מקום 10: Arcade Fire – The Suburbs
מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג, אבל היה מקבל את המקום הראשון
זהו מקום חגיגי במיוחד, כי זה האלבום שפתח את עשור ההתבגרות שלי והבהיר לי את אחת התכונות הכי חשובות שלי שלפעמים נעלמת ברגעים בהם אני נותנת לשעמום להתגבר עלי: סקרנות. "הפרברים" של ארקייד פייר ניפחה לי את הנחיריים וגרמה לי לרחרח אחר רעיונות שמתאימים וגם נוגדים לדרך שבה אני רואה את העולם, ומשם צמחה סקרנות שדרכה גיליתי את סטיבן פריי, החוג לספרות אנגלית וג'ף ניקולס, סקרנות שהובילה אותי למתוח שרירים בכתיבה, נגינה וביחסים של בינו לבינה, ושרק הרעיון שלה גורמת לי להאמין שיש עוד עולם לגלות מעבר למה שכבר למדתי להכיר בתוך ומחוצה לי. ארקייד פייר כתבו אלבום שלם על ילדות ותמימות שהפכו רחוקות מדי בעולם מנוכר, על חוסר סבלנות בעולם שעד לא מזמן דרש קצת זמן בשביל שנוכל ליהנות מפירותיו, על כלא מחשבתי שכולנו חיים בתוכו, גם אם אנחנו לפעמים מתגאים על כך שאנחנו צופים מעל אנשים שנמצאים בתוך כלא קטן וקטנוני יותר. באלבום אחד הם גרמו לתמימות להתערער ושברו תקרות כדי שיישאר מקום לאמת להיכנס, אמת שגם אם היא עגומה, היא עדיין תאיר הרבה יותר מתקווה בורה שרק תכאיב יותר בעתיד. אה, ויש פה גם את "Sprawl 2" שלעולם ועד יהיה המנון הריקודים של חבורה חיפאית שתמיד אאהב להיזכר בה ובלילות שבילינו בלהיתקע אחד בשניה על הרחבה.
נחמד לחשוב ששיר כזה מתוחכם ומורכב נכנס לפלייליסט של תחנות רדיו
מקום 9: The Twilight Sad – Nobody Wants to Be Here & Nobody Wants To Leave
מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום שני
אי אפשר שלא להתייחס לעטיפת האלבום ולכחול הכהה שממלא אותו; אי אפשר שלא לתאר את האלבום דרך הצבע החשוך הזה שסחב את הלהקה כבר מהאלבום הראשון, אבל רק באלבום הזה מצא הצבע העגום איזו דרך שפויה לפרוס את עצמו על האוזן דרך נויז-רוק מעודן יותר, דרך תערובת יותר מאוזנת של רוק אלטרנטיבי שורט. אותו כחול כהה נשאף כמו עשן דרך גיטרות דוחסות שבתורן נדחסות ע"י הכנות הבלתי מתפשרת של סולן הלהקה, ג'יימס גראהם. האלבום כולו הוא תיאור של צבעה האמיתי של נשמה כואבת כשהיא עירומה לגמרי, כשהיא מתהלכת ברגעים חשוכים בין מחשבות מבולבלות, בין שדים שטווים בתוך המוח חוטי מחשבה רעילים ומעיבים על מערכות יחסים, בתוך הרגשה של זומביות שגוררת את רגליה בין זומבים אחרים שרוצים רק לגרד את העור הדביק והרופס כדי להיחשף למה שאחרים קוראים לו אור. את הלהקה ניסו להכיר לי הרבה לפני האלבום הזה, אבל הופעה אקוסטית אחת בפארק קטן במסגרת פסטיבל פרימוורה בשנת 2014 גרם לי להבין שיש לי פה עניין עם כותב שמרגיש בדיוק את מה שהוא מדמם על הנייר; שיש פה כנות שהרבה מפחדים להראות על הבמה, שיש פה לב אמיתי שבתורו כתב את אחד האלבומים שליוו אותי הכי הרבה בעשור האחרון.
מקום 8: Marriages – Salome
מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום ראשון
שלום, אני חן, ואני הולכת להתוודות על משהו שהתכחשתי עליו עשור שלם ואני יודעת שלפחות חברה אחת תעריך את מה שאני עומדת להגיד: אני אוהבת רוק כבד. לא מטאל עם קולות שעושים חשק מעוות לסטרפסילס, אבל כן רוק כבד ומתכתי שהופך כל עצבים לקבילים, ובמיוחד כשלהקות לוקחות את הז'אנר ומערבבות אותו עם אחרים בשביל לקער את השטיחות שזיהיתי עד עכשיו במחוזות הגיטרות החשמליות והשיער הארוך מדי. עכשיו שכולם נרגעו מההצהרה שלי, אפשר להתחיל לדבר על האלבום שהכיר לי את התופעה שהיא אמה רות' רנדל, כוח אנושי שמשדר את כל האופל היפה שיש, מי שלוקחת את הרוק הכבד והופכת אותו לנגיש כל כך לאוזניים שלי. עם ההרכב של Marriages, רנדל הצליחה לדחוס אל תוך סערת החשמל המסחררת של האלבום את הקול הילדי המדהים שלה, קטעי פוסט-רוק וקצת אקספרימנטל שמוסיפים לכבדות ואת התמונות הגותיות שהיא יודעת לצייר כל כך טוב עם המילים שלה. זה אלבום שסחב אותי בדיוק בתקופה של עושר ספרותי שגרר אותי לכתוב ספר שלם, השיר "Love, Texas" הפך להיות שיר הנושא שלו, ומאז הספר נזנח עקב חוסר שביעות רצון הקוראות המעטות שקראו אותו, אבל את האלבום הזה אני יודעת שאני עוד אקח איתי לעוד מחוזות ספרותיים, ומי יודע, אולי אחזור לעבוד על אותו הספר.
In life, lies lay on the side of fools. To wear the skin of a foal
מקום 7: Sigur Ros – Valtari
מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום רביעי
אם יש אלבום שהיה לי חשוב להכניס לעשירייה הגדולה שלי זה היה של הלהקה הזו שעושה את המוזיקה המיוחדת במינה שלה ומי שינסה איכשהו לחקות אותה לא יוכל להשתוות: לא לקול התת-ימי של יונסי, לא לצלילי המיתרים המרחפים בין גלי קול נסתרים, לא לתזמור הסוחף ליקומים קולנועיים לא-ידועים, לא לאיסלנדיות החד-גונית שהכניסה עולם ירוק וחד-קרני אל תוך אוזניהם של מיליוני מעריצים מסביב לעולם. לפני שיונסי (היצור היפה בעולם), גיאורג (הנסיך), קיארטן (שהיה עם רגל אחת בחוץ כבר) ואורי עמדו לעבור למחוזות יותר מטאלים-מונוטונים, הם הוציאו את Valtari הנגיש, אסופה חלומית וחולמנית של יצירות המטשטשות את המוח ממחשבות וצובעות את הריק בצבעים חיים של צהוב וירוק. הקשבה לאלבומים של הלהקה הזו תמיד הייתה סוג של תרגול בציור, הרי לא ברור על מה יונסי באמת שר, ורק המוזיקה מנחה את השכל להרפות ולדמיין עולם קצת שונה. האלבום הזה לא רק עשה את העבודה מבחינת מוזיקה, אלא גם משך אליו קהל של יוצרים ויזואליים שיצרו עבור האלבום הזה לא מעט קטעי וידאו, מה שהפך מהר מאוד לאירוע קולנועי שאפילו הגיע לסינמטק חיפה אי אז ב-2012. אם יש להקה ששמור לה מקום מיוחד מאוד בלב שלי זו סיגור רוס, גם אחרי שהם כבר הפכו להיות ניסיוניים מדי לטעמי, תמיד אשמח לדעת על כל דבר חדש שהם מוציאים, והעשור הזה לא היה כל-כך עשיר בלעדיהם ובלעדי Valtari.
יונסי במיטבו, ריגוש אמיתי בשיאו, הכניסו סופרלטיב נוסף וערבבו טוב
מקום 6: Father John Misty – Fear Fun
מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום ראשון
עד 2016 הייתי בטוחה שזה הולך להיות אלבום העשור שלי, אבל לעתיד תמיד יש הפתעות, ואלבום הבכורה של ג'וש טילמן בתור פאת'ר ג'ון מיסטי ייאלץ להתפשר על מקום אחד לפני החמישייה הגדולה. אחרי שנים של קריירה גוססת שהתבססה על שירים גוססים על גסיסה פחות או יותר; אחרי שביאס לי את הצורה בתור ג'יי טילמן (בצורה טובה, כן?) וגרר את עצמו בתוך איזו תכלית שהוא חשב שהוא אמור למלא בשירי פולק מדכאים, ג'וש טילמן מצא את הדרך החוצה, וב"החוצה" אני מתכוונת להשתחרר כמו פלוץ טוב וקולני שגורם לסוג של גאווה שלא רוצים להודות בה; אבל ג'וש טילמן זכה משני העולמות – הוא גם הרגיש נוח יותר לכתוב את מה שהוא רוצה ולהפליץ לכל הכיוונים וכל זאת עם גאווה חסרת בושה. האלבום "Fear Fun" הוא אחת מיריות הפתיחה הטובות ביותר לטעמי, תיאור מופשט של מעבר של בן אדם ממקום למקום וגם מתודעה לתודעה, מן "אני מאמין" של "אני חדש" שעל-פי טילמן הוא הכי קרוב למה שהוא באמת, מן שאמאן של שנאה עצמית שיש לו יותר מדי דברים חשובים להגיד על עצמו ועל העולם, וככה כנראה אני אוהבת לשנוא אמנים? בכל מקרה, האלבום הוא אסופה גאונית של סיפורי מסע, חוש הומור של משוגע, ושיגעון שרק אינטליגנציה עילאית יכולה להפיק. אה, וגם סמי הזייה עזרו פה. עם האלבום הזה טילמן התחיל דרך משוחררת יותר והוא נהיה גיבור-על פרטי שאמנם לא מגן על אף אחד, אבל הוא כן מהווה דוגמה לעצמאות יצירתית אמיתית, לכתיבה חסרת גבולות ומעצורים ובעיקר לרצינות-לא-רצינות שאני דוגלת בה בחיי. אה, יש פה גם מוזיקה, שתמיד תהיה במובן מסוים זניחה לעומת מה שיש לטילמן להגיד – אבל הז'אנר הקאנטרי-פולקי זה בדיוק מה שהוא היה צריך, וג'ונת'ן ווילסון מתפקד פה בתור המפיק האולטימטיבי שיכול לאסוף רשמים על גבי רשמים ולפרוס אותם על גבי שירים תוך כדי שהוא מנגן את הסיומת של "Sally Hatchet" שגורמת לי בכל פעם לחירמון קל. יש לי כל-כך הרבה מה להגיד על טילמן ומה הוא היה בשבילי כל העשור הזה, כל-כך הרבה, אבל אני אעצור פה. שיט, לא ציינתי את הקול המהמם שלו, אבל אני באמת אעצור פה.
השיר שהתחיל את כל האובססיה ומאותו רגע מתפקד כאחד משירי העשור וכל הזמנים שלי
מקום 5: Deerhunter – Halcyon Digest
מקום במצעד האלבומים של 2010: לא עשיתי כזה. מקווה מאוד שהוא היה בטופ 10 שלי.
אני לא חושבת שמי שהגדיר את עצמו אי אז בתחילת העשור כחובב-אינדי לא שמע על האלבום הזה, לא רוצה לחשוב על עולם שבו מגזינים (שאי אז עוד היו נחשבים בעיניי) היו פוסחים על האלבום הזה ולא מכתירים אותו ב-2010 לפחות לסגן אלבום השנה שלהם, כי כל סופרלטיב היה ונותר נכון, כל ביקורת משבחת פיצ'פורקית היא מעצבנת בדייקנותה, זה אלבום באמת של פעם בעשור. עולמו של ברדפורד קוקס עדיין לא קיבל את האגרוף הכי חזק באותה תקופה (הוא הגיע עם האלבום "Monomania") אז נותרה עוד אלומה קטנה של אור בדמותן של גיטרות גלשנים וקול יותר רך שיצא מהגרון של הסולן. כהרגלו, קוקס ידע כיצד לכתוב היטב את הסיפורים, השריטות והרגשות שרדפו אותו לפני האלבום, וביחד עם הלהקה הוא הפיק אלבום מגוון בז'אנרים שלו, קוהרנטי מבחינת זרימת המוזיקה וכואב כל כך טוב כשמקשיבים לבדידות הכל-כך מובהקת של הדובר בשיר. מאז האלבום הזה קוקס הפך לסוג של מלאך בשבילי, הדרך שבה הוא מקבל את עצמו עם כל מוזריותיו (הוא מודה שהוא לא יודע להפסיק לדבר, מדבר בפתיחות על הא-מיניות שלו ועל ההתמודדות שלו עם תסמונת מרפן), הדרך שבה הוא מנתב את המכאובים שלו לכדי יצירה וקורא לאחרים להצטרף אליו, הדרך שבה הוא מצא את האור בתוך התסבוכת הגמורה של חייו, כולם עושים את עורו עבה יותר בעיניי מעל עצמותיו, ואת פניו האדומות לפנים שאין בהן ולו דופי אחד. מאז דירהאנטר לא ממש מצאו את הדרך לשחזר את המאסטריות של האלבום הזה, אבל אולי זה קסמו של אלבום של פעם בעשור, שהוא באמת קורה פעם וזו פעם כל-כך כל-כך טובה, שכמו הסיום האינסופי גאוני של "Desire Lines" פשוט לא רוצים להפסיק לכתוב על כמה שהאלבום הזה מצוין. אבל אני אפסיק. באמת. הנה אני מפסיקה.
ככה מסיימים שיר, כשזה נשמע כמו נצח מהסוג הטוב
מקום 4: Elbow – Build a Rocket Boys
מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום ראשון
קראתי את מה שכתבתי בסיכום השנה של 2011 וזה נותר כל כך מדויק שרק הידקתי כמה מילים פה ושם והשארתי את הרשומה כמעט כמו שהיא והיא הולכת ככה: "קל לי לנדוד למקומות רחוקים – פיזית זה קצת מאתגר אבל כוח המחשבה יכול להעיף אותי בלי מאמץ מיוחד אל אטמוספירות מומצאות, ולמוזיקה יש את הכוח לדחוף אותי אל אותם מקומות לא מוכרים, בתוך הגוף או מחוצה לו. חבורת אלבואו, שהתמחותם במלודיות מרגשות אשר שובות את ליבם של הקשוחים ביותר, לקחו צעד אחורה אחרי ההצלחה המסיבית של אלבום המופת "The Seldom Seen Kid" וחזרו אל ההיסטוריה הצנועה שלהם במנצ'סטר. את כל הזוהר והתהילה שהובטחו ללהקה הם המירו באהבה ליצירה, החזירו את רגליהם לקרקע אל בית הנעורים שלהם ולקחו גם אותי איתם. בית אינו רק מבנה פיזי שכיף לחשוב על לחזור אליו: בית זה רגש, זה נוחות וזה שורש, בסיס, מקלט לכל מי שמבקש לו אחד כזה. במסע החיים הפרטי שלי התברכתי בגגות רבים לישון תחתם, חלק מושכרים על-ידי וחלקם של חברים ו"מאהבים", אך את אותו בית מופשט איבדתי לא פעם ולא פעמיים. "Build a Rocket Boys!" החזיר לי את אותה הרגשה אבודה. זהו אלבום שבשבילי לחזור אליו זה כמו לחזור למקום מוכר של ביטחון ושלווה, של התפרצויות רגשיות כשרוצים וצריך, ושל אהבה אמיתית חסרת תנאים. בשביל גיא גארווי, סולן הלהקה, זוהי יצירה המספרת על צעירותו, על הילדות במנצ'סטר,על שירי ערש וחלומות, על בחורה ממול שאימצה אותו לכמה זמן לפני שהלהקה קיבלה את ההכרה שמגיעה לה – וכל זה כשברקע המוזיקה הצנועה של חברי הלהקה. במקום להוציא אל העולם עוד המנוניאדה סטייל "One Day Like This", הביאו המרפקים את הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עם אותו אפקט הריגוש, אותה הגשה מלטפת אבל בטון צנוע ורגוע יותר."
גיא גארווי היה ונותר המשורר שכותב לי את הבית הכי בטוח, ובקולו מצאתי מחסה במהלך העשור הזה, מחסה שהייתי צריכה בהרבה מקרים והיווה גם יד שמשתה אותי מנהרות עמוקים מדי של מים שחורים, ועל זה תהיה תודה רחבה ומלאת דמעות שמורה אך ורק לו.
מקום 3: Sky Country – Ghost of Jim
מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום ראשון
שמתי את השיר הפותח של האלבום הזה כמה פעמים כדי לנסות ולהפוך את ההרגשה שיש לי בכל פעם שאני שומעת את פריטות הגיטרה לאיזה פריט קריאה ראוי ומובן, אבל אין לי את היכולת לדייק כשרגש אמיתי מפציע, ובאמת עדיף ככה. לפעמים זה קורה – אלבום שלם של שירים מתחבר לעולם פנימי הבנוי ברובו מסיפורים, 13 שירים יודעים לסחוט את המיץ המתוק ביותר של יצירה ולהקה אחת כותבת מוזיקה שפורטת עולם שלא חייב להיות דמיוני אבל כרגע הוא עדיין נראה ככה, ואני כל-כך רוצה לשם, כל-כך רוצה דרכים מסותתות ע"י גיטרות, הפסקות של מפוחיות מפוייחות וקלידים מתוקים בטעם וניל, של שקט במרכזו של טבע ושל טבע במרכזו של שקט. מוזר שדווקא ארבעה חבר'ה סטונרים מקליפורניה הם אילו שהצליחו לחדור ככה לתוך כל הגוף שלי לזמן כה ממושך, אבל ככה קרה וזה רק מוכיח שלפעמים הפתעות טובות יכולות להגיע מהמקומות שנראים הכי זניחים. אני יודעת שזה לא צריך להיות ככה, אבל בגלל העובדה שמדובר באלבום שבכלל לא דובר עליו במגזינים או אתרים של מוזיקה ולא היה הייפ נוראי, האהבה שלי לאלבום הזה מרגישה זכה יותר, נקייה ואמיתית הרבה יותר, היא לא נלחמה בביקורות גרועות ולא נסחפה ע"י ביקורות טובות, כל רגש שיש לי לשיר הוא לגמרי ואך ורק שלי. יכולה להגיד שעכשיו כשאני שמה בפעם המי יודע כמה את השיר הפותח של האלבום, הרגש הכי חזק שלי הוא של הודיה – הודיה על מוזיקה שעדיין מדייקת את המחשבות שלי וכמובן לארז סובל, המושיע המוזיקלי שלי, שחשב לנכון להכיר לי את האלבום הזה ובטח ישמח לקרוא בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט קלע למטרה הכי מטרתית שיש עם התגלית הזו.
מקום 2: Fleet Foxes – Helplessness Blues
מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום שני
כשבת אדם ניצבת בפני שאלות אינסופיות, כשהיא רואה חבורות של אנשים מהצד ותוהה, כשהיא רק רוצה ללמוד יותר, לדעת, לספוג, לראות, לחוות; כשיופי הוא הדת שלה, סחף רומנטי של סימטריה ואהבה, מה נשאר לה אם לא לחפש מקור מים כלשהו שיוכל להזין אותה ולתת לה את מה שיכול לפתור את הכל, את מה שאנחנו קוראים לו התשובה. פליט פוקסז היוו לי תשובה גדולה במהלך העשור האחרון, גם בגלל שרובין פקנולד דייק בשבילי את השאלות שעדיין הכי מטרידות אותי, גם בגלל שהוא הצליח להלחין אותן בתוך פולק שחשבתי שאפשר רק לחלום עליו, וגם בגלל שהוא נתן לי תשובה קונקרטית אחת שתמיד הייתה לי נקודת התחלה: כתיבה, יצירה, השראה והרבה סקרנות. בכללי פקנולד כתב שירים על בעיות שיותר נוגעות לי ואני מניחה גם לדור שלי – שאלות של מטרה בעולם כל כך דינמי שרק מגביר את הקצב, שאלה על מקומה של היצירה בתוך מערבולת מתעצמת של יצירות אחרות מהעבר ומההווה המסתחררות ומטשטשות את המקוריות, שאלה על מקומם של אילו שלא הולכים בקצב של האחרים, שמעדיפים לעצור ולהסתכל לפני שמגלגלים למטה או עושים סווייפ ימינה/שמאלה, על מקומה של המציאות בתוך תפאורה שנבנית בעיקר ע"י פנטזיות, שאולי גם הן נטוות ע"י נפשות פועלות אחרות ואף ציניות, על הרצון להמשיך לחיות לעומת הרצון לסיים את הכל ולהירדם לשנת סוף. את כל אלה קשר פקנולד בלולאה ויחד עם סקאי סקג'לסט וחבריו עשה מהם את אחד מהאלבומים היפים ביותר של העשור, אלבום שהעשיר את עולמי בצורה יפה יותר בדרך לכל מה שעתיד לבוא.
…בשנת 2011 היה לשועלים קרב צמוד עם מזוקנים אחרים (שהגיעו למקום רביעי), הפעם הם הפסידו למזוקנים דומים מאוד…
**אלבום העשור של הבלוג:**
Fleet Foxes – Crack Up
מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום ראשון
"אני זה כל מה שאני צריך" – עם השורה הזו נפתח האלבום "Crack-Up" של הפליט פוקסז, ובשורה אני מתכוונת לשקר הזה שאנחנו מספרים לעצמנו בכל פעם שאנחנו לבד. "אני זה כל מה שאני צריך" אנחנו אומרות ואומרים באותו טון – חצי מתכוון וחצי מנסה לבלוע את המילים חזרה – ממש כמו שרובין פקנולד עושה כשברקע גיטרות פורטות מנגינה שהיא טיפה צורמת, שניה לפני פקנולד מיירט יחד עם שאר השועלים עוד ועוד צלילי גיטרות מחוץ לרמקולים. משם האלבום נע בין מניה לדיפרסיה, בין פולק רועש לרומנטיקה עדינה שיכולה להתנגן מתחת למרפסות, בין ה"אני" הבודד שחושב שלבד זה כל מה שיש, ל"אני" שמאמין שלצידו של הבודד יש געגוע, יש תקווה, יש אהבה באחד האוקיינוסים. "Crack-Up" יכול היה בקלות להיכנס לתוך פנתיאון אלבומי הפרידה, פקנולד סיפר שאת מירב החומרים הוא כתב לאחר שהוא התגבר על פרידה קשה מאוד מחברתו דאז אוליביה, אבל הוא הרבה יותר מאלבום נושא, הוא הרבה יותר מאפוס, הוא מערבולת שלמה של רגשות ורגעים שפקנולד הפך לשירים שאין בהם ולו דופי אחד, ואם מוצאים אחד בכוח, הוא רק מוסיף לכל החבילה. תמיד כתבו על בדידות, תמיד תיארו אותה הטובים מכולם, אבל אף אחד לא עשה את זה העשור כמו שהפליט פוקסז עשו את "Crack Up". אחרי שני אלבומים מלודיים והרמוניים ביופיים, השועלים בחרו לשבור את המוסכמות של עצמם, ממש לחתוך את המנגינות באמצע וליצור חתיכות פאזל חדות שלא מתאימות אחת על השנייה ולאחד אותן לכדי מוזיקה שאפשר לצלול עמוק יחד איתה, ובתוך כל זה הם מצאו יופי אחר ומעניין יותר.
זה אלבום שהעניק לי את כל החבילה – את הסקרנות, את ההזדהות, את החוכמה, את העצבים, את הדמיון, את העצב, את האהבה ובעיקר את היופי. כזה הוא העולם הפנימי של רובין פקנולד, הוא מכיל בתוכו את הזרדים והחום שיכולים להבעיר בתוכי השראה, ולכן אין במחשבותי מישהו אחר שיכול להתעלות עליו, או על מה שהוא חיבר יחד עם השועלים האחרים באלבום הזה. ביחד עם דמויות מיתיות, אירועים היסטוריים והרבה מהעולם הפרטי שלו, פקנולד צילם תמונה מופשטת של חיים שאינם חיים, ובכך הבטיח לעצמו ולמאזינים נחמה. לי הוא גם הביא את הרצון לגלות כמה טוב אני יכולה לנגן על גיטרה, ואולי בתקווה גם לכתוב מוזיקה.
בסיומו של עשור שבו גיליתי הרבה על עצמי ועל העולם מסביבי, זהו ה-אלבום שמסכם וגם נותן סיבה להמשיך לחפש אחר עוד מקורות תזונה לגוף ולנפש בעשור הבא. זהו אלבום שהביא אותי לאהוב מעבר למה שחשבתי שאני מסוגלת, ואני מקווה שיחד איתו אני עוד אאהב ואגדל בעשור הבא. לאף אלבום בעשור הזה לא הייתה השפעה עצומה כל כך עליי, ויחד עם הפחד שאולי לא אמצא עוד השראה כזו חזקה, אני גם אוהבת לחשוב שזה האלבום שעומד להיות הכי הכי שלי לתקופה ממושכת, ואני כל כך מאושרת שיצא לי לראות אותו מנוגן בשתי הופעות חיות ובלתי נשכחות.
הדירוג מתחיל דווקא עם מכשפה מזן זכרי בשם תום יורק שגויס ע"י הבמאי לוקה גואדנינו להלחין פסקול לסרט האימה "סספיריה". את הסרט לא ראיתי, אני גם לא מתכננת בגלל שיש לי לב חלש, ואחרי ששמעתי את הפסקול אני ממש מרגישה שלמה עם ההחלטה הזו. תום יורק כתב פסקול מוזר עם תווים כבדים של פסנתר שלא מאפשרים להניח את הדעת, עם יצירות כמו "A Light Green" או "Volk" שנשמעות כמו כל מה שהיה מפחיד באייטיז – סינתסייזרים וחריקות של כלי מיתר. טוב, השני לא באמת הגיע מהאייטיז אבל תנו לי שנייה לחשוב שיש לי חוש הומור בריא והגיוני. בואו נודה באמת – אם זה לא היה של תום יורק לא הייתי מאזינה לפסקול הזה פעם אחת, מה לעשות שאני לא אישה של פסי קול, אבל אף אחד חוץ מתום יורק לא יוכל לכתוב ולבצע שירים כמו "Suspirium" או "Unmade", פיסות מוזיקה שמזכירות לי למה גם אני לפעמים פושעת בחוסר אובייקטיביות כשעוסקים בכל נושא שהוא רדיוהד. יורק הוא עילוי לירי ומלודי, וכיף לשמוע את זה גם אם זה בפסקול של סרט אימה.
הלהקה, שתמיד ידעה ימים אפלים בעידן הפוסט-פאנק הנשכח, חזרה עם אלבום עם סאונד שכובש את המוח בעזרת הלימת תופים עצבנית, ריפים ששורטים את המעיים והרבה מחוות אוהבות לאמריקנה ורוק של פעם. מועדון האופנועים עדיין נוסעים בדרכים הידועות שלהם ביצירה שלוחצת על דוושת הגז למרות המטען הכבד, אבל עליי הם בעיקר עבדו כשהרגל שלהם לקחה טיפה ימינה והאטה בבלימה רכה כמו בשיר "Haunt", שלטעמי הוא אחד החזקים ביותר של השנה.
לדבון צ'רץ' יש קול שמזכיר את טום ווייטס בימים שבהם הוא מעשן רק קופסה אחת במקום שתיים, לפני שהמנוע הווקאלי מצליח להתניע. "Life is for the living and you're meant to be free", כך הוא שר בשיר הפותח ויפהפה, עם אכזבה במכנסיים וכוונה לא טובה בלב, וסיפורו של גבר שהחליט להתאבד מתחיל להתפרס על פני תשעה שירים. על הקול הצרוד והמוגבל מחפות מנגינות שהופכות את האלבום נעים יותר, מלטפות את העצבים שתמיד בוכים כשלבד, וכמה לבד יש במבוך הסבוך הזה שלא מסכים לשחרר ומשום מה קראו לו חיים. מרשימים במיוחד הם האפוסים "Now That I'm Dead" ושיר הנושא הקסום.
הייתי אומרת משהו על המים בקליפורניה ועל כך ששמים שם משהו מאוד מיוחד שמרווה את התושבים שלה בהרבה השראה מוזיקלית טובה, אבל הם צריכים את המים לדברים יותר חשובים כמו כיבוי שריפות אז רגע אני שמה דברים בפרופורציות ועכשיו אפשר לחזור לשבח את הלהקה הצעירה הזו שהגיעה אליי דרך האינסטגרם והוכיחה שיש הרבה השראה בחוף המערבי של ארה"ב, הרבה גיטרות גרוביות, הרבה צלילים שמדלגים בין שמיים וארץ ונותנים הרגשה מנחמת של עולם מעבר. האלבום של פוקסטריילז נע בין ווקאלי לאינסטרומנטלי בצורה כל כך אורגנית, ואם מקשיבים אחר עקבותיהם באלבום הזה אפשר למצוא שירים קופצניים מעט, מנגינות של שמש שנמצאת בחצי הדרך למטה והרבה ניצנים של פוטנציאל.
האלבום הראשון במצעד שבו תראו את השם שחוזר על עצמו הרבה יותר מכל אמן ברשימות השנה שלי: ארז סובל מהבלוג 
מי שמוכן לעשות את זה יחד איתי – מתחו את הזרועות שלכם מעלה, הסתכלו על התקרה/השמיים ותצעקו: "הללויה!". מאז "Writer's Block" המופתי ששם את פיטר ביורן וג'ון על מפת הפופ העולמית, נראה שהחבר'ה ניסו קצת לאבד את הדרך ולהתנסות, אבל זה תמיד יצא מסורבל או משעמם מדי. 
כן, את הקמטים והעור המחוספס כבר אפשר לראות על פניו של גראהם קוקסון, אפשר להבחין בכתמי הזמן, בשערות לבנות ובשקיות מתנפחות מתחת לעיניים, אבל בתוך אחד הגיטריסטים הכי טובים בדורו בוערת אש צעירה במיוחד שסוף סוף קיבלה ייצוג ראוי בפסקול של סדרת נעורים שיש האומרים מאוד מוצלחת (לא אם שואלים אותי…). קוקסון הוא מתבגר נצחי, ולכן כל כך מתאים שהוא נבחר לכתוב שירים שמעבירים את כל הרגשות הקיצוניים והטיפוסיים של בני נוער – בין אהבה שלא רוצים להודות בה לכעס לא נורמלי ודיכאון תמים – הכל מעורבב בתוך שלל של גיטרות, סוג של אסופה של הסגנונות שנגע בהם קוקסון במהלך השנים בין אם עם בלר או באלבומי הסולו הלא-מוערכים-מספיק שלו. 
לואו הוציאו השנה אלבום מקומט לגמרי. אם היו מייצרים ממנו בדים לא היה אפשר לרכך את צמרי הפלדה שהיו יוצאים מתוך הצלילים הקשים, ואם היה צריך לפצח את האגוזים הקשים של כל שיר ושיר, היה צריך פטיש גדול במיוחד כדי להצליח להגיע לאיזה עומק כלשהו, ואם כבר אני כותבת על מעמקים אז הקולות שנשמעים כאילו המים קברו אותם מזמן מותירים עוד חידות גם אחרי כמה הקשבות. כל כך קשות היו ההקשבות לאלבום הזה, אף פעם לא רציפות, אף פעם לא מספיק מעמיקות, ובכל זאת תמיד נמשכתי חזרה פנימה אל תוך הסלואו-קור של השלישיה ממינסוטה; תמיד מנגינה קטנה ונחבאת שבתה ושכנעה אותי ששווה להמשיך גם אם זה רק בוקר וזה לא הזמן הכי מתאים להקשיב ליצירה כזו.
הו דיימון אולברן #1: ב-2010 הוציא אולברן תחת השם גורילאז את האלבום "Plastic Beach", יצירת פופ כיפית ומעמיקה שעסקה בעיקר בדאגתו של אולברן כלפי איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית. מיד לאחר מכן כתב אולברן אלבום שלם על האייפד שלו תוך כדי סיבוב ההופעות לאלבום והוציא את "The Fall" שחוץ מכמה יציאות אולברניות טיפוסיות, לא הותיר רושם אצל מעריצים ומבקרים כאחד. ב-2018 אולברן עשה את אותו הצעד ואחרי המסיבות האפוקליפטיות של "Humanz" הנהדר הוא הוציא את "The Now Now" – אלבום רגוע יותר עם שירים על סופי עולם קטנים שאפשר להרגיש ביום-יום. הפעם זה עבד הרבה יותר – האווריריות הקלילה של המוזיקה הפופית מאזנת מאוד את האפלוליות שאפפה את הצלילים של האלבום מהשנה שעברה, הקול היפהפה של אולברן נוכח הרבה יותר ויש פה פנינים מדהימות כמו "Tranz", "Idaho" ו-"Lake Zurich" שמחדדות את ייחודו של אולברן על אמנים אחרים בדורו. בחיי, שלא יפסיק לעולם.
אין כמו קצת רוק אולדסקול כדי לטהר אווירות וליהנות מזמן קליל מבלי לחשוב יותר מדי למה התכוון המשורר או לאיזה מצב נפשי יכול כל שיר להתאים. הקורל הוציאו השנה את האלבום הכי נגיש שלהם (עם העטיפה הכי הזויה ולא קשורה), עם מנגינות קלילות והרבה מחוות מוזיקליות לגדולים שהיו כאן הרבה לפני: "She's A Runaway" מזכיר מעט את קרוסבי, סטילז ונאש, "Eyes Like Pearls" יכול לגרום לכמה אנחות נוסטלגיות על The Traveling Wilburys ו-"Sweet Release" מזכיר ימים יפים שאף פעם לא חייתי בהם, ימים שאני בטוחה שהיו מפזזות לצלילי שירי הלהקה עם תספורות מנופחות ושמלות בצבעי LSD. קרה שהאלבום יצא בדיוק בתקופת המעבר שלי חזרה לחיפה, ועשה לי את החוויה הרבה יותר קלילה, ולכן יש לו עוד כמה נקודות בונוס בסיכום השנה.
ריאן גוסטפסון נייד את זמנו בשני העשורים האחרונים בין אירופה למדינות ארה"ב, נווד שטייל בין מקום למקום עם בנג'ו והרבה תהיות לגבי החיים; טייל בין טבע וערים, חי בין אנשי קומונות והתבודד באוהל קרוב למקום מיושב. האלבום הוא תוצאה של עוד הרפתקאה של גוסטפסון, שכתב שירים מחוץ לציביליזציה המערבית ושאל על הצורך בשכר חודשי, על הביחד הבלתי-נראה שכל אחד מחפש, ועל התחלות שאין חשובות מהן בחיים, שנראה שהרבה מסתיים אחריהן. בעזרת גיטרות המטפטפות מנגינות הוא הפיק אלבום פשוט במבנה ובמנגינות שלו, וסלל דרכים חלקלקות ומתעקלות של קאנטרי ופולק נעימים שנועדו לשעות החופשיות של כל אחד ואחד מאיתנו. יש לי הרגשה שזה אלבום שאחזור אליו הרבה בחיי, ככה זה כשאחת החולשות החזקות שלי היא לנוודים.
הנה הוא חוזר, השם הזה שממשיך להעשיר את השנים האחרונות שלי בפגיעות בול לאוזן הצמאה שלי – ארז סובל. הפעם הציע סובל את אלבומם של Rf Shannon שהוקמו בטקסס והוציאו אלבום שכולו מדבר רגוע ורחב ידיים עם נגיעות יפות של פדאל סטיל, הכלי עם הצליל שעושה לי הכי נעים בבטן (אני תמיד אומרת [לעצמי] שהגבר המושלם הוא פדאל סטיל אנושי), ואטיטיוד של חדר מיטות שובב ומזמין (אולי זה הפדאל סטיל הפנימי שלי שמדבר כרגע). זה האלבום שבו השתמשתי הכי הרבה בנסיעות לעבודה כדי לשכוח מהעולם שמחכה לי במשרד ובכדי ליהנות מזמן איכות עם הדמיון שלי, ואין כמו זמן איכות עם העולם הפנימי. תודה ארז!
למרלון וויליאמס יש כוח גדול יותר מלזמרים אחרים, גם מעבר לחופי הקאנטרי והפולק. יש לו את הגרון הארוך ביותר שממנו ניגרים נהרות דובשניים של קול מיוחד במינו אותם הוא בחר דווקא לטבול בפירות המתוקים של הז'אנרים המיושנים יותר, ואין משמח מזה. את האלבום האחרון כתב השרוך הניו-זילנדי בעקבות פרידה ממכשפה מיוחדת במינה בשם אלדוס הארדינג, וכאלבום פרידה הוא הצליח לפגוע במטרה האולטימטיבית ולשאוב את המאזינים לתוך העולם שלו. גם אם יש לפעמים קפיצות לשירי פופ כמו "What's Chasing You" ו-"Party Boy", האלבום עדיין מבהיר עד כמה נוראית יכולה להיות אהבה, את התהומות שאפשר לגלות בעצמנו רק כשאנחנו חווים אותה ואת התקווה שתמיד נשארת בסוף, שגורמת לנו להיפתח אליה מחדש. האלבום של וויליאמס הוא אחד היפים ביותר שיצאו השנה, הוא אחד הגברים היפים ביותר שהוציאו אלבומים השנה (יכול להיות שעדיין הפדאל סטיל החרמן מדבר מתוכי?), וזה מתכון לפוטנציאל שאני מקווה שהוא ימשיך לקחת איתו למחוזות מיושנים ולא יחטא ויעבור למחוזות פופיים יותר שיכניסו לו כסף אבל יוציאו ממנו את הנשמה שבתוכה שומעים התחלה של עומק יוצא דופן.
אם להקת The Twilight Sad הביאו את בשורת האופל הסקוטי לאוזניי (יחד עם Glasvegas, מי זוכר?), קת'רין ג'וזף היא זו שמזמנת את כל הכוחות כדי שאופל יפה כזה יוכל להתקיים ולתת עוד השראה. האלבום השני והיפהפה של האמנית הסקוטית מקשה לא לעשות השוואה בינה לבין מכשפה עילאית אחרת בשם קייט בוש, גם בקול וגם בהגשה היוצאת דופן. קולה של ג'וזף נשמע כמו הרוח כאשר היא חורקת בין המשקוף לדלת, חודרת פנימה ומקררת את החדר עד שאין ברירה אלא להיכנע. אבל זו ג'וזף שהיא הכנועה, היא היופי שיוצא כשאחרים מכאיבים ואין מה לעשות חוץ מלתת לו לשקוע פנימה לפני שאפשר להוציא אותו על הנייר. עם הפסנתר ככלי עיקרי, ג'וזף מגישה את שיריה ללא רחם, וצובעת את האוזניים באפור של שמיים מלאים עננים המורידים את הגשם הנכון ביותר מהעיניים.
לאמה רות' רנדל יש עולם עשיר בפנים; הוא כואב, הוא מדמם, הוא לא מרפה, והוא עשוי כולו מרוק איטי וכבד אותו היא מקשטת עם הקול השברירי המיוחד שלה. אחרי אלבום סולו רגוע ואינטימי יותר, אותו הוציאה לפני שנתיים (וכיכב אצלי במצעד של אותה שנה), חזרה הסוסה השחורה עם אלבום שמזכיר יותר את אלבומה האחרון בתור חברה בלהקת Marriages (אלבום השנה של הבלוג לשנת 2015) – רוק שנשמע כמו זאוס בשעות הרועמות ביותר שלו, בהן הוא שילח ברקים זועמים על אויביו הגדולים עם מילים על אובססיות, חיים באפלה ואהבה לא בריאה שרק מוסיפות עוד נשק אנושי לאלות הפנימיות.
שנה שעברה היה התזמון תכונת המפתח שהעלתה את בק לפתוח את עשיריית האלבומים שלי, השנה זה ריי למונטיין שפותח את העשירייה, גם בזכות התזמון שלו וגם בזכות העובדה שיש ללמונטיין כוח שגם אם ישיר את אותו השיר 20 פעמים ויקליט את זה, אני עדיין אהיה עבד לרגלי קולו הצרוד. למונטיין מילא אותי השנה בהרבה אור; אל תבינו לא נכון, היו לי הרבה רגעים של אור השנה, אבל ברגע חשוך במיוחד האלבום האחרון של אמן הפולק פשוט נתן לי תקווה וסינוור אותי עם אלומות של דמיון והשראה. כל מי שהאזין ללמונטיין יודע ממה הוא עשוי – פולק מלודי ומתחנחן, רומנטי עד שמאלצי, מזכיר תמיד שירים קודמים, אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם אהבה גמורה לז'אנר הזה שקוראים לו פולק.
הו דיימון אולברן #2: מה אני אגיד לכם, אם היה לי קול חם כל כך כמו של הקקה הבלונדיני ואת הכישרון המלודי שמספיק שיר אחד בשביל להתמוגג ממנו, הייתי מבלה את עיקר זמני באולפן הקלטות כדי שאוכל לפנק את העולם בכל הטוב שיש למוזיקה להציע. אבל אני לא כזו, והאמת שגם אולברן לא כזה, הוא כותב מוזיקה גם בגלל שהוא אוהב לעשות את זה, גם בגלל שהוא יודע שהוא טוב בזה, אבל בעיקר בגלל שזה כלי בשבילו להביע את האהבות והפחדים הכי עמוקות שלו. ב-2007 הוא הוציא אלבום יחד עם פול סימונון מ"הקלאש", סיימון טונג שבילה שתי דקות בלהקת The Verve והמתופף המדופלם טוני אלן והם קראו לו "The Good The Bad & The Queen". שנתיים לאחר מכן קראתי לאלבום הזה אלבום העשור שלי וחיכיתי בציפייה גדולה לאלבום חדש מההרכב הזה. עם "Merrie Land" אפשר להגיד שזה ההרכב שבו אולברן פורח לגבהים הקרובים ביותר לשיאו – כי איתם הוא כותב על האהבה הגדולה שהתחילה את הקריירה שלו והיא האהבה הגמורה שלו לאי הבריטי. גם פה האהבה מהולה בהרבה כאוס, פחד וזעם פוסט-Brexit, אבל אי אפשר שלא להתאהב בכל התהום הזו כשאנגליה גורמת לאולברן לכתוב את המנגינות היפות ביותר שלו גם אחרי שלושה עשורים של קריירה עשירה. הו, דיימון אולברן. כבר אמרתי?
ביום שמשי של ספטמבר 2015 התמזל מזלי ויצא שראיתי את אנה קאלבי בהופעה חיה. חוויתי עוצמה ווקאלית שלא שמעתי כמותה בחיי, צפיתי באצבעות זריזות שהיו גורמות לג'ימי הנדריקס להתחרמן על הגיטרה שלו, ואותה עוצמה הובילה אותי לנבור עמוק יותר בחומריה של האמנית בעלת ידי הזהב. גם אחרי הנבירה המעמיקה, שום דבר לא הכין אותי ל-"Hunter" – אלבום שכולו תשוקה שאינה תלויה במגדר, סקס שלא מנסה להתחסד ורגעים פשוטים של רומנטיקה מזוכיסטית. אם לא מספיק ג'ימי הנדריקס שיתחרמן על הנגינה המדהימה של קאלבי, המסה האופראית שהיא מוציאה מתוך הגרון שלה תגרום לכל אחד להתמסר, אם לא לכל האלבום, אז לפחות לשיר מתוך הכיף המפתה הזה.
כשהוא לא עסוק בלכתוב אלבומים חדשים ולצלם סלפים מוזרים, קווין מורבי אוהב לקדם אמנים מחברת ההקלטות שלו, ותודות ליח"צ החמדמד שלו, יצא שהכרתי את אחת מהזמרות המדהימות ביותר שהוציאו אלבום ראשון השנה. אנה סנט לואיס מאוד דומה בסגנון שלה לזה של מורבי, שניהם דבקים מאוד בעבר, בזמנים פשוטים יותר של כמה פריטות של גיטרה וכלי מיתר; זמנים של אמן/ית ששרות את מה שבלב עם מילים פשוטות שיכולות לגרום לכל אחד להזדהות וליהנות מזמן שבו הכל נמחק והצרות מוצאות את הכתף שתתמוך ותמחק אותם. כמו מורבי, גם סנט לואיס לא ניחנה בקול יפה מדי, אבל כריזמה יש לה בכמויות וכישרון שיכול לגרום לנשים כמוני להרגיש שיש הרבה מעבר ללבד המוכר.
אם יש שורה שיכולה להגדיר את השנה הזו (אם מוציאים שניה את הפליט פוקסז מהמשוואה) זה המשפט הפותח של Blue Rose מתוך האלבום היפהפה של אמן דיונז – "יש לי כסף כי אני עובדת כל היום". משם דיימון מקמהון לוקח את האלבום לכיוון אחר ואישי לגמרי, אבל זה היה השיר שסיים כמעט כל יום עבודה בשנה האחרונה, העציב והצחיק אותי בו-זמנית. השנה התחלתי לעבוד בפעם הראשונה במקום שאני אוהבת, עם חבורה גדולה של אנשים שפעם ראשונה אני מרגישה שייכת אליה, ועוסקת בתפקיד שמתאים ליכולות שלי כמו כפפה (יש קשיים בדרך, כמובן), אבל הטוב הזה דרש הרבה הקרבות של זמן ומחשבה, וזה האלבום שליווה אותי ברוב המסע ומסמל בדרך כזו או אחרת את כל מה שהעבודה העניקה לי, לטוב ולרע. עכשיו אוציא את עצמי מהמשוואה (היי רובין פקנולד!) ואסכם את האלבום הזה בתור צדפה שכשהיא פותחת את פיה יוצאות 11 פנינים בוהקות של יופי שמדבר על ילדות, ישו, אימהות ועם קולו המדהים של מקמהון מקבלות עומק מיוחד שכיף לצלול אליו.
לג'ס וויליאמסון יש קול מאוד משונה – הוא יפה, אבל יש בו עוד מאפיין נסתר שאני לא מצליחה או רוצה להגדיר שגרם לי לחזור לאלבום שלה כמה וכמה פעמים. באלבום היא נעה בין פולק קייצי לבין איזורים יותר חשמליים ועדינים כשאת כולם היא עטפה בנשיות נהדרת ומפתה שמגישה הרבה חוזק בין הפיסות השבירות שהיא מציגה במילותיה. האלבום השלישי של וויליאמסון מסמן שינוי בכיווניות המוזיקליות שלה שנגרם כתוצאה ממעבר מטקסס ללוס אנג'לס ומערכת יחסים עם מקום 14 במצעד של הבלוג, RF Shannon, לכן האלבום כולו נשמע כמו יום קיץ מלא שמייזע את העור מכל הסיבות הכי נכונות.
יש מישהו בקהל שאומר שרוקנרול מת? כי אם כן, נא לשים את האלבום הזה ברקע עם קיר קרוב שאפשר יהיה לדפוק עליו את הראש במחשבה על הטעות המרה. שנת 2018 היתה השנה שבה נתתי לכלבלבי הירח את היחס שהגיע להם כבר שנים על גבי שנים והכרתי אותם יותר לעומק אחרי שהקשבתי לאלבום הזה שהוא אולי החרוש ביותר של השנה. "A Love Sleeps Deep" הוא קינה לארה"ב שאולי אף פעם לא היתה והעתיד שלה לא נראה מזהיר מדי, ובקינה אני מתכוונת למכבסה רועשת שמנסה לנקות בעזרת ערימה של גיטרות, אורגנים ותופים את כל מה שמלוכלך במדינת הריאליטי-טראמפ. את הפסיכדליה-לייט של הלהקה לקחתי איתי הרבה השנה למקום השני שאני הכי אוהבת בארץ – פארק הירקון – והוא ליווה אותי בהרבה צהרי שבת בהם נהניתי קצת מנוף לא עירוני באמצע המרכז הדחוס של גוש דן.
האמת שכל מה שבא לי לכתוב על האלבום הזה זה: כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. אבל אני לא אעשה את זה כי זה יהיה עצלני מדי ולא חופר מספיק. קודם כל הקרדיט לכל הכיף העשיר בפ' סופית צריך להינתן למפיק של האלבום, מר דיינג'ר מאוס, שמאז שהתחיל את הקריירה העשירה שלו, יודע להוציא את המיטב מהרבה אמנים כמו דיימון אולברן (גורילאז), ג'יימס מרסר, דיימון אולברן (הטוב, הרע והמלכה) ונורה ג'ונס בין השאר. עוד סיבה לכל ההצלחה של הכיף הזה בעיניי היא העובדה שהרביעייה הרוקיסטית כתבה אלבום שרוקד את כל החרדות והבעיות היומיומיות, ממש רוקע על כל הדברים הקטנים שמאיימים להרוס את הרגעים הקטנים של החיים, ומאפשר לשים מדי פעם זין על כל השטויות שלוקחים ברצינות ועל-כן הן שטויות. עוד סופרלטיב שאפשר לצרף לגדולתו של האלבום היא הגיוון המיוחד במינו – אף שיר לא דומה לקודם, חלק איטיים ומלודיים, חלק מורכבים מפיסות של פאנק ורוקנרול, וחלק כל כך גרוביים שהתחת חייב לפזז קצת לפני שעוברים לשיר הבא.
האלבום המרענן ביותר של הלהקה שאי אפשר להגדיר את הסגנון שלה, זוג של אמנים בשם ויקטוריה לג'נד ואלכס סקאלי שלוקחים את המאזין למחוזות שנמצאים אי שם מעל העננים או מתחת לליבה של כדו"א, היכן שהמוח יכול רק לדמיין מה קורה, ולפעמים אפילו להאמין בתקווה שמשהו מכל זה יתגשם. אחרי שנים שבהם הוציאו אלבומים שנשכחו ממני מהר, הם הוציאו את האלבום השביעי והטוב ביותר שלהם הנע בין עמימות בלונד-רדהדית לאווריריות שרק הם יכולים לנגן, ומגיש מנגינות אלקטרוניות שלי היה קל מאוד להתמסר להן בכל נסיעה ובכל הליכה, עם סאונד חולמני שעושה חשק לשוקולד ופיסת נייר לכתוב עליה. השנה עשיתי צעד יוצא דופן ונסעתי לבד לחו"ל ויצא שנחתתי עם הרכבת בפראג עם השיר "Lose Your Smile" מהאלבום הזה ומאז השיר הזה מייצג את החוויה המדהימה הזו שמאוד ייחדה את השנה הזו (יחד עם הפליט פוקסז שהופיעו שם), ולכן השיר היפהפה הזה יקבל את תואר "
himandshe 