מרחפים במקום – על האלבום החדש של טראוויס

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

עטיפת האלבום המדובר

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

אזהרה: "ביקורת" אלבום זה נכתבה על ידי מעריצה ומעריכה, ובכדי להמחיש לכם עד כמה, הרי לכם דוגמה. ואז תהיה גם "ביקורת", מבטיחה.

מי הם טראוויס בשבילי? קחו את יוסיין בולט, האיש המהיר בעולם, נכון לאליפות העולם באתלטיקה שהתרחשה עד לפני שלושה ימים. הבחור התחיל את הקריירה שלו על אש "קטנה" של מדליית כסף, ולאחר מכן כבר הסעיר איצטדיונים עם שיאים עולמיים ואולימפיים ששבר בריצות של 100, 200 ו400 מטר שליחים. באליפות העולם השנה בולט עדיין מלך על המסלול. למרות שהגיל והמאמץ לקחו ממנו את היכולת להגיע לזמני שיא, ולמרות שהגיעו רצים חדשים-ישנים שהתאמנו לא מעט בשביל להגיע למהירות שלו, הוא דאג שמתחריו ייראו בעיקר את הגב שלו בכל מקצה. כאלה הם טראוויס בשבילי, הלהקה שכל שאר ההרכבים האהובים רואים מאחור במירוץ לכיוון, איך לא, הלב שלי. יש לטראוויס את הוותק, את הנחישות, ולמרות שכוחם בעולם הפופ גווע ונמוג, הם עדיין שם מקדימה, מציצים מדי פעם לבדוק אם חברים כמו אינטרפול או אלבואו מתקרבים לאיים על הטייטל. האיום היה קיים אחרי האלבום השישי שלהם "Ode to J. Smith", אבל עכשיו הם יכולים להיות בטוחים שמדליית הזהב עדיין מובטחת להם.

ביום ש"Where you Stand" הודלף לרשת, מיהרו בלוגי מוזיקה רבים לקרוא לאלבום משעמם, שזה הגיוני, הרי טראוויס אף פעם לא עשו משהו כדי לאתגר את האוזן. כמה טענו שמדובר באותן מילים בנאליות שכולנו מכירים, שפראן הילי ניחן בקול יפה, אבל העליות והירידות באוקטבות נהיו צפויות. בעולם של Keane ו-Snow Patrol, נראה שטראוויס הם סך הכל ממשיכים את ממשיכיהם, ואלבום כמו "Where you Stand" הוא עוד תזכורת שהרוק רך ומלטף, אך כבר לא מעניין את האוזן המכורה לריגושים. בתור סניגורית לא-רשמית מטעם הלהקה, אני מרשה לעצמי להתנגד בתוקף לכל טענה שניתנה פה.

האלבום הזה מקבע את טראוויס באטמוספירה הבלתי נראית שנמצאת בין הפופ הנמרח לאינדי הקל שבקלים. אטמוספירה של מתיקות ילדותית, תמימות טהורה מהולה בפסנתרים וגיטרות ידועות מראש. מספיק להקשיב ל"Mother" הפותח כדי להבין מה צפוי בהמשך, ובכל זאת כשהילי עולה לאוקטבות הגבוהות, (בין אם הן צפויות או לא), מי שנפל ברשתם פעם, גם ייפול היום, ועוד איך. ספרתי חמש פעמים בהם החזה שלי התנפח עד כדי כאב במעבר שבין השיר הפותח ל"Moving", שהיה עד ההקשבה לאלבום בשלמותו רק עוד סינגל סטנדרטי. "Reminder" מתחיל בשריקות מוכרות, אבל פריטות הפולק הקלילות והכינורות של הפזמון מאפילים על כל הערה בנאלית על בנאליות בעומקה של הלהקה. סיום השיר מזכיר מאוד את אותם ימים יפים של להקה נעלמת. ואז זה מגיע, השיא של השיאים, הסינגל הכל-כך טראוויסי, השיר המושלם לשנה זו מבחינתי – "Where you Stand". חברי הלהקה העידו שבזמן ההקלטה של שיר הנושא, הם היו צריכים לצאת מהאולפן כאשר הילי שר, כי זה פשוט היה מרגש מדי. ההקרבה של הדובר יכלה להעלות גיחוך בלי ההגשה היפהפייה של הילי. בחייכם, אם לא להקשיב לאלבום, אז לפחות לשיר הזה.

יוסיין בולט היווה מטפורה לאהדה שלי לטראוויס, ועכשיו גם לאלבום עצמו, שמאותו שיא לא מצליח להתעלות עליו. "Warning Sign" מקסים, "Another Guy" המונוטוני בכל זאת משאיר אחריו פירורים של סוכריות מתוקות בסופו, "A Different Room" הוא השיר שכמעט נוגע בהילתו של הסינגל המנצח, ואני לא יכולה שלא לחזור על עצמי ולהודות על קולו המלאכי של פראן הילי שתר בגבהים שונים, לפעמים לוחץ על הגז, לפעמים מאט, ותמיד בעוצמה המתאימה. כיאה לכל אלבום של הלהקה, לקראת הסוף העניינים נרגעים יותר מוזיקלית, ולמרות שזה מרגיש כאילו האיברים הפנימיים מתרפים, יש עוד רגעי כמעט-שיא שמגיעים עם "Boxes" עטור המטפורות. "The Big Screen" הצנוע, סוגר את האלבום עם פסנתר ופראן הילי שעדיין מביא אותי לידי דמעות. המילים כמו סטירה חזקה, המלודיה מזכירה קצת את אלטון ג'ון, אבל מה אמרתי כבר פעמיים? עם קול של פראן הילי, השיר הוא אך ורק טראוויס.

אז… לא, טראוויס לא חזרו למה שהם היו. הם איבדו את זה גם בניסיון הראשון שהם עשו עם האלבום "The Boy with No Name", המלנכוליה העדינה שלהם מוכרת כבר מלהקות אחרות, המלודיות הקליטות נחרשו על ידי מיטב האמנים של היום. כל אחד חוזר על עצמו או על מישהו אחר שחזר כבר על עצמי אחר. ובכל זאת הקסם של פראן הילי, דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז לא פג. הניצוצות באוויר נוחתים על קרקע צנועה, רגליהם נטועות עמוק באדמה, והיום-יום תופס המקום של מה שהיה להם פעם: לב שבור, תקווה לטוב ופרחים בחלון. טראוויס כבר אינם מעוניינים באיצטדיונים, וכל מה שהם רוצים זה לתת למוזיקה שלהם בית חם. ב"Where you Stand" החום מתקבל משני הצדדים, האלבום הזה הוא כמו אח שמחממת היטב את האיברים הפנימיים שלנו. במקום ללטף כאבים, הם מנעימים את החוויה השגרתית, שמקבלת בשמחה כמה הפרעות בדרך. הרוק רך, הפופ חוגג, ואני נותנת בזאת לאלבום זה מדליית ארד. יחד עם "The Boy with no Name".

עד ההתרגשות הבאה,
רק אושר,

חן.

ממשיכים לנסוע – סקירת אלבומים של להקת טראוויס

בימים ההם. מימין: אנדי, פראן, דאגי וניל.

ה-19 באוגוסט הוא התאריך הרשמי ליציאת אלבומם החדש של טראוויס, הלהקה הסקוטית שיכלה להיות קולדפליי, אבל בחרה בדרך שלה – על נתיב הצניעות. על אותו כביש חד סטרי, נסעו פראן הילי, דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, הגיעו לפסגות של פופולאריות והשמעות חוזרות ונשנות ברדיו, אך לרוב העדיפו לתור דווקא את העמקים הרגועים של עולם המוזיקה. כשמסביבם ירוק ידידותי, הם שחררו מהאגזוז שובל עשן צבעוני של מלודיות בניחוח של ג'ורג' האריסון, יו2 ורדיוהד, ונדדו מדי פעם באיזורים פחות מוכרים להם, ולא שכחו לעצור כמה פעמים בדרך, הרי יש לבבות של מעריצים שצריך להחנות בהם. אחד מאותם לבבות הוא זה שלי, שכבר 12 שנים פועם את הלהקה הזו. מאז שאני זוכרת את עצמי מאלילה מוזיקה, היו החבר'ה הסקוטים יחד איתי, הם אלה שחיברו אותי אליה מלכתחילה, ועד היום הם קולעים אותה היישר למרכז הרגש שלי. אז השתמשתי באלבום החדש בתור תירוץ כדי לסכם לכם קריירה מתוקה, עדינה וכמו שציינתי – צנועה.

אלבום ראשון: Good Feeling

1997. הבריטפופ דעך, בלר חיפשו את עצמם במקום את האי הבריטי, אואזיס הוציאו את מה שטוענים בתור האלבום החלש ביותר שלהם (Be Here Now), ומה שנותר הן השאריות, הלהקות שקמו בעקבות התופעה. גם טראוויס היו מאלה שניסו לתחזק תקופה שהתמוגגה, והוציאו אלבום בכורה שכולו מחווה לימים ההם. Good Feeling הוא אלבום של המנוני אצטדיונים עם לחנים פשוטים וסאונד דחוס בתור מרתף בגלזגו. היום יש בשביל זה להקות כמו The Kooks, או The View, מיחזור של מיחזור. בכל זאת יש את שלישיית הסיום של האלבום הזה, בלדות שמגלות את המקום האמיתי ביותר ממנו מגיעים טראוויס וזה מהלב, מאהבה ומבדידות.

רגעים חזקים: "More Than Us" ו-"Falling Down" מוכיחים שפצעים לא חייבים להיות מסובכים ועמוקים בשביל לכאוב. "U16 Girls" הוא אחד מהשירים הכי כיפיים שלהם.

אלבום שני: The Man Who

מי לא מכיר את "Why Does it Always Rain on Me?", הלהיט שפראן הילי חב לחוויותיו בארצנו הקטנטונת והביא את הלהקה לשיא הפופולאריות שלה עד היום? לפני שנכנסתי לתוך עולם האהבה למוזיקה, לא נתתי לשיר הזה להשפיע הרבה, גם אם הוא נכנס מאוזן אחת, בתומו הוא מצא את דרך היציאה מהאוזן השנייה. דווקא "Turn" היה זה שתפס אותי, בהתחלה ציפיתי לראות את הקליפ בMTV, אחר כך הבנתי שזה לא פראן הילי ושכיבות השמיכה שלו שהחזירו אותי, אלא השיר. הרבה מחשיבים את האלבום הזה לתמצית הטראוויס, מה שמייחד אותם מלהקות אחרות באותה תקופה, ואני מסכימה עם זה. בעזרתו של נייג'ל גודריץ', מי שעזר גם לבק ורדיוהד למלא את האלבומים שלהם בצלילים מעבר לגיטרות המובנות מאליהן, עזר לטראוויס ליצור אלבום מגובש, עם גיטרות עדינות שבמקום להקפיץ, עכשיו הן מלטפות ונסחפות כמו גלים לכל חוף שרק יחפוץ. אם האלבום הראשון שלהם היה מקבץ של שירי פופ, הפעם טראוויס פנו לכיוון עגמומי יותר, האטו את הקצב, הלכו על בטוח עם לחנים קליטים, ודיברו על הפשוט שעוטף את חיי היום יום של כל אחד.

רגעים חזקים: אני ממש רוצה להגיד שכולו, כדי להיכנס לאלבום הזה צריך להתחיל מ"Writing to Reach You" ולתת להמשך לזרום. אבל אם צריך עוד קטליזטור אז יש גם את "Slide Show" הסוגר, וכמובן "Turn".

אלבום שלישי: The Invisible Band

אני אוהבת להצהיר, ואני עומדת מאחורי הכרזה זו זמן רב – The Invisible Band הוא האלבום האהוב עליי ביותר. יש לי פרפרים בבטן שנדלקים רק כאשר "Sing" מתנגן ומסמל את תחילתו, רפלקסים מותנים של גרון שנחנק מ"Dear Diary" ו-"Afterglow", ודמעות שבוחרות לצאת להן באופן אקראי בעת האזנה לאלבום הזה. זו היצירה שאני זוכרת באופן הכי ברור את הפעם הראשונה שהקשבתי לה, באמת הקשבתי לה, מהתחלה ועד הסוף, ובעיקר את החשק העז שהיא הכניסה בי מאז – להמשיך ולגלות עוד צדדים יפים שחיכו לי בעולם המקסים של המוזיקה. כאן פראן הילי נע במילותיו בין הבדידות המצמררת לבין האופטימיות שמאז הוא זרע בתוך האלבומים של הלהקה. גם פה גודריץ' היה ממונה על הפקה, וגם כאן מורגש הטאץ' הייחודי לו, כאשר בין הפריטות הרכות של דאנלופ אפשר לשמוע גם כלים אחרים, צלילים שממלאים את החלל השקט באווירה חולמנית. פה פראן הילי נתן לקולו את הכבוד המגיע לו וסילסל אותו בין אוקטבות, למעלה, למטה ומסביב מספיק בשביל להדק את האחיזה שלו בשיר, ואיך אפשר שלא, גם בי. אלבום אחד הוליד לי ארבעה אחים, שאת הרגישות שלי עטפו בפריטות גיטרה מחבקות, רכות, מבינות ובמילים שעד היום מנחמות.

רגעים חזקים: כמו The Man Who, זו יצירה שיש לשמוע מהתחלה ועד הסוף, אבל לחסרי הסבלנות אמליץ להקשיב לשלישיית הסוף. ביניהם אפשר למצוא את "Indefinitely" שעד היום מגדיר אותי, וכולל בתוכו את אחת השורות האהובות עליי ביותר: “Time exists, but just on your wrists so don’t panic” ואת "The Humpty Dumpty Love Song" שהוא אחד מהשיאים המרגשים בקריירה של טראוויס.

אלבום רביעי: Twelve Memories

העולם אחרי מתקפת ה11 בספטמבר היה שחור יותר. הביקורות הפוליטיות במוזיקה הגיחו מכל מיני חזיתות, ביניהן גם הבריטית, וגם טראוויס עמדו בשורות שמחאו נגד המלחמה בעירק והתנהלות המדינה שלהם לאחר המתקפה. התקופה הטעונה הזו קיבלה עוד שחור לאחר שניל, מתופף הלהקה, עבר תאונה ולא היה ברור אם ישרוד אותה או לא. כך נוצר Twelve Memories, שילוב של המאקרו עם המיקרו, אך פראן הילי דבק באור שמתגנב בחורי המנהרה החשוכה, ולא נמנע מלצבוע בורוד את העטיפה האפורה של האלבום. מבחינה מוזיקלית, טראוויס דבקו במלודיות פשוטות וקליטות, אך הסאונד גס יותר יחסית להם, והמשי כבר לא נעים כמו אז.

רגעים חזקים: “Re-Offender” שמדבר על חוויותיו של הילי בתור ילד מוכה, השיר הראשון ששמעתי את הגיטרה בוכה יחד עם הסולן. "Love will Come Through" המוכר, "Happy to Hang Around" הכואב ו-"Some Sad Song", השיר המתחבא בסוף האלבום, רק פראן הילי, פסנתר, ועצבות שהשתלטה על התודעה המערבית אחרי היום הנורא.

אלבום חמישי: The Boy with no Name

פעם שלישית במקרה של טראוויס היא גלידה של שני כדורים – האחד בטעם מיוחד, מן וניל עם עוגיות אוריאו, או פבלובה. הכדור השני סטנדרטי, טעם אחיד, פשוט, מוכר אך מוערך. גודריץ' שב להתארח באולפן של הרביעייה הסקוטית ומה שיוצא הוא עצם משלימה לטרילוגיית הטראוויס הטיפוסיים. מאחורי הפריטות המוכרות והלחנים שכבר לא מפתיעים ביופיים, הוסיף הפעם גודריץ' קולות רקע חולמניים, קסילופון, וגם כינורות. השירים נשמעים כאילו כבר שמענו אותם פעם, ובכל זאת משהו עובד, משהו עוקץ ויוצא דבש. טראוויס עזבו את המיקרו האינטימי והפעם הפכו את המשפחה שלהם למוזיקה, התינוקות החדשים למשפחות הילי, פיין, דאנלופ ופרימרוז זכו בשירי ערש מקסימים פרי מוחות אביהם.

רגעים חזקים: יש פה את "Closer", השיר הפותח "3 Times and You Lose" הוא מהטובים ביותר שלהם לדעתי ו-“Out in Space”, המושלם לנסיעות ליליות, בהנחה שאתם עירניים מספיק! נשמע כמו בי-סייד של The Invisible Band.

אלבום שישי: Ode to J. Smith

כמה התעצבנתי והתעצבתי על האלבום הזה, ביכיתי את השפעתם של טראוויס על עולמי וזלזלתי בחבר'ה שסך הכל ביקשו לסיים את החוזה שלהם עם חברת התקליטים ולנצל את ההזדמנות להשתנות. הם שינו, נהיו יותר כבדים (שוב, יחסית לחומרים הקודמים שלהם), אולי גם הם היו מעוצבנים ועצבוביים. ובכל זאת, האלבום מתעלה על האלבום הראשון עם שירים כמו “Chinese Blues”, "Something Anything" ו-"Broken Mirror" שאני מחשיבה בתור השיר הכי סקסי שיצא ללהקה. אולי הסקסי היחיד? בכל מקרה, שבועיים ואולי פחות זמן יתאימו ללהקות מסויימות, אך אני מקווה שטראוויס למדו שזה לא זמן מספיק כדי ליצור אלבום.

רגעים חזקים: מה שכתוב למעלה.

אלבום שביעי: Where You Stand

מה צפוי באלבום החדש? אותה גברת, אותה אדרת, אותה צניעות מוזיקלית, ואני באותה התלהבות שהייתה בכל פעם שהחבר'ה הוציאו משהו. כנראה ש-Where You Stand יסתכם עם פוסט נוסף מצידי. טראוויס השתנו במידת מה לאורך השנים, אך שמרו על קו מנחה ובטוח. אני יכולה להבין למה אנשים מעדיפים להקדיש את זמנם ללהקות אחרות, במיוחד אחרי שבנים כמו Keane ו-Snow Patrol  גדלו והתרוממו אחרי טראוויס ועשו בערך אותו הדבר. אני התביישתי לדבר עליהם כבר שנים מכל מיני סיבות שטותיות, אך הגיע הזמן לשבור שתיקה. יש יופי ייחודי בפשטות של הלהקה, בהגשה התמימה של המוזיקה ובפלסטו המקסים של פראן הילי. את שלושת הקריטריונים האלה אף אחד לא ייקח מהם, וזה קסם שתמיד ימשוך אותי חזרה אל הדרך שהם עשו ועוד יעשו מאחורי הקלעים של הרוק הרך והלא מוערך מספיק.
הסקירה הזו אינה טומנת בתוכה את כל הקריירה של הרביעייה. יש סינגלים שיצאו כחלק מאוסף, יש ביסיידים, יש אלבומי סולו, יש בוטלגים של הופעות, אבל למה לעייף? רק אסכם בשיר מבטיח מהאלבום שיבהיר שהזמן נראה לא רק על פרק כף היד, אך באמת אין סיבה להיכנס לפאניקה.

עד אז,
שיהיה המשך סופ"ש נפלא ושבוע טוב,
חן.