מעגליות כמעט-מושלמת: ניתוח האלבום החדש של הפליט פוקסז

Fleet-Foxes-Crack-Up

בקצרה: הלהקה שבישלה כריסמס חם בלבבות רבים בחורף של 2008 והפליאה את מעריציה עם המשך עשיר של הרמוניות קוליות ומלודיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן ב-"Helplessness Blues", חוזרת עם אלבום חדש ומתקדם. "Crack Up" ממשיך בדיוק מאותו אקורד איתו סיימו החבר'ה את "Grown Ocean", השיר החותם את האלבום מ-2011, ומשם המוזיקה לוקחת כיוון אחר: האקפלה תופסת את התפקיד העיקרי בבניית המלודיה של השיר, והכלים עוברים להיות חלק מיצירת האווירה, הם עוזרים לה להתעצם יחד עם המילים, איתן מנסים חברי הלהקה לתאר את חילופי מצבי הצבירה של הדוברים בשירים. זהו אלבום שפחות קל להתחבר אליו מבחינה מוזיקלית שטחית, ישנן כמה הבלחות טיפוסיות של פליט פוקסזיות עם החלק הראשון של "Third of May" והמדריגלים היפהפיים של "Fool's Errand", אבל בין לבין השירים נעים בין מונוטוניות לבלאגן, בין שקט לרעש, בין פליט פוקסז של פעם לרצון שלהם לחקור ולראות מה עוד הם מסוגלים להפיק בתוך הז'אנר שלהם. לפי התוצאה הסופית נראה שיש עוד הרבה לגלות בעולם העשיר של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת מילות המשורר העונה לשם רובין פקנולד, בהן בחרתי להתעמק בפוסט זה.

ועכשיו לחפירה:

"אפשר לאמוד אינטליגנציה מדרגה ראשונה עפ"י היכולת להמשיך לתפקד בעוד המוח בוחן שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית. דוגמא לכך יכולה להיות אדם אשר לא רואה תקווה בחייו ובכל זאת מתעקש למלא אותם בה." -פ. סקוט פיצג'רלד מתוך המאמר "Crack Up" (תרגום חופשי: ח.ה.)

האלבום השלישי במספר של הפליט פוקסז עומד לצאת אחרי הפסקה של כמעט חמש שנים, בהן רובין פקנולד (השועל הראשי) סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה ושאר חברי הלהקה יצאו למסעות מוזיקליים צדדיים. פקנולד, שעבר מצד אחד של היבשת האמריקאית בסיאטל לצד השני בניו יורק, הפך את המעבר הזה לסיפור אודיסאה פרטי משלו ופרס אותו בקו לינארי לכאורה של התחלה, אמצע וסוף על פני האלבום החדש. זה לא ברור מהתחלה, אך לקראת סיום האלבום כבר אפשר להשוות את הדובר בשירים לאודיסאוס, הגיבור אשר אחרי עשר שנים של הרפתקאות חזר סוף סוף אל הבית והחזיר לעצמו את השלטון עליו.

הבית של פקנולד או הדובר בשירים, איך שתרצו לקרוא לו, הינו סמלי. כיאה לכתביו מאלבומים קודמים, הוא מחפש משמעות במחשבות, בזיכרונות והאלבום הזה נוגע בעיקר בעניין של תפיסה, עזרים היכולים להפוך את הדובר לגיבור ולהחזיר אותו אל הבית הנוח והבטוח שלו. "אני כל מה שאני צריך" הוא המשפט איתו מתחיל השיר הראשון באלבום. העולם הפרטי סובב סביב הדובר בעוד העולם מבחוץ משתנה. בהמשך השיר הוא נע בין הווה לעבר לעבר רחוק יותר; הזיכרונות מבדילים אותו ממה שהוא היה פעם למה שהוא עכשיו והמאזין מתחיל את המסע בנקודת פתיחה מוכרת ובטוחה – לבד, רחוק מכולם.

הקו הכמעט לינארי שצויין למעלה הוא קו אשר חוזר על עצמו במהלך האלבום. בעולם מסודר הקו הוא ישר, מחבר בין שתי נקודות של התחלה וסוף ובאמצע הכל עובד כמתוכנן, הכל עובד כשורה. אבל בעולם האמיתי והכאוטי, עד כמה שננסה לעשות ממנו ממד קוהרנטי ובהיר, אין קו אחד – יש כמה מקבילים ומתנגשים, מסתלסלים בין התחלות מגוונות עד שמגיעים לאיזה סוף, טוב או רע. המשמעות, כמו הקו, נעה במספר כיוונים, וכך גם פקנולד כתב את האלבום: השיר השני נקרא "Cassius", תוכנו כולל רפרנס ישיר לקסיוס קליי, הלוא הוא היה מוחמד עלי, אבל הוא יכול גם למשוך אחורה להיסטוריה הרחוקה שבה גאיוס קאסיוס לונגינוס הוביל את המרידה נגד יוליוס קיסר. "האם גם אנחנו מאולפים?" שואל הדובר בשיר, האם מול הפוליטי והאלים נהיינו מאולפים וצייתנים? הזרמים האישיים של השיר הראשון מתפרצים ומתרחבים בשיר העוקב לעולם המאקרו המשפיע עלינו גם כן.

כמו כל גל אשר מתפרץ ברגע, הוא נרגע לאחר מכן וחוזר אל תוך הים. כך מתנהלים העניינים בשירים הבאים בהם הדובר שר על מערכות יחסים שונות שהיו לו. הוא מסתכל על אהבות נכזבות בשיר השלישי, ובשיר הרביעי הוא מסתכל על ממד ספציפי יותר: על אישה בה הוא פגע ומקווה להשלים איתה. "Month of May", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא שיר מסע של פקנולד עם חברו ללהקה, סקיי, בו הוא מתאר את קצב מערכת היחסים ביניהם: מההתחלה שבה המוזיקה החזיקה אותם, האמצע שסבל מקטיעות עקב ההפסקה של הלהקה וההמשך שבו המוזיקה נותרת כעוגן לשניהם. מערכת היחסים לא מתוארת בשיר אחד אלא ממשיכה ל"If you need to, Keep Time on me" בו פקנולד מבקש לתמוך בחבריו וגם להוביל אותם לקצב הנכון.

עד נקודה זו, המתבודד נתלה בזכרונות שלו, ועכשיו מתחילה נקודת השבירה, ה-Crack-Up. השיר "Mearcstapa" מציג את החיה המתבודדת בתוך הדובר, הוא רואה איך הזיכרונות לוקחים אותו לממדים שונים בחייו, "שני קווים באוויר", והוא תוהה מי ייקח בסופו של דבר – החיה בתוכו או האדם. "On Another Ocean" נכנס עוד יותר פנימה אל תוך המרחק והניכור של הדובר, ושאלותיו, אשר ליוו את השירים הקודמים, הופכות גדולות ומכבידות יותר. ב-"Fool's Errand" הוא סוף סוף מבין כי הקווים אינם נעים בכיוון אחד של עבר, הווה, עתיד, הלוך וחזור, אלא מדובר בקווים מעגליים. החיים חוזרים על עצמם, הם מטא-נרטיב אשר אנחנו מריצים עם כוח הלמידה והוא מריץ אותנו בתוך התקווה לגורל, לסימן, מזל טוב שאנחנו יודעים שסביר להניח שלא יבואו. האהבה היא עיוורת, כמו ההארה, ובכל זאת אנחנו נרדוף אחרי אותה רוח לאחר שההשפעה הטובה שלהן תפוג. הדובר בשיר נובר בתוך המעגליות הזו עד שהוא מבין שיש לה סיבה ובתוכה, בסופו של דבר, טמונה התוצאה.

ב-"I should see Memphis", הדובר רוצה לחזור אל דרכיו, לראות את הכבישים המהירים ואת המקומות שהוא אוהב. המשמעות הרב-גונית חוזרת עם קאסיוס מרומא וקאסיוס קליי אשר התאגרף נגד ג'ורג' פורמן ב-1974 בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. אותה דו-משמעות מגיעה גם עם השם "ממפיס" אשר יכול להשתמע בתור העיר האמריקאית הידועה או הבירה המצרית העתיקה. בכל משמעות שהיא, בין אם הדובר מדבר על מאבקים ומרידות, בין אם הוא מתכוון לעיר ממשית או לעיר עתיקה אליה הובילה אותו הספרות, הוא סוף סוף מסכים לחיות בתוך המעגליות הזו ולחזור לדרכיו הישנות, בשביל להתחיל מעגל חדש. אוסיריס, אל המוות והשאול המצרי, מוזכר כאן כדי להגדיר את המיתה כהתחלה חדשה; הדובר אשר עשה את דרכו המעגלית והגיעה אל סופה מתחיל את החיים שאחריה עם מעגל חדש.

השיר המסכם, "Crack Up", מסכם את המסע: הדובר הוא עדיין בודד, אבל יש בו את ההבנה הבסיסית שכל הדברים משתנים, הכל מתמוסס יחד עם הזיכרונות והחוויות שלנו והתפיסה היא מה שנשאר. אם בשיר "Month of May" מודה הדובר שהוא מודע לכך שהתנכרות היא כמו המוות, הוא מתחיל מעגל חדש של מערכות יחסים עם תפיסה חדשה של העולם, עם פשרה והסכמה על הקו שבו כולנו נוסעים עד לסוף הידוע מראש. לכאן חתר פיצג'רלד בציטוט שהובא בתחילת הפוסט – החוכמה הגדולה היא להמשיך לתפקד למרות הכוחות המנוגדים והתפיסות השונות אשר האדם מייסד וחוקר בתוך עצמו.

photo by Shawn Brackbill

הלהקה במצב "פחחחחח…". התמונה של Shawn Brackbill

"חליתי מכאב ובושה, לחשתי "ילהאלי" כמה פעמים, בקול צרוד, והשלכתי את ראשי לאחור. האם זה לא היה אני, לא יאוחר מאתמול, אשר החליט להתעלם ממנה אם יפגוש אותה, להתייחס אליה באדישות הגדולה ביותר? במקום זאת, רק עוררתי את חמלתה ושדלתי אותה לתת לי נדבות" מתוך "רעב" של קנוט האמסון (תרגום חופשי מאנגלית: ח.ה.)

לפני שקראו לאלבום "Crack Up", חברי הלהקה הוציאו הודעה כי לאלבום החדש יקראו בכלל "Ylajali" (את ה-J הוגים כמו ה'). השם המקורי של האלבום נגזר משמה של דמות בספרו של קנוט האמסון הנורבגי, "רעב". הדובר חסר השם בספר עובר הרפתקאות ותלאות הנגרמות בעיקר מהרעב שהוא סובל ממנו עקב העוני בו הוא חי. היצירה מחולקת לארבעה חלקים שהם בעצם ארבעה מעגלים בהם הוא רק רוצה להתפרנס מהכתיבה בה הוא אוהב לעסוק, והרעב מוביל אותו להתקיים בין מציאות להזייה.

אחת ההזיות היא ילאהאלי, אישה אשר הדובר המציא את שמה והוא מחזר אחריה, שוכח ממנה, חוזר אליה, מתאהב בה, מפנטז עליה ובסופו של דבר מאבד אותה. הדמות של האישה משמשת כבבואה לדובר – הוא משתיל בה את הסיפורים שהוא רוצה שיהיו לה, בונה אותה על פי האומדנים החשובים לו, אך מפסיד אותה עקב הפחדים שלו. כאשר הדובר חסר השם מצליח סוף סוף להגיע לביתה של האישה הם מחבקים אחד בשני, הוא בטוח שזו אהבה מתוקה, אך ברגע שהוא נזכר במצבו הכלכלי והפיזי, הוא מתחיל לחשוש פן האישה תזרוק אותו כשהיא תבין מי הוא באמת. בדיוק באותו רגע של חשש, מתרחקת ילאהאלי ממנו ובהבעת גועל מבקשת ממנו לצאת מהבית שלה, והפחד כובש את הרצון.

האמסון, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1920 מרד ברוח הספרותית של אותה תקופה בנורבגיה, ורצה ליישם רוח חדשה, יחידנית יותר, אחת המסתכלת על העולם מנקודת מבט אחת שאינה מושפעת מנושאים כמו אי-צדק חברתי או פוליטיקה. ב"רעב" לא ברור מה אמיתי ומה פנטזיה בעינו של הדובר הגווע, והקורא נשאר בתוך מעגליות של אירועים שמוצאים את סופם בהתחלה של מעגל חדש (לא רוצה לספיילר אז לא כותבת מהו). כמו שכבר ציינתי, האלבום "Crack Up" נוגע במעגליות הזו ומתאר את הדרך לקבל אותה ולפעול בתוכה. השם Ylajali הוא הקו השני אשר מציף את התוכן באלבום. במקביל למעגליות המציאותית ישנה גם המעגליות של הפנטזיה.

מוטיב חוזר באלבום הוא מוטיב המים: הגלים סוחפים את החול חזרה אל הים והופכים הכל לזמני, האוקיינוסים המסמלים את המרחק של הדובר מכל קרוביו, הים בו הוא צופה על מנת לקבל השראה, כולם כלים המשמשים אותו בסופו של דבר להגיע להארה. בנוסף, יש עוד פנים למוטיב החוזר והוא הפנטזיה. האלבום מתחיל עם זיכרון של אהובה מזמן אחר, מים ששצפו וקצפו מסביב למיתוס שהדובר בנה וניסה להשוות אותה אליו. המים ממשיכים לזרום בשיר השלישי באלבום: "- Naiads, Cassadie" אשר נראה כי מדבר על סופן הכואב של מערכות יחסים והדרך שלהן להוריד מהביטחון העצמי שלנו. ה-Naiads במיתולוגיה היוונית הן נשמות נשיות, נימפות, אשר דרות ליד מאגרי כלשהם: נהרות, נחלים, בארות וכו'. מכיוון שמים הם מצרך בסיסי לחיים ולחלק מהנשמות הללו היה את הכוח לרפא אחרים, האנשים סגדו להן. לעומת זאת, היו גם כמה נימפות אשר היו מסוכנות ונקמניות. כאלו הן הפנטזיות שלנו – התגלמות הטוב והרע בתוכנו, והפרידות שוברות ומפרקות את אותה פנטזיה לשאלות הרסניות.

אותן Naiads גם מוזכרות בשיר "I should see Memphis", שם הדובר מביע את כמיהתו החולמנית להגיע לעיר המצרית הקדומה הקרויה על שם אחת אותן נימפות. בשיר "Kept Woman" הדובר מספר על אחת בשם אנה, שמשם השיר נרמז כי היא אישה אשר הייתה נותנת מקלט ומזון לגברים אשר היו קורים בדרכה בתמורה לסקס. הוא מדבר על איך פגע בה, והיא עקב הכאב, התאבנה ונבלה, הוא מייחל להתפייס עמה ומתנצל. האהבות שלו מתרחבות ומתרחקות בשיר "On Another Ocean" ובסופו של דבר, בשיר המסכם, הן מסתכמות במילה אחת – Ylajali, אשר בקולו פקנולד מפרק, לוחש ואולי מביע את כמיהתו לאחת כזו: מי שתרכז בתוכה את כל מאוויו, רגשותיו ותקבל אותו למרות פחדיו. אותן נימפות, אהבות ומפגשים ישנים הם חלק מה-Ylajali אותה יצר הדובר באלבום; אכזבות הן מטבען רעות לנו, אך הן מובילות לתקווה חדשה המתחילה מפנטזיה.

המים יכולים להוות לאדם בבואה להשתקף בתוכה; כאשר הם גועשים, הגלים מדמים את רגשות הכעס והרעם בתוכנו; כאשר הם מדגדגים את כפות רגלינו וחוזרים לים הם מסמלים את הזמניות של כל אירוע בחיינו. בדרכים הללו מתנהלת גם הפנטזיה והיא חלק מהמציאות בה אנחנו חיים – התפיסה שלנו את האנשים כפי שאנחנו חושבים שהם תופסים אותנו, הרצון שלנו לראות את הטוב שבנו בעיני האחר. "הגיהנום הוא אנשים אחרים", כתב פעם ז'אן-פול סארטר במלוא חוכמתו, אבל אפשר גם להשריש בו גן עדן אשר מתנגן בשיר עם קולו של פקנולד הקורא לאור והשקר שהוא Ylajali הפרטית שלו.

לסיכום, הפליט פוקסז עשו את ההיפך הגמור מלאכזב באלבום החדש. הם ממשיכים למלא ביופי מלודי ו-ווקאלי את האוזניים, ונראה שבכל אלבום החקירה המתבקשת של הצלילים והמשמעויות מצריכה יותר זמן וחשיבה. לאנשים אשר מבקשים צלילים נעימים להעביר איתם את הזמן, האלבום יכול להתאים מאוד לאחר כמה האזנות מעמיקות. לאילו אשר מחפשים תכנים לצלול אליהם כדי להעמיק תוך כדי בריחה מ- ושחייה חזרה לחיים עצמם, זה האלבום הכמעט-מושלם, זו המעגליות הכמעט-מושלמת.

אותנטיות, היא אמרה: סולחה עם הדמות של ג'וש טילמן

promoted-media-optimized_5699a288b32c7

"אותנטיות אמיתית היא פשוט אמפתיה. מכיוון שכולם משתמשים בניסיון חיים שלהם בכדי לאמוד מהי האותנטיות האמיתית, אם אתה יכול לכתוב משהו שמשקף את הניסיון חיים שלהם, אז זכית ביוהרה שלהם, וכך אתה משיג אותנטיות בעצמך." -ג'וש טילמן.
מתוך ראיון over/underated של פיצ'פורק איתו ועם אמה אליזבת טילמן.

(זה היה ברור לי – לאחר שכעסתי והתאכזבתי, התאהבתי לחלוטין בחדש של המצוטט והמדובר.)

ניסיון החיים שלי, אשר חגג אתמול 30 שנה, לימד אותי כי יש מימד מאוד חשוב בתקשורת עם אנשים אחרים והוא עשוי מאותנטיות. ניסיון חיים מאוד אחרון לימד אותי עד כמה היא הכרחית בשבילי בכל מערכת יחסים – זו היוהרה שלי, אני מניחה. אני לא סובלת שקרים, לא סובלת שמשקרים לי ובטח ובטח מתעבת את הרגע שבו אני מגלה ששיקרו לי והייתי עיוורת מדי להבחין בכך. בחיי נשבעתי שאהיה אמיתית כמה שיותר, כי זה מה שיש בסופו של דבר. אותו ניסיון אחרון, בשילוב של הקשבות חוזרות ונשנות לאלבום החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי, "Pure Comedy", עליו כבר חפרתי (ולאחר מכן גם התחרטתי), גרם לי להתנחם במסקנה התמימה שיצירתו של טילמן היא אותנטית ועל כן יש לי מוזיקה בטוחה וחמה להתכסות בתוכה בזמן שאחרים מתכסים בתוך חשקים ואובססיות משלהם.

אבל מהי בכלל אותנטיות?

במאמרו על אותנטיות באמנות (Authenticity in Art) דניס דוטון (Denis Dutton) המנוח, פרופסור לפילוסופיה של האמנות באוניברסיטת קנטרבורי בניו זילנד, הבדיל בין שני סוגים של אותנטיות: הראשונה נקראת "אותנטיות נומינלית", והיא קשורה ביחסים בין היצירה ליוצר שלה, לדוגמא: מקור יצירה – אותנטיות נומינלית בודקת מיהו היוצר המקורי של ציור מסוים (במידה ומישהו העתיק, יצירת האמנות הופכת להיות של המזייף). הסוג השני של אותנטיות נקראת ע"י דוטון "אותנטיות אקספרסיבית", שהוויקיפדיה היטיב להגדיר בתור אותנטיות כללית וזה הולך ככה: "מתייחס[ת] לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות."

הוגים כמו היידגר וקירקגור (זה לא קירקגאארד?) טענו שהאדם האותנטי הוא המאושר מכולם מאחר והוא פועל אך ורק על-פי צו ליבו, בלי שום קשר לאתיקה, המוסריות והנורמות של החברה מסביבו. אדם מאושר, אך לא מושלם. קירקגור אמר שקיום אותנטי הוא לאו דווקא מושלם, כי הוא עדיין נתון לסבל ולתלותיות של קיום ממשי (לדוגמא: חולי, מוות, אלבום חדש של פאת'ר ג'ון מיסטי), אבל הוא יכול למצוא באמונה את התמיכה הפסיכולוגית והקיומית שתעזור לו להתמודד עם אותן בעיות, ובנוסף לממש דרכה את ההזדמנות לבטא את האני האמיתי שלו (מתוך המאמר:" Kierkegaard, the Self, Authenticity and the Teleological Suspension of the Ethical" מאת Gavin Rae). אמונה באלוהים אין לי (אלא אם כן מדובר באליל בשם בוב דילן), אבל ביכולת האנושית לעלות ולפתור בעיות בעזרת מילים כן, וכאן התחיל סיפור האהבה שלי עם ג'וש טילמן, הוא התגבר והתגבר עם גילוי האותנטיות של האמן.

rs-father-john-misty-02-6e5a4909-2a0a-4da3-88ad-4a16763fb16b

בריאיון בפודקאסט של סאבפופ, דיבר טילמן על המיזוגניות שלו בשירים כמו "Strange Encounter" ו-"The Day Josh Tillman Came to our Apartment", שני שירים הלקוחים מאלבומו השני, I love you Honeybear. הוא לא מצא סיבה להתנצל על הנימה השנויה במחלוקת של מילותיו כי בשירים הללו הוא תיאר מצבים מדויקים מאוד: רגעים ספציפיים שבהם, יותר מאשר ששנא את עצמו, הוא שנא נשים בפרט ואת כל העולם בכלל. אבל אילו רק רגעים, גחמות שהביאו אותו לקחת את העט ולכתוב שיר, פעולות שבאו לבחון את המחשבות הללו ולהפוך אותן לסיפורים מגוחכים. הלב שלו שנא באותו רגע, והוא לא נתן לקונבנציות או איסורים למנוע ממנו מלהוציא אותן לאור. האובר-היפסטרית מ-"The Day Josh…" היא טיפוס מעצבן, והדובר בשיר לא מתקמצן על דרכים לתאר את סלידתו ממנה, אך הוא עושה זאת גם על חשבונו, הרי הוא מי שממשיך לחזור אליה. טילמן הוסיף ואמר שמאז שהוא הבחין בכוח של המיזוגניות בשירים, הוא נמנע מלבצע את אותם בהופעות חיות מכיוון שהוא לא מסוגל לחשוב על החיוכים המיזוגניים שיכולים להתנוסס על פניהם של מאזינים/ות במהלך ההופעה, כי אז הוא יהיה אחראי ישיר לפרשנות ההרסנית של כל אחד ואחד מהקהל. בשביל טילמן, השיר אינו דובק אך ורק במיזוגניה, אבל מכיוון שהקהל הפך אותה לנושא עיקרי בשיר, הוא לא מעוניין להנציח אותו, יש לו עדיין את המגבלות המוסריות שלו.

זו רק דוגמא קטנה לאותנטיות שטילמן מבטא, הן באמנות שלו והן בדיבור הנרקסיסטי שלו על עצמו ועל תהליך היצירה שלו. הוא מודע לכך ש-"The Ideal Husband" הוא מסמך אישי מביך, אבל הוא יעשה ממנו שיר כי זה מי שהוא היה ברגע מסויים — זה מצב ספציפי שבו הוא הרגיש שהוא מאוהב מעל הראש והוא יכול פשוט לדפוק על דלתה של אשתו לעתיד ולצעוק לה: "אני סוף סוף נכנע, נמאס לי לברוח, בואי נעשה ילד (או נכניס אותו לתנור, אם בא לכם הומור שחור)." בתוך ההפכפכות שלו הוא מבטא את הכניעות האנושית לרגש, את ההתלהבות והייאוש שמביאים אחד להביע את עצמו בצורה שנראית לעין כמוגזמת, אבל מבפנים יודעים שזו תגובה אמיתית כי היא באה מבפנים. הוא יודה במגרעות שלו מבלי להתנצל, הוא לא יפחד לבטא את הסלידה שלו מבידור והוא תמיד ירכך את הכל בבדיחה פחדנית, הוא לא מושלם. זה היין והיאנג – המניה והדיפרסיה.

fjm-pure-comedy_445_445_c1

ועכשיו ל-"Pure Comedy" ה-"הכניסו כאן כל סופרלטיב מהלל". זהו אלבום שנכתב ע"י ג'וש טילמן שחשב עצמו חייזר והביט על האנושות מבחוץ. אחרי אלבום הטרנספורמציה שלו לפאת'ר ג'ון מיסטי, "Fear Fun", ולאחר שמצא לעצמו אישה ומקום להתגעגע אליהם ב-"I love you, Honeybear", טילמן החליט להפסיק עם האלכוהול, הסמים והסיגריות ולהישאר צלול כדי שיוכל לראות ברור את מצב העניינים מסביבו, ויצא האלבום הקוהרנטי ביותר שלו עד היום. האלבום "Pure Comedy" מתחיל מבחוץ, ממשיך לעתיד, נקטע מבפנים ואז ממשיך עד לקו הסיום שבו הוא מודה שבעזרת מוזיקה ואהבה באמת אין ממה לפחד, ופאת'ר ג'ון מיסטי התנדף לגמרי מהתמונה – עכשיו זה רק טילמן עומד עירום.

טראמפ הגיח לזירה הפוליטית, טכנולוגיה ממשיכה להביא חידושים אל עולם המאקרו והמיקרו, האינטרנט נותן לנו מספיק סיבות להתמכר אליו וטילמן רואה את כל זה כסיבה לדאגה. מבחינתו כל אלה הם סימפטומים ותוצאות של מגיפה בשם בידור, אותה כבר אי אפשר למגר, והיא בסופו של דבר תביא לנו את הסוף; אם לא סוף העולם, לפחות הסוף של האנושיות שלנו. בעידן שבו כוכב ריאליטי זוכה להיות נשיא של מעצמה, מתכנתים בונים קוד שאמור לעצב עתיד נגיש יותר ואחרים מנצלים אותו ליצירת פורנוגרפיה נגישה יותר, בעידן שבו אנחנו לא מפסיקים ללחוץ על כפתור ה-F5 כדי לדעת איזו כותרת חדשה עלתה, איבדנו את הדרך, שכחנו למה אנחנו בעצם חיים – בשביל לשרוד, בשביל להתמשך, בשביל לא למות. בידור הפך לתרופה משככת המטשטשת את הפחד האנושי מהמוות, או את חוסר המשמעות המדשדש במחשבותינו בין הפסקת פייסבוק אחת לאחרת. התרופה עובדת אולי יותר מדי טוב עפ"י טילמן, וכאן בדיוק הוא החייזר, כאן בדיוק הוא מי שכותב את שעל ליבו מבלי להתחשב בהלך הרוח החברתי, ומראה דרך אחרת.

בספר הכי טוב שנכתב אי פעם (אני מלאה בסופרלטיבים בפוסט הזה), "תמונתו של דוריאן גריי", דמותו של הצייר באזיל הייוורד אומרת "כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של הדוגמן. הדוגמן הוא רק מקרה, הזדמנות. לא אותו חושף הצייר. הצייר הוא הנחשף על הבד המצויר." ג'וש טילמן הוא הצייר ופאת'ר ג'ון מיסטי הוא הדוגמן, המסיכה בה טילמן משתמש כדי להוציא את האמת שלו. זו אמת כואבת, היא צריכה לכאוב לעוד אנשים, אבל היא לא תצליח לעולם לחדור דרך קיר הבידור הגדול.

כמו האותנטי הלא-מושלם של קירקגור, טילמן הוא שחקן בטורניר המדיה הגדול: הוא מתחזק פרופיל טוויטר ודף בפייסבוק, אך הוא עושה זאת בתנאים שלו, מקדם את האמנות שלו באמצעים המוכרים, אך עושה זאת מתוך משימה שהוא נתן לעצמו. היום הוא פירסם בטוויטר לינק לדף מוצר של מכשיר אשר מאונן בשביל הגבר, כאשר מוצעים מוצרים נלווים כמו משקפי VR או קלטות פורנו כלשהן. אנחנו רק צעד אחד לפני שבן או בת הזוג ילכו כל אחד לחדרו בשביל לקיים יחסי מין עם אשת/גבר חלומותיהם, וטיילור סוויפט היא כבר לא רק חרוז משלים של Oculus Rift, היא מציאות אנטי-אנושית.

האלבום הזה, בתוספת של חשבון הטוויטר של טילמן, דיברו אל היוהרה שלי וכך יצא שהתחברתי ל-"Pure Comedy" כמו מכורה. הקהל הרחב אינו מעוניין באמן מתוחכם, הוא אינו רוצה להתמודד עם מילים גבוהות ושירים עם מלודיה איטית שחוזרת על עצמה, אבל טילמן מתעקש להישאר מתוחכם ולבנות את השירים שירגישו כמו נצח, כי זה פשוט הוא והרצון שלו. ההמון לא ביקש נביא שקר, הוא לא רוצה אדם שיבוא ויגיד שאנחנו סך הכל מכורים והוא בטח ובטח לא יקשיב אל דמות של נוח עד שלא תישאר תיבה שתציל אותו. טילמן לא צריך קהל כי הוא כבר יודע מה הוא רוצה להגיד, וכל מה שהוא עושה מזה זה סך הכל אמנות. "הישרדות אמנותית," הוא אמר בפודקאסט שצוין פה לפני כן; לזה הוא שואף, ונראה שאת זה הוא מצליח לשמר לעצמו תחת החוקים (פחות או יותר) שלו. הוא לא צריך הצלחה, הוא רק צריך לשרוד, ופה האותנטיות האמנותית האמיתית.

טילמן הוא לא היחיד, אבל הוא מבין המעטים שמסתכלים מהצד ולא מפחדים לכתוב את שעל ליבם, בשפה שלהם, עם החוקים שלהם, עם הכלים בהם הם יכולים להשתמש כדי להעביר את המילה הלאה. מאז שהוא עטה על עצמו את דמותו פאת'ר ג'ון מיסטי, נראה שהוא השתחרר לגמרי, ודווקא המסיכה גרמה לו להיחשף לגמרי; גם אם לפעמים הוא מעדן אותה עם הומור, וכמה שהוא מבקר את הדימוי שלו בעיני העיתונות והקהל, נראה שהוא לגמרי מרגיש נוח עם עצמו, ואולי לשם אני חותרת, אולי בגלל זה האותנטיות כל כך חשובה ומושכת לי – כי גם אני רוצה לפרוץ ולהרגיש נוח עם עצמי, בין אנשים שמרגישים מספיק נוח כדי להודות בחסרונותיהם ויתרונותיהם מבלי לתת לפוליטיקות להוציא אותם זכאים על כלום.

שיהיה לכולם סופ"ש נפלא,

חן

מחשבות רנדומליות על "Pure Comedy" של פאת'ר ג'ון מיסטי

אחרי שקראתי מספר פעמים את המילים ושמעתי פעמיים את האלבום, פניתי אל המחברת שלי וכתבתי מחשבות – ומכיוון שמדובר באלבום שכולו כאוס, לא ראיתי סיבה להפוך את המחשבות הנ"ל לביקורת קוהרנטית, אז הנה:

"האלבום הוא כלא האמונות שלי" -ג'וש טילמן

למרות ששם האלבום האחרון של פאת'ר ג'ון מיסטי מתאר אותה ככה, הקומדיה של האמן אינה טהורה כלל. כאשר הוא מספר בדיחה, חצי אחד של המאזינים נאנח מעומס הפלצנות והחצי השני, כמו בשיר ההוא של הביג'יז (נו, ושל פיית' נו מור), מתחיל לבכות. ההומור השחור של ג'וש טילמן הפך כבד באלבומו החדש והוא מתחיל מהמום המולד של כולנו. חצי מאיתנו מגיחים אל העולם הזה מחוסרי תוכן, מה שהוא בוחר לקרוא לו ברזל, ורובנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לקשת, ואין מדריך שייתן כמה תשובות, החינוך של רובנו מושתת על תשובה אחת.

1200

טילמן מעולם לא היה שמח, הוא מאוד מצחיק, אבל תמיד יש נימה של סרקסטיות, ציניות, פסימיות. אפילו באלבומו הראשון בו הוא נשא את הטייטל פאת'ר ג'ון מיסטי, הוא סיפר על דמויות שונות שחושבות על עצמן, הוזות כל הזמן או נידונו לסתם, כשבאמצע הוא מילא את החורים בפסיכדליה וקאנטרי שעידנו את הפינות החדות.

הפעם העצב והחרדה ברורים מדי לעין והמסקנות הפשוטות שכולנו כבר יודעים נמצאות בסופי שירים, אבל הכל עדיין אבוד. בכלא האמונות של ג'וש טילמן הכל חנוק גם כשהוא מביע רגש בשירים כמו "Smoochie" או "In Twenty Years or so", זה נשמע כאילו גם הוא נאחז באיזה ענף שברירי כדי להתמודד עם התודעה המייסרת שלו ולהשתחרר ממנה.

טילמן הוא אמן אבוד, הוא תלש את עצמו מילדות נוקשה ומאז מתנדנד בין חרדה אינסופית מפני סערות העלולות לבוא לבין הנחמה שהיא אישתו ומשפחתו המוזיקלית. האלבום הראשון שלו בתור פאת'ר ג'ון מיסטי היה סיפור של מסע ושינוי, השני ניזון בעיקר מפריחת האהבה ושאריות ניצנים של ביקורת פוליטית-תרבותית, והפעם הוציא טילמן אלבום של אדם שנמצא במקום, אדם שחווה מספיק בחייו כדי לשבת ולטעום מהחמיצות המתוקה של פרי הידע.

הכאוס שולט במילותיו, תוך כדי האזנה ממש ראיתי לפני עיניי את דמותה של רובין רייט (המדהימה) מהלכת כמו קבצנית בסיומו של "כנס העתידנים" (לא קראתי את הספר) ומסתכלת סביבה על המכורים כמוה, אנשים המנסים לקבץ עוד מהסם שיעוור אותם מן האמת.

485011b6c7964ceeae8c1ef5060b30c9.1000x1000x1

לרוב השירים אין פזמון חוזר, רובם בנויים מבתים על גבי בתים של נבואות פסימיות ותובנות פילוסופיות על הווה שנהיה קרוב יותר לאפוקליפסה. הכאוס תמיד שלט על רוחו של האמן; השאלות האינסופיות של התמודדות עם האחר, עם השליט ועם הסביבה כולה המותירות אחד כגרגר חול הרוצה להיסחף אל התשובה האולטימטיבית. אך אין "42" במציאות , רק בספרים ובמסקנות האישיות. גם ז'יז'ק, פרויד וקאמי ממשיכים להותיר אחריהם סימני שאלה ושם הכאוס האמיתי, ועוד יגיע היום בו אנשים ירימו ראשם ממסך האייפד, יורידו את משקפי ה-VR ויהלכו כקבצנים כמו הג'וש טילמנים אשר ראו וממשיכים להביט מהצד.

אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?

טילמן כועס, האמונה שהביאה אותו לעולם, ובתור כזה הוא לא רצה להיות חלק ממנו. הוא קילף את העבר מעצמו אבל הוא עדיין רותח בכל פעם שמדברים על רוח אשר נעים להסתתר תחת כנפיה המופשטות, מבלי לדעת אם היא קיימת או לא. הוא כועס על תעשיית הכלום התרבותי, מאות ערוצים המשדרים את אותו תוכן והופכים אותנו שבויים בתוך פנטזיה שאנחנו לומדים יותר, מרגישים יותר וכל זה בעצם תסביך התמכרותי חסר משמעות.

האם זו המוזיקה להקשיב לה? חד משמעי כן.

האם זו מוזיקה שארצה לחזור אליה? אולי במינון נמוך.

האם זה אלבום שייזכר גם בשנים לאחר מכן? טוב, ברור שלא, אלבומים הם כבר לא בשביל הקולקטיב אלא בשביל קהל יחידני יותר. היום זה פאת'ר ג'ון מיסטי, מחר פליט פוקסז יוציאו אלבום ומחרתיים, מי יודע איזה אמן קאנטרי יקריץ גיטרת פדאל סטיל וירטיט עוד קצת דם בתוך השחור שזורם בפנים. ובכל זאת שווה לציין אלבומים שהיו שחורים ובכל זאת הקפידו להכניס חיים אל תוך המיקס: "Automatic for the People" של REM למשל, בוב(י) דילן עם "Time out of Mind", "13" של בלר, בכל אחד מהאלבומים האלה היה אור, רגש, הרי זה הלב שפועם אותנו, לא המוח.

תשעת מדורי גיהנום עובר בן אדם, כופר הוא בנשמתו ואין מי שיכפר או יסלח מלבד עצמו. אבל "הקומדיה האלוהית" של דנטה לא עברה רק אש ושטן, היו גם מדורי גן עדן וביאטריס אחת. היצירה מסתיימת עם התגלותו של אלוהים בפני הגיבור אבל הבדיחה היא עליו – הבדיחה היא על חשבונם של כל אלה שלא מבינים כי להם האבן המתגלגלת, כל אחד וחוסר המשמעות, כל אחד וגודו שלא יגיע.

מי שמך, מר טילמן? מי שמך? להיות נביא מבחירה, פחדן מחוסר ברירה. הקמת שריפה מחרידה על הקרקע, הרעדת את זו מתחתיך וקראת להפסיק עם כל המשחקים הללו אבל מי יקשיב? מי יטמיע? האם הוא ראה טעם בלהוציא את כל הנבואות הנ"ל? האם גורלו להיבלע ע"י לוויתן?

האיזון הוא הלהבה יוצאת הדופן והיא נמצאת בין החלומות של הרומנטי לפוליטיקת הציניקן, בין האמונה באל אחד לאלילים אחרים המלמדים דרך אפליקציות מהי האופנה העכשווית. בין תומאס מאן, אוסקר וויילד וסטיבן פריי לאנשים שכותבים את אותו הדבר ופשוט נותנים שם אחר לכל דמות, בין סילביה פלאת', פטי סמית' ואמילי דיקינסון לבין אלפי מפיקים וכותבים אשר משלמים להם מלא כדי לעבוד על אלבום אחד. טילמן היה בשבילי איזון, ועכשיו איקרוס קורא לו להצטרף אליו בין קרני השמש.

אבל כמו כל חטא, זה היופי שמרכך, אותה גיטרת סטיל אינה מוקרצת באמת, כל צליל שלה הוא ברכה. הפסנתר מייצב את הקולות המנסים להשליט דיסוננס, המסקנה מהשיר הראשון מתחברת עם השורה האחרונה ואחד פלוס אחד באמת שווים שניים, והכל זה בעצם אני ועוד מישהו הנמצא אי שם מעבר לקשת. אי אפשר לסיים שחור בלי אור, בלי תזמורת כינורות מנחמות המזכירות שאותו יופי מסמם הוא הישרדותי ואם יום אחד אטעם את מתיקותו האמיתית אז אולי הכל באמת היה שווה את זה.

סעמק איתך, ג'וש טילמן. אם העולם ברובו עשוי מים והאדמה רק מטעה אותנו וגוררת לגרגרנות, אז המחסור באופטימיות שלך הפכה אותי למרדנית עם תקווה על דלג חצי שרוף.

אמרתי פעם שכל מה שאני רוצה זה אלבום שלם של "Holy Shit" מאלבומו השני, ועכשיו כשקיבלתי את זה איני יודעת למה. אפשר לתת לי חור שחור על כפית שכולה זהב, אבל מה היא שווה ללא הפעימות, ההתאהבות העיוורת והזכות להיות שותפה של מישהו.

והנה, עדיין לא גירדתי את קצה המחשבה של הליצן העצוב, אבל לפחות הוצאתי את זה. קל להסתכל על העולם מלמעלה ולהצביע על האשמים, אבל הפתרון הוא מלמטה, וגם אם שמעתי רמזים שלו מבצבצים פעם או פעמיים באלבום "Pure Comedy", הם לא הצליחו לנחם.

"האלבום הוא כלא האמונות שלי", הוא אמר, אז למה לקחת אותנו שבויים ככה? סעמק, למי לי הרגישות עכשיו?

חן.

רעש ומשי – על אלבומים חדשים

רגע לפני שאני שוקעת לתוך אמנים מוכרים, הנה מנה קטנה של יוצרים פחות מוכרים שהנעימו את זמני בתקופה האחרונה:

The Orwells – Terrible Human Beings

MI0004168863זה לא קורה הרבה שהאוזניים מבקשות פינוק שעשוי רובו מרעש מחשמל של גיטרות, גחמה קורט קוביינית לבכות את מר גורלי ולמחות עליו בדרכים שאני מכירה. כשזה קורה, והווליום רוצה להחריש, אני בדרך כלל פונה אל הנתיבים הידועים של הפו פייטרז ונירוונה (לפעמים אפילו דפטונז), אבל The Orwells הוציאו אלבום חדש בדיוק בזמן הנכון. חמשת הצעירים משיקגו לא היו צריכים לעבוד קשה בשביל לייצב לעצמם דימוי של ילדים רעים, ונראה שהם דבקים במיתוג הזה גם כשהם מתבגרים, והרעש שלהם, יחד איתם, ממשיך להפיק מלודיות שכיף להקשיב להן, מעבר למשחקי תפקידים ומילים שמדברות על סקס, סמים ופיקסיז. אחרי "Disgraceland" המצוין משנת 2014, ממשיכים חמשת הזרוקים ללכלך כפי שפאנק, גאראג' ורוקנרון הבטיחו לעשות כמה עשורים לפני כן עם אלבום בועט וחסר התנצלויות. בזכות רצועות שדורסות את האוזניים עם טרקטורים מלאים ברעש מחריש מעורבב עם שקט מהתל (אמרתי כבר פיקסיז, כן?), הצלחתי גם להחריש קולות לא בריאים ומרדתי בתחושות דרמטיות מדי שפלשו גם לשעות אור של שעון הקיץ. מומלץ בחום להקשיב לרצועה הפותחת והכיפית, "They put a body in the bayoo", ל-"Buddy" השובב והקצר ול-"Heavy Head" המפוצץ.

Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

a0644797012_10אין כבר מה לחדש, כל כך הרבה שנים ואנחנו מנסים לשנות ולהשתנות ובסוף הכל נשאר אותו הדבר, לומדים תשוקה ומסבים כאב. זו לא אני שכתבתי את המילים הללו – אילו "Blonde Tongues" שבחרו להתחיל כך את האלבום שלהם.
ככה זה מרגיש עם האינדי-פופ החולמני – הגיטרות האיטיות, קול שמזכיר גלי ים רגועים, ואווירה של פסיכדליה קלילה ונגישה שקשה להימנע ממנה כי היא כל כך מוכרת ונדיבה בחיוביות שלה. הלהקה האוסטרלית נשארת במקום הנוח של הז'אנר, הצלילים שלהם עטופים במצעי משי, ותמיד תמיד נעים להכיר מחדש את הזכור יותר מדי טוב, כמו הגיטרות המדהימות בשיר "Paula E. Sheppard".  זהו אלבום יפהפה וזורם, היו הקשבות בהם הרגשתי שאני שומעת שיר אחד ומתמשך מהאורגנים הנעימים של "Jane Walks the Universe" דרך הקצב האיטי של "In an airport called Heaven" ו-"Goodbye to My Darlings" שנשמע כמו כל השירים שציינתי עד כה, אבל משי הוא נעים גם בפעם האלף שמרגישים אותו. אחד המאפיינים היפים ביותר בדרום-פופ הוא היכולת של הז'אנר להתאים לכל עונה. אם את "Stephanie" הכרתי ביום סגרירי, כשבחוץ הכל גשום, הוא עדיין מתאים גם כשאני מקשיבה לו עם שרוול קצר ומחשבות אביביות. קל לפסוח על מוזיקה כזו, אבל לפעמים שווה להשקיע ולשחות גם במים הרדודים.

Nadia Reid – Preservation

MI0004179616בסופו של דבר, הפולק הוא זה שנוגע הכי עמוק ונדיה ריד הניו-זילנדית סיפקה את הצורך במילים שיבינו את המבולבלת שהייתי בתקופה האחרונה. ריד הוציאה השנה את "Preservation" שרובו מושתת על אהבה שהייתה חייבת להסתיים או נגמרה בטרם עת.
ארוכות הקשבתי לכמיהה גברית, אילו עדיין המילים מהן אני מפיקה את מירב ההשראה שלי, אבל אין מבינה יותר מערגה הנובעת מנשים כמו קייט בוש, ג'ולי ביירן, ג'ואן באאז, פיג'יי הארווי ועכשיו גם נדיה ריד. בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת היא על מעלליה עם המין הגברי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש משהו יפה בכך שגברים ונשים מביעים ערגה בצורה די דומה, שיש עמק שווה בין שני מינים שבמימדים אחרים הם שונים ברמות של של שמיים וארץ. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

זהו, ה-7 באפריל המיוחל הגיע והביא אלבומים מיוחלים וחדשים של פאת'ר ג'ון מיסטי וטימבר טימבר. כולי תקווה שהם ייתנו השראה לעוד פוסט.

תודה שקראתם, מקווה שתהנו מהמוזיקה,
חן

ביטחוניסטית – על האלבום האחרון של ג'ולי ביירן

בחודש האחרון חשבתי הרבה על המושג של "בטחון" – לא במובן המדיני, אלא על הצדדים האישיים יותר שלו. בטחון הוא אמצעי הישרדותי שלנו, איננו יכולים להשתמש בו, אבל ההרגשה שלו גורמת לנו להניח את הראש בנחת בידיעה שהכל (או לפחות הרוב) בסדר. עם זאת, החוסר בו מטלטל את החיים כל כך שאם שמים לב אליו אפשר בקלות ליפול אל תוך חור שחור.

כבכל זמן לבד, תהיתי מהם הדברים אשר גורמים לי בטחון וניסחתי בראש רשימה של אנשים שחשבתי מתאימים למשימה. הראשונים הם כמובן המשפחה, הסלע האיתן שמוכיח את עוצמתו בכל יום והפתיע במיוחד בטיול לבודפשט, שם פגשתי בתדודה רחוקה, והתוודעתי לאחד הקשרים החזקים שהיו לי אי פעם: ללא תנאי, רק קשר דם שמצליח לחבר. הסמכתי עוד כמה אנשים ללא ידיעתם לתפקיד שומרי הראש של השפיות שלי וחלקם מילאו את תפקידם בחום ואהבה, חלקם היו ניטרליים באדישותם וחלקם ממש משכו את השטיח מתחת לרגליי.

המשיכה האלימה אמנם הייתה בלתי מכוונת, אך בכל זאת הובילה אותי אל אותו חור שחור מדובר; היא גרמה לי להסתכל פנימה ולנסות לעבוד על דרכים אחרות לקבל בחזרה את הביטחון הזה. אני תוהה אם זה תקף גם לגברים, אך בתור אישה אני מרגישה חזק את המשיכה שלי להתפתל בתוך אדם אחר במקום לנסות להרגיש את הדברים להם אני זקוקה בתוכי, ולתקופה באמת איבדתי את עצמי, אך הארה מתוקה החזירה אותי לבסיס של כולי – המוזיקה. עם הנוף בין חיפה לתל אביב מול עיניי, גיטרת פדאל סטיל אחת השיבה חמצן ודם אל לב שהפך יוקד תוך כדי שהיא הנעימה את זמן ההאזנה שלי. אילו היו Phosphorecent עם השיר החייתי "The Quotidian Beasts" שגרמו לשקיעת השמש להאט טיפה כדי שאוכל עוד קצת לספוג ולהכניס מקרניה אל תוכי ולשוב ולסמוך על הביטחון שנמצא בתוכי; שנתנו לי עוד הזדמנות לגלות מחדש חלק מהרגשה יותר מופשטת שאם אתחיל להגדיר אותה, אני חוששת שהיא תתאייד ותיעלם.

ואז נזכרתי בג'ולי ביירן, האמנית ששבתה את ליבי לפני כשנתיים ומעולם לא הצלחתי להסביר למה; מעולם לא הצלחתי לעמוד על גורם המשיכה שלי אל קולה, אל המילים או המנגינות שהיא יצרה בשתי ידיים צנועות. המצאתי בשבילה כמה, לוויתי תחושות מאמני פולק אחרים אשר מסבים לי אושר בעת האזנה אליהם, קראתי לה השראה מבלי לדעת מהו אותו המעיין ממנו היא משקה אותי, ובאותו רגע של הארה בין חיפה לתל אביב הבנתי שהיא פשוט חלק מאותה הרגשה מופשטת, וסוף סוף גם מצאתי את מה שרציתי לכתוב על אלבומה החדש, אותה הוציאה מוקדם יותר השנה – "Not Even Happiness".

הביטחון של ביירן מתחיל כבר מהשורה הראשונה באלבום: "עקבו אחר קולי/אני ממש פה/מעבר לחיים הללו/מעבר לכל פחד", ומי לא תיענה להזמנה מפתה שכזו? מי לא תקשיב להמשך בו האמנית מספרת על נוודת שיודעת לאהוב, אך מבלה את רוב זמנה לבדה. ביירן אוהבת לכתוב את עצמה בתור מי שעוברת ממקום למקום, מתמסרת היא אך ורק למיתרי הגיטרה איתן היא פורטת מנגינות שנהגו לקשט אוזניים בימי הסיקסטיז, ואל הטבע בו היא משתמשת כדי לחשוף את מה שנחבא בליבה. במטאפורות ועוד עזרי שירה היא מציירת את האישה האולטימטיבית שבוב דילן כתב עליה ב-“She Belongs to me”, אבל כאשת אמת היא יודעת גם להודות ברעידות הקלות אשר מערערות את המודל המושלם ומעבירות אותו אל השטח האפור של חוסר הודאות.

ב-"Sleepwalker", הנוודית מודה כי חייה אינם מושלמים, עד כמה שהם נשמעים פנטסטיים. הטבע מחבק אותה, אך היא עדיין כמהה למגע, לאהבה אותה היא אינה מסוגלת להביא לידי ביטוי מול מושא פוטנציאלי, אהבה אותה לא יכלה להגשים בגלל מגרעות שיש לכל אמנית מתייסרת המסתכלת פנימה. ב-"Melting Grid" אוזניי עקבו אחר יעדים מעוררי קנאה בארה"ב ואחר אחת השורות המושלמות ביותר שנכתבו – "I exist to be dreaming still" – אני קיימת בשביל לחלום עוד – בשביל הרוח בתת מודע שמושכת החוצה להגשים, ליישם וליצור.

יש כל כך הרבה שאני יכולה לדלות מהפריטות אשר מסתלסלות כמו צמח מטפס הנוסק מעבר לקירות, אל הכחול הטבעי של השמיים; ישנו "עוד" נרחב הניגר מהקול של ביירן, שלפעמים נשמע כמו רוח נחשית הלוחשת מבין העצים ללכת בעקבותיה ולסמוך עליה שעוד הרפתקה מהפנטת נמצאת מעבר למחשבה; ניתן לצקת עוד מקנקן המילים שגוון השירה שלהן הוא חתיכת הפאזל המושלמת לאווירת הפולק הנוסטלגית מסביב; אבל אם אמשיך להגדיר אולי איחשף יותר, ועוד יש חלקים בי שעדיף להשאיר מופשטים.

אחרי האלבום מ-2014, “Rooms With Walls and Windows”, שהניב סונטה ששלחתי לגברת והיא השיבה בתודה צנועה, הפעם העדפתי להרחיב עם רשומה שכולה הריאה השלישית שהתפתחה עם כל קושי ומאז רק מזכירה שיש בי הרבה להעניק; שיש ביטחון בתוכי הבנוי מתווים וחלומות, והוא שווה ערך לכל "יש" וחלומות שאחרים חיים ומגשימים; שאין לדעת מאיפה השראה תגיע, אי אפשר לחזות מתי האור יגיע, אבל הוא תמיד עושה זאת. לפעמים הוא תלוי בן אדם, ולפעמים בא מהבפנוכו המבורך. בכל זאת, כפי שביירן שרה ברצועה הסוגרת של האלבום, "I live now as a singer", הערעור חוזר – והדוברת (ואני) רוצות לדעת איך זה להתאהב, רוצות לדעת אם הרצון באמת משתוקק לדברים אליהם הדוברת (ואני) שטה, והנפש יגעה לחיות בין נפשות הנושפות רוח של כנות עמוקה.

את הפוסט על אלבואו סיימתי עם סוג של תפילה לרגישות, ועכשיו אני מבינה שהיא לא מספיקה, אלא גם הביטחון חשוב לי, ואולי הם כולם נמצאים בי ומספיקים, ואולי הם חסרים אך אינם מספיקים מאחר? אולי ואולי ואולי, אולי ביטחון הוא סך הכל המצאה אנושית, אבל אם כך – תנו לי אותו עוד במיכלים מלאים במוזיקה מנחמת כזו.

"דם על הדרכים" – על אלבום הפרידה המצוין של ריאן אדמס

אלבום פרידה הוא כמו תרופה שהוכחה מדעית, רק שמי שממציא אותה עושה זאת מתוך ניסיון, והרפואה אינה תלויה בפתרון, אלא בהצגת הבעיה, בהזדהות. הוא יוצר לעצמו אמצעי לקתרזיס מתוך תסמונת הלב השבור ומזמין את המאזינים להתחבר אליו או לחבר כאב אחר משלהם אל המילים המניעות ומתניעות. מ-"Blood on the Tracks" של בוב דילן האחד והיחיד דרך "Sea Change" של בק,  נראה שכאבי לב הפכו להיות אחד הגורמים הגדולים לכך שאלבום לא רק ייכתב, אלא יינצר במועדון לבבות שבורים מסביב לעולם וגם יקטוף לו כמה ביקורות טובות בדרך. השנה הצטרף למועדון האקסקלוסיבי אחד בשם ריאן אדמס עם אלבומו "Prisoner", שנכתב בעקבות הגירושין מהזמרת/שחקנית מנדי מור, אחרי שש שנים של נישואים שנראו בעיני התקשורת כיציבים ואוהבים.

danny-clinch1-630x420

כמו כל אלבום פרידה טוב, וכמו כל שירי אהבה שבאים ממקום אמיתי (ולא מרצון שטחי ליצור להיט ממילים מוכרות ומאוסות), נראה שאדמס הצליח ליצור אסופה של שירים המסתכלים פנימה אל תוך תהליך התדרדרות היחסים מנקודת מבטו; בלי להצביע על מי שבר למי את הלב, בלי סיבות ותוצאות, בלי הטחות אשמה, אלא רק מניסיון להבין, לתאר את הרגשות שלו מול השאלות הבלתי פוסקות שאולי הוא לא ימצא להן תשובה אף פעם, אבל עצם הבעתן יכול לעזור להגיע לשורש הבעיה.

כבר מהשיר הפותח והמפוצץ “Do you still Love me”, שר הדובר: "מדוע איני יכול להרגיש את אהבתך? הלב כנראה עיוור", ומאז סימני השאלה רק נערמים, מ"מדוע לסבך נשיקה פשוטה?" בשיר "Doomsday", עד ל-"אני לא עשוי מאבן […] אך עדיין לא יודע להבדיל בין ערימת האבנים למאפיינים שהייתי רוצה לשמור" ב-“We disappear” הקודר. נראה שאדמס מנסה לנתב את דרכו של המתבודד הפנימי (הו, כמה אני אוהבת אותם מתבודדים) מתוך כנפי השכינה, תחתם הוא יכול לשלב רק חלק מעצמו, אל הניתוק מצלן המחמם והתומך, אל דרך שמחזירה אותו אל נקודת ההתחלה הבודדה. שום דבר אינו נפתר, הגעגוע משאיר זכרונות של יד המלטפת את השיער ב-"Shiver and Shake",  ואין מעגל שגורלו להיסגר אלא רק התחלה מפתיעה של מערכת יחסים חדשה כמו שהוא מתאר ב-“Outbound Train”. הבדידות היא חלק מחייו של הדובר, היא ממלאה אותו בצורה כלשהי באוויר מסוג יוצא דופן, אבל כשאהבה מגיעה, היא תעשה זאת מהפתעה ולא מחיפוש נואש.

זהו אלבום ריאן אדמס טיפוסי, קל למצוא בו מאפיינים מקבילים ל-"Love is Hell", אלבומו הבוסרי מ-2004, שגם שם לש האמן את הבצקת שנוצרה עקב ניסיונות חוזרים ונשנים שלו עם המושג המתנדנד שנקרא אהבה. זה עדיין אלבום קאנטרי קליט, ובנוסף ישנה השפעה בולטת במיוחד של ברוס ספרינגסטין על המוזיקה כולה; אם זה המפוחיות ב-"Doomsday", הקול הצרוד והכאוב ב-"Haunted House" או אפקט המסע שנוצר מהגיטרות האקוסטיות, סטייל “Tunnel of Love”, עוד אלבום פרידה פרי מוחו האמריקני של הבוס. אך עם כל ההשפעה והטיפוסיות של המוזיקה, "Prisoner" הוא אלבום שלם יותר משאר הדיסקוגרפיה האדמסית, יש לו נושא עיקרי ותחתיו תתי סעיף שלא יוצאים מהכלל השברירי, הם שומרים על קוהרנטיות, והקאנטרי מסביב מוסיף להם הרגשה ארצית – כמו אהבה שאינה תלויה בפנטזיות משועתקות, אלא בחיבור אמיתי.

אחרי מספר אלבומים של אדמס שהחזירו אותי להקשבה של מספר פעמים מועט (כש-"Love is Hell" הוא יוצא דופן, והוא תושב קבע במערכת הסטריאו שאני עדיין מפעילה מדי פעם), "Prisoner" מתעלה על קודמיו לטעמי. האלבום עדיין לא סיים את מסכת החרישה בנגן שלי, נראה שהוא יישאר שם לזמן מה ואולי אפילו ימצא את עצמו בסוף השנה ברשימה, כי כשאמן כותב מתוך השרירים, הורידים, כדוריות הדם והקישקע, סביר להניח שהתרופה שהוא רקח תמצא את דרכה אל מערכת הדם והחמצן שלי, ותאחה פצעים אחרים.

חפירות אוסקר לשנת 2017

untitled-1

החודש אצפה בטקס האוסקר עם לב חצי שבור: "לאבינג", הסרט השני הטוב ביותר שראיתי השנה (על הסרט הראשון אפשר לקרוא פה), קיבל מועמדות אחת ויחידה בקטגורית השחקנית. יכול להיות שזו פוליטיקה, יכול להיות שג'ף ניקולס לא ממש שש להשתתף במשחקי החברה של האליטה ההוליוודית, אבל ההתעלמות הגורפת לא יכולה להיות קשורה לאיכות הסרט, שמבחינתי גובלת בקלאסיקה. בשנה שבה האקדמיה רוצה שירדו מהגב שלה בענייני גזע, החברים בה העדיפו לשים מאחור דווקא את אחד הסיפורים החשובים ביותר בתחום ודחקו אותו לפנתיאון הסרטים הנשכחים. לא שאוסקר כל כך עוזר לזכור או לצפות, אני קצת מגזימה, אבל דרמה היא שם המשחק בפוסט ספציפי כזה, לא?

מה שנותר זה להתמודד עם מה שחברי האקדמיה החליטו, ולהתנחם בכך שהשאירו לי שביבים של התלהבות בקטגוריות מסוימות וככה גרמו לי לכתוב את הפוסט הבא, פעם שלישית כבר. השנה הייתה עמוסה בסרטים מצוינים, ולכן בהרבה מהחפירות פה תראו אותי חלוקה בין כמה אופציות. אז הנה הזוכים שלי של השנה:

הערה: כדי לחסוך במילים (שקר, לא חסכתי בכלום), הוספתי שתי כוכביות בסוף כל קטגוריה שבה אני חושבת שהגיע לג'ף ניקולס להיות מועמד וגם לזכות.

סרט האנימציה של השנה:

על מלאכת החצייה של דעתי אחראיים הרעיונות של שני סרטים בקטיגוריה: "זוטרופוליס" הוא סרט חשוב מכיוון שהוא מדבר על הצלחה שיכולה להתעלות על שונות, ואילו ב"קובו" הרעיון הוא יותר אינדיבידואליסטי, יותר נוטה לכיוון המשפחתיות. האחד הוא סרט עם אנימציה ממוחשבת טיפוסית, השני סטופ-מושן מרהיב. האחד משעשע והשני משעשע לא פחות.
מי אני רוצה שיזכה: קובו
מי אני חושבת שיזכה: זוטרופוליס, ומגיע לו.

תסריט מעובד:

הדו-קרב שלי הוא בין "אור ירח" ל-"המפגש". שני תסריטים שהעבירו את הטקסטים מהעולם הקריא לעולם הויזואלי באופן הכי מושך לעין. זו עבודה של הבמאי להפוך את הטקסט למחזה מיוחד, אבל זה קודם כל התסריט שעושה את המעבר, ויש דברים שעובדים יותר כשרואים אותם ופחות כשקוראים. בשני הסרטים הללו זה עבד כל כך יפה.
רוצה שיזכה: הכרחתי את עצמי לבחור אז – "אור ירח"
חושבת שיזכה:  או "אור ירח" או "Fences", אין לי בעיה עם אף אחת מהזכיות הללו.

תסריט מקורי:

פה יש כמה תסריטים מצוינים המורכבים מדיאלוגים כל כך מהודקים ומדויקים וים הסוף שבתוכי נקרע בין "Hell or High Water" ו-"Manchester by the Sea". לא שאני מזלזלת בכוחו ההזוי של "The Lobster", אבל לשניים הנ"ל יש את היתרון הכי גדול אצלי – הסיפורים פשוטים וההזדהות עם הדמויות חוגגת.**
רוצה שיזכה: ג'ף… סעמק. פיתחתי קראש תסריטאי לאחרונה על טיילור שרידן אז "Hell or High Water"
חושבת שיזכה: "La La Land", סעמק.

בימוי:

היו יכולים לעשות את ההחלטה מאוד קלה אם היה כלול מישהו מאוד מסוים ברשימה הזו, אבל עכשיו אני חושבת על קני לונרגן, דני וילנב ובארי ג'נקינס. אחד יצר תסריט סוער ועשה מזה סרט שכולו רעמים וברקים נהדרים, השני מומחה בכל מה שויזואלי והשלישי הפך סיפור פשוט לסימפוניה של צבעים וצלילים. אז אני אלך לפי השם הראשון שיעלה לי בעוד 3… 2… 1…**
רוצה שיזכה: ג'ף… שיט, הבטחתי. קני לונרגן – הוא שילב באדיקות בין עבר להווה, בין מזג האוויר של מנצ'סטר להלך הרוחות של הדמויות ליד הים, בין מוזיקה מטלטלת לעלילה מטלטלת אף יותר והכי חשוב – בין הומור לטרגדיה. לונרגן כתב וביים סרט שבו גם באירועים העצובים ביותר, יכול להיות הבזק קטן של קומדיה אנושית, וזה בסדר גמור, זה חלק מהחיים – המתוק והחמוץ.
חושבת שיזכה: דמיאן שאזל על הסרט הלא נכון שלו.

שחקנית משנה:

אין שאלה אפילו, אני כל כך בטוחה ושמחה שכל שאר מקבלי ההחלטות בינתיים מסכימים איתי – ויולה דייויס. לאישה יש כריזמה שאין לאף אחת אחרת, היא מרשימה אותי בכל מבט, בכל חיוך, בכל רגע שמח ובכל רגע עצוב. ישנה ברשימה גם נעמי האריס שנתנה חתיכת תפקיד כאימא מכורה לקראק, ניקול קידמן שהתמוטטה כל כך יפה ב"סארו", מישל וויליאמס שהיא כוח, אבל ויולה דייויס מעל כולן, ללא ספק.
רוצה שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"
חושבת שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"

שחקן משנה:

אני חייבת להסביר את עצמי פה, למרות שזה כבר ברור למי שעקב אחרי האובססיות שלי השנה. לוקאס הדג'ס היה הטינאייג'ר הדוש המקסים, דב פאטל היה עדין ורגיש, ג'ף ברידג'ס קיבל מועמדות על משחק ג'ף ברידג'סי טיפוסי ושכיח, ויש את השניים המובילים: מאהרשאללה עלי ו.. נו… מייקל שאנון. הראשון שילב בין קשיחות של רחוב לרגישות שיכולה להיות לכל גבר בין אם הוא הטרו, הומו או טרנס. השני הוא השחקן האהוב עליי, מאסטר של גניבת סצינות מכל אחד שמעז להצטלם מולו, מבט אחד שלו ב"יצורים ליליים" ובובי אנדס בהיר ומסתורי בו זמנית. הייתה לו שנה עם מגוון כל כך גדול של תפקידים ודמויות; מגיע לו פרס רק על זה שהצליח להעיף את המסך כשהוא שיחק את אלוויס, גבר קנאי מדי או גבר רגיל מדי. אין, אני לא יכולה להיות אובייקטיבית פה.
רוצה שיזכה: אני מכינה את הפונפונים – מייקל שאנון
חושבת שיזכה: מאהרשאללה עלי, ואני אנפנף את הפונפונים גם בשבילו.

שחקנית ראשית:

על הקטיגוריה הזו אני כותבת בלי שצפיתי ב"מריל סטריפ פלורנס משהו", כי לא באמת צריך לראות סרטים איתה בשביל להבין את הערך של סטריפ. עם זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק להתחנף לגברת, ותתחיל לתת לשחקניות אחרות מוכשרות מקום ברשימת המועמדות. אם איימי אדאמס הייתה מועמדת פה על "המפגש", הייתי אומרת שגם לה מגיע הפסלון.
הפייבוריטית לפרס לפי טקסי פרסים שהיו עד עכשיו היא אמה סטון: קסם מתוק, אבל לא מספיק בשביל להרשים אותי השנה. בין שאר המועמדות אפשר למצוא את איזבל הופר שנתנה עוד מפגן של כוח תאטרלי קר ב"היא" ואת נטלי פורטמן שעשתה טרנספורמציה מדהימה בשביל לשחק את ג'קי, ולמרות הסרט המשעמם הצליחה במשחקה לרומם את הלב שלי לכדי הזדהות. אבל מי שלוקחת את הפרס מבחינתי היא רות' נגה כי היא למדה היטב לרקוד עם פניה לצלילי השקט של ג'ף ניקולס, כי היא נתנה מפגן כוח תאטרלי שלא ידעתי שהיא מסוגלת לו, בגלל שהיא עשתה טרנספורמציה בכל גופה לדמות אמיתית (מילדרד לאבינג) ובגלל שהיא צברה לעצמה ערך גדול אחרי התפקיד הזה.
מי אני רוצה שתזכה: רות' נגה על "לאבינג"
מי אני חושבת שתזכה: אמה סטון 

שחקן ראשי:

חסר פה מישהו מאוד חשוב – ג'ואל אדג'רטון ששיחק את ריצ'ארד לאבינג ב(נחשו איזה סרט) "לאבינג". השחקן היה נאמן לדמות בכל איבר בגוף, התמחה בגבורה בשקט הג'ף הניקולסי והצטמק תוך כדי הסרט כשהדמות אותה שיחק ניסתה לשמור על חיים פרטיים ופשוטים בתוך הסיפור הגדול שלו ושל אישתו – מילדרד. אני נוטה תמיד לדמויות השקטות יותר, אבל ועדת האוסקר השאירה אותי עם ברירה אחת קולנית במיוחד – דנזל וושינגטון. קייסי אפלק נתן הופעה מדהימה ושקטה, אבל מכיוון שנחשפו כמה וכמה סיפורים על הטרדות מיניות שלו על סטים במהלך השנים, אני נוטה לכיוון וושינגטון. טרוי של וושינגטון לא הפסיק לספר סיפורים, חלקים אמינים חלקם לא, אבל תמיד נשאר חביב בעיניי. גם אם הוא דיבר יותר מדי, הפנים של וושינגטון גילו הרבה יותר, השחקן אדיר ומגיע לו אוסקר שלישי.
רוצה שיזכה: דנזל וושינגטון (פרס ניחומים ע"ש אראגורן לויגו מורטנסן)
חושבת שיזכה: קייסי אפלק, מגיע לו על המשחק, לא מגיע לו בגלל היחס שלו לנשים

סרט השנה:

אחת הרשימות המרשימות בהיסטוריה לפרס הסרט הטוב ביותר. כל כך מגוונת מבחינת ז'אנרים, בין עלילות של האדם הקטן לבין סיפורים היסטוריים שעזרו להפוך את החברה לסובלנית טיפה יותר. נהניתי מכל הסרטים ברשימה, מחלקם יותר מחלקם פחות, אבל בסופו של דבר צריך סרט אחד שיזכה. ההתלבטות שלי היא בין "Fences", "אור ירח" ו-"מנצ'סטר ליד הים". האחד מבוסס על מחזה שלמרות הטקסטים המרובים משאיר מלא לדמיון הצופה, השני מגולל סיפור פשוט בצורה עדינה וצבעונית במיוחד והשלישי משלב בין טרגדיה להומור שחור, בין צרות אוניברסליות לציניות משפחתית. בכולם המשחק מעל ומעבר, לפי סף הדמעות "מנצ'סטר" הוא הזוכה, לפי התסריט אני חצויה, לפי קסם זה לגמרי "Fences". אז מה? מה שעולה לראש בעוד 3… 2… 1…**
מי אני רוצה שיזכה: "אור ירח" או "Fences" או "מנצ'סטר ליד הים" (ו"לאבינג").
מי אני חוששת שיזכה: "לה לה לנד".
מעריצי "לה לה לנד", נראה לי שהבנתם מה עמדתי לגבי הסרט לכן אתם לא חייבים לקרוא את הפסקה הבאה אבל מחובתי לליבי (שעל-פי כתבה אחת מסתבר שהוא קר מכיוון שלא התאהבתי בסרט מעל ומעבר) לפרוק:
כן, זה מחזמר, הבנתי. כן, יש פה שני שחקנים מקסימים. כן, יש פה אחלה שירים וקטעי ריקוד. כן, אבל לא: סיפור נדוש, דמות נשית נחמדת ודמות גברית שטוחה, סיפור הוליוודי ידוע מראש וחסר מקוריות שאני שמחה שאחריו נכתב תסריט כמו "וויפלאש" שיכפר עליו. זה סרט חמוד, כמו "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", כמו הרבה סיפורי אהבה שנכתבו לפניו, אבל הוא לא סרט ברמה יצירתית כמו של "אור ירח", לא כתוב מדויק וישר ללב כמו "מנצ'סטר ליד הים" ובטח שבטח לא מגיע לרמות משחק כמו ב-"Fences". אני לא אנטי הסרט בכללי, אני רק לא חושבת שמגיעות לו האובר-תשואות. אבל בסופו של דבר, כמו בכל הפוליטיקות שלה, הוליווד תמיד תנצח בהוליווד.

זהו, אמרתי את דברי, עכשיו הנה תמונה של שניים שעשויים מאיכות של אוסקר, ואפילו יותר מזה:

l_04622_r_crop1477675236

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: