קסם מוצלח – על החדש של בלר

פורסם במקור באתר וואלה!

12 שנים זה הרבה זמן, וכשלהקה לוקחת הפסקה בגיל בת-מצווה רק כדי שחבריה יצהירו בסופה על הוצאת אלבום חדש – זה מעלה סימן שאלה מאוד גדול לגבי טיב החומרים שהם יוציאו. בלר לקחו בדיוק כזו הפסקה, כשש שנים מתוכה הם בילו בהופעות חיות, הוציאו סינגלים חטופים מבטיחים יותר ("Under the Westway") ומבטיחים פחות ("Fool's Day") ועשו "כאילו-קאמבקים" שסיפקו כותרות למגזיני מוזיקה. כל אלה לא הכינו את המעריצים של הלהקה להודעה המשמחת והמפתיעה בפברואר השנה – החבר'ה פרסמו שבכוונתם לשחרר אלבום חדש בשם "The Magic Whip", שיצא מחר ב-27 לאפריל לחנויות.

דיימון אלברן, גראהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יהיו אבות לתינוק במשקל נורמלי, חבל הטבור הארוך במיוחד מחובר באדיקות לאי הבריטי ומזרים אנרגיות טובות ממזרח אסיה הרחוקה, שם הקליטו את האלבום. לאחר ארבעה סינגלים שעשו טררם מטשטש בעיקר בקרב מעריצים, סימן השאלה חוזר ומטה ראשו בתהייה – האם בלר, אבירי הנוסטלגיה הבריטית, עברו את מבחן ההפסקה? האם אחרי כל כך הרבה זמן של עבודה בלתי נשכחת, הם התעלו על עצמם? התשובה היא, כיאה לכל השאלות הגדולות, כן ולא.

אם נחזור למרווח 12 השנים, אלו היו שנים לא שקטות משתי חזיתות עיקריות: דיימון אלברן מעולם לא הפסיק לעבוד. הוא קרץ לשטחים מחוץ לגבולות הלהקה עם הגורילז בין אלבומים של להקת האם. אחרי הפירוק, אלברן נחל הצלחות רבות עם הגורילז והגיע למחוזות מוזיקליים אקזוטיים יותר כמו אפריקה, המזרח התיכון ובובי וומאק (ז"ל). את החזית השנייה פתח גראהם קוקסון, שבביישנותו הכללית פצח בקריירת-צד של מוזיקה בריט-אינדית משובחת ומגוונת. הוא המשיך לבעוט עם הגיטרות גם לאחר שעזב/הועזב מהלהקה.

אלברן וקוקסון הפכו לשמות מוכרים באי הבריטי, כנפיו של הראשון התרחבו אף יותר והגיעו למיליוני מעריצים מעבר לים תודות לגורילות שלו והמחוייבות הבלתי פוסקת להתעמק במוזיקה. כסולן ידו היתה תמיד משפיעה יותר בכתיבת המוזיקה, ואחרי הפרק שבילה לבדו גם קל יותר להבחין כמה גדולה היתה התרומה שלו ללהקה מהתחלה. באלבום הזה היא מורגשת יותר מכל, עם כמה טיפות קוקסון מסמיקות והבלחות בסיסטיות של אלכס ג'יימס והמתופף אלכס ראונטרי.

"The Magic Whip" הוא תוצאה של עבודה בהפסקות שהתחילה בקיץ 2013. במהלך חמישה ימים של שהות בלתי צפויה בהונג קונג, אלברן סירב לשבת רגל על רגל והזמין את החבר'ה לנסות להקליט חומרים ביחד. הוא הגיע לאולפן עם כמה חומרים מוכנים שהקליט במכשיר האייפד שלו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, ובזמן הקצוב הם הצליחו להקליט כמחצית מהתכנון. קוקסון הרגיש שלחומר החדש יש פוטנציאל רב לבנות אלבום שלם של הלהקה ופנה לסטיבן סטריט, מי שהפיק ללהקה את רוב האלבומים, והם החלו לעבוד. כשהציגו לאלברן את החומר הגמור הוא התלהב כל-כך, עד שניצל את סיבוב ההופעות של אלבום הסולו המצליח שלו מהשנה שעברה כדי לחזור להונג קונג ולכתוב מילים ברוח המקום. עוד כמה חודשים של עבודת ליטוש הספיקו בשביל לסיים את העבודה.

האלבום ברובו נשמע כמו מה שאלברן היה יכול לכתוב לכל פרויקט שלו, כשרוב השירים מתחילים בשכבת סאונד אלברנית וממשיכים עם נטייה להזכיר שיש עוד שלושה מוסקטרים בשביל אחד ובשביל כולם. האלבום מתחיל עם "Lonesome Street" אשר נמצא אי-שם גבוה במצעד הדמיוני של שירי הפופ הכיפיים ביותר של הלהקה (ואולי בכלל), עם חתיכות שיר שעוברות מבריטפופ טהור וקליל לימים טבולים בתוך הכימיה הפסיכדלית של פעם. כמו "Tender" האהוב מהאלבום "13", השיר עובר במסירות ווקאליות בין אלברן לקוקסון.

החיוך המתוק של זיכרון מבלר של פעם נמוג עם "New World Towers" שנשמע כמו בי-סייד של הגורילז, "I Thought I Was a Spaceman" הזר והמנוכר מתחיל גם כן עם סממנים של גורילות, אבל מתפתח ליצירה יותר שיתופית כשהגיטרה המערבונית של קוקסון מבצבצת יחד עם קולו, והונג קונג גם כן מראה סימנים של חיים דרך צלילי הקסילופון. הבלדה "My Terracotta Heart" היתה יכולה להיכנס בקלות לרשימת השירים מאלבום הסולו של אלברן משנה שעברה, עם מילים שמספרות על אהבה לתחושת אחווה שאבדה (עדות ל'סיפור האהבה' בין אלברן לקוקסון החברים מימי התיכון?), ומלודיה פשוטה ונוגה המזוהה עם השירים מאותו אלבום.

בכל זאת הנשמה של בלר עדיין חיה ובועטת: כשהגיטרות הרועשות של קוקסון נדחסות ב-"Go Out" ועושות רעש מעורר לאוזניים. "I Broadcast" משדר רוח שטות המתחזקת יחד עם "Ong Ong" וה"לה-לה" המוכר של הלהקה מימים בהם הם מרדו בגראנג' האמריקאי. הצלילים הממוחשבים שפיתח דיימון אלברן באייפד הפרטי ב-"Ice Cream Man" עוברים טרנספורמציה מטושטשת בעזרתו אקורדים אקוסטיים של קוקסון ואלכס ג'יימס, שהבס הקליל שלו מורגש ככל שהשיר מתקדם.

אלברן עדיין כותב כמו אדם שכלוא לבדו בעולם תעשייתי, מתגעגע למגע העור האנושי החם. בין הכינורות הדרמטיים ב-"There Are Too Many Of Us", מנסה אלברן ללמד כהרגלו לקחים לגבי החברה שבה העולם כולו חי, באמצעות אותם בתים קטנים חסרי חשיבות. עצי הדובדבן של "Pyongyang", בירת צפון קוריאה, מטפטפים צבעים על ראשו של אלברן שבמשיכת קולו מצייר עוד מהמלודיות המתוקות שלו. הכינורות חוזרים ב-"Mirrorball" הסוגר את האלבום ומתפקד בתור השיא הבלדי, ה-"This Is A Low" של האלבום החדש, עם נגיעות גיטרה שמעבירות תמונות של כריס אייזק והלנה כריסטנסן משחקים בנבזיות על חוף אמריקאי בקליפ של "Wicked Game".

בלר תמיד ניסו לגוון, שטו על זרמי נהר התמזה, פלשו למחוזות רוקיסטיים גסים יותר, ספגו אלקטרוניקה חשוכה והכניסו בסופו של דבר גם כמה מטעמים אתניים (תודות לאלברן וסקרנותו הבלתי נגמרת בענייני מוזיקת עולם). אם "Think Tank" מ-2003 היה ניסיון של אלברן לחבר בין הפופ של הלהקה למרוקו, כאן נעשתה אותה עבודה רק עם מקום אחר. אלא שההשפעות ההונג-קונגיות המינוריות על השירים ב-"The Magic Whip" מעידות על דלילות ברצון לחדש. בלר לא חזרו הפעם בשביל לגוון, אלא כדי לבדוק מה הם יכולים ליצור ביחד אחרי שלל טיפולים פסיכולוגיים שעברו במשותף, והובילו לסולחה רצינית על הבמה ובאולפן.

התוצאה של מערכת היחסים הסבוכה הסתכמה כאמור במשקל נורמלי, לא מתעלה על וגם לא נופלת מהאיכות של פעם. "The Magic Whip" הוא אלבום פופ כיפי ומלודי במינונים נכונים המזכירים טיפה מן העבר, אך לא מנסים להתחבב על הקהל כבר מהאזנה ראשונה. סביר להניח שהשירים יוכלו להחזיק את הקהל על הרגליים בהופעות, אפילו יגרמו להם להזיל דמעה או שתיים, אבל בעידן שבו תשומת הלב יכולה לעבור בקלות מאלבום אחד לאחר, קשה לחשוב שאחד מהשירים יעבור את מבחן הנצח בתוך אוזניים של אנשים שלא העריכו את הלהקה, או את אלברן, עד עכשיו.

עד לפוסט הבא,

חן

פוסט יומולדת – עשרת האלבומים הגדולים של דיימון אלברן על-פי מדד הוניג

דיימון אלברן חוגג היום 47 שנים על פני האדמה, גיל נטול אקזוטיות בערכו, ודווקא בגלל זה החלטתי לעשות לו מחווה קטנה ולהקדיש לו חלק מהבלוג ביום זה. בקריירה של כמעט 30 שנה (אוי אדושיים), הספיק אלברן להקים כארבע להקות, להוליד ז'אנר בריטי יחד עם ברט אנדרסון, ג'ארוויס קוקר והתקשורת הבריטית, לעשות ברוגז עם חבר טוב וממושקף, לכבוש את אמריקה עם היפ-פופ מחוצף, לנסוע לאפריקה, לעשן את אפריקה, לעשות מוזיקה עם אפריקה, לחבר את אפריקה עם מוזיקה מערבית, לחבר את תרבות הערב עם תרבות מערב, לכתוב שתי אופרות, להשלים עם החבר הטוב בקאמבק מרגש, לשתף פעולה עם אמנים מכל העולם ושן הזהב עוד נטויה. בכל הדרך הארוכה הזו, אלברן הוכיח שהוא יותר מפרצוף יפה, שמאחורי העיניים הכחולות ומתחת לשורשי השיער הבלונדיני מתחבא מוח שאוהב את הסיפוקים שלו מוזיקליים, ולב שמעבד את אותם תמריצים לצלילים שיתחברו לעוד לבבות של מליונים ברחבי העולם. לפני שהוא מוציא אלבום עם להקת האם שלו, (עוד קצת יותר מחודש, יום אחרי היומולדת שלי, גורל!) אני מציגה בפניכם את עשרת האלבומים האהובים עליי ביותר עליהם הוא היה אחראי.

10. Damon Albarn – Dr. Dee

סיפורו של ג'ון די, שהיה ליועץ של המלכה אליזבת' הראשונה במאה ה-16 ונחשב למתמטיקאי ופילוסוף בזמנים שבהם אסטרולוגיה וכישופים נחשבו למדע מן המניין, וניסה לפתור את התעלומה שקוראים לה בן אדם באמונה שמתמטיקה יכולה להסביר את הכל. אלברן, מי שמדע מדויק הוא לא הצד החזק שלו, כתב את המוזיקה והמילים, התחבר לגותיות הקסומה של התקופה דרך לחנים שנשמעים קלאסיים ומילות מלנכוליה ששייקספיר ומרלו היו יכולים להיות גאים בהן. אופרה מודרנית שמספרת על היסטוריה של בריטניה מנקודת מבט של מי שצפה בה מהצד, מאחורי הקלעים. דיימון היה ותמיד יהיה מאוהב בבריטניה כמו אבא מבקר ודואג.

9. Gorillaz – Gorillaz

אהבתי את האלבום הזה לפני שידעתי ממש מה זה בלר ומי זה דיימון. לפני שהיה לי מה להגיד לגבי תרבות הפופ, אחרי שכבר גיבשתי לי כיוון על נתיב שמתרחק מלהקות הבנים שמילאו את חדרי בפוסטרים שלהם עם ורד אדום ורומנטי ביד. הגורילאז המצוירים היו שם בשביל לחבר לי את מה שהיה פעם עם משהו רענן יותר: במקום ורדים קיטשיים היו אנימציות גסות, במקום פופ שמבוסס על תבניות הכרתי פופ שלוקח את עצמו ברצינות, ובו-זמנית מבין שהקסם הוא לאזן אותו עם צחוק וגיחוכים. עם כל תרבות הפופ, היפ-הופ, רוק וכל המערב, אלברן קרץ למקומות שפחות שומעים ברדיו המיינסטרימי ועל הדרך גם יצר את אחד השירים היפים ביותר עם טאץ' קובני של איברהים פרר מהבואנה ויסטה קלאב – "Latin Simone".

8. Blur – Modern Life is Rubbish

החיים הם חרא, והבריט-פופ בא לחגוג את כל זה. מול הסצינה האמריקאית שלבשה בעיקר פלאנל והשמיעה בקול חצי צורם את זעקת החצ'קונים של בני הנוער מסביב לעולם, בריט-פופ בא באותה מטרה רק עם גישה אחרת. מצד אחד הגראנג' ארוך השיער והעמוק, מצד שני הבריט-פופ הציני שמביט מנקודת מבט קלילה יותר על המודרנה הצרכנית. אדי ודר שר על ג'רמי שלא מבינים אותו וצעק את הכאב שלו, דיימון סיפר על קולין וג'וליאן, האחד איש שחולם על עבודה ממשלתית משעממת, השני איש מן היישוב, ללא שמץ דרמה, מלא רוח נעורים. כאן גם נכנס החבר הממושקף, מר גראהם קוקסון, להראות שהרוק שלו והפופ של דיימון הם אחד השילובים הכי טובים שקרו בעולם המוזיקה העולמי: ריפים של אחד, הדמיון הקליל של השני, ביחד עם עוד אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי הם בלר שאת חותמם התחילו להטביע עם אלבום זה.

7. Gorillaz – Demon Days

האלבום הראשון של הגורילאז היה אקלקטי, דיימון לקח ממגוון של כלים, תרבויות וז'אנרים וכיווץ את כולם לכדי אלבום אחד. האלבום השני בסדרת הגורילות הוא יותר אחיד, הקצב חצוי בין החלקלקות של ההיפ-הופ והכיף הפופי בשירים, ולכן לא פלא שהוא האלבום שהצליח לכבוש את העולם הכי מהר. יחד עם "Feel Good Inc." (הסינגל המצליח ביותר שלהם) הנפיק האלבום להיטים נוספים כמו "Dare", "Dirty Harry" (שהושתת על קצב שאלברן כתב לשיר מעולה לא פחות בשם "People") ו-"Kids with Guns". אחרי המתקפה הזו של 11\9 הוציא אלברן אלבום שכולו מבוסס על המורשת האנטי-מלחמתית שהנחיל לו סבו, וכתב על אהבה שבאה כנגד כלי הנשק, האסקפיזם והפחד.

6. Blur – Think Tank

אם ב-11\9 עסקינן, הפוליטיקה של דיימון לא נפסקה באלבום אחד, אלא המשיכה הלאה לאלבומים אחרים שבהם ניסה אלברן להטמיע במאזיניו את חוסר ההיגיון בהתנהלות העולם המערבי מול העולם ה"פחות מפותח" (מרכאות באות לרמז כי אף אחד לא יודע מה זה). ההבדל בין פוליטיקה רגילה לפוליטיקה של מר אלברן היא שזו שלו מתבססת על מלודיות יפהפיות שממלאות את נשמות המאזינים והרדיו בניחוחות ורודים של עתיד טוב יותר. "Out of Time" הוא ההמנון של אלברן, האיזון בין האזרח המודאג לאמן שמנסה להסתכל על הכל מסביב ולחשוב מה יכול לשפר את המצב. במוזיקה הוא שילב את הכלים המזוהים עם העולם המוסלמי כדי להראות לכולנו שהעולם הוא אחד וכולנו חיים עליו. בלעדי החבר הממושקף, דיימון הנחית את אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי במחוזות יותר זרים, ובאלבום הזה המשיך בחפירות המוזיקליות במוזיקת העולם ומצא יופי בחזרה מונוטונית על צלילים לא רגילים כמו החריקות ב"Gene by Gene" או קולות הקלידים של "White Noise" בעל המונולוג העוקצני שלו. "להיות בריטי זה לא לשנוא, זה להיגעל, כולנו מגעילים" – אאוץ'.

5. Damon Albarn – Everyday Robots

האלבום היה מועמד לפרס המרקורי הנחשב, הוא כבש לבבות של אלפי ישראלים שבחרו בו לאלבום השנה במצעד השנתי של "הקצה", הוא קצר ביקורות טובות פחות או יותר, והכל בגלל שדיימון אלברן פתח חלון קטן ונתן למאזיניו לראות מה מתחבא מאחורי המסכה העקשנית שלו. אז מה מסתבר? שמאחורי המסכה הזו מתחבא בחור רגיש ביותר, עדיין מתעקש להשתמש במילים עמומות ואוניברסליות כדי לחבר את הצרות שלו עם אילו של אחרים, אבל ללא חשש להיות פגיע. אלבום שכולו סיפור מסע של דיימון מהמאקרו אל המיקרו האישי שלו מבלי לתת יותר מדי פרטים, והתוצאה היא שירים כמו "Hostiles", "The Selfish Giant" ו-"Photographs" שמציגים צד עדין יותר. האמן עשוי מרגש, לא יעזור כמה הוא ינסה להסתיר את זה.

4,Mali Music – Mali Music

בסרט הדוקומנטרי שכל מעריץ בלר כבר יודע בעל-פה, "No Distance Left to Run", אמר אלברן שהמסעות שלו לאפריקה הבהירו לו עד כמה קטן מקומו בעולם ושהאי הבריטי שהוא כל כך אוהב הוא "רק אי קטן". בריטניה נשארה בלב בעוד אלברן נסע לו כדי לגלות ולהתאהב בסגנונות מוזיקה של מקומות אחרים ויצר את האלבום הזה. הוא פותח אותו עם מנגינה נוגעת עם קולו, אך האלבום כולו ממשיך עם קולות זרים שבאים ממאלי והוא נותן את הכבוד של המוזיקה המקומית למקומיים, לכלים שנולדו במקום, השפה והקצב. הוא עשה את העבודה הקשה, כל מה שיש למאזינ/ה לעשות הוא להיות פתוח/ה למשהו אחר ולא מוכר.

3. Gorillaz – Plastic Beach

שיא הפופ של מר אלברן. הוא ייתן לסנופ דוג לשיר, מנגינות אתניות מסלסלות יפתחו עוד קטע ראפ של באשי וקאנו, אבל בסופו של דבר הכל יסתכם בפופ מתוק יותר מאיימי פולר. האלבום הראשון בא ככוח נגד עולם הפופ המסחרי והסלבריטאי, השני יצא נגד רוע ומלחמה, ו"חוף פלסטי" מבקש שנשמור על הסביבה ועל הטבע. כזה הוא אלברן, נלחם למען עולם יותר טוב – פחות תעשייתי, יותר טבעי, עם חיילים כמו לו ריד (ז"ל), בובי וומק (לו דיימון הפיק אלבום שנתיים אחר כך, ז"ל), גריף ריס ׁ(חיות סופר פרוותיות), מיק ג'ונס, פול סימונון (הקלאש) ומוס דף בקטע קצב ממכר בקוד מורס. יחד עם האנימציה של ג'יימי היולט יצר אלברן אוטופיה ויזואלית ואודיטורית שלא קיבלה מספיק כבוד מהעולם ולכן מקבלת פה מקום שלישי. חוץ מזה יש את שיר הנושא שאליו אני מכורה כבר חמש שנים.

2. Blur – 13 + Parklife

אף אחד לא יגרום לי לבחור בין השניים כי מדובר בשני אלבומים שמשלימים שני צדדים מאוד חזקים בי – הצד ה"13" מלא העצבים, הדיכאון, הפחד והטכנולוגיה והצד ה"Parklife" שאוהב לצחוק, להרהר, לחקות ולרקוד עד שהאלכוהול מתנדף ואני נשארת רק עם כאבי גב ושרירי רגליים תפוסים. שני האלבומים ליוו אותי את אותה כברת דרך ומסמלים גם את השיא של שיתוף הפעולה בין אלברן לבין חברו הממושקף, קוקסון. כשהם עצובים הם נוטים יותר לגיטרות הנוגות של קוקסון, וכששמח וציני הם קופצים עם הפופ של אלברן. "Trimm Trabb" הוא שיר לחושך, "Parklife" הוא לאור, "1992" הוא לרחמים העצמיים, "Bank Holiday" הוא לכשאף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותי קופצת וצוחקת. ביחד, כדברי טום קרוז ורנה זלווגר, הם משלימים אחד את השני ותומכים בי בכל מצב רוח נתון.

1. The Good, the Bad and the Queen – S/T

מהר אני מקלידה לפני שאני מתחרטת שלא שמתי את בלר פה במקום הראשון. קודם כל יש לאלבום הזה ערך סנטימנטלי אדיר מאחר והוא הכיר לי את מר אלברן, זה האלבום שגרם לי להסתקרן לגבי הקריירה המוזיקלית שלו ולגלות את אחת הלהקות החשובות לי ביותר (בלר). מעבר לרגשניות ולמרגשיות, מעבר לפול סימונון (הקלאש), סיימון טונג (הורב, גורילאז) וטוני אלן (מתופף העל הניגרי), זה אלבום שהוא כל כולו מנוצח על-ידיו רבות הרבדים והכישרונות של אלברן. הוא לגמרי מאוהב באנגליה ומודאג לגבי לונדון והמערב האבוד. פה אפשר למצוא את השיא הלירי של אלברן: "Everyone's a submarine looking for a dream far away" (מתוך השיר היפהפה "Nature Springs") וגם את החיבור המושלם בין אפוקליפסה מפחידה למוזיקה נגישה, בין פחד של גיטרות גועשות לקלידים קופצניים, בין רעשי המלחמה לבין היופי שהמוזיקה והמילים יכולים להוסיף לה ובו-זמנית גם לנסות לחסל אותה.

אז מה אאחל למר אלברן? שרק ימשיך ליצור ושיום אחד יחדור לו למוח שחרם זה דבר נוגד לכל האהבה שאותה הוא רוצה להנחיל בכולנו. קקה. יום הולדת שמייח!

חג שמייח! חן.

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

השיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

זו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

מאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

אני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

אפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

אחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

קוד לא מזוהה – על החדש של דיימון אלברן

דיימון אלברן, בדמותו התקשורתית, העדיף תמיד להסתתר מאחורי וילון שחור. דרך חורים על הבד, הוא סיפר על מציאות לונדונית, מחלות חברתיות או סתם חוויות כלליות. אם מסתכלים על הקריירה שלו, בלר היו המרד נגד השלטון האמריקאי (או הבריטי-דמוי-אמריקאי) על המצעדים, גורילאז היוו מקום נוח לדיימון לכתוב פופ מאחורי מסך שהציג דמויות מצויירות, הטוב הרע והמלכה היה שיר הלל והרס לאנגליה, ועוד שלל הפרויקטים שלו תמיד סללו דרך יותר להסתכל החוצה על כולם מאשר הוא על עצמו. באלבום החדש, "Everyday Robots", התגלתה למאזינים עוד ספרה בתוך הקוד שאמור לפתוח את המנעול שהוא דיימון אלברן. אבל נראה כי גם אם מישהו יגלה את הקוד השלם, עדיין המנעול ייפתח רק עד החצי, תיבת פנדורה לא תיפתח גם אחרי עשרים שנה של קריירה מוזיקלית.

שיר הנושא הזכיר לי meme שפעם ראיתי, חבורה של אנשים עוברים את הכביש וראשיהם עמוק בתוך הסמארטפונים ומעל כיתוב שמזהיר על תחיית המתים. אלברן, שלא במפתיע, מסתכל באור שלילי על המהפכות הטכנולוגיות שמתרחשות במרווח של ימים, והופך את כולנו בשיר אחד למכאנים יותר, קרים, חסרי כל רגש. הכינור שחוזר על עצמו, ולקח לי זמן להתרגל אליו, מתאר במעגליות את מה שהשיר מנסה להסביר – כולנו רובוטים, מאותחלים, מוגדרים ומתוכנתים לעשות את אותו הדבר, משתילים לנו שבבים של אחווה כשבעצם כל אחד לעצמו, לבד. "Hostiles" ממשיך לנגוע בפצע האנושי ומרמז על הגישה החדשה של אלברן למוזיקה באלבום הזה. "Lonely Press Play" אומר את המילים שכל אחד ששם את החיים ברקע למוזיקה יכול להזדהות איתו. כאן הוא נותן נופך יותר אישי, כשהוא עובר בין גוף שני לגוף ראשון. "מר טמבו" שנכתב על חוויות שלו באפריקה, מזכירים שיר ילדות, או אולי פסקול לסרט ילדים.

את השירים הנ"ל מסיים אלברן עם "Parakeet" שגם חוגג את הילדותיות שמבצבצת בזמר, למרות גילו, ומשם הכל נהיה מתון ומה שאנחנו מגדירים בוגר יותר – יותר חשוף, מבין, רגוע. אני לא הכרתי את דיימון אלברן ככה אף פעם, ולכן אני בוחרת לחגוג את האלבום הזה. מ"The Selfish Giant" (בו הרומנטיקה חוגגת) ועד סוף האלבום, אלברן שם את הילד הקטן בחוץ ומשאיר את הצד המתנסה שלו, כשהוא משחק עם  צלילים לא קשורים בין מילה אחת לאחרת, אבל נותן גם לקמטים לדבר. ב-"Hollow Ponds" משתף הזמר בחוויות שלו מהילדות, ב-"Photographs" (האהוב עליי כרגע) טימות'י לירי והמודעות מקבלים שיר שלם שמדבר על מודעות אחרת, מבוססת ככל הנראה על אלאסדי. "Heavy Seas of Love", בו השתתף גם בריאן אינו, נותן סיומת אופטימית ומתוקה. בשלמותו, האלבום הוא כס המבוגר ממנו מביט אלברן על מה שהוא היה פעם – על סיפורים וחוויות שעיצבו את הבן אדם, ולאו דווקא את המוזיקאי. הנוסטלגיה שלו נוגה, המקצבים איטיים ומצטרפים לאקורדים עצובים על פסנתר או פריטות עדינות על הגיטרה, נגיעות מיתרים מאוד מוכרות מפרויקט "הטוב, הרע והמלכה".

בגיל 46, דיימון אלברן בחר סוף סוף להפסיק להסתתר מאחורי שיתופי פעולה, והסכים להניח לכישרון שלו לעמוד בפני עצמו. קולו עדיין משתבח עם השנים, המלודיות כהרגלן בקודש נגישות, אך הרבה יותר צנועות. אם גראהם קוקסון היה פה, אני מניחה שהאווירה השקטה הייתה נשרטת על ידי כמה דיסטורשנים. אבל למה להכניס לפה את החבר הממושקף מלהקת האם, כשזה ברור שאלברן יכול לבד, עובדה שמעריציו בטח ידעו כבר הרבה זמן. אולי הגיע הזמן שגם אחרים שלא השקיעו מספיק זמן ברפרטואר המכובד של הזמר ייווכחו לדעת. ככל שאני מקשיבה לאלבום הזה יותר, אני מבחינה יותר בגדולה שלו, ולא מופתעת לגלות שעוד מבקרים חושבים כמוני. אחרי האופרה, הבלט ופלי מה"רד הוט צ'ילי פפרז", נעים להכיר אותך אלברן, גם אם קצת.

בעוד בק ואלבואו הפריחו בי אוויר רומנטי, אלברן הוריד אותי לקרקע.

עכשיו אני מחפשת משהו לרחף איתו,

חן.

 

לקבל קסם ולאהוב לנצח – על ההופעה של בלר בפסטיבל פרימוורה 2013

אז הנה הקדמה למי שלא יודע ממה אני עשויה – מצעדים. ואם במצעדים עסקינן אז יש לי חמישייה של אמנים שאותם אני הכי אוהבת ובגלל זה אני הכי רוצה לראות אותם בהופעה חיה: בוב דילן מכווץ יחד עם הביטלס, טראוויס, בלר, אינטרפול וסיגור רוס. ארבעה מתוך החמישייה השישייתית כבר הגשמתי.

אז ביום שבלר הודיעו על סיבוב הופעות בינלאומי, החלטתי שזה הזמן לתפוס את ההזדמנות ולא לראות בטעות את אואזיס (שההופעה שלהם ב2009 הייתה כיפית כן?). חשבתי שנשבעתי לעצמי שלא אחזור לעוד אירוע שכזה אחרי חוויית רדינג, אבל השלמתי עם העובדה שאת הלהקה אראה רק במסגרת פסטיבל. ענייני כסף שיגעו לי את הצורה, אך לא נתתי לזה לעצור אותי – כי את בלר שפספסתי כבר ארבע שנים הגיע הזמן לראות בהופעה חיה. את הציפייה עיטרתי עם מצעד שירים אהובים (שאפרסם ברשומה נפרדת פה), כשכל שיר טמן בתוכו זיכרונות מתוקים מהעבר וחוסר סבלנות כלפי העתיד לבוא. הם היו גולת הכותרת שלי לפסטיבל פרימוורה השנה, וככה הם נשארו גם אחר כך. יצא לי ארוך, ועדיין אני מרגישה שכמה פרטים התפספסו, כנראה שאצטרך ספר שלם בשביל זה.

אז בואו נתחיל עם קצת אפקטים אודיטוריים (נא ללחוץ פליי לפסקה הבאה):

ביום החזרה מברצלונה, לאחר טיסה קצרה אך מעיקה בה גיליתי את הצדדים הגמישים בי, וספרתי שש תנוחות שונות לשינה לא נוחה על גבי כיסא, הגעתי לבית הוריי. לקח לי זמן להתאקלם, מלמלתי לאימא שלי (שכבר הייתה ערנית לקראתי בשעה שבע בבוקר) על קורותיי בברצלונה בימים האחרונים. התחלתי איפהשהו בעיר, הגעתי לפסטיבל, וחזרתי חלילה. פתאום נזכרתי שהורדתי תמונות של ההופעה של בלר לפלאפון והראיתי לה בלי שהיא תבין בכלל על מה מדובר. "אה, ראית אותם?" היא שאלה אותי. עניתי לה שכן, והבנתי שנחתתי בארץ. הגיע הזמן לישון. קול ניסוי הצופרים לא הצליח להעיר אותי משינה מחוקה מחלומות חוץ מאחד. התת-מודע לא שידר לי תמונות אלא צליל אחד ומיוחד של קהל מתלהב וגועש, אשר התחיל חלש והתחזק כל שנייה שהייתי קרובה להתעורר וכשפקחתי את עיניי התקרה המשיכה להדהד לי את ההמולה והרעש. רק כשקמתי והסתכלתי מבעד לחלון אל עבר הרחוב השקט, הקולות השתתקו והשגרה חזרה לשעה, עד שהבטתי בידיי והבחנתי בצמידים של פסטיבל פרימוורה, ומאז הדמעות לא עוזבות אותי. רציתי להתחיל את הסיקור שלי עם רשמים כלליים אך החוויה הזו של בלר בהופעה הייתה כל כך חזקה, שאותה אני בוחרת לכתוב קודם כל על הנייר הוירטואלי שלכם.

יום שישי ה24.05.2013 היה יום של חששות ולחצים, הרגשתי עצמי מכווצת בעודי מהלכת יחד עם חברתי הטובה האהובה (בלשון המעטה) איילת ברחובות ברצלונה בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש כולו לאחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. אם שכחתם איך קוראים להם, אז בלר. אחרי יום ולילה מפרכים של פסטיבל, החלטנו ביום שישי להגיע מוקדם למתחם, לא לפני שנשתה את כוס הסטארבקס השגרתית שלנו. עשינו עצמנו מטיילות ומתיירות, כשבפנים כל מה שחשבתי עליו הוא ההופעה. הגענו למתחם ולפנינו התיישבו טור מצפים כמונו, מכל מיני ארצות, לבושים בדגלי אנגליה בתור גלימות, צעיפים או סתם בתור טלאים על הז'קט. הפסימיות פרחה לי בלב באותו היום, במיוחד עם כל המכשולים בדרך, כל סרט אדום שחסם את הדרך כיווץ אותי עוד יותר אל הקרקע. כשהגיע הזמן לרוץ, הכובד עצר ממני להתקדם. ובכל זאת מפעם לפעם צעקתי "אמא'לה" בדרך דוברת הספרדית אל עבר במת "הייניקן" שם בלר היו מיועדים להופיע באחד וחצי בבוקר שלמחרת. בארבע נפתחו שערי המתחם, בארבע וחצי נפתחה הדרך לבמה, ורק בעשרה לשש, לאחר מרד מעריצים צעירים אשר קרעו את הסרטים – פתחתי בריצה יחד עם המורדים לכיוון הבמה. אולי זה הספר הכבד שסחבתי איתי למקרים של שעמום, ואולי זו הייתה אותה פסימיות, אך צעדיי הכבדים לא אפשרו לי להתקדם הרבה. זו הייתה איילת שפתחה בריצה המרשימה שראיתי בחיי ותפסה לנו מקום בשורה הראשונה, צד ימין, איפה שעתיד יהיה לעמוד אלכס ג'יימס, בסיסט הלהקה, במלוא הדר שלא ידעתי עוד את ערכו.

קורט וייל ריגש, ג'אנגו ג'אנגו חיממו אותנו בתוך הכפור של ברצלונה, ג'יזס ומרי צ'יין גם היו שם, והאסימון נח לו אי שם באיזורים העליוניים של התודעה שלי. האירוע התקרב, וניסיתי להסביר לעצמי מה עומד לקרות עם מחשבות על גורילה מצויירת, פילים ורודים ו-13 שירי נשמה, אך זה לא נקלט. האנשים מסביבנו השתנו מדי פעם, אך השורה הראשונה נשארה איתנה ומגובשת. אפילו פגשתי חברת פייסבוק איתה חלקתי את האהבה הזו במשך חמש שנים. כולם באו במטרה אחת – לראות, ליהנות ולאצור את הרגע הזה עד כמה שיותר עמוק בלב. פיתחנו חברות רגעית עם הזוג לידינו שבתמורה לאמינמים שלנו, כיבדו אותנו בדובוני גומי. לאחר שג'יזס ומרי צ'יין ירדו, נותרה רק שעה וחצי לחלום הגדול לעלות על הבמה ולהעיף אותי. אם בהופעות קודמות היה מקום לשבת ולהישען קצת לפני כל השיגעון, הפעם הלחץ האדיר לא איפשר לנו אפילו להתכופף לתיקים שלנו. זהו, היה אפשר לנשום, ולספור את הזמן בלי להסתכל על השעון.

באחד ורבע עלתה להקה בשם "The Wedding Present" עם שירים מקוריים שלה שניחנו בקסם הראשוני של בלר, ואפשרו לגוף לנוע קצת מצד לצד ולהרגיע את העצבים שאיימו להשתלט. באחד וחצי בדיוק הזמן עצר מלכת. היקום הפך מקביל, והקהל היה לקולקטיב מגובש של חיות שצועקות לדיימון, גראהם, אלכס ודייב לעלות לבמה כש"Theme From Retro" התנגן ברקע. וזה קרה – הארבעה שלא הפסקתי לשבח, להלל, לפאר ולקלס עלו – אלכס מולי השתחווה, לקח שאכטה צפויה מהסיגריה וכמו בובת שעווה חלקה ויפה התייצב עם גיטרת הבס שלו. באותו עולם מקביל של "Girls and Boys", "Popscene", ו-"There's No Other Way" איבדתי את דעתי, שכחתי מה ומי מאחוריי, כל מה שזכרתי הם הרגליים הקופצות והמילים שצרחתי בקולי קולות. דיימון אלברן, הגיבור המוזיקלי שחי אצלי במילים ופוסטים, הופיע מולי – ניסיתי להזכיר לעצמי את זה מדי פעם. אבל מרוב אדרנלין כל מה שיכולתי לעשות זה ליהנות מהמחזה שכלל השפרצות מים מצד אלברן וגלגולים לאחורה תוך כדי קריעות וקריאות גיטרה מהצד של קוקסון, ואני באתי ממקום שאינו אני – עד שהגיע "Trimm Trabb".

דיימון אלברן נולד לבמה, למוזיקה ובשיר הזה הוא נולד להוציא ממני שדים שהציקו לי. כמו ציפור חופשייה, הוא פיזז לו על הבמה מצד לצד לפי הקצב, לפעמים רק עם התופים, לפעמים זה היה הוא בקולו שעשה את הקצב ואני הייתי מהופנטת. ככל שהשיר התחזק, ידעתי שטקס הוצאת הדיבוק עומד להגיע, שינסתי מותניים, וכשדיימון כבר היה ב"I sleep alone" השלישי לא ויתרתי לעצמי – כשהגיעה הצעקה, צעקתי יחד איתו. הרמתי את גופי קצת מעל הגדר, התכופפתי ונתתי את כל כולי – זעקתי חזק לכמה שניות, השוק יצא החוצה ומה שנותרה בפנים היא רק הנשמה. ומה קורה כשהנשמה נותרת לבדה ומגיע שיר כמו "Caramel"? הלב נהיה כבד, ולמרות כוח המשיכה הוא מנסה להגיע למעלה, הגרון מחזיק אותו במקום ובדרך עקיפה הלב מרגיש דרך הדמעות. ככה ראיתי את כל שאר ההופעה – דיימון וגראהם שחו להם בתוך דמעות שלא הפסיקו לצאת וקיבלו ממני את החיוכים הכי רחבים שלי. איילת הייתה צריכה להתמודד עם היד המוחצת שלי שסירבה להתנתק מהחוויה.

השיר התחיל עם הגיטרה של קוקסון, כמה תווים שחזרו על עצמם בלופ, איילת ניסתה להעיר את תשומת ליבי למתרחש ואז ירד לי האסימון לגמרי. זה גראהם קוקסון מולי, והנה שם, במרכז הבמה, על קלידים קטנים, מר דיימון אלברן. השבתי לאיילת עם מחיצת יד, שחס וחלילה לא אאבד אחיזתי במציאות שמתרחשת מולי. "חייב למצוא קסם" אלברן שר, כשניצוצות של כישוף אפפו את הבמה באותו רגע. ידעתי שלמרות כל ההפסקות שלי עם בלר, מעכשיו האהבה היא לנצח. כשהגיע הזמן ל"Coffee and TV", קידם קוקסון את פני הקהל עם "היי" חטוף ומתוק, דיימון לא הפסיק לעשות פרצופים לחבריו ולפלרטט קצת עם הזמר הממושקף. "Tender" היה שם בשביל שהקהל יוכל לשחזר את אותו רגע שריגש את דיימון בגלסטונברי ב-2009 והביא אותו להישבר עד כדי התייפחות. ב"Country House" אלברן ירד לקהל, שר לכל הצדדים וחילק חיוכים. המעריצות דאגו שהחריץ שלו יבצבץ מאזור המכנסיים וזכינו ליהנות מיותר אלברן ממה שחשבנו. "Parklife" היה מצחיק, עם דיימון שמרוב חוסר נשימה לא היה יכול לסיים את הבית הראשון ופשוט נשכב על הרצפה, טען עצמו וקם עוד פעם כדי לרוץ מקצה אחד של הבמה לשני. החוויה הזו של לדקלם עם עוד אנשים את המונולוגים של השיר הייתה מדהימה. "End of a Century" הרגיע את העניינים מספיק בשביל ש"This is a Low" יקפיץ את המופע לשיא רגשי חדש. דיימון נעמד, שיחק את המילים, וכשהגיע הזמן לפזמון הוציא הכל ישר מהלב החוצה, הרגשתי את את זה. אוח… הדמעות לא מפסיקות גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה.

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

זהו, הלהקה ירדה פעם ראשונה מהבמה והייתה אולי איזה שנייה לנשום לפני שכל הקהל שר ללהקה את "Oh my baby" של "Tender" כדי שיחזרו מהר. ולמה שלא ישובו עם כל האהבה שהציתה את כל המתחם? דיימון תפס את מקומו בשנית על הקלידים, הפעם לצידי דייב ראונטרי המתופף והבנתי סוף סוף את התפאורה. מתחת לתמונה של הWestway הלהקה ניגנה את (כמה מתאים) "Under the Westway", עם הלחן האלברני הטיפוסי, עם תופים שהשמיעו קולם עד למרחקים. ב-"For Tomorrow" נראה לי שדיימון הבחין בי ובממטרה שלא הצלחתי לסגור מהעיניים וחייך אליי, מי יודע, אולי זה נכון. השיר התנגן בביצוע איטי יותר מהגירסה הרגילה, מה שאיפשר לדיימון לבצע אותו ברגוע יותר ולהפגין את היכולת הקולית שעם השנים רק משתבחת אצלו. הכינורות שהתחילו את "The Universal" עשו ממני נוזל, כך שב"Song 2" שסגר את ההופעה השתוללתי עם הקהל, וה-"וו-הו!" שלי היה יבבני במיוחד. ידעתי שזה יהיה השיר האחרון ונתתי את כולי לחוויה. כשהגיע הזמן שלהם להיפרד, ולנופף לשלום (ובמקרה של קוקסון "ביי" חטוף ושימת משקפיים), הייתי בהיי מוחלט. הממטרה עדיין השפריצה מדי פעם, ולא הפסקתי למלמל לאיילת כמה אני מאושרת. החלום הגדול התגשם והוא היה הכי מתוק שאפשר. העיניים נהיו כבדות, המוח על מצב ניוטרל והלב חזר לאט למקומו הרגיל. ההופעה עברה לי כל כך מהר, אך לא הצטערתי על אף שנייה שעברה – לקחתי הכל פנימה, וגם כשאני מוציאה עכשיו הכל, אני משתדלת לא לשחרר יותר מדי- להשאיר לעצמי עוד מהשמחה הטהורה הזו לה גרמו ארבעת המופלאים.

איילת ואני ריחפנו כל הדרך אל במת הפרימוורה, שם חיכו לנו דה נייף עם הופעה מהפנטת שהייתה יכולה להיות כל כך טובה אם רק היו לנו רגליים כדי לעמוד עליהן. באמצע ההופעה המשכנו לרחף לכיוון אזור דוכני האוכל אחרי יום שלם שכלל דיאטה מצומצמת של אמינמז כחולים וכמה דובוני גומי. באחד הדוכנים הציעו מנה בשם "בלר" – המבורגר טבעוני עשוי מחומוס – והחלטנו שזה זמן טוב לטעום איך זה כשאוכלים את המוזיקה שלהם. היה… טעים. הדרך חזרה מהפסטיבל באותו יום הייתה כרוכה בהרבה סבלנות, תורים ארוכים ועבים של אנשים הציפו את תחנת המטרו אבל לא הרגשתי אף טיפה של עצבים. הייתי, וכנראה שגם עכשיו אני עדיין מרחפת לי בעולם המקביל שיצרו לי בלר באותו לילה- מקום של אושר, אנרגיות וחלומות גדולים שמתגשמים.
לא יכולתי לבקש לי מקום יותר מושלם בשביל החוויה הזו- הקהל, גם כשהוא דחף, היה מדהים. כולנו היינו שם ביחד, בלי הרבה מהומות, צרחנו את המילים, נופפנו לחברי הלהקה ורקדנו. האווירה הייתה האולטימטיבית, השורה הייתה ראשונה, והייתה לי איילת שחלמה יחד איתי כל הזמן הזה ובהופעה תמכה בי. וגם הספיקה לצלם את התמונה הבאה:

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

במשך חמש שנים פינטזתי, קינאתי, אהבתי ופיזזתי בלר. במשך חמש שנים לא הפסקתי לרצות עוד. לכל אחד יש את הגיבורים שלו, ולי יש שניים – דיימון אלברן וגראהם קוקסון. הם לא צריכים חלוקים מיוחדים בשביל להראות עד כמה נסיוניים הם, אולי ז'קטים אופנתיים. הם לא צריכים את ההמון בשביל להמשיך לאהוב את מה שהם עושים, ובכל זאת הם מושכים אליהם כל כך הרבה אהבה. הם עשו את מה שהם רצו, ועל הבמה בפרימוורה לא היו להם מעצורים. לי בקהל של פרימוורה לא היו הכלים לעכל את מה שהלך שם, זה כנראה ייקח זמן. אנשים אומרים לי שרואים שלא נחתתי עדיין, ואני מסרבת להרפות, למה לי אם זה עושה לי כל כך טוב?

בנימה זו את הפוסט אסיים עם ציטוט מאחד הספרים האהובים עליי ביותר, "מר ורטיגו", של פול אוסטר. לא ניחנתי ביכולות ספרותיות דגולות כאלה, וזה נראה לי מתאר בערך את מה שאני מרגישה כל פעם שיש לי בלר ברקע. אני מבטיחה לתת סיקור כללי של הפסטיבל, כי ראיתי עוד להקות ששווה לציין, אבל אם להתחיל – אז קודם כל עם בלר.

"לא נשארו לי דמעות עוד – רק נשיפות יבשות, שנוקות, מאסף של שיהוקים ונשימות צרובות, חסרות אוויר. לבסוף שקטתי, שכבתי כמעט בלי נוע, ואט-אט התפשטה בי תחושה של שלווה, קרנה מבין שריריי וניגרה אל קצות האצבעות של ידיי ורגליי. לא נותרו עוד לא מחשבות בראשי ולא רגשות בלבי. הייתי נטול משקל בכל גופי, צף על גל רוגע של לא-כלום, מנותק ואדיש לחלוטין לעולם הסובב אותי. ואז עשיתי את זה בפעם הראשונה – בלי אזהרה, בלי ידיעה קלה שבקלות שזה עומד לקרות. לאט חשתי שגופי מתרומם מהרצפה. התנועה הייתה כל כך רכה ומעודנת, שרק אחרי שפקחתי את עיניי הבנתי שידיי ורגליי לא נוגעות אלא באוויר"

עד הפוסט הבא,
רק אושר,
חן