מחשבות רנדומליות על "Pure Comedy" של פאת'ר ג'ון מיסטי

אחרי שקראתי מספר פעמים את המילים ושמעתי פעמיים את האלבום, פניתי אל המחברת שלי וכתבתי מחשבות – ומכיוון שמדובר באלבום שכולו כאוס, לא ראיתי סיבה להפוך את המחשבות הנ"ל לביקורת קוהרנטית, אז הנה:

"האלבום הוא כלא האמונות שלי" -ג'וש טילמן

למרות ששם האלבום האחרון של פאת'ר ג'ון מיסטי מתאר אותה ככה, הקומדיה של האמן אינה טהורה כלל. כאשר הוא מספר בדיחה, חצי אחד של המאזינים נאנח מעומס הפלצנות והחצי השני, כמו בשיר ההוא של הביג'יז (נו, ושל פיית' נו מור), מתחיל לבכות. ההומור השחור של ג'וש טילמן הפך כבד באלבומו החדש והוא מתחיל מהמום המולד של כולנו. חצי מאיתנו מגיחים אל העולם הזה מחוסרי תוכן, מה שהוא בוחר לקרוא לו ברזל, ורובנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לקשת, ואין מדריך שייתן כמה תשובות, החינוך של רובנו מושתת על תשובה אחת.

1200

טילמן מעולם לא היה שמח, הוא מאוד מצחיק, אבל תמיד יש נימה של סרקסטיות, ציניות, פסימיות. אפילו באלבומו הראשון בו הוא נשא את הטייטל פאת'ר ג'ון מיסטי, הוא סיפר על דמויות שונות שחושבות על עצמן, הוזות כל הזמן או נידונו לסתם, כשבאמצע הוא מילא את החורים בפסיכדליה וקאנטרי שעידנו את הפינות החדות.

הפעם העצב והחרדה ברורים מדי לעין והמסקנות הפשוטות שכולנו כבר יודעים נמצאות בסופי שירים, אבל הכל עדיין אבוד. בכלא האמונות של ג'וש טילמן הכל חנוק גם כשהוא מביע רגש בשירים כמו "Smoochie" או "In Twenty Years or so", זה נשמע כאילו גם הוא נאחז באיזה ענף שברירי כדי להתמודד עם התודעה המייסרת שלו ולהשתחרר ממנה.

טילמן הוא אמן אבוד, הוא תלש את עצמו מילדות נוקשה ומאז מתנדנד בין חרדה אינסופית מפני סערות העלולות לבוא לבין הנחמה שהיא אישתו ומשפחתו המוזיקלית. האלבום הראשון שלו בתור פאת'ר ג'ון מיסטי היה סיפור של מסע ושינוי, השני ניזון בעיקר מפריחת האהבה ושאריות ניצנים של ביקורת פוליטית-תרבותית, והפעם הוציא טילמן אלבום של אדם שנמצא במקום, אדם שחווה מספיק בחייו כדי לשבת ולטעום מהחמיצות המתוקה של פרי הידע.

הכאוס שולט במילותיו, תוך כדי האזנה ממש ראיתי לפני עיניי את דמותה של רובין רייט (המדהימה) מהלכת כמו קבצנית בסיומו של "כנס העתידנים" (לא קראתי את הספר) ומסתכלת סביבה על המכורים כמוה, אנשים המנסים לקבץ עוד מהסם שיעוור אותם מן האמת.

485011b6c7964ceeae8c1ef5060b30c9.1000x1000x1

לרוב השירים אין פזמון חוזר, רובם בנויים מבתים על גבי בתים של נבואות פסימיות ותובנות פילוסופיות על הווה שנהיה קרוב יותר לאפוקליפסה. הכאוס תמיד שלט על רוחו של האמן; השאלות האינסופיות של התמודדות עם האחר, עם השליט ועם הסביבה כולה המותירות אחד כגרגר חול הרוצה להיסחף אל התשובה האולטימטיבית. אך אין "42" במציאות , רק בספרים ובמסקנות האישיות. גם ז'יז'ק, פרויד וקאמי ממשיכים להותיר אחריהם סימני שאלה ושם הכאוס האמיתי, ועוד יגיע היום בו אנשים ירימו ראשם ממסך האייפד, יורידו את משקפי ה-VR ויהלכו כקבצנים כמו הג'וש טילמנים אשר ראו וממשיכים להביט מהצד.

אבל האם זה כאוס ששווה לכתוב אלבום שלם עליו? האם טילמן הוציא יצירת אמנות או שמא הוא שיחרר חלק מעצמו מעול המחשבה והעביר אותה למוחות אחרים דרך צלילים מלודיים המולחנים בחצי-קפידה?

טילמן כועס, האמונה שהביאה אותו לעולם, ובתור כזה הוא לא רצה להיות חלק ממנו. הוא קילף את העבר מעצמו אבל הוא עדיין רותח בכל פעם שמדברים על רוח אשר נעים להסתתר תחת כנפיה המופשטות, מבלי לדעת אם היא קיימת או לא. הוא כועס על תעשיית הכלום התרבותי, מאות ערוצים המשדרים את אותו תוכן והופכים אותנו שבויים בתוך פנטזיה שאנחנו לומדים יותר, מרגישים יותר וכל זה בעצם תסביך התמכרותי חסר משמעות.

האם זו המוזיקה להקשיב לה? חד משמעי כן.

האם זו מוזיקה שארצה לחזור אליה? אולי במינון נמוך.

האם זה אלבום שייזכר גם בשנים לאחר מכן? טוב, ברור שלא, אלבומים הם כבר לא בשביל הקולקטיב אלא בשביל קהל יחידני יותר. היום זה פאת'ר ג'ון מיסטי, מחר פליט פוקסז יוציאו אלבום ומחרתיים, מי יודע איזה אמן קאנטרי יקריץ גיטרת פדאל סטיל וירטיט עוד קצת דם בתוך השחור שזורם בפנים. ובכל זאת שווה לציין אלבומים שהיו שחורים ובכל זאת הקפידו להכניס חיים אל תוך המיקס: "Automatic for the People" של REM למשל, בוב(י) דילן עם "Time out of Mind", "13" של בלר, בכל אחד מהאלבומים האלה היה אור, רגש, הרי זה הלב שפועם אותנו, לא המוח.

תשעת מדורי גיהנום עובר בן אדם, כופר הוא בנשמתו ואין מי שיכפר או יסלח מלבד עצמו. אבל "הקומדיה האלוהית" של דנטה לא עברה רק אש ושטן, היו גם מדורי גן עדן וביאטריס אחת. היצירה מסתיימת עם התגלותו של אלוהים בפני הגיבור אבל הבדיחה היא עליו – הבדיחה היא על חשבונם של כל אלה שלא מבינים כי להם האבן המתגלגלת, כל אחד וחוסר המשמעות, כל אחד וגודו שלא יגיע.

מי שמך, מר טילמן? מי שמך? להיות נביא מבחירה, פחדן מחוסר ברירה. הקמת שריפה מחרידה על הקרקע, הרעדת את זו מתחתיך וקראת להפסיק עם כל המשחקים הללו אבל מי יקשיב? מי יטמיע? האם הוא ראה טעם בלהוציא את כל הנבואות הנ"ל? האם גורלו להיבלע ע"י לוויתן?

האיזון הוא הלהבה יוצאת הדופן והיא נמצאת בין החלומות של הרומנטי לפוליטיקת הציניקן, בין האמונה באל אחד לאלילים אחרים המלמדים דרך אפליקציות מהי האופנה העכשווית. בין תומאס מאן, אוסקר וויילד וסטיבן פריי לאנשים שכותבים את אותו הדבר ופשוט נותנים שם אחר לכל דמות, בין סילביה פלאת', פטי סמית' ואמילי דיקינסון לבין אלפי מפיקים וכותבים אשר משלמים להם מלא כדי לעבוד על אלבום אחד. טילמן היה בשבילי איזון, ועכשיו איקרוס קורא לו להצטרף אליו בין קרני השמש.

אבל כמו כל חטא, זה היופי שמרכך, אותה גיטרת סטיל אינה מוקרצת באמת, כל צליל שלה הוא ברכה. הפסנתר מייצב את הקולות המנסים להשליט דיסוננס, המסקנה מהשיר הראשון מתחברת עם השורה האחרונה ואחד פלוס אחד באמת שווים שניים, והכל זה בעצם אני ועוד מישהו הנמצא אי שם מעבר לקשת. אי אפשר לסיים שחור בלי אור, בלי תזמורת כינורות מנחמות המזכירות שאותו יופי מסמם הוא הישרדותי ואם יום אחד אטעם את מתיקותו האמיתית אז אולי הכל באמת היה שווה את זה.

סעמק איתך, ג'וש טילמן. אם העולם ברובו עשוי מים והאדמה רק מטעה אותנו וגוררת לגרגרנות, אז המחסור באופטימיות שלך הפכה אותי למרדנית עם תקווה על דלג חצי שרוף.

אמרתי פעם שכל מה שאני רוצה זה אלבום שלם של "Holy Shit" מאלבומו השני, ועכשיו כשקיבלתי את זה איני יודעת למה. אפשר לתת לי חור שחור על כפית שכולה זהב, אבל מה היא שווה ללא הפעימות, ההתאהבות העיוורת והזכות להיות שותפה של מישהו.

והנה, עדיין לא גירדתי את קצה המחשבה של הליצן העצוב, אבל לפחות הוצאתי את זה. קל להסתכל על העולם מלמעלה ולהצביע על האשמים, אבל הפתרון הוא מלמטה, וגם אם שמעתי רמזים שלו מבצבצים פעם או פעמיים באלבום "Pure Comedy", הם לא הצליחו לנחם.

"האלבום הוא כלא האמונות שלי", הוא אמר, אז למה לקחת אותנו שבויים ככה? סעמק, למי לי הרגישות עכשיו?

חן.

מודעות פרסומת

שינוי יעשה רק טוב – על החדש של פאת'ר ג'ון מיסטי

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

עטיפת האלבום

עטיפת האלבום

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

בריאיון סיפר ג'וש טילמן (האב ג'ון מיסטי) על חוויה הזייתית מיוחדת במינה שקרתה לו לאחר שעבר לקליפורניה השמשית מסיאטל האפורה. בעודו הולך בשדה, הוא נתקל בכדור קטן ומוזר, הוא אימץ אותו ושמר עליו בכיס ליתר ביטחון. באחד הימים העוקבים התקלף אותו כדור וטילמן גילה שמה שהוא שמר כל הזמן הזה במכנסיים הייתה עין. היא בילתה איתו כמה ימים על הכתף, צפתה איתו על הנופים של Big Sur ו-Laurel Canyon, הקשיבה למחשבותיו וספגה קצת אוויר רענן של ים, עד שיום אחד היא נדבקה לו למצח וטילמן תחת ההשפעה הרגיש את העין מראה לו דרך אחרת לכתוב חומרים – במקום לדבוק בדרך האמן המיוסר ולכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי, היא גילתה לו שהוא יכול להיות האיש הסרקסטי והמצחיק שהוא ולהמשיך לכתוב על הקושי הכללי והאקזיסטנציאליסטי.

מההזיה יצא "Fear Fun"', אלבום הבכורה של טילמן תחת הכינוי Father John Misty שאיים למחוק את כל העקבות מחייו האמנותיים בתור אמן הפולק J. Tillman. מה גם שבמהלך כל המסע הזה הוא פגש את אמה גאר, פעם סטודנטית לקולנוע ועכשיו בימאית וצלמת, פעם גאר ועכשיו גברת טילמן. האהבה שינתה את פני יצירתו של הזמר, היא ריככה את ההזתיות של "Fear Fun" ובמקום האמן דבק בפרנויות הצלולות אותן הוא טבל ברוטב של סרקזם והומור, אותו מטבל מוכר מהאלבום הראשון. מהמתכון המאולתר יצא "I Love you, Honeybear" שלא מפסיק לקצור ביקורות משבחות, בעיקר בגלל הכנות שלו. טילמן לקח את הז'אנר הרומנטי והוסיף לו קומץ של ריאליזם, ולא נתן לעיוורון מלא הלבבות בעיניים למנוע ממנו להתמודד עם המחשבות שעולות כשמתאהבים, מחשבות שלא כולן סלין דיון שטה על הטיטניק.

טילמן בפסטיבל קואצ'לה שנה שעברה

טילמן בפסטיבל קואצ'לה שנה שעברה

בעולם הרומנטי של טילמן לאהבה יש כוח עצום ששייך אך ורק לה – היכולת שלה להפריד כל אחד מן הצרות של העולם. בשיר הפותח שנושא את שם האלבום, מספר טילמן על חוויות שלו עם אמה מחדר המיטות ועד לרחובות ומסכם הכל ב"הכל אבוד, ושום דבר לא ייסלח, אבל אני אוהב אותך". מה משנות כל הצרות של העולם כאשר יש מישהו שמבין ואוהב? הוא מחדד את הנקודה הזו בשיר האהוב עליי כרגע מהאלבום בשם "Holy Shit" שבו הוא מציין את כל הבעיות של העולם, רעיונות מהפכנים פחות או יותר, צרות שכל אחד מאיתנו מכיר וקורא עליהן בעיתון, אהבה שפילוסופים ופסיכולוגים מנתחים עד כדי בחילה, אך אין להן קשר לעולם היחיד כשהאדם באמת מאושר: "אולי אהבה היא מצרך המבוסס על נדירות של משאבים, מה שאני לא מצליח להבין היא מה זה קשור לך ולי". מצידי טילמן היה יכול לסכם כך את האלבום, אך הוא בחר לסיים אותו דווקא עם ההתחלה – הסיפור על איך הוא פגש את אמה והתקווה שלו לאושר ועוד אושר עד היום הזה. .

בין תהייה אחת לאחרת, טילמן מספר על המצבים שהביאו אותו לידי המחשבות האלה. "True Affection" הפופי מספר על ניסיון חיזור של טילמן אחרי מישהי בעזרת אמצעים טכנולוגים הגורמים לו להבין כי תקשורת דרך אמצעי היא לא תקשורת שהוא מאמין שהיא אמיתית. בשיר הקאנטרי-בלוז "Nothing Good Ever Happens at the Goddamn Thirsty Crow" מספר טילמן על הקנאה וחוסר היכולת שלו לתפוס את הדרך שבה גברים פונים לנשים בפאבים, כשהוא מתאר כיצד התחילו עם אישתו כשהוא היה עסוק בסיבובי ההופעות שלו. "Strange Encounter" מספר על הכמיהה שלו להמשיך לחיות דרך מפגשים עם אנשים כי זה מה שמחייה את ה"אני חושב" שלו. כל המפגשים האלה אינם תלויי סמי הזיה, הם כולם פרי הניסיון של הזמר, שהיום מנסה אורח חיים בריא יותר – פחות סמים ואלכוהול, יותר תרגילי יוגה יחד עם אמה.

מבחינה מוזיקלית אני לא מצאתי הרבה הבדלים בין "Fear Fun" ל-"I love you, Honeybear". הקול נשאר אותו קול משי, פעם ראשונה אפשר לשמוע אותו נע בעולם של אלקטרוניקה בשיר "True Affection", פריטות הגיטרה הטריפיות של ג'ונת'ן ווילסון, שהפיק את האלבום, באו לתת הופעות אורח נוספות ומופתיות ב-"When You're Smiling and Astride Me" ויש גם רוק משוחרר מכל רסן ב-"The Ideal Husband" המופרע והמצמרר (בו הדובר מונה את כל המגרעות שלו מהפשוטות למרתיעות ביותר). בשביל הרומנטיקה, הכינורות המאוהבים מבצבצים בשירים כדי להעצים את ההרגשה.

אבל אין מה לעשות, ג'וש טילמן בשבילי הוא יותר ממוזיקאי – אלבומים שלו הם כמו ספר קצר,המילים שלו הם הדוושה שככל שהיא נלחצת, ככה האגרוף נכנס חזק יותר לבטן והתודעה שלי עובדת חזק בשביל להבין ולבחון אותן. הלחנים הנגישים והקלילים הם סוג של תירוץ יפה, או אולי יותר נכון להגיד שמיכת פיקניק רכה, שעליה טילמן יכול להניח סל המכיל את המאפיין ששם אותו מבחינתי מעל רוב כותבי השירים – הוא נותן כוח למילים מעבר ליופי של המוזיקה, בלי בושה, בלי מעצור, כל מה שאני מאחלת לעצמי בתור כותבת. אפילו אגיד יותר מזה – טעימה אחת מ-"Bored in the USA" ו-"The Night Josh Tillman Came to Our Apartment" גרמה לי לערער על הדרך בה אני פועלת בתור בן אדם, אבל זה כבר חומר ליומנים הפרטיים שלי.

אני תוהה אם ייצא האלבום שיצליח להתעלות על הקסם של האלבום הזה, בינתיים איהנה מהספק.

לחיי באושר ועוד עושר עד היום הזה!

חן.

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

לאוהבים את החורף, קצת לפני האביב

חמש רשומות, זה המספר שעולה לי לראש עכשיו כשאני חושבת על מה רציתי לכתוב בחודשיים האחרונים. כל אמן חדש שגיליתי העלה בי רצון עז להוציא את הכל על הנייר, אבל דברים אחרים אילצו אותי לנדוד למקומות פחות יפים. המלאכה לא תמה, עדיין יש סמינריון לסיים, מאמרים ו"גאווה ודעה קדומה" לקרוא לשיעורים הבאים, אבל החלטתי עכשיו לקחת הפסקה.

אל החודשיים האחרונים בהם נדדתי אל ספריות וניתוחים מחקריים, התלוו גם פנטזיות ירוקות על מרחבים פתוחים, שמיים כחולים וגם איזה בית נידח שנראה בפינה. צפייה בסרטים כמו "שנה מופלאה" (ראסל קרואו בלי פרצופים זועפים), "בחזרה לכפר" ו"שקרים לבנים קטנים" הגבירו את הרצון לצאת החוצה ולנפוש, לברוח מכל מה שיש למציאות להציע לי באותו רגע. מצאתי עצמי אט אט נגררת אל תוך יקום מקביל ואקוסטי – בו הגיטרה והאדם חיים בהרמוניה בלי הרבה עזרה מבחוץ. ניל יאנג חזר לקצור בשדות המערכת שלי, מחשבות על הדרום הפסטורלי של ארה"ב צבעו לי את המוח בגוונים של ירוק וצהוב ובון איבר חדר לי לאוטו. את הזמן אותו בזבזתי על דברים לא קשורים, שילבתי עם היוטיוב שהעשיר את האוסף הפרטי, ואני בתקווה שכך אתרום גם לכם. אז הנה היא, אולי פינת החורף האחרונה לשנה זו, והפעם היא בסימן פולקי.

נתחיל…

הבחור למעלה הוא ארון אמברי, הוא לא הוציא אלבום בחייו, אבל הספיק להפיק אחד ל"אבי באפלו" ולהסתובב עם "אדווארד שארפ והאפסים המגנטיים" על הקלידים. השיר למעלה לקוח מסדרה של צילומים שלו עם גיטרה ומפוחית, שבתקווה ימצאו את עצמם גם מוקלטים בתוך אולפן, וגם נחזיק אצבעות שאותה אינטימיות תישמר, ללא הפקה מיוחדת. את כל ההקלטות אפשר למצוא באתר הרשמי שלו.

ככה גיליתי את מר הנסון: יושב ופורט לו על גיטרה אקוסטית במרפסת מלאה בצמחיה, ליבו שברירי וקולו בוקע מתוך הזקן הארוך. הוא שבה אותי, עם האישיות המסתורית שלו והעצב, שלפעמים גובר על כל יופי אחר. מתחת לאף של רובנו, הוא הספיק להוציא אי.פי. בשם "Metaphors" ואלבום בשם "Dear" שכולם נשמה הנעה לה בין מיתר למיתר. זה רק הוא, הגיטרה, וכל אנגליה שאינה בהכרח לונדון או מנצ'סטר. הוא שר את ה"יהיה בסדר" שכולנו משכנעים את עצמנו בו בזמנים עגמומיים, ומשמש כמצוף בים של דמעות שבאות לבקר בימים קשים. את הדרך לחוף המבטחים הוא לא יראה, ראו זאת כאזהרה, אבל כשהשחור כל כך מזמין, עדיף להצטרף אליו עם הנסון ברקע.

מפה הזקן רק מתארך, ומגיע למימדים של איירון אנד ויין…

כמה חודשים עברו מאז שג'וש טילמן הודיע שהוא מסיים את תפקידו בתור המתופף של להקת "פליט פוקסז". ה"לאאאאא!" הבלתי נמנע בא לידי ביטוי כמה פעמים, אך נשכח כאשר התגלתה דיסקוגרפיה שלמה של השועל לשעבר. העזיבה שלו הובילה לגילוי מוזיקה פולקית, בין גבולות ונקובר של ניל יאנג לדרום האמריקאי של איירון אנד ויין, עם קול שהיווה משענת הרמונית לרובין פקנולד, סולן הפליט פוקסז, והיה צריך להישמע הרבה יותר מזה. תוך שש שנים, הספיק טילמן להוציא שבעה אלבומים – רובם מאופיינים באווירה אקוסטית ושקטה, עם מילים שמספרות על זמן, דת, פנטזיות וגם קצת רומנטיקה. מי שיקשיב ליצירותיו פעם אחת יטעה לחשוב שמדובר בשעמום אחד גדול. מי שייתן את האוזן לשמוע את קולו הרך של טילמן ויעריך את מה שיש לו להגיד, יגלה עולם שלם של מטאפורות משלל העולמות, ובעיקר מטעמים בתיבול כפרי. גם ימי שבת נראים יותר טוב עם טילמן ברקע.

אחרי שנים של מוזיקה שקטה והרמונית, החליט טילמן לשנות סגנון ואיתו גם את שם הבמה שלו – מג'יי טילמן הביתי הוא הפך ל-Father John Misty – יותר פרוע, יותר חוצפן, יותר סקסי. הפרוייקט צפוי להשתחרר בתחילת במאי, והוא כבר נכנס לרשימת המצופים ביותר הפרטית שלי. ועכשיו יש לי חשק לשוקולד.

זהו, ברברתי מספיק,
שיהיה סופ"ש מקסים – אימצו את הפוך לליבכם, לא נותר עוד הרבה זמן.

חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: