ברלין חלק ב' – ליצן החצר – על ההופעה של פאת'ר ג'ון מיסטי

אם בהופעה של הפליט פוקסז כאבו לי שרירי השפתיים, הם לא היו מוכנים להתלהבות המילולית שלי בהופעה של האחד והיחיד. כדי להבין את מידת ההתלהבות צריך להבין שג'וש טילמן בשבילי הוא התגלמות החופש – הדרך שבה הוא פירק את הדמות של ג'יי טילמן הרגיש והדיכאוני והפך להיות פאת'ר ג'ון מיסטי מלא הכריזמה והציניות,  האומץ שלו לשחרר את עצמו משלשלאות עשויות מציפיות ומחוזקות ע"י חוסר ביטחון ולפצוח בקריירה שהביאה לו את ההצלחה הגדולה ביותר, התעוזה שלו להשתנות ודרך זה להיות האמן הכי כן בתעשייה, להיות מי שהוא מבלי לפחד ממה אחרים יגידו, ואפילו לאמץ את הטרולים קרוב לליבו, הלוואי והיה לי את הכוח לעשות את זה, הלוואי והייתה לי חצי מהחוכמה שלו, וחצי מהכישרון. כמעריצה מאוד ציפיתי להופעה, והיא הסתיימה כשהיא התעלתה על כל ציפייה או מחשבה. (חוץ מזה שרציתי קצת שהוא יירד קצת לקהל או ייצא למעריציו בסוף ההופעה כמו שהוא עושה בחלק מההופעות, אבל העיקר ההופעה, כן?)

הפעם הגזמנו ממש, והגענו לאולם ה-Huxley שלוש שעות לפני תחילת ההופעה, זאת לאחר שאנשים מהקבוצה הבינלאומית שלו טענו שהם מתכננים להגיע ב-16:00 ואני חששתי שמדובר בחבורה שלמה. לא רק שהם הגיעו באיחור של שעה, הם התבררו כשלושה חבר'ה סך הכל שקבעו להיפגש שם בשעה מוקדמת. היה נחמד לראות חלק מהחבורה, אבל הכי כיף היה לפגוש את אנט, גרמניה שעובדת ביח"צ של מוזיקה, ויצא לה לראיין ולצלם לא מעט אמנים גדולים וקטנים במהלך הקריירה שלה. הקשבנו בעיקר לסיפורים שלה, ייצגנו את הארץ בחצי כבוד וסיפרנו לה שיש אמנים שאוהבים אותנו כמו מוריסי ובוי ג'ורג', והיא שיתפה אותנו בצניעות בחוויות שלה, כמו כשהיא פגשה את דן אורבך מה"בלאק קיז" שהתברר שהוא אחד הדושבאגים הגדולים, ואת גריזלי בר שהיה לה כל כך כיף לראיין. למרות הרגליים הקפואות שאיימו לאבד כל תחושה, השיחות עם אנט העבירו את הזמן בכיף וגילינו שגם בגרמניה לא הכי קל להיכנס למסלול הקריירה המועדף עליך.

לאחר שהשומרים ביקשו שניקח כמה צעדים אחורה מהדלת, הם סידרו את הגדרות שיתחמו את התור שעמד להתחיל, סימנו לנו היכן הוא מתחיל ובטור מסודר כשעטר, אילת, אנט ואני בחוד החנית,  עשינו את דרכנו לראש התור. עיכבו אותנו כבר בכניסה בגלל בעיה עם החותמת על הכרטיסים, אבל עטר הקפידה לתפוס לנו מקום טוב בשורה הראשונה, וכל מה שנשאר היה לקוות שאני אשרוד הופעה של מי שאני מגדירה כגיבור-על בעולם הלא-חופשי.

את טילמן חיממה Weyes Blood המדהימה שהפגינה יכולות ווקאליות אחד לאחד כמו באלבומים שלה, שעשעה עם הכריזמה שלה את הקהל וצ'יפרה אותנו עם קאבר לשיר "Vitamin C" של הלהקה הגרמנית "Can". חבל שהיא רק חיממה, אבל אין מה לעשות – גולת הכותרת של הלילה הייתה גולת הכותרת של הלילה.

אם היה לי קשה להבין מי עומדים מולי בהופעה של השועלים, בהופעה של טילמן קיבלתי אותו בהפתעה, ההופעה התחילה ממש מהר אחרי שהכינו את הבמה ולא היה זמן להתכונן. בהופעה חיה טילמן היה הכל – בחלק מהשירים זה הרגיש כאילו הוא יותר נואם את המילים מאשר מגיש אותן על מצע מוזיקלי, הוא היה תיאטרלי מדי פעם, רקד לא מעט, הוכיח שהוא גמיש במיוחד, וכמובן שלא הפסיק להצחיק את הקהל. כשמישהי מהקהל שאלה אותו למה הוא לא מחייך, הוא ענה בחינניות שהשאלה גרמה לו לחייך רגע לפני שהוא חזר לדמות של פאת'ר ג'ון מיסטי הזועף. בסוג של שטיק עליו הוא חוזר מהופעה להופעה, הוא שאל אם יש מישהו בקהל שהגיע להופעה כי אילצו אותו, ובירך את מי שהצביע שכן. הלהקה שליוותה אותו (שכללה שני קלידנים, שני גיטריסטים, בסיסט ומתופף) הוסיפה לגרנדיוזיות, אבל הם היו חלק קטן מהשואו שהיה כולו סביב האב המייסד.  הביטחון העצמי שלו היה ניכר עם כל מבט שהוא העיף כמעט לכל אחד בקהל, לא הייתה לו בושה, הוא היה משוחרר לגמרי, והקול שלו נשמע בדיוק כמו באלבומים, חסר פגמים.

גם אני הייתי חופשיה באותו ערב: רקדתי, שרתי, קפצתי, נתתי לאנרגיות לחדור ולעשות את העבודה שלהן עליי. מה שמנעתי מעצמי היה לצלם יותר מדי תמונות ולכן אין לי ממש מגוון להראות לכם. היה לי יותר חשוב לעקוב אחר ההבעות של טילמן, לשיר יחד איתו את האינטילגנציה שלו ולא לפספס כשהוא זורק את הגיטרה שלו בנונשלנטיות כלפי הרואדי שלו לפני שהוא פוצח בשירה עצבנית של "Nothing Good ever Happens at the goddamn Thirsty Crow". בסה"כ טילמן ביצע 24 שירים בהופעה, עם כל השירים שאי פעם חלמתי לראות בלייב כמו "Sally Hatchet",  המניפסט "Holy Shit" ו-"Ideal Husband" איתו בחר טילמן לסיים את ההופעה עם שואו וקצב מטורף. יצאתי משולהבת עם סטליסט שאילת בנדיבותה שקדה לקחת ולתת לי, ועם אמונה עוד יותר חזקה ששחרור יעשה לכולם רק טוב.

אולי זה אף פעם לא יהיה מספיק, במיוחד כשלא יודעים מתי תהיה הפעם הבאה שיהיה אפשר לראות אמן אהוב בסדר גודל שכזה, ההופעה הייתה ארוכה ובכל זאת הרגישה קצרה, וטילמן הוא עוד יותר מושא להערצה.

רשימת השירים:

1. Pure Comedy
2. True Entertainment Forever
3. Things it would've been helpful to know before the Revolution
4. The Ballad of a Dying Man
5. Nancy from now on
6. Chateau #2
7. Strange Encounter
8. Nothing good ever happens at the goddamn Thirsty Crow
9. Ladies Man
10. When the God of Love Returns…
11. A bigger Paper Bag
12. When you're Smiling and Astride me
13. True Affection
14. Sally Hatchet
15. …Josh TIllman's Appartment
16. Bored in the USA
17. The Memo
18. Writing a Novel
19. Hollywood Forever Cemetery
20. I Love you, Honeybear
    Encore:
21. Real Love Baby
22. Magic Mountain
23. Holy Shit
24. Ideal Husband

ברלין חלק א' – התחייה – על ההופעה של הפליט פוקסז

פספסתי את הפליט פוקסז פעם אחת כי הייתי פחדנית, והסיבוב הזה היה ההזדמנות שלי לכפר על כך. שנים חלמתי לראות את השועלים, תקופות שבהן הוארתי ע"י מילותיו של רובין פקנולד ונמסתי למשמע ההרמוניות הקוליות או אנדרלמוסיית כלים שהם היו אחראים עליה בכמה שירים, זה היה חלום שנועד להתגשם, במיוחד עם אלבום שעשה עליי את הרושם האולטימיטיבי השנה – "Crack-Up".

היה די קל להגיע לשורה הראשונה באולם ה-Columbiahalle. אילת, עטר ואני הגענו לאיזור האולם שעה לפני ההופעה וגילינו רק שתיים שחיכו שם, אנג'לה האיטלקית ושרה הגרמניה. איך שהגיע זוג נוסף של אנשים והתיישב במדרגות ליד הכניסה תפסתי יוזמה ונעמדתי ליד הדלתות. כשארז מ"אנטנות השמיימה", ששמחתי להשתתף איתו בחוויה (עוד נראה את סיגור רוס ביחד!), הצטרף לחבורה כבר היינו שורה שלמה של ישראלים שחיכו מול הדלתות, אבל אז הגיע עמיחי בהפתעה גמורה בלי להודיע מראש והעלה את החוויה ברמה. קצת איבדתי את הראש ברגע שהוא הגיע, ומרוב עברית שדוברה במהלך הציפייה להופעה, כבר לא הצלחתי להבדיל בין האולם הברלינאי לישראל.

מימין: מורגן הנדרסון, סקיי סקיילט(?), רובין פקנולד ומאחוריו מסתתר מאט באוואר הקטן

על החימום לא אכביר במילים מכיוון שמה שניק חכים (Nick Hakim) עשה היה בעיקר להלחיץ אותי עם העוויתות שנוצרו כנראה מאובר-אלכוהול או סטלה מטורפת, וגרם לי להריע לו מפחד שאולי אם הוא לא יקבל מספיק עידוד מהקהל הוא יישאר שם. אבל הוא לא נשאר והשועלים עלו לבמה והתחילו אותה עם השיר הראשון מאלבום השנה שלי "Crack Up". ההתחלה הייתה קצת צורמת לאוזן, שמעו את הגיטרות יותר מאת קולו של רובין, ואותה אנדרלמוסיה שדיברתי עליה טבעה יותר ויותר בתוך בלאגן של סאונד. כשהגיע זמנו של השיר השני בהופעה ובאלבום, "- ,Cassius", הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר זה רק ליהנות מההופעה שכללה בעיקר שירים מהאלבום הראשון והשלישי, חלק מהסיבה למה ההופעה לא הספיקה.

הופעות מוזיקה בשבילי היא חידה שאיני מצליחה לפתור, עוצמה פנימית שמתעוררת דווקא כשלהקה שאני ממש אוהבת עולה על במה וגורמת לי להארה או שתיים שמשאירות אותי הלומת קרב כל הדרך חזרה למיטה. ההופעה הנ"ל לא הייתה יוצאת דופן ותחת מרותם המעודנת והרכה של השועלים, משהו בבטן התרפה ואיפשר לסרעפת לפעול בהלכתה. על האושר המובן מאליו האפיל צורך בסיסי לנשום, ובין שיר לשיר הרגשתי איך החזה מתנפח יותר, כאילו חמצן חלופי ובריא יותר החליף את כל מה שנשמתי עד אז, כשלא היה צריך קשר מיוחד עם הלהקה, רק את המוזיקה שהם הגישו עם כל כך הרבה נשמה. החבר'ה הראו רצינות יתר בכל הנושא של נגינה והתוצאה הייתה מפעימה. רובין היה היחיד שיצר קשר מבויש עם הקהל, התבדח על השרפרף הגבוה שעמד לידו ומעליו נחו כמה כוסות תה ובקבוקי מים מהם הקפיד לשתות בין שיר לשיר, ולא הפסיק לחייך כשהקהל גילה כלפי הלהקה הרבה חיבה עם מחיאות כפיים וצעקות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, יצא שנעמדתי בדיוק מתחת לפקנולד ולא יכולתי כמעט להסית את הראש שלי כדי להסתכל על אחרים, כשדמותו הקופצנית והאנרגטית של מאט באוואר, המתופף של הווקמן שעכשיו עושה את סיבוב ההופעות עם השועלים, בצבצה לי מדי פעם בזווית העין.

מימין: רובין פקנולד ובין רגליו מאט באוואר, כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט

לא הפסקתי להגיד בדממה את המילים של פקנולד במהלך ההופעה, באיזהשהו שלב באמצע ההופעה כאב לי בפה מרוב שהזזתי אותו כל כך. השתדלתי לא לשיר כי ידעתי שזה מפריע לאחרים כשהם שומעים יותר את הקהל מאשר את האמן, אבל לא העזתי להרפות מהמילים בהם הזין אותי פקנולד במהלך השנים מאז שגיליתי את הלהקה אי-אז בחורף 2008. בין החלומות, ההרים הגבוהים והסדקים עליהם שר פקנולד, המלודיות של הלהקה קיבלו אנרגיה מחודשת, כאילו הם קמו לתחייה, אפילו יותר מזה – הועלו מעבר לתחייה ונשארו במקום שבו גובה כבר לא יכול להימדד, והאוויר הצלול ביותר התפזר בשביל שנוכל לשאוף, להסניף ולהתנקות. "אתם מוזמנים לבוא ולשמוע פולק רועש" אמר פקנולד פעם כשנתבקש להזמין צופים להגיע להופעות של הפליט פוקסז, וזה מה שאוזני הקהל קיבלו – פולק שכולו מלא חיים אשר יכולים למלא נשמות של אלפים ואף להחריש כמו בין התנוכים.

לא הספיקה לי הופעה אחת, מה גם שהבנתי מה הולך מולי רק לקראת הסוף, בין "A Shrine/An Argument", לשיר האהוב עלי השנה "Crack Up". מדובר בשני השירים שגם מוזיקלית וגם לירית הם מאוד מורכבים, והחיבור ביניהם הרגיש טבעי, כאילו הם הגיעו מאותו אלבום. המילים של שני השירים הן אילו שהזדהיתי איתן בעוצמה החזקה ביותר, וכנראה ששם הגיעה ההבנה ואיתה, כמובן, הדמעות. ההדרן היווה חצי נחמה, אבל איך שהסתיים "Helplessness Blues" והחבר'ה נפרדו ממנו (אילת טוענת שרובין שלא הסתכל על הקהל כל ההופעה החטיף מבט לכיווני לפני שעזב, וממש בא לי שזה יהיה נכון), נשאר לי טעם ממש מתוק של עוד.

גיבור שלי: רובין פקנולד

יש לי עוד כל כך הרבה להגיד, אבל יש דברים שאולי עדיף לשמור לעצמי 🙂

רשימת השירים:

1. Arroyo Seco/Thumbprint Scar
2. Cassius, –
3. – Naiads, Cassadies
4. Grown Ocean
5. Battery Kinzie
6. Ragged Wood
7. Your Protector
8. The Cascades
9. Mearcstapa
10. On Another Ocean (January/June)
11. Fool's Errand
12. He Doesn't Know Why
13. Blue Ridge Mountains
14. Tiger Mountain Peasant Song
15. Mykonos
16. White Winter Hymnal
17. Third of May
18. The Shrine/An Argument
19. Crack-Up
    Encore:
20. Oliver James
21. Helplessness Blues