השנה שלא הייתה: 50 האלבומים של הבלוג לשנת 2020

אין צורך בפסקה מקדימה על השנה שהייתה. כולנו חווינו אותה עם קושי אחד או אחר; כולנו נאחזנו באיזה סם ממכר יותר או פחות בשביל לצאת ממנה עם איזו תקווה לשיפור במצב; אם הגעתם לפה, סביר להניח שהסם שלכם נטה יותר לכיוון תרבותי. מכיוון שהשנה הזו בעיקר סחטה ממני את הכתיבה ואת המילים, אני אשאיר אתכם בעיקר עם האלבומים, בלי להלאות אתכם בפרטים על איך השנה הזו הייתה בשבילי. בעצם, אולי האלבומים ייתנו בדיוק את התחושה, שאני בטוחה שהיא כבר מוכרת לכם יותר מדי. הנה הם – 50 האלבומים שעשו את השנה הזו טובה יותר, יחסית.

קריאה נעימה!

מקום 50 – Ian Skelly – Drifters Skyline

במקום אלבום חדש של הקורל, להקת האם של איאן סקאלי, קיבלנו אלבום סולו שני של המתופף המחונן. במקום קולו המגרד כמו פומפייה של אחיו ג'יימס, סולן להקת האם, קיבלנו קול מגרד כמו פומפייה באופן כמעט זהה. במקום פולק הנוגע בפסיכדליה שנוטה להיות מושפעת מימים יפים של "מאמאז ופאפאז" בקליפורניה של שנות ה-60, קיבלנו… פולק הנוגע בפסיכדליה שנוטה להיות מושפעת מימים יפים של "מאמאז ופאפאז" בקליפורניה של שנות ה-60. כן, נראה שיש סיבה למה חברי להקת הקורל הנותרים מסתדרים כל-כך טוב – הגוף שלהם לא רק מורכב מאותם גנים, אלא גם המוח והלב נושמים תווים לאותו כיוון. אין חדש בעולם הסקאליים, אבל זה עדיין ממש נעים לאוזן.

קישור: ביפ בופ באלולה רוקנרול

מקום 49: This is the Kit – Off Off On

לקייט סטייבלס יש קול מרגיע במיוחד, והיא מסלסלת אותו כל כך יפה עם גיטרה, בנג’ו, כל דבר שיכול להתלפף מסביב לקלילות שלה. אני עבד לצליל של בנג’ו כשנוהגים בו נכון, וסטייבלס עושה זאת בכמה שירים באלבום, ובכל זאת הוא לא מגיע לרמה של האלבום אחר שלה, "Bashed Out" מ-2015, גם לא עם ההפקה של השם שיחזור על עצמו כמה פעמים במצעד הזה – ג'וש קאופמן.

קישור: זה מה שאתה מקבל, זה

מקום 48: Sophie Hunger – Halluzinationen

סופי הונגר לקחה את המפיק דן קארי (שעבד עם בלוק פארטי, ג’אנגו ג’אנגו ובאט פור לשז בין השאר), שכרה יומיים באולפן אבי רוד, וביחד הם הרכיבו אלבום מאוד מפוזר. אי אפשר ממש להגדיר אותו מבחינת ז’אנרים, אבל מה שבטוח זה שהיא זנחה את האקוסטיות לסאונד יותר אלקטרוני. במשך היומיים המדוברים, הקליטה היוצרת-כותבת השוויצרית את האלבום בלי להפסיק, בלי יותר מדי עריכה, ושומעים את זה בפאזל המוזיקלי. היא הקדישה את האלבום הזה לברלין, ועם אהבתי המתעצמת לעיר הזו, לא יכולתי להישאר אדישה לאלבום שנשמע ממש כמו הרבדים הרבים שיש לעיר להציע.

קישור: הם לא ידעו על הקופים בתוך ראש שלי

מקום 47: The Strokes – The New Abnormal

הסטרוקס היו ותמיד יישארו מה ששנות ה-90 אהבו לכנות מגניב. החמישייה שפתחה את הצ'אקרות לעולם הרוק האמריקאי אם לא העולמי חזרה עם אלבום חדש וחמוד שהוא כולו על טהרת… נו… הסטרוקס. גיטרות שובבות, קצת צלילי אייטיז שנוכל לשמוע שג'וליאן קזבלנקס התקדם מאז אלבום הבכורה מ-2001, ורוק שלא נשארו ממנו יותר מדי שאריות, אפילו לא פירורים מאותה תקופה מלוכלכת בניו-יורק. תמיד יהיה לי כבוד ללהקה, גם אין לי ממש ברירה כשפנינושקה היא אחת החברות הכי טובות והיא המעריצה מספר אחת שלהם, אבל תמיד יהיה משהו שיהיה חסר בשביל שאתחבר לאלבום שלהם לגמרי. אבל, הנה, הוא נכנס למצעד!

קישור: אני רוצה חברים חדשים, אבל הם לא רוצים אותי

מקום 46: Forndom – FAÞIR

לודוויג סווארד הוא בחור מוכשר עם עיניים שמצלמות, ידיים שמנגנות ולב שפועם פולק סקנדינבי. באלבום שמערבב בין מסורות שבדיות, פיניות ואיסלנדיות, הוא יצר הרגשה של חורף כפי שהוא מרגיש בימים קצרים וחשוכים יותר. החורף של פורנדום נשמע עתיק, פנטסטי, בידיוני מרוב שהוא אפל, או בקיצור: כמו פרק של “הגשר”.

קישור: או שזה בכלל פרק של "ויקינגים"?

מקום 45: Peggy Sue – Vices

קייטי יאנג ורוזה סלייד כתבו אלבום שהיה יכול להתיישב כל כך יפה על ימים שמשיים, עם קריצות מחוצפות של בריטפופ וקצת גאראג' רוק. ארבע שנים לאחר שהחליטו שהן רוצות לקחת הפסקה מחיי הלהקה, הן חזרו עם מה שנשמע כמו אלבום מרענן במיוחד המשלב את כל מה שורוד במוזיקה עם מה שמבלבל בחיים שלנו.

קישור: אני אהיה האהבה הכי גדולה שהייתה לך, בחלומות

מקום 44: Myrkur – Folkesange

אמלי ברון הגיעה אל הפלייליסט שלי עם אלבום של מוזיקה מסורתית, פולק שהופתעתי לגלות שהיא לא נגעה בו באלבומים קודמים. היוצרת הדנית השילה מעצמה את המטאל הכבד ובמקום הלבישה את קולה המדהים בלבוש היידי בת ההרים, את הגותיות היא השאירה עם גוונים קצת יותר בהירים ואפילו הכניסה קאבר לעיבוד של בוב דילן לשיר עם ישן נושן.

קישור: במרכזה של הרצפה ישנה המיטה בה אשכב עם חברי הקטן

מקום 43: Ramper –  Nuestros Mejores Desseos

אל תתנו לאנדרלמוסיית כלי נשיפה בהתחלה להטעות אתכם, מדובר באלבום פוסט-רוק פאר אקסלאנס. הסולן של הלהקה ניחן בקול שמזכיר מאוד את זה של יונסי מ"סיגור רוס", רגיש ומרגיע, כמעט מגיע מעולם אחר, רק שהוא שר בספרדית ויונסי שר בשפה שעדיין נשמעת כאילו הונדסה ע"י חייזרים הוביטיים. כמו כל אלבום הנושא את הז'אנר האיטי, האלבום דורש הרבה סבלנות אבל היא כל-כך משתלמת כי מתוכו נובעים צלילים כל-כך יפים, כאלה שמזכירים ימים של Godspeed You! שפויים יותר.

קישור: ילדה בתוך נר

מקום 42: William Tyler – New Vanitas

וויליאם טיילר חזר השנה עם שני פרוייקטים, אחד הוא הפסקול של הסרט "First Cow" של קלי ריינהארט, והשני הוא האיפי "New Vanitas" שנשמע כמו מחווה ל"צלליות" משנות ה-60, ואולי אפילו מחווה לימים המוקדמים שלו בתור נגן גיטרה. זה אמנם איפי, אבל בשבילי הוא נשמע כמו אלבום שלם. מומחה הגיטרה האמריקני כתב אלבום שמרגיש כמו שקיעה מאוד ארוכה, אותה הוא טבל בתוך סאונד שנשמע מיושן, כאילו הצלילים מועברים בתוך בועות חצי אטומות. מומלץ מאוד למי שרוצה לעצום עיניים ל-40 דקות ולהרגיש קצת חום של ים.

קישור: לא ממש ואלס, אבל עדיין השמיים

מקום 41: Rolling Blackouts Coastal Fever – Sideways to New Italy

הלהקה עם השם הארוך מדי הוציאה את אחד מהאלבומים הכי כיפיים של השנה, ובכיפי אני מתכוונת לגיטרות של אינדי-רוק שמזכירות ימים שבהם היה אפשר לרקוד לצליליהן. הרוק של החבר'ה האוסטרליים נע בין גלשנים, מלודיות פופיות והרבה קצב שעושה חשק לקום ולפזז טיפה, או הרבה.

קישור: יאללה לפזז

מקום 40: Isobel Campbell – There is No Other…

היוצרת הסקוטית, אותה הכרתי דרך שיתופי הפעולה שלה עם מארק לנאגן, החליטה לעבור ללוס אנג'לס בתקופה האחרונה, וברגע שגיליתי את זה ידעתי בדיוק מה יש לי להגיד על האלבום הזה. בשנות ה-60, בעוד בניו-יורק עמלו על כל מה שפולק ובוב-דילן, בצד השני של ארה"ב עבדו על צלילים יותר פסיכדליים, על המנונים יותר גוספליים, ועל מוזיקה שמתאימה להיפיות של מחוז הייט-אשברי המפורסם בסן פרנסיסקו. ככה בדיוק נשמע האלבום האחרון של קמפבל, עם קאבר מאוד מעניין לטום פטי, והרבה לחישות מפתות שגורמות לרצות לשמוע עוד מהמלודיות הפופיות שמזכירות תקופה מתודלקת בעיקר ע"י סמי הזייה.

קישור: תשחרר את הקלאץ'

מקום 39: Phoebe Bridgers – Punisher

יש לי בעיה עם פיבי ברידג'רס. כשאני שומעת שירים שלה, אני מרגישה שאני לא מבינה בכלל על מה היא מדברת, וזה מרגיש כאילו היא כותבת את השירים שלה לאנשים מאוד ספציפיים על חוויות שרק הם יוכלו להבין. אני לא אומרת שזו צורה לא-נכונה לכתוב שירים, אבל זו כתיבה שבדרך-כלל גורמת לי להתחבר פחות לחומרים של אמנים, כאילו בשביל להבין את הקוד אני צריכה להיות חלק מחבורה מטורללת, ואני כבר עברתי את השלב ההתבגרותי של לרצות להתקבל לאנשהו בכל מחיר.
עם זאת, יש סיבה למה האלבום הזה נמצא במצעד הנ"ל וזה בגלל שלברידג'רס יש קול, ולקול הזה יש יכולת לפתות אותי פנימה ולהתמכר למלודיות הפשוטות שלה, לאטיטיוד המשוחרר שלה, לאינטימיות שהיא מבקשת בינה לבין חבריה. לעומת האלבום הקודם שהיה די מעורבב בתוך כל מיני ז'אנרים, הפעם ברידג'רס נשמעת יותר שלמה, יותר בנויה והרבה יותר חולמנית. מה גם שיש פה את אחד משירי הסגירה היותר טובים ששמעתי השנה, שיר שבו היא יוצאת מעצמה קצת ומשחררת הרבה יותר מרק שדים. יהיה מאוד מסקרן מה תביא ברידג'רס באלבום הבא שלה, לפחות מבחינה מוזיקלית.

קישור: כששיר הוא יפה כמו פול מסקל

מקום 38: Brigid Mae Power- Head Above The Water

הייתי צריכה לברוח. הו, כמה הייתי צריכה לברוח. חודשים בבית ולא הרגשתי נוח להסתובב בחוץ. הקורונה עוד הייתה חדשה, לא היה ברור אם צריך ללכת עם מסיכה או לא, עד כמה רחוק מותר ללכת, עד כמה הכל באמת מדבק. נשברתי לגמרי והחלטתי לעשות הליכה לים, אבל עם איזה אלבום ללכת? הספוטיפיי ענה לי על השאלה הזו, ולא רק שיצאתי לסיבוב באוויר שהיה אז הכי צח שאי פעם נשמתי, גם יצא שנכנס לי אוויר מסורתי-אירי לתוך האוזניים והעיף אותי כמה אלפי קילומטרים ליבשה אחרת. בריג'יד מיי-פאוואר הוציאה אלבום נעים שלפעמים גובל במונוטוניות משעממת, אבל בחיים אני לא אשכח לו את ההליכה ההיא, את כמה שרציתי לחזור לאלבום הזה גם בפעמים אחרות, אבל אף אחת לא השתוותה לים שהיה בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה.

קישור: בזכרונות הכי חשובים לי // בזכרונות הכי חשובים לי

מקום 37: Elephant Stone – Hollow

זה לא סוד שסיטאר הולך טוב עם פסיכדליה, הביטלס גילו לנו את זה והפכו את זה אפילו לסוג של מיינסטרים. הלהקה הקנדית, בהנהגתו של מומחה הסיטאר רישי דיר, הוציאה אלבום זורם כל-כך שלא הרגשתי מתי הוא התחיל ומתי הוא הסתיים, אין בו אף רגע משעמם – אם הם מתחילים עם משב רוח אקוסטי, לא שמים לב כשמגיעים ל-"Land of Dead" היותר "רצחני", וכשבא "We Cry For Harmonia" מרגישים הקלה מלודית כלשהי, והכל חוזר חלילה תוך כדי היצירה.

קישור: מתחיל כמו "My Sweet Lord" של מלך הלחנים, ג'ורג' האריסון, וממשיך בדרך טיפה שונה

מקום 36: Big Black Delta – 4

גונת'ן בייטס חזר עם הפרויקט של ביג בלאק דלתא, שמזכיר מאוד את האלבום שלו מ-2013 שקרוי באותו השם (עליו כתבתי בהתלהבות אי אז). צלילי האינדסטריאל חזרו לקשט מנגינות שנשמעות כמעט קלאסיות. את אותן מנגינות הוא העביר בסרט נע ומתועש של צלילים אלקטרוניים העושים עיסוי של עניין בכל רחבי האוזן. בין שירים רקידים ומרטיטי ראש, בייטס הקפיד לשים גם רצועות יותר אווירתיות, פופיות מדי פעם, שהופכות את האלבום למגוון כל-כך, קשה שלא להתחבר לפחות לרצועה אחת מפה.

קישור: יאללה לפזז 2

מקום 35: Orlando Weeks – A Quickening

אל קול של אורלנדו וויקס אי אפשר שלא להתגעגע, והוא חזר אלינו עם אלבום שהוא סוג של ההיפך – ציפייה. מי שהיה הסולן של המכביז שהתפרקו ב-2017 הוציא אלבום שכולו (חוץ מהשיר הראשון) מתכתב עם החוויה של לצפות ללידה של הבן שלו. האלבום הוא בעיקר רגוע, ברקע יש מוזיקה אווירתית יותר, מופשטת יותר, עם תזמורתיות שהגדירה גם את המוזיקה של המכביז. 
בתקופה שבה אין כל כך למה לצפות חוץ מלסיומה של התקופה שבה אין כל כך למה לצפות, וויקס עושה את הציפייה קצת עצובה לאוזניים שלי, אבל הקול שלו הוא אחד הנחמות אם לא ה-

קישור: הילד שלי \\ הבן שלי

מקום 34: Alexandra Savior – The Archer

בין הפתיינות הפואטית של לנה דל ריי וגישת הרטרו שהכרנו מדאפי ואיימי ווינהאוס, יושבת אחת בשם אלכסנדרה סביור ומזמרת לה על משיכות שונות ושברון לב. סם כהן, אחד שהפך בשנה שעברה לאחד מאהובי הבלוג, אמון על הפקה מוקפדת של פופ-רטרו שגורמת לחשוב על שמלות פעמון וסוכריות על מקל. אחרי אלבום בכורה (שהופק ע"י אלכס טרנר), חזרה סביור עם אלבום דומה מאוד בסגנון, והפעם משום מה היא תפסה אותי יותר. לפעמים זה עניין של מצב רוח, לפעמים זה עניין של חיבור שיכול לבוא מחוויות שונות במהלך השנה.  

קישור: אני יודעת שבקרוב אמות, אבל בשבילו אני אנצח

מקום 33: Hamilton Leithauser – The Loves of Your Life

אחד מהתחביבים המועדפים עליי הוא להקשיב לקול של המילטון לייטהאוזר. סתם ככה, טוב, לא סתם ככה – אני מעדיפה שיהיו ברקע גיטרות קורעות ותופים מפוצצי לבב כמו של הווקמן, אבל השנה קיבלתי את לייטהאוזר במעטפת שונה במקצת. יחד עם המשפחה שלו הוא יצר אסופת שירים חמודה יותר מפעם, כאילו בן הדוד שלו מלהקת האם, וולטר מרטין, השתלט לו על המחשבות וגרם לו לחשוב יותר על מלודיות מתוקות. לא רק הלחנים הדובשניים הם מה ששבו אותי מעבר לקול הכה-מחוספס של לייטהאוזר: אילו הסיפורים שלו, הרומנטיות המבריקה שהוא ניחן בה בכתיבתו, והפעם היא מוקדשת כולה לאנשים בחייו, רנדומליים או קבועים. בין אם זו אישה שסיפרה לו את סיפור חייו כשישב בפארק, או מכרה מן העבר שחיה בסרט, או חבר שהוא איבד למלאך המוות, כולם מקבלים טון באסופה של שירים בהם לייטהאוזר משחק עם הקול שלו, משחק עם המחשבות על אותם האנשים, וגורם למאזינה לתהות מי הם האנשים שהיו מחברים בחייה אלבום שלם של שירים כאלה.

קישור: חלומות טובים מעולם לא שרפו אותך

מקום 32: Hilary Woods – Birthmarks

אני חייבת להיות הפלצנית שאני בדרך כלל ולהודות להילארי וודס על כך שהיא הייתה מהיחידות והיחידים שציירו לי תמונה במהלך ההקשבה לאלבום שלהם. תנו לי שדות מלאים בשמש, תנו לי ים רועש וגועש מסביב לאי בודד, תנו לי אפילו תמונה מוכרת של הנוף מהדירה שלי בחיפה, רק שיציירו לי כדי שאוכל לראות צבעים אחרים. הילארי וודס כתבה אלבום שלם בזמן שהייתה בהיריון, תקופה שגרמה לה לחשוב הרבה על הקיום שלנו, על האפשרות של התחלה והחידתיות שבהמשך. אבל למילים בקושי יכולתי להקשיב כשהיא עטפה אותן בעפרונות ופחמים שציירו יער שחור משחור, סוג של סיוט מתמשך שאם צוללים יותר עמוק לתוכו אפשר למצוא אור של השראה, או פשוט הקלה מסויימת של סוף. האלבום של וודס אינו קל לעיכול, עם מצב הרוח הלא-נכון הוא יכול להידמות כמשעמם או כחסר ייחוד, אבל אם מקשיבים לו באמת, יש בו עולם שלם של צלילים שכיף לצלול אליהם – מורבידים ככל שיהיו.

קישור: אני נטועה יחד עם עץ התפוזים

מקום 31: Eefje de Visser – Bitterzoet

זהו אלבומה הרביעי של אפיה דה ויסר ההולנדית, והראשון שיצא לי להכיר שלה. היא רצתה שתהיה לו הרגשה אפלה אייטיזית, ויצא לה בסופו של דבר אלבום שמזכיר יותר את צלילי מועדוני הניינטיז באנגליה, אם היו שמים את הסצינה במרכז לשיקום עם אינפוזיה של פופ איטי יותר. זה לא אלבום מקפיץ במיוחד, אבל ההפקה המוקפדת שלו הופכת את השירים שלה לפופ מעניין יותר, כל-כך מעניין שאפילו לא טרחתי לבדוק על מה היא שרה בהולנדית, פשוט נהניתי מהקול שלה והאווירה המהפנטת שלו בכללי.

קישור: תסתכל איך העיר מאטה מבעד לעינינו האדומות

מקום 30: Waxahatchee – Saint Cloud

קייטי קראצ'פילד, שאת שם הבמה שלה אני כנראה בחיים לא אזכור בעל-פה, הגיעה למצעד של הבלוג אחרי אלבומים על גבי אלבומים שפשוט לא התחברתי אליהם. הפעם היא הגיחה חזרה לעולם המוזיקה עם גישה קצת יותר מוארת, קצת יותר משוחררת, קצת יותר מתאימה להלך רוח אמריקני שכוב על ערימות קש בכפר. את האלבום היא כתבה לאחר שהחליטה להיגמל לחלוטין מאלכוהול. היא גילתה שהתהליך הרבה יותר קשה כשהיא צלולה, אבל מה שיצא לה הם שירים עם הרבה חוכמה של אישה צלולה מצד אחד ומצד שני מלאה כעס. הפעם היא הייתה יותר נעימה לאוזן, יותר מגוונת, יותר מתאימה.

קישור: כשאתה רואה אותי אני דבש על הכף

מקום 29: Peter Bjorn & John – Endless Dream

אחרי ששרתי "הללויה" וחגגתי את חזרתם של פיטר, ביורן וג'ון לעולם הפופ הסוכרתי בשנה שעברה, הם הוציאו עוד אלבום באותה הרוח גם השנה. אחרי שהשלמתי עם העובדה שכנראה הם לא יוציאו עוד יצירת מופת כמו "Writer's Block", למדתי להוריד ציפיות מהלהקה, ואולי בגלל זה עוד יותר נהניתי ממנו. עדיין יש כאן שירים כמו "Drama King" ו-"On The Brink" שממש קרובים ברמה לאותו אלבום, ויש פה לא מעט שירים שגרמו לי לחייך במהלך כל התקופה המזורגגת הזו, אפילו בזמן אימונים.

קישור: מנקודה לנקודה, ממנו לשומקום

מקום 28: The Innocence Mission – See You Tomorrow

הלהקה המורכבת מבני הזוג קארן ודון פאריס קיימת כבר משנת 1985, אבל לא הכרתי אותה עד היום. באלבום שנשמע כמו הכלאה לאונג'ית מלנכולית בין Nouvelle Vague ו-Mazzy Star, קארן פאריס משכה אותי בכל יום עם קולה היפהפה להמשיך ולחפור בתוך השיר. עם פריטות גיטרה רכות וצלילי פסנתר נעימים, זוג היוצרים יצר אלבום שיכול בקלות להיטמע ברקע, אבל אם מקשיבים לו באמת אפשר ממש ליהנות מהפשטות המלודית שלו. 

קישור: היא הייתה אומרת – האור בהיר יותר מסביב לך עכשיו

מקום 27: The Hanging Stars – A New Kind of Sky

קחו את ניל יאנג, תערבבו אותו קצת עם הימים הטובים שלו עם קרוסבי סטילס ונאש, שימו על אש קטנה. אם יש לכם שאריות של באפלו ספרינגפילד אפשר גם להוסיף קורט.  תוך כדי שהמשקה מתחמם תפזרו אבקת בירדס (נטולת ג'ין קלארק, כי קלארק הוא מצרך נדיר), שימו בכוס קפה לקחת וצאו לדרך. אמריקנה טהורה לנשמה, מלהקה שנראה שממש מתמחה בזה, וגם אם היא חוטת בלהיות דומה מדי לפעמים ללהקות דומות משנות ה-60 וה-70, היא מכפרת על זה בכך שהיא עושה את זה באלגנטיות מרשימה.

קישור: תעיר אותי כשיוני נגמר

מקום 26: Khruangbin – Mordechai

הלהקה, שנשמעת כאילו המקום האחרון שהיא תגיע ממנה הוא טקסס, ארה"ב, העניקה לעולם אלבום שכולו גרוב ממגוון רחב של מדינות מהעולם. אמנם מירב האלבום מועבר באנגלית, אבל חברי הלהקה מילאו את המילים במה שנשמע כמו מקצבים דרום-אמריקאיים, אפריקניים ולפעמים אפילו מזרח-רחוקים. הגרוב כל-כך בולט שאפילו לא חשבתי להתעמק במילים, אין סיבה כשמשלבים יופי עם קצת שמחת חיים המושרשת בין שלל כלים. גיליתי את האלבום רק כמה ימים לפני פרסום הדירוג, ובלי לחשוב נתתי לו מיקום באמצע, כי מי יודע מה אחשוב על הדירוג שלו בעוד כשבוע של חרישה, שברור לי שיגיע.

קישור: יאללה לפזז 3

מקום 25: The Wants – Container

אחד מהאלבומים שהרגישו לי הכי "חיים" השנה. למרות ההפקה המהודקת שלה, שומעים איכות יותר מחוספסת, וכל האזנה הרגישה כאילו הטריו הגיע להופעה מקפיצה במיוחד בסלון שלי. אולי זה בגלל שהלהקה מזוהה עם שמות מוכרים אחרים מעיר המולד שלהם, ניו-יורק; אולי בגלל ששומעים את ההשפעות של העשור הקודם ממנו הם לקחו את Lcd Soundsystem, עטפו אותו בעוד גיטרות ניק זינר ועירפלו את הכל באטיטיוד מלא בקוקאין; אולי זה פשוט בגלל שזה אלבום שגם אם הוא עוצר קצת לנשום ברצועות כמו "Aluminum", הוא עדיין מרגיש כמו לילה חשוך במועדון שלא צריך הרבה אלכוהול בשביל ליהנות מהמוזיקה שלו.

קישור: מהר יותר.

מקום 24: Father John Misty- Off-Key in Hamburg

אחרי שאיכזב אותי קשות ב-2018 עם "God's Favorite Customer", ג'וש טילמן הוציא אלבום הופעה שכיפר על הכל. מדובר בהופעה של טילמן עם הלהקה שלו והפילהרמונית של פרנקפורט אי-אז באוגוסט 2019, כשעוד היו הופעות חיות. את ההכנסות מהאלבום הוא תרם לקרן למלחמה בקורונה. השירים מהאלבום המאכזב משתלבים יפה עם השירים האחרים, הם באים במינון נמוך, והביצועים לשירים הישנים מתעלים על הביצועים האולפניים שלהם. זה מתחיל כבר עם "Hollywood Forever Cemetery Sings" שהביצוע שלו משתפר כל שנה, וככה עולה במדרג האישי של השירים האהובים ביותר. התזמורת מוסיפה נופך גרנדיוזי שמשתווה פחות או יותר לאגו הנפוח של פאת'ר ג'ון מיסטי, הקול של טילמן כהרגלו עושה את ההיפך מלאכזב ושעה וחצי של הופעה זורמת כאילו אתם ממש שם. הו, כמה שהייתי רוצה להיות שם. או בכל הופעה של אמן אהוב. בבקשה.
טילמן כתב הרבה על סוף העולם כפי שהוא רואה אותו, הוא הקדיש לו אלבום שלם ב-2017 עם "Pure Comedy", ועכשיו כשנראה סוף ממשי לעולם, מעניין איך הוא בחר להעביר את ימי החרדה.

קישור: השיר שרק משתבח עם השנים

מקום 23: Travis – 10 Songs

מתישהו בתקופת אחד הסגרים, אני כבר לא זוכרת כי מי ידע אז איזה יום היה באותו יום, חלמתי בלילה שאני הולכת עם הוריי בתוך סמטא חשוכה ובאמצע ראיתי את ארבעת חברי להקת טראוויס עומדים בה. עצרתי כדי לדבר איתם מעט, סיפרתי להם מה עבר עליי בכל התקופה הזו, את הקושי שהרבה ידעו בתקופה הזו, ובעיקר צחקתי על הראסטות של דאגי שלא קיימות במציאות. מה שיצא מכל הסיפור הזה זה חיבוק מכל חברי הלהקה, כשהם דאגו לשלוח אותי הלאה עם כמה מילות נחמה שיחזיקו אותי בכל התקופה העגומה הזו. התעוררתי מהחלום מעודדת, אבל הייתי עוד יותר מאוששת כשגיליתי באותו הבוקר שטראוויס יצאו בהודעה על אלבום חדש עם סינגל חדש. אני מאמינה גדולה בחלומות, מאמינה גדולה שלפעמים יש קשרים שנוצרים באופן תת-מודע, והעובדה שחלמתי עליהם ערב לפני הודעה כזו רק הוכיחה לי שיכול להיות היגיון בדבריי, עד כמה שזה מעבר לכל היגיון.
אהבתי מאוד את "A Ghost", שמחתי לצעוק יחד עם החבר'ה ב"Valentine" וב-"All fall Down" הזלתי דמעה, כל הסימנים רמזו שזה הולך להיות עוד אלבום של טראוויס שאני אאהב. אבל לפני כל הסימנים האלה יש את העובדה שמדובר בלהקה שצברה את הפז"ם הארוך ביותר באהבה שלי למוזיקה, ואלה שהביאו אותי להסתקרן על המדיום הזה שנקרא אלבום, וחסד נעורים כזה גרם לי לפסוח גם על כמה רצועות בינוניות מינוס באלבום הזה ועדיין לשים אותו בטופ 50. מה לעשות, אילו טראוויס, וכשהם נכנסים ללב הם עושים את זה הכי הכי.

קישור: אם אשכב פה, אני עלול למות פה, אולי אשכב פה רק לזמן מה

מקום 22: William Basinski – Lamentations

באזינסקי, המלחין המחונן שהצליח בלופ אחד ויחיד לתאר את ניו-יורק השבורה בערב של ה-11 בספטמבר, חזר עם עוד אלבום המשלב הקלטות שלו מן העבר, עם צבעים מוזיקליים שהוא הוסיף להם כדי שירגישו נפוחים יותר. אפשר לאבד סבלנות מאוד מהר כשאיזו מנגינה חוזרת על עצמה באיטיות, אבל לבאזינסקי יש טאץ' מיוחד, זה יכול להיות במנגינה שנשמעת כמו הד בהתחלה ומתעצמת תוך כדי, וזה יכול להיות פשוט בהרגשה של צליל שמצליח לחדור יותר פנימה והופך את התת-הכרה להכרה מלאה בעניין של כמה שניות. מי ידע שלא צריך יותר מדי בשביל לסחוף אוזניים פנימה בעונג כזה גדול.

קישור: הו, בתי. הו, הייאוש

מקום 21: BC Camplight – Shortly After Takeoff

כן כן, הייפ עובד. הוא עובד כשהוא מגיע מהאנשים הנכונים, והוא עובד כשהוא מגיע עם סינגל שמצדיק אותו לגמרי. ככה קרה עם "Back to Work", שיר מתוסבך במבנה שלו, כנה בהגשה שלו ונע בין מקפיץ למפיל מרוב שהוא כואב. בריאן כריסטיניציו, ביסי, איך שלא תרצו לקרוא לו, תמיד היה ברדאר שלי, אבל היו אלה שירים מעטים שהיו בוקעים מתוך אלבום ומפתים אותי להמשיך ולעקוב אחריו. עם האלבום שלו מהשנה הסיפור שונה לגמרי, כי למרות עומס הז'אנרים שבכל שיר ושיר, נשמע כאילו זה האלבום הכי שלם של הזמר-יוצר. השילוב שלו בין רצועות שמזכירות הרמוניות קוליות מהסיקסטיז לבין פופ-אייטיז סטייל פרינס עדיין מוצא עצמו קליט יותר. הציניות הכנה של כריסטיניציו ("מה אני? טיים אימפלה?") השובבות הכתיבתית שלו ("ייפי-קאיי, אני מוצץ דמים") משתלבת יפה עם כנות יותר כואבת על התמודדות עם מחלות נפש ודיכאון. כל המחוות לעבר והבעיות עם ההווה שזורים יפה בתוך אלבום שכולו ממריא ולא מפסיק לנסוק למעלה, גם עם סיום קצר מדי כמו עם "Angelo".

קישור: ייפי-קאי-יאי אני מוצץ דם

מקום 20: Rose City Band – Summerlong

הלהקה, שהיא בעצם פרוייקט של בן אדם אחד בשם ריפלי ג'ונסון, אחראית לחוויה המוזיקלית הכי קרובה לרוד טריפ שהייתה לי השנה. אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את האלבום הזה לנסיעה ארוכה, רק בשביל להרגיש איך הגיטרות מסתובבות יחד עם הגלגלים ומושכות תמיד קדימה. זה עבד על פסי הרכבת, אני מקווה שבעתיד הקרוב גם אוכל לקחת אותם לנסיעה קצת יותר אינטימית. אמריקנה תמיד נשמעה אקזוטית באוזניי, אך עם השנים האוזניים הלמודות מייחלות יותר למה שמוכר, אבל ג'ונסון לקח את מה שישן נושן והפך אותו לאלבום מגוון ושמשי ביותר.

קישור: הלוואי והייתי רק בודדה, הלוואי והייתי על הדרכים

מקום 19: Perfume Genius – Set My Heart on Fire Immediately

הלוואי והייתי מאוהבת כמו בשירים של מייק הדראס, כי מה שאלבום הזה עשה הוא בדיוק מה שהיוצר מבקש בשמו של האלבום – הוא הפך את הלב שלי ללהבה באופן די מיידי. אין ספק שקולו של הדראס הוא אחד מיוצאי הדופן שיש בתקופתנו. הדרך שבה הוא משחק בו ובין גבוה ועדין לעגמומי וכבד היא רק אחת מהיתרונות היפהפיים שלו בתור יוצר, אבל הפעם זה עבד עליי יותר חזק. כמו תמיד, המילים של הדראס מוצאות את עצמן עמוק בתוך התודעה בזכות הפיזיות שהן מתארות. הדראס אינו מתבייש לספר על חוויות מיניות שונות, לא מפחד לייחל לגוף של אחר ולא מפסיק להיות מוחשי בכמיהה שלו להרגיש מישהו אחר כמה שיותר קרוב. מבחינה מוזיקלית הוא נע בין מנגינות פופ נוגות למשיכות יותר רקידות של המכחול, ואחרי אלבום שדי איכזב אותי ב-2017, שמחתי לשוב ולדוג קצת מעצמי דרכו השנה.

קישור: החלום מביא את הפרצוף שלו אליי, נועל את הדלת

מקום 18: Alice Boman – Dream On

זהו אלבום הבכורה של הסינגר-סונגרייטרית-מנגנת-הקלידים השבדית, אליס בומן, וככזה יש הרבה ציפייה לעתיד. אם הקול שלה לא נעים מספיק לאוזן, אז יש גם את המלודיות החולמניות שהיא שילבה בכל שיר ושיר, כאלו שהופכות אותה מיוחדת במינה בעולם של הרבה כמוה. אמרתי מיוחדת במינה? התכוונתי לזה שהיא נשמעת כמו פיה והמוזיקה שלה נשמעת כאילו נצבעה בצבעים עזים של דיסני-רך, וכל זה בקטע הכי טוב של המשפט. אולי אחד האלבומים הכי ממכרים שלי השנה.

קישור: אני לא רוצה להרוס את האשליה הזו

מקום 17: The Citradels – Tracs

אחרי האלבום המופתי מ-2018, "God Bless", הבשורה על אלבומם החדש של הסיטרדלים היוותה מבחינתי סיבה למסיבה. אחרי כל ההיתלולה הפסיכדלית שהעניקו לי חברי הלהקה האוסטרלית, חשבתי שיגיע אלבום המשך שיביא לי עוד שירים לפזז אליהם בחדרי חדרים, אבל כמה שהתבדיתי. נראה שחברי הלהקה מצאו לנכון להוריד הילוך ובמקום הוציאו אלבום על טהרת האמריקנה, על הדרכים, על ימי סיקסטיז מתונים יותר של The Band ו-The Byrds. השינוי הבהיל אותי בהתחלה, אבל אחד בשם ארז סובל שיכנע אותי לתת לאלבום עוד צ'אנס ונשביתי בקסמם בשנית. אם פעם זו הייתה השובבות שלהם ששבתה אותי, עכשיו זו הייתה היכולת המלודית שלהם לכתוב דרכים, שינויים, וימים של שגרה בלתי נסבלת.

קישור: אנחנו לא יכולים למצוא מקלט

מקום 16: A.A. Williams – Forever Blue

בשנה שעברה הוציאה AA איפי שמילא לי שעות על שעות של האזנות. ידעתי שאלבום יגיע בסופו של דבר, אבל מאוד חששתי מאחר והאיפי היה בערך כל מה שרציתי לשמוע וגורלם של הרבה אמנים לאכזב אחרי יצירה כל כך מרשימה. עם וויליאמס הסיפור הוא די שונה. בהקשבות ראשונות חשבתי שהאלבום די מונוטוני, נבהלתי מאוד מקטע הגראולינג ב-"Fearless", ורק ייחלתי לחזור לאותו EP כחלחל, כחלחל הרבה יותר מהעטיפה של Forever Blue. אבל (כמה שאני שמחה כשיש אבל בדברים כאלה), אחרי כמה האזנות מצאתי את עצמי רוצה לחזור גם לאלבום הזה, למילים המנוכרת של וויליאמס, לתיזמור הדרמטי שלה, לקרשנדו הצפוי אבל הכל-כך מבורך, לעגמומיות שנשמעת כל-כך כנה, עירומה ובמיוחד אמיצה.

קישור: אם רק הייתי מישהי אחרת // הייתי יכולה לנסות לעזור לעצמי

מקום 15: Kevin Morby – Sundownder

קווין מורבי. קווין מורביוש. קווין מורבידי. קווין מורבידילולושקה. שימו לי את הקול שלו בכל שיר ואני אחרוש לו את הצורה. הוא מסלסל, הוא לפעמים עולה בכמה אוקטבות, אבל בסופו של דבר כשהוא נשאר על הציר האופטימלי, הקול שלו יכול לחצות פריזמות של סאונד וזמן ולהרגיש על-תקופתי. חברה טובה הולנדית הביעה את האכזבה שלה מהסינגל הראשון שהוא הוציא, אמרה שהוא נשמע בדיוק אותו הדבר כמו באלבומים הקודמים ואני לא הבנתי מה הבעיה. כן, המבקרת הפלצנית שאוהבת גיוונים לא יכולה לעמוד בפני קסמו של מורבי, גם אם הוא נשמע בדיוק כמו פעם. יש לו את האטיטיוד שלו, יש לו את הקול הפשוט שהוא אך ורק שלו, ויש לו גיטרה אחת שגורמת ללב שלי לתפוח מספיק בשביל ללוש מהבצק שלה את החלה המתוקה ביותר.
אז מה כן מיוחד באלבום הזה? נראה שמורבי התחבר יותר ללילה הכפרי, מן ערב נוגה כזה שבא ללכת לשבת מסביב למדורה ולהעלות רוחות של אנשים מן העבר. כזה לילה שחוזרים ממנו מסריחים מתפוחי אדמה ועם הרבה חשק לצפות במערבונים.
עכשיו כולם לשיר יחד איתי "בם, בם, בם, בם, בם, בם, בם"

קישור: הירח כמו שעון בשמיים

מקום 14: Julianna Barwick – Healing is A Miracle

אם היה אפשר לקחת את הסיפורים הכי נוגים במיתולוגיה היוונית ולתרגם אותם לצלילים, אם הייתה דרך מוזיקלית לספר ולהתאבל על מותם של גיבורים כמו הרקולס וג'ייסון, לו הייתה הצורה האינסטרומנטלית לתאר את המוזות, הנימפות והנאיאדות ללא מילים, כולם היו נשמעים כמו האלבום הזה. בארוויק פרסה אינספור שכבות של צליל יחד עם מילים, ומעליהם היא מרחה את הקול שלה. לפעמים הוא משמש בתור כלי נוסף, לפעמים הוא נשמע כמו סיפור, אבל כל מה שרציתי תוך כדי הקשבה זה אך ורק להמשיך ולקרוא עוד ועוד סיפורים מהמיתולוגיה העשירה ביותר בהיסטוריה, מיתולוגיה שקיבלה עור וגידים יפהפיים באוזניים שלי תודות לבארוויק אחת ומיוחדת.

קישור: שיתוף פעולה עם לא אחר מאשר יונסי מהסיגור רוסים

מקום 13: Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman

יותר מז'אנר, פולק הוא מסורת. שירים עוברים מפה לאוזן והאמן יכול להרגיש חופשי לשנות אותו ברוח התקופה, או לתת פשוט לזמן לעשות את העריכות שצריך. אנאיס מיטשל, אריק ג'ונסון וג'וש קאופמן (פעם שנייה במצעד ולא אחרונה) חברו אחד לשני להופעה ולאחר שגילו שיש פה כימיה שחבל לפספס, הם החליטו להקים את הלהקה ולהוציא אלבום המורכב משירי פולק מסורתיים. את השירים הם לקחו, פירקו אותם לחתיכות והכניסו את עצמם בין החורים ומה שיצא הוא אחד מאלבומי הפולק היפים שיצאו בתקופה האחרונה. לא רק המנגינות היפות, לא רק פריטות הגיטרה הרכות, אלא גם ההרגשה החמימה שהאלבום משרה מחזקת את האלבום והופכת אותו למתאים ביותר ליום חורף בו צריך שירים שיישבו טוב עם האפלוליות בחוץ.

קישור: ילדים, לכו לאן שאגיד לכם, לאן אאמר לכם ללכת?

מקום 12: Aidan Knight – Aidan Knight

איך ששמעתי את "Rholodex" מתוך האלבום של איידן נייט, ידעתי שזה סיפור אהבה. כשגיליתי שנייט חימם את אנדי שוף בסיבוב הופעות, הבנתי בדיוק למה. ההשפעה של שוף על המוזיקליות וההלחנה של נייט ניכרת, ואפשר לשמוע אותה כבר מהשיר הראשון באלבום. האקורדים הטיפה-מעוותים, החולמניות שעוטפת את המנגינות, המנגינות עצמן שהן מתוקות במיוחד, כולן מזוהות עם שוף שעם הזמן הפך לאחד מהאמנים האהובים עליי. אם נוציא את המוזיקליות, לאיידן נייט יש את הפרסונה שלו, אחרי הכל בשביל מה הוא פה אם לא לשלשל קצת שדים החוצה בצורה בריאה לנפש? את האלבום, שהוא הרביעי במספר של האמן הקנדי, הוא כתב לאחר שהחליט להיגמל לחלוטין מאלכוהול ונולד לו הילד הראשון. השירים כתובים מנקודת מבט של מישהו שעדיין נמצא עמוק בתוך טיפות מרות, אך אין בהן אחוז אחד של אלכוהול. הוא מפחד מהשגרה, הוא תוהה מה יהיה אם הוא ואישתו יתגרשו, מתאר את הדיכאון שהיה לו שנים ואובדן שהיה צריך להתמודד איתו. השילוב של המתיקות השוףית עם המילים הפשוטות שבה אותי לגמרי, וזה אחד מהאלבומים שחזרתי אליהם הרבה השנה.

קישור: בן או בת / דירה או בית / קרדיט או חוב // אנחנו נצליח

מקום 11: SQÜRL – Some Music For Robby Muller

ההרכב SQÜRL כולל את הבמאי ג'ים ג'רמוש וקארטר לוגן, מי שהלחין לבמאי המדופלם כמה פסי-קול לסרטים שלו. את האלבום החדש שלהם הם הקדישו לצלם ההולנדי רוברט מולר, מי שעבד עם ג'רמוש ועם גדולים אחרים. האלבום היה אמור להיות פסקול לסרט דוקומנטרי על הסינמטוגרפר והפך לאלבום בפני עצמו, כשהוא מורכב בעיקר מצלילי גיטרה ממושכים והרבה הרבה אהבה לצלילים פשוטים. אוהדי סיגור רוס בטוח ימצאו פה כמה וכמה טראקים להתחבר אליהם ומי שצריך קצת מלנכוליה אינסטרומנטלית ומתמשכת – זה האלבום המושלם בשבילכם, הוא היה כזה בשבילי לאורך השנה.

קישור: יאללה לפזז 4 (סתם נו)

עשרת הגדולים:

מקום 10: Juniore – Un, Deux, Trois

ביום חורף במרץ של השנה, החלטתי לקחת את הרגליים ולהקשיב בדרך לארוחה המשפחתית לאלבום של ההרכב האלקטרוני הצרפתי Juniore. התחלתי אותו רק באמצע הדרך ותהיתי אם אספיק לחקור את כולו במהלך ההליכה, ואז הגיע גשם חזק מדי בשביל שאמשיך להתהלך .כך יצא שאת החצי השני של האלבום ביליתי בצפייה בגשם כמעט חורך את תקרת החנייה מתחתיה מצאתי מחסה. תוך כדי שבהיתי במנורת הרחוב, ניסיתי לדמות לעצמי כאילו אני בפריז, זה לא היה קשה כשדרך האוזניים שרה לי אנה ז'אן בצרפתית מילים שחצי-הבנתי. האלבום נע בין הרגשה שאנסונית לבין שירים יותר מקפיצים, טובל את עצמו בפסיכדליה מפתה ותמיד שומר על פאסון שגרם לי לרצות לחזור לאלבום הזה לא מעט השנה.
חוץ מזה, סביר להניח שאם תשמיעו לי את "Ah Bah D'accord" בכל מקום, תיאלצו לראות אותי מפזזת עד חוסר הכרה (או עד שהשיר נגמר, מה שיגיע קודם).

קישור: עד אובדן הכרה

מקום 9: Doves – The Universal Want

הם חזרו, כמו חבר ותיק הם הגיחו בחזרה מהגומחה שלהם במנצ'סטר ודאבס עשו את הקמאבק הטוב ביותר של השנה. שוב הקול של ג'ימי גודווין שעושה נעימי בבטן, שוב הפופ-רוק-אלקטרו-בריטיש-שיק שמוכר מאלבומים קודמים, שוב החיוך על כך שהלהקה הזו עוד יודעת לפוצץ את האוזן בשירים שעושים את החשק לקום ולעשות ואז לעשות עוד. כן, הם לא שינו הרבה בסגנון שלהם, אבל יש מישהו שיודע לעשות ערבוביית ז'אנרים קצבית טוב כמו שלישיית היונים? איי דונט ת'ינק סו.

קישור: תסלח לי אם אני מפקפקת במחיר שלך

מקום 8: Jess Wililamson – Sorceress

"כן, יש לי קסם בכובע, אבל אני לא מכשפה." כך שרה ג'ס וויליאמסון בשיר הנושא של האלבום כשפריטה של גיטרה מלווה אותה יחד עם צלילים שנשמעים מעבר ליקום שאנחנו מכירים. לא, היא לא מכשפה, אבל המוזיקה שלה לגמרי נמצאת בעולם מקביל, איפה שצלילי פולק יותר מלאים, איפה שקצב מפריח רוח בעיניים עצומות שרוצות החוצה, איפה שפנטזיות אמריקניות נשאפות ומוסנפות, ומוצאות עצמן ננשפות ע"י נשים כמו לנה דל-ריי ואיינג'ל אולסן. אבל להן אין את הקול של וויליאמסון, לא את האמונה הקוסמית שלה, לא את היכולת שלה לגרום לי לחזור לאלבום גם אחרי שההקשבות הראשונות והשניות לא עשו עליי רושם מיוחד. בסופו של דבר, מדובר באחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, אחד שאני לוקחת איתי הרבה לרכבת כשהראש רוצה להישען על החלון והמחשבות רוצות להימחק לגמרי מהיום שהיה. 

קישור: האם המלאכים שרו רק בשבילנו?

מקום 7: Other Lives – For Their Love

אחרי האלבום Rituals, שאת זיכרונו הדחקתי כל-כך שארז סובל היה צריך להזכיר לי אותו, אני כל-כך שמחה שהלהקה האוקלהומית חזרה עם אלבום שישמש אותי לזכרונות טובים יותר. הקלה גמורה התלקחה בסרעפת ויצאה החוצה כששמעתי את הלהקה חוזרת לדרכיה ה-"Tamer Animals"יות, חזרה למלא את החדר בתזמורת שלמה שמעצימה את הפולק של הלהקה ובמילים שמשאירות מספיק מקום באמצע בשביל שהמאזינה תוכל להכניס את המשמעות שלה בין לבין.
ג'סי מקטאביש הקדיש את המילים לכובד שיש לעולם הזה מכל מיני בחינות: פוליטיקה, כלכלה וסביבה.  מעניין אם זה הגיל שהפך את הדברים האלה כבדים יותר או שזה העולם המתוקשר מדי שאנחנו חיים בו. בכל מקרה, נראה שמקטאביש כתב את השאלות החשובות ביותר, כשבמרכזה נמצא הקיום והחמצן שאנחנו מתעקשים לנשום למרות החרדה מסביב. הקיום האנושי הוא חידה קשה, במיוחד כשיש כוחות עם בולבולים קטנים שמתעקשים להקטין את האזרחים הקטנים, במיוחד כשיש כוחות עצומים הרבה יותר מעבר לשליטתנו שיכולים לגמור אותנו בכל יום, במיוחד כשאנחנו מתאמנים ומצליחים במשימת ההדחקה של אותם דברים כבדים בכדי להמשיך בדבר האבסורדי שנקרא הישרדות. הנה עוד סיבה לכבד את החזרה של הלהקה לדרכיה – היא הביאה אותי שוב לכתוב על מה שבאמת מעניין אותי.

קישור: שום דבר לא משתווה לצליל של האלימות

מקום 6: Baxter Dury – The Night Chancers

אין לי דרך מדויקת יותר לתאר את זה – אבל בקסטר דיורי בא לי ממש בטוב השנה. אחרי תקופה ארוכה שבה נתתי לאלבומים שלו הקשבות חסרות-סבלנות, השנה חזרתי לחומרים שהוא הוציא אחרי "Happy Soup" המופתי ונשביתי לגמרי בקסמי אחד האמנים השבורים ביותר שידעה תקופתנו. סרג' גינזבורג לא רק הביא לעולם את היפה בנשים, שרלוט גינזבורג, הוא גם ילד מאזור החלציים שורה שלמה של יוצרים שמנסים לשחזר את האטיטיוד החצי-סקסי חצי-מיוסר שלו. דיורי הוא אחד מאותם היונקים, רק שהוא עושה את זה בצורה שנשמעת כמעט כולה שלו, טוב, לסרג' לא היה כזה מבטא בריטי מושך. באלבום הזה דיורי משלב בצורה הכי טבעית בין מיזנטרופיה, לכלוך, רומנטיקה ובדידות. הוא כל-איש והוא לא רוצה להיות כל-איש, נשבר לו מהעולם אבל הוא גם אוהב אותו והכי חשוב – הוא הוציא את אחד מהשירים שהכי התמכרתי אליהם השנה – "I'm not your Dog". הוא היה יכול להיות שיר השנה שלי, לולא להקה מסויימת מאוד שהוציאה שיר מסויים מאוד.

קישור: בקסטר אוהב אתכם

מקום 5: Andy Shauf – The Neon Skyline

לפני מתקפת סגר הקורונה, הקשבתי לאלבום הזה מתוך ציפייה גמורה להופעה שהייתי אמורה להיות בה באפריל של 2020 בברלין. אחרי זה ההקשבה הייתה יכולה להיות מהולה בהרבה ייאוש, אבל אנדי שוף פשוט נועד להוציא את כל המתוק שיש בתוכי. שוף, אהבה שבלב הפצפון שלי, לקח שיחות שלו עם חברים, אהבות נכזבות ופחות-נכזבות ותהיות כלליות על החיים והזמין את כולם למשקה על חשבונו בפאב שנקרא The Neon Skyline. מה שיצא הוא אלבום שהוא כולו שוףי – עם הקול המתוק והמיוחד שלו, עם הלחנים שנמצאים איפהשהו ביקום ששייך בעיקר לו, עם הסיפורים המאוד פשוטים שיכולים לחדור טיפה פנימה אם נותנים להם לשקוע קצת יותר.
בינתיים ההופעה שלו נדחתה למאי 2021, וכולי תקווה שהיא באמת תתקיים, אבל עד אז יש לי את האלבום הזה שמתוזמר ומורכב מכל הדבש שזמר-יוצר יכול להפיק מכלי נשיפה ומיתר בלי להיות יותר מדי מתוחכם.

קישור: אוי, אני כבר משועמם

מקום 4: Sigur Ros – Odin’s Raven Magic

לפני שבועיים הארץ בורכה ביומיים מלאים של חורף. רעמים וברקים שיחקו בדמיונם של ילדים, הבריחו חתולים מחלונות וגרמו לי לבלות ערב בביתה של פנינושקה, אחת החברות היקרות ביותר שלי. אחרי צפייה בסרט מהנעורים המאוחרים שלנו, מצאנו עצמנו צופות ב"Heima", סרט חצי-דוקומנטרי חצי-הופעה על סיבוב ההופעות שעשו סיגור רוס באיסלנד בשנים יפות של Ágætis byrjun ו-(). הגשם בחוץ לא הפסיק לרדת, שתינו תפסנו מקום כל אחת nעל ספה ומתחת לשמיכה משלה. עינינו לא משו מהפלא שהוא איסלנד עם המוזיקה הכל-כך מיוחדת של הלהקה בראשותו של יונסי היפה מכל היצורים. אחרי כמה ימים יצא האלבום Odin's Raven Magic, שהוא אלבום הופעה חיה של הלהקה בפריז משנת 2002, עם חוויה מוזיקלית שבמילותיה מתארת אגדה נורדית קדומה המספרת על סוג של "ארוחה אחרונה" של אודין עם חבריו האלים לאחר שהוא מקבל בשורה על סוף העולם (רגנארוק). יצא ששמעתי את האלבום לראשונה ביום יותר אביבי מאשר חורפי על מרומי הר הכרמל עם ספר טוב של סטיבן פריי (ספר של סטיבן פריי לא יכול להיות רע אצלי בלקסיקון), אבל המוזיקה החזירה אותי לגמרי לרגע הזה – לגשם הנצחי, להרגשת החורף החמימה במקום שמרגיש כמו בית בשבילי, לקסם שהוא איסלנד עם המוזיקה החד-גונית והחד-קרנית של הלהקה.
האופי המורבידי של המוזיקה, שגובלת יותר בקלאסית מאשר בפוסט-רוק, השתלב דווקא די טוב עם הנוסטלגיה המוארת של אותו הרגע. עם כל שיר שעבר נוצרה בתוכי התמוגגות מוחלטת, משהו שייחלתי לו לא פעם השנה ונתקבל פעמים ספורות. קולו של סטיינדור אנדרסון (אני בטוח לא כותבת את השם שלו נכון) הוא הראשי בכל ההופעה, קול שנשמע עתיק כאילו עלה מאיזה אוב אפלולי, והוא סוחב על גרונו סיפור על עולם הקרוב לסופו. התזמורת מושכת את המוזיקה אל העולם מתחת לאדמה, ואילו קולו של יונסי המבצבץ מדי פעם מצליח להושיע אותו מהעגמומיות שלו, אמנם בחצי-כוח, כי אחרי הכל – הם באו לספר סיפור עצוב, לא להציל את העולם.
בתקופה בה זה נהיה בהיר יותר ויותר שהעולם הזה הולך ומתדרדר, טוב שיש פסקול מתאים לכל האנדרלמוסיה, טוב שיש עדיין להקה שנוברת בעמקי העבר שלה ומוצאת את הזמן הטוב לספר אגדה שאינה נסיכים ונסיכות, שאינה יופי מוחלט, שאינה באושר ועושר, שהיא כל מה שמפתה ומשחרר באפלה עצמה.

קישור: כשמגיע תורו של יונסי לתרום מקולו, אני כבר חצי-שלולית

מקום 3: Fleet Foxes – Shore

ההפתעה הכי טובה של השנה. אמנם רובין פקנולד שיתף הרבה מתהליך ההקלטה של "Shore" בחשבון האינסטגרם שלו, אבל הוא לא הכין אף אחד להודעה המשמחת על הוצאת האלבום בשלמותו בספטמבר. כך יצא שאת רוב הרבעון האחרון של השנה ביליתי בעיקר בהקשבה לאלבום הזה: לקחתי אותו לים, התאמנתי איתו, הלכתי איתו למקומות שרציתי ללכת אליהם וכאלה שפחות, נתתי לו ללוות אותי בימי עבודה על הרכבת, כשהדואלינגו או הספר נראו לי פחות מושכים. בקיצור – חרשתי עליו כיאה למעריצה השרופה שאני.
מה שיצא לפקנולד הוא האלבום הכי חי שלו. כבר בהקשבה הראשונה, שהייתה על הרכבת חזרה לחיפה, נעלם הנוף הארצי של ישראל ומבעד לחלון ראיתי את פקנולד על איזו במה, מנגן עם סקאיי סקג'לסט ושות' שירים שעדיין לא ידעתי לאן הם הולכים. בהקשבות שעקבו האלבום לקח אותי לכל כך הרבה מקומות מדויקים: אם זה לגעגועים לחברים טובים (גם אם ראיתי אותם יום לפני), אם זה ליופי של חיפה שמרבים להמעיט בערכו, אם זה לזמנים טובים שנבלמו באגרסיביות ע"י הקורונה אבל הם יחזרו. כן, הם יחזרו. אחרי אלבום כמו "Crack-Up" בו הטביע הדובר את עצמו במים גועשים של רגשות שיכולים להוריד עמוק יותר, הוא חזר הפעם עם ראש מעל המים. הפעם הדובר רואה יותר את הטוב, יותר את האור, וכל זה בלי להתעלם מהעננה התמידית שאופפת אותו, עם הודיה גם על הרגעים הקשים.
בעזרתה של ביאטריס ארטולה, הפיק פקנולד אלבום זורם יותר, קצבי יותר, נגיש הרבה יותר (זה האלבום אולי הכי נשמע של הלהקה עד היום), בלי לזנוח לרגע את הרוח הפולקית שממשיכה עוד מהאלבומים הקודמים. הוא כן חידש עם ההשפעה הניכרת שהייתה לבוסה נובה והמוזיקה הברזילאית בשנה הזו עם שירים כמו "Featherweight" ו-"Going-to-the-sun Road"; במקום חתיכות הפאזל המפוזרת של "CrackUp" הוא יצר שירים שלמים יותר שכולם נשימה אחת של הקלה.
אמנם "Crack Up" פגע בעצב רגיש ועמוק הרבה יותר, אבל אין ספק ש-"Shore" הוא אלבום ההמשך האולטימטיבי לשברון שיצא ב-2017, והוא משלים אותו בדרך הסלחנית שלו. אם ב-"Crack Up" פקנולד טווה שמיכה שיהיה אפשר לכסות מעליה את כל הפצעים הפתוחים, עם "Shore" הוא הביא את התרופות שיוודאו שיהיה אפשר לטפל בצלקות המאיימות להיפתח בחזרה.

קישור: עכשיו כשהאור דלוק // עכשיו כשהמים זורמים // וחסרי הלב כמעט הלכו // אין זמן לטעויות

מקום שני: Muzz – Muzz

השנה הייתה השנה של פול בנקס מבחינתי. זו הייתה שנה שבה האלגוריתם של ספוטיפיי יצר לי דיילי מיקס שכמעט כולו מורכב מהפרויקטים השונים שלו מרוב שחרשתי עליהם. זו הייתה שנה בה נתתי צ'אנסים נוספים לאלבום האחרון והעדיין-מאכזב של אינטרפול והתנחמתי ביצירות הישנות יותר שלהם. זו הייתה השנה בה בנקס הוציא את אחד מהאלבומים הכי חזקים שלו, והוא לא עשה את זה לבד. ג'וש קאופמן (פעם אחרונה ששמו יוזכר במצעד), מאט באריק (ג'ונת'ן פייר איטר, הווקמן, פליט פוקסז) והמשורר הבלונדיני תכול-העיניים הוציאו אלבום שכולו נח על מים שקטים, פנטזיות שהיו גובלות בסרט הולמרק אם לא היו נכתבות ע"י רב-האמן בנקס, נופים שמשיים שהזינו יותר את פורייקטי הסולו שלו, ההיפך הגמור ממה שבנקס הוציא ב-2018 עם להקת האם (האהובה עדיין, לנצח, לעולמי עד, מתי עוד אלבום? תנו לי עוד אלבום!).
בנקס תמיד היה רומנטיקן חסר תקנה, אחד המחפש את הדרך להרשים את המין השני ומפנטז כל הדרך עד שהוא משיג אותה. הפעם הוא עשה את זה בצורה הכי מובהקת. הרומנטיקה ישנה במילים ובמנגינות, והיצירה משרה אווירה נעימה של ים, של חופשה אקזוטית, של חוף ים שלא נגמר עד שרוצים לשנות קצת נוף. בנוסף לכל הטוב הזה, הסיבה שהאלבום הזה ממוקם כל-כך גבוה (ז"א – מעל השועלים) היא מכיוון שבתוך האלבום הזה יש את שיר השנה שלי – "Red Western Sky". עפ"י ספוטיפיי האזנתי לו בערך 150 פעמים השנה, וזה בלי הפעמים בהן הייתי שמה את הקליפ על מסך הטלוויזיה כדי להבין מה לעזאזל צבע השיער על ראשו היפה של בנקס (וגם בשביל לבכות עוד קצת מהשיר). חוץ מהסינמטיות המערבונית של הכלים מסביב לקולו של בנקס, חוץ מהמילים שמתארות סצינות קאובויות שנכנסו לי בלי קשר למקום מאוד אינטימי ואישי, השיר הזה אחראי לרגע מאוד קריטי שבו חשבתי שהלב שלי מת ואני כבר לא מתרגשת משום דבר. עד היום אני נהנית מקפיצות לב שמגיעות גם אם אני יודעת שהשיר אמור להגיע, ויכולה לנוח בידיעה שיש עדיין קצת רגשות בפנים שלא נאכלו ע"י העולם הציני הזה.
ועכשיו אצטט את עצמי בלי בושה מהפוסט שכתבתי כשהאלבום רק יצא: "אם יש משהו שבנקס תמיד מזכיר לי זה שמלנכוליה היא ההיפך מאויב, היא חברה טובה שמביאה באופן יעיל יותר את הקתרזיס המיוחל, ובאלבום הזה אפשר להרגיש אותו במיוחד, במיוחד בהליכות בים.
הסינגלים כבר ניבאו, האלבום השלם מאשש, השיר המסיים "Trinidad" מוודא הריגה של כל ספק – זה הולך להיות אחד מאלבומי השנה שלי." וואלה, לפעמים אני כן מכירה את עצמי.

קישור: יש צוות מהמזרח והם מנסים למשוך אותי אחורה, אני גוררת את רגליי

אלבום השנה של הבלוג לשנה שלא הייתה הוא:

Bob Dylan – Rough & Rowdy Days

אם פול בנקס הזכיר לי שהלב שלי עוד יודע להרגיש, סיגור רוס הזכירו לי שיש על מה להתמוגג ופקנולד חיזק את השרירים החיוביים בבטן שלי, אז בוב דילן עשה את הכל ביחד. זה מה שהוא עשה מאז ומתמיד, הכל מהכל. להקשיב לבובי זו חוויה מלמדת בשבילי, חוויה מלאה בהקלה על מה שאני יודעת ומה שעדיין לא, חוויה מלאה בדמעות על כל היופי שנמצא גם כשהקול שלו נשמע כמו מנוע המגרגר מי חומצה. אלבום טוב של בובי הוא כל מה שאני רוצה כשאני קוראת ספר, כל מה שאני כמהה לו כשאני שומעת מוזיקה, כל מה שאני רוצה כשאני מחפשת קצת היגיון בעולם ששילשל אותה מזמן מתוך הקיבה החמוצה שלו. את כל אילו סיפק דילן באלבום שהוא הוציא השנה.
עד היום הייתי משאירה את דילן מחוץ למצעדים מכיוון שהוא מבחינתי כמה אלפי רמות מעל כל השאר, וגם מכיוון שכל אלבום של דילן הוא חידה שמצריכה זמן רב כדי לנסות לפתור אותה. עם Rough and Rowdy Days החיבור היה מיידי ומיוחד במינו, ולאחר שאזרתי אומץ לכתוב על האלבום באריכות, אני מרגישה נוח לשים אותו כאן בפסגת השנה. היצירה כוללת בתוכה את מירב החוכמה לה הייתי זקוקה בתקופת הקורונה העוקצנית, וגרם לי לחשוב על הרעיון הכללי של הסוף. תקראו לו מוות, תקראו לו סיום של מערכת יחסים, תקראו לזה הסוף של האנושות כולה, עם כולם התמודדתי השנה יותר מדי מקרוב.  אז לא פלא שהחיבור היה יותר מיידי השנה, כשדילן הקדיש את האלבום כולו לרעיון של סוף, והוא לא הראה אף שמץ קאן של רחמים בנושא. גם כשהוא חסר חמלה, היא מורגשת במנגינות הנוסטלגיות שלו המרפררות לתקופות רומנטיות יותר של זמרים דין-מרטיניים ששרו על ריו-בראבו ופוני חמוד. בסופו של דבר יש מוצא, נקודה אחרונה היא אמצע אם מסתכלים עליה מזווית אחרת, וסוף הוא מה שאנחנו חייבים ללמוד לחיות איתו. זה נעשה קצת יותר קל אם הוא מוגש בפואטיות כזו מרשימה כמו זו של האחד והיחיד הדילני. השנה הזו הייתה קצת יותר קלה לעיכול השנה בזכותו.
תגידו שהוא פלגיאט, תגידו שהוא איבד את זה כבר מזמן, תגידו שכל מה שהוא עושה עכשיו זה לחקות רע את פרנק סינטרה, או שהוא רק מרפרר ליצירות אחרות, אתם טועים כי מבחינתי זו אמנות של מי שתמיד הסכים לשחק לפי החוקים של עצמו, ורק החוקים של עצמו, והוא כמעט בן 80.
כן, הייתי ועודני אחת מהמעריצות השרופות ביותר שלו, יש תזכורת לזה בערך בכל פינה בבית שלי, והיום יש אותה גם בבלוג ובדירוג השנתי. מזל טוב!

קישור: אם איבדת את השפיות, תמצאי את זה שם, קי ווסט נמצא בקו האופק

מצעד העשור של הבלוג: מקומות 32-11

denzel2
מקום 32: Shadow Band – Wilderness of Love

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 6

אם לא הייתי רואה תמונה של חברי הלהקה עכשיו, הייתי ממשיכה לדמיין אותם כחבורה של אבירים מימי הביניים שמלקים את עצמם על כך שחזו בכישוף אסור של מכשפה אי-שם ביער, אליו היה אסור בתכלית האיסור להיכנס. אולי בעצם אני אמשיך לחשוב עליהם ככה, אחרי הכל, האלבום הזה של השביעייה הפסיכדלית מפילדלפיה הצית אצלי כל כך הרבה סיפורים, אחד מהם עדיין נמצא בשלב של כתיבה, ובגלל אפלוליותו אני לוקחת את הזמן איתו מפחד שאישאב יותר מדי לתוכו. זו הפעם השנייה ולא האחרונה שבה אכתוב תודה לארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה" על כך שהכיר לי את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של העשור האחרון.

רק צריך לקחת נשימה עמוקה, ללחוץ פליי וצוללים לתוך היער

 

מקום 31: Anna Von Hausswolff – Dead Magic

566446מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 1

בסקנדינביה יודעים לכתוב מלאכים ושדים, יודעים לכתוב על שלג ועל רוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, ואנה וון האוסוולף היא לא סקנדינבית יוצאת דופן בקטע הזה. בעזרת ידיים שיודעות מה ערכו של העוגב, שנחשב בעיניי לאחד הכלים החזקים ביותר שיש למוזיקה, היא כתבה אלבום שלם מכושף ואפל על מלאכים ושדים, על שלג ורוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, רק שהוא חי אצל האוסוולף בגרון הצורב, בתזמור שעוטף את צלילי האורגן הגותי, בזמן שמרגיש כאילו עומד מלכת בזמן שמקשיבים ליצירת המופת הפוסט-רוק-מטאלית הזו.

יצירה אחת מתוך חמש סך הכל בכל האלבום הקסום הזה

מקום 30: Susanne Sundfor – Ten Love Songs

alb91979מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 8

סוזן סונדפור, אבירת הפופ הסקנדינבי, מנתצת שלשלאות העוגבים, מסלסלת האוקטבות, בחיי שאם היו לה שלושה דרקונים הייתי כבר כורעת ברך מולה. היה לי יום שלם שבו כל מה שיכולתי להקשיב לו זה "Fade Away" וכשיצא האלבום הצטרפו אליו עוד תשעה שירי פופ על אהבה אפלולית, עם לחנים אפלוליים ועוגב שאני כל-כך פחדתי ממנו כשהייתי קטנה והיום הוא אחד הכלים האהובים עליי כשמשתמשות בו נכון (ראו את האלבום הקודם ברשימה). רמיקס אחד הספיק בשביל להכיר לי את סונדפור ולהפיל אותי ברשתה לעולמי עד.

פופ יכול להיות מעניין, תבניתי במובן שהוא משחזר אמנים דומים מהעבר, אבל עדיין יש את הקול והגוון שהם כולם ביחד אך ורק של סונדפור

מקום 29: Charlotte Gainsbourg – Rest

6209385-mמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 14

שרלוט גינזבורג תמיד נמשכה לאפלה ואולי בגלל זה היא תמיד רדפה אותה. המכה השחורה לקחה ממנה את אביה המפורסם סרג' גינזברוג בשנות ה-90, ולאחר שני עשורים היא לקחה את אחותה קייט שהתאבדה, היא הביאה לה אלף ואחת חרדות וספקות, ועם כולם גינזבורג היפה מכולן החליטה להתמודד דרך המוזיקה. האלבום Rest הוא הראשון שבו גינזבורג כתבה את המילים לשירים שלה, ונראה לי שבגלל זה הוא גם הכי טוב שלה. יחד עם המפיק SebastiAn, יצא לה אלבום שלם מלא בתוגה אלקטרונית ובסופו נשמע הכוח שגורם לגינזבורג להמשיך למרות האפלה – האהבה דמותה של בתה הקטנה ששרה את האלפבית. 

הקליפ היפהפה לשיר שסוגר את האלבום ומסתכם במנוחה

מקום 28: Timber Timbre – Creep on Creepin' On

200x200-000000-80-0-0מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

בדקה וחצי שעבדתי בשביל וואלה! וסיקרתי הופעות עמדה בפניי בחירה: לבקר את ההופעה של SWANS ברדינג או ללכת לראות את טימבר טימבר בבארבי. בחרתי באחרונים ויצא שהתאהבתי לחלוטין בלהקה שלא ציפיתי שזה יקרה לי איתה, ועד היום היא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בארץ אם לא בכלל. הגבריות של טיילור קירק היא מלוכלכת, הוא מודע לחרמנות שלו ועם זאת גם לרצון שלו ברומנטיקה אם היא קיימת בכלל, את כל זה עטפו חברי הלהקה בתור מה שנשמע כמו הפסקול הכי טוב שניק קייב אי פעם יכול היה לכתוב למערבון, רק שזה לא ניק קייב, אילו טימבר טימבר ואני כל כך מודה שהמוזיקה המערבונית שלהם קיימת, וזה האלבום הכי חזק שלהם מבחינתי.

אני מקשיבה לשיר הזה ועדיין מהדהד לי הביצוע המדהים מההופעה ההיא

מקום 27: The Boxer Rebellion – The Cold Still

70420מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

אני יכולה להודות לצוות פס הקול של עונה 4 של שיימלס שהזכירו לי את האלבום הזה, וגרמו לי לדגור בתוכו יותר ברצינות במהלך העשור האחרון. הם עשו את זה עם השיר "Caught By The Light" שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים באלבום, אלא אחד מהשירים היפים בכלל לטעמי. הבוקסר ריבליון הייתה להקה שאני מחשיבה כחלק מהתקופה שנמסה מהזיכרון הקולקטיבי, תקופה של אינדי אמריקאי של דת' קאב פור קיוטי, שבה חברי להקות רוק לא פחדו להיות יותר רגישים ופחות כסאחיסטים או טרנדיים.

השיר המדובר – Caught by the Light

מקום 26: The Morning Benders – Big Echo

‏‏לכידהמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

היה הייתה תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים, כשעוד היו חנויות מוזיקה, וביום בהיר אחד קיבלנו חבילה מאחד הספקים הרגילים ואחד מהאלבומים המפתיעים בתוך הארגז היה האלבום של המורנינג בנדרס. אני לא ציפיתי שייצא אלבום כל כך משפיע, קיוויתי שהוא יהיה כזה כי נמשכתי מאוד לעטיפה, והנה הגיע לאוזניי אחד האלבומים שישבו כמו המכסה המושלם לאוזן שלי. המורנינג בנדרס (היום להקת הפופ הנוראית Pop etc.) הפיקו אלבום של אינדי-פופ מקסים, גיטרות שנשמעות כאילו מחשמלות מרשמלו מתוק ואסופת שירים מגוונת בחולמניותה, כמה חבל שהם לא המשיכו בדרך הזו, אבל לפחות יצא לי לראות אותם על במה סאונתית במיוחד אי-אז בפסטיבל ורכטר 2010 מבצעים בעיקר את האלבום הזה.

השיר המתוק שפותח את האלבום וגורם לי לקוות שביום מן הימים יתעוררו חברי הלהקה ויחזרו לדרכם המקורית והמעניינת הרבה יותר

מקום 25: Giles Corey – Giles Corey

4037261-mמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

עדיין קשה לי עם האלבום הזה. מאז שארז הכיר לי את האלבום הזה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להקשיב ומכבה באמצע כי את הכאב של דן בארט, שקרא לעצמו ג'יילס קורי בשביל הפרויקט הנ"ל, אי אפשר להכיל בשלוק אחד, ואי אפשר גם לתקופות ארוכות. הוא נכתב כתוצאה מניסיון התאבדות של בארט והוא עדות מוזיקלית של הדיכאון החשוך ביותר. למרות שלא יכולתי לצלול אליו באופן קוהרנטי, זה עדיין אחד האלבומים שהכי הזדהיתי איתם בעשור האחרון (בלי ניסיון ההתאבדות, לא לדאוג), ולהגיד את האמת אני מפחדת שהוא ילווה אותי בעשור הבא, אני מקווה שאולי כמוזיקת רקע אבל על מי אני עובדת. 

להרחיק חפצים חדים מהישג יד, ללחוץ פליי ולהקשיב עד הסוף, כי ככה נשמע עצב כואב וחשוף לגמרי

מקום 24: Beck – Morning Phase

1183545-mמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 1

תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין דבר העומד בדרכו של בק להקליט כמעט כל ז'אנר אפשרי, וגם כשהוא עושה פולק-קאנטרי זה פשוט עובד. למרות שהרבה אוהבים לקרוא לו ככה, זהו לא אלבום המשך ל"Sea Change". הוא אמנם מאוד איטי וקאנטרי-פולקי, אבל אין בו שום דבר חוץ מאהבה לעולם שבו בק חי, והוא עומד כהיפך גמור של האלבום ההוא עם אורות של בוקר והבטחה של עתיד בהיר. "Waking Light" הוא אחד משירי העשור שלי, דרך אגב, אחד הטובים ביותר שהרב-אמן אי פעם כתב.

זה שיר שלא מספיקה לי האזנה אחת כשהאלבום מגיע אליו, פשוט לא מספיקה

 

מקום 23: Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze

kurtvilewalkinonaprettydazeמקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 4

הגיטרה של קורט וייל מזכירה את ניל יאנג, הגישה שלו לכתיבת שירים מאוד מזכירה עוד גדולי פולק-קאנטרי כמו קרוסבי, סטילז ונאש, אבל ההגשה שלו היא קורט ויילית, הגשה אדישה ואמיתית שאפשר לקחת אל הדרכים בין הן ארוכות או קצרות. מבחינתי האלבום הזה הוא הטוב ביותר של וייל, זה שאני חוזרת אליו הרבה יותר, אלבום שאחריו אלבומים אחרים של וייל נשמעים כמו ניסיון לשחזר את היופי שלו, וגם אם הוא לא מנסה, הוא הפך נוסחאתי שזה טוב למי שאוהב את הסגנון שלו, אבל אחרי Waking on a Pretty Daze אני לא צריכה יותר מדי. הגיטרות היפות ביותר שלו נמצאות ב"Pure Pain", הלחן היפה ב"Girl Called Alex" וקריאת ה"וו!" הכי כיפית ב"Shame Chamber".

זה שיר שהתחיל יום של הופעות בפסטיבל פרימוורה בשנת 2013, יום של הופעות שלא אשכח בחיים והנה הוא בגירסה חיה מפסטיבל אחר

מקום 22: Susanne Sundfor – The Brothel

The_Brothelמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג וגם לא הכרתי את סונדפור הנהדרת באותה תקופה

לפעמים כתבתי את זה כל כך מדויק שאני לא רואה סיבה לגוון: "האלבום הוא מאמץ אומנותי משותף של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד המשלב בתוכו עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור; כולן חיות של הלילה, כולן הן חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית, והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה, כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים."

I want to be stung by the stars, I gave her my soul and my heart

מקום 21: Interpol – Interpol

interpol__jpg_200x215_q85jpgמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שדורג גבוה

מי שכתבו את האלבום שהכתרתי לתואר אלבום העשור שלי מצאו את עצמם במקום 21, עם אלבום אחד ויחיד שנכנס אל תוך המצעד מתוך שלושה שיצאו העשור האחרון. באלבום הרביעי והאחרון שלהם עם קרלוס הבסיסט, שמרו חברי הלהקה על קצת מהטעם האפוסי שנשאר מ"Our Love to Admire" וכתבו עוד כמה המנוני פוסט-פאנק למעריצים אדוקים כמוני, עם מילים שרק פול בנקס יודע לכתוב, עם אלף משמעויות שמזדהות עם רוב החלקים שלי בגוף. בנוסף, זה גם האלבום שהטיס אותי לראות את החבר'ה פעמיים והביא אותם ארצה בכדי שכולם יוכלו לראות את הקסם שהוא אינטרפול, קסם שבחיים שאף להקת פוסט-פאנק אחרת לא תוכל לשחזר מבחינתי, ולפי מה שנשמע כרגע, גם אינטרפול לא יכולים או רוצים.

אני אוהבת את ההקלטה המעוותת של השיר מהאלבום בוידאו הזה, ואני אוהבת את אינטרפול על כך שהם יכולים לשלוח את המאזינה עם שיר סוגר כל כך מדהים

מקום 20: The National – Trouble Will Find Me

200x200-000000-80-0-0 (1)מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 5

קודם כל, עם פתיחה יפהפיה כמו עם "I Should Live in Salt" לא מתווכחים. דבר שני, מנחם אותי לחשוב שגם היום, כשירד לי מהלהקה הזו לגמרי אחרי שני אלבומים אחרונים מאכזבים, יש עדיין את האלבום הזה לחזור אליו. השירים שהזדהו עם כל כך הרבה רגעים בחיי עוזרים לי לזכור ימים חזקים יותר של מוזיקה שהתמזגה כל-כך יפה עם היגון שהוליד למאט ברנינגר משפטי מחץ חצי-מדכאים וחצי-מצחיקים, עם מוזיקה שפחות התחנפה לקהל הרחב והתבוננה יותר פנימה. אני מתגעגעת לנשיונל של פעם, אבל מי אני שאפסיק שינויים שנראה שרבים אחרים דווקא כן מעריכים.

Tunnel vision lights my way, lead little life today

מקום 19: Keaton Henson – Dear

0886919604023_p0_v1_s1200x630מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

תווי פניו של קיטון הנסון מתארים את פרצופו של עצב כשהוא יפה ומכוער בו-זמנית, כשכואב כי יש אהבה מתוקה לבלתי-אפשרי, כשרוצים רק לשכב בתנוחת עובר, לרחם על עצמנו ובכל זאת לשפר את המצב. הזקן העבה אמנם הסתיר במשך השנים את רוב עור פניו, אבל העיניים דיברו את הרגש המנוכר הזה, ואם אף פעם לא ראיתם את העיניים שלו, אז אפשר לשמוע אותו בקולו החצי-בוכה, אפשר לקרוא אותו במילותיו היפות, אני עדיין נותנת לו להדהד ברגעים רומנטיים בהם אני לא מוכנה להכיר כל כך בטוב שיש בחיים האלה. מבחינתי הנסון הוא הגירסה הבריטית והפחות סחית של מקסימיליאן הקר, דיכאון רומנטי לפני חראקירי רגשי לא בריא, ולמרות הכיעור של ההרגשה הזו, יש בה עדיין כל-כך יפה ובאלבום הזה הנסון עשה אותה היפה ביותר.

She loved/left him, he loved/left everything

מקום 18: Julie Byrne – Not Just Happiness

julie-byrneמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 4

מצטטת את עצמי: "אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום […] הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.

בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו."

היא כל כך יפה, היא זזה כל כך יפה עם הגיטרה והשיר רק ממחיש את הכל באוזן

מקום 17: Mick Flannery – I Own You

0005732249_200מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 11

האדם "הפשוט" הולך ברחוב כשהחושך מכסה אותו במעיל של מחשבות מטרידות. אפשר להסתכל על הכוכבים מהחלון, על האנשים היפים דרך המסך, על אורות ואנשים שנראים כאילו הלילה הוא שלהם; אילו יכולים להיות רחובות שונים שצועדים בהם, על המדרכות או על הכבישים, בין סמטאות או ערים, אבל הכל נשאר אותו הדבר – אותו מעיל, חרדות שמשאירות את אותו אדם "פשוט" תלוי בין הרצון שלו להפסיק עם הלבד, ובין החשש שעם כל לב שייחשף תיחשפנה גם שיניים חדות ודוקרניות. מיק פלאנרי כתב אלבום שמשדר את הניכור הזה, הוא הצליח לדייק כיעור אנושי של אלימות עצמית וחיצונית, הוא הצליח ליצור יופי שאפשר להזדהות איתו בין רחובות דומים ומדממים בדידות.

השיר האהוב עליי מהאלבום, שיר שמצייר במוחי סצינה שלמה בכיכובו של מייקל שין, ואני מקווה לסיים לכתוב אותה ביום מן הימים

מקום 16: Nico Georis – Songs From Nowhere II

a2650097333_16מקום במצעד האלבומים של 2011: לא הכרתי אותו אז, לא דורג

ניקו ג'וריס העביר את מירב העשור האחרון במציאה של צלילים חדשים. הוא חיפש השראה בין כנסיות בפריז, פיתח חיבור לצמח גדול בשם שירלי והקדיש לפעימות שלו אלבום שלם, איתר מקצבים שונים מהטבע וניסה לנגן אותם באלבומים אינסטרומנטליים, אבל בעשור שלי הוא כיכב דווקא עם אלבומי הפולק-אמריקנה, כש-"Songs From Nowhere II" הוא אחד מהכוכבים הראשיים שלי. האלבום הוא די פשוט, מאוד קצר אבל מספיק בשביל לקבל ממנו הרגשה של בית, הסאונד הביתי רק מוסיף לכל האווירה החמימה שהוא משרה, ואפשר אפילו לחשוב שיושבים מסביב למדורה עם מספר סיפורים. אילו רק ג'וריס היה יודע שהמוזיקה הפשוטה הזו פתחה אצלי בדימיון עולם ומלואו, אני מקווה יום אחד להודות לו על ההשראה שהייתה לו עליי.

לא כדאי לשבת לידי כשהשיר הזה ברקע, כן כדאי להקשיב לו בכל מקום אחר ולהקשיב למילים המדהימות

מקום 15: Elbow – The Take-off & Landing of Everything

v82659p5e3g_lמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 4

לגיא גארווי ניתנו הרבה מתנות במהלך חייו, שתיים מהגדולות ביותר הן כשרון הכתיבה שלו, והשני הוא הקול. כשרון הכתיבה שלו משתווה להרבה משוררים שהיו פה לפניו, משוררים רומנטיים שלמדתי עליהם בתואר לספרות אנגלית כמו וורדסוורת' ולורד ביירון, רק שהוא עושה את זה בשפה יותר עכשווית שאיכשהו בכתביו נשמעת עתיקה יותר, יפה יותר. על הקול שלו אי אפשר לכתוב, אפשר רק להקשיב ולהבין שמה שיוצא מגרונו היא אש חמה של נחמה וצניעות. יחד עם יכולותיו ההפקתיות והתזמורתיות של קרייג פוטר שמשרת גם כקלידן הלהקה, אלבואו יצרו עוד יצירה אפית, מתקדמת יותר מחומריהם הקודמים, נוגה ואיטית יותר. האלבום הזה תמיד מחזיר אותי להתחלה יפה, לזמן שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב טוב כמו אחרים והתחלתי לכתוב שירה, לא טובה כמו זו של גארווי, אבל תמיד שואפת לשם. אלבואו היו תמיד המייבאים הנאמנים ביותר של דמעות על לחיי, וזה אלבום שלא מפספס גם כשאני מקשיבה לו היום.

שני שירים שמתחברים ביחד בפתאומיות שתמיד גורמים לחנק קל בגרון הרגיש שלי

מקום 14: Father John Misty  – I Love You, Honeybear

father-johnמקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 4

ג'וש טילמן התאהב באמה אליזבת' והפך אותה לאישתו, ומיד לאחר מכן הקדיש לכל הדרך אליה ואיתה אלבום שלם שמדבר על אהבה וכל החרדות שלו לגבי הרגש המוזר הזה. בין מנגינות קיטשיות יותר ומנגינות קיטשיות פחות, טילמן שפך את ליבו בצורה הכי כנה ומדוייקת שרק הוא מסוגל לה, עם ההתחכמויות שרק הוא יודע להביע במילים, ואני תמיד אישאר עבד להן. יחד עם ג'ונת'ן ווילסון הוא הפיק אלבום קאנטרי-פופ-רוק שמדבר על הכל מהכל, מספר על מפגשים עם נשים אחרות, על האהבה שגוברת על הכל ועל הפחדים שלפעמים גוברים מעל הכל, ומשום מה לא הצליחו להרוס את הדבר הטוב הזה שקרה בחייו. באלבום ורוד ברובו, הוא הצליח להשחיל גם כמה אגרופים לבטן בשם "Bored in The USA" והפנינה הלירית "Holy Shit" שמסתכמים במפגש אחד ויחיד ששינה את חייו ולמעשה הציל אותם. טילמן הרומנטי אינו שונה כל כך מהטילמן שמציג את עצמו באלבומים אחרים, אבל הוא הכי נגיש. 

מילים שהן כולן אמת באוזניי בביצוע כל כך מדויק, כל כך מזוקק

מקום 13: Julie Byrne – Rooms with Walls & Windows

juliebyrne2מקום במצעד האלבומים של 2014: לא דורג

הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הייתה בבוקר במשרד משעמם שבו הועסקתי בתור מזכירה משועממת וזה היה עוד יום שישי בודד שבו חיכיתי למנכ"ל שיגיע משועמם בחיפוש אחר משימות משעממות בשבילי. במשרד היה נוף לים, ובזמנים מבודדים כאלה כל כולו היה פתוח לפניי בלי אף מנהל פרוייקט שיסתיר לי את חלונות המשרדים הקטנים מסביבי. הים היה נותן לי רעיונות לשירה בימים כאלה, אבל באותו בוקר מישהי אחרת העיפה אותי לגמרי עם קול לוחש וגיטרה אחת ויחידה. אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא לא הטוב ביותר שלה, אבל הוא כן האהוב עליי כי אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שיוטיוב חשב לנכון לשים לי את האלבום שלה ואת דמעות ההתרגשות בפעם הראשונה ששמעתי את "Young Wife" שעד היום הוא אחד מהשירים שמתחברים אליי ישר לרגעים יפים יותר ויפים פחות, לרגעים בהם אני כמהה למישהו ורגעים שבהם אני מאמינה שלבד זו הדרך העדיפה לחיות.

I made my life simple by learning what I can't keep

מקום 12: Caveman – Coco Beware

cocobewareמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

קייבמן לקחו את רוק הגלשנים שהפך להיות מאוד טרנדי בעשור האחרון, את הגיטרות הורידו מהגלים, הטביעו אותן כדי להפיק סאונד שנשמע כאילו מגיע ממעמקים, ויצרו מה שאני אוהבת לקרוא לו מוזיקה לצלול איתה. האלבום "Coco Beware" משלב גיטרות עם מקצבים מכל העולם, סוג של Mgmt רק פחות מוזרים ויותר מלודיים, פחות מתאמצים ויותר מתחנחנים לאוזן. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא אחד מהנשמעים יותר אצלי, ואני מאוד מקווה ששני האלבומים הראשונים שלהם יגיעו לספוטיפיי כדי שצרכנים אחרים גם יוכלו ליהנות מהאלבומים הכיפיים שלהם.

את הלהקה הכרתי דרך מני אבירם שפירסם בבלוג שלו בוואלה! את הביצוע המפעים הזה לשיר מהאלבום

מקום 11: Damon Albarn – Everyday Robots

393106מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 7

אם הייתי צריכה לבנות חבורת גיבורי-על משלי, אין ספק שהטוני סטארק/מנהיג של החבורה היה דיימון אולברן – מלא אגו מבחוץ, מלא בעצמו מבפנים גם בלי שיודה בזה, אבל תמיד תמיד עם לב גדול והרים על גבי הרים של שאיפות ליצור עוד ועוד הרים, לשבור גבולות ובעיקר לתקן את העולם דרך הכשרון הפרטי שלו. באלבום הסולו שלו, אולברן נתן למאזינים חלון נדיר אל תוך החיים הפרטיים שלו, ודרך הפסימיות שלו על עולם שמתנכר לעצמו "בעזרת" טכנולוגיה, הוא בנה תמונה של עבר והווה עם היכולת המלודית שהוכיחה את עצמה כאחת המשפיעות בעשור האחרון, לפחות עליי. בעשור שבו החלפתי ז'אנרים אהובים כמו גרביים, תמיד נשאר אולברן שבנה בסיס מוזיקלי שתמיד יכולתי לסמוך עליו שיחמיץ את הלב במינון הנכון וגם ילטף תוך כדי עם הקול שאני עבד לו, וזה האלבום החזק ביותר שלו העשור.

גירסה חיה של אחד השירים הכי חזקים באלבום. הו, דיימון אולברן

החלק הבא והאחרון יגיע עם עשרת הגדולים! יאי!

שתהיה שבת נעימה,

חן.

 

denzel2

עד שהחדש של אינטרפול יוצא – אני מדרגת

interpol

דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו

אני חייבת להודות שבעודי מעריצה שאוהבת לקרוא לאינטרפול "חיים שלי", אני לא מצפה בקוצר רוח הטיפוסי לאלבום החדש וזה מכמה סיבות. האחת והכי חריפה היא שיצאו כבר כמה וכמה אלבומים בשנים האחרונות מאמנים שאני אוהבת כמו פאת'ר ג'ון מיסטי, ארקייד פייר והנשיונל שממש איכזבו אותי; הסיבה השנייה היא שהאלבום החמישי, למרות חלקיו הממש חזקים כמו "My Blue Supreme" ו-"Breaker 1" ועוד, לא היה טוב כמו הארבעה שהקדימו אותו; הסיבה השלישית היא שאני מנסה להיות אובייקטיבית בעולם שבו אני נאחזת במילותיו של פול בנקס (הנסיך), בגיטרה של דניאל קסלר (הנסיך) ובתופים של סם פוגרינו (הנסיך, טוב אני אפסיק עם זה) והם בהצלחה משאירים אותי חצי-שפויה בתוך כל האבסורד הזה.

בין אם הם יאכזבו או לא, אם הם יחזרו עם אלבום חצי-חזק, או שאצליח להיות אובייקטיבית – אילו עדיין אינטר "חיים שלי" פול, וככאלו אני נותנת להם מעט תשומי עם דירוגים שונים ומגוונים, עם תקווה קטנה שהם יפתיעו לטובה עם האלבום החדש, יותר ממה שהם מסוגלים לו.

שיר פותח הכי טוב

  1. All The Rage Back Home // El Pintor

אולי שיר הפתיחה הכי אינטרפולי שיש, ובכך, כמה מוזר זה נשמע, זהו שיר הפתיחה הכי לא אינטרפולי, מאחר והם נוטים להכניס את המאזינה לתוך אלבום עם הבטחה למשהו אחר לגמרי, כשבסופו של דבר כל האלבום הוא אינטרפול לגמרי. זה שיר נהדר, מפוצץ ומפזז, אבל הוא לא משקר כל כך טוב כמו שאר השירים ברשימה.

  1. Next Exit // Antics

רגע, מה זה, קלידים? ממתי קלידים כל כך בולטים בשיר של אינטרפול? אה, הנה השירה של פול בנקס והגיטרה המדברת של דניאל קסלר, אוקיי. "Make this place a heart to be a part of"? וואו, כן, לגמרי מזדהה ורוצה. הכניסה האיטית אל תוך אלבום המושתת ברובו על כסאח רך של גיטרות חורקות עושה חסד עם המסע המוזיקלי שהוא "Antics".

  1. Success // Interpol

הקצב המתעצם של השיר, תודות לסם פוגרינו (הנסיך, שיט, די), מכניס לסוג של אקסטזה, וכאן האינטרפולים שיקרו הכי טוב – כי מדובר באלבום הכי אפל של הלהקה, ובכל זאת הם פתחו אותה בבום שכולו "הצלחה". חוץ מזה, איזו שורה גאונית לפתוח איתה אלבום אם לא "Dreams of long life, what safety can you find?". הו, פול.

  1. Untitled // Turn on The Bright Lights

פעם הגיטרות של אינטרפול ריצדו, הן כיסו את המוח ברעש לבן עם מספר מועט של אקורדים וסאונד מלוכלך שהליטוש היחיד עליו הן המנטרות של פול בנקס. ב"אנטייטלד" ישנן שתי גיטרות סך הכל שלא ברור אם צורחות אחת על השנייה, נלחמות או בעצם מנחמות ומשלימות, והן ממשיכות ככה במהלך האלבום הבכורה הנדיר של הלהקה, אך בשיר הראשון יש עוד שביב של תקווה – "הפתעה לפעמים תגיע…"

  1. Pioneer To The Falls // Our Love To Admire

אלבום שכולו אפוס דורש פתיחה אפית, והשיר הזה מגיש את הסיפור על מצע של הכל מהכל – פריטות גיטרה יפות שחוזרות על עצמן, מילים על בדידות וגעגוע, תזמור שמתעצם תוך כדי שהשיר עובר כמה שינויים מלודיים וכמובן – הסיום המושלם של סם פוגרינו (הנסיך, אמרתי די!) על התופים. חוץ מזה, זה שיר שיש בו את אחת מהשורות היפות ביותר של בנקס "In a passion it broke, I pull the black from the grey".

שיר סוגר הכי טוב

  1. Twice as Hard // El Pintor

אין מה לעשות, האלבום החמישי, טוב ככל שהוא היה, הוא פחות טוב מכל הבחינות האפשריות, וגם פה הוא מקבל את המקום האחרון במדרג השירים הסוגרים של הלהקה. למרות הגיטרה דמוית "The Lighthouse", למרות האיטיות המשחררת, יש הרגשה של חוסר התאמה בין מה שקורה ברקע לקול של בנקס, חוסר סנכרון שבדרך כלל הוא לא חלק מהמנה המוזיקלית שהם מגישים.

  1. Leif Erikson // Turn On The Bright Lights

מהר לפני שאני מתחרטת, המיקום של השיר הזה במקום הרביעי רק מבהיר כמה היה קשה לדרג את השירים הללו, וכמה אינטרפול השקיעו במהלך השנים בשירים שסוגרים את היצירות שלהם. עוד פעם, כמו בכל פעם, זו הכתיבה המיוחדת במינה של פול בנקס, מילים שלפעמים לא חייבות מלודיה ברורה כדי להעביר את המסר, כדי שהמאזינה תוכל לשקוע ולהזדהות עד דמעות. "It's like learning a new language, helps me catch up on my mime" היא רק אחת מהדוגמאות. הו, פול.

  1. The Undoing // Interpol

סימפוניה שמתחילה גיטרה, ממשיכה עם תזמור דרמטי, סולמות עולים ויורדים, תיפוף שפועם לאורך כל הדרך ופול בנקס ששר בספרדית ולפעמים לא צריך לדעת את השפה כדי להבין על מה הוא שר.

  1. The Lighthouse // Our Love To Admire

שיר שדניאל קסלר שילם עליו בדם בפעם הראשונה שניגן אותה, ומאז החבר'ה מנסים לשחזר את הפריטה הגועשת של השיר ולא מצליחים, כי יש רק "The Lighthouse" אחד (טוב "All of the Ways" מהאלבום הרביעי התקרב מאוד לאיכות), אבל היד של קסלר כבר התרגלה, וגם בלייב הסיומת של האפוס הזו היא יותר ממופלאה. אני סאקרית של מטאפורות הקשורות לים, הקול של פול בנקס בשיר הזה נשמע כמו רוחה של סירנה, והצלילים מאחורה הם מחווה בלתי מכוונת לסיגור רוס, שיודעים יותר מכל לנגן טבע. מי ששומע את השיר ולא עוצם עיניים ומקשיב לכל החלקים הקטנים שעושים את השיר הזה לאחד הגדולים ביותר של הלהקה, יש לי רופא אוזניים טוב להמליץ עליו. אם קראתי להתחלה אפית – אז זה סיום שמשדר כמה גלים מעל כל האפוסים הקיימים.

  1. A Time To Be Small // Antics

חפרתי וחפרתי, אפוס שמפוס, המגדלור והשמגדלור – אז למה דווקא השיר הזה הוא ראשון במצעד שלי? כי היופי של "A Time To Be Small" אינו כזה ברור מהתחלה; כי הגיטרה אינה מושלמת ואפילו קצת צורמת; כי הסצינה שבנקס מתאר היא בערך תיאור של החיים שלי, וכיף להרגיש שאני לא לבד בזה; כי יכול להיות שהסצנה מריצה במוחי לאו דווקא תואמת לכוונת המשורר, אבל בנקס כתב את המילים הללו בכוונה כדי שאחרים יזדהו בדרך המיוחדת שלהם; כי When the cadaverous mob saves its doors for the dead men, You cannot leave; כי הסיום של השיר הוא הצורם ביותר בהיסטוריה של הלהקה, ועל כך הוא מושלם.

הביסייד הכי טוב

  1. Interlude

הקדימון המושלם למי שרוצה מהיכן התחיל כל הסאונד של אינטרפול.

  1. Specialist

כל חוסר הביטחון שיש במערכת היחסים וסקס נמצאים פה + יש פה את "Speckled like a leopard", שורה שסיפקה לי שנים על גבי שנים כינויים בכל מיני פורומים בשנות ההתבגרות האחרונות שלי.

  1. Mind Over Time

השיר הנוסף שיצא משום מה רק בגרסאות היפניות של "Our Love to Admire", אבל אתם יודעים מה החכמים אומרים – היפנים נהנים יותר. שיר שדווקא נשמע יותר מתאים להיות חלק מהאלבום שעקב, "Interpol".

  1. Precipitate

אני אוהבת את השיר הזה כל כך כי זה אינטרפול בחיתולים, ובייבי אינטרפול הוא אחד המתוקים והמחוספסים ביותר שיצא לי לשמוע.

  1. Song Seven

יש את הגירסה שבה דניאל קסלר עושה קטע קטן של ראפ רך, ויש את גירסת האולפן שמשום מה חשבו לנכון להימנע מלכלול את הקטע המבורך הזה. עם או בלי הראפ, זה עדיין אחד השירים החזקים ביותר שמוכיחים שגיטרה מונטונית יכולה להיות לפעמים היפה ביותר.

 

שורות פול בנקס שאני אוהבת להסניף

סתם כותרת לדירוג שאני משתמשת בתור תירוץ כדי לשים את השיר שהוא עדיין הכי אהוב עליי בכל היקומים,

לא באמת חשבתם שאדרג אמנות כתיבה כמו של מר בנקס, נכון?

 

 

 

אינטרפול שלי – על ההופעה ב-9.8.2017 בפראג

cof

לאחר שההופעה הסתיימה, כשפול בנקס יצא לקראת המעריצים שחיכו לו מחוץ לאולם הלוצרנה בפראג, ראיתי מעריצה מבקשת ממנו חיבוק והוא זרם איתה עם "Sure" אדיב. הוא זרם גם עם מישהי שביקשה שיחתום לה על הציצים, אבל מזה בחרתי לא לקבל השראה. כשניגשתי אליו לבקש חתימה על מהדורת 10 השנים של אלבום הבכורה של אינטרפול, אותו ניגנו במלואו באותו ערב, הוא הודה בהפתעה שהוא לא מכיר את המארז (הוכחה לכך שהוצאות מיוחדות הן לאו דווקא רעיון נוסטלגי ורומנטי של הלהקה, אלא מחשבה תעשייתית של אנשי כסף). הוא עלעל בו מעט וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, בהיותי הצ'נדלרית שאני, היה איך לצאת מהכל עם בדיחה. שאלתי אותו אם הוא רוצה אחד לאוסף שלו והוא צחקק וחתם. שאלתי אותו אם אפשר לקבל חיבוק ובלי שהתכוונתי יצא לי המשפט "בשביל כל הזמן הזה" – "For all this time". הוא כמובן חייך ופתח את זרועותיו והתחבקנו לשנייה שממנה אני זוכרת רק כמה נעימה הייתה ההרגשה של הז'קט שלו, וזהו, נאטמתי לגמרי, נתתי למצב רוח לעלות, אבל הרגש האמיתי נשאר חבוי בתוך ליצנות מביכה. אני בטוחה שאיזו חן חוץ-גופית שריחפה מעליי בכל הזמן הזה דפקה את הראש שלה בכל הקירות האפשריים כי היו לי יותר מדי דברים להגיד למר בנקס, וכל מה שהוצאתי באמת מהלב היה "בשביל כל הזמן הזה".

הלוואי והייתי יכולה להסביר מהו אותו זמן לסולן של אחת הלהקות האהובות עליי, על תקופה של יותר מעשר שנים בהם השקעתי זמן ומחשבה על כל מילה ומילה. הלוואי והייתי יכולה להודות לו על רגעים ספציפיים יותר או פחות, לספר לו איך אני שומרת את “NYC” לעתות של מצוקה אמיתית, כשאף מילה אחרת לא יכולה לנחם. כמה "להדליק את האורות הבהירים" עוזר נגד כל האכזבות, הבושות, השברונות והרחובות העמוסים בהם איני מוצאת דבר אחד ממלא. כמה "A Time to be Small" עדיין מאתגר את המחשבות שלי, איך לשמוע אותו שר "Don’t give up" ב-"Song Seven" משפיע ומחנך, איך קטע גיטרה אחד כמו ב"Public Pervert" מאיר עליי בכל הקשבה, איך גם באלבום חלש כמו "El Pintor" עדיין יש מילים שבונות לי גג להסתתר מתחתיו כשנראה לי בטיפשותי שאף אחד אחר לא יהיה מעוניין להקשיב. על איזה בסיס הוא חדר אליו, מקום פנימי מכוסה ברצונות אמיתיים שיש לי ומשום מה אני לא מצליחה להגשים. הלוואי ויכולתי לחסום דווקא את מנגנון ההומור האסקפיסטי שלי ברגע שבנקס יצא מהאולם, להבין באמת מי עומד מולי, אבל זה אף פעם לא יקרה למי שמפחדת מהתגובות הלפעמים רגישות מדי שלה. האסימון נפל לי רק בוקר למחרת ובכל זאת, כדי לא להביך את אילת ואת עצמי, נמנעתי מלבכות יותר מדי.

cof

ההופעה הייתה נהדרת, מי שראה את אינטרפול בארץ יודע שהם מנגנים את השירים שלהם כפי שהם באלבום, ובכל זאת בלייב יש להם אפקט אחר, ממש כמו ההגדרה שלהם – חיים יותר. לשמוע אלבום שלם בהופעה חיה זו חוויה משחררת באופן מסוים, מכיוון שברור מה יהיה השיר הבא, ולכן גם יש סוג אחר של ציפייה. הפעם, כשהיינו קרובות לבמה (שורה שנייה אחרי מאמצי סבלנות וסיבולת רבים), יכולתי גם להתמקד במי שרציתי ולראות ברור את סם(י) פוגרינו משתגע על התופים ב"Say Hello to the Angels", את דניאל קסלר לוחש "There’s nothing to say, when there’s nothing to do" ב-"PDA", וכמובן לחזות בפול המתכתי צועק "Stella" בעודו מביט למעלה מעל הקהל, לעבר העולם שהוא יצר מהמוח הפואטי שלו. היה מחשמל, הלוואי והכוח הזה היה זורם גם למזגנים שלא עבדו במקום. לאחר שסיימו לנגן את אחד האלבומים הטובים מהעשור הקודם (אחד משני אלבומי העשור שלי, אם אתם שואלים…), עלו החבר'ה פעם שנייה לבמה כדי לנגן כמה שירים מאלבומים אחרים ואנטיקס כיכב עם "Take you on a Cruise" ,"Not Even Jail", "Evil" ו-“Slow Hands”. הם ירדו עוד פעם ולהדרן חגיגי במיוחד ניגנו את "Specialist", שבאותו רגע הזכיר לי כמה מכוננת הייתה הלהקה בהיסטוריה הפרטית שלי.

היסטורית פרטית שלי, זה נשמע כל כך רכושני, אבל באמת שיש את אינטרפול ויש את אינטרפול שלי, אינטרפול הבינונית בעיני מעריצי מוזיקה ואינטרפול העמוקה בעיניי, אינטרפול הסקסית והאסתטית כפי שחברי הלהקה מציגים, והבדים אותם הם תופרים עם גיטרות חותכות ותופים מפמפמים שעוטפים את המוח במחשבות אסתטיות משלי. זה לא בא מתחושה של בעלות על החומרים של הלהקה, אלא מתוך שייכות שלי אליה ושל השלישייה הניו-יורקית אליי, תחושה שאני עדיין מחפשת בעולם הקרוב אליי. בגלל אותה תחושה של שייכות, יש לי לפעמים בעיה עם הופעות חיות. ברגע שאני רואה את האנשים הרבים או המעטים שמחכים מחוץ לאולם אני מבינה שאת האינטימיות המשחררת שיש לי עם השירים אני לא אוכל לקבל, כי הקולקטיב לא נותן מקום לאינדיבידואל, ומה שבהקשבה יחידנית הוא חוויה עמוקה, הופך בלייב למסיבה שבה הרגליים מדברות הרבה יותר מהלב. אבל זה לא שחור ולבן כמובן, החוסר באינטימיות לא דרס לגמרי את החוויה, השייכות עברה מן הלהקה לקהל עצמו, והיה קהל מקסים כל כך, לא יכולתי לבקש טוב יותר. חבורת צעירים גרמנים שהקדימה אותנו והגיעה מהצהריים לאיזור האולם הייתה מורכבת מילדים חמודים עמם פיתחנו שיחה במהלך הציפייה, עוד חבורה של רוסים ביקשו ליידע את כולם שזהו יום ההולדת של פוגרינו ואולי כדאי שבתור מעריצים נעשה משהו בנידון. בהופעה שרתי את השירים יחד עם עוד 2,499 אנשים משולהבים, התבלבלתי במילים וצחקקתי כששמעתי ג'יבריש גם מסביבי. הקהל בהופעה (שאני לא בטוחה שהיה מורכב בהרבה מצ'כים) היה מנומס, לא היו קפיצות גדולות, דחיפות לא הרגשתי ולו לשנייה, היה מרווח ביני לבין כל מי שהיה מסביבי ורק הזיעה הייתה יכולה להאפיל על החוויה, אם היא לא הייתה מהולה בכל כך הרבה שמחה.

cof

לאחר ההופעה, ישבנו אילת ואני להירגע מהחום שהיה בפנים ולעכל את מה שחזינו בו. הרגשתי כמו סחבה של זיעה לאחר המחסור במיזוג בתוך הלוצרנה, שאילולא אגלי הזיעה על העיניים אולי הייתי יכולה להעריך יותר את הארכיטקטורה של האולם. יצא שפספסנו את דניאל, לצערנו, אבל התנחמנו בכך שראינו אותו בבוקר מתהלך בסמטאות עמוסות התיירים של פראג. התנתקתי מעצמי כשפול בנקס יצא, אבל לפחות יצא לי המשפט שאולי נשמע לו תמוה, אבל לי הוא הסביר הרבה יותר איך אינטרפול תמיד הייתה ותהיה חלק מהפעימות שלי, ברגליים המפזזות, בידיים המחקות את פוגרינו, בראש המטלטל, בחיוך או הגיחוך הנלווה לזכרונות שלי מהם ובמיוחד בפעימות הללו שמפעילות את מנגנון הדמעות כשאף אחד לא מסתכל, ומזכירות שלמרות שמציאות מלמדת אדישות, יש עדיין צבעים בגוונים בהירים יותר המאירים על הכל.

אולי בפעם הבאה אזכה להגיד לאחד הגיבורים שלי עד כמה אני מודה לו, אולי בפעם הבאה ארשה לעצמי להרגיש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

להפליג אל תוך הכחול – על "El Pintor" החדש של אינטרפול

tumblr_naz5jcZQct1qgh9t3o1_500

אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני ארבע שנים, ישבתי בבית קפה עם חברתי הטובה ענת והיא ניסתה להבין מה פשר פרצוף תשעה באב שלי. סיפרתי לה שבאותו יום, לפני כמה שעות, הודיעו חברי אינטרפול כי הם הפכו מרביעייה לשלישייה, ושהבסיסט קרלוס דנגלר החליט לפרוש כנפיים ולעוף הרחק מאולפן ההקלטות של הלהקה. הוא עשה זאת רק אחרי שסיימו לכתוב ולהקליט את השירים לאלבום הרביעי ולפני הליך המיקסינג. יותר מהאכזבה שלא אשמע יותר את צלילי הבס האינטרפולים שלו, יותר מהכעס שלי עליו שהוא ככה נוטש, גבר בי הפחד שזהו סופה של הלהקה שכבשה את הלב שלי בשנת 2006 ומאז סירבה לסגת משטחיה. חששתי שאחרי סיבובי ההופעות והיחצ"נות תבוא הודעה כתובה בלבן על גבי שחור באתר הרשמי ותבשר כי דניאל קסלר, פול בנקס וסם פוגרינו החליטו לפרק את הנישואים שלהם.

ארבע שנים אחר-כך אני כאן מולכם (אפשר להגיד), אחרי שהקשבתי לאלבום הראשון נטול דנגלר של אינטרפול ומשהו חסר לי שם. ארבע פעמים הקשבתי לאלבום הזה ומהפעם הראשונה שמעתי מעבר לסאונד של האלבום את צליליה של תזמורת כלי מיתר בלתי נראית שהרגישה לי כמו התוספת המושלמת לשירי האלבום "El Pintor", האלבום החמישי במספר של אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. התזמורת ליוותה אותי מאז בכל הקשבה ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה לי, האם הפכתי למנצחת הסימפונית האינטרפולית? האם הגיע זמני לוותר על הקריירה המופלאה שלי בלא לעשות כלום ולפנות לתיזמור אלבומי להקות פוסט-פאנק? אז זהו, שלא. מה שהיה חסר לי באלבום הזה היה דנגלר עצמו, זה שהיה אחראי לכך שמעבר לגיטרות נוכל לשמוע צלילים קלאסיים שיוסיפו עוד שכבה לבצל השורף את העין, וליהנות מקולו של פול בנקס הגדוש במשיכות מיתרים נוגות ברקע.

עכשיו כשעברנו את שלב ה"אין" – הגיע הזמן להתפקס על ה"יש" באלבום הזה. את התזמורים מחליפות גיטרות צורמות: הריפים ההתחלתיים של דניאל קסלר, הגיטריסט שאחראי לסאונד האינטרפולי הכולל, הם עדיין פה. כמעט כל שיר מתחיל פה עם הבסיס, הזמן נספר בתקתוקיהן של פריטות גיטרה מונוטוניות המסמנות את זמנו של בנקס להיכנס, לסלסל, לעלות ולרדת בקולו. כל תו חשמלי משתלב עם קולו המטאלי של בנקסי פלרטטני, צנצנת הנמלים האפורות בתוך מילותיו נשמרות טוב תחת מכסה של חשיכת הגיטרה יחידה.  אותן נמלים אינן נעות בנתיב רגיל, כוח מאוד חשוב מטלטל אותן – זה התיפוף של סאם פוגרינו שמפוצץ כל שיר ומוביל אותו לשיא קצבי שמסרב ללכת בכיווניה המונוטוניים של הגיטרה ומשתנה לפי מצב רוח השיר.

Cover

הצלילים כבר מוכרים, התווים ידועים כבר לכל חובבת אינטרפול מצויה, אבל במקום שבו הכל כביכול צפוי ישנה המומחיות של החבר'ה. היא שם בכל פעם שהריפים חוזרים על עצמם, אותם תווים מתנגנים אחד אחרי השני, אבל בכל פעם שומעים סולם אחר. למרות המונוטוניות, השיר נע איכשהו מעלה ומטה, ואינטרפול משחקים עם האוזניים של המאזין תוך כדי שהוא מנסה להבין למה הוא מקשיב. בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום לא הצלחתי לפענח את הרעש, בפעם השנייה הצלחתי לתלוש עם פינצטה מילים ולחנים שתפסו אותי, בשלישית לקחתי אותם לים ובכיתי את דרכי חזרה למשרד, פעם רביעית שמעתי אלבום אחר לגמרי. הלהקה הזו הופכת את המאזין\ה לקולמובוס\ית, כאשר בכל הקשבה מגלים אמריקה שונה – שחורה מחושך, אדומה מדם הכאב, ומתוקה מכל דבש. הפעם החמישית שאני מבלה תוך כדי כתיבה היא חוויה אחרת לגמרי ממה שהייתה לי לפני כמה שעות, וזה קסמה של אינטרפול בשבילי. הייתי מדריכה אתכם, מכוונת אתכם לשים לב במיוחד ל-"Same town, Same Story" ולהינמס תחת הטחת הכחול של "Blue Supreme", אך אני דבקה בכך שאלבומים של אינטרפול יש לשמוע מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג. גם אם "everything is wrong" נשמע בנאלי, עדיין ישנו "Breaker 1" שאי אפשר להיות אדישים אליו.

הצנצנת האינטרפולית מלאה באוויר שהיא הליריקה של פול בנקס. גם אחרי שמונה שנים בנקס מתפקד כמי שבלי להתכוון כותב בדיוק את מה שאני. על גבי מראה קטנה הוא מסדר את האבקה הלבנה, שורות שורות, ותוך כדי שאני קוראת את עצמי מול בבואתי, אני מסניפה את הכשרון הפואטי ונותנת לו להתפזר בכל הגוף. הוא נע בין משפטים בעלי נושא, נשוא ומושא לבין קטעי מילים שביחד עם הדמיון המופעל יכולים לצייר תמונות שמנחמות ומבינות את הנפש העדינה.  הוא שר על זיוף, על סוכני הפחד שאנחנו, על אהבות סוערות ופחות סוערות, יופי שנמחק עם הזמן וחוש הרפתקני שהולך לאיבוד בתוך החיים.

אחרי תקופה ארוכה של בריחה, מאסר שנכפה על השכל וכבל אותו בשלשלאות של אקטואליה ושנאה, טוב ללכת בדרך הלבנים הצהובות יחד עם פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו למחוזות המוכרים של הנפש. המלחין ארוו פארט אמר פעם: "אחד ועוד אחד זה אחד", ואם הייתי צריכה להגדיר את זה דרך מוזיקת רוק הייתי נותנת את האלבום הזה בתור דוגמא: יש פה שלושה חלקים נפרדים – גיטרה, קול ותופים, אך כולם פועלים בסנכרון מושלם שלהפריד ביניהם יהפכו את השירים ליישות אחרת לגמרי, משהו שאינו אינטרפול כלל וכלל. החלק הרביעי של קרלוס דנגלר יכול ללכת לחפש, אפשר גם בלעדיו, מתוזמר או לא.

כמה אני שמחה שהם חזרו, כמה התגעגעתי, כמה אני מצפה להקשבה השישית, להפלגה בתוך הכחול היפה והזורם של אחת הלהקות הטובות ביותר שיש לנו.

 אשאיר אתכם עם טעימה קטנה, מקווה שעשיתי חשק לתת צ'אנס.

חן

שביל הבריחה חלק א' – אל עצמי

ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, אבל אף אחד לא ידבר על זה בחדשות. השפה העברית למדה בתקופה האחרונה חזרות כוזבות של מילים כמו "קיצוני", "רצח" ו-"שנאה". הרשתות החברתיות הדביקו קורבנות רגישים אל תוך קורי עכביש פוליטיים שכולם היו ביקורת, בלבול ואנדרלמוסיה. הפייסבוק מילא עצמו בכתבי שחורות, אנשים שדגלו בשלום גם הם דבקו בצד הרע של כל ידיעה, ולא הבנתי למה לא מנסים להציג צדדים יפים שיש לעולם להציע. כדרכי בקודש גם אני נשאבתי אל תוך החור השחור הזה ואפילו שקלתי לפרסם את דעותיי בפוסטים בפייסלנד, אבל הפוליטיקה כל כך מכוערת (במיוחד פה בארץ) שחשתי צורך עז מתמיד לברוח הרחק למקומות יפים: התנתקתי מהפייסבוק לכמה ימים, שקעתי בכתיבה בכל מיני ז'אנרים והמראתי בכדי לראות סצינות אופטימיות יותר, אותן מצאתי לצערי רק בסדרות זרות. חלק ממה שיצא מהתקופה הזו היא סדרת הפוסטים הבאה שתכלול בתוכה מוזיקה וטלוויזיה, דברים שמילאו אותי באהבה והרבה רצון לכתוב עליה.

החלק הראשון יוקדש לבריחה שלי לעצמי ושני אלבומים שהעבירו אותי את התהליך הזה.

Angel Olsen – Burn your fire for no Witness

"angel-olsen-burn-your-fre-for-no-witness-album-artwork-534x0לצעוק את הרגש עד שלא נשאר כלום", זו שורה שאני כל כך מאוכזבת שאני לא חשבתי עליה לפני גברת איינג'ל אולסן. זה הרי מה שאני מנסה לעשות כל פעם שאני כותבת, בלי לחשוב אם אני מצליחה להעביר את הרגש, פשוט לצעוק, לזעוק, לפתוח את הפה כל כך חזק שיהיה אפשר לראות את הלב חשוף ליד הריאות האפורות מעייפות.
אולסן, שזה אלבומה הרביעי במספר, למדה את חוקות האינדי מאדם בשם וויל אולדהאם, שהרבה מכירים בתוך בוני פרינס בילי. היא שרה איתו בהופעות והקליטה איתו אלבומים, אך לא מזמן החלה למצוא את דרכה ליצור לבד. ו"לבד" היא מילת המפתח כי זה מה שמשך אותי לאלבום הזה.
אולסן, זמרת פולק-קאנטרי שבקולה מזכירה זמרות פופ נוגה של שנות ה-50, הוציאה אלבום שמשלב את כל מה שהיא הראתה עד עכשיו עם קמצוצים של פאנק ולהקה שמוסיפה עוד רבדים של סאונד, ובכך הופכים את האלבום ככולו למעניין מוסיקלית. במילותיה היא מספרת על מערכות יחסים שנשברו, על אמון מעורער, על האכזבה מאנשים שפעם היו מקשיבים והיום רק רואים את עצמם. אבל איינג'ל אולסן לא רואה סיבה להתבייש בבדידות שלה, היא תיתן כיף לכל מי שיסכים איתה שלבד זה להיתקע וזה לאו דווקא חוויה שלילית. היא דורשת את מקומה בין אנשי האור, היא מבקשת להדליק מדורות גם בזמנים עגומים ולפתוח את החלון כדי לתת לאור ללבות את האש שיש בפנים ואצל אנשים מסויימים יכולה לצאת כשהם לבד.
האמנית כתבה שירים שבהם "את\ה\אתן\ם" יכולים להיות דמויות מתוך סיפורה של הדוברת, אך מצד שני היא גם מדברת אל המאזין והופכת למן חברה לרגע, המלווה את האוזן לסדנת אנטי-רחמים-עצמיים ומזמינה אנשים להסתכל פנימה ולהרגיש בנוח עם מה שיש שם. השיר "Lights Out" מתחיל עם טרגדיה אך מסתיים בסופה של הנפילה, כשיש המשכיות של ריצה. "Dance Slow Decades" מדגישה את ההכרחיות בעשייה כלשהי בלי סיבה אמיתית חוץ מלהיות עצמך, ו-"Windows" הוא שיר המלחמה הגדול ביותר באלה המסרבים לקום מכסאם ולהצהיר שיש אור שאף פעם לא נכבה – הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.
אולסן ניחנה בקול מקסים והיא משתמשת בו בלי לפחד לצאת משוגעת, היא מרימה אותו כשהיא כועסת, עולה לאוקטבות רגישות כדי להראות שבריריות וברגעי פאנק היא נשמעת אף אדישה ובאלבום הזה היא לא פספסה אצלי ולא פעם אחת. יותר מכל, איינג'ל אולסן היא נגישה באלבום הזה, ועם המילים היפות שלה היא סוף סוף יוצאת החוצה וחוגגת את מה שאף אחד לא העז בדרך כלל – את הלבד.

Sharon Van Etten – Are we There

Sharon-Van-Etten-Are-We-Thereהו שרון, שרון. סדנת ההתפרצויות שהיא העבירה אותי עם האלבום הזה עדיין מפתיע אותי מאחר ועד האלבום הזה, לא ממש הבנתי מה פשר ההתלהבות הרבה סביבה. בעברי ובהווה חטאתי בחוסר חיבור לחומרים נשיים, היו כמה יוצאות דופן כמו פטי סמית' האלילה ופיג'יי הארווי ממשיכתה, אבל משהו משך אותי בכל זאת לנסות ולהקשיב לחדש של שרון ואן אטן. הביקורות היללו אותה, במיוחד אחת באתר מוסיקה נטו שטעמנו פעמים רבות חופף מאוד. לקחתי את האלבום איתי לים והשיר השני, “Taking Chances” עשה לי שליכטות בלב. הריפים הצורבים של הגיטרה גרמו לי לעמוד במקום כאילו הייתה זו צפירה שתפסה אותי באמצע דרכי ולא הזזתי שריר. לאחר מכן הגיע "Your Love is Killing Me" שכבר ליווה אותי לחתום על כתב ויתור – איני עוד אותה חן שהייתה לפני שהתחלתי להקשיב לאלבום הזה.
שרון ואן אטן גילתה לי כי פגיעות ושבריריות, תכונות שמקשרים ברוב המקרים לנשים, הם מהכלים היפים איתם אפשר לכתוב מוזיקה, איכויות שמצאתי אצל גברים אך אצל הנשים הבד יותר רך. באלבום הזה היא כתבה על אותם רגעים של בין-לבין, עם בן זוג אך בלעדיו בסצינה, כשהמחשבות שלה רודפות אותה לגבי סיטואציות מסוימות ורגשות שמתפרצים ממנה כשהיא חושבת מהמקום המחולק לרסיסים קטנים של זכוכית. קולה לא חס על המאזינה והיא נקלעת לתוך מערבולת האוקטבות שלה, קול שרוטט כשאינו יכול לשאת כבר את המקומות הנמוכים ביותר, ומנחם כשהוא עולה מעלה ושר "Maybe something will change". היא נוגעת ופוגעת כשיש מגוון צלילי גיטרות מסביבה, אך ההשפעה לא פגה גם כשהיא לבד עם הפסנתר בשיר כמו “I know”, האהבה סובלת מדו-קוטביות ומספיק רק עוד קול כמו של ואן-אטן כדי להשלים את המחלה ולהמחיש את הכאב שלה. השיא בשבילי הוא "Break Me" שאיכשהו נכתב בקצב ומילים שכולם אני, משיטים אותי פנימה כשאני מכניסה גם אורחים אחרים לתוך הקרעים, כשהסירנות רחוקות ואני בטוחה לבד, מרשה לעצמי להיות מושפעת מרחוק, ובסופו של דבר כותבת.
לא חוויתי את כל מצבי הצבירה שואן-אטן כתבה באלבום ובכל זאת התחברתי לכל שיר ושיר, כאילו אני עברתי את אותן תהפוכות ושברים, ממש נגעתי בחיים שלא הכרתי. בין השורות מצאתי כמה שנוגעות ליחסים שלי עם אחרים, לאו דווקא רומנטיים, ומצאתי לי תשובות לכל מיני שאלות, ואיך לא, כדרכה של אמנות מצאתי גם חידות חדשות לפתור. החיבור המושלם שלי לאלבום הזה רק הבהיר לי שיש עוד למה לצפות מהמוזיקה, ההווה תמיד יהיה דל יותר מן העבר המצטבר, אבל יש צלילים שעדיין לא חוברו, ורידים שעדיין לא זרם בהם דם מתרגש, ויש עוד הרבה לאן לנסוע עם המוח. ואן-אטן היא אחת ההשראות הגדולות שלי השנה, וככזו נשמר לה מקום מאוד מיוחד אצלי. מקווה שבתוך החוויה האישית שלי, הצלחתי גם איכשהו להכניס אותה לתודעה שלכם

.

 

ואם כבר אל עצמי, אז למה לא להתלהב קצת מהעובדה שאינטרפול סוף סוף הוציאו סינגל אולפני ליוטיוביה? השלישייה הניו יורקית חוזרת עם סינגל שכולו, איך לא, אינטרפול – ריף גיטרה שמוביל את השיר לאורכו, כל תו הוא עולם ומלואו. אחר כך בא הסולן, מכניס אקורדים מילוליים עם איכויות שעליהן כל הזכויות שמורות לו והרוק חזר לעיר. פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו, אבירי העונות ומצבי הצבירה שלי, חזרתכם מבורכת כמו תמיד. מתי כבר ספטמבר?

אחורה, קדימה, אחורה, אחורה – על המהדורה המיוחדת לאלבום הבכורה של אינטרפול

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
אם כבר קאמבק אז עם להקת אינטרפול שבאה להתארח בבלוג עוד פעם, והפעם הם מורחבים.
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

הם אז

הם אז

הם היום, בערך

הם היום, בערך

אם אני אסתכל עשר שנים אחורה, איזכר בתלבושות אחידות ולא מחמיאות לנערה המתבגרת, באהבה גדולה למתמטיקה ובפנטזיות על פייסי וויטר ובו-זמנית כאלה יותר מציאותיות על הבחור שאף פעם לא אמרתי לו איך הרגשתי. אם אשמע עשר שנים אחורה, אצעד בשדות של הקורז, טראוויס ושאניה טוויין, ימי שישי שנהניתי לבלות בבתים של חברות טובות, בלי להגיד מילה על ההוא מהמשפט הקודם. עשר שנים אחורה לוקחים את כרית כף היד ודופקים אותה בבושה במצח, כי לפעמים זה מביך להסיט את המבט אל מה שהיה, במיוחד כשהכל מתועד. וכשהכל מוקלט, אין צעד יותר אמיץ מאשר להציג אותו עשור לאחר מכן. אני לא התברכתי בתעוזה כזו, ויש לי עדויות מביכות ביותר, אבל החבר'ה מאינטרפול כן.

לפני כמה חודשים יצאה אל האור מהדורה החוגגת עשר שנים להיוולדו של אלבום הבכורה של אינטרפול, "Turn on the Bright Lights". אלבום שעיצב דור אלטרנטיבי חדש, וייצב כמה וכמה נפשות אבודות בזמנים קשים. היום, הפאסון הכריזמטי של השלישייה מניו-יורק נראה מובן מאליו, מה שמקל על הרבה לשכוח היכן ואיך הכל התחיל. פול בנקס, דניאל קסלר, סם פוגרינו והרביעי הזה שנטש (אני עדיין ברוגז) עטו גם הם תלבושות אחידות, אהבו ספרות ואמנות יותר מכל, ואת הפנטזיות שלהם הם קודדו דרך גיטרות מונוטוניות וקול תועה של פול קורא. את האלבום אני מכירה כבר שבע שנים, הכל זכור כבר אך מוערך מאז ומתמיד. המהדורה כוללת בה את האלבום המקורי, דיסק שמע נוסף ודיוידי.

את האומץ המדובר מגלים רק כשמקשיבים למה שנוסף לאלבום המקורי, הלהקה ערכה דיסק אשר כולל בו קטעי בי-סיידים שנגועי אינטרפול כבר בטח למדו להכיר כמו: "Precipitate"ו-"Specialist". את שאר הדיסק חיספסו החבר'ה עם קטעי דמואים. "PDA" חושף את חוסר הביטחון של פול בנקס בקולו, "Song Seven" בגירסתו הראשונית מגלה צד יומרני בדניאל קסלר (שעבר להיות גיטריסט ותו לא מאז) אשר פוצח בשירת ראפ לא משכנעת במיוחד, ו-"Roland", שבאלבום המקורי צבר כוח, מתמסמס בין קטע אחד לאחר ולא מניב חלב לינוק ממנו. הסקס אפיל הקודר של ניו יורק אינו מצליח לעבור דרך חבורה של ארבעה צעירים, שהיו צריכים ללמוד דברים או שניים מניסיון כדי לדעת איך לתמרן את השתלשלות המוזיקה שלהם אל תוך האוזניים של מי שיהפכו להיות מעריצים נאמנים. ככה זה בהתחלה, לפני שהגוף מתחשל, צריכים להיות כמה מפלות ורגעי מבוכה קטנים. ועדיין, היופי ניכר גם ברגעי הינקות האלה, ב"A Time to be Small" (השיר שלא עבר את מבחן העריכה באלבום הבכורה ומסיים בכבוד את האלבום הבא בתור), כשהגיטרות רק לוחשות, ב"Untitled" שחודר אל התדרים האופטימיים דרך קול נחבא אל הכלים, ורגעים של חוסר ביטחון הופכים לכאלה של חסד – עשר שנים עברו ופתאום שומעים את ההבדל, ובכל זאת אפשר להסיט את אותו מבט ולשחרר את הכתפיים כי גם פעם היה יפה – רק יותר גס.

בתור תוספת לתענוג, מצורף דיוידי עם מיטב ההופעות הראשונות של הלהקה, הופעות שבהן הקהל יכול היה להושיט יד וללטף את הגיטרות מסביב לבמה,ובכל זאת הם לא ממש עשו את זה – כי הבחורים לא היו שם. הטיפה המרה לקחה את הרביעייה אז לעולם אחר, הקול של בנקס רעד מהמעמד, והבחורים עדיין לא ממש מצאו את עצמם במרחבים צפופים ואפופי עשן. היום הם יודעים לנתב את דרכם אל לב הקהל, הם הוכיחו את זה באוגוסט של קיץ 2011 פה בביתן 1. תוכלו למצוא פה גם את שלושת הקליפים שיצאו בלי ששמתם לב כדי לקדם את האלבום.

המארז כולל גם ספרון המתעד את דרכה של הלהקה מהבניינים בהם הקליטו\הופיעו\דפקו פוזות ועד לאטיטיוד החצי קשוח שלהם. הכל אדום, כישרון שגועש החוצה, ושחור, כמו ניו יורק בלילות הכי קרים ובודדים שלה. אותם לילות שאני מניחה גרמו ללהקה הזו לפרוץ, לכתוב וללדת קריירה שתביא אחד להסמיק מבושה, אך גם לחייך ולטפוח על אותה כתף משוחררת. "Turn on the Bright Lights" לדעתי הוא האלבום הראוי ביותר למארז מורחב, יכול להיות שהג'ובות לא יגיעו בהכרח לכיסים הנכונים, אך כשבחורים כמו פול בנקס, דניאל קסלר וסם פוגרינו משקיעים מחשבה בפינוק אלה המעריכים את עמלם, יודעים שיש כוונה טובה מאחורי הפרוייקט ולא ניסיון עלוב של חבורת תקליטים לשמוע אותם מרשרשים.

הם אינטרפול, הם היו שם לפני עשר שנים, ומאז הם בכל כאן פנימי אפשרי שלי, ואני בטוחה של עוד רבים. אז זו הייתה תחילתה של אבולוציה מופלאה, והיום היא אבן דרך במארז מושקע, שמכבד כל אחד שהיה שם מהתחלה, מהאמצע או מתחיל רק עכשיו.

ציון: נו באמת.

אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.


מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

לדבר עם הבסיס – על אלבום הסולו השני של פול בנקס

לתקופה של שבוע שכחתי מי אני, בניתי לי חן חדשה, בהסתמך על אנשים חדשים שהכרתי. הקשבתי למוזיקה שאני מעריכה מאוד – אריק קלפטון פה, לו ריד שם – והתרחקתי קצת מכל מה שייחד אותי מאחרים בפני… טוב, עצמי. בתקופה הקצרה הזו שמתי בצד חברים טובים כמו גיא גארווי, ווין באטלר ושקעתי אל תוך מחוזות ישנים של גיטרות בלוז וסקס אפיל שמתפוצץ בעזרת כריזמה, אשר מחלחלת לה מבין חורי הרמקולים. לא שאני מתלוננת, איגי פופ היה לי ידיד טוב, אבל שבוע מספיק בשביל לרצות לחזור הביתה. אז פתחתי היום את הנגן שלי ושמתי לי את השיר הראשון מתוך האלבום החדש של פול בנקס, סולן אינטרפול (להקת חיי,כבר אמרתי?) , ושבתי אל "הבסיס" שלי – ליבה שכבר שנים קיבלה צורה של גיטריסט בלונדיני עם נשמה של משורר.

נחבא אל המיקרופון ומוציא לאור את כל השאר

בנקס, חבר טוב ומנחם במרחק פיזי של כמה אלפי קילומטרים, הוציא אלבום סולו שני בשם "Banks" אותו כתב במהלך סיבוב ההופעות עם להקת האם. הוא בחר להוציא אותו בשמו שלו, בלי מסיכות של שמות אמצעיים, כולו חשוף. הבניין המצולם בעטיפת האלבום מסמן את היותו של האלבום תהליך של בנייה של עצמי שבנקס עדיין לא ממש סגור עליו, והוא משאיר לנו חלונות כדי להבין איך אותם חורים נמצאים גם בנו. אולי אם נדע לאן נכנס החושך, נדע גם את מה לחשוף לאור. השירים ב"Banks", כמו כל שיר בנקס טיפוסי, הם חידה. המשפטים ברורים, הקשר ביניהם ממש לא, אך בנקס נותן את הכבוד לדמיון שלנו בשביל שנשלים את החסר. אחרי שהסיר מעצמו את מעטה ג'וליאן פלנטי, התגלה לפניי בנקס כועס יותר, ציניקן, עדיין אגואיסט ויותר מכל – אמיתי.

מבחינת מוזיקה אין חדש תחת שמיה האפורים של ניו יורק – הגיטרות מתכתיות, מכתיבות את קצב השיר, אך נותנות למילים להניע אותן. ברצועה האינסטרומנטלית כמו "Lisbon" תשמעו תזמורות, כמו גם בסוף של "The Base". אחרי שתתמוגגו מקולו המרגיע ב-"Arise, Awake", לא תבינו מאיפה הגיע הסימפול המגוחך של הגבר המאוהב, וב"Another Chance" הקיטשיות תתפוגג בין משחקי הסאונד שעשה בנקס במחשב תוך כדי סימפול המשפטים הכל כך בנאליים. המלודיה תמיד הוגשה בקילוגרמים על ידי בנקס, והיא לא חסרה פה, הדרמה חוגגת ב "I paid for that" – אך את המתוק בנקס לכלך באבק של מציאות ובלבול.

עטיפת האלבום

המוזיקה היא כבר לא שם המשחק עם אינטרפול ושות', האהבה שלי עיוורת לחברים טובים כמו פול בנקס, שליוו אותי כבר כמעט עשור ולא הפנו לי גב. מספיקה לי ההתחלה של "I'll Sue you" כדי להיזכר למה אני כל כך אוהבת את האמן הזה, שבארבע שורות יכול לכתוב לי מנטרה שתישאר איתי שנים על גבי שנים. ג'ורג' האריסון חזר על "הארה קרישנה" כמה פעמים כדי להגיע לאמת רוחנית, אני רק צריכה את מה שבנקס כותב, יחד עם פריטות הגיטרה החוזרות שלו כמובן. הארכיטקט תכנן לי בניין שלם של מחשבות שמתעוררות בי תוך כדי הקשבה לחומרים שלו, ומעוררות בי השראה לחשוב עוד ולהתפתח. אז סליחתי למר קלפטון, למר ריד, וגם למר פופ, כי למרות שהם נחשבים לבסיס של כל מה שאנחנו שומעים היום – בנקס הוא הבסיס של מי שאני. בגלל זה מוזר לי לבקר אלבום כמו "Banks" וגם לתת ציון, אי אפשר לנתק את המוזיקה מן המילים, במיוחד לא במקרה של פול בנקס, ואם המילים שלו הם אני, אז איך אתן להן ציון?

אם לסכם במשפט – חסידים יישארו חסידים, המינוס לפלוס של אינטרפול, פלוס שמושך אליו ממיטב העצובים – אולי גם אתכם?

ותודה לאלוהי היוטיוב שמאפשרים הקשבה לאלבום במלואו

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: