כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

גאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

אלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

אלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

קשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

פעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

לא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

האלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

יש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

להתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

החבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

אזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

תודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

לשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

שרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

האלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

האלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

אלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

אנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

קווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

מעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

הלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

ארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

ישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

ברלין חלק ב' – ליצן החצר – על ההופעה של פאת'ר ג'ון מיסטי

אם בהופעה של הפליט פוקסז כאבו לי שרירי השפתיים, הם לא היו מוכנים להתלהבות המילולית שלי בהופעה של האחד והיחיד. כדי להבין את מידת ההתלהבות צריך להבין שג'וש טילמן בשבילי הוא התגלמות החופש – הדרך שבה הוא פירק את הדמות של ג'יי טילמן הרגיש והדיכאוני והפך להיות פאת'ר ג'ון מיסטי מלא הכריזמה והציניות,  האומץ שלו לשחרר את עצמו משלשלאות עשויות מציפיות ומחוזקות ע"י חוסר ביטחון ולפצוח בקריירה שהביאה לו את ההצלחה הגדולה ביותר, התעוזה שלו להשתנות ודרך זה להיות האמן הכי כן בתעשייה, להיות מי שהוא מבלי לפחד ממה אחרים יגידו, ואפילו לאמץ את הטרולים קרוב לליבו, הלוואי והיה לי את הכוח לעשות את זה, הלוואי והייתה לי חצי מהחוכמה שלו, וחצי מהכישרון. כמעריצה מאוד ציפיתי להופעה, והיא הסתיימה כשהיא התעלתה על כל ציפייה או מחשבה. (חוץ מזה שרציתי קצת שהוא יירד קצת לקהל או ייצא למעריציו בסוף ההופעה כמו שהוא עושה בחלק מההופעות, אבל העיקר ההופעה, כן?)

הפעם הגזמנו ממש, והגענו לאולם ה-Huxley שלוש שעות לפני תחילת ההופעה, זאת לאחר שאנשים מהקבוצה הבינלאומית שלו טענו שהם מתכננים להגיע ב-16:00 ואני חששתי שמדובר בחבורה שלמה. לא רק שהם הגיעו באיחור של שעה, הם התבררו כשלושה חבר'ה סך הכל שקבעו להיפגש שם בשעה מוקדמת. היה נחמד לראות חלק מהחבורה, אבל הכי כיף היה לפגוש את אנט, גרמניה שעובדת ביח"צ של מוזיקה, ויצא לה לראיין ולצלם לא מעט אמנים גדולים וקטנים במהלך הקריירה שלה. הקשבנו בעיקר לסיפורים שלה, ייצגנו את הארץ בחצי כבוד וסיפרנו לה שיש אמנים שאוהבים אותנו כמו מוריסי ובוי ג'ורג', והיא שיתפה אותנו בצניעות בחוויות שלה, כמו כשהיא פגשה את דן אורבך מה"בלאק קיז" שהתברר שהוא אחד הדושבאגים הגדולים, ואת גריזלי בר שהיה לה כל כך כיף לראיין. למרות הרגליים הקפואות שאיימו לאבד כל תחושה, השיחות עם אנט העבירו את הזמן בכיף וגילינו שגם בגרמניה לא הכי קל להיכנס למסלול הקריירה המועדף עליך.

לאחר שהשומרים ביקשו שניקח כמה צעדים אחורה מהדלת, הם סידרו את הגדרות שיתחמו את התור שעמד להתחיל, סימנו לנו היכן הוא מתחיל ובטור מסודר כשעטר, אילת, אנט ואני בחוד החנית,  עשינו את דרכנו לראש התור. עיכבו אותנו כבר בכניסה בגלל בעיה עם החותמת על הכרטיסים, אבל עטר הקפידה לתפוס לנו מקום טוב בשורה הראשונה, וכל מה שנשאר היה לקוות שאני אשרוד הופעה של מי שאני מגדירה כגיבור-על בעולם הלא-חופשי.

את טילמן חיממה Weyes Blood המדהימה שהפגינה יכולות ווקאליות אחד לאחד כמו באלבומים שלה, שעשעה עם הכריזמה שלה את הקהל וצ'יפרה אותנו עם קאבר לשיר "Vitamin C" של הלהקה הגרמנית "Can". חבל שהיא רק חיממה, אבל אין מה לעשות – גולת הכותרת של הלילה הייתה גולת הכותרת של הלילה.

אם היה לי קשה להבין מי עומדים מולי בהופעה של השועלים, בהופעה של טילמן קיבלתי אותו בהפתעה, ההופעה התחילה ממש מהר אחרי שהכינו את הבמה ולא היה זמן להתכונן. בהופעה חיה טילמן היה הכל – בחלק מהשירים זה הרגיש כאילו הוא יותר נואם את המילים מאשר מגיש אותן על מצע מוזיקלי, הוא היה תיאטרלי מדי פעם, רקד לא מעט, הוכיח שהוא גמיש במיוחד, וכמובן שלא הפסיק להצחיק את הקהל. כשמישהי מהקהל שאלה אותו למה הוא לא מחייך, הוא ענה בחינניות שהשאלה גרמה לו לחייך רגע לפני שהוא חזר לדמות של פאת'ר ג'ון מיסטי הזועף. בסוג של שטיק עליו הוא חוזר מהופעה להופעה, הוא שאל אם יש מישהו בקהל שהגיע להופעה כי אילצו אותו, ובירך את מי שהצביע שכן. הלהקה שליוותה אותו (שכללה שני קלידנים, שני גיטריסטים, בסיסט ומתופף) הוסיפה לגרנדיוזיות, אבל הם היו חלק קטן מהשואו שהיה כולו סביב האב המייסד.  הביטחון העצמי שלו היה ניכר עם כל מבט שהוא העיף כמעט לכל אחד בקהל, לא הייתה לו בושה, הוא היה משוחרר לגמרי, והקול שלו נשמע בדיוק כמו באלבומים, חסר פגמים.

גם אני הייתי חופשיה באותו ערב: רקדתי, שרתי, קפצתי, נתתי לאנרגיות לחדור ולעשות את העבודה שלהן עליי. מה שמנעתי מעצמי היה לצלם יותר מדי תמונות ולכן אין לי ממש מגוון להראות לכם. היה לי יותר חשוב לעקוב אחר ההבעות של טילמן, לשיר יחד איתו את האינטילגנציה שלו ולא לפספס כשהוא זורק את הגיטרה שלו בנונשלנטיות כלפי הרואדי שלו לפני שהוא פוצח בשירה עצבנית של "Nothing Good ever Happens at the goddamn Thirsty Crow". בסה"כ טילמן ביצע 24 שירים בהופעה, עם כל השירים שאי פעם חלמתי לראות בלייב כמו "Sally Hatchet",  המניפסט "Holy Shit" ו-"Ideal Husband" איתו בחר טילמן לסיים את ההופעה עם שואו וקצב מטורף. יצאתי משולהבת עם סטליסט שאילת בנדיבותה שקדה לקחת ולתת לי, ועם אמונה עוד יותר חזקה ששחרור יעשה לכולם רק טוב.

אולי זה אף פעם לא יהיה מספיק, במיוחד כשלא יודעים מתי תהיה הפעם הבאה שיהיה אפשר לראות אמן אהוב בסדר גודל שכזה, ההופעה הייתה ארוכה ובכל זאת הרגישה קצרה, וטילמן הוא עוד יותר מושא להערצה.

רשימת השירים:

1. Pure Comedy
2. True Entertainment Forever
3. Things it would've been helpful to know before the Revolution
4. The Ballad of a Dying Man
5. Nancy from now on
6. Chateau #2
7. Strange Encounter
8. Nothing good ever happens at the goddamn Thirsty Crow
9. Ladies Man
10. When the God of Love Returns…
11. A bigger Paper Bag
12. When you're Smiling and Astride me
13. True Affection
14. Sally Hatchet
15. …Josh TIllman's Appartment
16. Bored in the USA
17. The Memo
18. Writing a Novel
19. Hollywood Forever Cemetery
20. I Love you, Honeybear
    Encore:
21. Real Love Baby
22. Magic Mountain
23. Holy Shit
24. Ideal Husband

אותנטיות, היא אמרה: סולחה עם הדמות של ג'וש טילמן

"אותנטיות אמיתית היא פשוט אמפתיה. מכיוון שכולם משתמשים בניסיון חיים שלהם בכדי לאמוד מהי האותנטיות האמיתית, אם אתה יכול לכתוב משהו שמשקף את הניסיון חיים שלהם, אז זכית ביוהרה שלהם, וכך אתה משיג אותנטיות בעצמך." -ג'וש טילמן.
מתוך ראיון over/underated של פיצ'פורק איתו ועם אמה אליזבת טילמן.

(זה היה ברור לי – לאחר שכעסתי והתאכזבתי, התאהבתי לחלוטין בחדש של המצוטט והמדובר.)

ניסיון החיים שלי, אשר חגג אתמול 30 שנה, לימד אותי כי יש מימד מאוד חשוב בתקשורת עם אנשים אחרים והוא עשוי מאותנטיות. ניסיון חיים מאוד אחרון לימד אותי עד כמה היא הכרחית בשבילי בכל מערכת יחסים – זו היוהרה שלי, אני מניחה. אני לא סובלת שקרים, לא סובלת שמשקרים לי ובטח ובטח מתעבת את הרגע שבו אני מגלה ששיקרו לי והייתי עיוורת מדי להבחין בכך. בחיי נשבעתי שאהיה אמיתית כמה שיותר, כי זה מה שיש בסופו של דבר. אותו ניסיון אחרון, בשילוב של הקשבות חוזרות ונשנות לאלבום החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי, "Pure Comedy", עליו כבר חפרתי (ולאחר מכן גם התחרטתי), גרם לי להתנחם במסקנה התמימה שיצירתו של טילמן היא אותנטית ועל כן יש לי מוזיקה בטוחה וחמה להתכסות בתוכה בזמן שאחרים מתכסים בתוך חשקים ואובססיות משלהם.

אבל מהי בכלל אותנטיות?

במאמרו על אותנטיות באמנות (Authenticity in Art) דניס דוטון (Denis Dutton) המנוח, פרופסור לפילוסופיה של האמנות באוניברסיטת קנטרבורי בניו זילנד, הבדיל בין שני סוגים של אותנטיות: הראשונה נקראת "אותנטיות נומינלית", והיא קשורה ביחסים בין היצירה ליוצר שלה, לדוגמא: מקור יצירה – אותנטיות נומינלית בודקת מיהו היוצר המקורי של ציור מסוים (במידה ומישהו העתיק, יצירת האמנות הופכת להיות של המזייף). הסוג השני של אותנטיות נקראת ע"י דוטון "אותנטיות אקספרסיבית", שהוויקיפדיה היטיב להגדיר בתור אותנטיות כללית וזה הולך ככה: "מתייחס[ת] לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות."

הוגים כמו היידגר וקירקגור (זה לא קירקגאארד?) טענו שהאדם האותנטי הוא המאושר מכולם מאחר והוא פועל אך ורק על-פי צו ליבו, בלי שום קשר לאתיקה, המוסריות והנורמות של החברה מסביבו. אדם מאושר, אך לא מושלם. קירקגור אמר שקיום אותנטי הוא לאו דווקא מושלם, כי הוא עדיין נתון לסבל ולתלותיות של קיום ממשי (לדוגמא: חולי, מוות, אלבום חדש של פאת'ר ג'ון מיסטי), אבל הוא יכול למצוא באמונה את התמיכה הפסיכולוגית והקיומית שתעזור לו להתמודד עם אותן בעיות, ובנוסף לממש דרכה את ההזדמנות לבטא את האני האמיתי שלו (מתוך המאמר:" Kierkegaard, the Self, Authenticity and the Teleological Suspension of the Ethical" מאת Gavin Rae). אמונה באלוהים אין לי (אלא אם כן מדובר באליל בשם בוב דילן), אבל ביכולת האנושית לעלות ולפתור בעיות בעזרת מילים כן, וכאן התחיל סיפור האהבה שלי עם ג'וש טילמן, הוא התגבר והתגבר עם גילוי האותנטיות של האמן.

בריאיון בפודקאסט של סאבפופ, דיבר טילמן על המיזוגניות שלו בשירים כמו "Strange Encounter" ו-"The Day Josh Tillman Came to our Apartment", שני שירים הלקוחים מאלבומו השני, I love you Honeybear. הוא לא מצא סיבה להתנצל על הנימה השנויה במחלוקת של מילותיו כי בשירים הללו הוא תיאר מצבים מדויקים מאוד: רגעים ספציפיים שבהם, יותר מאשר ששנא את עצמו, הוא שנא נשים בפרט ואת כל העולם בכלל. אבל אילו רק רגעים, גחמות שהביאו אותו לקחת את העט ולכתוב שיר, פעולות שבאו לבחון את המחשבות הללו ולהפוך אותן לסיפורים מגוחכים. הלב שלו שנא באותו רגע, והוא לא נתן לקונבנציות או איסורים למנוע ממנו מלהוציא אותן לאור. האובר-היפסטרית מ-"The Day Josh…" היא טיפוס מעצבן, והדובר בשיר לא מתקמצן על דרכים לתאר את סלידתו ממנה, אך הוא עושה זאת גם על חשבונו, הרי הוא מי שממשיך לחזור אליה. טילמן הוסיף ואמר שמאז שהוא הבחין בכוח של המיזוגניות בשירים, הוא נמנע מלבצע את אותם בהופעות חיות מכיוון שהוא לא מסוגל לחשוב על החיוכים המיזוגניים שיכולים להתנוסס על פניהם של מאזינים/ות במהלך ההופעה, כי אז הוא יהיה אחראי ישיר לפרשנות ההרסנית של כל אחד ואחד מהקהל. בשביל טילמן, השיר אינו דובק אך ורק במיזוגניה, אבל מכיוון שהקהל הפך אותה לנושא עיקרי בשיר, הוא לא מעוניין להנציח אותו, יש לו עדיין את המגבלות המוסריות שלו.

זו רק דוגמא קטנה לאותנטיות שטילמן מבטא, הן באמנות שלו והן בדיבור הנרקסיסטי שלו על עצמו ועל תהליך היצירה שלו. הוא מודע לכך ש-"The Ideal Husband" הוא מסמך אישי מביך, אבל הוא יעשה ממנו שיר כי זה מי שהוא היה ברגע מסויים — זה מצב ספציפי שבו הוא הרגיש שהוא מאוהב מעל הראש והוא יכול פשוט לדפוק על דלתה של אשתו לעתיד ולצעוק לה: "אני סוף סוף נכנע, נמאס לי לברוח, בואי נעשה ילד (או נכניס אותו לתנור, אם בא לכם הומור שחור)." בתוך ההפכפכות שלו הוא מבטא את הכניעות האנושית לרגש, את ההתלהבות והייאוש שמביאים אחד להביע את עצמו בצורה שנראית לעין כמוגזמת, אבל מבפנים יודעים שזו תגובה אמיתית כי היא באה מבפנים. הוא יודה במגרעות שלו מבלי להתנצל, הוא לא יפחד לבטא את הסלידה שלו מבידור והוא תמיד ירכך את הכל בבדיחה פחדנית, הוא לא מושלם. זה היין והיאנג – המניה והדיפרסיה.

ועכשיו ל-"Pure Comedy" ה-"הכניסו כאן כל סופרלטיב מהלל". זהו אלבום שנכתב ע"י ג'וש טילמן שחשב עצמו חייזר והביט על האנושות מבחוץ. אחרי אלבום הטרנספורמציה שלו לפאת'ר ג'ון מיסטי, "Fear Fun", ולאחר שמצא לעצמו אישה ומקום להתגעגע אליהם ב-"I love you, Honeybear", טילמן החליט להפסיק עם האלכוהול, הסמים והסיגריות ולהישאר צלול כדי שיוכל לראות ברור את מצב העניינים מסביבו, ויצא האלבום הקוהרנטי ביותר שלו עד היום. האלבום "Pure Comedy" מתחיל מבחוץ, ממשיך לעתיד, נקטע מבפנים ואז ממשיך עד לקו הסיום שבו הוא מודה שבעזרת מוזיקה ואהבה באמת אין ממה לפחד, ופאת'ר ג'ון מיסטי התנדף לגמרי מהתמונה – עכשיו זה רק טילמן עומד עירום.

טראמפ הגיח לזירה הפוליטית, טכנולוגיה ממשיכה להביא חידושים אל עולם המאקרו והמיקרו, האינטרנט נותן לנו מספיק סיבות להתמכר אליו וטילמן רואה את כל זה כסיבה לדאגה. מבחינתו כל אלה הם סימפטומים ותוצאות של מגיפה בשם בידור, אותה כבר אי אפשר למגר, והיא בסופו של דבר תביא לנו את הסוף; אם לא סוף העולם, לפחות הסוף של האנושיות שלנו. בעידן שבו כוכב ריאליטי זוכה להיות נשיא של מעצמה, מתכנתים בונים קוד שאמור לעצב עתיד נגיש יותר ואחרים מנצלים אותו ליצירת פורנוגרפיה נגישה יותר, בעידן שבו אנחנו לא מפסיקים ללחוץ על כפתור ה-F5 כדי לדעת איזו כותרת חדשה עלתה, איבדנו את הדרך, שכחנו למה אנחנו בעצם חיים – בשביל לשרוד, בשביל להתמשך, בשביל לא למות. בידור הפך לתרופה משככת המטשטשת את הפחד האנושי מהמוות, או את חוסר המשמעות המדשדש במחשבותינו בין הפסקת פייסבוק אחת לאחרת. התרופה עובדת אולי יותר מדי טוב עפ"י טילמן, וכאן בדיוק הוא החייזר, כאן בדיוק הוא מי שכותב את שעל ליבו מבלי להתחשב בהלך הרוח החברתי, ומראה דרך אחרת.

בספר הכי טוב שנכתב אי פעם (אני מלאה בסופרלטיבים בפוסט הזה), "תמונתו של דוריאן גריי", דמותו של הצייר באזיל הייוורד אומרת "כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של הדוגמן. הדוגמן הוא רק מקרה, הזדמנות. לא אותו חושף הצייר. הצייר הוא הנחשף על הבד המצויר." ג'וש טילמן הוא הצייר ופאת'ר ג'ון מיסטי הוא הדוגמן, המסיכה בה טילמן משתמש כדי להוציא את האמת שלו. זו אמת כואבת, היא צריכה לכאוב לעוד אנשים, אבל היא לא תצליח לעולם לחדור דרך קיר הבידור הגדול.

כמו האותנטי הלא-מושלם של קירקגור, טילמן הוא שחקן בטורניר המדיה הגדול: הוא מתחזק פרופיל טוויטר ודף בפייסבוק, אך הוא עושה זאת בתנאים שלו, מקדם את האמנות שלו באמצעים המוכרים, אך עושה זאת מתוך משימה שהוא נתן לעצמו. היום הוא פירסם בטוויטר לינק לדף מוצר של מכשיר אשר מאונן בשביל הגבר, כאשר מוצעים מוצרים נלווים כמו משקפי VR או קלטות פורנו כלשהן. אנחנו רק צעד אחד לפני שבן או בת הזוג ילכו כל אחד לחדרו בשביל לקיים יחסי מין עם אשת/גבר חלומותיהם, וטיילור סוויפט היא כבר לא רק חרוז משלים של Oculus Rift, היא מציאות אנטי-אנושית.

האלבום הזה, בתוספת של חשבון הטוויטר של טילמן, דיברו אל היוהרה שלי וכך יצא שהתחברתי ל-"Pure Comedy" כמו מכורה. הקהל הרחב אינו מעוניין באמן מתוחכם, הוא אינו רוצה להתמודד עם מילים גבוהות ושירים עם מלודיה איטית שחוזרת על עצמה, אבל טילמן מתעקש להישאר מתוחכם ולבנות את השירים שירגישו כמו נצח, כי זה פשוט הוא והרצון שלו. ההמון לא ביקש נביא שקר, הוא לא רוצה אדם שיבוא ויגיד שאנחנו סך הכל מכורים והוא בטח ובטח לא יקשיב אל דמות של נוח עד שלא תישאר תיבה שתציל אותו. טילמן לא צריך קהל כי הוא כבר יודע מה הוא רוצה להגיד, וכל מה שהוא עושה מזה זה סך הכל אמנות. "הישרדות אמנותית," הוא אמר בפודקאסט שצוין פה לפני כן; לזה הוא שואף, ונראה שאת זה הוא מצליח לשמר לעצמו תחת החוקים (פחות או יותר) שלו. הוא לא צריך הצלחה, הוא רק צריך לשרוד, ופה האותנטיות האמנותית האמיתית.

טילמן הוא לא היחיד, אבל הוא מבין המעטים שמסתכלים מהצד ולא מפחדים לכתוב את שעל ליבם, בשפה שלהם, עם החוקים שלהם, עם הכלים בהם הם יכולים להשתמש כדי להעביר את המילה הלאה. מאז שהוא עטה על עצמו את דמותו פאת'ר ג'ון מיסטי, נראה שהוא השתחרר לגמרי, ודווקא המסיכה גרמה לו להיחשף לגמרי; גם אם לפעמים הוא מעדן אותה עם הומור, וכמה שהוא מבקר את הדימוי שלו בעיני העיתונות והקהל, נראה שהוא לגמרי מרגיש נוח עם עצמו, ואולי לשם אני חותרת, אולי בגלל זה האותנטיות כל כך חשובה ומושכת לי – כי גם אני רוצה לפרוץ ולהרגיש נוח עם עצמי, בין אנשים שמרגישים מספיק נוח כדי להודות בחסרונותיהם ויתרונותיהם מבלי לתת לפוליטיקות להוציא אותם זכאים על כלום.

שיהיה לכולם סופ"ש נפלא,

חן

מחשבות רנדומליות על "Pure Comedy" של פאת'ר ג'ון מיסטי

אחרי שקראתי מספר פעמים את המילים ושמעתי פעמיים את האלבום, פניתי אל המחברת שלי וכתבתי מחשבות – ומכיוון שמדובר באלבום שכולו כאוס, לא ראיתי סיבה להפוך את המחשבות הנ"ל לביקורת קוהרנטית, אז הנה:

"האלבום הוא כלא האמונות שלי" -ג'וש טילמן

למרות ששם האלבום האחרון של פאת'ר ג'ון מיסטי מתאר אותה ככה, הקומדיה של האמן אינה טהורה כלל. כאשר הוא מספר בדיחה, חצי אחד של המאזינים נאנח מעומס הפלצנות והחצי השני, כמו בשיר ההוא של הביג'יז (נו, ושל פיית' נו מור), מתחיל לבכות. ההומור השחור של ג'וש טילמן הפך כבד באלבומו החדש והוא מתחיל מהמום המולד של כולנו. חצי מאיתנו מגיחים אל העולם הזה מחוסרי תוכן, מה שהוא בוחר לקרוא לו ברזל, ורובנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לקשת, ואין מדריך שייתן כמה תשובות, החינוך של רובנו מושתת על תשובה אחת.

טילמן מעולם לא היה שמח, הוא מאוד מצחיק, אבל תמיד יש נימה של סרקסטיות, ציניות, פסימיות. אפילו באלבומו הראשון בו הוא נשא את הטייטל פאת'ר ג'ון מיסטי, הוא סיפר על דמויות שונות שחושבות על עצמן, הוזות כל הזמן או נידונו לסתם, כשבאמצע הוא מילא את החורים בפסיכדליה וקאנטרי שעידנו את הפינות החדות.

הפעם העצב והחרדה ברורים מדי לעין והמסקנות הפשוטות שכולנו כבר יודעים נמצאות בסופי שירים, אבל הכל עדיין אבוד. בכלא האמונות של ג'וש טילמן הכל חנוק גם כשהוא מביע רגש בשירים כמו "Smoochie" או "In Twenty Years or so", זה נשמע כאילו גם הוא נאחז באיזה ענף שברירי כדי להתמודד עם התודעה המייסרת שלו ולהשתחרר ממנה.

טילמן הוא אמן אבוד, הוא תלש את עצמו מילדות נוקשה ומאז מתנדנד בין חרדה אינסופית מפני סערות העלולות לבוא לבין הנחמה שהיא אישתו ומשפחתו המוזיקלית. האלבום הראשון שלו בתור פאת'ר ג'ון מיסטי היה סיפור של מסע ושינוי, השני ניזון בעיקר מפריחת האהבה ושאריות ניצנים של ביקורת פוליטית-תרבותית, והפעם הוציא טילמן אלבום של אדם שנמצא במקום, אדם שחווה מספיק בחייו כדי לשבת ולטעום מהחמיצות המתוקה של פרי הידע.

הכאוס שולט במילותיו, תוך כדי האזנה ממש ראיתי לפני עיניי את דמותה של רובין רייט (המדהימה) מהלכת כמו קבצנית בסיומו של "כנס העתידנים" (לא קראתי את הספר) ומסתכלת סביבה על המכורים כמוה, אנשים המנסים לקבץ עוד מהסם שיעוור אותם מן האמת.

לרוב השירים אין פזמון חוזר, רובם בנויים מבתים על גבי בתים של נבואות פסימיות ותובנות פילוסופיות על הווה שנהיה קרוב יותר לאפוקליפסה. הכאוס תמיד שלט על רוחו של האמן; השאלות האינסופיות של התמודדות עם האחר, עם השליט ועם הסביבה כולה המותירות אחד כגרגר חול הרוצה להיסחף אל התשובה האולטימטיבית. אך אין "42" במציאות , רק בספרים ובמסקנות האישיות. גם ז'יז'ק, פרויד וקאמי ממשיכים להותיר אחריהם סימני שאלה ושם הכאוס האמיתי, ועוד יגיע היום בו אנשים ירימו ראשם ממסך האייפד, יורידו את משקפי ה-VR ויהלכו כקבצנים כמו הג'וש טילמנים אשר ראו וממשיכים להביט מהצד.

אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?

טילמן כועס, האמונה שהביאה אותו לעולם, ובתור כזה הוא לא רצה להיות חלק ממנו. הוא קילף את העבר מעצמו אבל הוא עדיין רותח בכל פעם שמדברים על רוח אשר נעים להסתתר תחת כנפיה המופשטות, מבלי לדעת אם היא קיימת או לא. הוא כועס על תעשיית הכלום התרבותי, מאות ערוצים המשדרים את אותו תוכן והופכים אותנו שבויים בתוך פנטזיה שאנחנו לומדים יותר, מרגישים יותר וכל זה בעצם תסביך התמכרותי חסר משמעות.

האם זו המוזיקה להקשיב לה? חד משמעי כן.

האם זו מוזיקה שארצה לחזור אליה? אולי במינון נמוך.

האם זה אלבום שייזכר גם בשנים לאחר מכן? טוב, ברור שלא, אלבומים הם כבר לא בשביל הקולקטיב אלא בשביל קהל יחידני יותר. היום זה פאת'ר ג'ון מיסטי, מחר פליט פוקסז יוציאו אלבום ומחרתיים, מי יודע איזה אמן קאנטרי יקריץ גיטרת פדאל סטיל וירטיט עוד קצת דם בתוך השחור שזורם בפנים. ובכל זאת שווה לציין אלבומים שהיו שחורים ובכל זאת הקפידו להכניס חיים אל תוך המיקס: "Automatic for the People" של REM למשל, בוב(י) דילן עם "Time out of Mind", "13" של בלר, בכל אחד מהאלבומים האלה היה אור, רגש, הרי זה הלב שפועם אותנו, לא המוח.

תשעת מדורי גיהנום עובר בן אדם, כופר הוא בנשמתו ואין מי שיכפר או יסלח מלבד עצמו. אבל "הקומדיה האלוהית" של דנטה לא עברה רק אש ושטן, היו גם מדורי גן עדן וביאטריס אחת. היצירה מסתיימת עם התגלותו של אלוהים בפני הגיבור אבל הבדיחה היא עליו – הבדיחה היא על חשבונם של כל אלה שלא מבינים כי להם האבן המתגלגלת, כל אחד וחוסר המשמעות, כל אחד וגודו שלא יגיע.

מי שמך, מר טילמן? מי שמך? להיות נביא מבחירה, פחדן מחוסר ברירה. הקמת שריפה מחרידה על הקרקע, הרעדת את זו מתחתיך וקראת להפסיק עם כל המשחקים הללו אבל מי יקשיב? מי יטמיע? האם הוא ראה טעם בלהוציא את כל הנבואות הנ"ל? האם גורלו להיבלע ע"י לוויתן?

האיזון הוא הלהבה יוצאת הדופן והיא נמצאת בין החלומות של הרומנטי לפוליטיקת הציניקן, בין האמונה באל אחד לאלילים אחרים המלמדים דרך אפליקציות מהי האופנה העכשווית. בין תומאס מאן, אוסקר וויילד וסטיבן פריי לאנשים שכותבים את אותו הדבר ופשוט נותנים שם אחר לכל דמות, בין סילביה פלאת', פטי סמית' ואמילי דיקינסון לבין אלפי מפיקים וכותבים אשר משלמים להם מלא כדי לעבוד על אלבום אחד. טילמן היה בשבילי איזון, ועכשיו איקרוס קורא לו להצטרף אליו בין קרני השמש.

אבל כמו כל חטא, זה היופי שמרכך, אותה גיטרת סטיל אינה מוקרצת באמת, כל צליל שלה הוא ברכה. הפסנתר מייצב את הקולות המנסים להשליט דיסוננס, המסקנה מהשיר הראשון מתחברת עם השורה האחרונה ואחד פלוס אחד באמת שווים שניים, והכל זה בעצם אני ועוד מישהו הנמצא אי שם מעבר לקשת. אי אפשר לסיים שחור בלי אור, בלי תזמורת כינורות מנחמות המזכירות שאותו יופי מסמם הוא הישרדותי ואם יום אחד אטעם את מתיקותו האמיתית אז אולי הכל באמת היה שווה את זה.

סעמק איתך, ג'וש טילמן. אם העולם ברובו עשוי מים והאדמה רק מטעה אותנו וגוררת לגרגרנות, אז המחסור באופטימיות שלך הפכה אותי למרדנית עם תקווה על דלג חצי שרוף.

אמרתי פעם שכל מה שאני רוצה זה אלבום שלם של "Holy Shit" מאלבומו השני, ועכשיו כשקיבלתי את זה איני יודעת למה. אפשר לתת לי חור שחור על כפית שכולה זהב, אבל מה היא שווה ללא הפעימות, ההתאהבות העיוורת והזכות להיות שותפה של מישהו.

והנה, עדיין לא גירדתי את קצה המחשבה של הליצן העצוב, אבל לפחות הוצאתי את זה. קל להסתכל על העולם מלמעלה ולהצביע על האשמים, אבל הפתרון הוא מלמטה, וגם אם שמעתי רמזים שלו מבצבצים פעם או פעמיים באלבום "Pure Comedy", הם לא הצליחו לנחם.

"האלבום הוא כלא האמונות שלי", הוא אמר, אז למה לקחת אותנו שבויים ככה? סעמק, למי לי הרגישות עכשיו?

חן.

זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out

השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

נראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

אני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

תואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

בראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

ג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

ברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

ב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

שינוי יעשה רק טוב – על החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

עטיפת האלבום

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

בריאיון סיפר ג'וש טילמן (האב ג'ון מיסטי) על חוויה הזייתית מיוחדת במינה שקרתה לו לאחר שעבר לקליפורניה השמשית מסיאטל האפורה. בעודו הולך בשדה, הוא נתקל בכדור קטן ומוזר, הוא אימץ אותו ושמר עליו בכיס ליתר ביטחון. באחד הימים העוקבים התקלף אותו כדור וטילמן גילה שמה שהוא שמר כל הזמן הזה במכנסיים הייתה עין. היא בילתה איתו כמה ימים על הכתף, צפתה איתו על הנופים של Big Sur ו-Laurel Canyon, הקשיבה למחשבותיו וספגה קצת אוויר רענן של ים, עד שיום אחד היא נדבקה לו למצח וטילמן תחת ההשפעה הרגיש את העין מראה לו דרך אחרת לכתוב חומרים – במקום לדבוק בדרך האמן המיוסר ולכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי, היא גילתה לו שהוא יכול להיות האיש הסרקסטי והמצחיק שהוא ולהמשיך לכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי.

מההזיה יצא "Fear Fun"', אלבום הבכורה של טילמן תחת הכינוי Father John Misty שאיים למחוק את כל העקבות מחייו האמנותיים בתור אמן הפולק J. Tillman. מה גם שבמהלך כל המסע הזה הוא פגש את אמה גאר, פעם סטודנטית לקולנוע ועכשיו בימאית וצלמת, פעם גאר ועכשיו גברת טילמן. האהבה שינתה את פני יצירתו של הזמר, היא ריככה את ההזתיות של "Fear Fun" ובמקום האמן דבק בפרנויות הצלולות אותן הוא טבל ברוטב של סרקזם והומור, אותו מטבל מוכר מהאלבום הראשון. מהמתכון המאולתר יצא "I Love you, Honeybear" שלא מפסיק לקצור ביקורות משבחות, בעיקר בגלל הכנות שלו. טילמן לקח את הז'אנר הרומנטי והוסיף לו קומץ של ריאליזם, ולא נתן לעיוורון מלא הלבבות בעיניים למנוע ממנו להתמודד עם המחשבות שעולות כשמתאהבים, מחשבות שלא כולן סלין דיון שטה על הטיטניק.

טילמן בפסטיבל קואצ'לה שנה שעברה

בעולם הרומנטי של טילמן לאהבה יש כוח עצום ששייך אך ורק לה – היכולת שלה להפריד כל אחד מן הצרות של העולם. בשיר הפותח שנושא את שם האלבום, מספר טילמן על חוויות שלו עם אמה מחדר המיטות ועד לרחובות ומסכם הכל ב"הכל אבוד, ושום דבר לא ייסלח, אבל אני אוהב אותך". מה משנות כל הצרות של העולם כאשר יש מישהו שמבין ואוהב? הוא מחדד את הנקודה הזו בשיר האהוב עליי כרגע מהאלבום בשם "Holy Shit" שבו הוא מציין את כל הבעיות של העולם, רעיונות מהפכנים פחות או יותר, צרות שכל אחד מאיתנו מכיר וקורא עליהן בעיתון, אהבה שפילוסופים ופסיכולוגים מנתחים עד כדי בחילה, אך אין להן קשר לעולם היחיד כשהאדם באמת מאושר: "אולי אהבה היא מצרך המבוסס על נדירות של משאבים, מה שאני לא מצליח להבין היא מה זה קשור לך ולי". מצידי טילמן היה יכול לסכם כך את האלבום, אך הוא בחר לסיים אותו דווקא עם ההתחלה – הסיפור על איך הוא פגש את אמה והתקווה שלו לאושר ועוד אושר עד היום הזה. .

בין תהייה אחת לאחרת, טילמן מספר על המצבים שהביאו אותו לידי המחשבות האלה. "True Affection" הפופי מספר על ניסיון חיזור של טילמן אחרי מישהי בעזרת אמצעים טכנולוגים הגורמים לו להבין כי תקשורת דרך אמצעי היא לא תקשורת שהוא מאמין שהיא אמיתית. בשיר הקאנטרי-בלוז "Nothing Good Ever Happens at the Goddamn Thirsty Crow" מספר טילמן על הקנאה וחוסר היכולת שלו לתפוס את הדרך שבה גברים פונים לנשים בפאבים, כשהוא מתאר כיצד התחילו עם אישתו כשהוא היה עסוק בסיבובי ההופעות שלו. "Strange Encounter" מספר על הכמיהה שלו להמשיך לחיות דרך מפגשים עם אנשים כי זה מה שמחייה את ה"אני חושב" שלו. כל המפגשים האלה אינם תלויי סמי הזיה, הם כולם פרי הניסיון של הזמר, שהיום מנסה אורח חיים בריא יותר – פחות סמים ואלכוהול, יותר תרגילי יוגה יחד עם אמה.

מבחינה מוזיקלית אני לא מצאתי הרבה הבדלים בין "Fear Fun" ל-"I love you, Honeybear". הקול נשאר אותו קול משי, פעם ראשונה אפשר לשמוע אותו נע בעולם של אלקטרוניקה בשיר "True Affection", פריטות הגיטרה הטריפיות של ג'ונת'ן ווילסון, שהפיק את האלבום, באו לתת הופעות אורח נוספות ומופתיות ב-"When You're Smiling and Astride Me" ויש גם רוק משוחרר מכל רסן ב-"The Ideal Husband" המופרע והמצמרר (בו הדובר מונה את כל המגרעות שלו מהפשוטות למרתיעות ביותר). בשביל הרומנטיקה, הכינורות המאוהבים מבצבצים בשירים כדי להעצים את ההרגשה.

אבל אין מה לעשות, ג'וש טילמן בשבילי הוא יותר ממוזיקאי – אלבומים שלו הם כמו ספר קצר,המילים שלו הם הדוושה שככל שהיא נלחצת, ככה האגרוף נכנס חזק יותר לבטן והתודעה שלי עובדת חזק בשביל להבין ולבחון אותן. הלחנים הנגישים והקלילים הם סוג של תירוץ יפה, או אולי יותר נכון להגיד שמיכת פיקניק רכה, שעליה טילמן יכול להניח סל המכיל את המאפיין ששם אותו מבחינתי מעל רוב כותבי השירים – הוא נותן כוח למילים מעבר ליופי של המוזיקה, בלי בושה, בלי מעצור, כל מה שאני מאחלת לעצמי בתור כותבת. אפילו אגיד יותר מזה – טעימה אחת מ-"Bored in the USA" ו-"The Night Josh Tillman Came to Our Apartment" גרמה לי לערער על הדרך בה אני פועלת בתור בן אדם, אבל זה כבר חומר ליומנים הפרטיים שלי.

אני תוהה אם ייצא האלבום שיצליח להתעלות על הקסם של האלבום הזה, בינתיים איהנה מהספק.

לחיי באושר ועוד עושר עד היום הזה!

חן.