום הזה כתובים הרבה פסקאות מהספר שלי, ואני עדיין מקפידה לחזור אליו בכל פעם שאני נתקעת או צריכה להרגיש עוד קצת מהעולם שאני בורחת אליו דרך המילים שלי. להלן אחת הדוגמאות, מומלץ לקרוא עם "Aerial Ocean" או "Sleepy Hollow" ברקע.

"הנסיעה לגרוטסטד לקחה כמה שעות. מגע ידיה של גרייס על צידי הגב שלי כבר היה מוכר ויכולתי לחזור וליהנות מהדרך בין נופים אשר כללו בעיקר שדות חקלאיים. מימין ראינו חממות של צמחים שונים ומשמאל שדה שלם של עצי בננות. לפעמים השטחים השתנו ותפוזים קישטו בכתום כמה ענפים וכך גם הצהוב של הלימונים. שלטים הזמינו אותנו להתארח בעיירות בדרך, אבל לא התפתינו לעצור באף אחת מהן, שנינו רצינו להגיע כבר אל העיר ולמצוא  מקום ללון בו ולתת לחוסר הסבלנות של שנינו לנוח. כשגרייס הייתה כרוכה מסביבי, והרוח עטפה בחמימותה את גופותינו הנוסעות, הרגשתי איך אנחנו יחד עם האופנוע הופכים ליישות אחת. כמו עם ג'רמי על הספה בביתו, יצרנו מוטציה מיוחדת במינה, המרחפת במימדים מקבילים של זמן וגיאוגרפיה; סוד קטן, שגם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים לתאר במילים לאחרים. בידיה כיוונה גרייס את ההרמוניה, כשלחצה על הבטן התכבדתי בביטחון שאיפשר לי לנהוג בזהירות, וכשסמכה יותר על הדרך, ההקלה פלשה לכיוון הרגליים שלי ואפשרה לי להעביר את הראש למצב אוטומטי ולתת לכבישים להוביל אותנו אל היעד. "

     

William Tyler – Modern Country                                                 

william_tyler_moderncountry_review_under_the_radar_thumbאמריקה האקזוטית והיפה יכולה להודות לוויליאם טיילר על שהחזיר עטרה ליושנה. טיילר הוא נגן גיטרה שתרם מכישרונו לאמנים כמו בוני פרינס בילי ולאמבצ'ופ. התאהבתי בו בעקבות אלבומו "Impossible Truth" מ-2013 כשנתקלתי בו בעקבות טעות משמחת ביוטיוב. השנה הוא הוציא את "Modern Country", שכשמו לוקח את הקאנטרי ומשפר אותו דרך הפקה מהודקת של שכבות על גבי שכבות של גיטרות הצוברות תאוצה תוך כדי נגינה ומכסות את העיניים בבדים שכולם נופים פתוחים של כל מקום שרק תרצו. חוץ משמות השירים, לא תמצאו פה מילים אלא רק שירה של גיטרה שתספר לכם על כבישים רחבים, אפשרויות נראות לעיניים עצומות וחולמות. אחרי שראיתי את "Mud" אני מפנטזת על שיתוף פעולה בינו לבין ג'ף ניקולס, מי שכתב וביים את הסרט, אולי על איזה פרויקט עתידי שגם הוא יכבד בסינמטוגרפיה שלו את היופי של דרום ארה"ב.

יש לי בעיה עם לחזור על עצמי, אבל אין מנוס – אני תקועה על ארצות הברית הקלאסית. זה כמו שירי ארץ ישראל היפה והטובה: אי אפשר לדעת אם היא באמת הייתה קיימת, יש בה מן התמימות שאילו הייתה חלק מהטבע האנושי העולם היה יכול להיות טוב לשם שינוי, ולכן אני מעדיפה לחשוב עליה ולא על מציאות שנחשפת אל מול עיניי כיותר ויותר קשוחה וטמאה.

לחיי התגברות על משברים והמוזיקה שעוזרת להגיע לאופק בהיר יותר.

חן

ממתוק יצא נועז – על שלושה אלבומים חדשים

זה אמנם מוקדם, אבל הייתי מאוד קרובה לוותר על השנה הזו, לקרוא לה 2013 פרק ב' ולסגור את הדלת על המוזיקה החדשה. רדיוהד הפציעו והזיזו לי כמה קצוצים, טראוויס חזרו לחיי ונדנדו אותי בין אהבה לאכזבה וקייבמן גרמו לי לתהות אם זו סופה של תקופה, אם הגיע הזמן להשקיע יותר זמן בדיסקוגרפיות של גדולים כמו טום פטי במקום להמשיך ולחפש מנגינות ומילים שיעשו לי שליכטות בלב. לא פלא שאני עובדת בסטודיו לדרמה עם כל השטויות במיץ הכתובות לעיל, כי ברור שתמיד יש משהו חדש לגלות, ויש גם כאלה שחוזרים ויכולים לפוצץ את האוזן מכיוונים אחרים לגמרי. אז הנה שלושה אלבומים שעשו לי טעים באוזניים, שלושה מיני כמה וכמה שאני מקווה לכתוב עליהם בהמשך.

Fruit Bats – Absolute Loser
1461759530685-150x150חמש שנים אחרי ששבה את ליבי עם אלבום פופ מקסים בשם "Tripper", חזר אריק ד. ג'ונסון באדרת שבלי כוונה ממש התאימה לחילופי מצבי הרוח המוזיקליים שלי. הטריפים החלליים מהאלבום הקודם נחתו על הקרקע הפולקית המוכרת יותר מאלבומים קודמים שלו, בתוספת של אנרגיות רעננות ואופטימיות. השובבות המלודית של ג'ונסון נשארה, ומעל השכבות המחממות של הקלידים, הוא הוסיף גיטרות פולק, בנג'ו, פדאל סטיל וכל מה שעושה חם על הלב. בזמנים בהם נמאס מהסיזיפיות המשרדית בה אני חיה בכל בוקר יום חול, ג'ונסון הפיק מוזיקה שעושה את הנסיעות נסבלות, רחוקות ממחשבות על הרשמות/יומנים/בוסים מעצבנים, ונוטות לחזור אל הזמנים היותר חשובים, בין המשימות המשעממות, עם האנשים שמבינים ועושים את הזמן הזה שווה משהו. "Absolute Loser" הוא אלבום שאני בטוחה שיישאר איתי יותר זמן מהקודמים שלו, אחד שאקח איתי גם במהלך השינויים שמתוכננים לי בהמשך, עוד לוזרית בדרך למשהו גדול יותר.

Andy Shauf – The Party
a0278585314_7
אנדי שוף הוא זמר-יוצר שהגיע מהעיירה הקטנה רגינה בססקצ'ואן, קנדה. הוא התאהב במוסיקה מגיל צעיר ולימד את עצמו לנגן על קלידים, פסנתר, תופים וכל מה שבא ליד (חוץ מגיטרה משום מה), והוא מנגן בהם גם באלבומים שלו. באלבום השני שלו, המסיבה של  שוף מלאה בדמויות מוזרות ומוכרות כאחד; קוסם שרק רוצה להיעלם מטווח הראייה של כל מי שנמצא בחדר, בחורה שרוקדת במרכז החדר סתם ככה וגוררת את כולם להסתכל רק עליה, אנשים שעושים עיניים ומפלרטטים עם אנשים אחרים בתזמון הכי גרוע, מכור לסיגריות שמת אחרי שנשבע שזו הקופסה האחרונה שלו או המתבודדים שמביטים מהצד. בעזרת אותם יצורים, הפיק שוף אלבום שנשמע כמו סרט אינדי שעדיין לא יצא, סצינות על גבי סצינות בקצב איטי המאפשר להבחין בכל כוונה, איש וצרה. המבטא הקנדי מוסיף עוד מתיקות וסוג של תמימות אל תוך סצינות שמתרחקות לאט מהסוכר הניגר מהקלידים, הפסנתר מקפץ מסצינה אחת לאחרת ומוסיף מלודיות לכל האליוט סמית'יות שהולכת שם. מרגיש לי כאילו אם אוסיף לדבר עוד על האלבום הזה רק אעשה ספויילרים, אני לא אופתע אם השירים שלו יופיעו בכמה סרטים השנה.

Brass Bed – In the Yellow Leaf
alm98370עוד מקרה נוסף בקטגוריית: "באתי לפה בגלל העטיפה" והאלבום שמילא לי את המחסור בדירהאנטר חדש השנה. זה אלבומה הרביעי של השלישייה מלואיזיאנה ארה"ב, ורק גיליתי אותם עכשיו. האלבום נע בין קטעים של גאראג' רוק, גיטרות ריברב גלשניות והרבה מלודיות שמזכירות ימים לא רחוקים של בראדפורד קוקס שר על תובנות שלו מהחיים, אולי בצורה פחות מחוכמת ושובבה. האלבום מתחיל עם גיטרות בהילוך דחוס ומהיר, אך לאט מתפתח לפרח שגבעוליו נוגים והגיטרות נמשכות ונמשחות לנצח. יש משהו מיוחד באלבום הזה, הפקה מדוקדקת, חיבור בין מילים המספרות על סצינות לפעמים פסיכדליות ולפעמים קשורות לסיטואציה ושכבות על גבי שכבות מחושבות של מוזיקה נעימה לשמיעה. אני תוהה איך הלהקה לא זוכה להצלחה אפילו אחרי אלבום מהודק כזה, שווה שמיעה לגמרי. נסו לפחות את "Yellow Bursts", בשבילי ובשבילכם.

ואם אפשר מילה או שתיים על קווין מורבי, הרב-אמן מלהקת "Woods" ו-"The Babies" שהוציא אלבום סולו בינוני-מתוק השנה, ומתוכו אני שולפת בשבילכם את השיר הכי חזק ששמעתי השנה, הלוואי וכל האלבום היה כזה. גם הקליפ מעולה. אם במקרה מישהו רואה אותי  הולכת ברחוב מהר מהרגיל, זה בגלל שאני שומעת את השיר הזה בריפיט.

לחיי ההרים, המישורים, החיים ומה שביניהם.

חן

אהבה ונחמה – על ההופעה של בריאן ווילסון מנקודת מבט אישית

לפני שבוע קיבלתי וידאו מאימא שלי בוואטסאפ, תמונה נעה מלפני שלושים וכמה שנים (ז"א עוד לפני שחשבו על לייצר אותי) של קרובי משפחה; את חלקם לא יצא לי להכיר, חלק יצא לי להכיר רק כשהזקנה הכתה בהם, חלקם כן הכרתי אך כבר אינם בין החיים וכולם היו צעירים יותר, משפחה אחרת לגמרי. קטע הוידאו עשה לי סוויץ' במוח, הדימר עמעם את מצב הרוח והייתי שבר כלי לכמה ימים. הזמניות של הכל היכתה בי חזק, כל קרוב משפחה שהמצלמה היטיבה להתמקד בו היה עוד הוכחה למה שכולנו כבר יודעים: אי אפשר להתחמק ממוות של אהובים עלינו. כל בעיה הפכה להיות ברומו של עולם, כל מילה רעה אמת גדולה, לא יכולתי להתמודד עם המחשבה של העתיד המובטח לכל אחד מאיתנו בסופה של הדרך ונתתי לפחד לדרוך על כל מה שעמד מולי. בטיפשותי ופחדנותי העדפתי להסתיר את הפחדים האלה מהאנשים שהיו יכולים לעזור לי (הורים ואחים) ובמקום ניסיתי להעביר את זה הלאה דרך תמיכתם של חברים טובים. התמיכה עזרה כמובן, ובנוסף הפחד קיבל טיפול ראוי אמש, תחת ידיהם של משפחת הביץ' בויז המורחבת.

תמונה קבוצתית. תודה לעטר רפפורט הצלמת הנפלאה!

תמונה קבוצתית. תודה לעטר רפפורט הצלמת הנפלאה!

תודות לפקקים בדרך למתחם, הגענו די מאוחר אל המושבים שלנו. הספקתי להגיד שלום וחצי לחברים שיצא וישבתי בקרבתם ובשעה המדויקת של תשע עלו בריאן ווילסון, אל ג'רדין ושאר חברי הלהקה לבמה. הפתאומיות של התחלת המופע תפסה אותי עם הגרביונים למטה, קצת דאגתי כי עמיחי היה אי שם בסיבוב הדאווין שלו (הוא קרא לו כך, לא אני) והתבלבלתי בין הניסיונות להושיב את המוח לנוח לבין העיניים שחיפשו ואיתרו פרצופים מוכרים. את "Our Prayer" כבר פספסתי במודע, אבל "Heroes and Villains" תיקן ואיזן; עמיחי התיישב סוף סוף לידי, השיר שהכי רציתי לשמוע בלייב הוגש על מצע של הרמוניות קוליות שמיימיות ואז הגיע הבלתי צפוי: הצלילים הראשונים של "California Girls" התנגנו, הממטרות החלו לפעול ולא הצלחתי להפסיק אותן. תוך כדי שהמוזיקה הפכה להיות חיה יותר, תודות ללהקה המלווה המצוינת של ווילסון, הלב הדף בחזה כאילו אין כבר מקום להכיל את הכל ונשאבתי לתוך זיכרונות שעלו מעל קו המים. לפרקים עצמתי את עיניי וראיתי את הנוף לים התיכון בבית של ההורים בחיפה, הסנפתי מריח הצ'יפס המטוגן וההמבורגר על הגריל והרגשתי יום שבת בצהריים כשהמשפחה שאז הייתה מצומצמת – ארבעה אחים ואחיות ושני הורים – התיישבה לטקס הארוחה המשפחתית השבועי. לא הייתי צריכה וואטסאפ כדי לראות עוד תמונה נעה מול העיניים, אחת מלאה בתחושה של ביטחון ותמימות שהאמינה שככה זה יישאר לעד.

הלהקה המשיכה לנגן להיטים :"I get Around" ו-"Dance, Dance Dance", ומחשבותיי גלשו לשלושת אחיי הגדולים ובמיוחד לאחי הבכור, מי שחינך אותי מוזיקלית עם קסטות על גבי קסטות, ביניהן גם כמה של הביץ' בויז. נזכרתי בסטנדים הארוכים שלו, באוספים שהקליט, בפוסטרים של אלביס ואז גם בפרקים של "צער גידול בנות" בהם התארחו הביץ' בויז, פרקים שנהננו לראות בחמולה בסלון.  התברר לי המובן מאליו – בריאן ווילסון לא רק אמן ששינה וקידם את הפופ, הוא גם עזר להחיות תמונות יפות מן העבר במוח של בחורה המתקרבת לגיל ה-30.  כמה מדמעות ההתרגשות גם הפכו לזרזיפים של חרטה על כך שאחיי לא נמצאים שם איתי ליהנות מאותם שירים שהלהיבו אותנו כשזה היה רק אנחנו. "Surfer Girl" ו-"Don't Worry Baby" לקחו אותי קדימה במימד הזמן, ואז גיליתי שזו לא הייתה רק ילדות, אלא תקופת חיים שלמה שווילסון טיפח עם המוזיקה שכתב. כשווילסון בישר על הביצוע של "פט סאונדס", אני כבר הייתי בעולם אחר לגמרי וחזרתי אל הקרקע ב-"God Only Knows", השיר האהוב ביותר על עמיחי והתרגשתי בשבילו. מאז המטוטלת הרגשית המשיכה בין חיוכים לבכי מתרגש.

כותב פס הקול לחלקים היפים בחיים. ווילסון בתמונה של עטר רפפורט

כותב פס הקול לחלקים היפים בחיים. ווילסון בתמונה של עטר רפפורט

ווילסון עצמו, כפי שהעידו כולם לפניי, לא היה מלא בכריזמה. אבל את נוכחותו של ווילסון, כפי שניר גורלי כתב יפה, הרגישו דרך המוזיקה. זה לא קל לראות אדם כל כך דגול בוהה אל עבר נקודה לא מוגדרת תוך כדי שלהקה שלמה סביבו חיה ובועטת. השנים והצרות הרבות הוקרנו דרך הסטואיות שלו, עוד פעם הזמניות המזורגגת בצבצה בין נבכי מחשבותיי, אבל ווילסון שבר אותם בכל פעם שהוא הרים ידיים או ריקד קצת עם הרגליים מתחת לפסנתר. הוא לא החליף הרבה מבטים עם חבריו ללהקה, אבל הוא היה שם בתוך כל תו, בתוך כל מילה ולחן, הוא היה המפתח ההרמוני שחיבר בין הכתיבה והיצירה עצמה. בהדרן, כשכולנו התקרבנו עוד לבמה לרקוד לצלילי להיטים ישנים של הביץ' בויז, זיהיתי חיוך ענק שהוא נתן לכל אחד שהעיז להסתכל, ואז ראיתי את האור: אמנם הכל זמני ואין מנוס ממוות סביב, אך יש משהו שלא מתכלה וקוראים לו מוזיקה, והיא שם כדי לזכור את פעם וליצור איתם גם זכרונות חדשים. אני לא חושבת שהייתי מגיעה לרמות אינטנסיביות של חוויה אם הלהקה של ווילסון לא הייתה מנשימה ומחיה מחדש את כל השירים בצורה כל כך מלהיבה. בלונדי צ'פלין הציג לראווה רוקנרול שחי ונושם גם בגיל שבעים, אל ג'רדין תרם בחביבותו ובגנים הטובים שהעביר לבנו, מת'יו, שעזר בתווים הגבוהים ובקולות הביץ' בואיים. היו עוד חברי להקה, אנשים בעלי אנרגיות כל כך טובות כשמרכזם ישב הגנרטור הראשי, הלב הווילסוני שהפריח אלפי לבבות אתמול באמפי רעננה.

עדיין אינני מוכנה ללחוץ על הפליי בשנית ולצפות בקטע שאימי שלחה, אני גם לא חושבת שאהיה מסוגלת לדבר את הפחד הגדול שלי בפני האוצר הגדול בחיי שהוא המשפחה שלי. אולי הם יקראו את מה שכתבתי למעלה ואז זה יחסוך לי חלק מהטרחה, אבל טוב שיש את המוזיקה שתחזיר מדי פעם אל תמונות שבהם גם אני הייתי נוכחת, צעירה וחיה יותר, מאושרת עם עוד הזדמנויות להרגיש כך, הרי המשפחה עדיין פה, היא תמיד תהיה. יש כיעור בעולם, הוא לוקח אנשים ביריות, במחלות ובנסיעות ארוכות אבל ישנו גם יופי עם כרס סבא גדולה, רצון טוב להביא את המוזיקה לקהל הרחב והליכה של דובון איכפת לי זקן וחמוד. בלי זמניות אי אפשר יהיה להעריך את היופי, זה היין והיאנג, לא?

תודה לגיל מאורר שתפס את החיוך הזה

תודה לגיל מאורר שתפס את החיוך הזה

כטוב בעיני המעריצים: על "אקסמן: א(פו)קליפס"

מי שבא בשביל הספויילרים, זה הפוסט בשבילכם!

הסרט החדש בסדרת הפריקוולים של "אקסמן" הוגדר אצלי כהבטחה מעצם היותו סרט של הפרנצ'ייז, עוד הזדמנות ליהנות מאנסמבל דמויות ושחקנים אהובים, עוד חלון אל תוך עולמם העשיר של מארבל והכי חשוב: הצגה קולנועית ראשונה ומאוישת של אחד הנבלים האהובים עליי ביותר מהילדות המאוחרת: אפוקליפס, ועוד בשיחוקו של האוסקר האייזקי! השערות סמרו כמו מתקפת ברקים של סטורם על ראשו של וולברין. שני הטריילרים שיצאו הבטיחו סרט אפל ומלא בדמויות ידועות מהסרטים המקוריים של בריאן סינגר מהעשור הקודם, הומאז' לכל מה שנעשה עד עכשיו בעולם האקסמן הקולנועי. הציפייה הלכה וגדלה, אפילו תקווה בצבצה ש-"אקסמן: אפוקליפס" יתעלה באיכותו על "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים". אבל אז מגזין "אמפייר" שיחרר ביקורת נוראית של שני כוכבים על הסרט, אנשים לא נפלו וגם התקשורת לא ממש געשה עם ניסיונות שיווק של הסרט. משהו לא הריח טוב בממלכת המוטאנטים והגעתי אתמול לבית הקולנוע עם מלא חששות והציפיות שעד אז הרקיעו לגובה התעופה של מגנטו שאפו לליבה מתחת לאדמה.

_1450048116

רשע טיפוסי מתובל בכאוס יפה

אחרי שעתיים וכמה של ישיבה בין נטלי, מעריצה של כל מה שקומיקס יחד איתי עוד מימי התיכון ואילת, מעריצה של כל מה שקומיקס ומייקל פאסבנדר, בילינו את ההמתנה לסצינה לאחר הכתוביות בהתלהבות על כל מה שהיה טוב בסרט הזה. הקלה גדולה רבצה באיזור החזה ונשמתי לרווחה על כך שקיבלתי עוד סיפור אקסמני שיהיה אפשר לצפות בו עוד כמה פעמים כשיבוא. בתור מעריצה של פנטזיה מהסוג הזה שעקבה אחר העלילות של המוטאנטים מאז נחיתתם על מסכי הקולנוע בתחילת שנות ה-2000, דעתי כמובן היא סובייקטיבית וכנראה רק אילו שנהנו עד עכשיו מהסרטים יוכלו להזדהות עם מה שיקראו עד לפה, שלהזכירכם כולל הרבה ספויילרים.

נתחיל ממי שהכי ציפיתי לראות בסרט הזה: אפוקליפס. הסצינות הראשונות לפני קרדיטי הפתיחה תיארו מצרים עתיקה ומתוחכמת טכנולוגית, אדירה במיתיות שלה ומרשימה בסדר הגודל ההיסטורי, שני מאפיינים שהושרשו גם בנבל עצמו אותו מציגים לנו על ההתחלה. אפוקליפס זרע הרס בכל מקום כי היה לו הכוח, כי הוא היה אל, קיצר: הנבל הטיפוסי עם תוספת אגדתית ואפית. העובדה שהוא היה מעוצב על פרצופו היפה של אוסקר אייזק הוסיפה. לפעמים הנאומים שלו היו אובר-דרמטיים, אך היה קשה לי שלא להתאהב בו מחדש. אם משווים אותו לזימו מ"קפטן אמריקה", הוא ההיפך הגמור ממנו: יש לאפוקליפס מניעים כוללניים, שום סיפור אישי רק כוח גדול שמאפשר לו להשליט כאוס ומוות על כל העולם, וכאחת שנהנית לחשוב על כך שבדיוק כמו החיים גם מגיע לכל בני אדם המוות, נהניתי מאוד מהקטעים בהם נראה שאפוקליפס הולך להגשים את המטרות שלו. מה שחבל היה שהראו ערים ומבנים מפורסמים נהרסים, אך לא הראו את המחיר האנושי בכל זה, עדיין השחקנים היחידים בדו-קרב היו הדמויות של הסרט בלי דיונים בכל האנשים שהקטסטרופה קטפה מן העולם. עוד משהו שהפריע לי הייתה העובדה שאת כל המידע על האנושות הפיק אפוקליפס דווקא מטלוויזיה מצ'וקמקת בדירה של סטורם, אבל עדיין נשביתי בקסמו המפחיד בכל פעם שעיניו הלבינו תוך כדי שהוא חיזק עצמו בידע וכוחות. אהבתי שהחולשה היחידה של הנבל הייתה שהוא פעל לבד, וזה מה שגרם לו להפסיד בסופו של דבר כשחבורה של מוטאנטים חזקים הצליחו להביס אותו בכוחות משותפים. הקרב בינו לבין צ'רלס היה מדהים ויזואלית ומקאבואית.

נמשיך עם הדבר הראשון שהחזיק את הסרטים האלו והוא מערכת היחסים המתוסבכת בין צ'רלס לאריק. פרופסור אקס ומגנטו תמיד היו חצויים בין הקשר העמוק למחלוקת הגדולה ביניהם, בין חברות ותיקה לבין יריבות שמחירה גדול מדי בשביל העולם האנושי. הם מתחילים את הסרט הזה בנפרד: מגנטו עם המשפחה היותר מדי מושלמת שלו בפולין ופרופ' אקסבייר בבית הספר המתפתח שלו למוטאנטים, אך כשהם סוף סוף מגיעים אחד חזרה לתודעתו של השני, הסרט צובר עוד כמה וכמה נקודות על כך שמצליח לתאר חברות עמוקה יותר מכל אחת בסרטי קומיקס אחרים (סטיב ובאקי במקום השני, כן?). המשפחה שאיבד אריק באושוויץ ואז בעיירה אחרת בפולין היו הסיבה לכעס שלו, הזיכרונות שלו מצ'רלס הביאו בפעם השלישית את הנחמה הגדולה והצליחו להכניס בחזרה חמלה אל המוח ההרסני שלו. הדמעות של שתי הדמויות האלה שמורות אך ורק אחד לכאבו של השני, והשני לאהבתו של האחד. הפלאשבקים לסרטים הקודמים היו הכרחיים כדי להבין כמה השפעה הייתה ותמיד תהיה בין השניים, פאסבנדר ומקאבוי עוד פעם מוכיחים שמשחק טוב אינו שמור רק לסרטי אוסקר שאינם אייזק.

Magneto-in-X-Men-Apocalypse-Wallpaper

עדיין הלב הגדול של הסרט. מגנטו, פרופסור והעיניים של מקאבוי

ועכשיו אל הדבר השני שמחזיק סרטים כאלה בכללי: ההומור. כסרט קומיקס טיפוסי, ההומור לא ניכר בקבוצה של האנשים הרעים, אלא רק בטובים – נייט-קרולר ו-קוויקסילבר סיפקו את האתנחתות הקומיות ההכרחיות לסרט. הראשון עם התמימות המתוקה והשני עם מה סצינת הצלה מקסימה שדומה מאוד לזו שהייתה לו בסרט הקודם בסדרה. לפיטר הייתה גם ההזדמנות להראות שמעבר לליצן החצר, יש בו גם איכויות של גיבור שרוצה להילחם למען שימורו של העולם.

אה, ו-וולברין. ב"אקסמן: שלום כיתה א'" ראו אותו למשך כמה שניות אבל זה הספיק כדי להלהיב, ב"ימי עבר של העתיד/עתיד של ההווה/עבר של האמו" היה לו תפקיד הרבה יותר גדול ופה יו ג'קמן היה הכי וולברין במשך דקות ספורות שבהן הלב כמעט יצא לי מהמכנסיים. תמיד אפשר לרפרר לסרטים קודמים, זה יכול לעבוד מאוד טוב, אבל לא כמו התופעה שהיא וולברין של יו ג'קמן בסרטים האלה, אפילו אם כל מה שרואים זה אותו מתרוצץ בלי חולצה (ריר) וטורף כל חייל בדרכו. חבל שזה לא עובד כשוולברין מקבל סרטים משלו, נקווה לטוב מהסרט הבא והאחרון של ג'קמן בתפקיד.

ygpm6r5shgyoexj5e3p5

Claw Claw Motherfuckers

הסרט אינו מושלם, איני רוצה לדגור יותר מדי במגרעות שלו כי זה עולם שאני כל כך אוהבת, שאני יכולה לסלוח על דברים כמו סצינות שמנסות בכוח להוציא דמעות מהקהל או כל מיני שורות מחץ שהן כבר ברורות מאליו. עדיין הקהל השבוי בקסם המוטאנטים קיבל עוד סרט ליהנות ממנו ולדון בו אחריו. אם אני הייתי כותבת למגזין "אמפייר" הייתי מוסיפה כוכב אחד, ואולי אפילו עוד חצי כדי לנחם את כל אלה שפחדו כמוני להתאכזב מהסרט. עולם הקולנוע התקדם מאוד בענייני נבלים וטובים, אבל גם את הטיפוסי אני אקח עם עולם פנטסטי שכולל בתוכו את העיניים של ג'יימס מקאבוי.

הלאה לאוגוסט וג'וקר ליטו!

חן.

קאנטרי שמיימי – על אלבום יפה במיוחד של "סקיי קאנטרי"

Sky-Country

בתחילת מרץ של 1975 נסע אחד בשם ג'ים סאליבן מלוס אנג'לס לנאשוויל. סאליבן היה זמר פולק-קאנטרי שלא זכה להצלחה גדולה עם שני האלבומים שהוציא ולכן הטביע את יגונו בטיפה המרה, מה שגרם  לפירוק הנישואים שלו. ההתדרדרות במצב הובילה אותו להיכנס לתוך החיפושית פולקסווגן שלו, ולתור את הדרכים הרחבות של ארה"ב מעיר המלאכים לבירת הקאנטרי, שם גרה גיסתו, מוזיקאית גם היא, קאת'י דוראן. הוא נפגש בדרך בכמה שוטרים ששמו לב לרסן שהותר בהתנהגותו בגלל בקבוק הוודקה הצמוד לו, וביקשו ממנו לבלות את הלילה במוטל קרוב כדי לא לסכן את חייהם של שאר הנהגים על הכבישים. סאליבן פעל לפי מה שצווה עליו, שכר חדר במוטל בניו מקסיקו, אך לא נשאר שם להרבה זמן.הוא קפץ לאחד הסופרים בסביבה, רכש לו בקבוק נוסף של משקה חריף ונסע לחווה קרובה ומבודדת באיזור מיוער. מאז עקבותיו של סאליבן נעלמו ועד היום לא יודעים מה קרה לו באותו יער; האם נרצח? האם הלך לאיבוד? האם קבר את עצמו בתוך בריכה של אלכוהול? אחת הסברות היא שהזמר נחטף ע"י חייזרים, זאת מכיוון שהוא בחר לקרוא לאלבום הראשון שלו UFO (עב"מ). הו, אמריקאים.

נעבור לסביבות ההווה, 41 שנים לאחר מכן במרץ שנת 2016, לתקופה בה אחד בשם ניקו ג'ריס הקשיב לחומרים של סאליבן, האמן הנשכח. הוא התאהב בפריטות הגיטרה המתגלגלות ובשילוב הטיפוסי של אותה תקופה בין שירי קאנטר-פולקי לכלי נשיפה ומיתר, בול כמו המוזיקה של אמן נשכח אחר בשם רודריגז. ג'ריס, סולן להקת "סקיי קאנטרי", החליט להשתמש באותם אמצעים בשביל לכתוב יחד עם חבריו ללהקה אלבום דומה באווירה, בתור מחווה קטנה לאמן שגילה ואהב, וקרא לו "Ghost of Jim".

עכשיו נעבור להווה קרוב עוד יותר בו אני יושבת במרפסת הדירה המשמשת אותי גם כחדר עבודה. יש לי כמה דקות להעביר עד שאני צריכה להעיר את אליס ולקרוא לאילת לצאת לדרך לכיוון בית הקולנוע לצפייה שנייה ב"קפטן אמריקה" החדש.  אני נכנסת לפייסבוק ורואה שמר ארז סובל האדיב מהבלוג "אנטנות השמיימה" תייג אותי בפוסט שהוא כתב על הלהקה המדוברת. אני לוחצת על הלינק ושומעת את "Whisperer of Things" הלקוח מאותו אלבום, ומתאהבת תוך כמה שניות. אור הצהריים מתחזק על גבי, החום שלו מזכיר לי שמארבל הם לא היחידים שבנו לי עולם לברוח אליו. הקצב האיטי מאפשר לעיניים המייחלות להוקאיי לחזור ולראות עוד מהאקזוטיקה המערבונית של ארה"ב, עוד מהעולם הדמיוני אליו נכנסתי דרך ספר אותו אני מנסה לסיים והמוח עובר למצב "נעול" למשך חמש דקות. אני מחזירה את השיר להתחלה כדי להקשיב למילים המתארות אישה שתמיד רציתי להיות, נזכרת בקטע מאותו הספר ומופתעת כמה הוא מתאים לו, כמה ההשפעה שלו יכולה להפוך אותו לחזק אף יותר. השיר אמנם נגמר גם בפעם השלישית שאני שמה אותו, וצריך לצאת כדי לא לפספס את הטריילר של "אקסמן", אבל בתוכי אני רק מייחלת לשמוע את כל שאר האלבום. שבוע עבר מאז ואני עדיין לא מצליחה להרפות ובכוח אני מנסה למצוא משהו אחר לשמוע כדי שחס וחלילה לא יימאס לי.

a0442652513_10

רוח הסבנטיז של סאליבן אופפת על המאזין כבר מהשיר הראשון עם אקורדים שזורמים כמו גלגלי רכב הנוסע למקום לא ידוע בשעה בה החושך מתחיל את הכיבוש המיוחל שלו על היום. הדובר נוהג במדבר רחב ידיים וקורא לו לשחרר אותו ממחשבות על כסף, הרס, זבל גשמי ולהוביל אותו חזרה אל "ארץ החופש", אל המקום שאמריקאים עדיין מחפשים בתוך מחוזותיהם. הגיטרות האקוסטיות מושכות קדימה, התיפוף הרך מכתיב את הקצב האחיד וגיטרת הסטיל לוחשת על עבר שיש לברוח ממנו ועתיד שאין לדעת לאן יוביל. את אותה אמריקה חיפש גם סאליבן, ואולי שם גם הלך לאיבוד ובסופו של דבר איבד את חייו.

השירים העוקבים ממשיכים לכבד את מורשתו של סאליבן, כשהם משלבים גם את המקומות שמהם הגיעו חברי "סקיי קאנטרי". ג'ריס,  מייקי סלביקי, אדם זרבי ו-וויליאם קונדון הגיעו כולם מאיזורים שונים בקליפורניה אשר דומים במהותם ההיפית; מקומות בהם הטבע מדבר יותר חזק מאשר בניינים של מלט ותאורה מזוייפת. "Up Looking Down" פורט אל תוך האוזן תהייה המטפסת לשמיים וחוזרת לאדמה שם מחכות המסקנות המאירות; "Mono Shores" הפשוט ממשיך על קו הקאנטרי, ואקורדים חמימים מתארים את הבית שאפשר למצוא גם בבדידות הגדולה ביותר בעזרת מוזיקה וטבע. "Western Lights" הוא שיר שנשמע מוכר כי כבר עשו הרבה כמוהו, אבל התיאורים של הדובר הופכות אותו למיוחד במינו, והפסנתר חובר כדי להאיר את הדרך. "The Watchman" מספר על מי שעובד לאחר שהחושך סיים את ההשתלטות האכזרית שלו, המנגינה מנדנדת את הדמות הבודדת ותוך כדי המילים "Maybe everything will be fine" מצליחות להוריד את מינון השפעתה של האפלה המדכאת השטה מול עיני השומר היושב על קברים חסרי שם. קטעי המעבר "Blue"ו-"Maya" עוזרים להשלים את האלבום עם קטעים אינסטרומנטליים שהופכים את האלבום לאפי יותר. ככה ממשיך כל האלבום, כמאזינה הרגשתי כאילו אני שטה לבד על סירה צרה, כשרק שלד העובד בשביל הבוס של הלילה חותר ומנסה להרחיק אותי מהחוף אך השיר האחרון מזכיר שעדיף לחזור לאדמה, לאור השמש, לקורת גג נחמדת שם מחכים אנשים יקרים ותומכים.

כבר זמן מה שאני מחפשת אלבום שלם של חומרים מקוריים עם שירים חזקים מהתחלה ועד הסוף. לא מצאתי אותו עם אמנים מוכרים שהוציאו אלבומים השנה, ולשמחתי מר סובל הביא לאוזניי את חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לחיי ואני מקווה גם תניב סיפורים חדשים עליהם המוח מתריע בכל פעם שאני מקשיבה לאלבום הזה. "Ghost of Jim" הוא אלבומם השני של "סקיי קאנטרי", כשהראשון שונה מאוד בסגנונו, והחבר'ה הבטיחו עוד אלבום חדש בהמשך השנה, ואני תוהה אם הם ימשיכו באותו קטע סאליבני או שימשיכו לשוט לעבר סגנונות אחרים. מה שלא יהיה, "Ghost of Jim" הוא האלבום הכי שלם ששמעתי בתקופה האחרונה, ואם למישהו יוצא לפגוש את סאליבן או יכול להעביר פתק לעולם הבא, צריך להגיד לו שההזדמנות שלו להצליח הגיעה בתוך אלבום מחווה יפהפה. "מוזיקה גורמת לעולם כולו להרגיש כמו בית," כתב סאליבן בשיר "Lonesome Picker" מאלבום שנקרא על שמו, " אולי כשאמות, איזה זמר בודד ימצא תרופה בשיר הזה". ארבעה נגנים מתבודדים מצאו את הבית בשיריו של סאליבן ובהשפעתם כתבו תרופה לפחות למאזינה אחת.

תהיה צפייה שלישית במעלליו של גיבור-העל-כחול-לבן-אדום;זה או הסרט או התדרדרות סאליבנית חריפה; אצפה בסטיב רוג'רס, שגם מאס באמיתות המאכזבות של החיים, מנסה להציל את העולם תוך כדי שהוא משמר את הערך החשוב לו ביותר – החברות ואבכה יחד איתו את החלום האמריקני שהיה ועודנו פנטזיה. אבל טוב לדעת שגם אחרי שיגיע הזמן לצאת מאולם הקולנוע ולחזור אל השגרה המשמימה, "סקיי קאנטרי" ישאירו פירורי השראה בשבילי לקראת הסיפור הבא שאכתוב, וימלאו את הלב עם תחושה של, אין מילה אחרת שעולה כרגע לראש, מלאות.

הנה עוד כמה פנינים:

סוף שבוע נפלא,

חן

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: