פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק ג': אגרופים קפוצים, שמיים נפתחים וצ'יפסים טעימים

——————————————————————————————————–

התמונות צולמו על-ידי בלוגריתכם הנאמנה חוץ משתי התמונות בסוף, של טרנט רזנור ושל פואלז, אלה צולמו ע"י אילת, תודה אילת!

———————————————————————————————————

היום השלישי והאחרון כביכול לפסטיבל הזה היווה פיצוי על היומיים הקודמים, בהם לא ממש זזנו ממקומנו, כשהכי רחוק שהגענו היה למתחם השירותים הקרוב. הלו"ז היה מוכן כמה ימים לפני כן והיום הזה הלך כמעט בדיוק כמו שתוכנן.

התחלנו עם Caveman, שאני עדיין לא מבינה איך לא מכירים אותם יותר אנשים. בבמת מרטיני שמוקמה בפארק סיטודלה, ליד שער הניצחון, ראינו את מת'יו (עם שם משפחה מסובך) והחבר'ה עושים בדיקת סאונד. ממש התרגשתי שאראה אותם אחרי שפספסתי אותם ביום הראשון, בו הם הופיעו בשתי במות שונות במתחם הפורום, אף אחת מהן לא באזור קרוב לבמה של ארקייד פייר. מכמה הופעות שלהם שראיתי ביוטיוב פחדתי קצת שהסאונד של הבמה הקטנה לא יעשה צדק עם החומר של הלהקה, אך המלודיות, התיפוף, הגיטרות שצוללות לעומקים שחבל שאחרים לא מגיעים אליהם הגיעו לאוזניי עם סאונד מושלם. אני חוזרת וממליצה בפעם המי יודע כמה – תקשיבו ללהקה הזו. בהופעה הם הציגו שיר חדש שהולך באותו קו כמו שני האלבומים הראשונים ואני לא מתנגדת כשהם עושים מוזיקת גלישה מושלמת ונגישה כל כך.

אחרי הגלשנים עלו להופיע The Twilight Sad בסט אקוסטי לכאורה – רק גיטרה חשמלית וקצת צלילי סינתסייזר שאי אפשר היה לזהות עם סולן כל כך מהפנט כמו ג'יימס גראהם. במבטא סקוטי כבד שלהפתעתי הבנתי ממנו כמעט כל מילה, יד קפוצה שמנסה לפצח את קוד הרגש והגשה איאן קרטיסית פגועה ושברירית, סט השירים של הלהקה כבש אותי לגמרי. גראהם השתדל להציג כל שיר בהומור שחור, צעק בצחוק על הסקוטים בקהל שילכו לעזאזל, התנצל על השימוש במילים גסות, ושב לשיר בעוצמה כזו, שכשהגיע הזמן של הגיטרה לנגן לבד, גראהם הלך כמה צעדים אחורה ופשוט שר אל השמיים קללות חטופות. הקהל כל-כך אהב את ההופעה, שהלהקה עלתה לעשות הדרן, דבר שלא נהוג בבמה כזו קטנה כמו במת מרטיני. אבל הקהל לא הותיר ברירה ודרש עוד שיר וקיבלנו את מבוקשנו, זכיתי להתרגש בדמעות עם עוד אוצר. גיליתי להקה שעושה מוזיקה מהמקום שאני הכי אוהבת כשהוא כן – הלב.

לאחר שגראהם וחבריו ירדו מהבמה עשינו צעדינו לכיוון המטרו שייקח אותנו חזרה למתחם הפורום האהוב, שם ציפה לנו בשורה הראשונה של במת "הייניקן" מעריץ איטלקי של ג'ונת'ן ווילסון, ובסופו של דבר גם ווילסון עצמו. מי שהיווה לי את גולת הכותרת הציפייתית לאותו יום נתן הופעה מצמררת. לשמוע את השירים שלו בלייב זו חוויה, השירה של ווילסון שלווה כמו באלבומים, הנגינה שלו לרוב מאולתרת, כמו שעשו גדולים לפניו. במקום שהוא יגמור על הגיטרה, נראה שהיא דווקא זו שעושה את זה ראשונה, עם צלילים יפהפיים שמזכירים ימי וודסטוק נושנים. מה גם ששניים מחברי הלהקה שלו, הבסיסט והמתופף, נראו כאילו הם שבו כרגע מהפגנה נגד המלחמה בווייטנאם. הגיטריסט היה העתק גמור של מיק ג'אגר בצעירותו, וגם פינק בכמה ריפים חביבים. הסטליסט היה קצר, כי הוקצבו לווילסון רק 50 דקות, אז נהננו מששה שירים ארוכים שכללו בתוכם ג'אמים שהזכירו לי ג'אז של ארט בלייקי (יש לוילסון מתופף מצוין), עם המילים של ווילסון שיום אחד הם ייטמעו בתוך תוכי, ואוכל סוף סוף להיפטר מהדבר המשעמם שנקרא פחד שאוכל אותי כל פעם. הכי חשוב – הוא ביצע את " Desert Raven",.בחיי כמה ששמחתי לשמוע את החריקות סאונד שלו בהתחלה. אני חייבת לקחת אותו לאיזו נסיעה על כביש החוף. השיר הזה בוצע, כמו כל השאר, בצורה מושלמת, נהניתי מכל שניה שהוא היה על הבמה, הייתי רוצה לראות אותו בהופעה מלאה. מאוד.

מ"הייניקן" עברנו לאזור המוכר של במת "סוני" לראות את טלוויז'ן מנגנים את "מארקי מון", אבן דרך שהשפיעה הרבה מעבר לתקופה שבה היא יצאה לאוויר העולם. פעם ראשונה שהשמיעו לי אותם, הייתי בטוחה שמדובר בלהקת פוסט-פאנק מה-2000 אבל מסתבר שהם התחילו אי שם בימי מועדון הCBGB בניו יורק. היה מרגש לראות את טום ורליין, מי שעבד עם אלילתי פטי סמית' ועוד רבים וטובים, אבל הריגוש עבר אחרי שגיליתי ארבעה חבר'ה עייפים וקצת מרוטים מעצבים אחרי שהיו להם כמה בעיות טכניות בתחילת ההופעה. הקהל היה בעיקר משועמם, השתלהב רק ב"See no Evil" ובשיר הנושא שהשאירו החבר'ה לסוף. אולי אם הייתי צופה בהופעה הזו עם קהל שהיה יותר בקטע, הייתי מרגישה יותר בתוכה מאשר מחוצה לה.

לא הצלחנו להתגבר על זכרונו הטעים של הצ'יפס שהלכנו לדוכן למנה נוספת, ואז חזרנו לתפוס מקום ל-Volcano Choir של ג'סטין ורנון, שבא לבקר יום לפני עם הנשיונל. כאשר חיכינו להופעה ישבנו ליד חבורת אנשים שכל אחד היה יפה יותר מהשני, ועוד יותר גרוע, הם היו בריטים. ביליתי את זמן ההמתנה בלבהות בהם מדברים ומחליפים מבטא יפה בין פיות יפים אפילו יותר, ואז הגיע זמנו של ורנון לעלות עם להקתו. הספיקו לי שני שירים בשביל להבין שגם בהופעה חיה לא אתחבר לפרויקט הקניה ווסט וואנאבי של ורנון. אני מעדיפה אותו עדין, גיטרת פולק ביד אחת ומשקפת הצופה על נופיה היפים של אמריקה ביד שנייה. חוץ מזה, מבמת הATP קיבלתי וייבים של הזמנה להופעה שלה ציפיתי הרבה יותר.

עזבנו את ורנון שישחק אותה כאילו ראפר על במת "סוני" והלכנו לבמת "ATP", שם עלו "Godspeed you! Black Emperor". ככל שהתקדמנו יותר לבמה הרגשתי את האישונים שלי מתרחבים ופיתחתי בפעם המי יודע כמה תסמינים של ילדה קטנה שתיכף הולכת לקבל את הסוכרייה שהבטיחו לה ההורים מהבוקר. בחצי ריחוף הלכתי עם אילת, קניתי כוס בירה, וניסינו לתפוס מקום לראות מה קורה על הבמה. היו אנשים בקהל שהתייחסו ללהקה כמו דיג'יי וניסו בכל כוחם לפזז למשמע קולות התופים, שזה קצת עיצבן אותי כי פוסט-רוק בשבילי זו קדושה, וקדושה אינה נחה תחת זרועותיהם של דייויד גואטה ואלקטרוניים משמימים אחרים. גודספיד יו! פקאצות ספרדיות, המוזיקה הזו נועדה להעלאת נשמות, לא לכיווץ טוסיקים. התעלמתי ממה שראיתי והמשכתי לתת לאוזניים שלי להנחות אותי היכן לעמוד, ומכיוון שהיה צפוף ליד הבמה, מצאנו את מקומנו על גדר איזור הנכים. קצת לא מצאתי את עצמי, כי נהניתי מכל החושים – על הבמה הוצג מסך חצי דהוי שהראה דרכים, בתים, דברים אבסטרקטים שהתחברו יחד עם המנגינות. הלהקה שלא הצלחתי לספור כמה חברים בה עלו לבמה, שלשלו לתוך האוזניים שלי מנגינות פוסט-רוק שמזכירות מקומות מדומיינים שאין בהם דופי, הטעם של הבירה היה טוב באותה סיטואציה. איך שהתמקמנו החלה הרצועה הפותחת של אלבום המופת "הרימו את אגרופיכם הרזונים כמו אנטנות השמיימה" ואז ההתרגשות הייתה בעיצומה. אפילו עכשיו כשאני שומעת את האלבום, אני זוכרת כל צליל שניגר מהבמה שם, ואת הלב שריחף למעלה ולא יכול היה לצאת, אז הוא הושיט אגרופיו לגן עדן דרך דמעות שייחלו לעלות למעלה במקום לזרום במורד הלחיים. הייתי מהופנטת, לא רציתי להרפות מהחוויה השמיימית הזו, ולצערי הייתי חייבת. הרצועה הבאה הגיעה מהאלבום האפור עם הבית (Allelujah! Don't Bend! Ascend!). עוד חצי שעה של גן עדן לאוזניים, ומבט אחד בקהל שהוריד אותי לכדור הארץ. כמו כבר מאסו ועזבו את המתחם, כנראה שקיוו למוזיקת אומצי אומצי, וקיבלו במקום משהו "קצת" יותר מתוחכם. גודספיד אינם להקה של פסטיבלים, הם צריכים אולם עם קהל שיעריך את ערכם העצום. לא נשארתי לכל ההופעה מתוך התחשבות באילת שנראתה לי כבר חולמת על טרנט רזנור וניין אינץ' ניילז, אני מקווה שזו לא ההזדמנות האחרונה שלי לחוות את ההופעה הזו, מקסימום קיבלתי שעה שלמה של המוזיקה היפה ביותר. רק היה חסר לי יונסי, אבל הוא תמיד חסר לי.

הלכנו חזרה לבמת "סוני", תפסנו מקום ליד הגדר האחורית של טבעת הזהב, ופגשנו את ניר ומור, זוג חברים של אילת ששיתף אותנו בחווית הפרימוורה שלהם שהייתה מאוד שונה משלנו. ביחד חזינו בטרנט רזנור ולהקתו מפציצים את האוזניים שלנו בשירים מהעבר ומההווה, ורזנור לא הפסיק להרטיט לי את הלמטה. סלחו לי על הגסויות כן? אבל זה פשוט ניגר לו מכל אגל זיעה שיוצא ממנו. במהלך ההופעה דיסקסתי עם אילת בנושא איזה חיה הוא מזכיר לנו. אילת הציעה דוב או נמר, אני הצעתי כלב רוטויילר, התפשרנו על אריה וסנאי (טוב, זו הייתה בדיחה של אילת). הוא לא הפסיק לשאוג, לרקוד על הבמה כאילו הוא עומד לצוד את כל הנשים שם, היו הרבה זוגות שיצאו מהטבעת באמצע ההופעה, הנחנו שזה בגלל שהגברים מרגישים מאויימים בצורה כלשהי. פעם שנייה שאני רואה את ניין אינץ' ניילז בלי להכיר ולו אלבום אחד שלהם חוץ מכמה שירים, ואני נהנית בלי קשר לחוסר ההיכרות שלי עם הלהקה. ככה זה כשיודעים לתת הופעה.

לא חשבתי שיהיה לנו את הכוח, אבל משום מה הרגליים הסכימו להגיע גם לבמת "הייניקן", שם תפסנו מקום לפואלז. התיישבנו ליד הגדר שמאחורי טבעת הזהב, שם ראינו את מי שכינינו ארצ'י, והיה גם מבין צבא ארקייד פייר ששמר לו מקום בשורה הראשונה איתנו ביום הראשון. ארצ'י לא ממש דיבר, חוץ מפעם אחת שביקש שנשמור לו על הדברים, וגם לפני ההופעה של Foals הוא העדיף לעשן בשקט. סגירת מעגל נחמדת שכזו. מהיכרותי עם נפשנו הזקנה והמתעייפת מהר, לא חשבתי שאילת ואני נישאר עד הסוף, אפילו ניר ומור לא שרדו את הכל. אך בגבורה נהנינו משואו של רוק בריטי בועט וכיפי, עם מתופף שלא בחל באמצעים, ואחד בשם יאניס, סולן הלהקה, שבתור צל"ש נתן לנו כיף כשהוא ירד לקהל. החבר'ה פינקו עם נגיעות מכל האלבומים שלהם, והקפידו שגם השירים השקטים יקבלו קצב מספיק בשביל להרים את הרגליים הכואבות ולהשכיח קצת מהסבל שיגיע אחר כך.

זהו, כמעט נגמר לו הפסטיבל, פינקנו את עצמנו אחרי יום שלם של הסתובבויות במנה בלתי נשכחת של Que Pasta, וחזרנו למלון מתות מעייפות. אבל שזה יעזור לי להירדם בלילה? ממש לא. אילו היה לי מחשב הייתי כבר באותו לילה רושמת לכם את רשמיי מהנסיעה, אבל הייתה לי רק המחברת שלמרות שרשמתי בה כמעט את כל מחשבותיי, לא הצלחתי להירגע. הייתי מלאה באנרגיות של שלושה ימים שעדיין לא עיכלתי.

את היום האחרון בברצלונה בילינו בפארק סיטודלה, אחרי שראינו הופעה של Dum Dum Girls שהייתה מאוד יבשה, כמו הסולנית שלהן, וניסינו לנוח. ניסינו. בצד השני של הפארק צפינו בחבורה של מעודדות מתאמנות לתרגיל ועברה גם תהלוכה של מתופפים עם דרקון, כנראה שזה היה סמאוג, אני מעדיפה לחשוב ככה. רק את בילבו לא מצאנו. השתדלנו לעשות תרגילי עיכול של מה שקרה בשלושה ימים האחרונים, והגענו לקצה התחלה של חוט. אני חושבת שייקח עוד קצת זמן בשביל באמת להפנים את כל מה שקרה: את ווין באטלר יורד ישירות לזרועותינו, את ניל הלסטד שר מבין זקנו ברוך, את מאט ברנינגר מזמין את המילטון לייטהאוזר לבמה, שלל היופי האירופאי מסביבנו ובעיקר צ'יפס עם רוטב בלתי נשכח. אהבתי לנצח.

עוד מסע הגיע לסיומו והנחיתה בארץ הגבירה את זכות דיכאון השיבה. אני כבר מתכננת את הצעד הבא, זה התחיל ממכר וימשיך ככה כנראה לעולמי עד.

~סוף~

~*~סעמק~*~

פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק ב': אמביציה בלונדינית ודיסוננס מוזיקלי – התחייה

אחרי שהצלחנו לכבוש פסגה אחת, הגיע יומה של המטרה האולטימטיבית השנייה – שורה ראשונה בהופעה של הנשיונל. אחרי שקיבלנו מנה חמה של מגע ווין באטלרי, קיווינו לקבל גם ממאט ברנינגר אהבה ממגע ראשון. ההופעה שלהם בפסטיבל רדינג ב-2011 הייתה קצרה מדי – 50 דקות מלאות בכל הטוב שיש ללהקה להציע וקהל בריטי שלא ממש התלהב מנוכחותם של הנשיונל על הבמה. את ההופעה אז ראינו מהשורות הראשונות עם קומץ קטן של מעריצים, מה שגרם ל-50 דקות האלה להרגיש אינטימיות והמילים חדרו עמוק. שלוש שנים אחר-כך, היה מעניין לראות כיצד הלהקה מתמודדת עם ההצלחה שלהם והפופולאריות שעכשיו היא בשיאה.

הגענו למתחם בפתיחת השערים, והפעם חיכו פחות אנשים מהיום הקודם, כמה חולצות של פיקסיז, חולצה של סלואודייב, והרבה מתח לקראת הבא עלינו לטובה. נכנסנו דרך השערים ויחד עם חבורה של כמה אנשים מיהרנו לכיוון בימת "סוני" והופתענו לגלות שכל האנשים הטובים שהלכו איתנו מיהרו לדוכן מכירת הכרטיסים לבמת הנחבאת של הייניקן. נותרנו רק אילת ואני במסע אל הבמה. אחרי כמה דקות גם סשה הגיעה וישבנו ליד הגדר האחורית של "טבעת הזהב" כדי לא לעצבן את המאבטחים ששמרו על המתחם. בינתיים ג'ון גרנט עשה בדיקת סאונד בבמת "הייניקן" ממול ונהנינו לשמוע קצת מהקול שלו. נהנינו, עד שלא יכולנו לסבול יותר את גל החום שפגע במתחם, ואני ניסיתי למצוא דרכים מקוריות כדי לספוג קצת מהרוח הקרירה.

תפסנו מקום בשורה הראשונה ובסביבות חמש וחצי עלו Leon Benavente ולהקתו שעשו קצת שמח בספרדית, אבל שוב לא היה מובן, ושוב כולם דיברו בספרדית, ולא היה כל כך למה להתחבר. כשההופעה נגמרה והסתובבנו להסתכל על השמיים, גילינו שהם רקחו לנו ענני גשם אימתניים, קולות הרעמים בישרו רעות ואיך שג'ון גרנט עלה להופיע החלו טיפות גשם לרדת על ראשינו. הטיפות הפכו לגשם, הגשם הפך לבלתי נסבל, ולצערנו היינו צריכות לחפש מקום מחסה מפניו רחוק מהבמה. כמה ספרדים צריך בשביל לבנות אוהל? לא יודעת, כי כמה מהם פשוט לא הצליחו לחבר בין צינור אחד לאחר. ברחנו למתחם האוכל הקרוב והתמהמהנו קצת מתחת לאוהל הלא בנוי שלהם ואז מצאנו מחסה באוהל בנוי ויציב. הסתכלנו על הטיפות בתהייה כמה קהל נשאר מול ג'ון גרנט שהמשיך להנעים את הזמן עם קולו. כשהסתיימה ההופעה של גרנט, נפסק הגשם, וחזרנו בתקווה שאף אחד לא היה משוגע מספיק בשביל לתפוס מקום בשורה הראשונה וגם דלקת ריאות תוך כדי. כשהגענו לבמת סוני ראינו חבורה של אנשים שמסתבר התעקשו לשמור לעצמם מקום תוך כדי הגשם, מקווה שהם עדיין חיים בקרבנו. אל דאגה, נשאר לנו מקום בשורה הראשונה, רק טיפה שמאלה יותר מהמרכז.

ג'ני לואיס הייתה אמורה לעלות אך הופעתה בוטלה עקב העובדה שהיה לה קהל של שלושה אנשים ושלוליות גדולות של מי גשם חוצפנים. מארגני הפסטיבל לא היו מוכנים לכזו מתקפה של מים, ומאחורי השורה הראשונה נוצרה בריכה קטנה ודי עמוקה שהקשתה על האנשים שבאו אחרינו למתחם הבמה להיכנס לשורות הראשונות. חבורה של אנשי צוות הגיעו בשביל לנסות לכסות את השלולית הגדולה, אך ללא הצלחה. בגזרת הצלמים גם הצטברו מים, מלאים בקונפטי של ארקייד פייר מהלילה הקודם, וגם שם לא חשבו לעשות משהו בקשר לזה. לצוות פרימוורה ירדו כמה נקודות על חוסר התארגנות ראוי. צפינו בצוות של סלואודייב מכין את הבמה לקראת ההופעה, וכשעלו "חיים" בבמת "הייניקן" השכנה, כמה עלו לבמה כדי לצפות בהן. אחד מאנשי הצוות נראה בדיוק כמו ברדפורד קוקס, רק בבלונדיני ובריטי, והזכיר לי את ההופעה משנה שעברה שהכירה לי את המלאך. עכשיו אילת הזכירה לי שכל זה נעשה בעמידה, אני לא מבינה איך – אבל תתארו לכם את הרגליים שלכם שעומדות שמונה שעות ברצף בלי לשבת (לשבת על בוץ? כל כך רדינג 2011).

ב-21:40 עלו סלואודייב. הנה וידוי: אף פעם לא התחברתי לשוגייז, ניסיתי להקשיב למיי בלאדי ולנטיין, לג'יזס ומארי צ'יין, אבל זה לא עשה לי משהו. כששמעתי את סלואודייב לראשונה, הרגשתי שיש להם משהו אחר, עדין וזורם יותר לתוך האוזניים שלי. אולי זו העובדה שמאז שהכרתי אותו, אני מאוהבת נואשות בניל הלסטד, שאת קריירת הסולו הפולקית שלו אני נוצרת בליבי כבר כמה שנים (ולמוחבה 3 ממש לא חסר). ציפיתי בהופעה הזו בעיקר לעלייתו של הלסטד, לראות אותו מנגן ושר עם הקול הניק דרייקי שלו, וליהנות מאווירת שוגייז רגועה. לא ציפיתי שאיהנה כל כך מהמוזיקה האווירתית שהשרתה הרבה רוגע, ולא ציפיתי שאבלה כל כך הרבה זמן מול הלסטד שנעמד בדיוק מולנו. תסלחו להורמונים הנשיים שלי כשאגיד שלא הצלחתי להסיט את עיניי כל כך מהבלונדיני המזוקן, היו שם כמה צלמים שראו את מבטי המאוהב וצילמו אותו. מעניין אם מישהו יפרסם אותן כדי שאוכל לראות כמה מטופשת אני נראית כשעיניי נוצצות והלב מפמפם. זמן ההופעה של סלואודייב לא הורגש, אם פרימוורה הייתה באזור זמן אחר אז סלואודייב היו ביקום אחר, והתאהבתי קלות גם ברייצ'ל גוזוול שפיזרה חיוכים למראה האהבה הגדולה שהם קיבלו מהקהל. לא יכולתי לבקש חימום יותר טוב לנשיונל, והתרגשתי על המפגש עם הלסטד, בחור היה הכי קומוניקטיבי, אבל זה לא גרע מהקסם שלו.

סלואודייב ירדו, אני נפנפתי שלום למאהב אחד וחיכיתי למאהב השני, למאט ברנינגר. בריאן דוונדורף, המתופף, עלה לעשות סאונדצ'ק והגביר את הציפייה לקראת ההופעה, הקצב של "Bloodbuzz Ohio" גרם לקהל למחוא לו כפיים בהתלהבות אך הוא התנהג כאילו כלום לא קרה. ברקע שמענו קצת מהשירים של הפיקסיז והתעצבנתי על פרנק בלאק שהרס את הצרחות שאני כל כך אוהבת ב"Caribou" אבל עוד כמה דקות היה אמור לעלות מי שירכך את הכל, אז יאללה, נחליק.

בחצות ועשרים, על המסך הגדול של הבמה הציגה עדשת מצלמה כאילו נסתרת את הלהקה מתארגנת לקראת עליה לבמה. מאט ברנינגר עמד במרכז עם כוס של משקה אלכוהולי, לקח ממנו לגימות כשאחת מהן גרמה לו להיחנק ולירוק את כל מה שהוא הכניס לפה. זה כבר היה סימן למה שהולך לקרות על הבמה – לא עוד מאט ברנינגר השלו והמדוכדך מפסטיבל רדינג 2011, אלא יצור חסר ביטחון שצריך את כל האלכוהול שהוא יכול לספוג כדי לעלות על הבמה ולהופיע מול קהל גדול, שכנראה הוא עדיין לא רגיל אליו כל כך. השכרות שלו גרמה לי להתנתק קצת מהחוויה של לשמוע את המילים ויותר להכיר את הבן אדם מאחורה, לא הפסקתי לצחוק מכל ההתנהגות השתויה של ברנינגר: ספרתי 3 מיקרופונים שהוא שבר, אם זה בהטחתם על הבמה, או בדפיקתם על ראשו המיוסר, פעם אחת אפילו הופסקה ההופעה כשברנינגר ניסה להסביר לכולם שזה לא הוא, אלא המיקרופונים. בין השירים הוא לא העז להישאר בשקט והסתובב מסביב לבמה, צעק משהו על בריאן, שתה עוד לגימה ועוד אחת למקרה חירום, וחזר למיקרופון. כשהגיע הזמן לשיר את המילים הוא נתן את כל כולו, שר את המילים אחת לאחת, ולא פספס טון.

האחים דסנר שמרו על כך שההופעה תתאזן ותישמר סוג של שפיות כקונטרה לשיגעון השכרות של ברנינגר. הם לא הפסיקו להגיד תודה, הציגו כמה שירים, ניסו את מזלם בספרדית מדי פעם ונתנו לקהל הרבה אהבה וריפים של גיטרות קורעי לב. כולם נשארו על הבמה, ורק ברנינגר מדי פעם טיפס על הרמקולים ליד הבמה וצעק מילים, ירד לקהל מספר פעמים (אף פעם לא אלינו, כנראה בגלל השלולית הגדולה שכיסתה את הצד שלנו), וקיבע את מעמדו בתור הבן אדם הכי נואש למנוחה שיש. את המנה האינטימית שלי קיבלתי ברדינג 2011, בפרימוורה 2014 קיבלתי את המנה הכי כנה של בן אדם שהוא תמצית המילים שהוא כותב, החוסר ביטחון חי על במת "סוני" באותו ערב. כשהוא שוחה בתוך ים של אלכוהול, הוא לא יכול היה להסתיר את העובדה שהוא עדיין הילד המפוחד מהשירים שלו.

רגליי הכואבות איבדו מתחושתן כאשר אהרון דסנר הזמין את ג'סטין ורנון, הלוא הוא בון איבר, לשיר איתם את "סלואו שואו". הייתה לי הרגשה שהם יזמינו מישהו לעלות איתם להופיע, כי אחרי הכל האחים דסנר הם חברים טובים של כמעט כל הגדולים בסצינת האינדי של שנות ה-2000. ורנון, ששר קולות רקע גם באלבומים של הנשיונל, עלה לבמה ונעמד חצי מהשיר עם הגב אלינו, כנראה כדי ללמוד את האקורדים לשיר. בסופו של השיר עמד ורנון בין אהרון דסנר וברנינגר, כשהאחרון שר לו את השורה הכי רומנטית שהוא כתב אי פעם: "You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you". כאן באמת נקרעתי מצחוק, כי ברנינגר התעקש לשיר לורנון את השורה הזו, ו-ורנון שכנראה כבר רגיל לשטויות של מאט, לא הביט עליו ולו לשנייה. כשהגיע תורו של בון איבר לתת את השורה הזו, נמסתי כל כך, הקול הגבוה הזה, כמו רוח שברירית בין עצים ירוקים ועבים. חשבתי שהגעתי לרקיע השביעי, אבל היה עוד טריק אחד בכיס של הדסנרים.

כשהגיע "fake empire" הדמעות עלו מן הלב החוצה על הפנים, עוד פעם האפקט של השיר שהתחיל את הכל. לפני "מר נובמבר", ברנינגר דיבר על התקופה שבהם הנשיונל יצאו לסיבוב הופעות משותף עם עוד להקה. מהיכרותי עם ההיסטוריה של הלהקה, צעקתי לאילת בהתלהבות "הווקמן! הווקמן!". וואו, עולות לי דמעות כרגע בעיניים. בנונשלנטיות הזמין ברנינגר את המילטון לייטהאוזר ופול מארון מהווקמן לשיר איתם את השיר, וכאן אני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המילטון לייטהאוזר ומאט ברנינגר, שני משוררים שעיצבו את דרך החשיבה והאהבה שלי, עמדו זה לצד זה, כשלייטהאוזר נראה כמו נסיך מהאגדות. התכופפתי כדי להירגע, קמתי, הסתכלתי על המילטון, ניסיתי לראות לאן מאט ברנינגר ברח, הוא כבר היה עמוק בתוך הקהל, ולייטהאוזר נשאר שם ובקול הגדול שלו עשה קולות רקע ללהקה. אני לא הייתי מוכנה לכזו מתקפה רגשית, הדמעות לא הפסיקו לזלוג, באיזהשהו שלב תפסתי את הראש בחוסר אמונה שכל זה קורה, ואיכשהו הצלחתי לצלם קצת את הפלא שקרה שם על בימת פרימוורה. חזרתי לבארבי, להופעה של הווקמן, להקדשה של "איי לוסט יו", לקשר לב שהיה וכנראה תמיד יהיה לי עם הלהקה וחזרתי לצפות בפלאי הרגש מופיעים ביחד.

לייטהאוזר ומארון ירדו מהבמה, לא לפני שהם חיבקו את אהרון, נשאר זמן רק ל-"Terrible Love" והחבר'ה חיכו לברנינגר שיחזור לבמה. בשלב הזה כבר הייתי מחוקה לגמרי, בשוק מוזיקלי שלא ייאמן, הדמעות לא הפסיקו, הילדה הקטנה רצתה לצרוח, הזריקו לי מנה של אושר בלי לדעת. אחרי שהחבר'ה ירדו מהבמה (ברייס ירד לקחת מבחור מהקהל חולצת כדורגל עם השם שלו מאחורה), ביליתי כמה זמן בלבכות על כתפה של אילת. בחור שעמד מאחורינו ליטף לי את היד, חייך אליי ואמר לי שגם הוא אוהב מאוד את הווקמן. סשה כנראה נבהלה מהתגובה שלי וברחה לזרועות חברה שלה, בלי להיפרד מאיתנו. כלבה.

זו הייתה עוד הופעה בה לא היה חיבור בין השואו למהות של הלהקה. השכרות של ברנינגר גרמה לי דווקא להתחבר אליו יותר, ולהרגיש שהוא באמת אחד מכולנו, ולא איזה יישות אלוהית שאי אפשר להתקרב אליה. הקהל משום מה התנהג כאילו זו הופעה של קולדפליי וב"מר נובמבר" הבחנתי בבחור שעלה על כתפי חברו וצעק את המילים כאילו הם המנון כדורגל ונפנף בחולצה שלו כאילו האחים דסנר הבקיעו באותו רגע גול. קיבלתי הופעה שלא ציפיתי לה בכלל, למרות שכבר שמעתי מכמה וכמה אנשים עדויות דומות. השירים נותרו יפים, ההגשה הייתה מרגשת, בין לבין ראיתי המחזה של בחור שבור שאחרי שנתיים של סיבובי הופעות, צריך לנוח בבית עם האישה והילדים.

עוד פסגה נכבשה, וכדי לחגוג אותה קינחנו את היום עם צ'יפס עם רוטב אלוהי שאני חייבת לציין כי זה היה כל-כך טעים! לא יודעת איך עשינו את זה, לא התיישבנו עד שהגענו למלון, ועכשיו אני קולטת שבערך 10 שעות ברצף בילינו על הרגליים. אבל שהן לא יספגו את היום השלישי וגדוש ההופעות? חה!

-המשך יבוא-

פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק א': אמביציה בלונדינית ואוקסימורון מוזיקלי

פעם ראשונה שאני חוזרת לאותו מקום אחרי שנה ונראה כאילו לא הרבה השתנה: ברצלונה נותרה יפהפייה, הפסלים במקומם, הכנסיות משמיעות פעמונים מדי שעה וסניפי סטארבאקס שוצפים וקוצפים ישראלים שרוצים לטעום מטעמו של הקפה התעשייתי האמריקאי. גם הפעם נסעתי עם אילת, שותפתי לדירה ולחוויות מסוג אלה, ולחזור למתחם הפורום של פרימוורה הרגיש כמו לחזור לסוג של בית. כמה שינויים קטנים במיקומי במות ודוכנים לא האפילו על ההרגשה שחזרנו למתחם שבו אזור הזמן שונה לחלוטין – בפסטיבל פרימוורה הזמן לא נספר בשניות\דקות\שעות, אלא בשירים, בהופעות ובעיקר בהנאות גדולות וקטנות מאמנים מוכרים וגם כאלה שלא קרו בדרכי.

השנה אילת ואני התבייתנו על שני שמות (לעומת אחד בשם "בלר" בשנה שעברה) – ארקייד פייר והנשיונל. בכוונה השתמשתי בפועל הזה, כי ביומיים שבהם הופיעו שתי הלהקות תפסנו מקום בשורה הראשונה ולא זזנו משם. יש שיקראו לזה בזבוז זמן בפסטיבל שבו מופיעות להקות ששווה להציץ ברפרטואר שלהן, אבל בשורה ראשונה יש את היתרונות:

1. גדר להישען
2. ברגע שהצלמים עפים מקדמת הבמה אפשר לראות הכל מושלם ויש אוויר
3. אפשר לצלם בכיף
4. ערך מוסף שעליו אדבר ממש עוד מעט.

בואו נעזוב שניה את הלוגיסטיקה היבשה, בתקופה שבה מצאתי את מקומי המוזיקלי בין עשבים גבוהים של פוסט-פאנק, מצאתי לי להקה אחת שהגדירה את כל מה שרציתי באותה תקופה (וממשיכה איתי עד היום) ושמה אינטרפול. יחד קצרנו רגשות והשקינו אותם בגיטרות ומילים של פול בנקס, אך היה עוד לחקור לחכור, וגיליתי את הנשיונל וארקייד פייר בקניה אחת של אחרי השחרור מהצבא. ביחד עם אינטרפול, שלושת הלהקות היוו לי שילוש פוסט-פאנק קדוש, כזה המשלב בין מוזיקה עצבנית ורכה לבין מילים שמבינות ומתחברות. האב היה פול בנקס, הבן היה מאט ברנינגר והרוח הייתה שני אנשים שנושבים ביחד באותו כיוון ושמם ווין באטלר ורג'ין שסיין.  את האב ראיתי כבר שלוש פעמים (לא מספיק) בהופעה, את הבן והרוחות ראיתי פעם אחת כל אחד, כשהם חיממו את ההדליינרים בפסטיבלים וכיאה למחממים – לא ראיתי באמת למה הם מסוגלים בהופעה חיה. כשהודיעו פרימוורה כי הנשיונל וארקייד פייר הולכים להיות הדליינרים, נורית נדלקה ובתוספת קטנה של ג'ונת'ן ווילסון קיבלתי החלטה לעשות את המסע לברצלונה בפעם השניה.

אז למה להכביר במילים – ככה נראה הפסטיבל של אילת ושלי:

היום הראשון של הפסטיבל נפתח בארבע עם קהל לא קטן שחיכה בשערים, אנשים עטו על עצמם חולצות של קווינז אוף דה סטון אייג', ארקייד פייר ובטח עוד להקות איזוטריות שלי נראו כמו שמות של מותגים. המאבטחים הבריונים פיזרו חיוכים אחד לשני, חיבקו אחד את השני, סידרו אותנו בעדינות כדי שנוכל להיכנס באופן מסודר למתחם והציגו את אחד הדברים המהנים ביותר בפסטיבל: הנימוס והעדינות – המאבטחים לא צריכים לצעוק, מספיקה הערה כאן ואולי איזה מחווה עם היד, והכל בסדר, ברגוע.

פצחנו בהליכה מהירה לכיוון במת "סוני" – שם הכרנו בחורה רוסיה חמודה בשם סשה שחלקה איתנו את ההתלהבות לגבי מה שהולך לקרות באותו יום. לאחר מכן הצטרפו אלינו גם ג'ורדי ואקסל, מעריצי ארקייד פייר ספרדיים שרופים, שהספיקו לנסוע למלון שם דרו חברי הלהקה ולהצטלם עם חלק מהם. ביחד צייתנו להוראות המאבטחים ובסופו של דבר תפסנו את מקומנו בשורה הראשונה. ראשונים לעלות היו חבר'ה ספרדים שקוראים לעצמם Grupo de Expertos Solynieve שלא הותירו רושם מיוחד, וגם לא הבנו מילה ממה שהם שרו או דיברו אל הקהל. את התשומי המגיע לקהל *בינלאומי* שמגיע לפסטיבל קיבלנו ממידלייק.

הו מידלייק, בזמן שהשמש שוקעת מול הים, והגלים מבקשים צלילים שינעימו את זמן הגאות, עלו חברי הלהקה הטקסנית לנגן חומרים בעיקר מאלבומם האחרון. זקנים והרמוניות קוליות הזכירו לי שועלים בשם רובין פקנולד וג'וש טילמן, אבל כל השאר היה לגמרי מידלייק. לגמרי הקול של אריק פילדו שעבר לקידמת הבמה לאחר שטים סמית', הסולן הקודם, החליט לנטוש לטובת פרויקט אחר. יצא ונעמדתי ממש מול ג'סי צ'נדלר, הרכש החדש בלהקה שהיפנט עם קלידים, חליל צד ובלורית בלונדינית חתיכית. פילדו והחבר'ה התרגשו לראות קהל שמכיר את המילים שלהם, ואני התרגשתי לגלות שלהקה שלא ממש השקעתי זמן בהקשבה לה, פתחה שעריה והכניסה הרבה אוויר בריא לאוזניים שלי. פרוג-פולק-אינדי-שמינדי איך שלא תרצו לחטוא ולהגדיר – זה ממש התאים בשעה הזו של היום.

מידלייק ירדו מחוייכים מן הבמה, והשאירו אחריהם שובל של ציפיות להופעה הבאה שהייתה לא קשורה בעליל לכל מה שקרה עד עכשיו – את הנוף הרומנטי של הים צבעו בורוד וכסף מטאלי של סנט וינסנט. גם באנני קלארק לא השקעתי זמן נגן. לאחר שהבנתי שהיא תחמם את ארקייד פייר, נתתי כמה וכמה הקשבות לאלבום האחרון והחמוד שלה. שום דבר, חוץ מהתספורת הלבנה שהיא מתהדרת בה לכבוד האלבום הזה, לא הכין אותי לטירוף של הגברת. היא עלתה למרכז הבמה וביצעה ריקוד מודרני\מטאלי לפני שפנתה לקחת את הגיטרה ולפוצץ את האוזניים שלנו עם מוזיקה פופ אלקטרוני שאפשר גם לרקוד איתה וגם לנפנף את הראש כאילו זו הופעות רוק לכל דבר. היא ביצעה בעיקר שירים מהאלבום החדש, נתנה מכל קולה כדי שנבין על מה היא שרה, ואת רגליה הדק-דקות היא נענעה כמו אם.סי האמר – קדימה ואחורה כמו רובוטית. לא היה רגע של שעמום – אם המוזיקה לא הייתה מספיק מעניינת, היה שואו שלא מן העולם הזה – חייזרי, אלקטרוני ומהפנט.

שעה וחצי הפרידו בין ההופעה של גברת קלארק לבין זו שחיכיתי לה כבר כמה חודשים, שעה וחצי שבה צפינו בעובדי במה (שחלקם היו לבושים במה שנראה כמו פיג'מות מכוכב אחר) מתקינים אינספור כלי נגינה, במות נוספות ואיתן הבטחות לחוויה בלתי נשכחת. אנשים הסתובבו מסביב, ירדו עם מזוודות לכיוון בימת הסאונד שממוקמת מול הבמה והכי חשוב – שמו מסקין-טייפ (ככה כותבים?) על המדרגות שיורדות לקהל.

בחצות וחצי עלו ששת חברי ארקייד פייר על הבמה, יחד עם שני פרקשניסטים מגניבים משמאל ומימין להקה של שלושה סקספוניסטים. כמו תמיד הצטרפו שני כנרים, אחת מהם היא שרה ניופלד שלא קיבלה קרדיט על האלבום האחרון של הלהקה, "ריפלקטור". אני הייתי עסוקה לצרוח לבמה ולא הבחנתי באיש המחזיר-אור שהציג את הלהקה בספרדית, (התוודעתי לבמה הקטנה שמוקמה מול בימת סוני רק לאחר שגילו לי שעוד הרבה התחולל מעבר לבמה עצמה). ההופעה התחילה עם שיר הנושא מהאלבום האחרון ו-ווין באטלר ורג'ין נראו לי כמו בובות – זוג של מבריקים, כשאחד מדגמן פרצוף זעוף והשניה לא מפסיקה לחייך מאוזן לאוזן. סיגלתי לי אובססיה ליופי בזמן האחרון, ואיך אוכל שלא לציין את היופי שניתז מהבמה – חליפות מחזירות אור בצבעים זוהרים, מסכים צבעוניים ומר באטלר אחד שעצביו אולי היפים בעולם. היה צפוף על הבמה, במיוחד כשתפאורת מחזירי האור הכסופים ירדה למטה והבמה הפכה למועדון דיסקו שרק היה חסר בו איזה ג'ון טרבולטה.

בשיר השני, "Flashbulb Eyes", החליט באטלר כי זה זמן טוב להראות לצלמים שהוא יודע לרדת לכיוון הקהל שלו והוא עשה זאת – בדיוק אל מולנו, כולו על אילת, ואני ניסיתי לחוש כמה שיותר את הבן אדם הגבוה הזה. זה היה עניין של כמה שניות, ובאטלר כבר חזר לבמה להמשיך לשיר. אחיזה חטופה של כף היד שלו ומחיצה קטנה של הכתף הספיקה להוכיח לי שלא מדובר פה בבובה או דמות מסיפורי הבדיה שלי, אלא בשר ודם – שר, כועס ומוחשי. עוד גיבור שזכיתי להכיר טיפה אחרת. רגע שבשבילו חיה וצועקת חולת ארקייד פייר בתוכי.

בעוד שאר חברי הלהקה נראו מתלהבים ומתלהמים, משהו בבאטלר היה כבוי. את "Afterlife" הקדים באטלר בכמה שורות מ"My body is a cage" ואז הכל היה לי מובן.

I'm standing on a stage, of fear and self-doubt, it's a hollow place but they'll clap any way.

ארקייד פייר של אחרי "הפרברים" היא להקה אחרת לגמרי. למרות הנסיונות החוזרים והנישנים להיות להקת אינדי, הם פרצו למיינסטרים בלי כוונה ועם הופעות כמו זו שראיתי בפרימוורה השנה, הם קיבעו את עצמם בתור שואו של פופ במעטפת מוזיקת רוק עצבנית. במהלך ההופעה הפריע לי הדיסוננס הזה, חוסר ההתאמה בין המילים העוצמתיות להתגנדרויות הבימתיות שהתרחשו מולי. באיזהשהו שלב תפסתי את עצמי רוקדת לצלילי "האיטי", עם חיוך גדול על הפנים, ושכחתי לגמרי על מה רג'ין שרה. על זה בדיוק שר ווין בשורה שכתובה למעלה – המילים הן אישיות לכל אחד בקהל, אך השואו הסתיר אותן. "האיטי" היה הרגע בו תפסתי את עצמי והזכרתי לי את ההשפעה של ארקייד פייר והמהות שלה בשבילי מעבר לצבעים והתפאורה.

היו כל כך הרבה רגעים ששווה לציין: את צעדי הריקוד של הסקספוניסטים אותם הם אלתרו תוך כדי ההופעה, את ריצ'ארד ריד פארי ששאג והיכה בתופים באלימות מרשימה, את רג'ין ו-ווין ששרו את "It's never over" כשהיא מולו על הבמה הקטנה, את האהבה שרג'ין פיזרה לכל עבר תוך כדי נגינה על אקורדיון\תופים\קלידים\הרדי-גרדי\ומה לא, על העובדה שזכיתי לרקוד יחד עם האלילה לצלילי "ספרול 2". לראות את ההופעה הזו פעם אחת ממש לא הספיק כי היה כל כך הרבה על הבמה, כל כך הרבה אנרגיות שיצאו משני הצדדים, ולהקה אחת שמעזה לשלב בין שואו לבין מוזיקה שבאה מהלב. זה שילוב קשה, לי אישית היה קשה להסתגל אליו, אבל בהסתכלות אחורה אני נהנית לחשוב על כל הצבעים שנוספו לשירים שסוחבים אותי כבר שנים על גבי שנים.

מבחינת שירים, ההופעה התמקדה בעיקר ב"פיונרל" וב"ריפלקטור" והיו רק כמה טפטופים של שני האלבומים באמצע, ובלטו במיוחד "Rebellion" שתמיד מוציא ממני דמעות של ילדה קטנה מתחת לשמיכה ו-"Here Comes the Night Time" שלווה בקונפטי שהוציא לגמרי את הילדה הפרועה שבי החוצה. עדיין אני תוהה, אחרי שמידלייק נגעו בי בצניעות ובלי שואו, האם יש צורך בכזו אקסטרווגנזה כשיש כאלו כלים ומילים שיכולות להחזיק שירים שלמים. ווין באטלר שר על חוסר ביטחון, ואנחנו מחאנו כפיים בהתלהבות, לא נשמע קצת מוזר? אותו סיפור היה עם הנשיונל, ועליו ארחיב כבר מחר.

לאחר ארקייד פייר דידנו את דרכנו לכיוון הATP, שם תיקלט Moderat, והצצנו לבימת ה-Ray-Ban שם עלו מטרונומי, אבל הרגליים כאבו וקראו לנו לחזור למלון ולנוח. ראינו סך הכל ארבע הופעות באותו יום, אבל עם כמות גדולה של זכרונות תודות לקרקס הגדול של ארקייד פייר. את היד שאחזה בווין לא שטפתי עד היום דרך אגב. סתם, אבל הזכרון הזה כל פעם יעלה בי חיוך. חשבתי שזה השיא היחידי של הפסטיבל, כמה שאני טעיתי…

-המשך יבוא-

מבוא לפרימוורה – מצעד שירי ארקייד פייר הפרטי

במסגרת המצעד שקיימתי לכבוד התרגשותי מפסטיבל פרימוורה 2014 בפייסלנד, אני מגישה לכם את עשרת השירים שעשו לי את ארקייד פייר. אני קצת מתחרטת שבחרתי רק עשרה, הייתי בשמחה עושה איזה ארבעים, אבל הבלוג בצמצומים ותירוצים. אז יאללה, נתחיל במצעד השירים של הדיל-ברייקרז שגרמו לי להיסגר על לנסוע לפרימוורה

גם סיקור יבוא, כל פרט חשוב לא יחסר לאף אחד, מבטיחה. בינתיים החזיקו אצבעות שאצליח לגעת קצת בתהילה!!!

מקום 10 – ספרול 2

משפחת באטלר המורחבת ושות' הם חיילים בצבא ההגנה של הדמיון, והגנרלית רג'ין שסיין נתנה את כל גופה ושמלותיה להגנה על כל המתבודדים, האמנים, המוזרים או בקיצור: הלא-שגרתיים. חוץ מזה, זה השיר שלי ושל טליה

מקום 9 – את\ה כבר יודע\ת

זה השיר שאני הכי אוהבת מתוך האלבום האחרון של הלהקה, וכולם מדברים על כמה שהוא מזכיר את הסמית'ס. אולי בקצב, אבל לא בכעס, זה הרגש שווין באטלר יודע להציג הכי טוב ואף אחד לא ייקח את זה ממנו. השיר הזה הוא שתי סטירות, אחת לכל לחי, רגע לפני שמתחילים להיכנע לרגעים של ייאוש.

מקום 8 – פעם היינו מחכים

השיר שמזכיר לי בצורה הכי מוחשית את ההתלהבות שהייתה לי מהאלבום ממנו הוא לקוח. אני זוכרת את הקליפ האינטראקטיבי שצפיתי בו כמה וכמה פעמים בחושך, אני אפילו זוכרת את אימא שלי מציצה, חושבת שאני לא שמה לב לעיניים הסקרניות מאחורי הגב. הייתי אז ונותרתי חסידה גדולה של "The Subrubs" בגלל כל כליו הספרותיים והמגע שלו עם הפילוסופיה שנגעה אז מאוד לליבי. לא ניחנתי בהרבה סבלנות, תופעה משפחתית שכזו, והטכנולוגיה המתקדמת רק מעצימה את החוסר הזה, שמישהו יביא לנו עוד כמה דליים של זמן, הכל דולף!!!!!

מקום 7 – מלחמה פרברית

יש משהו מאוד חופשי בנסיעה באוטו. גם אם זה בתוך העיר ואני נקטעת בין רמזור אחד לאחר, כל עוד יש לי את המוזיקה ברקע ואת ההגה בידיים, אני מתנתקת מכל שאר הגורמים. זה רק אני, הכביש, ועוד כמה מכוניות שמציקות מדי פעם. בטווח זמן כזה, אני לא קשורה לאף אחד, ואף אחד לא אליי, ואני יכולה לחשוב על מה שאני רוצה, לשיר באיזה טון שאני רוצה, וכל המקומות נשארים נוסטלגיים ויפים. זה מה שהשיר מייצג בשבילי, באיזור ניטראלי שבין הזיכרונות למי שאני בהווה.

מקום 6 – שכונה מס' 3 – אין כוח

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההה

(וזה מה שהשיר עושה לי עם כמה דמעות כשהכוח כבה בלב שלי).

מקום 5 – גופי הוא כלוב

אני לא זוכרת מי סיפר לי את הסיפור, יכול להיות שקראתי אותו, אין לי מושג – אבל מישהו פעם התעורר מתוך חלום ולא היה יכול לזוז, לכמה דקות הגוף שלו היה משותק והוא יכול היה להזיז רק את עיניו. בתוכו הוא הרגיש את הכוח בפנים שמנסה להזיז את השרירים אבל בלי הצלחה. זה אחד הסיוטים הגדולים

ביותר שלי, והוא משהו שאני סבורה שכל אחד מאיתנו מרגיש מדי פעם, את העצירות הזו שנובעת מחוסר יכולתנו להגיד ולהרגיש מה שאנחנו רוצים. השיר השני שהכי מפחיד אותי בעולם, את הראשון אציג בקרוב מאוד.

מקום 4 – מרד ושקרים

טום וייטס שר שאנחנו תמימים כשאנחנו חולמים. אנחנו הכי תינוקיים כשאנחנו עטופים בשמיכה, מתחממים בה בביטחה והשינה מקנחת אותנו באיזה חלום מתוק. ארקייד פייר שרים בשביל שנישאר תמימים גם כשנהיה ערים, אני בעד. בימים בהם עושים הכל כדי שנאבד אותה, התמימות היא המרד האולטימטיבי.

מקום 3 – הפרברים

"Sometimes I can't believe it,I'm moving past the feeling"
שיר הנושא של האלבום שחדר לי לא רק ללב אלא גם למוח שלא מפסיק גם הוא לפעום במחשבות ורעיונות. הסיבה היחידה שהוא לא נמצא במקום גבוה יותר היא שהוא פשוט לא בילה איתי זמן כמו אלה שעברו אותו במצעד. בכל פעם שאני שומעת את השנייה הראשונה, הבום הראשון, אני נכנסת כולי לאלבום ועם הפסנתר המתערטל אני ממשיכה לסיפור הפרברים האלטרנטיבי של ארקייד פייר. למרות שאת האלבום הפכו לתסריט, בשבילי הוא יותר כמו נובלה, מהסיפורים הקלאסיים שמתארים את חיי דמות אחת מהתחלה ועד הסוף, והקורא רק נמשך יותר ויותר לתוך הסיפור.
השיר הזה היה במקום שישי, עלה למקום ראשון, וסיים את דרכו במצעד הזה לשעה זו במקום ה-3.

מקום 2 – אוקיינוס של רעש

לפעמים אני מעבירה את השיר הזה כשאני שומעת אותו בציבור, כי אני יודעת מה יקרה אם כן אקשיב, ואני מעדיפה לחסוך מראות קשים מקהלים שאינם מכירים עדיין את הטירוף שלי. אפשר לשייך את אוקיינוס הרעש (אוח… באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) לכל מיני סיטואציות בחיים, קונפליקטים שלא נגמרים בין אדם לרעהו או בין אדם לעצמו. אני בוחרת לשייך אותו למיאוס שאני מרגישה מדי פעם מהחיים שלי, וליופי שמגמד את כל הבעיות בסופו של דבר ועושה את אותו עולם מאוס לנסבל יותר.

מקום 1 – התערבות

כבר עברו שבע שנים טובות ואני עדיין זוכרת את הרגע הראשון שבו שמעתי את צלילי העוגב של השיר הזה. החדר שלי בבית ההורים, שם גידלתי ורוממתי מערכת סטריאו, נמצא בקצה אחד של הבית. חדר הכביסה נמצא בקצה השני.בשביל שאוזניי יוכלו לאתר בקלות את הצלילים של האלבום ששמעתי בפעם הראשונה מהתחלה ועד הסוף, הרמתי את הווליום במידה ככה שאוכל לפחות להקשיב למנגינות. כשהגיע השיר הזה, עזבתי את האטבים והבגדים הרטובים ורצתי בבהלה לחדר, חשבתי אולי מישהו מת לי בחדר. העוגב הזה, הכלי שיוצר בתוכי אגלים של פחד, הבעית אותי. כמה פחדתי מהאלבום הזה בגלל השיר הזה,

ועכשיו הוא האהוב עליי. זה בדרך כלל הולך ככה – מתחיל בפחד ונגמר באהבה גמורה. כשהם הופיעו בורכטר ב-2010, זה היה השיר שהפעיל את הממטרות, אני מקווה שגם הפעם יהיה אותו סיפור.

מבוא לפרימוורה – מצעד שירי הנשיונל הפרטי

הכו בחצוצרות, רשרשו בתופים ותנו נשיפה גדולה בגיטרות! הילדה נוסעת לפרימוורה בשנית, והפעם בלר התפצלו לשניים והמטרה הפכה דו-ממדית. שני לוחות נתלו על הקיר, אחד עם מאט ברנינגר והשני עם תמונה מוקטנת של ווין באטלר, וכאות תודה על החצים שפגעו בול בלב, אני משיבה להם בנסיעה לראות אותם בפסטיבל פרימוורה. כדי להביע את התרגשותי פרסמתי בפייסלנד מצעד יומי שבו גיליתי את עשרת השירים האהובים עליי של כל להקה עם הסבר קצר של למה, איך ובאיזה הקשר. אז קבלו את המצעד הראשון, ארקייד פייר יעלו בעוד כמה רגעים! היידה ברצלונה

מקום 10: עולם של לימון

ה"דו-דו-דו-דו-דו" וכל שאר הפזמון עומדים בתור אוקסימורון ווקאלי שתמיד מצחיק אותי. הדובר\ברנינג'ר מת להטביע את עצמו, להחמיץ בחזרה פנים לעולם, הוא רוצה למות. דו-דו-דו-דו-דו-דו. חייבים להוריד את הכובע בפני ברנינג'ר שלמרות שהוא עמוק בתוך היגון שלו, הוא בכל זאת משתדל לשחות קצת בים של הומור. מצד שני, הקומדיה היא התחפושת הגדולה ביותר. ועם כל הצחוק בצד, זה השיר שלי ושל פנינושקה

מקום 9: זו הפעם האחרונה

קראתי את "ענוג הוא הלילה" כשכתבתי את זה והשיר מאוד מזכיר לי את משולש האהבה שיש בין ניקול (אותה אני מדמיינת בתור ג'נוארי ג'ונס), דיק (שלמרות ג'ינג'יותו, הוא ג'ון האם) ורוזמרי (אל תשאלו למה, לורדה\י). מישהו חכם פעם אמר לי מזמן, לפני שהכרתי אהבה, שגם מי שמאוהב מרגיש מאוד לבד מדי פעם. השיר הזה ממש ממחיש את זה בשבילי. חוץ מזה, המעבר הזה בין החלק הראשון שנגמר עם ההצהרה הכל כך חשובה "I won't be vacant anymore" והחלק השני, השקט יותר, פשוט מפיל כל פעם מחדש.

מקום 8: בובה, נהיה בסדר

אחד המשפטים שאני הכי מצפה להם, וכשסוף סוף הם יוצאים מהפה של מישהו בגירסה כזו או אחרת, זה עולה לי על העצבים. אני רוצה להאמין שיהיה בסדר, אבל מי יכול להבטיח כזה דבר? סעמק. גם ברנינג'ר מאמין בכוחו של הביטוי, מוסיף עוד קצת פלפל, ובסופו של דבר זו רק אימרה.כל מה שצריך לעשות בחיים זה להיות אמיצים ואדיבים.

מקום 7: צער

זה בדבש שלי, זה בחלב. אח… קוראים לשיר הזה ייאוש, אבל מה שהוא באמת מתאר הוא את מחלת הרחמים העצמיים. ולמרות שאני לא סובלת את המחלה הזו, בעיקר אותי כשאני לוקה בה, זה שיר כל-כך יפה. אהבה מכווצת, צובטת, נושכת, דורסת, כל כאב שרק תבחרו

מקום 6: חדר אורחים

מעכשיו הכל מ"בוקסר"!!!! סתם. לא הכל, אבל זה השיר הראשון שמייצג את האלבום שהתחיל בשבילי את הכל ואולי בגלל זה הוא גם זה שאני חוזרת אליו הכי הרבה. לא יודעת אם ברנינגר אי פעם הגיע לקרוא את כתביו של פ.סקוט פיצג'רלד, אבל עכשיו אני שמה לב כמה הוא כותב ברוח שלו. בעיות של עשירים שאין להם מספיק כסף שיקנה להם ניתוח שיסיר את המסכות

מקום 5: השפלה

בימים של דחיינות נפוצה, השיר הזה הוא ההצדקה הכי טובה לכך. בין ספר לסדרת טלוויזיה, צריך גם לחיות מחוץ להם – ואפשר לעשות את זה בקצב איטי, לא חייבים לרוץ לשום מקום, ותמיד יש פנטזיה לחזור אליה כשנמאס (או לנסוע לראות את הנשיונל בהופעה). בנוסף, הגיטרה הזו… היא מתערבלת בעצמה, בסופו של דבר היא משתלטת על השיר, והיא כה מרגיעה

מקום 4: מופע איטי

"You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you"

 מקום 3: קרן

השיר הזה גרם לי להאמין שהנשיונל הם להקה קנדית, אבל טעיתי. אני מניחה שכל אחד והחלומות האישיים שלו, הפנטזיות והצבעים שהוא בוחר

לצבוע איתם את כל הדברים שהוא לא יכול להשיג

מקום 2: אימפריה מזוייפת

מארגני פסטיבל רדינג 2011 חטאו בגדול ונתנו לנשיונל לחמם את פאלפ והסטרוקס למשך זמן קצוב ביותר של 50 דקות. ובכל זאת, בתוך הטווח המועט זכור לי הפסנתר הזה בהתחלה של השיר הזה, אותי קופצת לרגע שבו גילו לי את הלהקה הזו, ואז חזרה להופעה, לקרקע, להבנה שאני אשכרה רואה את ברנינגר שר את השיר שהתחיל את הכל. ואז הגיעו הדמעות, והן לא הפסיקו כל משך ההופעה. אמריקה של הנשיונל עומדת על

כנה בתור הזיוף הגדול, וישראל, תסלחו לי על השפה הגסה, גם שם.

מקום 1: מוחני

אינטליגנציה היא הקללה שלי והיא כל מה שנשאר לי, אנשים טוענים שאני חכמה, בתיכון השתמשו בכינוי הזה בתור מילת גנאי כלפיי, היום אני לא מבינה למה רדפתי הישגים ומידע. אינטליגנציה תרמה וגרמה לי להיות יוצאת דופן, עד כמה שהבינוניות אפשרה כזה דבר. אני מסתכלת סביבי על אנשים יפים, על אלה הרזים, על קלי הדעת, ומקנאה בהם עד עמקי נשמתי, וכשאני נמצאת בקרב אינטליגנטים אחרים, אני מקנאה גם בהם. מן מעגל כזה שלא נגמר, אבל לפחות כשאני שומעת את השיר הזה, לבעיה שלי יש גם צלילים יפים

.