עשור לאלבום הבכורה של הפליט פוקסז – האלבום שחגג מאות שהיו לפניו

תארו לכם בוהריים אי אז בחג המולד 2008 בגלזגו הקפואה בסקוטלנד. זהו יום החופש אליו אני מייחלת יותר מכל, אחרי שבוע מס' מי יודע כמה שאת מירב שעותיו ניצלתי כדי להרוויח כסף על חשבונם של סקוטים נחמדים שרק רצו לפנק את ילדיהם עם צעצועים לכבוד החג המצועצע, ולפי הערכת ליבי מלא האשמה, המכוניות והמסוקים יעבדו אולי עד סוף ערב החג. אני מסתובבת בשדרה הראשית במרכז העיר, שם מתנוססים שמותיהם של מיטב המותגים על גבי הבניינים הישנים, ואורות של כריסמס מובילים אותי לחפש מותג אחד ויחיד שמעניין אותי באותה תקופה: HMV. איך שאני שמה את כף רגלי בסניף הגלזגואי של רשת חנויות המוזיקה, תופסת את אוזניי מנגינה מתוקה, אבל זו לא המתיקות שתופסת אותי אלא השמימיות שנובעת דרך הרמוניות ווקאליות, דרך מה שנשמע כמו קולות של יצורים שהיו פה הרבה לפני השמיים, האדמה או האוויר שביניהם. הסקרנית שבי לוקחת נשימה עמוקה ודוחפת את הביישנית אחורה – הגיע הזמן לגשת ולשאול מהו מקור הקסם שיוצא מתוך הרמקולים והמוכר מצביע לעבר מארז של שני דיסקים שכולל בתוכו גם את "White Winter Hymnal". אני קונה את המארז, אבל כבר מוסיפה אליה את האלבום עצמו, עליו נדמה לי שכבר קראתי במגזין "Q" האחרון.

אני זוכרת את עצמי חוזרת לארץ עם האלבום הזה (יחד עם אלבום הבכורה של MGMT), החזה שלי נפוח מגאווה כי אני בטוחה שהבאתי את הבשורה המוזיקלית החדשה למחוזות חיפה, והתגובה בסניף צליל בו עבדתי היא פושרת עד משועממת מאוד, תגובות שאני רגילה להן גם היום כשאני מדברת על הלהקה והחומרים שלה (כמובן שיש כמה חברים יוצאי דופן שלמזלי מבינים וחווים את ההתלהבות). אבל האלבום הראשון של אחת הלהקות המתוחכמות ביותר שיש היום בעולם המוזיקה קיבל את התשומי הראוי באותה שנה, כיכב במצעדים של סופי שנה וקצר תשבוחות מסיאטל ועד מיקונוס ובחזרה. רובין פקנולד ושות' היו חלק מתנועת אינדי חדשה בעולם המוזיקה שחברו אליה בלית ברירה עיתונאית גם בון איבר, מיי מורנינג ג'אקט (שהיו שם לפני…) ובנד אוף הורסז, תנועה שהייתה מורכבת ממראה הנגר המתבודד – חולצות פלאנל רחבות וזקנים שמאחוריהם מתחבאות מילים של מלנכוליה מלאכית.

עטיפת האלבום – "הפתגמים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

אפשר להגיד שמה שייחד את אלבום הבכורה של השועלים היה השילוב בין ההרמוניות המדוברות שמזכירות זמנים של סלסולי מקהלות בכנסיות אנגליות עתיקות,  גיטרות המאיירות כפרים שידעו שנים על גבי שנים בערבות ארה"ב ומנגינות שקשה שלא להמהם אותן גם אחרי שהשיר נגמר; במילותיו הזריק סולן הלהקה, רובין פקנולד, חומרים מטשטשים של פנטזיה וסיפר על נופים רחוקים, אנשים קרובים ודרמות המשיקות לרומנטיקה ומוות. כשכל זה בא במעטפת של "הפתגמים ההולנדיים" של ברויגל האב, המאזינה קיבלה וייבים של אנדרלמוסיה היסטורית המשבחת את הכאוס והאגדתיות של זמנים שהיו. זהו שילוב שעירבל תקופות שונות של מוזיקה ובעזרת קולו החדגוני של רובין פקנולד הביא משב רוח רענן למוזיקה, והחזיר את הפולק למרכז השיח של האינדי של התקופה. הגוון הממכר, שאותו אפשר כבר לזהות ב-"White Winter Hymnal", הקלילות של "Ragged Wood" ו-"He Doesn't Know Why", הכובד הרגשי של "Your Protector" ו-"Meadowlarks" והשמימיות שאי אפשר להתכחש לה ברצועות כמו "Heard Them Stirring", כולם הפכו את האלבום ליצירה שלמה שהרבה חוזרים אליה עד היום, גם עשור אחר כך, והרבה עדיין מחשיבים אותה לטובה ביותר של הלהקה.

השועלים נהנו מהצלחה ביקורתית מסיבית וממכירות שלא היו מביישות את אמני האינדי של התקופה, ונראה שבזכותם ובזכות חבריהם לסצינה, הנוף הפולקי התחיל להרים ראש מעל פני המים והצליח לחצות את גבולות המיינסטרים עם אמנים כמו מאמפורד אנד סאנז, אוף מונסטרז אנד מן ועוד, אבל הפליט פוקסז לא הראו כוונה להצטרף לחבורה הזו מאז: ב-2011 הם הוציאו את "Helplessness Blues", אלבום שהתרחק מטריטוריות של פנטזיה והתקרב לחופים אוטוביוגרפיים יותר עם גיטרות רועשות ומילים רועמות על שאלת המשמעות והקיום. הביקורות חזרו לשבח, הקהל המשיך לרקוע ברגליים והמעריצים שמחו על כך שהלהקה חזרה עם אלבום שהצליח להשוות רמה עם אלבום הבכורה המבטיח. אחרי הפסקה ארוכה מדי של שש שנים, בשנת 2017, הם הוציאו אלבום פחות נגיש בשם "Crack Up" שמי שמכיר וקורא אותי יודע שזוהי אחת מפיסות המוזיקה הטובות והאגדיות ביותר ששמעתי בכל חיי (אלבום מופתי, אגדי, מדהים, מרהיב, מהמם, מפיל, מפעים, מפליא, אנא הוסיפו פה עוד סופרלטיבים). האלבום, מסיבה שנשגבת מבינתי הממוצעת, לא ממש הדליק את כתבי המוזיקה של השנה שעברה, אבל המעריצים המשיכו לנהור אחר העולמות העשירים של השועלים.

מזוקנים ומשובצים: מימין – סקאי סקג'לסט, ניקולס פטרסון (שהוחלף בג'וש טילמן לאחר מכן) רובין פקנולד, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

עשור עבר מאז, אבל אלבום כמו "Fleet Foxes" לא יצא. יצאו אלבומים דומים לפניו כמו "The Trials of Van Occupanther" של מידלייק, וגם אחריו כמו "Tamer Animals" של להקת Other Lives, אבל למרות יופיים המוזיקלי, הם לא הצליחו להנביע את המוזיקה שלהם מהמעיין הסודי והמכשף שעד היום התגלה סודו רק בפועלם של השועלים. אפילו הלהקה עצמה לא ניסתה ולו במעט לשחזר את הקסם הפנטסטי שהפך את האלבום למצליח כל כך, ואולי עדיף שכך. כשאני מקשיבה ל-"Fleet Foxes" היום, אחרי עשר שנים בהן האזנתי  באדיקות להמשך הקריירה שלהם, האלבום נשמע כמו ילד בשנותיו הראשונות, עולל שנע בין משחקי דמיון להכרה שלו בסביבה הקרובה, ומשם נשמע כי הילד הגיע למצוות עם מטען לא קל, אבל מרשים הרבה יותר, ואני סקרנית לדעת איזה מסע חדש מתכננים חברי הלהקה באלבום הרביעי שמיועד לצאת שנה הבאה.

הרגעים המוזיקליים הגדולים של הפליט פוקסז – פוסט יומולדת לשועל הראשי רובין פקנולד

אנחנו בסוף מרץ ושנת 2018 בינתיים לא הפיקה יותר מדי מטעמים מוזיקליים ששווה להתייחס אליהם, ולכן זה טוב שיש דברים אחרים לחגוג בכתיבה כמו אירועים מיוחדים. האירוע המיוחד להיום שייך לאחד מהכוכבים של הבלוג, סולן להקת פליט פוקסז רובין פקנולד, שחוגג היום 32 שנים על פני האדמה. פליט פוקסז הפכו לשם דבר בעולם הפולק כבר עם אלבומם הראשון ב-2008, Fleet Foxes, ומאז מנסה פקנולד יחד עם חבריו לקחת את הפולק ההרמוני המייחד אותם למחוזות אחרים ומתקדמים יותר, ואם תשאלו אותי – הוא עושה זאת ביותר מהצלחה (אם באמת תשאלו אותי, יש מצב שלא אסתום את הפה עד הנצח). הקולות הנעימים של חברי הלהקה, ההרמוניות הווקאליות, הגיטרות שנשמעות לפעמים כמו אקפלה בפני עצמן, המלודיות שגובלות בימים של בארוק וכנסיות גותיות, כולם התחברו לאוזניים שלי כאילו מצאו את המכסה המושלם להגן מהרעשים האחרים בחוץ, אבל אותו חיבור לא יכול היה להיות מושלם בלי הכתיבה המיוחדת במינה של פקנולד. אי אפשר לתאר את הסגנון שלו, אפשר רק לנסות ולנסח כמה משמעות יש בתוכה.

אז לכבוד היום המיוחד והייחוד של הלהקה הזו בחיי, הנה מדרג של הרגעים המוזיקליים והפואטיים הטובים ביותר עפ"י כתבתכם הנאמנה.

מקום 12

Dear shadow alive and well
How can the body die?
You tell me everything
Anything true

מהשיר "Tiger Mountain Peasant Song"

האלבום הראשון של הפליט פוקסז הוא יצירה שמושפעת בעיקר מהדמיון הפורח של רובין פקנולד, מיץ פנטזיה אותו שתה מספרים שונים ומשונים וקריאות אחרות. השיר "Tiger Mountain Peasant Song" הוא די פשוט מוזיקלית – פריטה חוזרת של גיטרה שמזכירה שירים עממיים של פעם, ואל תוך היופי הזה הכניס פקנולד מילים קודרות של מה שנשמע כמו דובר המדבר עם צל של אהוב/ה שמתו. את השורה למעלה מגיש הסולן בכל פעם בצעקה מצמררת ודרמטית במיוחד שהביאה את הרגע המוזיקלי הזה לפתוח את הדירוג.

מקום 11

The eyes of the sea
So easy to meet
Mearcstapa, deaf and blind like me
But the foam doesn't sing
The phone doesn't ring
So what will you find
Mearcstapa of mine?

From "Mearcstapa"

פקנולד הודה בראיון שהוא אף פעם לא קרא את האגדה "בייוולף וגרנדל", אבל הוא כל כך התאהב במילה המסובכת Mearcstapa, שהוא החליט לכתוב על בסיסה שיר שלם. המשמעות המילולית למילה (שאחרי כמה וכמה האזנות כבר יודעת לבטא אותה כמו שצריך) היא מפלצת, ופקנולד השתמש במפלצת הזו כדי לתאר מצב נפשי שבו הוא לא ממש חי בשלום עם עצמו ועם הבדידות שלו. הכל מוגש על מצע של שכבות על גבי שכבות של צלילים מכלים שונים שכיף לגלות אותם בכל הקשבה לשיר, או אם ממש מתעניינים שומעים את ההסבר המפורט של פקנולד, בו הוא מפרק את הצלילים השונים ומציג אותם למאזינים.

מקום 10

Life unfolds in pools of gold
I am only owed this shape if I make a line to hold
To be held within one's self is deathlike, oh I know

מהשיר "Third of May / Ōdaigahara"

את המסקנה הנחרצת של האלבום השלישי "Crack Up" בחר פקנולד להציג אחרי התפרצות של גיטרות רועשות ממש באמצע האלבום. לחיות בתוך עצמנו הוא כמו לחיות במצב צבירה של מוות, והוא יודע את זה, ולכן הוא כתב את השורה הזו בתוך שיר שמוקדש לחברו ללהקה ומי שעזר לו להקים אותה: סקאי סקג'לסט (יום אחד אני אבין איך לעזאזל הוגים את השם משפחה הזה). זו לא רק אהבה רומנטית שיכולה להתאים סירים למכסים, אלא גם אהבה חברית שבחייו של פקנולד ידעה שנים רבות יותר, והייתה השראה לאחד השירים החזקים ביותר של הלהקה.

מקום 9

Why is life made only for to end?
Why do I do all this waiting then?
Why this frightened part of me that's fated to pretend?
Why is life made only for to end?

מהשיר "Blue Spotted Tail"

השאלה האקזיסטנציאליסטית הבסיסית ביותר מקבלת בית שלם בשיר, קרוב לסוף האלבום השני של החבר'ה, סוג של איבוד תקווה לפני החייתיות של השיר שסוגר את האלבום – "Grown Ocean". את השאלה פקנולד כתב על פריטה פשוטה של גיטרה, כשרק קולו ושאלותיו מעטרים את האוויר באינטימיות שכל אחד מכיר כשאין את המסך של הפלאפון להסית ממחשבות עמוקות יותר.

מקום 8

Just as the sand made everything round
Just as the tar seeps up from the ground
Bitter dancer, ever turning
So was the day that you came to town

מהשיר "The Plains/Bitter Dance"

זו תהיה פעם ראשונה אבל בטח לא אחרונה שבה אזכיר אל שמו של וויליאם באטלר ייטס, המשורר האירי המפורסם, שכבר מהאלבום הראשון היווה לפקנולד השראה רבה, בעיקר בזכות הרומנטיות הבלתי נדלית שנבעה מהמילים הסוחפות שלו. ייטס האמין שהיסטוריה חוזרת על עצמה במעגלים (Gyres), הכל חוזר על עצמו – כאוס ואז סדר ואז כאוס ואז סדר (פחות או יותר), ובתוך המעגלים השחיל פקנולד מילים הפותחות את הקטע הורבלי של אחד השירים היפים ביותר של הלהקה. כמו שהטבע עובר תהליכים מעגליים, ככה גם הרקדנית סובבת סביב עצמה, והדובר מהופנט מצעדיה המרמזים על סיכוי להתחלה של סיפור אהבה, שכנראה גם ימצא את סופו המעגלי.

מקום 7

Fire can't doubt its heat
Water can't doubt its power
You're not adrift
You're not a gift
You know you're not a flower

מהשיר "Naiads, Cassadies – -"

אחת היכולות הגדולות של פקנולד היא לקחת כמה מילים פשוטות וליצור מהן משמעויות פואטיות יותר, עמוקות יותר, כאלו שגורמות לי לבכות בפרטיות החדר, או לפעמים באוטובוס כשאף אחד לא מסתכל. עם אחת המנגינות היותר רומנטיות של הלהקה, עם הגיטרה המתחנפת, עם הבאס הכבד, עם המלודיה שמזכירה יפים של "The Everly Brothers",  השיר מסתיים עם הדובר שמפרק את דמותה של האישה: היא אינה שברירית או מושלמת כמו בשירים הגדולים ביותר שנכתבו על המין היפה, אלא היא כוח מורכב וחזק שצריך להכיר בו, כמו הניאדות היפהפיות וההפכפכות מהמיתולוגיה היוונית.

מקום 6

Lie to me if you will at the top of Beringer Hill
Tell me anything you want, any old lie will do
Call me back to, back to you

מהשיר "Ragged Wood"

כבר מהאלבום הראשון הפליט פוקסז הוכיחו שהם יכולים להפיק רצועות שטומנות בתוכן מספר שירים מפורקים, בהם המנגינות יכולות להתחבר בעזרת ההרמוניה המושלמת ביותר. את החלק השלישי, השיא של "Ragged Wood", מרכיבות בעיקר השורות למעלה, שורות של ערגה מתוקה ורומנטית למישהי או מישהו, אי שם בגבעת ברינג'ר ליד סיאטל. שם השיר מרמז לשיר של ייטס באותו השם (רק עם The בהתחלה), שיר אהבה יפהפה שכולו על טהרת הרומנטיקה הסוערת שרק האירים יודעים לכתוב.

מקום 5

Brother, you don't need to turn me away
I was waiting down at the ancient gate

מהשיר "Mykonos"

מיקונוס הוא האיזור בו התנהל אחד הקרבות הגדולים ביותר בתולדות המיתולוגיה היוונית, מקום המפגש האימתני בין הטיטאנים והאלים. השיר מיקונוס לא מדבר על קרב אימתני, אבל על מריבה שעתידה להיפתר, אבל לא בזמן שהשיר מתנגן. שתי השורות הנ"ל הן השקט שמחבר בין שני חלקים ומקדם את הסערה הווקאלית העתידה לבוא.

מקום 4

If I had an orchard, I'd work till I'm sore
And you would wait tables and soon run the store
Gold hair in the sunlight, my light in the dawn

From "Helplessness Blues"

השורה הראשונה היא אולי אחת השורות המפורסמות ביותר של פקנולד, ומעריצים נתנו לה הרבה פרשנויות כשהשתיים העיקריות ביניהן (בקצרה) הן:
– פקנולד הוא קומוניסט
– פקנולד רוצה לפרוש מהחיים ולעבור לעבוד את האדמה כמו ילד טוב של אימא גאיה
הסולן הכחיש שזו הכוונה שלו, ואמר בריאיון כי כשכתב את השורה הזו הוא התכוון יותר לכך שהוא ייתן מעצמו וישקיע בכל עבודה שיתנו לו, שזוהי הצהרה הרבה יותר אופטימית ממה שאנשים ניסו להפוך ממנה. הוא לקח את חוסר ההבנה קשה, שבהופעות הוא שר מילים שונות לגמרי. האלבום השני כולו מוקדש למחשבות הקיומיות של פקנולד בתור יוצר, ושיר הנושא שלו עוסק בדיוק בזה ומוסיף קמצוץ של פנטזיה על חיים פשוטים יותר עם רומנטיקה בלונדינית המתבהרת עוד יותר בשמש, אולי רפרנס לבלונדינית של ניל יאנג מ"Unknown Legend"?

מקום 3

As you lay to die beside me, baby
On the morning that you came
Would you wait for me?
The other one would wait for me

From "Your Protector"

ישנם פירמוס ותיסבי, ישנם רומיאו ויוליה, וישנו רובין פקנולד שבדמיונו כתב את אחד הפזמונים ההרמוניים ביותר על מוות רומנטי ודמיוני משלו.

מקום 2

In the doorway holding every letter that I wrote
In the driveway pulling away putting on your coat
In the ocean washing off my name from your throat
In the morning, in the morning

מהשיר "The Shrine/An Argument"

השיר המורכב ביותר של הפליט פוקסז הוא גם אחד מהטובים ביותר שלהם ואולי האהוב ביותר בקרב מעריצי הלהקה. השיר, שמורכב משלושה חלקים שמתעצמים עד לכדי אנדרלמוסיה של כלים, מגיע לשיאו במרכזו של הוריקן גיטרות העוקצות כמו סיכות מציקות המתריעות על מציאות נבזית המשחיזה את סכיניה דווקא בשעות הרגועות של הבוקר. הסיכות שורטות יחד עם המילים שמתארות את תחילתו של עוד יום שבו צריך לעבוד על פרידה כואבת ועל זיכרונות שמסרבים להרפות.

מקום 1

All things change
Dividing tides
Far as I can see
All fades through
But a (light / lie) of you
As Eellllyyaaalliiiiiyyy

מהשיר "Crack Up"

לא, זו לא שגיאת כתיב, ככה פקנולד בחר לכתוב את שמה של יליהאלי בחוברת של האלבום "Crack Up". יכול להיות שזה חוש הומור שמטשטש את שמה של הדמות מהספר "רעב", יכול להיות שזו דרך של פקנולד להתנער מהרפרנס לספר של קנוט המסון שהזדהה עם הנאצים, יכול להיות שזו דרך שלו להתנער ממה שהדמות הזו מסמלת בשבילו. בכל אפשרות שהיא זו עדיין הסיומת היפה ביותר לשיר/אלבום של הלהקה מבחינתי. אחרי קטע בו קולות השועלים נשמעים כמו רוח שורקת וכלי הנשיפה נשמעים אניות ענק העוגנות בנמל הקרוב, מגיעה הסיומת בה נשמע רק קולו המתחספס של פקנולד – הדובר לבד מול הים. המים ששימשו מוטיב חוזר באלבום השלישי של פליט פוקסז הם עכשיו גלים נפרדים ההופכים לאופק, תמונה שיכולה להיות אור או שקר של אור, פרי דמיון יפה כמו ילהאלי, כמו העולם הפנימי שלפעמים יכול להכיל הרבה יותר מהעולם בחוץ. שמה של ילהאלי נשמע כמו הד ההופך לזעקה שיחד עם הגלים נסחפת למקום לא ידוע. ההשפעה הרומנטית של ייטס ניכרת בשורות האלה, בחיבור המוכר בין טבע לרגשות הגועשים, בין יכולתה של ערגה לפסל יופי וכישלונה של המציאות להגשים אותו (אלא אם כן אפרודיטה תחליט לרדת מהשמיים ותחשוב שאתם פיגמליון…)

אבירה של שחור – על סוזן סנדפור

זה קרה בטעות, רגע קטן של שיעמום שבו החלטתי להיות יותר סקרנית מבדרך כלל ולחרוג ממנהגי לוותר על הקשבות לרמיקסים של שירים. בעמוד של "ביג בלאק דלתא" (ששיבחתי גם אותו בבלוג הזה), פירסם האמן האלקטרוני טיפול שהוא עשה לאיזה שיר של זמרת שלא הכרתי. הסקרנות השתלמה והתמכרתי לאותו רמיקס, קרה והעזתי להסתקרן עוד יותר וחיפשתי את השיר המקורי שאליו התמכרתי אף יותר עם שמונה ריפיטים שהמשיכו את גלגולם באוזניי בימים שלאחר מכן. לשיר קוראים "Fade Away" ולזמרת קוראים סוזן סנדפור. זה היה השילוב של הקול המתוק עם קצב הפופ הזכור מהאייטיז שכולם אוהבים לאהוב עכשיו, אך יותר מכל זה היה העוגב בפזמון ששבה אותי לגמרי, כי עוגב זה גותי וגותי זה הכי לא אני, ולהכי לא אני איני יכולה שלא להתחבר.

כך החל סיפור האהבה שלי עם הגברת שאת שם המשפחה איני עדיין בטוחה איך מבטאים ונניח לו להיות סנדפור עד להודעה חדשה. ביקור קצר בוויקיפדיה גילה לי כי מדובר באמנית נורווגית שבאמתחת הרפרטואר שלה יש כבר ששה אלבומים, אחד מהם אינסטרומנטלי לגמרי, שניים לא יצא לי לשמוע, על שלושה תקראו פה. "The Brothel", "The Silicone Veil" ואלבומה החדש שיצא בפברואר האחרון, "Ten Love Songs", שונים אחד מהשני בתכלית, כשדבר אחד מאחד בין כולם – קולה יוצא הדופן של סנדפור. על מוזיקה התחנכה סנדפור מגיל צעיר וכבר בגיל 12 התחילה לקחת שיעורי פיתוח קול שהתוצאות שלהם פרוסות על גבי השירים, אם זה באוקטבה הגבוהה ביותר אליה סנדפור מסלסלת את דרכה ביופי שלא הכרתי אצל הרבה זמרים וזמרות, ואם זה במקומות הנמוכים ביותר שמסתכמים בחצי קול וחצי לחישה.

"The Brothel", יליד 2010, הוא מאמץ אומנותי של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד לספר עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור, כולן חיות של הלילה, כולם חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה,
|כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים.

בשנת 2012 הוציאה סנדפור את "The Silicone Veil" אשר פונה לכיוון יותר אלקטרוני, יותר קצבי, אך עדיין מכוסה בשכבות עבות של שלג של חורף סקנדינבי. הסיפורים נשארו, אך סנדפור גם מתחברת למקום יותר אישי ופרטי שלה. באלבום הזה אפשר למצוא את השיר שנבחר לשיר השנה של המצעד השנתי של "הקצה"- "White Foxes", ועוד אוצרות כמו "Among Us" האימתני, ואולי השיר הכי פואטי שלה הנושא את שם האלבום ומקלל ברכות את כל החסרונות שיש ליופי להציע. "Your Prelude", שמסיים את האלבום מציג עוד פעם שילוב שמבחינתי הוא מושלם לגמרי בין הדרמטיות של לחן המוזיקה הקלאסית לבין אלמנטים יותר עכשוויים, הפסנתר בשיר הזה לא יוצא לי מהראש.

ב-"Ten Love Songs" יש נסיגה מן האפילה אל האור הפופי, הלחנים יותר פשוטים, נושא האהבה המזוהה עם הז'אנר צובע את האוזניים בלבבות אדומים ומוחץ את הלב כאשר הם נשברים בתוך ההכרה. "Accelerate", שעליו אמון גם ביג בלאק דלתא אהובי, מזכיר שגם כשסנדפור מנסה להנחיל את צליליה לרחבות המועדונים, היא לא שוכחת את האפילה אליה היא סוגדת במילותיה, והפעם חבר לכל הצלילים העוגב שמסתלסל בערמומיות אל תוך השיר ומחדיר לו גותיות שפופ לא ממש מכיר. באלבום זה אפשר למצוא את השיר שהתחיל הכל בשבילי, "Fade Away", שגם אחרי חודשים של השמעות חוזרות הוא לא נמאס. כיאה לאלבומי פופ, סנדפור נעה בין שירים קצביים למלודיות, רק שהשירים השקטים שלה נמנעים מקיטש, אפילו ב-"Memorial" שמזכיר את האיטיות הפופית של להיטי האייטיז, היא מכניסה את עצמה, המיניות שלה, החוויות שלה, האהבה שכולה שלה, בלי יומרות מוכרות.

כמו ההיכרות עם סוזן סנדפור, גם הפוסט הזה קרה מתוך סוג של טעות. את חיי הספרותיים שכחתי בתוך דיסק און קי במשרד ונאלצתי לוותר על להמשיך בכתיבתי הדמיונית. בכל זאת לא רציתי לוותר על התענוג של ההקלדה והחלטתי לתת לסנדפור את הכבוד שרציתי מזמן לתת לה במילים שלי. גם בגלל הכישרון שלה, וגם בגלל העקשנות שלה להוציא את עצמה מהז'אנר שכולנו קוראים לו "שירה נשית". סנדפור הגדירה וממשיכה לכנות את עצמה קודם כל "אמנית" – באנגלית המילה הזו לא מבדילה בין גבר לאישה, זו מילה שמאחדת את המטרה והאמצעים ולאו דווקא מפרטת על מי שמאחוריו. מגדר היא אמנם תופעה תרבותית משפיעה, אך זה לא מחייב להגדיר יצירות על בסיסו.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת לשמוע אובססיה חדשה בשם ג'ולי ביירן.

צהריים טובים, נסו לא  לתת לפוליטיקה לחדור יותר מדי למחשבות שלכם.

חן.

לאוהבים את החורף – גרסת הבצורת

פברואר מתקרב לסופו, אני מסתכלת אל עבר חלון המשרד של המנכ"ל, השמיים מתבדלים מהים בזכות בהירותם מעל מלאותו של הים התיכון. סירה שטה לה על מישור כחול, העצים לא מראים סימנים של תזוזה מיוחדת, הכל רגוע. הבוס מגיע עם חולצה מכופתרת ואלגנטית, ללא מעיל וללא כל דבר נוסף שיכסה אותו, מה שמרמז על מצב הטמפרטורות בחוץ. החורף אינו חורף, במקום לכבד אותנו בצעדיו הכבדים, הוא מדלג בקלילות מקור לחום, מטפטף לנו כמה זרזיפים של גשם, והאוויר נותר עומד בלכלוכו. הדרך היחידה להרגיש חורף היא לייבא אותו מארצות ניכר בעזרת מוזיקה, סרטים וספרים. פנטזיה כמו זו בתמונה למעלה לא תתקיים פה, אבל עדיין אני מייחלת ליום בו אביט אל עבר הנוף בעבודה ואזכה לחזות בגלים אפורים וגבוהים, שתבוא ההרמוניה בין מה שמתנגן לבין מה שמתחולל בחוץ. רק החושך עוזר מדי פעם. הנה שלושה אלבומים שעדיין מחפשים את טיפות הגשם על החלון שלי ובסופו של יום מוצאים דרכם לטפטף לי כמה על הלחי.

 <Noah Gundersen – Ledges <2014

יש מרפסת בדרום ארצות-הברית שמחכה לכל אחד שרק יחפוץ להתארח בה. רצפת העץ מזמינה את כולם להיכנס ולשבת על הכסאות המתנדנדים, פעמוני רוח מסביב מסמנים את רמת ההשתוללויות של האוויר מסביב לקורות המחברות את גג הרעפים האדומים לחום המחמם של הרצפה. כשיושבים ומסתכלים אל חוץ הבית חצר נפרסת מול העיניים עם ירוק של דשא וחום של הרים רחוקים, כשמסיטים את המבט אחורה רואים את דלת הכניסה מסבירת פנים שמאחוריה מבטיחה תחושות חמות של בית, נוסטלגיה ושלווה. אותה מרפסת קיבלה את הצבעים שלה דרך נופים אמריקאיים בהם צפיתי בתור ילדה קטנה בטיול משפחתי קצר, מסדרות טלוויזיה וסרטים בהם צפיתי בטלוויזיה, ומאלבומי קאנטרי כמו זה של נוח גנדרסן. כמו כל אלבום קאנטרי-פולק טוב, השילוב של כינורות עם כבישים אותן סוללות גיטרות הנוסעות לאן שהדרך רק תציע, מעלה את הטמפרטורות בתוך המרפסת וגורם לכל אורח לצאת למסע בעולמו של גנדרסן אחד. סיפורי המשפחה אותם מתאר גנדרסן בקולו הנעים מייחלים לעולם של יציבות, ולמרות שפעמוני הרוח נותנים אותות של כאוס, המוסיקה מסדרת את הכל לכדי תערובת יפה של קאנטרי שנועד לימים הפוכים כמו אלו השנה, אשר מתנועעים בין חמימות לקרירות בעניין של כמה דקות.

**תודה לעמיר חובצי שגילה לי את האלבום המקסים הזה**

<Bill Ryder Jones – A Bad Wind Blows in my Heart <2013

היה משהו באוויר כשביל ריידר-ג'ונס כתב את האלבום הזה, משהו טהור, אוויר נקי שנכנס דרך האף ויצא במילים ופסנתרים החוצה. ריידר-ג'ונס, מי שפעם עיטר את המוזיקה של להקת הקורל בצלילי גיטרה פסיכדלית עבר לשבת מול השמיים המעוננים בכדי לספר עלילות נוגות עם צלילי קלידים ופריטות גיטרה רכות. אנגליה ניגרת מקולו הלוחש של ריידר-ג'ונס: במבטא, בצניעות הנימוסית המשתלשלת מתוך הטון שלו, ובעיקר בטפטופי הגיטרה ברקע שמזכירים ימים בריטים של אפרוריות וגשם שמבקר לעיתים קרובות. את האלבום הזה לקחתי איתי מדי פעם לים, בימים בהירים וגם בימים בהם השחור עטף את הים התיכון, ובכל פעם האלבום פגע ישירות במטרה. בעודי מביטה אל עבר אוקיינוסים של מטקות ונסיונות כוזבים של שיזוף תחת שמש מסתתרת, ריידר-ג'ונס צייר לי שדות שיחים עם עצי לימון, רוחות סוערות, וימים שובבים של חריטות מילים על גבי אלונים עם חברים טובים. ולמרות שאני לא שם בעולם החומרי, בעולם המופשט של הדימיון אני צופה בסצינות מחוויותיו של ריידר-ג'ונס והרוח הקרירה של חופי תל-אביב מעצימה את התחושה של נוכחותי שם. אז מה אם כל נחיתה חזרה על הטיילת מלווה בירוקת של קנאה על כל הכישרון והחוויות, תמיד אפשר לחזור לתחילת האלבום.

< Low Roar – Low Roar <2011

אתחיל עם תגובה מעמוד האלבום ביוטיוב:
"And this is what happens when you move to Iceland"

ריאן קרזייה (Karazija) עבר מרחובותיה התלולים והצרים של סן פרנסיסקו בארצות הברית אל עבר השדות הפתוחים של איסלנד, וכנראה מצא את מה שחיפש, השראה. אלבום הבכורה של קרזייה (אוי, הלוואי ואני הוגה את השם שלו נכון) הוא החיבור האולטימטיבי של רגעיה הקלילים של להקת סיגור רוס עם השפה האנגלית. קשת הגיטרה מציצה כאשר קולו של האמן עובר אל גבולות הפלסטו, והוא שר על ההתמודדויות השונות שלו בארץ זרה. הכלים סוחפים את האוזן יחד עם גלים גבוהים של ניכור, נחשולים שאינם נסחפים לחוף אלא ממשיכים להינשא לגובה מספיק בשביל לגלוש עליהם עד שהמים והקצף מכסים את כל הגוף בקור. אני לא מבינה את המשיכה האינסופית שלי למוזיקה כזו – כינורות, גיטרות ומלודיקות שבאות לבשר את בואו של הדיכאון, אין הסבר לכזו תופעה, במיוחד כשהיא עושה כל כך טוב בפנים, ולזה גרר אותי גם האלבום הזה. אם החורף היה יותר רציני במחוזותינו, אולי ההשפעה שלו אפילו הייתה גדולה יותר, איה אתה גשם? איה את רוח חזקה מאתרת חצאיות ותחתונים? בינתיים רק במוזיקה.

שיהיה חורף-סתם נעים לבינתיים,

חן

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

לאוהבים את החורף, קצת לפני האביב

חמש רשומות, זה המספר שעולה לי לראש עכשיו כשאני חושבת על מה רציתי לכתוב בחודשיים האחרונים. כל אמן חדש שגיליתי העלה בי רצון עז להוציא את הכל על הנייר, אבל דברים אחרים אילצו אותי לנדוד למקומות פחות יפים. המלאכה לא תמה, עדיין יש סמינריון לסיים, מאמרים ו"גאווה ודעה קדומה" לקרוא לשיעורים הבאים, אבל החלטתי עכשיו לקחת הפסקה.

אל החודשיים האחרונים בהם נדדתי אל ספריות וניתוחים מחקריים, התלוו גם פנטזיות ירוקות על מרחבים פתוחים, שמיים כחולים וגם איזה בית נידח שנראה בפינה. צפייה בסרטים כמו "שנה מופלאה" (ראסל קרואו בלי פרצופים זועפים), "בחזרה לכפר" ו"שקרים לבנים קטנים" הגבירו את הרצון לצאת החוצה ולנפוש, לברוח מכל מה שיש למציאות להציע לי באותו רגע. מצאתי עצמי אט אט נגררת אל תוך יקום מקביל ואקוסטי – בו הגיטרה והאדם חיים בהרמוניה בלי הרבה עזרה מבחוץ. ניל יאנג חזר לקצור בשדות המערכת שלי, מחשבות על הדרום הפסטורלי של ארה"ב צבעו לי את המוח בגוונים של ירוק וצהוב ובון איבר חדר לי לאוטו. את הזמן אותו בזבזתי על דברים לא קשורים, שילבתי עם היוטיוב שהעשיר את האוסף הפרטי, ואני בתקווה שכך אתרום גם לכם. אז הנה היא, אולי פינת החורף האחרונה לשנה זו, והפעם היא בסימן פולקי.

נתחיל…

הבחור למעלה הוא ארון אמברי, הוא לא הוציא אלבום בחייו, אבל הספיק להפיק אחד ל"אבי באפלו" ולהסתובב עם "אדווארד שארפ והאפסים המגנטיים" על הקלידים. השיר למעלה לקוח מסדרה של צילומים שלו עם גיטרה ומפוחית, שבתקווה ימצאו את עצמם גם מוקלטים בתוך אולפן, וגם נחזיק אצבעות שאותה אינטימיות תישמר, ללא הפקה מיוחדת. את כל ההקלטות אפשר למצוא באתר הרשמי שלו.

ככה גיליתי את מר הנסון: יושב ופורט לו על גיטרה אקוסטית במרפסת מלאה בצמחיה, ליבו שברירי וקולו בוקע מתוך הזקן הארוך. הוא שבה אותי, עם האישיות המסתורית שלו והעצב, שלפעמים גובר על כל יופי אחר. מתחת לאף של רובנו, הוא הספיק להוציא אי.פי. בשם "Metaphors" ואלבום בשם "Dear" שכולם נשמה הנעה לה בין מיתר למיתר. זה רק הוא, הגיטרה, וכל אנגליה שאינה בהכרח לונדון או מנצ'סטר. הוא שר את ה"יהיה בסדר" שכולנו משכנעים את עצמנו בו בזמנים עגמומיים, ומשמש כמצוף בים של דמעות שבאות לבקר בימים קשים. את הדרך לחוף המבטחים הוא לא יראה, ראו זאת כאזהרה, אבל כשהשחור כל כך מזמין, עדיף להצטרף אליו עם הנסון ברקע.

מפה הזקן רק מתארך, ומגיע למימדים של איירון אנד ויין…

כמה חודשים עברו מאז שג'וש טילמן הודיע שהוא מסיים את תפקידו בתור המתופף של להקת "פליט פוקסז". ה"לאאאאא!" הבלתי נמנע בא לידי ביטוי כמה פעמים, אך נשכח כאשר התגלתה דיסקוגרפיה שלמה של השועל לשעבר. העזיבה שלו הובילה לגילוי מוזיקה פולקית, בין גבולות ונקובר של ניל יאנג לדרום האמריקאי של איירון אנד ויין, עם קול שהיווה משענת הרמונית לרובין פקנולד, סולן הפליט פוקסז, והיה צריך להישמע הרבה יותר מזה. תוך שש שנים, הספיק טילמן להוציא שבעה אלבומים – רובם מאופיינים באווירה אקוסטית ושקטה, עם מילים שמספרות על זמן, דת, פנטזיות וגם קצת רומנטיקה. מי שיקשיב ליצירותיו פעם אחת יטעה לחשוב שמדובר בשעמום אחד גדול. מי שייתן את האוזן לשמוע את קולו הרך של טילמן ויעריך את מה שיש לו להגיד, יגלה עולם שלם של מטאפורות משלל העולמות, ובעיקר מטעמים בתיבול כפרי. גם ימי שבת נראים יותר טוב עם טילמן ברקע.

אחרי שנים של מוזיקה שקטה והרמונית, החליט טילמן לשנות סגנון ואיתו גם את שם הבמה שלו – מג'יי טילמן הביתי הוא הפך ל-Father John Misty – יותר פרוע, יותר חוצפן, יותר סקסי. הפרוייקט צפוי להשתחרר בתחילת במאי, והוא כבר נכנס לרשימת המצופים ביותר הפרטית שלי. ועכשיו יש לי חשק לשוקולד.

זהו, ברברתי מספיק,
שיהיה סופ"ש מקסים – אימצו את הפוך לליבכם, לא נותר עוד הרבה זמן.

חן.

לאוהבים את החורף – בן קול

גרפונקל אף פעם לא היה שם שעמד בפני עצמו. לא משנה כמה אלבומי סולו הוא הוציא, או לכמה פרסים הוא היה מועמד על כישרון המשחק שלו – אם לא היה איזה סיימון מלפניו או מאחוריו, כנראה שלא ממש יבחינו בתופעה המתולתלת. רצו המאמות הטובות לבית סיימון וגרפונקל, שלחו את בניהן לאותו בית הספר בקווינס, ובכיתה ו' החיבור ביניהם קרה. רצו האגואים הגבריים וב-1970, לאחר הצלחה עצומה של אלבומם "Bridge Over Troubled Water", השניים פירקו את הנישואים ההרמוניים שלהם. עד אותה פרידה, היו השניים התגלמות ההתאמה הווקאלית – שניהם עם קולות מתוקים, כאשר גרפונקל  גבוה בכמה אוקטבות (וסנטימטרים) מחברו, וביחד הם יצרו ישות ווקאלית אחת שזרמה יחד עם המלודיה והמילים שלרוב סיימון היה אחראי עליהן. הם שרו על הכל: הקיטש בא לבקר מדי פעם, הועלו נושאים פוליטיים, בעיות חברתיות בעולם המיקרו והמאקרו וכמובן שהלבבות השבורים קיבלו כמה פריטות מהמגירות הניו יורקיות שלהם.

למרות נוכחותו הגבוהה של גרפונקל, הכריזמה הבימתית שלו שאפה לרמות נמוכות, והוא גם הודה בזה מאוחר יותר בסרט התיעודי-מוזיקלי-פוליטי "Simon and Garfunkel: Songs of America". גם סיימון לא היה חיה ברוס ספרינגסטינית, אך זה לא הפריע לו להמשיך בדרכו לעולם מוזיקלי שונה מאשר חברו לאחר פירוק החבילה. הוא גילה לעולם המצעדים את אפריקה עם "גרייסלנד", המשיך במלאכת כתיבת המנונים כמו "Fifty Ways to Leave your Lover" ו-"You Can Call Me Al" (ותודה לו שביצע אותו באיצטדיון רמת גן בקיץ האחרון), וטמן את רגלו עמוק בתוך היכל הכותבים הגדולים של ההיסטוריה יחד עם בוב דילן וניל יאנג. לחברו המתולתל לקח זמן לדון בשאלת "גרפונקל, לאן?" ולבסוף הוא נהנה מהצלחה קטנה מאוד עם אלבומים כושלים וכמה ניסיונות בעולם המשחק ששיאם הגיע במועמדות אחת לגלובוס הזהב על תפקיד המשנה שלו ב"ידע הבשרים" (מישהו מכיר בכלל?).

 

אבל למי איכפת כשיש לו קול כזה?

 

כאן אני מגיעה לפואנטה. אחרי הכל, החורף עדיין נוקש על חלוננו. הקור מאלץ אותנו לעטות עלינו שכבות של בדים, את התנורים והמזגנים לפתוח בכל מקום אפשרי ולשתות לרוויה כל מה שיש לקומקום החם להציע. הצעיפים שומרים על הצוואר, הגטקעסים על הרגליים ומי בא לקראת האוזניים? הצמר וקולות המשי שמלווים את העונה הזו. נכון, יש לא מעט מהם: יונסי של "סיגור רוס", אדי של "פרל ג'אם", גיא גארווי של "מרפק", מארק לנאגן של "מארק לנאגן", אבל גרפונקל. הו גרפונקל. עבודותיו לאחר הפירוק גבלו בסטרייסנדיות , ועם מיטב המלודיות והכלים שהביאו אחרים למקומות גבוהים בסולם הזיכרון ההיסטורי, הוא הביא את עצמו אל תהומות הנשייה. ובכן, לא מבחינתי – הוא בעל אחד הקולות המיוחדים: גבוה, רך, גובל בנשיות ובעיקר מחמם ובלתי נשכח. אני מודה שאת אלבום הלהיטים שלו לא הצלחתי לשמוע ברצף עקב מחלת הציניות בה לקיתי מילדותי, אך לפעמים, בלילות הקרים, כשעצבי המחלה הרפויים מבקשים את מה שנאבקו בו במהלך שעות היום, גרפונקל נותן להם את הליטוף הנעים ביותר.

את השיר הזה, לדעתי הטוב ביותר מקריירת הסולו של מר תלתל, הכרתי בטעות בתקופת הKAZAA המופלאה, ומאז גרפונקל לא צריך את ה-ו' המחברת לפני שמו.

 

 

קחו את זה בתור עזר למה שהחזאים אומרים יהיה סופ"ש חורפי וסוער,
או סתם בתור פוסט שמצדד גם באלה שאיבדו מכוחם אחרי הסיקסטיז.

איפרד מכם בברכת בהצלחה במבחנים, סמינריונים, פרוייקטים וכל שאר ההגשות המלחיצות,

חן.

לאוהבים את החורף – לא לבעלי לב חלש

אף פעם לא הייתי חובבת סרטי אימה, הייתי מעדיפה לראות את הדמויות שלמות עם כל האיברים בפנים. ואם אפשר בלי דם – אין מושלם מזה. אלימות בסרטים עושה לי רע, היא מכה אותי גם מדי פעם ומשספת, והלב שלי נמנה בין אלה שמעדיפים לראות את ג'ולי אנדרוז עולה אל ההרים לצלילי המוזיקה. זה לא אפקט הפחד שפועל בסרטים האלה, אלא הגועל, אחרי הכל הפחד מושך אנשים, ואותי הז'אנר רק הרתיע. אז מה כן מפחיד? אלכס דה-לארג' ומה שאני אוהבת לקרוא לו גותי. למושג "גותי" יש כמה וכמה הגדרות, ובשבילי הוא מסמל את הגרוטסקה של הדת (בעיקר הנוצרית), המוזיקה שמלווה את ישו בכנסייה, המוות והשפה הלטינית. המשיכה שלי לז'אנר הייתה תמיד על אש קטנה, את התלבושות השחורות העדפתי להשאיר בחנויות ולבני הנוער ומה שעמד לפניי הייתה רק הסקרנות, למצוא עוד ועוד מתוך האפלה ולהתגבר על הפחד.

הראשונים שעימתו אותי עם הפחד היו ארקייד פייר והעוגב שלהם. אלבומם השני "Neon Bible" הוקלט במבנה של בית קפה, שפעם שירת את הקהילה הנוצרית בקוויבק בתור, איך לא, כנסייה. הסאונד של האלבום מאוד קלסטרופובי, הקולות אטומים והמילים מתנדנדות בין עולם החיים, השיגרה וכל החופש שרוצים באמצע. זו אולי אחת מהיצירות היותר חשוכות ששמעתי בחיי, אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום ואיך שהגיע זמנו של "Intervention", רצתי לבדוק מי מת לי בחדר.

הבא בתור היה אינגמר ברגמן, הבמאי השוודי שעשה קולנוע חושב. יצירת המופת שלו (אחת מני רבות), "החותם השביעי", עוסקת בכל דבר גותי: מוות, אלוהים, שטן ובעיקר דת ואמונה. סצינה מיוחדת במינה היא כאשר קבוצת שחקנים באה להופיע בכפר מודאג מהמגיפה השחורה, בניסיון לבדר את העוברים ושבים. זה לא מצליח להם, בעיקר כשבאה להקה אחרת של מאמינים המעמידים את הפחד לפני הכל ומענישים את עצמם על מנת שהאל יסלח להם ויבטל את המוות הנוראי ששרר באירופה של תקופת ימי הביניים. לי לקח זמן להתגבר על הקטע, שאפשר לקשר אותו לעוד גורמים רלוונטיים להיום, ממש אצלנו (ובלי קשר לדת).

ג'ון פרושיאנטה כתב לא מעט על המוות, פליט פוקסז ייחלו לו בין תיאורי הנוף לחיי הכפר ובאך המיס אותי אל עולמות של מוזיקה כנסייתית, ואני מניחה שהמסע לא נגמר פה.

אבל לא לשם כך באמת ניסיתי לכנס אתכם. (ואולי בכל זאת… אם לא נתתם עוד צ'אנס לברגמן, תעשו לעצמכם טובה)

לא מזמן הכיר לי חובב מוזיקה, נקרא לו ארז, אמן מיוחד במינו אשר הציג את עצמו בשם ג'יילז קורי. קורי היה חקלאי במאה ה-17, אשר הואשם במעשי כישוף שטניים בתקופת ציד המכשפות בארצות הברית, ועונה עד כדי מוות לאחר שלא הסכים להודות באשמה. כמה מאות אחר כך, החליט אדם בשם דן בארט לשים קץ לחייו וכמעט הצליח במשימה, אך כוח היצירה מנע ממנו לעשות את הצעד האחרון. הוא לקח את השאלות הקיומיות שלו והמיר אותן במוזיקה, אסף את הגיטרה וכתב מה שהאייטונז אוהב לקרוא לו : פולק דיכאוני. לא פלא שלקחו לי כמה חודשים בשביל לעכל את מעשה ידיו, והיה צורך בלא מעט אומץ, אך הוא היה שווה כל רגע.

בארט, אשר עטה על עצמו מסיכת האנונימיות ולבש את שמו של קורי בשביל הפרוייקט הזה, לא רק שר ומנגן: הוא זועק, לוחש, מכה וזועק יותר חזק. אותן אבנים כבדות שמחצו את ג'יילס קורי למוות, הפעם מעיקות על מי שלא מוצא את עצמו בין החיים או בין המתים. את קולו של בארט מלווים קולות הנשמעים כמו נזירים – מפחידים מדי פעם כמו בשיר הפותח, "The Haunting Presence", אך גם מנחמים כשבארט מבקש זאת. בין החוסר ביטחון בחיים האלה, מביע האמן את הרצון להבין אותו, לפצח את מה שאי אפשר לפצח ואולי למצוא הרמוניה בין כל הרעשים של השדים הפנימיים. לא חסרים פה אזכורים של קברים, שטנים, לבבות שבורים ובדידות – ומה שיכול היה בקלות להיחשב בתור בכיינות לשמה, הוא בעצם הביטוי הכי כן ואמיתי לדיכאון, לעצבות, והאפור שלפעמים גם חודר פנימה והמציאות לא מאפשרת להרפות ממנו. בלי יותר מדי רחמים עצמיים, ובלי מטאפורות קורט קובייניות, הציב בארט בפנינו המאזינים את החור השחור שכולנו לפעמים מציצים לתוכו, אך מעדיפים לא לדבר עליו.

זו לא יצירה קלה. היא עוצמתית, נוגעת, מרתיעה ומתריעה מפני מצבים כאלה. רק היום, אחרי כמה חודשים, הצלחתי להקשיב לאלבום ברצף מהתחלה עד הסוף ואפילו הצלחתי להחליט מהי הרצועה האהובה עליי מתוכו.

אם לא הצלחתי לשכנע, זה מה שהיה למי שקראנו לו ארז להגיד על האלבום: מתוך הבלוג "רדיו פרימיום להמונים":http://premiumradio.blogspot.com/2012/01/giles-corey.html

למען האמת, לא חשבתי שאי פעם אפרסם את הרשומה הזו, בעיקר בגלל הכובד שלה. בתור אחת שדברים כאלה יכולים להשפיע עליה לא מעט – מקווה שלא הרסתי את יומכם, זו לא הייתה כוונתי.

ואם כן הרסתי, תמיד יש את ג'ולי אנדרוז.

אאחל לכם יום קל, חורפי עד כמה שאפשר (במובן הטוב, כן?) ומוזיקלי.

חן.

לאוהבים את החורף – חלק 2

החורף ממשיך, ותודה לו על כך.
אז גם אני אמשיך, ברשותכם.

 

 

לא זוכרת איך גיליתי את By The Sea, אבל מה שלא יישכח הוא השמחה בתגלית הזו. ללהקה הבריטית אין אפילו אלבום שלם, ב-בנדקאמפ שלהם יש רק ארבעה שירים, אבל כל אחד שווה הצצה. ביל ריידר ג'ונס, הגיטריסט לשעבר של להקת "The Coral" (האהובה) שפועל עכשיו כמלחין לסרטים ועומד להוציא אלבום אינסטרומנטלי, לקח על עצמו את ההפקה. By The Sea, כמו שמם, עושים מוזיקת חופים בריטית – בניגוד לגלשני הצד השני של האוקיינוס האטלנטי, המוזיקה נשארת נאמנה יותר למזג האוויר הבריטי הקריר, האפרורי ונטול ויטמין D. הגיטרות נעות ממלודיה מתוקה אחת לאחרת, והקולות הרמוניים מספיק בשביל שנקשיב להם מבין הפריטות. בינתיים לא ידוע אם החבורה מתכננת להוציא אלבום, אבל כמו שאלכס ג'יימס (בסיסט בלר ומומחה גבינות) אמר: לא חייבים אלבום שלם בשביל ליהנות ממוזיקה – אז למי שהספיק להתחבר, השירים מוצעים להורדה חינמית בבנדקאמפ.

 

 

ליד הים הכל יותר פתוח, אפשר לנשום את האוויר הצח, לטייל עם חבר\ה, לדבר על כל מה שבא. כשצוללים פנימה אל תוך המים הדברים משתנים, ואז באים Caveman. היישר מהחופים של ברוקלין, מגיעה להקה שרוכבת על גל מוזיקת הגלשנים שצבר תאוצה בעולם המוזיקה האלטרנטיבית. בתור אחת שמאסה ב-The Drums ולהקת Real Estate נעמו לה לאוזן בשמיעה או שתיים, התאמצתי וחיפשתי להקה שתוביל אותי אל המים, והנה מצאתי אותה. Caveman לא עושים מוזיקה מאתגרת במיוחד, Grizzly Bear לייט – הרמוניות קוליות שמבצבצות מדי פעם, גיטרות שזורמות יחד עם הגלים ולחנים שעושים חשק להיאנח, לחייך ולהגיד תודה שעושים עוד מוזיקה כזו. לא רק זה, הם גם ממש מתאימים להליכות בגשם, זה בדוק. למרות שיש מעט לשמוע מבחינת אורך זמן, עדיין נוצר החשק לשמוע עוד ועוד מהאלבום, לחזור לצליל של "Vampirer", להתענג על איך הוא מתחבר עם "Old Friend" ולייחל ל"Great Life" שיבואו ויפליגו אותי לחו[ף]שי. זה לא האלבום הכי טוב שתשמעו, וגם לא המיוחד שבהם, אבל הוא עדיין נחשב אצלי לאחד הטובים של 2011.

 

ולסיום, תנור ג'ימי הנדריקס, המחמם הרשמי של החורף.

 

הלאה, אל בקסטר דורי!
שלכם,
חן.

 

לאוהבים את החורף

צילם: קמינסקי ירון ונלקח מאתר "הארץ" עם טאצ'ים של שתי דקות בפוטושופ

בישראל קל להעריך את החורף, דווקא בגלל שהקיץ פוגע פה לתקופה ארוכה, ואני? אני מעריצה את העונה הזו. הקלישאה של הפוך, השוקו החם והגשם בחוץ היא כמו חלום רטוב בשבילי וכשכל זה קורה – למרות האפרוריות, הכל נראה הרבה יותר טוב. מה גם שזה מזג האוויר הכי מבין ותומך כשאין כוח לשמש המאירה והחיובית. רכיב אחד לא כללתי בתוך הקלישאה והרי הם סיגור רוס, שמביאים את נופיה היפים של איסלנד הישר אל תוך החדר הקר, אה, ויש גם מוזיקות חורפיות אחרות כמו: "סי צ'יינג'" של בק, "וייט לדר" של דייויד גריי ו"קלוזינג טיים" של טום וייטס (הרשימה הזו רק נמשכת ונמשכת). בתקווה שבאמת אתמיד ואכתוב – אני מגישה בפניכם פינה שתציג את מיטב השירים והאלבומים להעביר איתם את העונה – גם אם זו לא העונה בשבילכם, המוזיקה תמיד עובדת.

שיר חורף: גבע אלון – The Great Enlightenment

סילחו לי בעוד אני מנצלת את הבמה הזו להתנצל בפני מר אלון. אחרי הופעה במועדון הביט, נמנעתי מלהתלהב ממנו, ואחרי הופעה של טל כהן שלו (ראו מטה) אפילו טענתי כי אלון הוא רק חצי מרגש לעומת האקוסטיים האחרים. אבל אז יצא הפלא הזה, סינגל חדש מתוך האלבום הקרב ובא של ה"ניל יאנג הישראלי" (דגש על המרכאות, כי ניל יאנג היה\הוא\יהיה רק אחד). בשיר אחד הפך אלון את נקודת מבטי עליו. אותה הארה שכולם מחפשים בשיר, היכתה בי וגם אני רציתי ממנה. עוד לא מצאתי אותה, אני אופטימית, אבל כל עוד השיר הזה יושמע לי בדרך לשם, אני מסודרת. אז תודה גבע, ושוב, חוזרת בי מדבריי.

הופעת חורף: איתי מזילו וטל כהן שלו 

אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים מה אני חושבת על גל האמנים הישראלים ששרים באנגלית, הייתי מבטלת אותם בהינף יד – בישראל היה ישראלי הייתי אומרת, בעודי חולמת על הביג בן בלונדון או איזה בית קפה בפריז. היום אני (קצת) יותר אובייקטיבית, במיוחד אחרי שהבנתי כמה כישרון יש לאותם כותבים. גבע אלון הוא אחד מהם, אבל יש את הקולות של איתי מזילו מלהקת UNMUTE  וטל כהן שלו שהם ראויים לציון.
יום שבת סגרירי לפני שבועיים, בהגשה צנועה אך כריזמטית,   מזילו הכניס את הקהל של הסינקופה אל תוך עולמו ושר על בית, לב שבור ושינויים שקשה לעבור. הסינכרון בינו לבין אורי לוי-גנני, שליווה אותו בבס וכלי הקשה, הוסיף לחמימות במקום. אי אפשר לתאר את מזילו בלי להזכיר את קולו של נואל גלאגר שניגר מגרונו בגירסה יותר רכה ורגישה, וקשה שלא להתחבר לכזו כנות בימתית. אני מצפה לראות מה תהיה התוצאה כשיוציא סוף סוף אלבום עם להקתו.
את הדיסק של טל כהן שלו יש לי כבר כמה זמן באוסף, הקשבתי לו קצת והנחתי אותו בצד, ידעתי שהוא עוד יחזור אליי. היה זה אותו יום שבת בהיר וקר בסינקופה, וכהן-שלו נתן הופעה מרגשת, בין אם בשירים המקוריים שלו או בקאברים, הקול המיוחד שלו עשה את העבודה שהוא צריך לעשות. השירים מהאלבום השני והקרב ובא של האמן נשמעו יותר אקוסטים-אגרסיביים משירי אלבום הבכורה, והשירים מאותו אלבום חורפי מ2009 נשמעו אפילו יותר טוב בהופעה מאשר התוצאות באולפן.כאשר הגיע זמן לקאברר את "If you could read my mind" של גורדון לייטפוט, התנסטלגתי אל תקופה יפה של ילדות בה הקפידו להשמיע לי את השיר, ונשארתי מהודקת לכיסא.  אינטרוברטיות לא תמיד עובדת, אך זה חלק מהקסם של כהן-שלו, ומי שהשלים אותו מוזיקלית, עודד נפתלי על גיטרה ומפוחית, היווה גם סוג של קונטרסט והוכיח כי טובים השניים מן האחד.
למי שעדיין לא יצא, מומלץ בחום לבוא ולבקר במקום שהשניים מופיעים בו, ביחד או לחוד, הרי זה משובח. למטה: אין זקן עבות שיסתיר את הכישרון

אלבום חורף סטנדרטי: Musee Mecanique – Hold this Ghost

זה הזמן להודות למר דרור בלומברג, חבר פייסבוקי ותיק, שמשתף מוזיקה מתוך רצון טהור לשתף – בלי התרברבויות, בלי "אני הכרתי לה את זה!" – הכל על בסיס אהבה למוזיקה והרצון להפיץ אותה לאחרים. את האלבום הבא הכרתי דרך דרור, ששם את זה בלי כוונה והצליח לקלוע לטעם שלי (וזו לא פעם ראשונה). המוזיאון המכני, למרות הצרפתיות, הוא שמה של להקה מפורטלנד, ארה"ב. המוזיקה, למרות המקור שלה, היא חורפית לגמרי – כשאייר פגשו את איירון אנד ויין והתנגשו במרקורי רב אחרי שהתגלגלו במורדות הר מושלג. אל הגיטרה האקוסטית הצטרף הגלוקנשפיל החולמני, המלודיקה ועוד אפקטים שמזכירים שריקה של רוח (ב"The Propellors" אפשר לעוף רחוק), את הקאנטרי האמריקאי ("Fits and Starts") ורגעים של התעלות רגשית כששומעים שיר שפשוט מאוד נשמע מצויין ("Nothing Glorious" הללו את הגלוקנשפיל!). האלבום יצא ב2008, מי יודע מה עוד יצא בעשור הקודם ועדיין נשאר חבוי, אבל טוב לדעת שיש עוד הרבה מה לגלות, ואני מצפה לראות מה עוד החבאת במגירות שלך, מר בלומברג!

אלבום חורף אנטי-סטנדרטי: The Caretaker – An Empty Bliss Beyond This World

היה היה בחור בשם ג'יימס קירבי. יום אחד צפה קירבי בסרט עם אחד בשם ג'ק ניקולסון, לסרט קראו "הניצוץ". הייתה זו סצינה אחת בבר שליבתה אצל הבחור את אש היצירה, והוא החליט שהוא יוצא במסע לכער את הנוסטלגיה. תחת השם הבדוי "The Caretaker" הוא טיפל בפסי קול המוכרים משנות ה20 עד ה60 התמימות כביכול, ונתן להם גוון אימתני, הזוי ובעיקר מלנכולי. אחרי סקירה של סיכומי השנה באתרי האינטרנט והבלוגים, הגעתי למסקנה שזוהי התגלית המיוחדת ביותר מכולן. רעשי שריטת התקליט ברקע והתזמורת המדממת מביאים לידי חוויית הקשבה לא קונבנציונאלית. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום חשבתי לכבות אותו אחרי שתי דקות, ולא שמתי לב שאחרי חצי שעה עדיין המשכתי להקשיב לו. הקסם של אולמות הנשף בארה"ב באמצע המאה קודמת התנדף והשאיר במקומו  אבק מן העבר ודיכאון עכשווי. אולי זו אמירה של האמן על הנוסטלגיה הקיטשית שרובנו חווים, או שאולי האמן הזה החליט להוכיח עד כמה הוא מוכשר. זה לא אלבום קל, אבל מעניין הוא כן. הלינק למטה הוא של האלבום כולו, כי ככה הוא אמור להיות מושמע, בשלמותו.

הגעתי למסקנה שאני אוהבת סוגריים.

(שיהיה המשך שבוע מקסים)

חן.