חפירות אוסקר לשנת 2017

untitled-1

החודש אצפה בטקס האוסקר עם לב חצי שבור: "לאבינג", הסרט השני הטוב ביותר שראיתי השנה (על הסרט הראשון אפשר לקרוא פה), קיבל מועמדות אחת ויחידה בקטגורית השחקנית. יכול להיות שזו פוליטיקה, יכול להיות שג'ף ניקולס לא ממש שש להשתתף במשחקי החברה של האליטה ההוליוודית, אבל ההתעלמות הגורפת לא יכולה להיות קשורה לאיכות הסרט, שמבחינתי גובלת בקלאסיקה. בשנה שבה האקדמיה רוצה שירדו מהגב שלה בענייני גזע, החברים בה העדיפו לשים מאחור דווקא את אחד הסיפורים החשובים ביותר בתחום ודחקו אותו לפנתיאון הסרטים הנשכחים. לא שאוסקר כל כך עוזר לזכור או לצפות, אני קצת מגזימה, אבל דרמה היא שם המשחק בפוסט ספציפי כזה, לא?

מה שנותר זה להתמודד עם מה שחברי האקדמיה החליטו, ולהתנחם בכך שהשאירו לי שביבים של התלהבות בקטגוריות מסוימות וככה גרמו לי לכתוב את הפוסט הבא, פעם שלישית כבר. השנה הייתה עמוסה בסרטים מצוינים, ולכן בהרבה מהחפירות פה תראו אותי חלוקה בין כמה אופציות. אז הנה הזוכים שלי של השנה:

הערה: כדי לחסוך במילים (שקר, לא חסכתי בכלום), הוספתי שתי כוכביות בסוף כל קטגוריה שבה אני חושבת שהגיע לג'ף ניקולס להיות מועמד וגם לזכות.

סרט האנימציה של השנה:

על מלאכת החצייה של דעתי אחראיים הרעיונות של שני סרטים בקטיגוריה: "זוטרופוליס" הוא סרט חשוב מכיוון שהוא מדבר על הצלחה שיכולה להתעלות על שונות, ואילו ב"קובו" הרעיון הוא יותר אינדיבידואליסטי, יותר נוטה לכיוון המשפחתיות. האחד הוא סרט עם אנימציה ממוחשבת טיפוסית, השני סטופ-מושן מרהיב. האחד משעשע והשני משעשע לא פחות.
מי אני רוצה שיזכה: קובו
מי אני חושבת שיזכה: זוטרופוליס, ומגיע לו.

תסריט מעובד:

הדו-קרב שלי הוא בין "אור ירח" ל-"המפגש". שני תסריטים שהעבירו את הטקסטים מהעולם הקריא לעולם הויזואלי באופן הכי מושך לעין. זו עבודה של הבמאי להפוך את הטקסט למחזה מיוחד, אבל זה קודם כל התסריט שעושה את המעבר, ויש דברים שעובדים יותר כשרואים אותם ופחות כשקוראים. בשני הסרטים הללו זה עבד כל כך יפה.
רוצה שיזכה: הכרחתי את עצמי לבחור אז – "אור ירח"
חושבת שיזכה:  או "אור ירח" או "Fences", אין לי בעיה עם אף אחת מהזכיות הללו.

תסריט מקורי:

פה יש כמה תסריטים מצוינים המורכבים מדיאלוגים כל כך מהודקים ומדויקים וים הסוף שבתוכי נקרע בין "Hell or High Water" ו-"Manchester by the Sea". לא שאני מזלזלת בכוחו ההזוי של "The Lobster", אבל לשניים הנ"ל יש את היתרון הכי גדול אצלי – הסיפורים פשוטים וההזדהות עם הדמויות חוגגת.**
רוצה שיזכה: ג'ף… סעמק. פיתחתי קראש תסריטאי לאחרונה על טיילור שרידן אז "Hell or High Water"
חושבת שיזכה: "La La Land", סעמק.

בימוי:

היו יכולים לעשות את ההחלטה מאוד קלה אם היה כלול מישהו מאוד מסוים ברשימה הזו, אבל עכשיו אני חושבת על קני לונרגן, דני וילנב ובארי ג'נקינס. אחד יצר תסריט סוער ועשה מזה סרט שכולו רעמים וברקים נהדרים, השני מומחה בכל מה שויזואלי והשלישי הפך סיפור פשוט לסימפוניה של צבעים וצלילים. אז אני אלך לפי השם הראשון שיעלה לי בעוד 3… 2… 1…**
רוצה שיזכה: ג'ף… שיט, הבטחתי. קני לונרגן – הוא שילב באדיקות בין עבר להווה, בין מזג האוויר של מנצ'סטר להלך הרוחות של הדמויות ליד הים, בין מוזיקה מטלטלת לעלילה מטלטלת אף יותר והכי חשוב – בין הומור לטרגדיה. לונרגן כתב וביים סרט שבו גם באירועים העצובים ביותר, יכול להיות הבזק קטן של קומדיה אנושית, וזה בסדר גמור, זה חלק מהחיים – המתוק והחמוץ.
חושבת שיזכה: דמיאן שאזל על הסרט הלא נכון שלו.

שחקנית משנה:

אין שאלה אפילו, אני כל כך בטוחה ושמחה שכל שאר מקבלי ההחלטות בינתיים מסכימים איתי – ויולה דייויס. לאישה יש כריזמה שאין לאף אחת אחרת, היא מרשימה אותי בכל מבט, בכל חיוך, בכל רגע שמח ובכל רגע עצוב. ישנה ברשימה גם נעמי האריס שנתנה חתיכת תפקיד כאימא מכורה לקראק, ניקול קידמן שהתמוטטה כל כך יפה ב"סארו", מישל וויליאמס שהיא כוח, אבל ויולה דייויס מעל כולן, ללא ספק.
רוצה שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"
חושבת שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"

שחקן משנה:

אני חייבת להסביר את עצמי פה, למרות שזה כבר ברור למי שעקב אחרי האובססיות שלי השנה. לוקאס הדג'ס היה הטינאייג'ר הדוש המקסים, דב פאטל היה עדין ורגיש, ג'ף ברידג'ס קיבל מועמדות על משחק ג'ף ברידג'סי טיפוסי ושכיח, ויש את השניים המובילים: מאהרשאללה עלי ו.. נו… מייקל שאנון. הראשון שילב בין קשיחות של רחוב לרגישות שיכולה להיות לכל גבר בין אם הוא הטרו, הומו או טרנס. השני הוא השחקן האהוב עליי, מאסטר של גניבת סצינות מכל אחד שמעז להצטלם מולו, מבט אחד שלו ב"יצורים ליליים" ובובי אנדס בהיר ומסתורי בו זמנית. הייתה לו שנה עם מגוון כל כך גדול של תפקידים ודמויות; מגיע לו פרס רק על זה שהצליח להעיף את המסך כשהוא שיחק את אלוויס, גבר קנאי מדי או גבר רגיל מדי. אין, אני לא יכולה להיות אובייקטיבית פה.
רוצה שיזכה: אני מכינה את הפונפונים – מייקל שאנון
חושבת שיזכה: מאהרשאללה עלי, ואני אנפנף את הפונפונים גם בשבילו.

שחקנית ראשית:

על הקטיגוריה הזו אני כותבת בלי שצפיתי ב"מריל סטריפ פלורנס משהו", כי לא באמת צריך לראות סרטים איתה בשביל להבין את הערך של סטריפ. עם זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק להתחנף לגברת, ותתחיל לתת לשחקניות אחרות מוכשרות מקום ברשימת המועמדות. אם איימי אדאמס הייתה מועמדת פה על "המפגש", הייתי אומרת שגם לה מגיע הפסלון.
הפייבוריטית לפרס לפי טקסי פרסים שהיו עד עכשיו היא אמה סטון: קסם מתוק, אבל לא מספיק בשביל להרשים אותי השנה. בין שאר המועמדות אפשר למצוא את איזבל הופר שנתנה עוד מפגן של כוח תאטרלי קר ב"היא" ואת נטלי פורטמן שעשתה טרנספורמציה מדהימה בשביל לשחק את ג'קי, ולמרות הסרט המשעמם הצליחה במשחקה לרומם את הלב שלי לכדי הזדהות. אבל מי שלוקחת את הפרס מבחינתי היא רות' נגה כי היא למדה היטב לרקוד עם פניה לצלילי השקט של ג'ף ניקולס, כי היא נתנה מפגן כוח תאטרלי שלא ידעתי שהיא מסוגלת לו, בגלל שהיא עשתה טרנספורמציה בכל גופה לדמות אמיתית (מילדרד לאבינג) ובגלל שהיא צברה לעצמה ערך גדול אחרי התפקיד הזה.
מי אני רוצה שתזכה: רות' נגה על "לאבינג"
מי אני חושבת שתזכה: אמה סטון 

שחקן ראשי:

חסר פה מישהו מאוד חשוב – ג'ואל אדג'רטון ששיחק את ריצ'ארד לאבינג ב(נחשו איזה סרט) "לאבינג". השחקן היה נאמן לדמות בכל איבר בגוף, התמחה בגבורה בשקט הג'ף הניקולסי והצטמק תוך כדי הסרט כשהדמות אותה שיחק ניסתה לשמור על חיים פרטיים ופשוטים בתוך הסיפור הגדול שלו ושל אישתו – מילדרד. אני נוטה תמיד לדמויות השקטות יותר, אבל ועדת האוסקר השאירה אותי עם ברירה אחת קולנית במיוחד – דנזל וושינגטון. קייסי אפלק נתן הופעה מדהימה ושקטה, אבל מכיוון שנחשפו כמה וכמה סיפורים על הטרדות מיניות שלו על סטים במהלך השנים, אני נוטה לכיוון וושינגטון. טרוי של וושינגטון לא הפסיק לספר סיפורים, חלקים אמינים חלקם לא, אבל תמיד נשאר חביב בעיניי. גם אם הוא דיבר יותר מדי, הפנים של וושינגטון גילו הרבה יותר, השחקן אדיר ומגיע לו אוסקר שלישי.
רוצה שיזכה: דנזל וושינגטון (פרס ניחומים ע"ש אראגורן לויגו מורטנסן)
חושבת שיזכה: קייסי אפלק, מגיע לו על המשחק, לא מגיע לו בגלל היחס שלו לנשים

סרט השנה:

אחת הרשימות המרשימות בהיסטוריה לפרס הסרט הטוב ביותר. כל כך מגוונת מבחינת ז'אנרים, בין עלילות של האדם הקטן לבין סיפורים היסטוריים שעזרו להפוך את החברה לסובלנית טיפה יותר. נהניתי מכל הסרטים ברשימה, מחלקם יותר מחלקם פחות, אבל בסופו של דבר צריך סרט אחד שיזכה. ההתלבטות שלי היא בין "Fences", "אור ירח" ו-"מנצ'סטר ליד הים". האחד מבוסס על מחזה שלמרות הטקסטים המרובים משאיר מלא לדמיון הצופה, השני מגולל סיפור פשוט בצורה עדינה וצבעונית במיוחד והשלישי משלב בין טרגדיה להומור שחור, בין צרות אוניברסליות לציניות משפחתית. בכולם המשחק מעל ומעבר, לפי סף הדמעות "מנצ'סטר" הוא הזוכה, לפי התסריט אני חצויה, לפי קסם זה לגמרי "Fences". אז מה? מה שעולה לראש בעוד 3… 2… 1…**
מי אני רוצה שיזכה: "אור ירח" או "Fences" או "מנצ'סטר ליד הים" (ו"לאבינג").
מי אני חוששת שיזכה: "לה לה לנד".
מעריצי "לה לה לנד", נראה לי שהבנתם מה עמדתי לגבי הסרט לכן אתם לא חייבים לקרוא את הפסקה הבאה אבל מחובתי לליבי (שעל-פי כתבה אחת מסתבר שהוא קר מכיוון שלא התאהבתי בסרט מעל ומעבר) לפרוק:
כן, זה מחזמר, הבנתי. כן, יש פה שני שחקנים מקסימים. כן, יש פה אחלה שירים וקטעי ריקוד. כן, אבל לא: סיפור נדוש, דמות נשית נחמדת ודמות גברית שטוחה, סיפור הוליוודי ידוע מראש וחסר מקוריות שאני שמחה שאחריו נכתב תסריט כמו "וויפלאש" שיכפר עליו. זה סרט חמוד, כמו "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", כמו הרבה סיפורי אהבה שנכתבו לפניו, אבל הוא לא סרט ברמה יצירתית כמו של "אור ירח", לא כתוב מדויק וישר ללב כמו "מנצ'סטר ליד הים" ובטח שבטח לא מגיע לרמות משחק כמו ב-"Fences". אני לא אנטי הסרט בכללי, אני רק לא חושבת שמגיעות לו האובר-תשואות. אבל בסופו של דבר, כמו בכל הפוליטיקות שלה, הוליווד תמיד תנצח בהוליווד.

זהו, אמרתי את דברי, עכשיו הנה תמונה של שניים שעשויים מאיכות של אוסקר, ואפילו יותר מזה:

l_04622_r_crop1477675236

רגישויות קטנות – על האלבום החדש של אלבואו

נתקלתי בסוגים שונים של רגישויות מוכתמות במהלך חיי; עדויות קטנות שהתבררו כשקרים גדולים; אלפי מילים יפות והבטחות שבסופו של דבר התכוונו רק למי שכתב אותן; טיפות של רגישות שברגע שנמחו מן הלחי הורידו יחד איתן את צבעי ההסוואה וגילו אלימות אף יותר מכאיבה שלא ידעתי שאי אפשר להילחם בה. שנים עברו ונכוויתי כמה וכמה פעמים, אבל גיליתי בין כל הכתמים גם רוח של רגישות אותנטית, טהורה כל כך, אחת שמסוגלת להרים, לעודד, לנחם, כל מה שרגישות אמורה להוביל אליו כששני אנשים מנסים לגרום לה להתקיים. בעולם של פגמים, אפשר למצוא את הרגישות הזו במוזיקה, בעיקר במנגינות של אלבואו ובמילים של גיא גארווי, ואולי בגלל זה כל יצירה חדשה של הלהקה היא חגיגה גדולה, תווים שמאחים את הפצעים השרופים.

nintchdbpict000296961428

האלבום "Little Fictions" מתחיל עם היופי, הפצעה של חיים חדשים אל תוך עולם חדש, וממשיך להתנדנד בין אהבה לכאב זך, בין פסנתר וכינורות שובי נשימה לביטים אלקטרונים שרק המילים של גארווי יכולים להסביר מה פשרם. הלחנים מתבססים יותר על מנגינות שחוזרות על עצמן תוך כדי השיר: ב-"Gentle Storm" התווים משתנים ע"י קולו של גארווי ואקורדים רכים של פסנתר, הגיטרות מתדרדרות בסגנון סבנטיז ב-"Firebrand  & Angel" פורטות את דרכן יחד אל החור השחור, ופסנתרים וקלידים מסתערים אחד על השני, סוללים את הדרך לביטים האלקטרוניים, ולאחר מכן מתערבבים תוך כדי שגארווי משנה טונים. בגישה רדיוהדית, הלהקה גורמת למאזינה לצלול פנימה כדי למצוא את הליבה הטהורה שאותה מצאה בכל שאר האלבומים.

אם ב-"Taking of landing of Everything" השקה גארווי את המנגינות במילים שנוגעות יותר במטאפורות מאשר במשמעות עצמה, הפעם המשורר נכנס לפרטים הקטנים והפשוטים. הבחור מאוהב, הוא התחתן ביוני האחרון עם האישה אותה הוא אוהב (והמעריצה בתוכי מאוכזבת שזו לא היא), ולכן לא קשה לאתר את המחוות הרומנטיות שלו כלפיה, כלפי העתיד שהם יכולים ליצור ביחד וההווה שהוא כל כך מעריך, גם אם מדובר במעשה טריוויאלי כמו הליכה לסופר. בכל זאת, הוא לא יכול להתעלם ממעגלי המאקרו החגים מעליו ומעל הנס הפרטי שלו. ב-“K2” הוא מתעמת עם הפחד שלו מתוצאות ה-Brexit, ב-"Firebrand & Angel", הוא לוקח את הכעס ומנסה לאחות אותו עם היופי שיש לו בידיים, והשקרן הפנימי שלו כועס על כל השאר כמוהו ב-"Montparnasse".

8573a1a2768b86765d44573cd4d4cc4e-600x600x1

בקולו, צועק גארווי את האש עליו הוא כתב, והוא נרגע בכל פעם שכל דבר מה קטן מנחם. גיא גארווי ניחן ביכולת לתאר רגעים של אינטימיות, אלימות, תשוקה וכעס בצורה שמנקה אותם מלכלוך והופכת אותם לרגשות זכים יותר, חפים מכל ציניות ומשוללי שטחיות שכבר מזמן כבשה את התרבות שאנחנו חיים בתוכה. הוא כותב אהבה הנושקת לגבולות הקיטש אך לא עוברת מעבר לגדרות המפתים, ומשתית אמונה שעוד יש דבר כזה קיים – מעבר למוסכמות החברתיות, מעבר לציפיות ולדרכים שבה אומרים לנו לקיים אהבה, יש אותה בין גבר לאישה, בלי משחקים של אמת או חובה ועם חיבה שמשוררים של פעם ידעו להעריך במילים גדולות מהחיים.

בחיים מוכתמים בחרדות וציניות אני הולכת לאיבוד ואז מגיע אלבום נוסף של אלבואו, עוד מילים של גיא גארווי, עוד סיומת יפהפיה של כינורות עם קול כל כך חם ששר: "אהיה רחוק לזמן מה, אבל הלב שלי נשאר במקום, מחמם ושומר ומנחה." כזה הוא הלב של אלבואו, ולכן אין מקום לביקורת שלי על יצירה שלהם, רק תודה גדולה על שהם ממשיכים לתת ללב לחייך מדי פעם ולהתמלא בתקווה שרגישות אמיתית תגיע ואוכל לשתף אותה עם אחר.

מלא הרוח – על אלבום הבכורה היפהפה של נעמה הכהן

במקום שבו המילים של האמנית יותר אוטוביוגרפיות, כמות הרווחים הקטנים בהם יכולה המאזינה לאסוף כרית ושמיכה ולהנחיל את עצמה נהיים קטנים, וזה יכול להיות מאוד מרחיק למי שמסבה את אוזניה להקשיב למוזיקה בה היא משתמשת כדי להרכיב עצמה על רכבת ההרים הפרטית שלה. אבל באותו מקום שבו המילים של האמנית אישיות יותר, ולמאזינה אין מקום לסיפור שלה, יש את ההזדמנות לשים את עצמה בנעליה של האמנית ולהבין יותר, לגלות עולמות שהיא לא הכירה, לכאוב בדרך שהיא לא ידעה ולהבין נקודות מבט אחרות.

נעמה הכהן צמצמה את הרווחים הקטנים המדוברים, ובמקום פתחה חלון אל תוך עולמה הפרטי: בין קודש לחול, בין אישה לגבר, בין אישה לאישה, בין גיבורי הילדות לחלומות על בגרות אחרת, פחות כנה. בתור מאזינה הרגשתי איך היא מזמינה אותי להתארח מסביב לשולחן חגיגי ולשמוע את סיפוריה הקצרים על השינויים הרבים שעברו בחייה: החזרה בשאלה, המעבר מהמוסדיות של הדת אל אמונה יותר חופשיה, אהבתה כלפי נשים, ומערכת היחסים שלה עם הקונבנציות המיושנות שעדיין משום מה רודות בכולנו, קירי בטון שרק סוגרים וצוברים גובה עם הזמן שעובר.

a2289730076_16

הכהן מהתלת בקולה הקטן, משחקת את המילים מדי פעם, לפעמים מדקלמת, אפילו נאנחת ב"כשפיו היה מול פי"; היא משרתת את המשמעות כשהיא נעה בין מתיקות לקשיחות, בלי קישוטים מיוחדים, הרי בשביל עדויות אמתיות לא צריך סלסולים מיותרים, בשביל לשיר את לאה גולדברג ב"אלמלא הרוח" צריך בעיקר את המילים. מה שמשלים את הכנות של הכהן היא המוזיקה, היא ההפקה של בן אסתרליס הלוא הוא מורפלקסיס. הלהקה של הכהן מלפפת מסביב למילותיה עוד תחושות: הביטים מכתיבים את קצב המילים ב"רמת עמידר", ב"שקט" פריטות גיטרה פשוטות מלוות את המחשבות הפשוטות, ב"הקירות עדיין עומדים" מצטרפות גם הכינורות שיחד עם הדוברת נחנקות ונשברות, ובאמצע מחווה קטנה אל הפופ הישראלי של שנות ה-80 בשיר הלל למי שעזר להוציא מרחוק את הכהן מהארון – זלמן שושי.

בדיוק כמו עטיפת האלבום האפלולי, המוזיקה של הכהן מציבה תמונה מטושטשת מעט של היוצרת, מקרינה את עצמה על קיר סוגר כשמתחת גם הענפים סוגרים עליה, אבל הסוף אינו רע – מכאן בעצם נבעה היצירה היפה, מכאן המטרה של כל אחד כשהוא כותב, מלחין או מצייר – זה השחרור החף מיומרות, שאינו מבקש את תשומת הלב, אלא מזמין את ההבנה.

הופעות קרובות:

4.1 – בקפה ביאליק
31.1 – לבונטין 7
1.3 – הודנא בר

הפרטים הקטנים – מצעד הסרטים החובבני לשנת 2016

לא אכביר במילים, רק אגיד שזה אחד המצעדים הלא מחדשים והלא מגוונים שיש עכשיו באינטרנט, אבל התחייבתי בפני עצמי לכתוב על מה שאני אוהבת אז הנה הם – 15 הסרטים שעשו לי את השנה +בסוף קטיגוריות שונות ומשונות. לצערי את רוב הסרטים פה לא נראה ברשימת המועמדים לאוסקר, כשתגיע העונה, אתן בפייסבוק את הזוכים שלי כיאה למסורת שהתחלתי לפני שנתיים.

15. Indignation

200x200bbאני קצת מאוהבת בפיליפ רות', למרות שבקושי שרדתי שני ספרים שלו. הוא אוהב נשים, שונא אותן והכי מכל – מפחד מהן, וזה ניכר
בכל יצירה שלו, וזה גורם לברכיים שלי טיפה לרעוד. את "Indignation" לא קראתי, אבל אחרי הסרט הוא נכנס לרשימת הקריאה העתידית שלי. לוגן לרמן משחק בחור יהודי מבית עני אשר עובר ללמוד בקולג', מתאהב באחת הסטודנטיות ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים מוזרה ולא שוויונית. הסיפור עטוף במסגרת שבסופו של הסרט שברה את ליבי, ואם אספר לכם למה, אני אהרוס אותו. זהו אינו סרט שקל לצפות בו, יש בו סצינות דיאלוגים שמרגישות כאילו אורכן נצח, אבל יש לכך סיבה, על מילים של פיליפ רות' קשה לוותר. חוץ מזה, יש פה גם את טרייסי לטס, מחזאי שאחראי על נסיקת הקריירה של מייקל שאנון, וחוץ מזה הוא שחקן עם נוכחות שאי אפשר שלא להתייחס ולהתפלא ממנה.

14. A Bigger Splash

a-bigger-splash-poster-200x200הייתה לי בעיה גדולה מאוד עם הסוף של הסרט, שלא חשבתי שהוא משרת נאמנה את כל העלילה שהלכה לפני כן, וקצת האפיל על בניית הדמויות ההדוקה במהלכו. סביר להניח שבלי הסוף הזה, הסרט היה מקבל דירוג גבוה יותר, כי בכל זאת יש בו את רייף פיינס באחד התפקידים הכי טובים שלו בתקופה האחרונה, ולראות אותו רוקד הוא אחד מנקודות האור הקולנועיות שלי השנה. יש פה גם את טילדה סווינטון, יצירת אמנות פוסט-מודרנית מהלכת, והדינמיקה של הדמות שלה עם זו של פיינס מהפנטת אל המסך. הסיפור אולי טיפה נדוש, מרובע מוזר של אהבה בין סוג של שני זוגות, אבל המיקום היפהפה באיטליה וצוות השחקנים שגם כולל את מתיאס סחונארטס (החתיך, וכן, עפ"י מריון קוטיאר ככה באמת מבטאים את שם המשפחה הבלגי שלו) מאפילים עליו.

13. Elvis & Nixon

200x200bb-1איך הגיעו למסקנה שמייקל שאנון הוא האדם האולטימטיבי בשביל לשחק את אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה התרבותית של ארה"ב? אין לי מושג, אבל זו הייתה החלטה כל כך טובה כי הוא הפך אותה לטבעית. במקום האדם הכפוף, שאנון גבה בעוד כמה סנטימטר, שינה את הקול ועיבד קצת את המבטא שיתאים פרפקט לדרך שבה אלביס פרסלי הזיז את השפתיים שלו. אם מייקל שאנון היה בחירה מפתיעה, אז קווין ספייסי הוא הבחירה הברורה. גם יש לו ניסיון קודם במשרד הסגול (מתי כבר עונה חדשה??), וגם הוא זיקית שאין כמותה בהוליווד. ביחד שני השחקנים החיו מפגש שכל תוכנו הוא מדומיין לגמרי, וככזה הוא גם מאוד משעשע.

12. Swiss Army Man

swiss_army_man-poster-630-thumb-200x200-60540דן קוואן ודניאל שיינרט מאמינים שחברות אמיתית היא מפתח למציאות מלאה בדמיון. פול דנו ודניאל רדקליף הם חלק מחבורה קולנועית מקסימה, סוג של Power Couple על המסך. ארבעת החלקים הנ"ל הפכו את אחד הסרטים ההזויים של השנה גם לאחד המקסימים ביותר. כל מתבודד יתחבר לדמותו של פול דנו, כל אחד יחבק את החבר הכי טוב, בין אם הוא מפליץ יותר מדי או פחות, וכל צופה יעמוד למבחן חוש ההומור שלו. היו מלא פעמים שלא ידעתי אם זה מתאים לצחוק או לא, ואני אלופה בלצחוק בסצינות לא מתאימות, אז זה כבר היה אתגר. חוץ מזה, סרט שמשלב מוזיקה, תחפושות ומשחק שובה לב הוא סרט שחשוב לציין.

11. Popstar: Never Stop Never Stopping

200x200bb-2אנדי סמברג, הו, אנדי סמברג. אני יודעת שיש עוד שני חברים בהרכב "Lonely Island", אבל הו, אנדי סמברג. אין רגע דל בסרט הזה, אני די בטוחה שפספסתי הרבה בדיחות במהלך הסרט כי הייתי עסוקה לצחוק מבדיחה שהגיעה כמה שניות לפני כן. כל הקלישאות של עולם המוזיקה נמצאות פה במלוא תפארתן, הרבה אנשים חשובים ופופולאריים הואילו באדיבותם להתארח ולצחוק על חשבון עצמם, ואנדי סמברג. הו, אנדי סמברג. עדיין לא הגעתי למקור המשיכה שלי לשטותניקיות דווקא מהסוג הזה, אבל הסרט הזה עבד עליי לגמרי.

10. The Lobster

the_lobsterמשעשע אותי ממש שזה סרט שמככב במצעדים השנה, כשהוא יצא בכלל ב-2015, אבל אני מנצלת את השעשוע הנ"ל בשביל לכתוב על אחד הסרטים המקוריים ביותר שראיתי. קודם כל – רייצ'ל וייז מתחילה לאיים על מעמדה של ג'ולייט בינוש על כס השחקנית האהובה עליי ביותר, אין תפקיד שהיא לא יכולה לעשות, אפילו אישה עיוורת ללא שם שמצליחה למצוא חן בעיני אחר בעולם שבו האהבה יותר אופורטוניסטית מאשר אמיתית (אמנות מחכה מציאות?). דבר שני – הסרט גרם לי להתגבר מסלידה קולנועית מאוד גדולה שלי – הפרצוף של קולין פארל שפשוט לא בא לי טוב, פה שכחתי מזה לגמרי. דבר שלישי – כבר אמרתי את זה, הסרט כל כך מקורי, כל כך נוקב באמירה שלו לגבי עולם הזוגיות שגם אני חלק ממנו: החיפושים הנואשים, המסכות שאנחנו שמים בשביל להתאים עצמנו למה שאנחנו חושבים שהאחר רוצה, הציפייה של המשפחה, החברים וכל העולם בערך שכל אדם יחיה את חייו בשיתוף עם אהוב אחר. סרט מומלץ לכל אחד עם עיניים.

09. Sing Street

sing_street_xxlg-200x200אני אוהבת את הקיטש של ג'ון קארני, פחות אוהבת את ההערות שלו על קירה נייטלי, אבל זה לא לפה. היוצר חזר אחורה אל האייטיז וכתב סרט שגרם לי להאמין שגם אני יכולה לכתוב איזה להיט או שניים, להפליג לעבר החלומות שאני רוצה להגשים או לפחות לגדל ארנב. סרט "Feel Good" עם סוף שיגרום לכל מי שיש לו אח או אחות אהובים להזיל דמעה, שתיים או מאה בסוף. אה, וחובה כתוביות למה יש פה איזה ג'ינג'ון שלולא עזרתו של המתורגמן הייתי בטוחה שהוא העתק ממזרי של דמותו של בראד פיט מהסרט "סנאץ".

08. Arrival

200x200bb-3איימי אדאמס היא הלאונרדו דיקפריו החדשה, שמישהו כבר ייתן לה אוסקר או שאיאלץ לוותר על המקום שאין לי באקדמיה הכה מיושנת. סרט מדע בדיוני טוב בשבילי הוא סרט שהחייזרים בו הם רק כלי שבא לעזור לדמויות האנושיות להבין יותר על המצב האנושי שלהם. לא צריכה רובוטים שיורים, לא לייזרים או חרבות עם אורות אדומים וכחולים, מספיקים לי הסיפורים הקטנים של האנשים שנעים מסביב לחייזרים וכיצד הם לומדים על חייהם מהעיסוק הזה. "Arrival" מגולל את סיפורה של אם המגלה מה גלום בתוך התפקיד, מה תובעת האחריות שיש בידה, ומהן ההקרבות שהיא צריכה לעשות בשביל הילדה שלה. דני וילנב (במאי "סיקאריו", "אסירים" ו-"Enemy" שאין לי מושג איך תרגמו את שמו לעברית) ממשיך את סדרת הקלפים החזקים שלו עם הסרט הזה, ועולה בסולם האהבות שלי בזכות האסטתיקה שלו שמכתיבה את אווירת הסרט, והדמות הנשית שמחזיקה באומץ את העלילה. אה, ויש פה גם איזה ג'רמי רנר.

07. Captain America: Civil War

nullהאחים רוסו עשו את סרט הקומיקס הכי נכון למעריצי מארבל. מי שרצה עוד מסיפור האהב… החברות של סטיב רוג'רס ובאקי בארנס – קיבל. מי שחשקה נפשו בעדכון על חייו של טוני סטארק – קיבל. מי שרצה עוד מהערבוב הבריא והטיפוסי לחברת הקומיקס של דרמה, קומדיה ואקשן – קיבל. מי שרצתה הוקאיי מגניב, ג'רמי רנרי ולא בובתי – מה זה קיבלה. המגרעה אולי היחידה היא שלסרט לא היה נבל גדול, הייתה לו טרגדיה שונה וקטנה יותר ממה שנכתב עליו בקומיקס, אבל דניאל ברוהל הוא עדיין עוגיית ג'ינג'ר גרמנייה ששווה לשים עליה את העין. קיבלנו פה את ספיידרמן החדש, את הפנתר השחור והרבה אינטראקציות בין דמויות שעם הזמן הפכו את מעריצי מארבל לגושים גדולים של רגשות.

06. Lion

lion-movie-poster-dev-patelהספיקה רבע שעה בשביל שאושיט את ידי לתיק, אוציא את חבילת הטישו הורודה ואניח אותה ביני לבין אילת. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את מסעו של סארו אל אימו ואחיו, אותם איבד כשהיה ילד קטן בהודו. הסיפור נע על קו לינארי, מתחיל בסארו בגיל חמש וממשיך הלאה עד לסוף המרגש במיוחד, בלי חלקים חסרים מהעבר שנחשפים באמצע, הכל כבר ידוע לצופה וכל מה שנשאר הוא לראות את הפירורים מובילים את הגיבור אל המטרה שלו. ניקול קידמן הוכיחה בפעם המי יודע כמה שהיא יותר מאחד הפרצופים הכי יפים בעולם, ושוברת את הלב בתור האם האוסטרלית המאמצת. דב פאטל, שקשה לשכוח לו את ימי "Slumdog Millionaire", קיבל סוף סוף הזדמנות לשחק כלאדם, ולא איזה פלא מתמטי הודי, והוא עושה את העבודה כמו שצריך. סיפור מקסים, שובה לב ופשוט.

05. Captain Fantastic

captויגו מורטנסן משחק אב למשפחה "היפית", שדרך חייו הולכת בשבילים של טבע, ציד וחינוך בבית. ילדיו גדלו והתחנכו על דרכיו שנראות מושלמות בהתחלה, אבל נחסכת מהם חווית החברות עם אנשים בשכבות הגיל שלהם. מול דרכו הקיצונית של אבא אראגורן, הציבו את דרכו המיושנת והאליטיסטית בעצמה של סב המשפחה, אבא של האם שנפטרה, אדם שחי בעושר גשמי ומאמין שהוא מי שיביא את החינוך הראוי לנכדיו. הטבע עמד מול העושר הגשמי ובאמצע עומדים חלומות על האישה שנבלה, ילדים מוכשרים, כל אחד בדרכו, ופסקול כל כך מושלם שרובו צבוע בקולו הקוסמי של אחד בשם יונסי בירגיסון. סיפור מסע מרגש במיוחד שכל אחד חייב לעצמו, גם אם הוא לא מסתכל על נופים של טבע כאילו הם האהבה הכי גדולה בחייו.

04. Hell or High Water

200x200bb-4טיילור שרידן החליט לפרוש מקריירת המשחק המדשדשת שלו ובמקום עשה החלטה מושכלת לכתוב תסריטים. הוא אחראי על "סיקריו" המרתקת, אבל הוא התעלה על עצמו עם "Hell or High Water". לטענתו, יותר ממשחק הוא רצה לקחת סיפור פשוט יחסית ולהתעמק יותר בדמויות. הוא לקח סיפור של שני אחים ששודדים בנקים במערב טקסס, והפך את שניהם לפנים של אלה המדשדשים תחת ידה הרמה והקפיטליסטית של אמריקה. הנה פריט טריוויה נחמד: שרידן דמיין את ג'ף ברידג'ס ובן פוסטר כאשר כתב את התסריט, ובסוף גם קיבל את מבוקשו הליהוקי.

ברידג'ס, פוסטר ואפילו כריס פיין נותנים חתיכת הופעה, אבל יותר מכל בלטו הנופים והצבעים של מדינת הכוכב הבודד. דייויד מקנזי, הבמאי הסקוטי, ליהק את הכבישים היפים של טקסס שעוזרים לצופה להיכנס לאווירה המערבונית ולהתאהב לא רק בסיפור, אלא גם בתפאורה הטבעית שלו. נאנחתי לא מעט מול התמונות שלו, וגם מול בן פוסטר.

03. Hunt for the Wilderpeople

hunt_for_the_wilderpeople_xlg-200x200טאיקה וואיטיטי הוא הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד מאז הוביטון, הוא עשה את זה גם בזמן שפיטר ג'קסון חרש את נופיה בסרטי "שר
הטבעות", אבל אז מי שם על קולנוע ניו-זילנדי. השנה, לפני שהפרופיל של הבמאי עומד להרקיע לשחקים בזכות עבודתו על "ת'ור 3", הוציא היוצר את הסרט הכי טוב שלו בינתיים. "Hunt for the Wilderpeople" ממשיך בקו המנחה של וואיטיטי – הומור ודרמה מעורבלים ביחד במינונים שלא ייאמן עד כמה הם משלימים אחד את השני, כמו ריקי בייקר והקטור בעצם. לא סתם אומרים שזה סרט חובה.

02. Loving

9398331_loving-first-poster-from-jeff-nichols_775d47e9_m

"הוא רק מתקן כל הסרט," העירה אימי במהלך צפייה משותפת בסרט. זה באמת מה שריצ'ארד לאבינג מנסה לעשות לאורך כל היצירה; הוא חולם לבנות, אבל בסופו של דבר רק מתקן את כל מה שבגבול יכולתו החוקית והחוקתית. הוא רק מתקן, ומילדרד לצידו אקטיבית יותר, משלימה את חוסר האונים הכפוף שלו. ג'ף ניקולס, שכתב וביים את הסרט, והוא בערך השם שחזרתי עליו הכי הרבה השנה אחרי צמד המילים "מייקל שאנון", יצר תסריט שמתאר אינטימיות בצורתה הפשוטה ביותר, בלי יותר מדי קישוטים. המתח, הקשיים, הייאוש מול האלימות המשטרתית, כולם סמויים – לא צריך אותם בשביל להבין את חייהם של הזוג לאבינג. לא צריך סצינות סקס כדי להבין כמה היה איכפת להם אחד מהשני, הכל נשאר על גבול התמים ועל פני המים השקטים ביותר.

ניקולס הוציא עוד יצירה שחוגגת לא רק את האנשים הפשוטים ביותר, לא משנה כמה גדול השינוי שהם הביאו לחוקה האמריקאית, אלא גם את הדרום האמריקאי, היופי של הכפר והרגישות האנושית שלפעמים קשה לתת לה להתפרץ החוצה. ג'ואל אדג'רטון ורות' נגה נתנו כאן את הופעת חייהם; הדמויות שלהן לא מדברות יותר מדי, והשקט שלהם נשמע חזק הרבה יותר. האוסקר באז מאוד חזק עם הסרט הזה, אבל משום מה יש בי דאגה שזו תהיה עוד שנה שבה יתעלמו מהכישרון שהוא ג'ף ניקולס.

**~סרט השנה שלי – כמה מפתיע –  Midnight Special:~**

midnight-special-poster

כן, כן. 2016 אמנם לקחה הרבה אמנים, אבל היא גם נתנה לנו שני סרטים של ג'ף ניקולס, והם שני סרטי השנה שלי.

כבר כשג'ף ניקולס צילם את הסרט "Take Shelter", הוא סיפר למייקל שאנון, הכוכב של הסרט, כי יש לו רעיון לסרט הבא שהם יעשו ביחד. הוא ראה את שאנון נוסע באמצע הלילה, לא ידע עדיין עם מי, לאן ולמה. חמש שנים לאחר מכן, שאנון עדיין נשאר בתמונה, ג'ואל אדג'רטון ישב לצידו בתפקיד לוקאס, הם נסעו להציל את בנו של שאנון בסרט בכדי להציל אותו מגורם לא ידוע. התמונה החלה לזוז כשגלגלי המחשבות של ניקולס חיברו בין התמונה הראשונית לבין חוויות ותחושות מחייו האמיתיים.

"Midnight Special" הוא סרט מדע בדיוני שמצד אחד מוריד את הכובע בפני קלאסיקות ז'אנר משנות ה-80, ומצד שני הוא משמש מטאפורה לפחד מאוד ראשוני אצל הורים אשר דואגים לילדיהם. העלילה של הסרט מלאה בחורים, דמויות שתפקידן ברור, אך לא ידוע מהיכן הגיעו, אבל זה לא שניקולס התעצל, הוא פשוט רצה ליצור חוויה שונה לצופה. במקום לתת לנו את כל הפרטים על מגש זהב, הוא נתן מקום לצופים להכניס סיפורים משלהם.

(אגלה לכם סוד: על הדמות של לוקאס אני כותבת ברגעים אלה סיפור רקע.)

ניקולס נותר די מתוסכל לאחר הפצת הסרט, הוא היה בטוח שזה יהיה הסרט שיפרסם אותו, אבל בארה"ב לא שילמו יותר מדי. הוא חשב שהעובדה שמדובר בסרט מדע בדיוני תביא אנשים לקולנוע, הבעיה היא שניקולס יצר מדע בדיוני הכי אנושי, עם הקצב האיטי הניקולסי שרומז שמעבר למרדפים, למטאורים וללייזרים שיוצאים מעיני הילד הקטן (המשוחק ע"י ג'יידן ליברר הבונבון), ישנו רעיון שיתחבר לכל הורה. למרות שאין בי עצם אחת הורית, ואין לי תכנון גם להביא אחד לעולם נוראי שכזה, עדיין התחברתי לדמיות האב והאם והתחברתי אל הכאב שלהם כאילו גם אני חוויתי אחד כזה. הו ניקולס, רק הוא יכול, גיבור על 3>

ועכשיו לקצת פרסים קטנים:

הקומדיה הרומנטית של השנה: Man Up – סיימון פג, לא רואה איזושהי סיבה להמשיך את ההסבר.

ההפתעה הטובה של השנה: The Legend of Tarzan. לא ציפיתי ובכל זאת הסיפור היה מעניין, טרזן היה גיבור שלא רק כיף להסתכל עליו אלא גם ליהנות מהסיפור שלו והכי חשוב – כריסטוף וולץ.

אדי רדמיין של השנה: Fantastic Beasts and Where to Find them, גם אם הוא היה מדבר אל האוויר ומנהל את טקס החיזור שלו מול קיר, אני הייתי מתמוגגת. השחקן הזה הוא עוגיה אנושית ובשלוש השנים האחרונות הוא מקסים אותי כל פעם מחדש.

I saved the best for last: פרס ה"תודה למבצע 200 סרטים של מאיצ'וק": The Fundamentals of Caring. מאי פרחי ששפר עליי מזלי והיא גם חברה טובה שלי, השקיעה במבצע לראות 200 סרטים השנה ובאדיבותה המליצה על אלה שעשו לה הכי טוב. זה הסרט שלא הייתי יודעת על קיומו לולא המבצע שלה, ומבין הרבות שגיליתי שדרכה, זוהי היצירה הכי נוגעת ושובה לב. פול ראד, אהבתי לנצח

סטייה – מצעד אלבומי השנה לשנת 2016

שנת 2016 הייתה שנה של אבידות, גדולות וקטנות, לאונרד כהניות ודייויד בואיות. אני סוגרת אותה עם עיר הולדת שנשרפה, הרבה מטען שמסרב להתאדות משום מה וכמיהה עזה למשהו שיעלים את הכל ולו רק ל-40 דקות (אלבום מוזיקה) עד שלוש שעות וחצי (שר הטבעות הגרסאות המורחבות). מה שנשאר הוא רק ליהנות מהטוב שעוד שורד, והשנה היה לי הרבה טוב לטבוע בו, בין אם הייתי צריכה מוזיקה קשבת או מוזיקה מרגיעה. השנה נטמעתי עוד יותר בעולם האמריקני של הפולק והקאנטרי, המצעד הוא עדות לכך, סוג של התרחקות מעולם של גיטרות שכבר כמעט אינו קיים במימדי האינדי-שמינדי והוחלף בקולות אלקטרוניים יותר. אז הנה הם, השנה הגדלתי את המספר ל-20 אלבומים!!! התרגשות!

20. Kevin Morby – Singing Saw

kevin-morby-singing-saw-album-new-150x150אל קווין מורבי, הבסיסט של להקת Woods האהודה, אני מתחברת הרבה יותר כשהוא שר סולו. לעומת "Harlem River" עליו אני ממשיכה לחרוש עוד ועוד, "Singing Saw" הוא יחסית חלש, אבל שווה האזנה לכל חובבי הסינגר-סונגרייטרז כמוני. הדבר החשוב ביותר באלבום הוא שיש בו אוצר אחד גדול מאוד שלו נתתי את הטייטל "שיר השנה שלי". כן כן, "I have been to the mountain" הוא הזוכה הנכסף והנה כמה סיבות למה:  אחת – הוא מדבר על המוות, נושא שמאוד מפחיד ולכן מעניין אותי. בעולם המטאפורי העשיר של מורבי האדם עבר עמקים וגבעות, שחה עם הזרם, צפה בשמיים מתבוססים בדם והכל נגמר, וזה משחרר. שתיים – איך שהשיר מתפתח: מהגיטרות כמו גלגלים על מסילות רכבת, הבסים שמזכירים את "Guns of Brixton" של הקלאש, הקצב שמתעצם עם התופים ואז קולות הרקע הגוספליים, ואז החצוצרות!! הכל פיאסטה חיה של נושא כל כך… מת, תענוג. שלוש – הקליפ פשוט מדהים, וזה מרגש אותי לפתוח את המצעד הזה איתו.

19. Tom Brosseau – North Dakota Impressions

a2004304302_7הכרתי את ברוסו כשהוא ישב בסלון של אנדרו בירד והם שרו עם ג'ון סי ריילי, בין השאר, שיר של The Handsome Family. הוא נראה כמו עוף מוזר, עם הבלורית הבלונדינית החתוכה כאילו הוא יצא בדיוק ממספרת הילדים הקרובה, חולצת ההילבילי המכופתרת עד הכפתור האחרון והגישה שלו שהזכירה לי ימי פולק יפים של בוב סיגר ו-וודי גאת'רי. כשראיתי ביוטיוב הופעה שלו במשרדי NPR הוקסמתי לחלוטין ממספר הסיפורים שלא הפסיק לגמגם אבל המשיך כי זו הדרך שלו. ישר פניתי לאלבום הזה ואני נהנית מכל רגע, בעיקר בגלל שהוא מזכיר "פעם" שלא יצא לי לחוות, תמים כל כך וכמובן – צנוע.

18. Gregory Alan Isakov and the Colorado Symphony – S/T

alm99235גרגורי אלן איזאקוב בביצועים סימפוניים לשירים ממהלך הקריירה הדי קצרה שלו. מזכיר לי תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים וכל אמן ישראלי שני היה מוציא אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית מאיזו עיר. תמיד זה נשמע כל כך מבטיח, והתזמורות בדרך כלל מקיימות, כי ברגע שהרקע מתמלא בשלל כלים קלאסיים, השירים הופכים אפיים יותר, אפילו אם זה שיר של אתניקס. עם איזאקוב הסיפור דומה; כלי הנשיפה והמיתר מוסיפים כל כך הרבה לשירים שלא היו חייבים את התוספת הזו כדי לתפוס מאזינים וללטף את אוזניהם. עם התחלה כמו "Liars", שנכתב ע"י רון סקוט, ומגולל סיפור שהיה יכול בקלות להיכנס לספרים קלאסיים של ג'ון סטיינבק או טוני מוריסון, קל להיכנס לתוך עולם שכולו חגיגת פולק על מצע של מוזיקה קלאסית קלילה לאוזן של כל אחד. אפשר להתייחס לאלבום הזה גם כאוסף, היכרות לא רשמית עם מוזיקה של טרובאדור אמיתי.

17. Brass Bed- In the Yellow Leaf

alm98370לו הפסיכדליה הייתה שוכבת עם הפוסט-פאנק של העשור הקודם ואז זורקת אותו בשביל השינז, אז היה יכול לצאת משהו ממש מעניין, וגם היה יכול לצאת האלבום הזה שהתלהבתי ממנו מאוד כשהוא יצא, אבל עכשיו אני ברמה של בסדר איתו. כמו רוב סיפורי האהבה המפתיעים שלי עם מוזיקה, הכל התחיל מהעטיפה, נדלקתי על הרצועה הראשונה, היה לי כיף באוזניים וכשהתחיל "Yellow Bursts" הייתי בטוחה שחזרתי איכשהו בזמן לסוף שנות השישים, תחילת השבעים ונהניתי מכל צליל ואפקט. השלישייה מלאפייט, לואיזיאנה, קיבלה כמה נקודות קרדיט על כך שהנעימה את זמני אי אז כשהאלבום יצא, ועל הליכות העצבים שהם סיפקו להן קצב תומך.

16. Travis – Everything at Once

alm98482לא משנה כמה ז'אנרים אעבור, כמה אקורדים מונוטונים ינגנו לי מנטרה ומילים של משוררים אחרים ייגעו בי כמה עמוק שאפשר, תמיד יישארו ארבעת המופלאים של טראוויס. התבנית כבר ידועה מראש, המלודיות מוכרות מאלבומים קודמים, פראן הילי עדיין האופטימיסט האולטימטיבי והכל עובד עליי כמו שעון, כמו חיבוק של אהבה ללא תנאי, שמש שתמיד תאיר ותאחה פצעים עם המשפטים הכי חיוביים. זהו לא האלבום הכי טוב של החבר'ה, כמה רגעים מוזיקליים שלפעמים קל לי לדלג עליהם, אבל עדיין אותה השפעה שאין לאף אמן וכל עוד פראן הילי ושות' ימשיכו במעשיהם ההומניטריים כלפי הלב שלי, הם ימשיכו להיות בסיכומי השנה.

15.  Mandolin Orange – Blindfaller

mandolin-orange-blindfaller-album-coverהרגיעון שלי לשנת 2016. לא סתם אני סוטה יותר ויותר לקאנטרי, לא סולדת בלי סיבה מכל המהפכה האלקטרונית שעברה המוזיקה בשנים האחרונות על כל גווניה; בפריטות הגיטרה ישנו חום שאף מכונה קרה לא תוכל להעתיק, גיטרת סטיל יכולה להרחיב נימים כשמנגנים בה לשם כך, הבנג'ו והמנדולינה הם שם בשביל ללוות מילים, מתחכמות, פשוטות, זה לא משנה, אבל תמיד הכל אנושי, תמיד הכל מרגיש כמו בית. אנדרו מרלין ואמילי פראנץ הם שמות שאני חוזה יחזרו אצלי בבלוג, במיוחד אחרי אלבום משקיט כזה בשנה מלאה בהתרחשויות.

14. Allah Las – Calico Review

159964האללה-לאז לא שינו כלום בסגנון שלהם, רק הביאו עוד רצועות גלשנים כיפיות שקל להתחבר למלודיות שלהן, קל לשחק אותה נערת חוף בסיקסטיז ולרקוד לצליליהם כאילו אני באיזה קליפ הופעה של המאנקיז ודומיהם. נדלקתי על הקטע שהם שחררו את כל האלבום שלהם ליוטיוב, בתקופה שבה פורמט האלבום גווע, חשוב להחיות אותו עם נגישות, רק מקווה שזה עשה ללהקה טוב. לא שהאלבום נגע לי באיזה עצב רגיש, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד לחזור אליו בזמנים שבהם ארצה להיזכר במוזיקה שעשתה לי טוב לאוזן בלי קשר למה שעובר עליי.

13. Stephen Steinbrink – Anagrams

a3560844574_7גם אני נזכרתי באליוט סמית' כששמעתי את האלבום הזה ואני לא הקשבתי יותר מדי לסמית'. סטיינברינק בקולו קטן הוא כל מה שהיה האינדי בהתחלה, בתקופות שסדרות כמו "מגרש ביתי" ו-"The OC" היו מחדירות צלילים של אמנים פחות מוכרים לרקע של סצינות חשובות, כשהגיטרה והקלידים תבעו עליונותם מעל כל מוזיקה אלקטרונית. אפשר למצוא פה חומרים שבטח מילאו יומנים כשהיינו קטנים יותר והיו לנו יומנים, ואפשר למצוא בעיות שמלוות אותנו עוד היום. האלבום הזה יכול להיות פסקול מצוין לכל סרט התבגרות עכשיו כשאני חושבת על זה.

12. William Tyler – Modern Country

a2975499958_7את וויליאם טיילר הכרתי דרך אלבום שהוציא ב-2013, היוטיוב עזר לי מאוד עם זה, אבל השארתי אותו ב"מועדפים" על המחשב של ההורים ושם הוא נשאר, מודה באשמה. כשהוציא טיילר את האלבום שלו השנה, חזרתי לאותה יצירה שמורה מ-2013 ושמחתי לגלות ששום דבר לא השתנה, והבחור מ"לאמבצ'ופ" עשה פחות או יותר אותו הדבר. מנגינות קאנטרי-פולק אינסטרומנטליות שהשלמתי להן מילים בקריאת ספרים של סטיינבק, שזה הדבר שעשיתי הרבה השנה בדרך לעבודה ומהעבודה. מומלץ לנסות עם ספרות אמריקאית.

11. Mick Flannery – I Own You

mick-flannery-i-own-youהסיבה היחידה שהאלבום הצעיר הנ"ל לא נמצא במקום גבוה יותר היא כי אני חוששת שההתלהבות שלי תפוג בקרוב ולהיות בעשרה גדולים זה כבוד שאני נותנת לאלבומים שנשארו איתי מעבר להתלהבות הראשונית. עכשיו כשהסדרנו את העניינים הביורוקרטים, הרשו לי לגשת לפלא הזה שפלש לתוך חיי דרך הדלת האחורית; בלי שום ציפייה, בלי אמונה שהפתעות טובות יכולות להגיע גם בדצמבר, עם רשימה מסודרת של עשרים אלבומים שעשו את השנה הזו נסבלת יותר. מיק פלנרי, היוצר האירי שעוד לא יצא לי לחקור בכלל, הוציא את האלבום האולטימיטיבי למצבי העגום הנוכחי. במילותיו הוא מדבר על דיכוי לא הוגן הנעשה בידי כוח שאף אחד לא מסכים לו, על בדידות שכבר אי אפשר לכמת, קטנותו של האדם השברירי, זה שמחפש יהלומים ובסופו של דבר נותר כבול לרצונות של אחרים. אלילו של פלנרי הוא טום ווייטס, ואפשר לשמוע את זה בקולו החלוש, בלחנים חולמניים כמו ב-"like a Chain" ובתמונות אותן הוא מתאר מגואלות בדם עם איברים שיוצאים החוצה בעוד הלשון הנואשת תלויה בין הרצון להיות חלק לבין הכמיהה פשוט להיות. כולנו חיים בסרט, הרוב רוצים להסניף את התהילה, חלק מתפשרים על חיים דרך סרטים של אחרים ויש קומץ שדמיונו מאפשר לבנות כאלה סרטים, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה להכיר בקיומו והקומץ הזה לפעמים גם לא מעוניין להתקיים. את המיעוט הזה מיק פלנרי מתאר ב-13 שירי פולק-קאנטרי שנעים בין חספוס למשי חם ומנחם. הנה, אני שומעת עכשיו את "Plan" והמילים כל כך אמיתיות, כל כך מכוונות לליבה המלוכלכת מפצעים, לחלומות שמתנפצים ואף סנאפצ'אט או אינסטגרם לא יוכלו לייפות בחזרה.

10. Fruit Bats – Absolute Loser

alm98750אחרי אלבום אלט-פופ שהמיס את ליבי לכמה זמן אי אז בשנת 2011, הוציא אריק ג'ונסון עוד אלבום קליט לאור, והפעם כולו פולק, כאילו חש את שינויי מצב הצבירה המוזיקליים שלי. אמנם הקול שלו נשמע כמו בלון הליום שמוציאים ממנו אוויר, אבל כל השאר עובד – הלחנים, המילים ("Absolute loser on the verge of something great") וההפקה שממלאה את הז'אנר הצנוע בתזמורתיות מקסימה. ההמסה התחדשה בשנת 2016, ואולי הפעם גם תישאר לשנים אחר כך.

09. Andy Shauf – The Party

a0278585314_7הפריק הקנדי עשה את מה שאנשי הצד אוהבים תמיד לעשות במסיבות – להיות חלק אבל גם להביט מהצד כשאף אחד לא שם לב; ללגום קצת מהבירה/יין/קוקטייל, לנוע בקצב של המוזיקה מסביב ולחקור כמו אנתרופולוגים את הסובבים. אנדי שוף הוציא אלבום פופ מתוק המגולל את מעלליהם של אנשים שונים במסיבה, הכל בהילוך איטי כדי שיהיה אפשר לקרוא גם בין השורות את האנשים שכביכול באו ליהנות, אבל תכניות אינן נועדו בשביל להתקיים עד סופן.

08. Emma Ruth Rundle – Marked for Death

a1889908052_7שנה שעברה הלהקה של אמה רות' רנדל, Marriages, זכתה בתואר אלבום השנה שלי. השנה אלבום הסולו של הבורג הראשי בלהקה עומד במקום שמיני. רנדל יצרה אלבום שכולו ברוח האלבום הקודם שהוציאה עם להקתה – האפלה אופפת, המורבידיות עוברת דרך כלי הדם והקול המצמרר לפעמים חורק באוזן, אבל תמיד יודע מה אפשר לעשות כדי לרכך את החוויה. רוק איטי, נוגה, לפעמים רועש אבל תמיד משום מה משקיט. לא ממש לבעלי לב חלש.

07. The Pines – Above the Prairie

alm97284אני בן אדם רוחני לעיתים, בעיקר ברגעים שמובילים אותי אליהם הבנג'ו, גיטרת סטיל וזמר ששר על אלוהים שלו, ואני מוכנה להתפשר על אלים אחרים, גשמיים יותר. הפיינס, אשר מקורם במינסוטה ואייווה, חזרו באלבום החמישי שלהם למקורות קודמים וקדומים יותר, והחזירו אותי לחשוב על איזהשהו אלוהים. חברי הלהקה עוברים מרצועה לרצועה, מהמזמורים הקהילתיים בכנסיות, למרקורי והכוכבים השכנים, דרך העצים בארצות הברית אבודה. האלבום די מונוטוני, המלודיות חוזרות על עצמן, אבל המילים משתנות ומספרות על אגדות של פעם עם חלל שכולו צלילי גיטרות יפהפיות. אני מתה לקחת אותו לדרכים, לאיזו נסיעה ארוכה בחו"ל או בארץ.

06.  Lisa Hannigan – At Swim

03-19-150x150שנייה של תחקיר והבנתי מה סוד הקסם. לא שוללת את קסם קולה המתוק של האניגן, גם לא את כוח מילותיה המלנכוליות עליהן היא זורה טיפה סוכר אופטימי, אבל אף שיר לא נשחק וגם לא נשכח, וזאת תודות להפקתו האדיבה של אהרון דסנר, מר "הנשיונל" בשבילכם.
לצלילי ליסה האניגן רקדו שתי דמויות בדמיוני – אישה וגבר – האחת בנתה חומה ומגדל מעל חייה, השני הוסיף מעליהן את ציפיותיו. הם חיבקו אחת את השני לצלילי "Prayer for the Dying" והסיפור שלהם העמיק תוך כדי האלבום  אך התפצל בסופו של דבר, כי הייתה עוד דמות מאלבום אחר שעמדה באמצע, מאחורה ומקדימה. האניגן הקריאה באקפלה שירה של שיימוס היני, קיבלה השראה מספר שקראה בשביל לכתוב את "We, The Drowned" היפהפה, ביכתה אהוב שמת לצידה וגם דילגה מעל השלג הרך, ואת כל זה עטף דסנר בצעיף חם של הפקה שלא מורידה מערך הקול והעומק, וגם מוסיפה שכבות של צלילים כדי שלא יהיו בודדים.

05. Weyes Blood – Front Row Seat to Earth

a2396628571_7בבנדקאמפ כתבו את זה הכי טוב – "[השירים באלבום] אינם שירי אהבה טיפוסיים או שירי מחאה – הם חידות נוקבות וכואבות שחוגגות את עמימות האהבה ומאששות את הקונפליקט בין חיים הרמוניים בתוך עולם שאינו יודע הרמוניה מה היא."
נטלי מרינג, האישה מאחורי שם הבמה, היא כולה מחווה לנשים של פעם. יש בה את הפגיעות של ניקו, הגשה אינטילגנטית כמו של ג'וני מיטשל ואת המסתוריות שאפפה גדולות כמו קייט בוש. באלבום העמום הזה אפשר לקחת את השירים לכל מיני כיוונים, תוך כדי שהולכים לאיבוד בתוך הקורים שהיא טווה במנגינות שלה. "Can't Go Home" הוא אחד משירי השנה שלי, לא אשתף למה, כי לא את הכל צריך לפתוח בבלוג :).

04. Damien Jurado – Visions of Us on the Land

a3038873136_7לא עקבתי אחרי הקריירה של ג'וראדו. פניתי אליו ברגעים שבהם הייתי צריכה פולק לשים ברקע ומדי פעם הייתי מגבירה אם הגיטרה שלו הייתה מסמנת לי שהיא יותר מאחורי קלעים של מחשבה. השינוי קרה בהופעה החיה שלו כאן בארץ, במופע ישיבה אליו הגעתי בלי ציפיות מי יודע מה, ובלי מספיק טישו שיחזיק את מה שלא ידעתי עתיד לבוא. מספר הסיפורים כבש אותי באותו ערב בבארבי מקצה כף הרגל עד לקצה הקודקוד הסגול ממכות קיר, הן בהגשתו הצנועה, בחוש ההומור הקליל שלו ובמיוחד במוזיקה שלו. שתי גיטרות וזמרת רקע, זהו, ככה עושים את זה הכי אותנטי שאפשר, הכי קרוב לאדמה.
יום למחרת כבר שקעתי עוד יותר אל החומרים שלו ושמחתי שיש לי עוד מספר סיפורים להשחיל אל תוך המצעד שלי. הנווד, דמות קרואקית/סטיינבקית אהובה, נצבע בין מקומות, צבר אנשים להיזכר ולהיפרד מהם וגרם לאחת להתאהב בכל אחד ואחד מהשירים באלבום הזה. להקשיב מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על אף שיר, כי ספר טוב לא שוברים באמצע.

03.  Marlon Williams – Marlon Williams

doc112הקול של הפלא הניו-זילנדי (שאינו טאיקה וואיטיטי/הוביטון) הוא חלומה הרטוב של כל דיווה. הוא ידהר במעלה סולם האוקטבות ויסלסל את דרכו למטה, רק בשביל לטפס למעלה ולפלרטט עם האוזן תוך כדי שהוא מטפח גלי קול שלא יודעים גאות או שפל.
מירב השירים באלבום הקצר הזה הינם קאברים, הומאז' לאמנים שלקחו אותו, כמו שהוא לקח אותי, לז'אנרים ידידותיים יותר למשתמש הרגיש. את הפולק, הקאנטרי וה"הויסה! הויסה!" הפך וויליאמס והטמיע בהם את ההערכה והיכולות הווקאליות המדהימות שלו, כשבין לבין הוא טיפטף גם חומרים מקוריים מוצלחים. דווקא השיר שהוא כן כתב יחד עם חבר מקהלה שלו, "Dark Child", הוא השיר הכי חזק באלבום לטעמי. השיר המספר על אב שאיבד את בנו בטרם עת, וסופו המתמשך רומז על האבל שלא נגמר, על מוות שלא עוזב אותך, סם מורבידי שאסניף ממנו מכל מי שרק יעיז להגיש על מצע של כישרון כמו של וויליאמס.
ההתחלה שלו מטעה, "Hello Miss Lonesome" הקצבי הוא היחיד שאיכשהו נוגע בקרקע ורוקע בשמחה ובששון, השאר הם כבר שברון לב, אישה שמתה מסרטן וגיטרת סטיל שבחיים, אבל בחיים, לא תפסיק להרחיב את שרירי החזה שלי.

02. Dylan Leblanc – Cautionary Tale

dylan-leblanc-cautionary-tale-150x150מאחר ואת הסיכום של שנה שעברה הוצאתי בדצמבר, אני מרשה לעצמי לרמות טיפה ולהשחיל את האלבום הזה, שיצא בדצמבר שנה שעברה, למצעד שלי. לא הייתי מורדת אילולא הייתה לי סיבה טובה לכך, והיה לי חשוב לשים את דילן לבלנק במקום גבוה. את האלבום שמעתי הרבה כשעבדתי בסטודיו למשחק, וספרתי 3 שחקנים בהתהוות שנכנסו למשרד המזכירות והמוזיקה הסבה את תשומת לבם החיובית. הפולק, כמו הקאנטרי, כמו הפולק, כבר אינו יכול להפתיע, אין מלודיה שלא נשמעה, אין גיטרה שנפרטה מתו כזה לאחר ולא עשתה הדים במצעדים/ברים/מרפסות-אמריקאיות, והלב נשבר כבר מאות פעמים, אבל יופי כנראה לא נספר אצלי בגיוון, אלא בכוונה של המשורר. לבלנק הוציא אלבום רומנטי ומפלרטט עד כמה שג'נטלמן של פולק יכול להיות. "Cautionary Tale" הוא אלבום על הסודות שאנחנו שומרים, על הבושה שאנחנו מסתירים  ועל הרצון שיהיה איתנו לפחות מישהו אחד בגן עדן. זו יצירה כל כך פשוטה, כל כך צנועה, שאני מתעקשת להאמין שהיא גם באה ממקום אמיתי, ואמת משום מה נעשתה כלי חשוב מאוד במדף העקרונות החלשים שלי. בנוסף, כמובן, איך אפשר שלא לשבח את היכולת של לבלנק להבריח אותי עם גיטרה אחת אל מחוזות שהייתי רוצה לבלות בהם זמן ביום מן הימים, ארה"ב הרחוקה מרעש הטראמפ וכותרות הקניה ווסט המגוחכות, יושבת בצניעותה על המרפסת ומביטה לעבר חלום.

ומה מחכה לנו במקום הראשון?? האם זו איינג'ל אולסן? האם מסעותיו הסולואיסטיים של המילטון לייטהאוזר? או שזו בכלל ליידי גאגא??? אז זהו ש…. לא:

*
*
*
*

01. Sky Country – Ghost of Jim

a0442652513_7אפילו ארז סובל מ"אנטנות השמימה" לא צפה את זה (או שאולי ברלין לימדה אותו דבר או שניים על תכסיסנות?). זה לא קורה הרבה שמישהו קולע עד כדי כך בול למטרה, ומר סובל עשה זאת ואני מודה לו על כך כל כך. דרך תיוג נדיב זכיתי לגלות לא רק אלבום, אלא עולם שלם שבנו חברי הלהקה מסביב לאת'ר הטכנולוגי. זה התחיל עם "Whisperer of Things" שלקח אותי לטיול בכמה וכמה יקומים מקבילים; אחד השיר בנה לי מבפנים, אחד מבחוץ, ואחד דווקא אני לקחתי איתי לספר שנקרא כרגע "נוודים", אבל כמו כל דבר בחיי – זה עוד לא סגור. הקול המובלע, המפוחית, האקורדים שדוהרים באיטיות עקב החושך המסתורי, כולם ביחד פתחו לי עוד חלון לעולם הקאנטרי-פולק שממנו שאבתי כל כך הרבה השראה השנה.
אבל הסיפור לא נגמר עם שיר אחד, כמובן, הרי מדובר פה באלבום השנה שלי! ולמה הוא קיבל את הטייטל? כי "Whisperer of Things" הוא רצועה חמישית מתוך שלוש-עשרה הדוהרות מהתחלה ועד הסוף, מספרות על אנשים שנעלמו וחזרו כרוחות, עוברות דרך כבישיה היפים של קליפורניה וחוזרות הביתה אל איזה "את/ה" חמים ונעים, גג ואביר על ג'ף ניקולס (שם שהאובססיה שלי מחייבת אותי להזכיר לפחות פעם אחת, גם כשאין בכלל קשר) לבן שבונים אותו כרעיון בכל פעם שמספיקות המסעות והתלאות. ניקו ג'ריס לוחש מעט, מסביבו גיטרות, פסנתרים מדגדגים את הקצה מלמעלה ומלמטה כלי נשיפה שמפציעים כשמקשיבים באמת. לפעמים המילים הן מנטרה היפית, לפעמים סיפור שאפשר להרחיב, להקדים או לשחק עם החורים באמצע שלו.  
פרק בספר, סיפור קצר והרבה חמצן לריאות הביא האלבום הנ"ל. שעות על גבי שעות של נסיעות והליכות ביליתי עם האלבום הזה באוזניי והוא היה שם בכל פעם שלאו דווקא רציתי לנסוע או ללכת, אלא רציתי רק לנדוד, לעקוב אחר רביעיית הסוסים אל עבר אופק שמבטיחים בכל סוף טוב. הוא יגיע, נכון?

עד לפוסט הבא, להית!

חן

 

 

שינועים במחלוקת – דירוג תפקידים של השחקן מייקל שאנון

take-shelter-4-670x285

הכל התחיל עם "אקסמן: אפוקליפסה", שם גיליתי את טיי שרידן וחשבתי שיהיה מעניין לראות לאן הפילמוגרפיה שלו תיקח אותי. שרידן הוביל אותי לצפות ב-"Mud", הסרט שהפך לאהוב עליי בזכות הכותב/במאי ג'ף ניקולס, שעל אהדתי עליו כבר כתבתי ועוד תראו קמצוצים שלה פה ושם בפוסט הנ"ל. מ-"Mud" הגעתי לסקירה כיפית ומרגשת במיוחד של שאר סרטיו של ניקולס, שבכולם כיכב כוכב הפוסט, מייקל שאנון. אז הכרתי אותו רק בתור גנרל זוד ו"ההוא שמשחק באימפריית הפשע", עכשיו אין לי באמת דרך להסביר אותו. נשביתי בקסמו, נפעמתי מיכולותיו הדרמטיות, הכתרתי אותו כהמקביל האמריקאי לבנדיקט קמברבאץ' ולאחר מכן חתמתי בסוף דעתי כי הוא שחקן מיוחד במינו בלי השוואה לאף אחד אחר. אז כיאה למחזור חיי האובססיות שלי – הגענו לשלב שבו אני נותנת סקירה "קצרה" על תפקידיו הטובים ביותר. לצערי, טיב הדמויות אינו מעיד על טיב הסרטים שהוא היה בהם, לפחות בחלק מהדמויות שתקראו עליהן פה, לכן הקפדתי להגיד מה מומלץ בעיניי ומה לא. אם כתוב שם ג'ף ניקולס – נא לצפות במיידי. תודה!
מהתפקידים שלא תראו פה: נלסון ואן אלדן מ"אימפריית הפשע",הסדרה שמשום מה שעממה אותי עד עצירה אחרי עונה אחת; גנרל זוד מ"איש הפלדה", בלי שום קשר לסלידה שלי מזאק סניידר, הוא פשוט לא היה טוב כמו הדמויות ברשימה וגם לא תפקידי "3 דקות וזזתי לסט צילומים הבא שיסכים לקבל אותי", והיו הרבה כאלה, דאמיט.

בכל זאת שווה לי להזכיר בקטנה את התפקיד שלו ב-"They Came Together", הפרודיה המטומטמת אך מצחיקה באותה מידה עם פול ראד ואיימי פוהלר, תפקיד שגרם לי להתפקע מצחוק בקול רם באמצע הלילה ובמזל לא הערתי את אילת השותפה לדירה. בנוסף שאנון תרם מכשרונו לסרטים קצרים כמו "Herbert White" של ג'יימס פרנקו שם הוא שיחק נקרופיל, הציג סוג של עצמו ב-"Happy Hour"', ואפילו הופיע בקליפים של להקות, כשהמומלץ הוא זה של Deerhoof. הייתי ממליצה לצפות בו לכל מי שרוצה לקבל בריף על היכולות הדרמטיות של הבחור (אזהרה: לא לבעלי לב חלש). לסיום גם אמליץ לראות את הסרטון שלו ל-"Funny or Die" שבו הוא מקריא מכתב מפורסם של נשיאה עצבנית לאחיותיה לאחווה.

שווה לציין שפוסט זה נכתב לפני השמונה מאות אלף תפקידים שהוא עומד לשחק בסרטים שייצאו בחודשים הקרובים.

ועכשיו – לדירוג!

15. Tom – "Complete Unknown"

_35שחקן שיודע להיכנס לנעליים של דמות משוגעת/מטורללת/שנויה במחלוקת נחשב בעיני רוב המבקרים לשחקן מצוין. זהו הסיפור גם של מר שאנון; הוא לקח על עצמו יותר סטלנים או מוזרים מאשר אנשים מן היישוב. הדמות של טום היא הדמות הכי נורמלית ששאנון אי פעם שיחק, היו לו תגובות מאוד טיפוסיות לסיטואציות השונות שבהן שמו אותו. מול דמותה רבת השמות של רייצ'ל וייז, הוא היה העוגן, האדם הרגיל שרואים ברחוב ונאלץ להתמודד עם משהו חדש לו. אחרי שראיתי אותו מלקה את עצמו בתור נלסון ואן אלדן ב"אימפריית הפשע" (yawn), רוצח אנשים בדם קר ב-"The Iceman" וכו' וכו', היה מרענן ומרשים בו זמנית לראות שהוא מסוגל גם להתמודד עם דמות שאינה "יוצאת דופן". הסרט, אגב, מומלץ בחום.

14.  Bobby Monday – "Premium Rush"

premium-rush-2חרא סרט, באמת. סרטי אקשן הם בדרך כלל לא כוס התה שלי, במיוחד כשדמויות שטוחות נהיות שטוחות יותר ככל שהסרט נהיה צפוי יותר. גם בובי מאנדיי יכול היה להיות דמות שטוחה וצפויה, אבל הו מייקל שאנון, הוא כנראה נהנה מדי על הסט שהוא הפך את מאנדיי למטורלל שכיף לצפות בו מאבד את זה. הייתי צופה בסרט שמתמקד בחיי הדמות הזו, אבל רק אם שאנון ישחק אותו, כן?

13. Kim Fowley – "The Runaways"

the-runaways-michael-shannonקשה לראות את שאנון עם נוכחות יוצאת דופן, משחק איש יוצא דופן מול שחקניות שהן אולי טובות, אבל לצערי אינן יכולות מולו. בעוד הוא לוקח על כולו את התפקיד ונהיה הבן אדם, האחרים קצת נשארים מאחור, סוג של בנדיקט קמברבאץ' כזה, לוקח את כל האנשים בחדר ומסובב אותם מסביב לאצבע הדרמטית שלו. קים פאולי היה בן של סרסור, כלב בן כלבים, אבל כזה הוא היה לכל המינים, ושאנון לא פחד להחצין את זה על המסך.

12. John Roscow – "The Missing Person"

220px-missingperposterבלש פלרטטן יוצא לחפש אדם שאישתו מחפשת אותו. אני לא מספרת יותר, לא כמו ימד"ב המזדיינים שאת הדבר הכי חשוב מגלים כבר בתקציר סרט שלהם. סרט איטי מדי אך משעשע על צד אחר באירוע היסטורי ששינה לא רק פנים של אומה, אלא גם את חייהם של האנשים הקטנים. שאנון הוא הבלש הלא-כל-יכול שדרך האיש הנעלם לומד כמה דברים על איך להתגבר על קשיים בעצמו. מומלץ.

11. Son Hayes – "Shotgun Stories"

poster227x227אתם מוכנים לזה? אז.. ג'ף ניקולס! הכותב/במאי חיפש שחקן שאומר יותר עם העיניים מאשר עם הפה ופרופסור שלמד אצלו בצפון קרוליינה המליץ על אחד כזה בשם מייקל שאנון. מאז השחקן לא יוצא מהסרטים שלו, גם אם זה לתפקידים קטנים כמו ב-"Mud" ו-"Loving" או תפקידים ראשיים כמו עוד שניים ברשימה.
ב-"Shotgun Stories" הדמויות לא אומרות הרבה וגם לא הרבה נאמר עליהן, מבינים אותם הרבה יותר אם פשוט מסתכלים. עם שאנון יש הרבה על מה להסתכל, ואני לא מתכוונת מבחינת יופי, אני מתכוונת לעובדה שהוא כמו בשיר של רונאן קיטינג: אומר הכי טוב כשהוא לא אומר מאום, זו אחת האיכויות השאנוניות הגדולות. ג'ף ניקולס משמע מומלץ.

10. Larry Oster-Berg – "Grand Theft Parsons"

הסיפור הסמי-אמיתי על מנהל ההופעות של גראהם פרסונס, פיל קאופמן, שגנב את הגופה שלו כדי למלא את העסקה בין השניים: אם אחד מהם מת, השני דואג שהוא ייקבר בצורה המכבדת את רצונו של הנפטר. פרסונס רצה שישרפו את הגופה שלו במדבר בקליפורניה, והוא קיבל את זה. את קאופמן מגלם ג'וני נוקסוויל שעד אותו סרט לא הבנתי מה מוצאים בו וגילית שהוא יודע לשחק. לפרסונס חובר היפי חמוד בשם לארי אוסטר-ברג שמגולם ע"י השם שאחזור עליו שמונה מאות אלף פעמים בפוסט הזה: ג'ף ניקולס. סתם, מייקל שאנון. כל הזמן מציקים לשאנון עם השאלה "מתי נזכה לראות אותך בקומדיה", וברור שהמציקים האלה לא עשו את שיעורי הבית שלהם לפני שהם באו עם השטות הזו. פה מדובר בדמות קומית מובהקת ששאנון משחק בצורה שגרמה לי ממש לחבב את הסטלן התמים הזה. זו הייתה הפתעה נעימה לגלות שלא מדובר בתפקיד של חמש שניות בשביל שאנון, ועוד יותר נעימה הייתה ההוכחה הרשמית לכך שהבחור יודע לעשות בערך הכל כשזה מגיע למשחק. מומלץ.

09. Brad Macallam – "My Son, My Son, What Have Ye Done?"

דייויד לינץ' הפיק סרט שבו ורנר הרצוג מנסה לעשות סרט כמו של דייויד לינץ'. הסיפור של הסרט הולך ככה: בראד הוא בחור מוזר שבטוח שאלוהים התגלה בפניו ולכן גם רוצח את אימא שלו. בעוד המשטרה אורבת לו עם כוחות רבים (ומוגזמים) מחוץ לבית, "זוכה" הצופה לדעת על חייו של בראד לפני הרצח ומה שהוביל לאקט הנוראי.
חשבתי שזה יהיה סרט רציני, משהו אפל על מניעיו של רוצח, אבל מה שקיבלתי זו פארודיה, רק שאני לא יודעת על מה. הדמות של בראד נראתה לי תלושה מהדמיון, הדמויות מסביבו עוד יותר, ומצאתי את עצמי צוחקת בקטעים שלא הייתי בטוחה שזה כל כך מתאים. אולי כאן הגאונות של הרצוג שרבים מדברים עליה? אין לי מושג. מה שכן, אחרי הצפייה בסרט יצאתי החוצה כדי לעשות קצת קניות ולקח לי זמן להבין שהאנשים ברחוב אינם חולי נפש כמו בסרט.
אה, ומייקל שאנון? הוא זה שהכניס את הטירוף למוח הזה והפך את התלוש לבשר ודם שבטח קיים איפהשהו אבל עדיף שהוא יהיה רחוק ממני מרחק של אלפי קילומטרים.

08. Roy Tamlin – "Midnight Special"

היום שבו מייקל שאנון יפסיק לשחק בסרטים של ג'ף ניקולס יהיה יום עצוב מאוד בשבילי. הבן אדם בנוי בשביל הדמויות השקטות של הכותב/במאי המוכשר, חלק פאזל כל כך הכרחי שאם ניקולס ייאלץ להיפרד ממנו יום אחד אני אכריז על היום הזה כיום אבל בינלאומי. יש עוד שחקנים עם רגישויות בים, אבל לא כמו שאנון שהפך אותי לשלולית של מים רק במבט אחד שכולו מביע פרידה כואבת, דאגה בלתי פוסקת ועוצמה רגשית שחודרת היישר לנקודה הכואבת ביותר בלב שלי. צירפתי סצינה חשובה לסרט, אם (עדיין) לא ראיתם אותו, עדיף להימנע מלראות אותה. מ ו מ ל ץ ! ! !

07. Elvis Presley – "Elvis & Nixon"

אין לי מושג איך המלהקים חשבו מלכתחילה שזה יעבוד, אבל טוב שהם התחננו בפני שאנון שייקח את התפקיד למרות שהוא בעצמו לא חשב שזה נכון. קל מאוד לחקות בן אדם, לקחת את כל התכונות שלו, להקצין אותן ולעשות ממנו קריקטורה. מה שקשה זה לשחק דמות המבוססת על אדם אמיתי, אחד המפורסמים והמוערכים ביותר בהיסטורית העולם המערבי, להגיש אותו בצורה שנראית יותר אותנטית למשתמש, שהופכת אותו לסוג של אחד משלנו. תוך כדי הסרט ממש שכחתי שזה שאנון שם, וראיתי את אלביס פרסלי.
חוץ מזה, את ניקסון משחק קווין ספייסי אלוהי האנדרווד, ואם השניים האלה הולכים להיות על המסך שלי ביחד – הרי זה מהולל, משובח, מתובל, מפואר, והנה זה בא – מושלם.
הסרט ממש משעשע, אנסמבל שחקנים שכיף לראות (כולל ג'וני נוקסוויל) ותיאור פנטסטי (תרתי משמע) של מפגש בין שני ענקים. מומלץ.

06. Mr. Green – "The Night Before"

לא אוהבת את סת' רוגן, לא את כל ממסד ג'אד אפאטו שעליו מתבססים הרבה מהמרשרשים של הוליווד, לא מבינה את ההומור הזה, לא נמשכת אליו אפילו לרגע*.

*האמור תקף לכל הסרטים מהז'אנר אך לא לסצינות שבהן מייקל שאנון מפציע בתור סוחר סמים עם חוכמת חיים גדולה ויכולות אימפרוביזציה שקל לזהות וליהנות מהן. תענוג לריאות.

screenshot-2016-08-15-00-49-21

05. John Givings – "Revolutionary Road"

ג'ון גיבינגס הוא מהדמויות הטראגיות שאני מאוד אוהבת להתחבר אליהן. בספר הנושא את אותו שם, עליו מבוסס הסרט, הוא אפילו עוד יותר טראגי והאמת שלו נכנסת כמו אגרוף חזק לבטן ונשארת שם עד שהמחשבות מנסות להדחיק את הכל.
האיש שרעיונותיו חצו את גבולות הפרברים ונאלץ לשלם על זה מחיר, היוצא דופן שחשבו אותו משוגע, הסילביה פלאת'. סם מנדז הצליח לסחוב חתיכת ספר על גב הסרט עם סצינות שהן כמעט אחד לאחד כמו שריצ'ארד ייטס כתב. הוא נשאר נאמן גם עם הליהוק שלו, במיוחד במובן של מייקל שאנון. השחקן מאוד רצה לשחק את הדמות הזו. זהו אחד הספרים הכי אהובים עליו, והתפקיד של גיבינגס היה תפור עליו. מה שנהניתי ממנו הרבה משאנון היה העובדה שהוא לקח את גיבינגס עד הסוף, דרך המהפך שהוא עשה בכל הגוף אפשר לראות כמה הוא אהב את גיבינגס ובמיוחד כמה הוא אוהב לשחק.
לא שזה אומדן לטיב משחק כיום, אבל עדיין שווה לציין: שאנון היה מועמד לאוסקר על התפקיד הזה, והפסיד בצדק לג'וקר של הית' לדג'ר.

אם לא ראיתם את הסרט – חובה. אם לא קראתם את הספר – חובה עוד יותר גדולה.

04. Rick Carver – "99 Homes"

שאנון אוהב אותן דמויות שנויות במחלוקת ופה זה הדובדבן שבקצפת. ריק קארבר הוא נציג של הבנקים שמטרתו לרוקן בתים מבעלים שלא מצליחים לשלם עליהם את המשכנתא, זאת לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008. ראמין באחרני, הכותב והבמאי של הסרט, אמר שהוא בחר בשאנון לתפקיד מכיוון שיש לו לוק אצילי של חלאת רפש (זה לא ציטוט, זה פשוט הקיצור שלי לדבריו). מהרגע הראשון קארבר לבוש בבגדים יקרים, צבע העור שלו יפה כיאה לאילו שיש להם כסף למכונות שיזוף ביתיים, שיערו בהיר והכריזמה שלו כל כך בטוחה בעצמה שלאנשים אין ברירה אלא לעזוב את המקום ולחפש מקלט במקום אחר.
שאנון אמר בראיונות שלדעתו ריק קארבר אינו בן אדם רע, הוא בסך הכל שורד וזה מה שמשך אותו לתפקיד, אני בכל זאת חושבת שמדובר בבן אדם רע, אבל זה מה שהופך אותו למעניין. לעומת סרטים אחרים שבו בדרך כלל שאנון משחק את הדמויות החלשות שניזונות מחולשות של אחרים, פה הוא היה ה-Alpha-Male, השטן הראשי שמוביל את דמותו של אנדרו גארפילד לחיים טובים עם מצפון לא שקט. מומלץ לא לבעלי לב חלש

03. Peter Evans – "Bug"

מקורו של שאנון הוא בתיאטרון. בשיקגו, לשם עבר עם אימו לאחר הגירושים של הוריו, הוא הצטרף לקבוצות תיאטרון, עזר להקים אותם, לבנות את הבמות, לסדר את הסאונד ואת התאורה, שם למד וממשיך ללמוד את אמנות המשחק. שם הוא פגש גם את טרייסי לטס, שחקן וכותב, שבעקבות ההיכרות של השניים ליהק אותו לשני מחזאות שהתחילו בתוך חדרים קטנים ועברו להופיע גם מעבר לאוקיינוס. האחד הוא "Killer Joe", השני הוא "Bug", שלעיבוד הקולנועי שלו ליהקו את שאנון לאותו תפקיד אותו הוא שיחק על הבמה.
פיטר אוונס מוזר מההתחלה, אבל ההזיה הולכת ומתעצמת תוך כדי הסרט ומשום מה שאנון מצליח לגרום לכל הטרנספורמציה הזו להיות אמינה רצח, תרתי משמע. את כל הניסיון הבימתי הוא הביא לסרט הזה, הלוואי והייתה לי ההזדמנות לראות את זה בלייב גם בתיאטרון.
בתור אחת שבדרך כלל לא עובד עליה ז'אנר המותחנים הפסיכולוגיים אני אומרת לכם ששווה לראות את הסרט הזה. הרעיון שלו מוטרף, אבל עוד יותר כיף לראות שחקנית כמו אשלי ג'אד עושה תפקיד של יותר מ"הגברת הנחמדת מהבניין ממול". מאז הסרט הזה נשבעתי לעקוב אחר הקריירה הצנועה של ג'אד, היא מדהימה. מומלץ לא לבעלי לב חלש

fhd006bug_michael_shannon_002

02. Richard Kuklinski – "The Iceman"

מהסרטים היחידים שבו שאנון משחק את הדמות הראשית, ובסרט הזה הוא החזיק את כולו עם סיפורו האמיתי של ריצ'ארד קוקלינסקי – איש משפחה נאמן שהצליח להסתיר מהמשפחה שלו שנים על גבי שנים את עבודתו בתור רוצח שכיר.
לשאנון פרצוף של אדם עם לב של קרח, מבט חד שיכול להיות אטום מצד אחד ומפחיד מצד אחר, אבל בשביל קוקלינסקי זה לא מספיק – צריך גם נוכחות וזה יש לו בכמויות לכל החיים.
מגיע לו פרס על הסרט הזה, גם על המשחק וגם על העובדה שהוא הצליח לא להזיע לפני האדם המפחיד עוד יותר ממנו בסרט שמגולם באופן מרשים ע"י ריי ליוטה.  מומלץ!

01. Curtis Laforche – "Take Shelter"

אולי המשפט שאני הכי אוהבת לחזור עליו: ג'ף ניקולס גיבור. בלעדיו לא הייתה דמות בשם קרטיס לה-פורץ'; בלעדי הכותב/במאי, שהיה מודע ליכולותיו של שאנון להביע הרבה יותר בלי מילים, סביר להניח שלא הייתי נופלת ברשתו של השחקן כל כך חזק. עכשיו כשסיימתי להלל ולשבח את הכישרון שהביא להכל, הגיע הזמן לדבר על הדמות. שאנון משחק אבא שערב בהיר אחד מתחיל לראות חזיונות על סופה מתקרבת. ככל שהחלומות הערים מתרבים, ככה מצטרפים עוד אנשים לסיוטים הללו והופכים אותם ליותר נוראיים. אותם אנשים שמצטרפים באים מעולמו הקרוב של קרטיס: הכלב שלו, אישתו, חברו הטוב, הבת שלו, והדבר מעוות לו את המציאות גם כן. לסרט הרבה שכבות, ושאנון בתוך קרטיס עוזר להן להתקלף ולהיחשף תוך כדי.
זה אולי הסרט שבו אפשר לראות את שאנון על כל מנעד המשחק שלו, מהבן אדם השקט, לעוף המוזר עד להתפרצויות דרמטיות שתחת שרביטו של ג'ף ניקולס הן לא באות רק בשביל לייצר דרמה, הן שם בשביל לקדם דמויות, תמה וגם עלילה שאין הרבה ממנה (ניקולס אמר שעלילה היום זה אוברייטד).
ג'סיקה צ'סטיין ששיחקה את אישתו של שאנון בסרט, העידה שחברות שצפו איתה בסרט התחילו להתעניין ממש בשאנון עצמו. כנראה שזה מה שקרה גם לי כי זה גרר למבצע שלם של צפייה בסרטים איתו, שגרר את כל הפוסט הארוך הזה שאולי מישהו אחד הגיע עד לסופו. מה זה מומלץ, איך לא ראיתם את הסרט עדיין?

הגעתם עד לפה… וואו, אני בשוק!

אולי חפירה הבאה תהיה על מוזיקה?
הכל תלוי בהשראה…

/גמר/ חתימה טובה!

חן

גיבור-על: על הסרטים של ג'ף ניקולס

jeffnichols_BTS.jpg

בראיונות לסרט "הסיפור של מאד" (אותו כתב וביים ג'ף ניקולס), שאלו את ריס ווית'רספון ומת'יו מקונוהיי מה היה גורם המשיכה שלהם, שני שחקנים ברמת סלבריטאיות גבוהה, לעבוד על סרט אינדי-שמינדי כזה. הראשונה ענתה שהיא מעולם לא קראה תסריט שמתאר את הדרום ממנו היא באה בצורה כל כך מושכת ועדינה. השני אמר שהוא יותר נמשך לדמות של מאד, מישהו שנאמן בלי תנאי לאנשים שהוא אוהב. את מייקל שאנון שאלו למה הוא חוזר לעבוד בכל פעם עם  ג'ף ניקולס (הוא כיכב בשלושה, שחקן משנה באחד) והוא ענה שבכל פעם ניקולס יוצר משפחה קטנה, ומכניס אותה לבית שלו ושל הוריו לארוחות והפסקות, הכל אצלו ללא יומרה עם נטייה להצטנעות סקסית (הערה שלי). שלושת האימרות הללו אולי מסכמות בצורה הכי מדויקת את הסרטים של ג'ף ניקולס, הכותב-במאי שהפך להיות אחד האהובים עליי. הוא אוהב את הדרום האמריקאי, ומאכיל בכפית כל אחד שמסתכל על הצד הזה של ארה"ב בעיניים רומנטיות. הוא עדין בתיאור שלו של האנושות, תמים בהרבה מאחרים ותמיד עם עם רגליים מקורקעות שיודעות מהם המקורות של רובנו. כדי להבין את גורם המשיכה שלי אל הסרטים של ניקולס, הנה פוסט המלצה על ארבעת סרטיו של היוצר המחונן.

אין פה ספיילורים, גם לא הוספתי טריילרים כי לאחרונה אני שמה לב כמה הם יכולים לפעמים להרוס סרטים ולפעמים אפילו להרוס הפתעות שחשובות לחוויה של הצפייה בסרטים.

1. הסרט את שמו לא תרגמו לעברית -"Shotgun Stories"

shotgun בקצרה: סיפורם של שלושה אחים, לכל אחד שם שמשמעותו היא "ילד". לאחר שהאבא שנטש את השלושה בילדותם נפטר, נוצר מערבון דו-קרב בין שתי קבוצות של אחים.
למה לראות:  קודם כל – הדרומיות. שלושת הגיבורים הילדיים של הסרט אינם חכמים במיוחד, הם דייגים פשוטים שלא יודעים הרבה על החיים וככאלה הם פועלים בעיקר מהרגש ומהנאמנות שיש להם אחד לשני. הנאמנות הזו אמנם קוסמת בעיני הצופה, אבל היא גם הגורם המרכזי שמביא למלחמה שכהרגלה תובעת לעצמה כמה קורבנות ולקחים אישיים. בתוך הדרומיות הזו הציג ניקולס את הפשטות, את החיים הצנועים שלא מצריכים יותר מדי משאבים, את השקט מסביב ואת התכונות האנושיות החיוביות שטבועות בכל אחד מאיתנו.
השמות הבנאלים של הדמויות מראים כמה לא חשוב איך קוראים לכל דמות, כי בסופו של דבר יש את הילדים האלה בכל אחד מאיתנו.
דבר שני: מייקל שאנון, השחקן חוזר לשחק בכל אחד מהסרטים שלו, ולכן גם יהיה מוטיב חוזר פה. מי שראיתי אותו בהתחלה כג'נרל זוד אימתני משחק ייאוש, כעס ואכזבה מהמקום הכי פנימי ושקט. יש בסרט הזה הרבה דרמה, אבל היא נעה על מים שקטים בזכותו של השחקן בעל העיניים האניגמטיות.
למה הוא יכול להיות בעייתי: האיטיות שלו, יותר מאשר עלילה, הסרט הזה בא לתאר סיטואציה, מקום ואת מה שעובר על דמויות של היום-יום.

2. "סערת רוחות" – "Take Shelter"

take_shelterבקצרה: אבא למשפחה מתחיל להזות ולחלום על חזיונות אפוקליפטים שונים המאיימים על שלום ביתו. ככל שהחזיונות הופכים שכיחים יותר, כך האבא מאבד את היכולת להבדיל בין מה שאמיתי למה שלא.
למה לראות: כמו השמן המטפטף בסיוטיו של הדמות הראשית, ככה צצו זרזיפים של חשש  בליבי מפני המדע בדיוני בזמן הצפייה הראשונה שלי בסרט. ישנם סרטי מד"בי רבים אשר מתחילים כסיפור פשוט וברגע שהסרט הופך על-אנושי, הם מאבדים כל נגיעה למציאות וכל הסיפור שסופר בהתחלה הולך לאיבוד,  זה לא המקרה פה. הסרט לא סטה מקו העלילה, הדמויות השתנו במקביל ישר אליו, והסיפור נותר נאמן לנושא האמיתי של הסרט והיא הדאגה שיש לאב לביטחון הבית והמשפחה שלו, ולא רק זה, הסרט גם מנסה לתאר כיצד מחלה נפשית נראית מנקודת מבטו של זה הלוקה בה. הסוף המוזר יכול בקלות לגרוע מטיב הסרט, אבל כמו שהוא מוזר, ככה הוא פתוח לכמה פרשנויות שיכולות לעשות את הסרט אפילו יותר יפה ונוגע ממה שהוא.
שנייה, לא דיברנו על מייקל שאנון שהופך עוצמתי יותר ככל שהסרט מתקדם, מבחור נורמטיבי הוא הופך למשוגע שהצופה תמיד מאמין לו וככה הוא גם בוכה נואשות ככל שהוא נהיה נואש יותר. אומרת את זה מניסיון אישי של עיניים צורבות כשהתחילו הקרדיטים להופיע בסוף הסרט. בנוסף מתחיל סיפור האהבה של ניקולס עם השחקנים שחוזרים אצלו בסרטים, ביניהם גם כמה מ"התיקון", הסדרה שעונתה הראשונה היא הדבר הכי טוב שקרה על מסך הטלוויזיה שלי. הפעם זה ריי מקינון, כותב העונה הראשונה המושלמת עלי האדמות שמאז אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.
למה לא לראות: שוב, ניקולס אוהב סיפורים, אבל בשביל לא לשכוח את הדמויות בתוכם הוא מעדיף לעשות סרטים בקצב איטי. לפעמים הסיטואציות חוזרות על עצמן, אבל בכל אחת יש מן ההעצמה, וההתקדמות האיטית עושה את השיא הגיוני יותר.

3. "הסיפור של מאד" – "Mud"

mud_ver3בקצרה: סיפור מושלם עם דמויות מושלמות ושחקנים מושלמים כשברקע הפסקול המושלם. שיט, לא יצא לי מתלהב מספיק. שני ילדים תכולי עיניים פוגשים על אי נידח בחור מיוחד בשם מאד. לא רוצה לספר יותר מזה, תתאהבו בעצמכם.
למה לראות: ג'ף ניקולס חזר למקום הולדתו, ארקנסו, ובצילומים מרהיבים נותן מעט מן הכיעור העירוני שלה, והרבה מהאקזוטיות של המקום. בעזרת הפסקול הוא לא רק מתאר אורח חיים דרומי, הוא מכניס אותו בתור דמות, מן אימא שעוטפת את הדמויות ושומרת עליהם בין גבולותיה.
הכוכב של הסרט הוא טיי שרידן המשחק את הדמות הראשית, אליס, ילד שהרעיון התמים שלו לאהבה מתנפץ מול עיניו והוא נלחם כדי להדביק את השברים חזרה. הדמות המסתורית של מאד נחשפת, ולמרות שהסיפור שלו די מוכר למי שאוהב את הז'אנר הזה גם בספרים, קשה שלא להתרגש יחד איתו ככל שעוד דברים עולים לפני המים וצפים על פני השטח. מת'יו מקונוהיי היה האדם שניקולס חשב עליו כשהוא כתב את התסריט עוד בימי הקולג' שלו, וכמה שהוא צדק בליהוק הזה, אין שום יומרה במשחק שלו בסרט הזה, שום ניסיון להיות משהו גדול ממנו. הוא הופך למאד בשיניים, ברגליים ובגישה וקשה לא להתאהב בו תוך כדי הסרט. ריי מקינון חוזר בתפקיד האבא המופנם, שרה פולסון משנה גוון והופכת לאימא דואגת, ריס ווית'רספון גרמה לי לבכות מסה"כ מבט שהיא מחליפה יחד עם דמותו של מקונוהיי והסוף מושלם. רוצים שאחזור על עצמי? סבבה, אז הסרט הזה מושלם.
רגע, אבל מה עם מייקל שאנון? הוא משחק פה דמות מאוד קטנה, אבל גם בתור הדוד המגניב הוא אחלה. תודה לניקולס שכתב לו תפקיד גם בסרט הזה.
למה לא לראות: מושלם.

4. "ספיישל חצות" – "Midnight Special"

midnight-special-posterבקצרה: ילד בעל יכולות מיוחדות נחטף והרשויות מנסות לתפוס את החוטף ואותו. אם אני אספר יותר זה יהרוס את הסרט.
למה לראות: איך אני מתחילה לתאר סרט בלי להרוס אותו? אני אנסה ממש טוב. אז ככה – יש הרבה חורים בסרט, הדמויות המשניות לא מגלות הרבה על עצמן, ואפשר בקלות לקרוא להן דמויות שטוחות. לכן חשוב להקשיב ולהיות מרוכזים ולגמוע כל פרט ופרט עד היסוד כי אחרי זה יהיה אפשר להיעזר בהם כדי לצייר את התמונה הגדולה, וכמה כיף היה לי להשלים את הפאזל כדי להבין כל דמות ומניעיה.
הצלחתי לסבול פה את אדם דרייבר, שעדיין לא מובן לי ההייפ סביבו אבל היי, הוא אחלה קיילו רן, ניתן לו את זה.
יש פה סיפור על נאמנות בין שני חברי ילדות, מוטיב חוזר אצל ניקולס שמקסים אותי בכל פעם מחדש. יש פה סיפור על בן ואבא ומערכת היחסים שלהם, אחד לפעמים בוגר יותר מהממונה עליו, השני תמיד יראה בו ילד שצריך להגן עליו. זה סרט מדע בדיוני שבמקום להתמקד בעל-אנושי יורד אל הפינות הצמודות ביותר לקרקע, כי בסופו של דבר, גם אם אנחנו חיים בעולם מיני רבים, אנחנו עדיין אנשים ומה שמיוחד בנו זה הקשר שאנחנו יוצרים עם אחרים.
ג'ף ניקולס קיווה שהסרט הזה יתקבל בבתי הקולנוע בזרועות פתוחות, אבל זה לא קרה, אני מניחה כי זה בגלל שלא היו פה מספיק פיצוצים ומלחמות, הדברים שבדרך כלל מושכים את הקהל הרחב לקולנוע. באסה לו, אבל קצת כיף לי כי אדם שמצליח בקופות נוטה לאבד את דרכיו העמוקות והמקוריות להגיע ללב הקהל הקטן שלו.
לא יודעת אם צפיתם את זה, אבל יש פה גם מייקל שאנון. הוא מתחיל את הדקות הראשונות של הסרט בתור מישהו אחד וממשיך בתור מישהו אחר. בגילוי אחד הסיפור הופך למשהו אחר לגמרי ומדמות שאנחנו נוטים לא לחבב, הוא משנה צבעים לגמרי. איך מישהו עם פרצוף כל כך מאיים מצליח לרגש במבט אחד? מייקל שאנון, גבירותיי ורבותיי. הילד ג'סטין ליברר הוא פלא, ג'ואל אדגרטון שראיתי אותו בעיקר משחק מוזרים ומפחידים הוא החבר הכי טוב שכולנו רוצים/צריכים וקירסטן דאנסט מדהימה כהרגלה.
למה לא לראות: כי צריך להתרכז, להכיר את פועלו של ניקולס ולהבין דברים ממוטיבים חוזרים אצלו בשביל להבין את הסרט.

בתחילת השנה הבאה ייצא הסרט "לאבינג", סיפור אמיתי על זוג מעורבב-גזעית שרוצה להפוך את נישואיהם קבילים חוקית לאור זאת שהמדינה לא מכירה באהבה בין לבן לשחורה. ניקולס הבטיח שהסרט לא יהיה מונע פוליטית אלא יותר ייכנס אל תוך התהליך הנפשי של בני הזוג, ובקטע הזה אני סומכת עליו במליוני האחוזים.
ניקולס צמא להכרה, הוא לא מתבייש להגיד את זה בראיונות. יכול להיות שהשנה הוא יקבל פסלון מוזהב שיביא לו אותה, אני רק מקווה שזה לא יגרום לו לאבד את הדרך הצנועה שלו לליבם של כמה כולל אותי.

ועכשיו: תמונה משותפת של הניקולס והשאנון.

midnight.jpg

המשך שבת נפלאה,

חן

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: