עובד ונמצא – על עומר רביד ותרומתו הצנועה למוזיקה הישראלית

תנו לי את השפות הרומנטיות לדמיין שאני באיזה בית קפה ליד תעלה או סמטה יפה, איסלנדית כשהמוזיקה מפרשת את מזג האוויר בגן העדן של יונסי וביורק, תנו לי אנגלית לרוב כי אין כמו העושר המגוון שלה, אבל עברית? איך? איך זה שהיא לא מתחברת לי באוזן למוזיקה העכשווית? אם ישראל הישנה והיפה גורמת לי לערוג לכובע חלוצים ולשדות הפתוחים שהיום נישאים לגובה מכוער ואפור של בניינים, למה לא ישראל המודרנית והטובענית? הרי היו פה פעם רוק בכייני למהדרין, למה לא להישאב אל תוך שפת האם כשהיא נשמעת כאילו הושפעה ממיטב הלהקות מחו"ל? מלא שאלות, ויש לי רק תשובה צנועה ומצערת אחת: אני פשוט לא מתחברת למוזיקה כשמלוות אותן מילים בעברית, כמובן שיש יוצאי דופן אך הם מעטים.

את עומר רביד אני מכירה דרך אילת, השותפה לדירה והבסטי, איתה הוא עבד בחברת הייטק אי שם בטירת הכרמל. חצי התראינו פעם אחת כשהוא נתן לאילת ולי טרמפ במעלה הר הכרמל ונוצר קשר עין ידידותי דרך המראה (תודה לעומר שהזכיר לי את זה), אבל בפייסבוק קורים קסמים ונפלאות ועקבנו אחד אחרי הטעם המוזיקלי של השני (הוא אחראי לאיכות הטובה של תמונת הקאבר בעמוד של הבלוג!). ההבדל הגדול בינינו הוא שבעוד אני מביטה מן הצד ונהנית מהסיפורים והמילים שמכניסה לי המוזיקה, עומר צלל לאט לתוך התחום, והשנה הוא חוגג יציאת EP חדש, עם תקווה לעוד שייצאו עם הזמן.

עומר

צילום: איילת זיק אל

ה-EP, שהופק והוקלט ע"י היוצרת קרן אבראשי, נותן טעימות מהצדדים המוזיקליים השונים כמו גם הצדדים האישיים שלו רביד. "אבידות ומציאות" ו-"דלק" הם מחווה מתוקה לימי הרוק הישראלי המהוללים מהניינטיז, כשבפלייליסטים היו מבצבצים שמו כמו "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "קרח 9" ו-"איפה הילד"; "אחרי הסערה" הוא בלדה של ניינטיז אחר שידע ג'ארוויס קוקר מענטז, דיימון אלברן שר על חיים בפארק ורומנטיקה עדינה שעוטפת את הקצב האיטי. "ימיי וימיי" ממשיך את הקו המאוהב בדואט יפהפה עם אבראשי, ואין ספק בכלל מאיפה שואב רביד את ההשראה שלו – מהאהבה שלו.

בכתביו הוא משלב את אוצר המילים הנעים של אותה ישראל יפה וישנה עם הלכלוכים של היום. נשמע שהמוזיקה משמשת את עומר בכדי להוציא את הרומנטיקן בתוכו, ויש הרבה ממנו בחומרים שלו, גם אם הוא לפעמים נשמע נצלן ולוקח כל פירור שהוא יכול בתור דלק לחיים ("דלק"), גם אם חסר ביטחון מול השלמות של מי שעומדת מולו ("אבידות ומציאות") הוא עדיין יודע להגיד את התודה שלו על כך שהאהבה הייתה והיא עוד נשארת – לפני שבוע וחצי הוציא סינגל חדש ויפה (השיר האהוב עליי) בשם "בואי", בו בצניעותו הוא מבקש עוד מנוכחותה של אהובתו. יש עוד חומרים לגלות בעולם היוטיוב כמו "כוכב" התמים והמתוק המבוסס על שיחות של עומר עם ילד או "יותר טוב" הבוסרי והאופטימי.

 

לאט לאט עושה עומר את צעדיו אל קהל רחב יותר, הוא מוציא יותר שירים לחלל הוירטואלי, אבל הוא כרגע לא מתכנן להופיע כי משפחתו המתרחבת נמצאת בראש מעייניו. כשזה יקרה, אני סקרנית לגלות כיצד הרומנטיקה תעבוד כשזו לא אהובה שעומדת מולו, אלא קהל שגם רוצה למצוא את האנשים להפנות אליהם את המילים היפות שעומר כתב.

העברית עדיין קשה לי באוזן משום מה, אבל תמיד כיף שיש מי שמזמין לאתגר את הסלידה ולטשטש אותה.

לאיפי של עומר – https://omerravid.bandcamp.com/

לעמוד שלו בפייסוש – https://www.facebook.com/omer.ravid.music/

מודעות פרסומת

הריסות מושלמות – תום בר-גל על החדש של גריזלי בר

האלבום החדש של גריזלי בר הוא האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ואולי אחד הטובים ששמעתי הרבה מאוד זמן
בתקופה שלהקות ענק כמו דה נשיונל וארקייד פייר הולכות ומתעצלות, נופלות לשטיקים סטנדרטיים ושטוחים – גריזלי בר מוכיחים שגם אחרי המון שנים בשטח – מי שרוצה יכול
אבל לא ככה חוויתי את האלבום הזה בהתחלה. כשהשירים הראשונים התחילו להגיח, משהו בסאונד השתנה: Three rings נשמע לי זר, קצת כאילו בהשראת טיים איפאלה. הוא הרגיש נוקשה וממהר, השיר עובר מנושא לנושא לפני שמספיקים לעכל משהו. Mourning sound התחיל בתוף קצבי, מה זה הכיף הזה פתאום? זה אמור היה להיות גריזלי בר.
המלודיה עבדה על סולמות פשוטים, והסאונד הכללי פשוט לא נשמע כמו אותה להקה שהוציאה את רדי-אייבל ואת גאן-שיי
עם כל החששות, היו בי שתי תקוות:
  • בקונטקסט של אלבום שלם השירים האלה יקבלו משמעות חדשה, ואפילו שהם נשמעים פשוטים ורדודים כרגע – הם ימצאו את המקום שלהם
  • יהיו שירים אחרים, מורכבים, ורכים יותר כמו שגריזלי יודעים לעשות.
ואומייגאד כמה שהתקוות שלי אוששו- כבר כששני השירים החדשים שלהם – four cypreses ו – neighbors יצאו ליוטיוב בתור סינגלים, גריזלי הוכיחו שהם עדיין עושים את מה שהם עושים מצויין.
file
ואז הגיע האלבום השלם; כבר ההתחלה של האלבום מזכירה לנו לנשום ולקחת את הזמן. גריזלי בר רוצים צומי, והם רוצים את הסבלנות שלנו. השיר wasted acres מתנהל בקצב של פסיעה, עצירה, השתאות. Mourning sound מתחיל ופתאום הקצביות שלו שכ"כ הייתה לרעתו כשעמד בפני עצמו מקבלת משמעות. תופים של התרגשות וציפייה, סינת׳ים של נוסטלגיה וכמיהה. השיר שלבדו נשמע מוזר הפך למדרגה באלבום שלוקח אותנו איתו לכל מני כיוונים. וזה פתאום בסדר.

אחרי הסינת׳ים הכמעט קשים, פתאום עצירה בשם Four cypreses. רבדים של כלים שיוצרים שילוב לא סביר – תופי מארש צבאי רכים, ביט חלש וקבוע שמעורר חשש ומתח, פריטות מיתר עם ריוורב, אמביאנט ושירה מלודיים ועדינים על מהלכים טונאליים שמסרבים להשאר באותו סולם למשך יותר משתי תיבות. החיבורים בין כל אלה יוצרים את אחת היצירות המיוחדות והנפלאות של השנים האחרונות בעיני. הפתיחה נכנסת לנושא עם דיסטורשן מעודן שממלא את החלל רק למספיק זמן בשביל שנבין כמה כוח יכול לפרוץ מהשיר הזה בלי לשכוח שזה בעצם שיר שקט.

Losing all sense הוא הברקה. הוא שיר שמזכיר לנו שזו הלהקה שגם עשתה את two weeks וחבריה יודעים לעשות שירי אינדי חמודים וכיפיים. בשיר הזה הם הולכים עוד כמה צעדים קדימה וזורקים אותנו לחלל, שולחים אותנו למחוזות הכמעט הזויים שלהם, ומותחים את היריעה של מה אפשר לשים בשיר גם אם רוצים שיהיה חמוד וכיפי. חמוד וכיפי אמנם – אבל לא לכולם. גריזלי רוצים קהל חכם, ואם יש לכם סבלנות הם יפנקו אתכם.

grizzlyb1200x600

Cut out שמגיע לקראת סוף האלבום, הוא מהשירים שבעיני הכי מרגשים. הוא לא יוצא דופן במורכבות שלו, הוא פחות ready able ויותרgun shy. הוא מראה שלפעמים פשוט צריך להלחין עם רגישות וצניעות, לגעת בלב ולהיות פשוט (ומורכב בסתר). השיר פחות מאתגר אבל עדיין מושלם ואולי בגלל זה הוא כל כך נוגע.

כמה שהייתי רוצה לכתוב על כל שיר באלבום, אין זמן לכל המילים שצריכות להשפך כדי לפרט את הסופרלטיבים שיצוצו.

לאורך כל האלבום המיתרים, התופים, הקלידים והשירה עובדים בהרמוניה שנדיר למצוא היום. כל כלי כמעט על טווח תדרים אחר לגמרי, גם בסאונד וגם ברטט של מיתרי הלב. כל צליל וכל נגיעה נופלים בול במקום הנכון. אין אף תו מרחף, כל אחד מתייחס לאחר. הברה מודגשת נופלת ופריטת מיתר עולה, הקלידים מנהלים דו שיח עם התופים שהם מצדם מחזיקים את הכל במקום ומכינים משטח נחיתה לכל צליל. השכבות מתחברות בשלמות, נוגעות אחת בשנייה, לפעמים מלטפות, ועדיין נותנות כל אחת מקום לאחרת להתקיים.

אינטרפול שלי – על ההופעה ב-9.8.2017 בפראג

cof

לאחר שההופעה הסתיימה, כשפול בנקס יצא לקראת המעריצים שחיכו לו מחוץ לאולם הלוצרנה בפראג, ראיתי מעריצה מבקשת ממנו חיבוק והוא זרם איתה עם "Sure" אדיב. הוא זרם גם עם מישהי שביקשה שיחתום לה על הציצים, אבל מזה בחרתי לא לקבל השראה. כשניגשתי אליו לבקש חתימה על מהדורת 10 השנים של אלבום הבכורה של אינטרפול, אותו ניגנו במלואו באותו ערב, הוא הודה בהפתעה שהוא לא מכיר את המארז (הוכחה לכך שהוצאות מיוחדות הן לאו דווקא רעיון נוסטלגי ורומנטי של הלהקה, אלא מחשבה תעשייתית של אנשי כסף). הוא עלעל בו מעט וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, בהיותי הצ'נדלרית שאני, היה איך לצאת מהכל עם בדיחה. שאלתי אותו אם הוא רוצה אחד לאוסף שלו והוא צחקק וחתם. שאלתי אותו אם אפשר לקבל חיבוק ובלי שהתכוונתי יצא לי המשפט "בשביל כל הזמן הזה" – "For all this time". הוא כמובן חייך ופתח את זרועותיו והתחבקנו לשנייה שממנה אני זוכרת רק כמה נעימה הייתה ההרגשה של הז'קט שלו, וזהו, נאטמתי לגמרי, נתתי למצב רוח לעלות, אבל הרגש האמיתי נשאר חבוי בתוך ליצנות מביכה. אני בטוחה שאיזו חן חוץ-גופית שריחפה מעליי בכל הזמן הזה דפקה את הראש שלה בכל הקירות האפשריים כי היו לי יותר מדי דברים להגיד למר בנקס, וכל מה שהוצאתי באמת מהלב היה "בשביל כל הזמן הזה".

הלוואי והייתי יכולה להסביר מהו אותו זמן לסולן של אחת הלהקות האהובות עליי, על תקופה של יותר מעשר שנים בהם השקעתי זמן ומחשבה על כל מילה ומילה. הלוואי והייתי יכולה להודות לו על רגעים ספציפיים יותר או פחות, לספר לו איך אני שומרת את “NYC” לעתות של מצוקה אמיתית, כשאף מילה אחרת לא יכולה לנחם. כמה "להדליק את האורות הבהירים" עוזר נגד כל האכזבות, הבושות, השברונות והרחובות העמוסים בהם איני מוצאת דבר אחד ממלא. כמה "A Time to be Small" עדיין מאתגר את המחשבות שלי, איך לשמוע אותו שר "Don’t give up" ב-"Song Seven" משפיע ומחנך, איך קטע גיטרה אחד כמו ב"Public Pervert" מאיר עליי בכל הקשבה, איך גם באלבום חלש כמו "El Pintor" עדיין יש מילים שבונות לי גג להסתתר מתחתיו כשנראה לי בטיפשותי שאף אחד אחר לא יהיה מעוניין להקשיב. על איזה בסיס הוא חדר אליו, מקום פנימי מכוסה ברצונות אמיתיים שיש לי ומשום מה אני לא מצליחה להגשים. הלוואי ויכולתי לחסום דווקא את מנגנון ההומור האסקפיסטי שלי ברגע שבנקס יצא מהאולם, להבין באמת מי עומד מולי, אבל זה אף פעם לא יקרה למי שמפחדת מהתגובות הלפעמים רגישות מדי שלה. האסימון נפל לי רק בוקר למחרת ובכל זאת, כדי לא להביך את אילת ואת עצמי, נמנעתי מלבכות יותר מדי.

cof

ההופעה הייתה נהדרת, מי שראה את אינטרפול בארץ יודע שהם מנגנים את השירים שלהם כפי שהם באלבום, ובכל זאת בלייב יש להם אפקט אחר, ממש כמו ההגדרה שלהם – חיים יותר. לשמוע אלבום שלם בהופעה חיה זו חוויה משחררת באופן מסוים, מכיוון שברור מה יהיה השיר הבא, ולכן גם יש סוג אחר של ציפייה. הפעם, כשהיינו קרובות לבמה (שורה שנייה אחרי מאמצי סבלנות וסיבולת רבים), יכולתי גם להתמקד במי שרציתי ולראות ברור את סם(י) פוגרינו משתגע על התופים ב"Say Hello to the Angels", את דניאל קסלר לוחש "There’s nothing to say, when there’s nothing to do" ב-"PDA", וכמובן לחזות בפול המתכתי צועק "Stella" בעודו מביט למעלה מעל הקהל, לעבר העולם שהוא יצר מהמוח הפואטי שלו. היה מחשמל, הלוואי והכוח הזה היה זורם גם למזגנים שלא עבדו במקום. לאחר שסיימו לנגן את אחד האלבומים הטובים מהעשור הקודם (אחד משני אלבומי העשור שלי, אם אתם שואלים…), עלו החבר'ה פעם שנייה לבמה כדי לנגן כמה שירים מאלבומים אחרים ואנטיקס כיכב עם "Take you on a Cruise" ,"Not Even Jail", "Evil" ו-“Slow Hands”. הם ירדו עוד פעם ולהדרן חגיגי במיוחד ניגנו את "Specialist", שבאותו רגע הזכיר לי כמה מכוננת הייתה הלהקה בהיסטוריה הפרטית שלי.

היסטורית פרטית שלי, זה נשמע כל כך רכושני, אבל באמת שיש את אינטרפול ויש את אינטרפול שלי, אינטרפול הבינונית בעיני מעריצי מוזיקה ואינטרפול העמוקה בעיניי, אינטרפול הסקסית והאסתטית כפי שחברי הלהקה מציגים, והבדים אותם הם תופרים עם גיטרות חותכות ותופים מפמפמים שעוטפים את המוח במחשבות אסתטיות משלי. זה לא בא מתחושה של בעלות על החומרים של הלהקה, אלא מתוך שייכות שלי אליה ושל השלישייה הניו-יורקית אליי, תחושה שאני עדיין מחפשת בעולם הקרוב אליי. בגלל אותה תחושה של שייכות, יש לי לפעמים בעיה עם הופעות חיות. ברגע שאני רואה את האנשים הרבים או המעטים שמחכים מחוץ לאולם אני מבינה שאת האינטימיות המשחררת שיש לי עם השירים אני לא אוכל לקבל, כי הקולקטיב לא נותן מקום לאינדיבידואל, ומה שבהקשבה יחידנית הוא חוויה עמוקה, הופך בלייב למסיבה שבה הרגליים מדברות הרבה יותר מהלב. אבל זה לא שחור ולבן כמובן, החוסר באינטימיות לא דרס לגמרי את החוויה, השייכות עברה מן הלהקה לקהל עצמו, והיה קהל מקסים כל כך, לא יכולתי לבקש טוב יותר. חבורת צעירים גרמנים שהקדימה אותנו והגיעה מהצהריים לאיזור האולם הייתה מורכבת מילדים חמודים עמם פיתחנו שיחה במהלך הציפייה, עוד חבורה של רוסים ביקשו ליידע את כולם שזהו יום ההולדת של פוגרינו ואולי כדאי שבתור מעריצים נעשה משהו בנידון. בהופעה שרתי את השירים יחד עם עוד 2,499 אנשים משולהבים, התבלבלתי במילים וצחקקתי כששמעתי ג'יבריש גם מסביבי. הקהל בהופעה (שאני לא בטוחה שהיה מורכב בהרבה מצ'כים) היה מנומס, לא היו קפיצות גדולות, דחיפות לא הרגשתי ולו לשנייה, היה מרווח ביני לבין כל מי שהיה מסביבי ורק הזיעה הייתה יכולה להאפיל על החוויה, אם היא לא הייתה מהולה בכל כך הרבה שמחה.

cof

לאחר ההופעה, ישבנו אילת ואני להירגע מהחום שהיה בפנים ולעכל את מה שחזינו בו. הרגשתי כמו סחבה של זיעה לאחר המחסור במיזוג בתוך הלוצרנה, שאילולא אגלי הזיעה על העיניים אולי הייתי יכולה להעריך יותר את הארכיטקטורה של האולם. יצא שפספסנו את דניאל, לצערנו, אבל התנחמנו בכך שראינו אותו בבוקר מתהלך בסמטאות עמוסות התיירים של פראג. התנתקתי מעצמי כשפול בנקס יצא, אבל לפחות יצא לי המשפט שאולי נשמע לו תמוה, אבל לי הוא הסביר הרבה יותר איך אינטרפול תמיד הייתה ותהיה חלק מהפעימות שלי, ברגליים המפזזות, בידיים המחקות את פוגרינו, בראש המטלטל, בחיוך או הגיחוך הנלווה לזכרונות שלי מהם ובמיוחד בפעימות הללו שמפעילות את מנגנון הדמעות כשאף אחד לא מסתכל, ומזכירות שלמרות שמציאות מלמדת אדישות, יש עדיין צבעים בגוונים בהירים יותר המאירים על הכל.

אולי בפעם הבאה אזכה להגיד לאחד הגיבורים שלי עד כמה אני מודה לו, אולי בפעם הבאה ארשה לעצמי להרגיש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

אהבה לטווח הרחב – על חברת הקלטות אמריקנית קטנה

widerange

ב-2016 החל סיפור אהבה ביני לבין להקה בשם סקיי קאנטרי. עדיין מפליא אותי לחשוב שהכל התחיל מתיוג אדיב של ארז סובל מ"אנטנות השמימה" בפייסבוק. מאז נוצרה סוג של חברות ביני לבין חברי הלהקה, התכתבתי איתם מעט אחרי שהציעו חברות ועקבו באינסטגרם, הם אפילו שלחו לי במתנה עותק ויניל של האלבום שאותו כיניתי אלבום השנה שלי, ומאז הם דואגים לעדכן אותי בחומרים חדשים שלהם. הקשר שנוצר קירב אותי יותר לחומרים של הלהקה, ומאז אותו אלבום מופת בשם "Ghost of Jim", אני עוקבת באדיקות אחר החשבון בנדקאמפ שלהם, ויצא שגיליתי עולם מעבר ללהקה, מרחב מוזיקלי שהיה לי חשוב לכבד אותו בפוסט משלי.

לחבר'ה מסקיי קאנטרי יש אולפן הקלטות בשם "WideRange Records", שם הם מקליטים את כל החומרים שלהם, מפיקים לאחרים אלבומים וגם משתפים פעולה עם חברים מאיזור קליפורניה. הז'אנרים באולפן מקיפים את כל העולם: אפשר למצוא בהם רשמים מוזיקליים של ניקו ג'וריס, סולן סקיי קאנטרי, מהעיר פריז; ניסויים בסינתסייזרים ובצלילים מהמעמקים וכמובן פולק-קאנטרי-גלשני שחוגג את כל מה שהוא שמש, גלים וטבע. ישנם כמה וכמה אלבומים אשר הופקו באולפן, אבל בחרתי כמה בודדים כדי להעלות את רף החשק שלכם.

Nico Georis – Songs Fron Nowhere II

nicoGeorisניקו ג'וריס הוא הכוכב הגדול של אולפן ההקלטות, רוב החומרים המופצים בבנדקאמפ הם שלו או שקשורים אליו באיזו דרך הפקתית כזו או אחרת. הוא לא מפסיק להתנסות, יש לו אלבום שלם שנוצר מרושם קוסמי על פריז והוקלט בכנסיית פורט רויאל, אלבום נוסף אמביינטי ואינסטרומנטלי שאם הייתה לי סבלנות הייתי נותנת לו יותר תשומי, אבל עדיין החומרים החזקים ביותר שלו לטעמי הם כשהוא נוגע ברוק-קאנטרי-טריפי עם מילים יפהפיות על חופש, חברות ואהבה. באלבום הזה, השני בסדרה של הקלטות ביתיות שלו, נראה שג'ריס נמצא באיזו הרמוניה עם העולם כשהוא כותב מוזיקה, ושהוא מבקש את אותו קשר חם גם בעולם מחוצה לו. הוא משלב בין פריטות עדינות של גיטרה חשמלית, צלילי קלידים המזכירים את "הדלתות", לפעמים פדאל סטיל שתשדר ארציות והכל על טהרת מלודיות מתקתקות. במילותיו הוא כתב על סיפורים שבשבילם חיים, על חזרה לבית, על חברות מקסימה בין דייג לתצפיתן והשמיים שבשבילו אין גבול להשראה שהם יכולים לתת. אפשר לשמוע באלבום הזה ניצנים של מה שיוקלט עם חבריו ללהקה וייקרא "Ghost of Jim".

 

Ventana Son – Ventana Son

ventanaבספרדית Ventana משמעו "חלון", ולפי האלבום המדובר, כנראה שהחלון הוא אחד מאילו הסובבים את הנוסעים על הדרכים, שהנופים הנצפים מהם מגוונים ומשתנים על פי קצב הרכב. אדם זרבי, הגיטריסט של להקת סקיי קאנטרי, לקח את האמריקנה, הבלוז והקאנטרי, שם אותם על גלגלים והסיע אותם על אוטובוס קסמים כלשהו משנות ה-60 אל עבר אופק לא מוגדר. יחד עם פסיכדליה בשירים כמו "Sleep with the Moon" ונגיעות רוקנרול כמו ב-"Right Here", יצר זרבי אלבום מגוון המשמיע מהטעמים הרבים שהעשירו עשורים רבים עם צלילים שונים של גיטרות אקוסטיות וחשמליות וקלידים של טריפים טובים.

והנה סינגל חדש שהוא הקליט בזמן שיצר את האלבום האחרון שיצא לסקיי קאנטרי, תענוג לאוזניים:

 

Larry Hosford – Momentarily Yours

hosfordלארי הוספורד הוא זמר/גיריסט יליד סלינאס, קליפורניה, המקום שבו גדל אחד בשם ג'ון סטיינבק, שהיטיב עם המקום כאשר העשיר את ספרו "הרחק מגן עדן" עם תיאורים מעוררי חשק של המקום. אבל סטיינבק לא קשור, סתם המלצתי לקרוא את כתביו, מה שחשוב הוא הוספורד שביחד עם זרבי וג'וריס הוציא אלבום שכולו על טהרת חוכמת הקאנטרי, סגנון סיפורי "אתה חייב להיות בודד בעצמך", וצניעות הקאנטרי כשמתחיל שיר כמו "When it Rains" בהקדמה על מתי הוא כתב את השיר ועם מי ניגן אותו לראשונה. הוספורד נפטר בנובמבר 2016 מתוך שינה, זהו האלבום האחרון שהוא הקליט, לאחר שהתעקש שתמיד יש כוח להקליט עוד ועוד. הוספורד לא מוכר כי הוא אף פעם לא ביקש תהילה, הוא רק רצה לכתוב ולהופיע עם שיריו, ואין גישה יותר מושכת למוזיקה.

 

Sky Country – Warm Storm

skyCountryהחבר'ה לא בזבזו זמן, והשנה סקיי קאנטרי הוציאו אלבום חדש קליל בהרבה מ-"Ghost of Jim" (שאפשר לקרוא על רשמיי עליו כאן). כמו העטיפה שלו, הוא כולו רוכב על גלים של קיץ, בין אם הוא משתכשך בין המים השקטים של הבלוז, מתפרץ על גלים שקטים יותר של פריטות פשוטות בקצב מהיר או שמחכה לגל הגבוה ביותר עליו יוכלו למשוך מנגינות שמזכירות בחורות ובחורים בבגדי ים מנענעים את עצמם בתוך אולפן לתכנית טלוויזיה שחור לבן באמריקה של פעם. החופים של קליפורניה רחוקים, ישנם לא מעט חופים לאורך הארץ, אבל לפעמים טוב לדעת שאפשר להתגלגל על גבי החול החם בעזרת צלילים חמים, עם פסקול המחזיק בגיטרת גלשנים ביד אחת ומשהו טוב לעשן בין האצבעות של היד השנייה.

צפצוף מתמשך כחלק מהדממה – על 3 אלבומים מביני בדידות

בחודשים האחרונים התגלו כמה פאקים בייצור האינטראקציות שלי עם אנשים אחרים. פגעתי, נפגעתי, אכזבתי, נפתחתי, נענשתי, נחסמתי, חסמתי, לא הצלחתי להשתלב באף קונסטלציה חברתית, אפילו בתוך כאלו אשר הייתי חלק פעיל בהן, ולבסוף בחרתי להתרחק. אולי זה התרגיל של הגיל, אולי זו העובדה שלא חוויתי מספיק בשביל לשתף עם אחרים, אבל בזמן האחרון הרגשת העוף המוזר התעצמה בתוכי ואיתה גם השעמום והבדידות, ובמקום הזה מצאתי את המילים שלי בתוך אמנים אחרים, במנגינות שנעמו לאוזניים והפכו את הכאב לנגיש ובהיר יותר, ועכשיו אני רק מחכה להרגשת הנחמה, להארה שתראה לי מה הצעד בחיים שאף פעם לא היו חגיגה. בינתיים ביכולתי רק לשתף את חלק מהאמנים שהעשירו את זמני בתקופה המוזרה הזו והנה הם:

Kevin Morby –  City Music

citymusic_kevinmorbyמייבל נפרדה מהעיירה הקטנה בה היא חיה ועברה לעיר הגדולה. קווין מורבי, שהפך ליקיר הבלוג בשנה שעברה, לא כתב מה משך אותה אל הבניינים הגבוהים; אולי היו אלה חלומות שאת צליליהם אפשר לשמוע כבר בשיר הראשון של "City Music", ואולי היא חשבה שזה יהווה צעד קדימה בחיים. בכל מקרה נראה שהבחורה הדמיונית לא ציפתה ללמוד על עצמה כל כך הרבה תוך כדי שסקרה את הרחובות עמוסי האנשים והרעש. במקום לכתוב מנקודת מבטו על הערים הרבות בו ביקר, בחר קווין מורבי לכתוב דרך עיניה של מייבל, נערה אשר גרה בקומה גבוהה בדירה מזופתת המשקיפה אל עבר ההמונים ברחוב, ולמרות האנשים הרבים העוברים מולה, היא נותרת מנוכרת ובודדה כשרק שאלות מבדרות את מוחה בעודה מביטה על העוברים ושבים. בין סימן שאלה אחד לאחר, קישט מורבי את האלבום עם מחוות רבות לצלילים מוכרים מהערים המחוספסות של לו ריד ("Downtown’s Lights"), הרמונז ("1234") ופלאנרי או'קונור ("Flannery", קטע שמקריאה מג ביירד הנפלאה). ישנו קסם בין הפקקים וההומלסים, ישנה השראה בין הניכור והבדידות, וישנה גם מג ביירד שנידבה את קולה לקאבר ללהקת Germs, "Caught in my eye" שאם תהיו אדישים לו, אני לא יודעת אם יש בכם רגשות. מורבי נשאר פשוט, ובעזרת אותה פשטות צינית נראה שלרוקנרול יש עוד סיכוי בין עומס האינדי שיש היום.

Colter Wall – Colter Wall

colter wallבעוד מייבל וקווין מורבי נשארים במקום ומתצפתים מהצד, יש זמר שחושב שכל העניין בחיים הוא לא להישאר במקום אחד, אלא לעבור ולחוות; המוות סורר ומאתר קורבנות במקומות קבע והחיים נושמים רק את הדרכים. לקולטר וול יש קול של קאובוי שראה יותר מדי חורפים ושאף יותר מדי עשן לריאות, ורק אתמול הסתבר לי שמדובר בזמר קאנטרי בן 22, אחד שהתגלה רק לאחרונה (ע"י, בין היתר, לוסינדה וויליאמס והמפיק ריק רובין) והוציא את אלבום הבכורה שלו השנה. הצעיר כתב שירי נוודים על אהבה, פשע, נקמה, עסקי קאובוי רגילים. בלחנים פשוטים, וכיאה למסורת הקאנטרי, הוא שר על תזוזה, על רכיבה, על שיטוט בין עיירות, נשים שונות ממקומות בהם עבר, ותמיד הוא ממשיך הלאה עם הכובע המכסה מפני השמש המובילה אל האופק. "אל תחפשו אותי בתהילה/אל תחפשו אותי מתחת לאדמה/מכיוון שאני ארכב על רכבי המשא/איפה שנשמות הנוודים הולכות", בתוך החוויות של וול אין חיפוש אחר פרסום, אלא רק גיטרה, סיגריה ומילים המפריחות חיים בדמויות, והורגות אותן ברגע שצריך להמשיך הלאה.

Bedouine – Bedouine

bedouineאך אדם הוא לבדו בכל מקום, וגם המעברים, חווייתיים ככל שיהיו, הם סם המרחיק אותנו מהקסם שיש בתוכנו. הקאנטרי לוקח אותנו אל זמנים שהיו פעם, אל מקומות שעדיין מסניפים נוסטלגיה שכולה פאבים, ריקודי שורות ומאבקים מאצ'ואיסטים. מולו עומד הפולק המפרק את הפאסון ומנגן בצניעות מול הטבע שכולנו קטנים מולו. בדואין היא אזניב קורקג'יאן (מקווה שלא עושה טעות עם השם), אמנית פולק מתחילה שנולדה בסוריה למשפחה ארמנית ולאחר שזכו בהגרלת גרין קארד, עברה עם משפחתה לארה"ב, שם מצאה את ההזדמנויות שלה בתוך פריטות גיטרה אותם קישטה במילים על טבע ומאבקים פנימיים. הנוסטלגיה הקטיפתית של הפולק מצויה בתוך קולה העדין של קורקג'יאן, בתזמורים עדינים שמזכירים ימים של ושתי בניאן, אבל היות האישה לבדה אינו מצער כל כך, גם עצמאות היא דרך, היא יודעת להיות יפה כשמטפחים אותה במוזיקה כמו זו של בדואין.

מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

Fleet-Foxes-Crack-Up

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות, והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, של כלים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד, יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

photo by Shawn Brackbill

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו התחלה של אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

אותנטיות, היא אמרה: סולחה עם הדמות של ג'וש טילמן

promoted-media-optimized_5699a288b32c7

"אותנטיות אמיתית היא פשוט אמפתיה. מכיוון שכולם משתמשים בניסיון חיים שלהם בכדי לאמוד מהי האותנטיות האמיתית, אם אתה יכול לכתוב משהו שמשקף את הניסיון חיים שלהם, אז זכית ביוהרה שלהם, וכך אתה משיג אותנטיות בעצמך." -ג'וש טילמן.
מתוך ראיון over/underated של פיצ'פורק איתו ועם אמה אליזבת טילמן.

(זה היה ברור לי – לאחר שכעסתי והתאכזבתי, התאהבתי לחלוטין בחדש של המצוטט והמדובר.)

ניסיון החיים שלי, אשר חגג אתמול 30 שנה, לימד אותי כי יש מימד מאוד חשוב בתקשורת עם אנשים אחרים והוא עשוי מאותנטיות. ניסיון חיים מאוד אחרון לימד אותי עד כמה היא הכרחית בשבילי בכל מערכת יחסים – זו היוהרה שלי, אני מניחה. אני לא סובלת שקרים, לא סובלת שמשקרים לי ובטח ובטח מתעבת את הרגע שבו אני מגלה ששיקרו לי והייתי עיוורת מדי להבחין בכך. בחיי נשבעתי שאהיה אמיתית כמה שיותר, כי זה מה שיש בסופו של דבר. אותו ניסיון אחרון, בשילוב של הקשבות חוזרות ונשנות לאלבום החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי, "Pure Comedy", עליו כבר חפרתי (ולאחר מכן גם התחרטתי), גרם לי להתנחם במסקנה התמימה שיצירתו של טילמן היא אותנטית ועל כן יש לי מוזיקה בטוחה וחמה להתכסות בתוכה בזמן שאחרים מתכסים בתוך חשקים ואובססיות משלהם.

אבל מהי בכלל אותנטיות?

במאמרו על אותנטיות באמנות (Authenticity in Art) דניס דוטון (Denis Dutton) המנוח, פרופסור לפילוסופיה של האמנות באוניברסיטת קנטרבורי בניו זילנד, הבדיל בין שני סוגים של אותנטיות: הראשונה נקראת "אותנטיות נומינלית", והיא קשורה ביחסים בין היצירה ליוצר שלה, לדוגמא: מקור יצירה – אותנטיות נומינלית בודקת מיהו היוצר המקורי של ציור מסוים (במידה ומישהו העתיק, יצירת האמנות הופכת להיות של המזייף). הסוג השני של אותנטיות נקראת ע"י דוטון "אותנטיות אקספרסיבית", שהוויקיפדיה היטיב להגדיר בתור אותנטיות כללית וזה הולך ככה: "מתייחס[ת] לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות."

הוגים כמו היידגר וקירקגור (זה לא קירקגאארד?) טענו שהאדם האותנטי הוא המאושר מכולם מאחר והוא פועל אך ורק על-פי צו ליבו, בלי שום קשר לאתיקה, המוסריות והנורמות של החברה מסביבו. אדם מאושר, אך לא מושלם. קירקגור אמר שקיום אותנטי הוא לאו דווקא מושלם, כי הוא עדיין נתון לסבל ולתלותיות של קיום ממשי (לדוגמא: חולי, מוות, אלבום חדש של פאת'ר ג'ון מיסטי), אבל הוא יכול למצוא באמונה את התמיכה הפסיכולוגית והקיומית שתעזור לו להתמודד עם אותן בעיות, ובנוסף לממש דרכה את ההזדמנות לבטא את האני האמיתי שלו (מתוך המאמר:" Kierkegaard, the Self, Authenticity and the Teleological Suspension of the Ethical" מאת Gavin Rae). אמונה באלוהים אין לי (אלא אם כן מדובר באליל בשם בוב דילן), אבל ביכולת האנושית לעלות ולפתור בעיות בעזרת מילים כן, וכאן התחיל סיפור האהבה שלי עם ג'וש טילמן, הוא התגבר והתגבר עם גילוי האותנטיות של האמן.

rs-father-john-misty-02-6e5a4909-2a0a-4da3-88ad-4a16763fb16b

בריאיון בפודקאסט של סאבפופ, דיבר טילמן על המיזוגניות שלו בשירים כמו "Strange Encounter" ו-"The Day Josh Tillman Came to our Apartment", שני שירים הלקוחים מאלבומו השני, I love you Honeybear. הוא לא מצא סיבה להתנצל על הנימה השנויה במחלוקת של מילותיו כי בשירים הללו הוא תיאר מצבים מדויקים מאוד: רגעים ספציפיים שבהם, יותר מאשר ששנא את עצמו, הוא שנא נשים בפרט ואת כל העולם בכלל. אבל אילו רק רגעים, גחמות שהביאו אותו לקחת את העט ולכתוב שיר, פעולות שבאו לבחון את המחשבות הללו ולהפוך אותן לסיפורים מגוחכים. הלב שלו שנא באותו רגע, והוא לא נתן לקונבנציות או איסורים למנוע ממנו מלהוציא אותן לאור. האובר-היפסטרית מ-"The Day Josh…" היא טיפוס מעצבן, והדובר בשיר לא מתקמצן על דרכים לתאר את סלידתו ממנה, אך הוא עושה זאת גם על חשבונו, הרי הוא מי שממשיך לחזור אליה. טילמן הוסיף ואמר שמאז שהוא הבחין בכוח של המיזוגניות בשירים, הוא נמנע מלבצע את אותם בהופעות חיות מכיוון שהוא לא מסוגל לחשוב על החיוכים המיזוגניים שיכולים להתנוסס על פניהם של מאזינים/ות במהלך ההופעה, כי אז הוא יהיה אחראי ישיר לפרשנות ההרסנית של כל אחד ואחד מהקהל. בשביל טילמן, השיר אינו דובק אך ורק במיזוגניה, אבל מכיוון שהקהל הפך אותה לנושא עיקרי בשיר, הוא לא מעוניין להנציח אותו, יש לו עדיין את המגבלות המוסריות שלו.

זו רק דוגמא קטנה לאותנטיות שטילמן מבטא, הן באמנות שלו והן בדיבור הנרקסיסטי שלו על עצמו ועל תהליך היצירה שלו. הוא מודע לכך ש-"The Ideal Husband" הוא מסמך אישי מביך, אבל הוא יעשה ממנו שיר כי זה מי שהוא היה ברגע מסויים — זה מצב ספציפי שבו הוא הרגיש שהוא מאוהב מעל הראש והוא יכול פשוט לדפוק על דלתה של אשתו לעתיד ולצעוק לה: "אני סוף סוף נכנע, נמאס לי לברוח, בואי נעשה ילד (או נכניס אותו לתנור, אם בא לכם הומור שחור)." בתוך ההפכפכות שלו הוא מבטא את הכניעות האנושית לרגש, את ההתלהבות והייאוש שמביאים אחד להביע את עצמו בצורה שנראית לעין כמוגזמת, אבל מבפנים יודעים שזו תגובה אמיתית כי היא באה מבפנים. הוא יודה במגרעות שלו מבלי להתנצל, הוא לא יפחד לבטא את הסלידה שלו מבידור והוא תמיד ירכך את הכל בבדיחה פחדנית, הוא לא מושלם. זה היין והיאנג – המניה והדיפרסיה.

fjm-pure-comedy_445_445_c1

ועכשיו ל-"Pure Comedy" ה-"הכניסו כאן כל סופרלטיב מהלל". זהו אלבום שנכתב ע"י ג'וש טילמן שחשב עצמו חייזר והביט על האנושות מבחוץ. אחרי אלבום הטרנספורמציה שלו לפאת'ר ג'ון מיסטי, "Fear Fun", ולאחר שמצא לעצמו אישה ומקום להתגעגע אליהם ב-"I love you, Honeybear", טילמן החליט להפסיק עם האלכוהול, הסמים והסיגריות ולהישאר צלול כדי שיוכל לראות ברור את מצב העניינים מסביבו, ויצא האלבום הקוהרנטי ביותר שלו עד היום. האלבום "Pure Comedy" מתחיל מבחוץ, ממשיך לעתיד, נקטע מבפנים ואז ממשיך עד לקו הסיום שבו הוא מודה שבעזרת מוזיקה ואהבה באמת אין ממה לפחד, ופאת'ר ג'ון מיסטי התנדף לגמרי מהתמונה – עכשיו זה רק טילמן עומד עירום.

טראמפ הגיח לזירה הפוליטית, טכנולוגיה ממשיכה להביא חידושים אל עולם המאקרו והמיקרו, האינטרנט נותן לנו מספיק סיבות להתמכר אליו וטילמן רואה את כל זה כסיבה לדאגה. מבחינתו כל אלה הם סימפטומים ותוצאות של מגיפה בשם בידור, אותה כבר אי אפשר למגר, והיא בסופו של דבר תביא לנו את הסוף; אם לא סוף העולם, לפחות הסוף של האנושיות שלנו. בעידן שבו כוכב ריאליטי זוכה להיות נשיא של מעצמה, מתכנתים בונים קוד שאמור לעצב עתיד נגיש יותר ואחרים מנצלים אותו ליצירת פורנוגרפיה נגישה יותר, בעידן שבו אנחנו לא מפסיקים ללחוץ על כפתור ה-F5 כדי לדעת איזו כותרת חדשה עלתה, איבדנו את הדרך, שכחנו למה אנחנו בעצם חיים – בשביל לשרוד, בשביל להתמשך, בשביל לא למות. בידור הפך לתרופה משככת המטשטשת את הפחד האנושי מהמוות, או את חוסר המשמעות המדשדש במחשבותינו בין הפסקת פייסבוק אחת לאחרת. התרופה עובדת אולי יותר מדי טוב עפ"י טילמן, וכאן בדיוק הוא החייזר, כאן בדיוק הוא מי שכותב את שעל ליבו מבלי להתחשב בהלך הרוח החברתי, ומראה דרך אחרת.

בספר הכי טוב שנכתב אי פעם (אני מלאה בסופרלטיבים בפוסט הזה), "תמונתו של דוריאן גריי", דמותו של הצייר באזיל הייוורד אומרת "כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של הדוגמן. הדוגמן הוא רק מקרה, הזדמנות. לא אותו חושף הצייר. הצייר הוא הנחשף על הבד המצויר." ג'וש טילמן הוא הצייר ופאת'ר ג'ון מיסטי הוא הדוגמן, המסיכה בה טילמן משתמש כדי להוציא את האמת שלו. זו אמת כואבת, היא צריכה לכאוב לעוד אנשים, אבל היא לא תצליח לעולם לחדור דרך קיר הבידור הגדול.

כמו האותנטי הלא-מושלם של קירקגור, טילמן הוא שחקן בטורניר המדיה הגדול: הוא מתחזק פרופיל טוויטר ודף בפייסבוק, אך הוא עושה זאת בתנאים שלו, מקדם את האמנות שלו באמצעים המוכרים, אך עושה זאת מתוך משימה שהוא נתן לעצמו. היום הוא פירסם בטוויטר לינק לדף מוצר של מכשיר אשר מאונן בשביל הגבר, כאשר מוצעים מוצרים נלווים כמו משקפי VR או קלטות פורנו כלשהן. אנחנו רק צעד אחד לפני שבן או בת הזוג ילכו כל אחד לחדרו בשביל לקיים יחסי מין עם אשת/גבר חלומותיהם, וטיילור סוויפט היא כבר לא רק חרוז משלים של Oculus Rift, היא מציאות אנטי-אנושית.

האלבום הזה, בתוספת של חשבון הטוויטר של טילמן, דיברו אל היוהרה שלי וכך יצא שהתחברתי ל-"Pure Comedy" כמו מכורה. הקהל הרחב אינו מעוניין באמן מתוחכם, הוא אינו רוצה להתמודד עם מילים גבוהות ושירים עם מלודיה איטית שחוזרת על עצמה, אבל טילמן מתעקש להישאר מתוחכם ולבנות את השירים שירגישו כמו נצח, כי זה פשוט הוא והרצון שלו. ההמון לא ביקש נביא שקר, הוא לא רוצה אדם שיבוא ויגיד שאנחנו סך הכל מכורים והוא בטח ובטח לא יקשיב אל דמות של נוח עד שלא תישאר תיבה שתציל אותו. טילמן לא צריך קהל כי הוא כבר יודע מה הוא רוצה להגיד, וכל מה שהוא עושה מזה זה סך הכל אמנות. "הישרדות אמנותית," הוא אמר בפודקאסט שצוין פה לפני כן; לזה הוא שואף, ונראה שאת זה הוא מצליח לשמר לעצמו תחת החוקים (פחות או יותר) שלו. הוא לא צריך הצלחה, הוא רק צריך לשרוד, ופה האותנטיות האמנותית האמיתית.

טילמן הוא לא היחיד, אבל הוא מבין המעטים שמסתכלים מהצד ולא מפחדים לכתוב את שעל ליבם, בשפה שלהם, עם החוקים שלהם, עם הכלים בהם הם יכולים להשתמש כדי להעביר את המילה הלאה. מאז שהוא עטה על עצמו את דמותו פאת'ר ג'ון מיסטי, נראה שהוא השתחרר לגמרי, ודווקא המסיכה גרמה לו להיחשף לגמרי; גם אם לפעמים הוא מעדן אותה עם הומור, וכמה שהוא מבקר את הדימוי שלו בעיני העיתונות והקהל, נראה שהוא לגמרי מרגיש נוח עם עצמו, ואולי לשם אני חותרת, אולי בגלל זה האותנטיות כל כך חשובה ומושכת לי – כי גם אני רוצה לפרוץ ולהרגיש נוח עם עצמי, בין אנשים שמרגישים מספיק נוח כדי להודות בחסרונותיהם ויתרונותיהם מבלי לתת לפוליטיקות להוציא אותם זכאים על כלום.

שיהיה לכולם סופ"ש נפלא,

חן

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: