מצעד העשור של הבלוג – מקומות 33-52

denzel

נכון, עוד מוקדם והעשור עדיין לא הספיק להסתיים, אבל מאחר וכבר עברנו יותר מחצי שנת 2019 אני מרשה לעצמי להקדים ולהוציא כבר עכשיו את מצעד העשור הפרטי שלי. מה גם שהחומרים של 2019 מרגישים לי חדשים מדי בשביל שאוכל להכניס אותם בתוך רשימה של אלבומים שעשו איתי כברת דרך ארוכה יותר. במידה ויהיה מצעד עשור גם לבא עלינו לטובה, אני אתחשב בזה כשאדרג, אם לא אלקה בדימנציה כמובן.

קראתי לזה מצעד פרטי משלי, כי בסופו של דבר כל האלבומים ברשימה קשורים לא רק לחוויה המוזיקלית שלי בעשור הזה, אלא גם לחוויות שמעבר: של התאהבויות, שברוני לב, מעברים, התחלות, פרידות, אובדנים והתבגרות. כולם עזרו לעצב את מי שאני בתקופה הקריטית ביותר שהיא שנות ה-20 שלי, תקופה שבה באמת עיצבתי את הטעם המוזיקלי והתנדנדתי בין סוגים שונים של גיטרות וז'אנרים, תקופה שבה נכנסתי סוף סוף לעולם המבוגרים (ובכל זאת אני מליוני שנות אור משם), של אינסוף מקורות למצוא מוזיקה חדשה ומספיק סקרנות כדי לגלות הרבה ממנה.

אז הנה היא, הרשימה הסופית שלקח לי מלא זמן לבנות ולכתוב עליה, ואני מקווה שתיהנו ממנה כמו שאני נהניתי להיזכר בכל הדברים הטובים של תשע וחצי שני האחרונות:

מקום 52: The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

XWAR310689F44__133839__04122018092321-3819מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 4

יש הרבה כעס בעולם כרגע, אולי הרבה ממה שהיה בעשורים הקודמים, הרי לאנשים כועסים יש את הפלטפורמה להביע את זה. זה לא תמיד חייב להיות פוליטי, אבל נראה שפוליטיקה היא הגורם המעצבן העיקרי. באלבומם הרביעי מביעים כלבלבי הירח את הזעם עם גיטרות אמריקנה כועסות, אבל מרככים אותה עם קצת פסיכדליה קלה שמזכירה שמתחת לעור הפיל המתריס מסתתר בד רך יותר שמאמין שיש מה שינצח את כל הכעס הזה וזו אהבה. קווין מרפי, סולן הלהקה, הפך לאבא בחמש השנים שבין האלבום השלישי לרביעי, וגילה שיש כוח חזק יותר שמשאיר את כולנו שפויים במידה. "אנחנו יכולים לגור תחת אור השמש," הוא שר יחד עם חבריו בהרמוניה Byrdsית ב-Match, ולשם האלבום שואף עם אמריקנה בועטת, פסיכדליה נגישה והרבה וייבים של רוק סיקסטיז שעושה חשק למכונת זמן.

בואו נתחיל את המצעד עם קצת ברקים ורעמים פרי ידם של כלבלבי הירח

מקום 51: Thom Yorke – Anima

מקום במצעד האלבומים של 2019: עדיין לא קיים, אבל זה לא בהכרח ספויילר

עם כל הייפ על רדיוהד, ככה גדל אצלי הרצון להתעלם מהלהקה וחבריה. האדיקות שבה מעריצים ממהרים להלל כל יצירה שהם מוציאים הופכים את החוויה בשבילי לאנטגוניסטית במיוחד, לכן כשמישהו מהם מצליח לגרום לאנטגוניזם האוטומטי להפוך להערכה, אני מעריצה את המאמץ עוד יותר מהרגיל. ת'ום יורק הוציא אלבום עם מוזיקה שאני נוטה לא לאהוב, אלקטרונית ומתכתית שעושה לי להתגעגע לגיטרה אקוסטית, אבל כשהמילים מנסות להביע עצבות שעשויה ממתכת קרה, בקצבים שמדמים את הקצב המטורף של העולם וצלילים שמתארים ביופיים את הכיעור של הוד מתמטיותו של העולם, וכשיורק משלב את הכל במתכתיות שאפשר להתחבר אליה, לא נותרה לי ברירה אלא להתמוגג ואפילו להכניס אותו למצעד הזה במן ניחוש על כך שהאלבום הזה עוד יישאר איתי מלא זמן, אפילו כשזה לא נחשב אצלי לאלבום הכי טוב השנה (או שאולי הוא כן נחשב? אני לא מגלה).

אולי השיר הכי חזק באלבום – איך זה שאדם שחי חיים רחוקים משגרתיים יודע לתאר אותם כל כך מדוייק?

מקום 50: Travis – Where You Stand

מקום במצעד האלבומים של 2013: חלק את המקום ה-1 עם דירהאנטר וארקייד פייר והיחיד שנכנס למצעד העשור

טראוויס זכו בתואר אלבום השנה שלי ב-2013, אף פעם לא קיבלו מקום על כס שנקרא "אלבום עשור", אבל תמיד בתואר האלבום הכי אהוב עליי עם "The Invisible Band" שתמיד אשמור לו חסד נעורים, ובו-זמנית גם אוכל בקלות לחבר אותו לחיים שלי כאישה בוגרת יותר. בתוך מערבולת של מרימי משקולות מוזיקליות נפוחות מדיכאון, טראוויס תמיד היו משב של תקווה שהייתי צריכה בשביל להזכיר שהכל זה בעצם שטויות ויש גם דברים טובים לצפות להם, קטנים ככל יהיו. "Where You Stand" היה כזה לפני שעברתי לתל-אביב והמשיך ללוות אותי גם לאחר המעבר, אחד הצעדים הכי גדולים שעשיתי העשור. לכן אני נותנת להם מקום, בגלל זה ובגלל שלפראן הילי ושות' תמיד מגיע מקום בדירוגים שאני כותבת, כמו בלב שלי.

השיר הזה תמיד הביא אותי לכדי דמעות, וכנראה שזה מה שאגיד עליו גם עוד הרבה שנים

מקום 49: Lana Del Rey – Born To Die/UltraViolence

מקום במצעד האלבומים של של השנים: לא דורגו

לנה דל ריי היא אחת התופעות הטובות ביותר של העשור האחרון. עם קול סירנה מיוחד במינו, לוק שמשלב את ההווה עם נוסטלגיות שקריות מכל מיני עשורים שקדמו והרבה אהבה משוחררת של בינו לבינה, דל ריי הפכה לסמל של הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית והייתה היחידה שהגשימה אותה, לפחות דרך המוזיקה שלה. הנשיות של דל ריי היא אחת מהיפות ביותר שנכתבו בעשור הזה, ולא יכולתי להתעלם ממנה במצעד הזה, בגלל זה שני אלבומים נמצאים במקום הזה, כי זו יותר ההזיה של לנה דל ריי מאשר איזה אלבום מסוים, אבל אילו החזקים ביותר שלה.

קליפ שכולו פנטזיה שכולה של לנה דל ריי

 

מקום 48: Keaton Henson – Birthdays

מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 7

קיטון הנסון הוא הרומנטיקן של העשור, הוא טרובדור שרק מוצא כאב ובמקום לקלף אותו מן העור הוא מקבל את העור ממנו – מלקה את עצמו בין ארבע קירות חדרו ועם גיטרה אלקטרונית שר על אהבות נכזבות אחת אחרי השנייה. עם "Kronos" היחיד יוצא-דופן, אלבומו השני של הנסון ממשיך ודומה מאוד לאלבום הבכורה, רק שהוא מופק יותר, עשיר יותר בכלים אבל העור הרטוב עדיין ממשיך להתעבות, ולפעמים זה כל מה שצריך.

השיר הכי אהוב עליי באלבום, שבמקרה גם היה חלק מפסקול של אחת הסדרות האהובות עליי – "התיקון"

 

מקום 47: Patrick Watson – Adventures in Your Own Backyard

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 3

אין מישהו שיודע לדלג עם המוזיקה שלו בין ענן אחד לאחר ולרחף אל תוך האוזן יותר טוב מפטריק ווטסון. אין מישהו שמבין יותר טוב מהקנדי המעופף כיצד בונים חלומות מתוקים מצלילים כל-כך מיוחדים, ולכן יש לווטסון מקום מאוד מיוחד אצלי בלב. בין הגלוקנשפיל, צלילי הקלידים או הכינורות המעקצצים, מסתתרים סיפורים קטנים שלפעמים לא צריך את המילים של ווטסון כדי להבין אותם, ולפעמים יפה לשמוע אמיתות קטנות מפיו של ווטסון כשברקע מתופפים אל תוך האוזן תופים דרמטיים. את האלבום הכי טוב שלו הוציא ווטסון בעשור הקודם, אבל אף פעם לא נס ליחו של מי שיודע לתרגם אטמוספירות זרות לשפה יפה כמו מוזיקה, וזה האלבום החזק שלו העשור הזה.

השיר שמוכיח שפטריק ווטסון יודע איך להכניס את המאזינות/ים שלו לעולם שהוא כולו שלו

מקום 46: Aldous Harding – Party

מקום במצעד האלבומים של 2017: לא דורג

לקח לאלבום הזה הרבה זמן לגדול עליי והשנה אני יכולה להכריז רשמית שהוא השתלט עליי. הפריטות הפשוטות של אלדוס הארדינג חזרו על עצמן וכמו מנטרה נכנסו לי טוב טוב לאוזניים. יש לאמנית בעלת מאה הקולות את היכולת להישמע שונה לגמרי בשירים שונים, אפילו בתוך שיר אחד היא יכולה לשנות את גוון קולה, וכל זה עוזר למונוטוניות להיות יותר נגישה ומזמינה להאזנות נוספות. היא מחברת שורות על גבי שורות שבורות, וכנראה בלי כוונה מאפשרת למאזינה להכניס חיבורים ולהשלים עם השברים משלה. את עצמי מצאתי בעיקר דרך השברים שלה, דרך הלקחים שהיא למדה על סבלנות, דרך האהבה שלה שנמצאת בין במציאות לדמיון.

שירה ושיר וקולה של אלדוס הארדינג

מקום 45: Kevin Morby – City Music

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 9

הקסם של קווין מורבי הוא בפשטות הפואטית שלו, במילותיו הוא מנסה להתכוונן על רדאר שמשדר לו אותות של פטי סמית', ובמוזיקה הוא רק מנסה לשמר סאונד של סינגר-סונגרייטר – קצת פולק, קצת רוק, קצת פאנק, קצת פופ והרבה הרבה מהקול האדיש שהפך אותי להיפך הגמור מאדישה לאמן הזה. זה אמנם לא האלבום שלו שהשפיע עליי הכי הרבה במהלך העשור, אבל הוא הטוב ביותר של המורבילישס, הבחור שתמיד יישאר מחובר למקום ולאנשים מסביבו ותמיד יכתוב עליהם. עיר היא ניכור, עיר היא מליוני ברגים שאינם ממש שונים אחד מהשני גם אם ינסו הכי הרבה, עיר יכולה להיות מקלט, היא יכולה להיות בית, היא יכולה להיות מקום יפה לברוח אליו או ממנו, ומורבי כתב לעיר אלבום שלם של מוזיקה שמשקפת בדיוק איך זה להיות רומנטי כלפי עיר. את האלבום הזה שמעתי לראשונה בתל-אביב ובתקופה הזו הוא התחבר לי מאוד למתכתיות שלה, היום כשאני מקשיבה לו בחיפה אני מתחברת אליו ממקום אוהב יותר, במקומות שהעיר טובה אליי גם כשרע.

ככה סוגרים אלבום שכולו עיר, בשקט של עיר שאפשר להרגיש אותו רק בלילה

מקום 44: Andy Shauf – The Party

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 9

אנדי שוף הקים תפאורה ספציפית של מסיבה, ובעזרת אלבום הפופ-פולק הפנטסטי הציב את הדמויות שלו בסיטואציות פשוטות פחות או יותר בתוך אותה הילולה מוטלת בספק, וסיפר סיפורים על דמויות מוכרות מהשגרה שלנו, לאו דווקא ממסיבות אלא גם מ"תפאורות" יותר שגרתיות של עבודה וחיים. בין דמות מפלרטטת לאחת שמתכננת להתאבד תוך כדי המסיבה, שוף שתל מחשבות ורגשות ונתן לכל דמות את המשקל שמגיע לכל אחד מאיתנו, כתב להן מנגינות מתוקות שגרמו לי להצהיר על אהבה שלי בלב לאמן הזה ועם המבטא הקנדי שלו אי אפשר שלא להישבות בקסמו של מוזר אחד שמסתכל מהצד ורק מנסה להבין מה יש עוד באנשים השטוחים שהוא רואה אל מול עיניו בכל אירוע.

ביצוע מדהים לשיר האהוב עליי מתוך האלבום. מילים מילים מילים.

מקום 43: Father John Misty – Pure Comedy

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 3

ג'וש טילמן, גבירותיי ורבותיי. לאיש יש מוח בצורה של קוביה הונגרית, שגם עם מוח צלול מוצאת עצמה מעורבבת בצבעים-לא-צבעים, והמחשבות שלו בכל זאת הופכות כל סדר. רגע לפני שהקוביה הופכת להיות כאוטית לגמרי הוא כותב את כל מה שהוא חושב ומשם יוצא היגיון. ההיגיון של טילמן טבול באינטיליגנציה עילאית ובחוש הומור מופרע, הוא מלא בתובנות שגם עם מנגינה פשוטה של פסנתר הן יכולות להיות מסובכות למוחות של אנשים פשוטים ממנו, ורק טילמן יכול לתמלל אותן כמו שהוא יודע לתמלל. זה לא אלבום שחוזרים אליו כל-כך, כי אחרי הכל הוא יותר מילולי מאשר מוזיקלי, יותר מעייף מאשר נעים לאוזן, אבל אם כבר לכתוב מסה קיומית, למה לא לשיר אותה ואם כבר לשיר אותה למה לא עם הקול המדהים של הטילמן הזה. הדת עיוותה לו את הילדות, החרדות הביאו לו סמים ששיבשו לו את המחשבות ובעולם הצלול הוא מצא את הדרך לשאול את השאלות שכולנו מפחדים מדי להתעסק בהן על עתיד ברור של מראות שחורות וטרור של אוכלוסיה שלמה על עצמה.

כשהוא קורא לאחד מהשירים שלו על שם ספר של תומאס מאן, שהוא במקרה אחד הסופרים האהובים עליי – זה גורל, או שפשוט נחמד לחשוב על זה

מקום 42: The Citradels – God Bless

מקום במצעד האלבומים של 2018: לא דורג

אחת התגליות של השנה שעברה, והיא הגיעה אליי דרך לא אחר מאשר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה" שדירג אותו בצדק גמור במצעד אלבומי השנה שלו. מאז שגיליתי את האלבום אני לא מצליחה להתנתק ממנו. החמישייה האוסטרלית הוציאה אלבום על טהרת הפסיכדליה של שנות ה-60 והוסיפו לזה קצת שדרוגים של שוגייז, קורט של גות' ונשמה של מספרי סיפורים. האלבום מורכב מסיפורים קטנים עם אנשים קטנים מעיירה קטנה שבה האמונה נראית גדולה, אבל מבפנים יש הרבה סיבות לאבד אותה. בשנה שכמעט ולא מצאתי אלבום להתחבר אליו, יצא אחד האלבומים השלמים ביותר שיצא לי לשמוע כבר תקופה, אין בו ולו רגע אחד חלש.

דוד ארתו'ר הוא אחת הדמויות היפות ביותר באלבום הזה

מקום 41: PJ Harvey – Let England Shake

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 5

מלחמה היא מציאות שאנחנו מכירים פחות או יותר, חלקנו שירתנו או עתידים לשרת בצה"ל, חלק גרים באיזורים שטופי פיצוצים ואיומים, הכל קרוב ועם זאת מרגיש רחוק לגמרי במציאות מעוותת כמו שלנו – כשמאות ספורים של קילומטרים מפרידים ביני לבין איום כזה או אחר ואני יושבת בבית וכותבת על מוזיקה. כשאני מקשיבה עכשיו לאלבום של פיג'יי הארווי אני מרגישה את המלחמה מחלחלת אל תוך האוזניים, ולמרות שהשירים וקולה של הארווי הם מהיפים ביותר שנכתבו, עדיין נכנסים רובים, פיצוצים ואיברים קטועים של אנשים שלא הגיע להם לעזוב את עולם החיים במלחמה. הארווי כתבה אלבום על מלחמה שמזכיר שמעבר לרומנטיקה פואטית יש סיפורים זוועתיים על חיילים, אינספור טראומות שממשיכות לצלק נפשות שבורות מסביב לעולם, ושגם אם אנגליה של היום מתיימרת להיות יפת נפש, היא צריכה לזכור שגם היא טבלה עמוק בבוץ הקדוש של רעשי הפיצוצים ויש עוד הרבה לצעוד אם רוצים לשכוח.

קסם, כמה קסם הפיג'יי הארווי הזו גם בלייב

מקום 40: Weyes Blood – Front Row Sit to Earth

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 5

להסתכל על העתיד ולנסות לחזות אותו הן פעולות די מפחידות; להסתכל על העבר יכול להיות מכאיב, מסגיר, נוסטלגי עד שקרי; ההווה כל כך מובן מאליו ששני הזמנים האחרים לוקחים את כל המשקל ואנשים נבדלים פחות או יותר לפי איך הם מתייחסים למה שהיה ומה שיכול להיות. באלבום הזה מ-2016, נטלי מרינג כתבה שירים על אותן פעולות שמפחידות אותה, היא חרדה על העתיד שלה ועל העתיד של העולם (חרדה שהיא המשיכה לכתוב עליה גם באלבום שלה השנה), היא מסתכלת באהבה על העבר וחוששת על האהבה של ההווה, ועל נדנדת הפולק-פסיכדליה היא שרה בקולה היוצא דופן על הכל. 

פעם ראשונה שאני צופה בקליפ של השיר הזה, ולא מפתיע אותי כמה האישה הזו הזויה

מקום 39: The Coral – The Curse of Love

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 10

מעתיקה מעצמי: "האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם במוח הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. כמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם."

השמועות מספרות שזה אחד מהשירים שמספיקים לי כמה צלילים ראשונים ואני על הרצפה לא מפסיקה לספר כמה אני אוהבת את השיר הזה

מקום 38: Emma Ruth Rundle – Marked for Death

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 8

אין לי ספק שבלעדי הכישרון המוזיקלי של אמה רות' רנדל, רמת הדלות של העשור הזה הייתה גדלה בכמה אחוזים טובים, אבל היא הייתה שם עם קולה המתוק, עם הרוק הכבד-רך שלה, עם המילים הגותיות, עם האלבום הזה שליווה אותי הרבה מאז שיצא ואני בטוחה שימשיך לעשות את זה גם בעשור הבא. לרנדל יש את היכולת היוצאת דופן להפוך ז'אנר לשלה לגמרי, הלחנים שרק היא יכולה לכתוב ולשיר בקולה השבור, הרוק הכבד שמקבל גוון קצת יותר נעים לאוזן הרגישה שלי, המזוכיזם הרגשי שהיא כותבת, כולם יוצאי דופן ולפי מה ששמעתי עד היום מיוחדים אך ורק לה.

תמיד כבדה ורכה בו-זמנית

 

מקום 37: The Walkmen – Heaven

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 2

ב-2012 הייתה לי אובססיה ענקית וקראו לה "הווקמן", היא הגיעה בהפתעה, היא הגיעה גם להופעה בקיץ של אותה שנה והקדישה לי שיר. לא יכולתי לבקש הגשמה כל כך מוחשית של אהבה למוזיקה, ולא יכולתי לבקש אלבום אחד שיסכם קריירה של אחת הלהקות היותר מיוחדות של העשורים האחרונים. אחד המחסורים הכי גדולים של העשור האחרון הוא המחסור בחומרים של החמישייה מוושינגטון, בחומרים שעשויים מרוק שמזכיר ימים של פעם, אבל שרוט מספיק בשביל שיבינו שזה נוגע הכי הכי ללבבות השבורים של ימינו.

השיר המרים של העשור בשבילי, בלי שום ספק

 

מקום 36: Sharon Van Etten – Are We There

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 3

לשרון ואן אטן לא התחברתי עד שיום אחד עמיר חובצי שלח לי את "Your Love is Killing Me" והחלטתי לתת לאלבום "Are We There" צ'אנס והתאהבתי בכל נים ו-וריד. ואן אטן ניחנה בקול שמאפשר לחשוף את הפגיעות שלה עד הסוף, כישרון כתיבה כן שהופך את הבעיות שלה למזוהות הרבה יותר, גם אם עדיין הלב לא נמחץ לגמרי, ואן אטן נהייתה הדוברת של הכוח שיש לגברים עליי, ולמרות כל הרפש שיוצא ממערכות יחסים כאלה ואחרות, עדיין יש מוגלה יפה שיכולה לצאת מכל זה. האלבום "Are We There" הוא המוגלה הנשית היפה ביותר ששמעתי.

השיר הכי עוצמתי באלבום

 

מקום 35: Gorillaz – Plastic Beach

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שהייתי מדרגת אותו גבוה

הו, דיימון אולברן. בגדול אפשר לסכם ככה, לא? מאז ימיו במרוקו כשהקליט את "Think Tank" המופתי עם בלר, אולברן היה מאוהב במוזיקה ערבית, מאז ומתמיד הוא היה מאוהב בפופ ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה ביקורתי כלפי האנשים והנשים על גבי כדור הארץ, והוא שילב את כל זה באלבום אחד שמפחד על הדרך שבה אנחנו מתנהגים לסביבה והאיכות ההולכת ודועכת שלה. מכיוון שזה הבלוג שלי אני מרשה לעצמי להגזים ולהגיד שאולברן הוא גאון הדור; אם הוא נדלק על ז'אנר או על רעיון, הוא ייקח אותו ויעשה ממנו את היצירה המוזיקלית הכי טובה שהוא מסוגל לה ובשבילי הוא יותר ממסוגל לה. "פלסטיק ביץ'" מלא בהופעות אורח מעניינות כמו אלה של סנופ דוג, לו ריד, בובי וומאק, חברי "הקלאש" (בשיר הכי אהוב עליי מהאלבום), מוס דף שהוא כבר לא מוס דף, ליטל דרגון ועוד, הוא מלא בז'אנרים, בשירים כיפיים, בבלדות, ובקול הזה של אולברן שהאוזניים שלי לא היו יכולות להיות שלמות בלעדיו.

שיר הפופ המקפיץ ביותר שלי עושה שליכטה בלב וגורם לי להתקף של בכי

מקום 34: Grizzly Bear – Shields

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 9

גריזלי בר הם אמנים מומחים בקוביזם מוזיקלי, בצלילים קרים הם כותבים חלומות והזיות; המתכתיות של הגיטרות שלהם תוחמת את השירים והקולות היפהפיים של אד דרוסטי ודניאל רוזן עוזרים לשחרר קצת מהבלגן שהם תמיד מטביעים את עצמם בתוכה. "Shields" הוא לא "Veckatimest" המופתי, הוא הרבה יותר נגיש, הוא הרבה יותר זורם, אבל כל אלה עדיין מקבלים התזות של צבע מופשט שעושה את המוזיקה של גריזלי בר מעניינת יותר ומיוחדת במינה אך ורק בידם. אני ממש מצפה לשמוע מה יהיה ללהקה להציע בעשור הבא, כי עד היום הם לא איכזבו אף לא פעם אחת, לעומת להקות אחרות שאהבתי בעשור הקודם.

אחת מסיומות השירים החזקות של העשור

מקום 33: The Antlers – Burst Apart

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 6

אחרי אלבום קשה לעיכול כמו "הוספיס", פיטר סילברמן הוציא אלבום שלם ונגיש יותר. את ההתפרצות שלו הוא תירגם לאותות של פופ חולמני ואלקטרוני, המנגינות הרבה יותר זורמות, הזרמים האלקטרוניים מזכירים ימים יפים של אייר ודירהאנטר, וכך יצא שהופק אחד מאלבומי גירוש השדים היפים ביותר. קול הפלסטו המקסים של הסולן שר על ניכור, על חלומות רעים, על כאבי לב, מכאובים שבהשוואה לאלבום הקודם נשמעים כמו יציאה לסוג של חירות. אבל זו אף פעם לא חירות, היא לא תתקיים בעולם כבול כמו שלנו, אבל אם אפשר לכתוב שלשלאות עם כזה יופי אז למה לא. עד היום האלבום הזה נחשב מבחינתי החזק ביותר של הלהקה ואני כל כך שמחה שיצא לשמוע חלק ממנו בהופעה פה בארץ.

כואב כמה שיפה לפתוח ככה אלבום

החלק השני יתפרסם בקרוב!

בברכת הו, דיימון אולברן.

חן

הרע, המפואר והטוב – עשרת (+1 בונוס) אלבומי השנה שלי

מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה. נקודת השיא הייתה פסטיבל פרימוורה, שבהשפעתו הגיעו כמה אלבומים לעשירייה שלי, אך היו הרבה נקודות שפל של אכזבות ואבידות, שאני מעדיפה לא לציין כי אנחנו פה בשביל לחגוג. אז יאללה למלאכה! כתוספת אני מציעה את המקום הלא נודע במצעד, מקום שניתן לאלבום שלא הקשבתי לו מספיק בשביל לתת לו מן הכבוד הראוי, וגם לא בשביל להכניס אותו לעשירייה שעשתה לי את השנה פחות אדישה. זה האלבום שאני בטוחה שבעוד חודש בערך אכעס על עצמי שלא הכנסתי אותו לרשימה, ובגלל שאני מגדת עתידות בין השעות שבע ושמונה בערב, החלטתי לעשות איתי ואיתו חסד.

וכשאני אומרת "איתו" אני מתכוונת ל– "Jonathan Wilson – "Fanfare

2013fanfareישנם תפוחים שלא נופלים רחוק מעץ ששמו דייויד גילמור. ג'ון פרושיאנטה ממש נושק לגזע הקשיח של מי שעשה את "פינק פלויד" כל כך חללית וקסומה, ולידו מושיט אחד בשם ג'ונת'ן ווילסון את ידיו  – אחת לאותו גילמור, והשנייה לקרוסבי, סטילז, נאש ויאנג אחד גדול. עלים של קנביס מתחת לרגליו של ווילסון מובילים אותו לזמני סיקסטיז-סבנטיז של היפים וצבעי אל אס די בשמיים. הכל אהבה ושלום במילותיו של הגיטריסט הכל-יכול, זה שכבש אותי באלבום הבכורה שלו "Gentle Spirit" וחזר על אותו כישוף גם באלבום הזה, ויחד עם קולות הרקע של פאת'ר ג'ון מיסטי (ששלט במצעד שלי שנה שעברה) הקליט את אחד השירים היפים של השנה ("Future Vision"). רוק פסיכדלי של פעם, נוגע ב"פינק פלויד" עם מלא קלידים, יכולות הפקתיות של היום, וגיטרת חלל שמגששת מדי פעם את החום הדרומי של אמריקה. דאמיט, אולי הייתי צריכה להכניס אותו לעשירייה? הו ג'ונת'ן.  הנה הסינגל שיצא:

והנה הם באים, העשרה הגדולים:

10. Phoenix – Bankrupt! – אם זו פשיטת רגל, אני לא יודעת כמה כבר אפשר לעלות בסכומי הפופ הכיפי. פיניקס, החבר'ה מאותו אזור חיוג של דאפט פאנק, עשו 

2013phoenixאלבום פופ הרבה יותר מגוון, הרבה יותר מקפיץ, והרבה יותר מפתיע. לא חשבתי שהם יוכלו להתעלות על Wolfgang Amadeus והפלא ופלא – הם עשו את זה. פופ מתוחכם וחסר כל יומרה – רק עננים ורודים של סימפוניות פופ ואסופה מרשימה של קליפים מושקעים! הייתי רוצה לראות את סטיבן קולבר מזמין את בריאן קרנסטון לרקוד לאחד מהשירים מהאלבום הזה.

09. Mazzy Star – Seasons of Your Day – רק עשיתי דאבל קליק על השיר הראשון והחורף נשב אל תוך סלון הדירה. הופ סנדובל היא 2013mazzyמכשפה, דייויד רובק הוא קוסם, והממלכה הסודית שלהם מרחפת על פני אקורדים נוגים של גיטרות וקלידים. אלבום זה הוא המשך ישיר של כל מה שהם עשו כמעט שני עשורים לפני, ומוכיח שלא הכל הוא תלוי תקופה. הניינטיז שבו אל אוזניי במעטפת של פריטות רכות וקול אחד שאין לו תחליף.

08. Gregory Alan Isakov – Weatherman –  אלבום שהוא התגלמות ימי שבת בצהריים, בין אם חם או קר, עם 2013gregoryמשקה צונן או שוקו חם, איזקוב פרט אותי אל מרפסות פילדלפיה בארצות הברית. בכל שנה מגיע אלבום אחד בתזמון הכי נכון, וזה הזוכה בתואר השנה. קאנטרי-פולק מחמם ומנחם, לו ציפיתי כמעט שנה.

07. Keaton Henson – Birthdays – הגיטרה של קיטון הנסון היא גרגר של חול מתגלגל תחת שמיים אפורים, הוא נסחף לתוך הים, שוחה 2013keatonכנגד הדגים, מתנגש בסירות כאשר המים גועשים, ומוצא בסופו של דבר את דרכו חזרה לחבריו החומים. קולו של קיטון הוא מועקה רועדת, חונקת את הגרון, ומילותיו שבורות ושוברות את כל מה שנשאר ללב לפעום. אלבום הבכורה של מר הנסון ("Dear") רמס אותי, והאלבום העוקב המשיך בעשייה המרירה-מתוקה, עם הגשה צנועה, פגיעה ופוצעת. מה לעשות, לפעמים מזוכיזם עובד.

06. Caveman – Caveman – הסיפתח של 2013. בשבילי השנה התחילה עם טביעת הרגל של רביעיית האלקטרונאים 2013cavemanהאלה. אי שם בפסח האחרון, אחרי סעודת סדר סטנדרטית, דווקא כשחזרתי הביתה, החג שחה אל תוך הנשמה דרך גיטרות גלישה נוגות וקול מתוק אחד של מת'יו איוונוזה. לעיתים מרקידים, לעיתים גורמים לצלול עמוק ולהשתהות בתוך מערבולת של מוזיקת גלישה לשעת לילה. היפסטר-שיק בסלואו מושן.

05.The National – Trouble Will Find Me – בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה עברתי תהליך אבולוציוני הפוך. ממצב עמידה, התיישבתי על המיטה והבטתי אל קיר שהיה מעוטר בפרצופים מעוררי השראה, אך כל מה שראיתי היה לבן מחוק. לאט נח הראש על הכרית, הנשימות הפכו 2013thenationalכבדות יותר והרגליים החלו לגשש אחר השמיכה על המזרון. המשכתי לצפות בקיר הלבן, שמעתי את מאט ברנינג'ר שר על הזדקנות, על חיים סטטיים ומלוחים, על ילדות שנראית היום כה מתוקה, שמעתי אותו שר מה שאני רואה כל יום. הלבן הפך לשחור כאשר עצמתי את עיניי וגופי התכווץ לתנוחת תינוק ברחם, מסרבת לצאת אל אוויר העולם. קול הבריטון של מאט ברנינג'ר שב לחיי והפעם גמר אותי לגמרי, היכה ודיכא אותי, יש לו מזל שיש את האחים דסנר המופלאים שכתבו מוזיקה יפהפייה שטוב לחזור אליה, ובצורה מסויימת הקלה על החוויה.

04. Kurt Vile – Wakin' on a Pretty Daze – הנשיונל לקחו את היום-יום והנוסטלגיה אל הגבול האפור העגמומי, וייל הרכיב אותם על אופנוע אמריקנה, ונסע 2013vileאל עבר הגבול החם של מה שהיה היה. כמה הייתי רוצה לעלות על טרמפ עם וייל אל המקומות הפשוטים, אל מחוזות של טום פטי וניל יאנג, שם נאחזים בגיטרה כדי שתעביר את השגרה המשמימה. האלבום דומה לקודמו המופתי לא פחות "Smoke Ring for my Halo", אך עשיר יותר מבחינת כלים, ומחמם יותר. האלבום הוא ה "fantasy infinity" עליו כתב וייל בשיר "Girl Called Alex", צלילים של נוף אמריקאי בצבעים של חום ירוק, קול קאנטרי מזמין, וגיטרות מקדמות פנים אל תוך מקלט חבוי ופרטי.

הגענו לקטע שהיה לי קשה – שלושה אלבומים שביחד מאפיינים לי את השנה, לא רק מוזיקלית אלא גם חווייתית. שלוש חבילות שירים שביחד עיצבו לי את המציאות כפי שראיתי אותה, ליוו אותי בין שינוי אחד לאחר, מילים שנכתבו במטרה אחת ושירתו אותי במטרה אחרת, ואין לי מושג איך למצב אותם במדרג – נגיד שזה ככה, למרות שאני הכי לא סגורה על זה.

01 (03). Deerhunter – Monomania 

2013deerhunter

ברדפורד קוקס היה לי מראה השנה, הציב בפניי את התחתית של הביטחון העצמי שלי, הביע במילים את מה שאני מפחדת לדבר החוצה, ואולי פעם אחת התפרץ החוצה בטעות על חברה טובה. קוקס הוא ד"ר פרנקנשטיין, ויחד עם חבריו לדירהאנטר הקים לתחייה את היצור החבוי, טאטא את כל האבק, ובמקום לזרוק אותו לזבל, החליט לפזר אותו על פניה של המוזיקה. עם גיטרות חדות כתער דירהאנטר חתכו לי את שרירי האוזן, לדם המתפרץ השיבו עם רוקנרול שלא מפחד להיות מכוער, אגרופיהם היכו בחוזקה כל שריר של רחמים עצמיים, וקוקס העלה בי חיוך בכל פעם שגיחך על מצבו. במדינת עולם ראשונה, בפנים הכל עולם שלישי, מלוכלך, מסריח אך מלא הומור. בגלל אותם מקומות חשוכים אליהם הוביל אותי "Monomania" החלטתי לתת לו "רק" את המקום השלישי בתוך השילוש הקדוש של שנת 2013 שלי.

01 (02) – Arcade Fire – Reflektor 

2013arcade

ההשפעה של "הפרברים" עדיין לא פגה, כמו ספר טוב ארקייד פייר הפריחו במוחי מחשבות על העולם היום מול העולם של פעם, על כיוון מעוף התובנות, והחזירו זוהר לימים שלנו. על עגלה חזקה במיוחד בשביל שישה אנשים ומלא כלי נגינה, המשיכה משפחת באטלר המורחבת לרכב למעלה לכיוון פסגת היצירה, ובדרך נתקלו בכדור דיסקו גדול וג'יימס מרפי אחד. מה שיצא הוא אלבום שהכניס את אותן תובנות ותהיות מ"הפרברים" אל תוך רחבת הריקודים. מי אמר שאי אפשר להתרכז בשאלות הגדולות בלי לפזז קצת מצד לצד?  ארקייד פייר הם התגשמות חלום פרטית, הם כל מה שתמיד רציתי לשמוע ולא ידעתי, הם החושך בתוך האור, הם הגותי בתוך הרוחני, הם המוזר בתוך המוכר, הם המוזיקה שתמיד כמהתי לה, וכל אלבום שלהם מזכיר לי עד כמה. "ריפלקטור" ממשיך במסעה של הלהקה להוציא  את השדים מכולנו, להגיע לגרעין השבטי שנח בתוכנו ולהטיח אותו החוצה על כל אחד אחר שמתפלל שהם לא היו קיימים. אבל הם קיימים, ותודה להם על כך.

01 (01) Travis – Where You Stand

2013travis

לזה לא ציפיתי, חשבתי שזה אלבום שיטהר את השנה שלי, אך לא עד כדי כך. והנה, זה קרה –

האנטי-דירהאנטר, האור הסגול שהשמש מפזרת על השמיים לפני שהיא נפרדת ומשאירה טעם של עוד ליום הבא. פראן הילי, לו אני חבה כל כך הרבה, השיב רוח חיים לימים עכורים, הזכיר לי ילדה שחיה בפנים, ושמחת חיים בין מעשים יומיומיים ומשעממים. יחד עם דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, שאותם אני מחשיבה כחברי ילדות לאוזן הרגישה שלי, נוצר עוד תינוק בבית שהוא טראוויס. "Where You Stand" קיבע את מעמדה של הלהקה כאחת להקות הפופ החשובות בהיסטוריה של האי הבריטי, שאנשים משום מה מעדיפים להדחיק. 11 השירים בו (פלוס שירי הבונוס) הם התגלמות הרוך, הצניעות, והלחנים המתוקים. אין הפתעות תחת שמי סקוטלנד, וטראוויס לא כתבו השירים הכי חזקים, אך מרפאים הם היו השנה, ובכך ציוו גם את הריגוש. כל האזנה היא חוויה מנחמת ללב ולנשמה. הילי צועק, הילי לוחש, הילי אומר את מה שאמרו כבר הרבה לפניו, אבל להילי יש קול אחד שמתחבר לי ישירות לעורקים, ומגיע למקומות הכי בריאים. דירהאנטר דרדרו אותי, את ארקייד פייר חלמתי, טראוויס תמיד הגשימו, ותראו מה זה, תוך כדי כתיבה גם התגלה שיר השנה שלי:

הלאה אל השנה הבאה!

שתתחיל עם "שרלוק"

תמשיך עם אינטרפול ואלבואו

וכל זה אינו אגדה

אז שתהיה שנה אזרחית מתוקה!

מרחפים במקום – על האלבום החדש של טראוויס

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

עטיפת האלבום המדובר

עטיפת האלבום המדובר

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

אזהרה: "ביקורת" אלבום זה נכתבה על ידי מעריצה ומעריכה, ובכדי להמחיש לכם עד כמה, הרי לכם דוגמה. ואז תהיה גם "ביקורת", מבטיחה.

מי הם טראוויס בשבילי? קחו את יוסיין בולט, האיש המהיר בעולם, נכון לאליפות העולם באתלטיקה שהתרחשה עד לפני שלושה ימים. הבחור התחיל את הקריירה שלו על אש "קטנה" של מדליית כסף, ולאחר מכן כבר הסעיר איצטדיונים עם שיאים עולמיים ואולימפיים ששבר בריצות של 100, 200 ו400 מטר שליחים. באליפות העולם השנה בולט עדיין מלך על המסלול. למרות שהגיל והמאמץ לקחו ממנו את היכולת להגיע לזמני שיא, ולמרות שהגיעו רצים חדשים-ישנים שהתאמנו לא מעט בשביל להגיע למהירות שלו, הוא דאג שמתחריו ייראו בעיקר את הגב שלו בכל מקצה. כאלה הם טראוויס בשבילי, הלהקה שכל שאר ההרכבים האהובים רואים מאחור במירוץ לכיוון, איך לא, הלב שלי. יש לטראוויס את הוותק, את הנחישות, ולמרות שכוחם בעולם הפופ גווע ונמוג, הם עדיין שם מקדימה, מציצים מדי פעם לבדוק אם חברים כמו אינטרפול או אלבואו מתקרבים לאיים על הטייטל. האיום היה קיים אחרי האלבום השישי שלהם "Ode to J. Smith", אבל עכשיו הם יכולים להיות בטוחים שמדליית הזהב עדיין מובטחת להם.

ביום ש"Where you Stand" הודלף לרשת, מיהרו בלוגי מוזיקה רבים לקרוא לאלבום משעמם, שזה הגיוני, הרי טראוויס אף פעם לא עשו משהו כדי לאתגר את האוזן. כמה טענו שמדובר באותן מילים בנאליות שכולנו מכירים, שפראן הילי ניחן בקול יפה, אבל העליות והירידות באוקטבות נהיו צפויות. בעולם של Keane ו-Snow Patrol, נראה שטראוויס הם סך הכל ממשיכים את ממשיכיהם, ואלבום כמו "Where you Stand" הוא עוד תזכורת שהרוק רך ומלטף, אך כבר לא מעניין את האוזן המכורה לריגושים. בתור סניגורית לא-רשמית מטעם הלהקה, אני מרשה לעצמי להתנגד בתוקף לכל טענה שניתנה פה.

האלבום הזה מקבע את טראוויס באטמוספירה הבלתי נראית שנמצאת בין הפופ הנמרח לאינדי הקל שבקלים. אטמוספירה של מתיקות ילדותית, תמימות טהורה מהולה בפסנתרים וגיטרות ידועות מראש. מספיק להקשיב ל"Mother" הפותח כדי להבין מה צפוי בהמשך, ובכל זאת כשהילי עולה לאוקטבות הגבוהות, (בין אם הן צפויות או לא), מי שנפל ברשתם פעם, גם ייפול היום, ועוד איך. ספרתי חמש פעמים בהם החזה שלי התנפח עד כדי כאב במעבר שבין השיר הפותח ל"Moving", שהיה עד ההקשבה לאלבום בשלמותו רק עוד סינגל סטנדרטי. "Reminder" מתחיל בשריקות מוכרות, אבל פריטות הפולק הקלילות והכינורות של הפזמון מאפילים על כל הערה בנאלית על בנאליות בעומקה של הלהקה. סיום השיר מזכיר מאוד את אותם ימים יפים של להקה נעלמת. ואז זה מגיע, השיא של השיאים, הסינגל הכל-כך טראוויסי, השיר המושלם לשנה זו מבחינתי – "Where you Stand". חברי הלהקה העידו שבזמן ההקלטה של שיר הנושא, הם היו צריכים לצאת מהאולפן כאשר הילי שר, כי זה פשוט היה מרגש מדי. ההקרבה של הדובר יכלה להעלות גיחוך בלי ההגשה היפהפייה של הילי. בחייכם, אם לא להקשיב לאלבום, אז לפחות לשיר הזה.

יוסיין בולט היווה מטפורה לאהדה שלי לטראוויס, ועכשיו גם לאלבום עצמו, שמאותו שיא לא מצליח להתעלות עליו. "Warning Sign" מקסים, "Another Guy" המונוטוני בכל זאת משאיר אחריו פירורים של סוכריות מתוקות בסופו, "A Different Room" הוא השיר שכמעט נוגע בהילתו של הסינגל המנצח, ואני לא יכולה שלא לחזור על עצמי ולהודות על קולו המלאכי של פראן הילי שתר בגבהים שונים, לפעמים לוחץ על הגז, לפעמים מאט, ותמיד בעוצמה המתאימה. כיאה לכל אלבום של הלהקה, לקראת הסוף העניינים נרגעים יותר מוזיקלית, ולמרות שזה מרגיש כאילו האיברים הפנימיים מתרפים, יש עוד רגעי כמעט-שיא שמגיעים עם "Boxes" עטור המטפורות. "The Big Screen" הצנוע, סוגר את האלבום עם פסנתר ופראן הילי שעדיין מביא אותי לידי דמעות. המילים כמו סטירה חזקה, המלודיה מזכירה קצת את אלטון ג'ון, אבל מה אמרתי כבר פעמיים? עם קול של פראן הילי, השיר הוא אך ורק טראוויס.

אז… לא, טראוויס לא חזרו למה שהם היו. הם איבדו את זה גם בניסיון הראשון שהם עשו עם האלבום "The Boy with No Name", המלנכוליה העדינה שלהם מוכרת כבר מלהקות אחרות, המלודיות הקליטות נחרשו על ידי מיטב האמנים של היום. כל אחד חוזר על עצמו או על מישהו אחר שחזר כבר על עצמי אחר. ובכל זאת הקסם של פראן הילי, דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז לא פג. הניצוצות באוויר נוחתים על קרקע צנועה, רגליהם נטועות עמוק באדמה, והיום-יום תופס המקום של מה שהיה להם פעם: לב שבור, תקווה לטוב ופרחים בחלון. טראוויס כבר אינם מעוניינים באיצטדיונים, וכל מה שהם רוצים זה לתת למוזיקה שלהם בית חם. ב"Where you Stand" החום מתקבל משני הצדדים, האלבום הזה הוא כמו אח שמחממת היטב את האיברים הפנימיים שלנו. במקום ללטף כאבים, הם מנעימים את החוויה השגרתית, שמקבלת בשמחה כמה הפרעות בדרך. הרוק רך, הפופ חוגג, ואני נותנת בזאת לאלבום זה מדליית ארד. יחד עם "The Boy with no Name".

עד ההתרגשות הבאה,
רק אושר,

חן.

ממשיכים לנסוע – סקירת אלבומים של להקת טראוויס

בימים ההם. מימין: אנדי, פראן, דאגי ופיל.

בימים ההם. מימין: אנדי, פראן, דאגי וניל.

ה-19 באוגוסט הוא התאריך הרשמי ליציאת אלבומם החדש של טראוויס, הלהקה הסקוטית שיכלה להיות קולדפליי, אבל בחרה בדרך שלה – על נתיב הצניעות. על אותו כביש חד סטרי, נסעו פראן הילי, דאגי פיין, אנדי דאנלופ וניל פרימרוז, הגיעו לפסגות של פופולאריות והשמעות חוזרות ונשנות ברדיו, אך לרוב העדיפו לתור דווקא את העמקים הרגועים של עולם המוזיקה. כשמסביבם ירוק ידידותי, הם שחררו מהאגזוז שובל עשן צבעוני של מלודיות בניחוח של ג'ורג' האריסון, יו2 ורדיוהד, ונדדו מדי פעם באיזורים פחות מוכרים להם, ולא שכחו לעצור כמה פעמים בדרך, הרי יש לבבות של מעריצים שצריך להחנות בהם. אחד מאותם לבבות הוא זה שלי, שכבר 12 שנים פועם את הלהקה הזו. מאז שאני זוכרת את עצמי מאלילה מוזיקה, היו החבר'ה הסקוטים יחד איתי, הם אלה שחיברו אותי אליה מלכתחילה, ועד היום הם קולעים אותה היישר למרכז הרגש שלי. אז השתמשתי באלבום החדש בתור תירוץ כדי לסכם לכם קריירה מתוקה, עדינה וכמו שציינתי – צנועה.

אלבום ראשון: Good Feeling

1997. הבריטפופ דעך, בלר חיפשו את עצמם במקום את האי הבריטי, אואזיס הוציאו את מה שטוענים בתור האלבום החלש ביותר שלהם (Be Here Now), ומה שנותר הן השאריות, הלהקות שקמו בעקבות התופעה. גם טראוויס היו מאלה שניסו לתחזק תקופה שהתמוגגה, והוציאו אלבום בכורה שכולו מחווה לימים ההם. Good Feeling הוא אלבום של המנוני אצטדיונים עם לחנים פשוטים וסאונד דחוס בתור מרתף בגלזגו. היום יש בשביל זה להקות כמו The Kooks, או The View, מיחזור של מיחזור. בכל זאת יש את שלישיית הסיום של האלבום הזה, בלדות שמגלות את המקום האמיתי ביותר ממנו מגיעים טראוויס וזה מהלב, מאהבה ומבדידות.

רגעים חזקים: "More Than Us" ו-"Falling Down" מוכיחים שפצעים לא חייבים להיות מסובכים ועמוקים בשביל לכאוב. "U16 Girls" הוא אחד מהשירים הכי כיפיים שלהם.

אלבום שני: The Man Who

מי לא מכיר את "Why Does it Always Rain on Me?", הלהיט שפראן הילי חב לחוויותיו בארצנו הקטנטונת והביא את הלהקה לשיא הפופולאריות שלה עד היום? לפני שנכנסתי לתוך עולם האהבה למוזיקה, לא נתתי לשיר הזה להשפיע הרבה, גם אם הוא נכנס מאוזן אחת, בתומו הוא מצא את דרך היציאה מהאוזן השנייה. דווקא "Turn" היה זה שתפס אותי, בהתחלה ציפיתי לראות את הקליפ בMTV, אחר כך הבנתי שזה לא פראן הילי ושכיבות השמיכה שלו שהחזירו אותי, אלא השיר. הרבה מחשיבים את האלבום הזה לתמצית הטראוויס, מה שמייחד אותם מלהקות אחרות באותה תקופה, ואני מסכימה עם זה. בעזרתו של נייג'ל גודריץ', מי שעזר גם לבק ורדיוהד למלא את האלבומים שלהם בצלילים מעבר לגיטרות המובנות מאליהן, עזר לטראוויס ליצור אלבום מגובש, עם גיטרות עדינות שבמקום להקפיץ, עכשיו הן מלטפות ונסחפות כמו גלים לכל חוף שרק יחפוץ. אם האלבום הראשון שלהם היה מקבץ של שירי פופ, הפעם טראוויס פנו לכיוון עגמומי יותר, האטו את הקצב, הלכו על בטוח עם לחנים קליטים, ודיברו על הפשוט שעוטף את חיי היום יום של כל אחד.

רגעים חזקים: אני ממש רוצה להגיד שכולו, כדי להיכנס לאלבום הזה צריך להתחיל מ"Writing to Reach You" ולתת להמשך לזרום. אבל אם צריך עוד קטליזטור אז יש גם את "Slide Show" הסוגר, וכמובן "Turn".

אלבום שלישי: The Invisible Band

אני אוהבת להצהיר, ואני עומדת מאחורי הכרזה זו זמן רב – The Invisible Band הוא האלבום האהוב עליי ביותר. יש לי פרפרים בבטן שנדלקים רק כאשר "Sing" מתנגן ומסמל את תחילתו, רפלקסים מותנים של גרון שנחנק מ"Dear Diary" ו-"Afterglow", ודמעות שבוחרות לצאת להן באופן אקראי בעת האזנה לאלבום הזה. זו היצירה שאני זוכרת באופן הכי ברור את הפעם הראשונה שהקשבתי לה, באמת הקשבתי לה, מהתחלה ועד הסוף, ובעיקר את החשק העז שהיא הכניסה בי מאז – להמשיך ולגלות עוד צדדים יפים שחיכו לי בעולם המקסים של המוזיקה. כאן פראן הילי נע במילותיו בין הבדידות המצמררת לבין האופטימיות שמאז הוא זרע בתוך האלבומים של הלהקה. גם פה גודריץ' היה ממונה על הפקה, וגם כאן מורגש הטאץ' הייחודי לו, כאשר בין הפריטות הרכות של דאנלופ אפשר לשמוע גם כלים אחרים, צלילים שממלאים את החלל השקט באווירה חולמנית. פה פראן הילי נתן לקולו את הכבוד המגיע לו וסילסל אותו בין אוקטבות, למעלה, למטה ומסביב מספיק בשביל להדק את האחיזה שלו בשיר, ואיך אפשר שלא, גם בי. אלבום אחד הוליד לי ארבעה אחים, שאת הרגישות שלי עטפו בפריטות גיטרה מחבקות, רכות, מבינות ובמילים שעד היום מנחמות.

רגעים חזקים:
כמו The Man Who, זו יצירה שיש לשמוע מהתחלה ועד הסוף, אבל לחסרי הסבלנות אמליץ להקשיב לשלישיית הסוף. ביניהם אפשר למצוא את "Indefinitely" שעד היום מגדיר אותי, וכולל בתוכו את אחת השורות האהובות עליי ביותר: “Time exists, but just on your wrists so don’t panic” ואת "The Humpty Dumpty Love Song" שהוא אחד מהשיאים המרגשים בקריירה של טראוויס.

אלבום רביעי: Twelve Memories

העולם אחרי מתקפת ה11 בספטמבר היה שחור יותר. הביקורות הפוליטיות במוזיקה הגיחו מכל מיני חזיתות, ביניהן גם הבריטית, וגם טראוויס עמדו בשורות שמחאו נגד המלחמה בעירק והתנהלות המדינה שלהם לאחר המתקפה. התקופה הטעונה הזו קיבלה עוד שחור לאחר שניל, מתופף הלהקה, עבר תאונה ולא היה ברור אם ישרוד אותה או לא. כך נוצר Twelve Memories, שילוב של המאקרו עם המיקרו, אך פראן הילי דבק באור שמתגנב בחורי המנהרה החשוכה, ולא נמנע מלצבוע בורוד את העטיפה האפורה של האלבום. מבחינה מוזיקלית, טראוויס דבקו במלודיות פשוטות וקליטות, אך הסאונד גס יותר יחסית להם, והמשי כבר לא נעים כמו אז.

רגעים חזקים: “Re-Offender” שמדבר על חוויותיו של הילי בתור ילד מוכה, השיר הראשון ששמעתי את הגיטרה בוכה יחד עם הסולן. "Love will Come Through" המוכר, "Happy to Hang Around" הכואב ו-"Some Sad Song", השיר המתחבא בסוף האלבום, רק פראן הילי, פסנתר, ועצבות שהשתלטה על התודעה המערבית אחרי היום הנורא.

אלבום חמישי: The Boy with no Name

פעם שלישית במקרה של טראוויס היא גלידה של שני כדורים – האחד בטעם מיוחד, מן וניל עם עוגיות אוריאו, או פבלובה. הכדור השני סטנדרטי, טעם אחיד, פשוט, מוכר אך מוערך. גודריץ' שב להתארח באולפן של הרביעייה הסקוטית ומה שיוצא הוא עצם משלימה לטרילוגיית הטראוויס הטיפוסיים. מאחורי הפריטות המוכרות והלחנים שכבר לא מפתיעים ביופיים, הוסיף הפעם גודריץ' קולות רקע חולמניים, קסילופון, וגם כינורות. השירים נשמעים כאילו כבר שמענו אותם פעם, ובכל זאת משהו עובד, משהו עוקץ ויוצא דבש. טראוויס עזבו את המיקרו האינטימי והפעם הפכו את המשפחה שלהם למוזיקה, התינוקות החדשים למשפחות הילי, פיין, דאנלופ ופרימרוז זכו בשירי ערש מקסימים פרי מוחות אביהם.

רגעים חזקים: יש פה את "Closer", השיר הפותח "3 Times and You Lose" הוא מהטובים ביותר שלהם לדעתי ו-“Out in Space”, המושלם לנסיעות ליליות, בהנחה שאתם עירניים מספיק! נשמע כמו בי-סייד של The Invisible Band.

אלבום שישי: Ode to J. Smith

כמה התעצבנתי והתעצבתי על האלבום הזה, ביכיתי את השפעתם של טראוויס על עולמי וזלזלתי בחבר'ה שסך הכל ביקשו לסיים את החוזה שלהם עם חברת התקליטים ולנצל את ההזדמנות להשתנות. הם שינו, נהיו יותר כבדים (שוב, יחסית לחומרים הקודמים שלהם), אולי גם הם היו מעוצבנים ועצבוביים. ובכל זאת, האלבום מתעלה על האלבום הראשון עם שירים כמו “Chinese Blues”, "Something Anything" ו-"Broken Mirror" שאני מחשיבה בתור השיר הכי סקסי שיצא ללהקה. אולי הסקסי היחיד? בכל מקרה, שבועיים ואולי פחות זמן יתאימו ללהקות מסויימות, אך אני מקווה שטראוויס למדו שזה לא זמן מספיק כדי ליצור אלבום.

רגעים חזקים: מה שכתוב למעלה.

אלבום שביעי: Where You Stand

מה צפוי באלבום החדש? אותה גברת, אותה אדרת, אותה צניעות מוזיקלית, ואני באותה התלהבות שהייתה בכל פעם שהחבר'ה הוציאו משהו. כנראה ש-Where You Stand יסתכם עם פוסט נוסף מצידי. טראוויס השתנו במידת מה לאורך השנים, אך שמרו על קו מנחה ובטוח. אני יכולה להבין למה אנשים מעדיפים להקדיש את זמנם ללהקות אחרות, במיוחד אחרי שבנים כמו Keane ו-Snow Patrol  גדלו והתרוממו אחרי טראוויס ועשו בערך אותו הדבר. אני התביישתי לדבר עליהם כבר שנים מכל מיני סיבות שטותיות, אך הגיע הזמן לשבור שתיקה. יש יופי ייחודי בפשטות של הלהקה, בהגשה התמימה של המוזיקה ובפלסטו המקסים של פראן הילי. את שלושת הקריטריונים האלה אף אחד לא ייקח מהם, וזה קסם שתמיד ימשוך אותי חזרה אל הדרך שהם עשו ועוד יעשו מאחורי הקלעים של הרוק הרך והלא מוערך מספיק.
הסקירה הזו אינה טומנת בתוכה את כל הקריירה של הרביעייה. יש סינגלים שיצאו כחלק מאוסף, יש ביסיידים, יש אלבומי סולו, יש בוטלגים של הופעות, אבל למה לעייף? רק אסכם בשיר מבטיח מהאלבום שיבהיר שהזמן נראה לא רק על פרק כף היד, אך באמת אין סיבה להיכנס לפאניקה.

עד אז,
שיהיה המשך סופ"ש נפלא ושבוע טוב,
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: