פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק א': אמביציה בלונדינית ואוקסימורון מוזיקלי

פעם ראשונה שאני חוזרת לאותו מקום אחרי שנה ונראה כאילו לא הרבה השתנה: ברצלונה נותרה יפהפייה, הפסלים במקומם, הכנסיות משמיעות פעמונים מדי שעה וסניפי סטארבאקס שוצפים וקוצפים ישראלים שרוצים לטעום מטעמו של הקפה התעשייתי האמריקאי. גם הפעם נסעתי עם אילת, שותפתי לדירה ולחוויות מסוג אלה, ולחזור למתחם הפורום של פרימוורה הרגיש כמו לחזור לסוג של בית. כמה שינויים קטנים במיקומי במות ודוכנים לא האפילו על ההרגשה שחזרנו למתחם שבו אזור הזמן שונה לחלוטין – בפסטיבל פרימוורה הזמן לא נספר בשניות\דקות\שעות, אלא בשירים, בהופעות ובעיקר בהנאות גדולות וקטנות מאמנים מוכרים וגם כאלה שלא קרו בדרכי.

השנה אילת ואני התבייתנו על שני שמות (לעומת אחד בשם "בלר" בשנה שעברה) – ארקייד פייר והנשיונל. בכוונה השתמשתי בפועל הזה, כי ביומיים שבהם הופיעו שתי הלהקות תפסנו מקום בשורה הראשונה ולא זזנו משם. יש שיקראו לזה בזבוז זמן בפסטיבל שבו מופיעות להקות ששווה להציץ ברפרטואר שלהן, אבל בשורה ראשונה יש את היתרונות:

1. גדר להישען
2. ברגע שהצלמים עפים מקדמת הבמה אפשר לראות הכל מושלם ויש אוויר
3. אפשר לצלם בכיף
4. ערך מוסף שעליו אדבר ממש עוד מעט.

בואו נעזוב שניה את הלוגיסטיקה היבשה, בתקופה שבה מצאתי את מקומי המוזיקלי בין עשבים גבוהים של פוסט-פאנק, מצאתי לי להקה אחת שהגדירה את כל מה שרציתי באותה תקופה (וממשיכה איתי עד היום) ושמה אינטרפול. יחד קצרנו רגשות והשקינו אותם בגיטרות ומילים של פול בנקס, אך היה עוד לחקור לחכור, וגיליתי את הנשיונל וארקייד פייר בקניה אחת של אחרי השחרור מהצבא. ביחד עם אינטרפול, שלושת הלהקות היוו לי שילוש פוסט-פאנק קדוש, כזה המשלב בין מוזיקה עצבנית ורכה לבין מילים שמבינות ומתחברות. האב היה פול בנקס, הבן היה מאט ברנינגר והרוח הייתה שני אנשים שנושבים ביחד באותו כיוון ושמם ווין באטלר ורג'ין שסיין.  את האב ראיתי כבר שלוש פעמים (לא מספיק) בהופעה, את הבן והרוחות ראיתי פעם אחת כל אחד, כשהם חיממו את ההדליינרים בפסטיבלים וכיאה למחממים – לא ראיתי באמת למה הם מסוגלים בהופעה חיה. כשהודיעו פרימוורה כי הנשיונל וארקייד פייר הולכים להיות הדליינרים, נורית נדלקה ובתוספת קטנה של ג'ונת'ן ווילסון קיבלתי החלטה לעשות את המסע לברצלונה בפעם השניה.

אז למה להכביר במילים – ככה נראה הפסטיבל של אילת ושלי:

היום הראשון של הפסטיבל נפתח בארבע עם קהל לא קטן שחיכה בשערים, אנשים עטו על עצמם חולצות של קווינז אוף דה סטון אייג', ארקייד פייר ובטח עוד להקות איזוטריות שלי נראו כמו שמות של מותגים. המאבטחים הבריונים פיזרו חיוכים אחד לשני, חיבקו אחד את השני, סידרו אותנו בעדינות כדי שנוכל להיכנס באופן מסודר למתחם והציגו את אחד הדברים המהנים ביותר בפסטיבל: הנימוס והעדינות – המאבטחים לא צריכים לצעוק, מספיקה הערה כאן ואולי איזה מחווה עם היד, והכל בסדר, ברגוע.

פצחנו בהליכה מהירה לכיוון במת "סוני" – שם הכרנו בחורה רוסיה חמודה בשם סשה שחלקה איתנו את ההתלהבות לגבי מה שהולך לקרות באותו יום. לאחר מכן הצטרפו אלינו גם ג'ורדי ואקסל, מעריצי ארקייד פייר ספרדיים שרופים, שהספיקו לנסוע למלון שם דרו חברי הלהקה ולהצטלם עם חלק מהם. ביחד צייתנו להוראות המאבטחים ובסופו של דבר תפסנו את מקומנו בשורה הראשונה. ראשונים לעלות היו חבר'ה ספרדים שקוראים לעצמם Grupo de Expertos Solynieve שלא הותירו רושם מיוחד, וגם לא הבנו מילה ממה שהם שרו או דיברו אל הקהל. את התשומי המגיע לקהל *בינלאומי* שמגיע לפסטיבל קיבלנו ממידלייק.

הו מידלייק, בזמן שהשמש שוקעת מול הים, והגלים מבקשים צלילים שינעימו את זמן הגאות, עלו חברי הלהקה הטקסנית לנגן חומרים בעיקר מאלבומם האחרון. זקנים והרמוניות קוליות הזכירו לי שועלים בשם רובין פקנולד וג'וש טילמן, אבל כל השאר היה לגמרי מידלייק. לגמרי הקול של אריק פילדו שעבר לקידמת הבמה לאחר שטים סמית', הסולן הקודם, החליט לנטוש לטובת פרויקט אחר. יצא ונעמדתי ממש מול ג'סי צ'נדלר, הרכש החדש בלהקה שהיפנט עם קלידים, חליל צד ובלורית בלונדינית חתיכית. פילדו והחבר'ה התרגשו לראות קהל שמכיר את המילים שלהם, ואני התרגשתי לגלות שלהקה שלא ממש השקעתי זמן בהקשבה לה, פתחה שעריה והכניסה הרבה אוויר בריא לאוזניים שלי. פרוג-פולק-אינדי-שמינדי איך שלא תרצו לחטוא ולהגדיר – זה ממש התאים בשעה הזו של היום.

מידלייק ירדו מחוייכים מן הבמה, והשאירו אחריהם שובל של ציפיות להופעה הבאה שהייתה לא קשורה בעליל לכל מה שקרה עד עכשיו – את הנוף הרומנטי של הים צבעו בורוד וכסף מטאלי של סנט וינסנט. גם באנני קלארק לא השקעתי זמן נגן. לאחר שהבנתי שהיא תחמם את ארקייד פייר, נתתי כמה וכמה הקשבות לאלבום האחרון והחמוד שלה. שום דבר, חוץ מהתספורת הלבנה שהיא מתהדרת בה לכבוד האלבום הזה, לא הכין אותי לטירוף של הגברת. היא עלתה למרכז הבמה וביצעה ריקוד מודרני\מטאלי לפני שפנתה לקחת את הגיטרה ולפוצץ את האוזניים שלנו עם מוזיקה פופ אלקטרוני שאפשר גם לרקוד איתה וגם לנפנף את הראש כאילו זו הופעות רוק לכל דבר. היא ביצעה בעיקר שירים מהאלבום החדש, נתנה מכל קולה כדי שנבין על מה היא שרה, ואת רגליה הדק-דקות היא נענעה כמו אם.סי האמר – קדימה ואחורה כמו רובוטית. לא היה רגע של שעמום – אם המוזיקה לא הייתה מספיק מעניינת, היה שואו שלא מן העולם הזה – חייזרי, אלקטרוני ומהפנט.

שעה וחצי הפרידו בין ההופעה של גברת קלארק לבין זו שחיכיתי לה כבר כמה חודשים, שעה וחצי שבה צפינו בעובדי במה (שחלקם היו לבושים במה שנראה כמו פיג'מות מכוכב אחר) מתקינים אינספור כלי נגינה, במות נוספות ואיתן הבטחות לחוויה בלתי נשכחת. אנשים הסתובבו מסביב, ירדו עם מזוודות לכיוון בימת הסאונד שממוקמת מול הבמה והכי חשוב – שמו מסקין-טייפ (ככה כותבים?) על המדרגות שיורדות לקהל.

בחצות וחצי עלו ששת חברי ארקייד פייר על הבמה, יחד עם שני פרקשניסטים מגניבים משמאל ומימין להקה של שלושה סקספוניסטים. כמו תמיד הצטרפו שני כנרים, אחת מהם היא שרה ניופלד שלא קיבלה קרדיט על האלבום האחרון של הלהקה, "ריפלקטור". אני הייתי עסוקה לצרוח לבמה ולא הבחנתי באיש המחזיר-אור שהציג את הלהקה בספרדית, (התוודעתי לבמה הקטנה שמוקמה מול בימת סוני רק לאחר שגילו לי שעוד הרבה התחולל מעבר לבמה עצמה). ההופעה התחילה עם שיר הנושא מהאלבום האחרון ו-ווין באטלר ורג'ין נראו לי כמו בובות – זוג של מבריקים, כשאחד מדגמן פרצוף זעוף והשניה לא מפסיקה לחייך מאוזן לאוזן. סיגלתי לי אובססיה ליופי בזמן האחרון, ואיך אוכל שלא לציין את היופי שניתז מהבמה – חליפות מחזירות אור בצבעים זוהרים, מסכים צבעוניים ומר באטלר אחד שעצביו אולי היפים בעולם. היה צפוף על הבמה, במיוחד כשתפאורת מחזירי האור הכסופים ירדה למטה והבמה הפכה למועדון דיסקו שרק היה חסר בו איזה ג'ון טרבולטה.

בשיר השני, "Flashbulb Eyes", החליט באטלר כי זה זמן טוב להראות לצלמים שהוא יודע לרדת לכיוון הקהל שלו והוא עשה זאת – בדיוק אל מולנו, כולו על אילת, ואני ניסיתי לחוש כמה שיותר את הבן אדם הגבוה הזה. זה היה עניין של כמה שניות, ובאטלר כבר חזר לבמה להמשיך לשיר. אחיזה חטופה של כף היד שלו ומחיצה קטנה של הכתף הספיקה להוכיח לי שלא מדובר פה בבובה או דמות מסיפורי הבדיה שלי, אלא בשר ודם – שר, כועס ומוחשי. עוד גיבור שזכיתי להכיר טיפה אחרת. רגע שבשבילו חיה וצועקת חולת ארקייד פייר בתוכי.

בעוד שאר חברי הלהקה נראו מתלהבים ומתלהמים, משהו בבאטלר היה כבוי. את "Afterlife" הקדים באטלר בכמה שורות מ"My body is a cage" ואז הכל היה לי מובן.

I'm standing on a stage, of fear and self-doubt, it's a hollow place but they'll clap any way.

ארקייד פייר של אחרי "הפרברים" היא להקה אחרת לגמרי. למרות הנסיונות החוזרים והנישנים להיות להקת אינדי, הם פרצו למיינסטרים בלי כוונה ועם הופעות כמו זו שראיתי בפרימוורה השנה, הם קיבעו את עצמם בתור שואו של פופ במעטפת מוזיקת רוק עצבנית. במהלך ההופעה הפריע לי הדיסוננס הזה, חוסר ההתאמה בין המילים העוצמתיות להתגנדרויות הבימתיות שהתרחשו מולי. באיזהשהו שלב תפסתי את עצמי רוקדת לצלילי "האיטי", עם חיוך גדול על הפנים, ושכחתי לגמרי על מה רג'ין שרה. על זה בדיוק שר ווין בשורה שכתובה למעלה – המילים הן אישיות לכל אחד בקהל, אך השואו הסתיר אותן. "האיטי" היה הרגע בו תפסתי את עצמי והזכרתי לי את ההשפעה של ארקייד פייר והמהות שלה בשבילי מעבר לצבעים והתפאורה.

היו כל כך הרבה רגעים ששווה לציין: את צעדי הריקוד של הסקספוניסטים אותם הם אלתרו תוך כדי ההופעה, את ריצ'ארד ריד פארי ששאג והיכה בתופים באלימות מרשימה, את רג'ין ו-ווין ששרו את "It's never over" כשהיא מולו על הבמה הקטנה, את האהבה שרג'ין פיזרה לכל עבר תוך כדי נגינה על אקורדיון\תופים\קלידים\הרדי-גרדי\ומה לא, על העובדה שזכיתי לרקוד יחד עם האלילה לצלילי "ספרול 2". לראות את ההופעה הזו פעם אחת ממש לא הספיק כי היה כל כך הרבה על הבמה, כל כך הרבה אנרגיות שיצאו משני הצדדים, ולהקה אחת שמעזה לשלב בין שואו לבין מוזיקה שבאה מהלב. זה שילוב קשה, לי אישית היה קשה להסתגל אליו, אבל בהסתכלות אחורה אני נהנית לחשוב על כל הצבעים שנוספו לשירים שסוחבים אותי כבר שנים על גבי שנים.

מבחינת שירים, ההופעה התמקדה בעיקר ב"פיונרל" וב"ריפלקטור" והיו רק כמה טפטופים של שני האלבומים באמצע, ובלטו במיוחד "Rebellion" שתמיד מוציא ממני דמעות של ילדה קטנה מתחת לשמיכה ו-"Here Comes the Night Time" שלווה בקונפטי שהוציא לגמרי את הילדה הפרועה שבי החוצה. עדיין אני תוהה, אחרי שמידלייק נגעו בי בצניעות ובלי שואו, האם יש צורך בכזו אקסטרווגנזה כשיש כאלו כלים ומילים שיכולות להחזיק שירים שלמים. ווין באטלר שר על חוסר ביטחון, ואנחנו מחאנו כפיים בהתלהבות, לא נשמע קצת מוזר? אותו סיפור היה עם הנשיונל, ועליו ארחיב כבר מחר.

לאחר ארקייד פייר דידנו את דרכנו לכיוון הATP, שם תיקלט Moderat, והצצנו לבימת ה-Ray-Ban שם עלו מטרונומי, אבל הרגליים כאבו וקראו לנו לחזור למלון ולנוח. ראינו סך הכל ארבע הופעות באותו יום, אבל עם כמות גדולה של זכרונות תודות לקרקס הגדול של ארקייד פייר. את היד שאחזה בווין לא שטפתי עד היום דרך אגב. סתם, אבל הזכרון הזה כל פעם יעלה בי חיוך. חשבתי שזה השיא היחידי של הפסטיבל, כמה שאני טעיתי…

-המשך יבוא-

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

ישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

אלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא מכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם משקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה כנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים האלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו כבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע אל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

הילד הזה הוא אנחנו

הרעיון לבלוג הוא לא חדש לעמיחי ולי, כבר פתחנו אחד אבל משום מה לא עשינו איתו כלום. את המילים שלנו הלווינו לפייסבוק או למוסיקה נטו, ועכשיו הגיע הזמן לחפור ולהתחפר בבלוג פעיל משלנו.
למרות שעולם הכתיבה נעשה מוכר ודי בטוח, כתיבה בבלוג בכל זאת מרגישה לי שונה, כאילו חזרתי להיות מתחילה מתלהבת כזו, שמתה לדעת לאן הכל יילך מכאן.
כולי תקווה שתפיקו הנאה מהבלוג, כמו שאני מפיקה כשאני קוראת וכותבת.
חן, שהיום מעריצה במיוחד את ארקייד פייר. הסיבה למטה.

***

לאחר שנה של השתפכויות חוזרות ונשנות, ארקייד פייר החליטו כי זה הזמן הנכון לפנק את המעריצים במארז משופר של אלבומם האחרון.
"הפרברים", אלבומה השלישי של הלהקה הקנדית זכה בלא מעט שבחים ממבקרים ברחבי העולם, ההגמוניה התקשורתית לא איחרה לבוא והפרסים הגיחו מכל פינה, כל אלה זיכו את האלבום בתואר "הכי מצליח" של הלהקה ושל 2010 בכלל. זה היה בלתי נמנע שהלהקה תוציא את האלבום במהדורה מורחבת יותר, וביחס למהדורות אחרות, זהו מארז מושקע במיוחד.

אז מה במשבצת?

• במאי ממולח + תסריט מוצלח = ספייק ג'ונז מוכר בתור הבמאי שאוהב להתמודד עם תסריטים מסובכים, "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" הם סרטים שיסבירו יותר טוב ממני את הכישרון שלו. ווין ו-וויל באטלר, האחים לבית ארקייד פייר, כתבו יחד עם ג'ונז את הסרט "סצינות מהפרברים" (תרגום חופשי ומאושר) המבוסס על הקונספט של האלבום. הסרט הקצר בן ה28 דקות מציג סיפור פשוט מבחינה עלילתית – בעולם שבו שכונות פרבריות נלחמות זו בזו ונשלטות על ידי צבא של בריונים, חבורה של טינאייג'רים מנסים לחיות את חייהם בצורה הנורמטיבית ביותר שהם יכולים. בין הילדים נמצאים קייל ו-ווינטר (חורף חופשי ומאושר), שני חברים קרובים במיוחד, אשר במהלך הזמן רק מתרחקים כשווינטר נאלץ להתבגר יותר מדי מהר ומאבד את דעתו. הסיפור נשען על שני רעיונות: הראשון תחושת הנוסטלגיה שמתעוררת כאשר רובנו מסתכלים על הילדות שלנו, החלום הטוב שאנחנו קמים ממנו כאשר אנחנו נזכרים בזמן שבזבזנו על לעשות כלום. הרעיון השני והעיקרי של הסרט הוא איך לוקחים את החוויה התמימה הזו מהילדים של היום: חבורת הפרבר הצעירה נתקלת בלא מעט מקרים לא נעימים הכוללים רצח מול העיניים, מעצר ברוטאלי על ידי הבריונים השלטים ואינטראקציה לא נעימה עם השוטרים בגבולות המפרידים בין פרבר אחד לאחר. המסר, גם למי שלא קרא את כתביו של ניל פוסטמן על "אובדן הילדות", ברור. העולם של היום הוא לא כמו העולם של פעם, והילדים כבר אינם ילדים אלא יצורים הנאלצים להתבגר אל מול העולם הקר שמוצג להם דרך מבחר המדיות. העמדה של ארקייד פייר לגביו ברורה עוד יותר – הם דוגלים בנוסטלגיה, כאשר ווינטר הוא הסמל להתערערות המתבגר כאשר לוקחים ממנו את פיסת התמימות האחרונה שנשארה לו, והוא נחשף לעולם רווי באלימות ולא קל לעיכול. אם נשאיר את "נו נו נו" של מוסר השכל של הסרט (מדובר פה בבחורה שחונכה להיות ביקורתית), מדובר ביצירה מצולמת לעיל ומשוחקת בצורה משכנעת וקולעת ישר ללב. זהו, לא אפרט יותר, צריך להשאיר קצת לחוויה האישית שלכם.
• תמימות שלא חולפת + שחקנים ילדים = לא מספיק סרט קצר ומעורר מחשבה, ישנו גם קטע מאחורי הקלעים שמסביר בדיוק מה הקסם של ארקייד פייר – המוזיקה שלהם לא עוסקת בעניינים הקלילים, אך ההגשה שלהם, בין אם בהופעה או באולפן, מלאה באנרגיות ילדותיות שלא עוצרות גם בווליום הגבוה ביותר. אותו סרט דוקו קצר מתעד את שלל ההשתובבויות של השחקנים הצעירים (תלמידי בית ספר אנונימיים לחלוטין) בינם לבין עצמם ובעיקר בינם לבין חברי ארקייד פייר והבמאי ג'ונז. גם פה לא רוצה לפרט יותר מדי, כי זה כיף לגלות את האינטראקציות לבד. רק דבר אחד אאלץ להצהיר: ווין באטלר הוא הפיטר פן של המאה ה21
• המוזיקה רבותיי + דיוויד ביירן = מהדורה של אלבום מוזיקלי אינה מושלמת בלי כמה מתאבנים ביסידיים בצד. "קולטור וור" ו-"ספיקינג אין טונגז" (שנכתב יחד עם דיוויד ביירן) הם שירים הממשיכים באותו קו של כל האלבום. "קולטור וור" (מלחמת תרבויות) מזכיר שירי דרך של ברוס ספרינגסטין ומילותיו דומות מאוד לרעיון המרכזי של האלבום. כולנו חיילים, והכל באשמת ההורים. טוב, לא הכל. "ספיקינג אין טונגז" נשמע כמו שיר של אר.אי.אם מתקופת "אאוט אוף טיים", רק תורידו את הפופ ותוסיפו לזה את הקול המרגש של ווין באטלר (לא שלמייקל סטייפ חסר טפו טפו טפו).

אז לאילו מבינינו שעוד קונים מארזים ואוהבים את ארקייד פייר – לא יצא מארז יותר מפנק השנה
לאילו מכם שסתם סקרנים לגבי הסרט ומאחורי הקלעים, אני מניחה שהיוטיוב לא יאכזב
ולאילו ששבעו מארקייד פייר, אני חושבת שגם הגיע זמני להיגמל. טוב, אולי חודש הבא?