תמיד אל אותה ילדות נשכחת – על ההופעה של סיגור רוס בטולוז, צרפת

~*~*~*~*~*~*~*~

~*~*~*~*~*~*~*~

בטיסה מבריסל (בלגיה) לטולוז (צרפת) ישבתי ליד החלון. הוצאתי את הנגן מהתיק הכבד ושמתי את "Takk" של סיגור רוס, הרי מוזיקה כזו נועדה להישמע בעת ריחוף. דילגתי על כמה שירים כדי להתחיל את המסע באוויר עם "Hoppípolla", אולי המנגינה הכי מפורסמת של הלהקה. כאשר הבטתי אל מחוץ לחלון לכיוון היבשה, הבחנתי באלומת אור, תוצר של קרני השמש שהתנגשו עם המטוס, אלומה שנסעה ישר, יחד איתי. כאשר האלומה התחככה במקור מים, האור חזר אליי וסינוור. עם "Hoppípolla" ברקע, האלומה סינוורה אותי אט אט לפי קצב השיר, והרגשתי עצמי נוסקת מעלה אל אטמוספרות אחרות, פירות דמיוני, אשר נקטפו תווים תווים על ידי יונסי בירגיסון וחבריו. האלומה המשיכה ללוות אותי בטיסה, לפעמים בקצב ולפעמים לא, וכשהעברתי אחורה ל-"Glósóli", היא הפכה צבעונית ורק הדיילת שדיברה הצליחה להסיח את דעתי מהחוויה כשדיווחה שהנחיתה עתידה לבוא בקרוב. צליל הגלוקנשפיל בשיר הזיז את שרירי הזיכרון אחורה לזמנים של כדורים צבעוניים והתרוצצות חסרת מאס ילדית בבית של ההורים. הדמעות הגיעו, לא לדאוג, הילדה הקטנה זכתה לנשום קצת.

הנחיתה לא הייתה קלה, היום הראשון בעיר הזרה לא היה קל, ותסבוכת איימה על חוויית ההופעה של סיגור רוס שחיכתה לנו יומיים אחר כך. אותה ילדה קטנה נטמעה עמוק בתור שמיכת צמר, אבל כמו שאמרתי: אין צורך לדאוג. ביומיים הראשונים טולוז נראתה כמו עיר אירופאית סטנדרטית, כיכר עירייה רחבה ומלאת אנשים, בתים המזכירים ימים קדומים של אירופה וחנויות בתחתיתם המזכירים כל מקום אפשרי בעולם, כולל את ישראל. הגברים הצרפתים היו יפים, הגברות מרשימות, התיירים היו מעטים והקניות היו רבות. אנגלית הם לא יודעים שם, אבל לעזור תמיד שמחים. כאשר אני מנסה להיזכר בימים האלה, הכל נראה לי מטושטש, כי היום השלישי – היום של ההופעה של סיגור רוס מחק לי אותם (מזל שיש מצלמה).
ה-12 לספטמבר, יום ההופעה, לא היה רגיל – אחרי יומיים שטופי שמש התעוררנו פנינה ואני לשמיים אפורים, כאילו בישרו על בואם של האיסלנדים. הסתובבנו מעט בעיר, קנינו לנו מקדונלדס, נחנו במלון ויצאנו די מוקדם לכיוון המועדון בו התקיימה ההופעה, ביקיני שמו, לא פחות ולא יותר. לאחר נסיעה קצרה במטרו, גילינו כי המועדון ממוקם בפרבר מחוץ לעיר, מקום שנמצא ליד תעלות מידי אשר חוצות גם את טולוז, אך ציביליזציה כמעט ולא הייתה שם.

מועדון הביקיני, מימין אפשר לראות את הכניסה

ארבע שעות לפני המופע ישבנו מחוץ לביקיני יחד עם חבורה של בנות בעלות מראה פריקי, איש מבוגר אשר נשען על דלת הכניסה והתבודד לו עם אוזניות ועוד חבורה של בני נוער צרפתים אשר היו מורכבים מכוסיות, חבר של אחת מהן, היפסטר ופושטק (שזכה לחזור מההופעה עם מפרט וקרן). סטודנט אמריקאי שנסע במיוחד מהעיר בורדו כדי להשיג כרטיס להופעה סיפר לנו על חוויותיו מקואצ'לה האחרון, עיניו נצנצו כאשר דיבר על M83, ידיי החזיקו עצמן מלחנוק אותו כשאמר ככה סתם שגם רדיוהד היו שם. בחלוף שעה כבר הפכנו לחבורה של מעריצים אשר חיכו ביחד, חלקם לכרטיס, וחלקם להופעה. השומרים החלו לגדר אותנו, ונאלצנו להמשיך לחכות בעמידה, פנינה ואני עמדנו ראשונות יחד עם מר מתבודד ודאגנו לחסום מכולם את התענוג של להיכנס ראשונים. את המצלמה השומר בכניסה לקח לי והוביל אותה לשמירת חפצים. פנינה החכימה ולא אמרה כלום על שלה. בסופו של דבר הבנו, כי עם או בלי מצלמה, זה לא באמת משנה. תמונות פנינה לא צילמה, והצדק איתה, הופעה ראשונה של סיגור רוס רואים ולא מצלמים, אי אפשר לפספס ולו רגע אחד. רצנו ישירות לבמה, תפסנו מקום בשורה הראשונה ומאז לא זזנו. מי צריך פיפי כשהאף של יונסי מחכה לך בפינה?

בשעה שמונה בדיוק עלה BLANCK MASS, בחור אשר עטה על עצמו מעיל צבאי רחב ותסרוקת לא מובנת, והתמקם על הבמה מאחורי שולחן עם מחשב וכמה גאדג'טים מצדדיו. בלי ברכת שלום, החל הבחור בעבודתו ותיכנת לתוך האוזניים של הקהל מוזיקה מונוטונית שגרמה ללב שלי לזעוק לעלייתם של האיסלנדים לבמה. לא העזתי להסתכל על השעון במהלך ההופעה כדי לא לספור את זמן הסבל, וכשהוא ירד עם מחוות נשיקה התכופפתי לשבת, גם כי כבר הגב כאב וגם כדי שלא תמצא הנשיקה את דרכה אל אחת הלחיים שלי (והוא נראה דווקא די טוב). בעוד אנשי הצוות סידרו את הבמה, ישבתי עם פנינה ונשענתי על הגדר, הצצתי מבין חורים לראות מה הם מעוללים, וההתרגשות החלה להתעצם כשעשו בדיקה לגיטרה של יונסי. כאשר ירדו מן הבמה, קמנו לגלות במה מכוסה שטיחים פרסיים אדומים וביתיים ואת המיקרופון של יונסי שני מטרים ממנו. כל מה שנשאר זה רק שהלהקה תעלה.

והם עלו. בצעדים קלילים עלו לאחורי הבמה להקה של שלישיית כלי נשיפה ושלישיית כלי מיתר, שני חבר'ה שעזרו על הקלידים והגיטרות ובמדים של חיל החלומות עלו יונסי בירגיסון, גיאורג הולם ואורי פאל דיראסון. אורי עמד עם הפנים אל הקהל, יונסי עם הגב, כל אחד על גלוקנשפיל משלו, גיאורג אחז בקרן של כינור שעמדה לנגן על אחת המצילות של התופים. "Í Gær" החל בנגינה קלילה על הגלוקנשפילים, ואני עדיין לא הבנתי מה מתחולל לי מול העיניים. לאחר הפתיחה השקטה של השיר תפס כל אחד את מקומו: אורי על התופים, גיאורג על הבס ויונסי על הגיטרה יחד עם הקרן המפורסמת. מכה חזקה של אורי על התופים הספיקה והכל התבהר לי, הדיסטורשנים שהגיעו ישר לאחר מכן היו מלווים בדמעות ההתרגשות שלי ופניי היו ממוקדות בסולן, שהיה כל כך קרוב אליי. כאשר "Vaka" הגיע, לחשתי לאוזנה של פנינה בתדהמה שזה השיר ששמענו באותו יום בבוקר. השיר הפותח מהאלבום הכי אהוב עליי פתח לי סוגריים חדשים, מעכשיו הכל יהיה בעולם אחר: הרחק מהביקיני, הרחק מצרפת ומכל מה שאני מכירה. "Ný batterí" הצליח להרגיע אותי כמעט, אבל הטפטוף בהתחלת "Svefn-G-Englar" החזיר את הלב למקומו הראוי. הנוסטלגיה בעטה, האחיזה בפנינה התחזקה ואותה ילדה קטנה שפעם ראתה את "ונילה סקיי" בגלל טום קרוז שמחה על היום בו זכתה להכיר יקום הרבה יותר יפה אשר מימיו זורמים לצלילי קול הפלסט היפהפה של יונסי (תודה לקמרון קרואו כבר אמרתי?). לא הצלחתי להסיט את מבטי ממר בירגיסון, לא הפסקתי להביט אל תוך עיניו אשר הציצו מדי פעם לקהל וגם בהו, היצור אותו אני מחשיבה כיצור היפה בעולם הוכח ככזה גם בחיים האמיתיים. העוצמה בה הוא שר, הגוף שהשתחווה לגיטרה ונתן לה את כל מה שהוא יכול עם הקרן והרגש שאפף את כל כולו היו חווייתיים מספיק בשביל למלא אותי. כאשר הגיעו זמנן של קריאות ה"tjú" האחרונות המוכרות מן השיר, הרים יונסי את הגיטרה, הצמיד אותה לפניו ושר אליה. את מה שיצא משם אי אפשר לתאר. אחד השירים האהובים עליי ביותר נגמר, אבל אין סוף בארץ לעולם לא.

ב"Sæglópur" העברתי את מבטי לגיאורג וגיליתי נסיך על בס, אמנם לא לבן, אבל בדמיון שלי הוא היה כזה, אביר מקועקע קלות שלא הפסיק לחייך לחבריו ללהקה וגם לעצום עיניים כאשר השיר הרגיש לו כך. ב"Viðrar Vel Til Loftárása" כבר לא נשאר לי מה לבכות, תהיתי כיצד תועבר רצועה של עשר דקות על הבמה, אבל הזמן לא נכח באותו ערב. כמו בטיסה, כמו בציפייה כולה להופעה הזו, הכל ריחף. כאשר הלהקה הפסיקה לנגן באמצע השיר, הכל עמד מלכת, חוץ מצרפתי שניסה להרוג את הרגע ולא הצליח. כאשר הלהקה עמדה דומם על הבמה, שום דבר לא זז, השלושה היו שם, עיניהם עצומות וממשיכות כך עד שהגיע הזמן לחזור לנגן. "Hoppípolla" סימן שינוי אווירה, וברגע שהחלה המנגינה המפורסמת, והקהל הריע במחיאות כפיים, הרים יונסי את מבטו לקהל המתלהב ופירגן בחיוך ילדי ומקסים. כך גם גיאורג ואורי. פתאום קיבל היצור מן החלומות הצבעוניים שלי פנים אנושיות, והשתתף איתנו בשמחה הגדולה. פנינה צעקה את מילות השיר, אותן מילים ששרה לי גם במשמרת לפני כמה שנים, בה שמענו את "Takk" ביחד וצחקנו על איך איסלנדית נכנסה לפה של שתינו. כאשר הגיע "Með blóðnasir", הרים יונסי את ידיו והזמין את כולם לשיר יחד איתו ועם חבריו על הבמה. הנגינה לוותה בחיוכים רבים, משחקי של מבטי עיניים בין אורי וגיאורג ולפעמים בין השירים העבירו ביניהם חברי הלהקה בדיחות, אפשר היה לדעת לפי החיוכים שהרעיפו אחד כלפי השני.

"Olsen Olsen" הגיע, השיר לו פנינה ציפתה, והיא הדריכה אותי על מי להסתכל. זה התחיל עם גיאורג על הבס, המשיך עם אורי, חשב שיסתיים עם יונסי אבל הייתה חלילנית מקסימה באמצע ששבתה אותי. את "Festival" לא זיהיתי בכלל, אבל הביצוע היה נפלא, ואז הגיע "Varúð" מתוך האלבום החדש. גיאורג עבר לנגן על קלידים, אורי הלך אל אחורי הקלעים ויונסי החל לשיר. כאשר הגיע זמן הפזמון וקריאת שם השיר, מועדון הביקיני שחה בתוך מים צהובים, הילדה הקטנה צללה אל הלווייתנים, הדולפינים ובנות הים הקטנות – הכנריות שעמדו מאחורה ועזרו לאווירה החלומית כשליוו בשירתן. כשהלהקה כולה הצטרפה, הגוף שלי שחה פנימה. מה שנשאר בחוץ הייתה רק אותה ילדה. את "Hafsól" התחיל גיאורג עם הקשת מקל תיפוף על הבס שלו, וגיליתי שיר יפהפה. בלי להניד עפעף בסיום השיר, ירדה הלהקה מהבמה. הקהל שעד עכשיו רובו היה שרוי בשקט מחא כפיים וקרא ללהקה לחזור. כאשר הלהקה שבה, השאגות של הקהל התעצמו אף יותר. על המסכים מאחורה התנוססה תמונת העטיפה של האלבום האחרון, והספינה החלה את השיט שלה על השמיים עם "Ekki Múkk", יונסי שר בעיניים עצומות ומאחוריו גיאורג עצם גם את עיניו, כאילו גם הוא שט יחד עם הקהל באוויר. את המילים לשיר הזה דווקא שרתי, את הפה הסתרתי כדי לא לעשות מעצמי צחוק לפני הלהקה. חן הקטנה נזכרה באגדות של דיסני עליה גדלה, וב"Glósóli" זכתה לאותה נשימה שחוותה גם בטיסה בעקבותיה של אלומת האור הצבעונית. מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל שבו, והחיוך לא מש מהפרצוף. "Popplagið" הגיע, וידעתי שזהו סגור הסוגריים של ההופעה, אבל הגוף לא נתן לידיעה הזו להוריד מערך השיר, ואפילו ענטזתי מעט בסביבות סיום השיר. עוד פעם, בלי להניד עפעפון, ירדה הלהקה מהבמה. הקהל שב לשאוג ולמחוא כפיים, וקיוויתי לעוד איזה הדרן. מאחורי הקלעים יצאה הלהקה כולה לקוד קידה ולמחוא כפיים חזרה. כאשר יצא יונסי, אסף מכתב מאחד המעריצים מהשורה הראשונה, קיפל, ושם אצלו בכיס. לאחר השתחוות הריע יונסי בהתלהבות חזרה לקהל. מולי עמד צבא צבעוני של תלבושות, כלים ותפאורה אשר עמד להיסגר בפנינו, אבל דאג שלא נצא בלי חיוך על פנינו.

בדרך החוצה עצר אותנו אותו סטודנט אמריקאי, רוב שמו, עיניו מנצנצות כאשר סיפר לנו שהצליח להשיג כרטיס. צמד ספרדים שהיו איתו השיגו לנו טרמפ חזרה לטולוז עם שלושה צרפתים: אודרי הנהגת, אדוארד השיכור ואחיו שסיפר לנו על מסעותיו מסביב לעולם. כאשר שאלו אותנו מאיפה אנחנו והודינו באשמה, צעקו לנו החברים בהתלהבות "אסף אבידן!" ולא הפסיקו לשבח אותו. הנה הוכחה שעולם המושתת על אמנות ולא פוליטיקה יכול לחיות בשלום בינו לבין עצמו. בצחוק הם גילו לנו על הטבע הלא סימפטי של הרחוב בו שהינו, והרגיעו אותנו באומרם שהם יקפיצו אותנו למלון עצמו. אחרי שסיכמנו שנשלם להם תשלום סמלי על הנסיעה, אודרי סירבה לקבל כל כסף ונפרדנו משלושה חבר'ה מקסימים ומאושרים. אל החדר עלינו משולבות ידיים, פתחתי את המחברת וכתבתי את רשימת השירים שהיו בהופעה, הסוגריים נפרצו והילדה התייפחה. היא הבינה שעליה לרדת בקרוב מן הסולם אותם בנו לה שלישיית האיסלנדים, ולחזור לקרקע מציאותית ועבשה. היא רצתה להיאחז במעקה הספינה המעופפת של "Valtari", להפליג אל מחוזות נוספים יחד עם יונסי, לשאת את גיאורג לנסיך ולשבת עם אורי לכמה דרינקים (הילדה הקטנה היא חוקית בכל המדינות). היא רצתה עוד הופעה, היא לא שבעה, הקיבה המוזיקלית הייתה רק רבע מלאה, ולא רצתה להרפות מתחושת הריחוף. ההופעה שחררה לי את הילדה הקטנה הזו, אותה אחת שנוטה להיות אכזרית מדי פעם, אך נותרת תמימה וזכה, כמו המוזיקה של סיגור רוס. יונסי, היצור מן האגדות, מי שפנינה קוראת לו פיטר פן, הטיס את הצינית והאחראית שבי והזכיר לי על היופי שהוא יצר וגם אני יכולה ליצור אם רק ארצה, אמנם לא ברמות סיגורוסיות – אף פעם לא ניסיתי לכתוב עם קרן של כינור על הנייר.

הימים שלאחר ההופעה היו שונים. טולוז נראתה אחרת, פנינה ואני נתנו לחורף לעטוף אותנו והסכמנו לזרום עם העיר בשקט, לא טיילנו ולא סימנו "וי" על כל מקום. יום אחד עברנו ליד הנהר הגדול בעיר ופשוט ישבנו שם, קראנו ספר, צילמנו מלא וספגנו את האוויר הצרפתי. היומיים שלאחר מכן הם אלה שגורמים לי היום להתגעגע למקום. הם והברמן הבריטי המתוק מאחד הפאבים בהם ישבנו. החזרה לארץ הייתה מלאה במחשבות של "מה מכאן?" וחן הקטנה רצתה רק לחזור לאותו חדר מלון באותו לילה ולהתייפח. לחבק את השמיכה חזק חזק ולא לקום יותר. חלמתי על "Heysátan" ו"Njósnavélin" (השיר מהסצינה האחרונה מ"ונילה סקיי"), שניים מהשירים האהובים עליי של הלהקה שלא נוגנו אז בהופעה חיה ורציתי עוד. באיסלנד, בשוויץ, בישראל, לא היה איכפת לי. רק רציתי עוד. אני כולי תקווה שיהיה מי שיביא אותם לארץ, חשבתי על כל מי שאני מכירה ואוהד את הלהקה, כמה מגיע להם, כמו כמה וכמה צרפתים שהעידו שזו לא ההופעה הראשונה שהם רואים של הלהקה, גם לחוות את ההופעה הכי יפה שראיתי בחיי. תמיד זה נגמר בהצהרות כאלה מצידי, אבל אין מילת תואר יותר מתאימה מאשר היפה ביותר, כמו יונסי. הוא וצבא הילדים לקחו אותי לאותו צוק מהקליפ של "Glosoli" וגרמו לי לרחף, הרגשתי כמו וולט מ"מר ורטיגו", שאחרי רגע של ייאוש טוטאלי, עם ראשו טמון עמוק ברצפה, מצא את הדרך סוף סוף לעוף כמה סנטימטרים מעל. ומשום מה נורית גלרון שרה לי עכשיו ברקע את המילים:

"כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת."

מה עוד?

~*~*~*~*~*~*~*

אף לא תמונה אחת צולמה על ידי, לעוד תמונות של הצלמים המוכשרים אפשר להסתכל באתרים הבאים:
התמונה הראשונה נלקחה מפרופיל של JROM: אפשר להיכנס פה
התמונה השנייה נלקחה מהמצלמה של yours truly.
התמונה השלישית נלקחה מהאתר של המועדון עצמו: אפשר להיכנס פה
התמונה הרביעית נלקחה מפרופיל של Nguyen Marc: אפשר להיכנס פה

פרולוג למתרגשת

כל שנה זה כמעט אותו הדבר. הגשם הראשון בבית, אני בחדר שלי, קולות הטפטוף על החלון ואני רוח שמנשבת היישר לכיוון המערכת ושמה את אלבום הסוגריים של סי(ג)ור רוס. הקלידים של "VAKA", הרצועה הראשונה, מרגיעים את השרירים הקפוצים והמיטה קוראת לנוח, לשים את הראש וחוויית החורף האולטימטיבית הפרטית שלי (ועוד פנינה שאני מכירה) מתחילה. עכשיו זה הרגע לתת למוח לשנות צורה לציפור נודדת שרואה הכל מלמעלה, ויש בה הכוח לעוף לאן שרק תרצה. נופים של איסלנד מוכרת מתמונות וסיפורים מופיעות אל מול עין, בעוד הגשם מזכיר מדי פעם לאוזניים איפה הגוף הפיזי נמצא באותו רגע. הכל נהיה רך יותר, בעוד הקול של יונסי מרומם אותי גבוה יותר – היכן שהוא לא מעל חיפה, לא מעל ישראל, רק מקום דמיוני שהלהקה הזו יצרה לי בראש – כאלה שגם גדולים כמו קיטס, קולרידג' ו-וורדסוורת' היו כותבים וחולמים אותם פעם.

ביום רביעי הקרוב סיגור רוס יופיעו בעיר טולוז בצרפת. 11 חורפים לאחר הפעם הראשונה ששמעתי את "Svefn-G-Englar" בפסקול של "ונילה סקיי" (ותודה לקמרון קרואו) גם אני אהיה שם. היו כאלה שתהו איך זה שאני מעדיפה לנסוע לראות את הלהקה הזו ולוותר על הופעה של בלר באנגליה, ואף פעם לא הודיתי בכך שזהו חלום עתיק ואפילו גדול יותר. היום, לאחר מסיבת "בילוי בכוח" כושלת בערב שלפני, אני חוזרת לימי החורף האלה ונזכרת בשדות הירוקים, בתי הכפר העזובים ואני כל כך שמחה שהשבוע אוכל לנדוד לשם. ברגע שהרביעייה האיסלנדית תעלה על הבמה, אחייך, אתייפח עם העוד פנינה שאני מכירה, אהנה מהחופש הילדי שאנשים אחרים משום מה מעדיפים להדחיק אותו. הכוח היחידי שיפעל פה יהיה זה של המשיכה, שינסה איכשהו להחזיר אותי לקרקע בטוחה. בהצלחה לו עם זה.

הגוף יטוס לטולוז, הלב יגיע אף יותר רחוק, וישראל תישאר מאחורה במרחק מיילים שאי אפשר למדוד. לאנשים מסויימים אתגעגע, אבל למקום? אולי לחדר החדש שיטפטף לי בחורף הבא. בינתיים אני אתרגש לי, גם מחר, ובטח גם מחרתיים, בלי אף גוף זר או מוכר שינסה לעצור אותי. מבטיחה לחזור עם חוויות, ובתקווה גם תמונות!

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.