קסם מוצלח – על החדש של בלר

פורסם במקור באתר וואלה!

12 שנים זה הרבה זמן, וכשלהקה לוקחת הפסקה בגיל בת-מצווה רק כדי שחבריה יצהירו בסופה על הוצאת אלבום חדש – זה מעלה סימן שאלה מאוד גדול לגבי טיב החומרים שהם יוציאו. בלר לקחו בדיוק כזו הפסקה, כשש שנים מתוכה הם בילו בהופעות חיות, הוציאו סינגלים חטופים מבטיחים יותר ("Under the Westway") ומבטיחים פחות ("Fool's Day") ועשו "כאילו-קאמבקים" שסיפקו כותרות למגזיני מוזיקה. כל אלה לא הכינו את המעריצים של הלהקה להודעה המשמחת והמפתיעה בפברואר השנה – החבר'ה פרסמו שבכוונתם לשחרר אלבום חדש בשם "The Magic Whip", שיצא מחר ב-27 לאפריל לחנויות.

דיימון אלברן, גראהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יהיו אבות לתינוק במשקל נורמלי, חבל הטבור הארוך במיוחד מחובר באדיקות לאי הבריטי ומזרים אנרגיות טובות ממזרח אסיה הרחוקה, שם הקליטו את האלבום. לאחר ארבעה סינגלים שעשו טררם מטשטש בעיקר בקרב מעריצים, סימן השאלה חוזר ומטה ראשו בתהייה – האם בלר, אבירי הנוסטלגיה הבריטית, עברו את מבחן ההפסקה? האם אחרי כל כך הרבה זמן של עבודה בלתי נשכחת, הם התעלו על עצמם? התשובה היא, כיאה לכל השאלות הגדולות, כן ולא.

אם נחזור למרווח 12 השנים, אלו היו שנים לא שקטות משתי חזיתות עיקריות: דיימון אלברן מעולם לא הפסיק לעבוד. הוא קרץ לשטחים מחוץ לגבולות הלהקה עם הגורילז בין אלבומים של להקת האם. אחרי הפירוק, אלברן נחל הצלחות רבות עם הגורילז והגיע למחוזות מוזיקליים אקזוטיים יותר כמו אפריקה, המזרח התיכון ובובי וומאק (ז"ל). את החזית השנייה פתח גראהם קוקסון, שבביישנותו הכללית פצח בקריירת-צד של מוזיקה בריט-אינדית משובחת ומגוונת. הוא המשיך לבעוט עם הגיטרות גם לאחר שעזב/הועזב מהלהקה.

אלברן וקוקסון הפכו לשמות מוכרים באי הבריטי, כנפיו של הראשון התרחבו אף יותר והגיעו למיליוני מעריצים מעבר לים תודות לגורילות שלו והמחוייבות הבלתי פוסקת להתעמק במוזיקה. כסולן ידו היתה תמיד משפיעה יותר בכתיבת המוזיקה, ואחרי הפרק שבילה לבדו גם קל יותר להבחין כמה גדולה היתה התרומה שלו ללהקה מהתחלה. באלבום הזה היא מורגשת יותר מכל, עם כמה טיפות קוקסון מסמיקות והבלחות בסיסטיות של אלכס ג'יימס והמתופף אלכס ראונטרי.

"The Magic Whip" הוא תוצאה של עבודה בהפסקות שהתחילה בקיץ 2013. במהלך חמישה ימים של שהות בלתי צפויה בהונג קונג, אלברן סירב לשבת רגל על רגל והזמין את החבר'ה לנסות להקליט חומרים ביחד. הוא הגיע לאולפן עם כמה חומרים מוכנים שהקליט במכשיר האייפד שלו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, ובזמן הקצוב הם הצליחו להקליט כמחצית מהתכנון. קוקסון הרגיש שלחומר החדש יש פוטנציאל רב לבנות אלבום שלם של הלהקה ופנה לסטיבן סטריט, מי שהפיק ללהקה את רוב האלבומים, והם החלו לעבוד. כשהציגו לאלברן את החומר הגמור הוא התלהב כל-כך, עד שניצל את סיבוב ההופעות של אלבום הסולו המצליח שלו מהשנה שעברה כדי לחזור להונג קונג ולכתוב מילים ברוח המקום. עוד כמה חודשים של עבודת ליטוש הספיקו בשביל לסיים את העבודה.

האלבום ברובו נשמע כמו מה שאלברן היה יכול לכתוב לכל פרויקט שלו, כשרוב השירים מתחילים בשכבת סאונד אלברנית וממשיכים עם נטייה להזכיר שיש עוד שלושה מוסקטרים בשביל אחד ובשביל כולם. האלבום מתחיל עם "Lonesome Street" אשר נמצא אי-שם גבוה במצעד הדמיוני של שירי הפופ הכיפיים ביותר של הלהקה (ואולי בכלל), עם חתיכות שיר שעוברות מבריטפופ טהור וקליל לימים טבולים בתוך הכימיה הפסיכדלית של פעם. כמו "Tender" האהוב מהאלבום "13", השיר עובר במסירות ווקאליות בין אלברן לקוקסון.

החיוך המתוק של זיכרון מבלר של פעם נמוג עם "New World Towers" שנשמע כמו בי-סייד של הגורילז, "I Thought I Was a Spaceman" הזר והמנוכר מתחיל גם כן עם סממנים של גורילות, אבל מתפתח ליצירה יותר שיתופית כשהגיטרה המערבונית של קוקסון מבצבצת יחד עם קולו, והונג קונג גם כן מראה סימנים של חיים דרך צלילי הקסילופון. הבלדה "My Terracotta Heart" היתה יכולה להיכנס בקלות לרשימת השירים מאלבום הסולו של אלברן משנה שעברה, עם מילים שמספרות על אהבה לתחושת אחווה שאבדה (עדות ל'סיפור האהבה' בין אלברן לקוקסון החברים מימי התיכון?), ומלודיה פשוטה ונוגה המזוהה עם השירים מאותו אלבום.

בכל זאת הנשמה של בלר עדיין חיה ובועטת: כשהגיטרות הרועשות של קוקסון נדחסות ב-"Go Out" ועושות רעש מעורר לאוזניים. "I Broadcast" משדר רוח שטות המתחזקת יחד עם "Ong Ong" וה"לה-לה" המוכר של הלהקה מימים בהם הם מרדו בגראנג' האמריקאי. הצלילים הממוחשבים שפיתח דיימון אלברן באייפד הפרטי ב-"Ice Cream Man" עוברים טרנספורמציה מטושטשת בעזרתו אקורדים אקוסטיים של קוקסון ואלכס ג'יימס, שהבס הקליל שלו מורגש ככל שהשיר מתקדם.

אלברן עדיין כותב כמו אדם שכלוא לבדו בעולם תעשייתי, מתגעגע למגע העור האנושי החם. בין הכינורות הדרמטיים ב-"There Are Too Many Of Us", מנסה אלברן ללמד כהרגלו לקחים לגבי החברה שבה העולם כולו חי, באמצעות אותם בתים קטנים חסרי חשיבות. עצי הדובדבן של "Pyongyang", בירת צפון קוריאה, מטפטפים צבעים על ראשו של אלברן שבמשיכת קולו מצייר עוד מהמלודיות המתוקות שלו. הכינורות חוזרים ב-"Mirrorball" הסוגר את האלבום ומתפקד בתור השיא הבלדי, ה-"This Is A Low" של האלבום החדש, עם נגיעות גיטרה שמעבירות תמונות של כריס אייזק והלנה כריסטנסן משחקים בנבזיות על חוף אמריקאי בקליפ של "Wicked Game".

בלר תמיד ניסו לגוון, שטו על זרמי נהר התמזה, פלשו למחוזות רוקיסטיים גסים יותר, ספגו אלקטרוניקה חשוכה והכניסו בסופו של דבר גם כמה מטעמים אתניים (תודות לאלברן וסקרנותו הבלתי נגמרת בענייני מוזיקת עולם). אם "Think Tank" מ-2003 היה ניסיון של אלברן לחבר בין הפופ של הלהקה למרוקו, כאן נעשתה אותה עבודה רק עם מקום אחר. אלא שההשפעות ההונג-קונגיות המינוריות על השירים ב-"The Magic Whip" מעידות על דלילות ברצון לחדש. בלר לא חזרו הפעם בשביל לגוון, אלא כדי לבדוק מה הם יכולים ליצור ביחד אחרי שלל טיפולים פסיכולוגיים שעברו במשותף, והובילו לסולחה רצינית על הבמה ובאולפן.

התוצאה של מערכת היחסים הסבוכה הסתכמה כאמור במשקל נורמלי, לא מתעלה על וגם לא נופלת מהאיכות של פעם. "The Magic Whip" הוא אלבום פופ כיפי ומלודי במינונים נכונים המזכירים טיפה מן העבר, אך לא מנסים להתחבב על הקהל כבר מהאזנה ראשונה. סביר להניח שהשירים יוכלו להחזיק את הקהל על הרגליים בהופעות, אפילו יגרמו להם להזיל דמעה או שתיים, אבל בעידן שבו תשומת הלב יכולה לעבור בקלות מאלבום אחד לאחר, קשה לחשוב שאחד מהשירים יעבור את מבחן הנצח בתוך אוזניים של אנשים שלא העריכו את הלהקה, או את אלברן, עד עכשיו.

עד לפוסט הבא,

חן

לקבל קסם ולאהוב לנצח – על ההופעה של בלר בפסטיבל פרימוורה 2013

אז הנה הקדמה למי שלא יודע ממה אני עשויה – מצעדים. ואם במצעדים עסקינן אז יש לי חמישייה של אמנים שאותם אני הכי אוהבת ובגלל זה אני הכי רוצה לראות אותם בהופעה חיה: בוב דילן מכווץ יחד עם הביטלס, טראוויס, בלר, אינטרפול וסיגור רוס. ארבעה מתוך החמישייה השישייתית כבר הגשמתי.

אז ביום שבלר הודיעו על סיבוב הופעות בינלאומי, החלטתי שזה הזמן לתפוס את ההזדמנות ולא לראות בטעות את אואזיס (שההופעה שלהם ב2009 הייתה כיפית כן?). חשבתי שנשבעתי לעצמי שלא אחזור לעוד אירוע שכזה אחרי חוויית רדינג, אבל השלמתי עם העובדה שאת הלהקה אראה רק במסגרת פסטיבל. ענייני כסף שיגעו לי את הצורה, אך לא נתתי לזה לעצור אותי – כי את בלר שפספסתי כבר ארבע שנים הגיע הזמן לראות בהופעה חיה. את הציפייה עיטרתי עם מצעד שירים אהובים (שאפרסם ברשומה נפרדת פה), כשכל שיר טמן בתוכו זיכרונות מתוקים מהעבר וחוסר סבלנות כלפי העתיד לבוא. הם היו גולת הכותרת שלי לפסטיבל פרימוורה השנה, וככה הם נשארו גם אחר כך. יצא לי ארוך, ועדיין אני מרגישה שכמה פרטים התפספסו, כנראה שאצטרך ספר שלם בשביל זה.

אז בואו נתחיל עם קצת אפקטים אודיטוריים (נא ללחוץ פליי לפסקה הבאה):

ביום החזרה מברצלונה, לאחר טיסה קצרה אך מעיקה בה גיליתי את הצדדים הגמישים בי, וספרתי שש תנוחות שונות לשינה לא נוחה על גבי כיסא, הגעתי לבית הוריי. לקח לי זמן להתאקלם, מלמלתי לאימא שלי (שכבר הייתה ערנית לקראתי בשעה שבע בבוקר) על קורותיי בברצלונה בימים האחרונים. התחלתי איפהשהו בעיר, הגעתי לפסטיבל, וחזרתי חלילה. פתאום נזכרתי שהורדתי תמונות של ההופעה של בלר לפלאפון והראיתי לה בלי שהיא תבין בכלל על מה מדובר. "אה, ראית אותם?" היא שאלה אותי. עניתי לה שכן, והבנתי שנחתתי בארץ. הגיע הזמן לישון. קול ניסוי הצופרים לא הצליח להעיר אותי משינה מחוקה מחלומות חוץ מאחד. התת-מודע לא שידר לי תמונות אלא צליל אחד ומיוחד של קהל מתלהב וגועש, אשר התחיל חלש והתחזק כל שנייה שהייתי קרובה להתעורר וכשפקחתי את עיניי התקרה המשיכה להדהד לי את ההמולה והרעש. רק כשקמתי והסתכלתי מבעד לחלון אל עבר הרחוב השקט, הקולות השתתקו והשגרה חזרה לשעה, עד שהבטתי בידיי והבחנתי בצמידים של פסטיבל פרימוורה, ומאז הדמעות לא עוזבות אותי. רציתי להתחיל את הסיקור שלי עם רשמים כלליים אך החוויה הזו של בלר בהופעה הייתה כל כך חזקה, שאותה אני בוחרת לכתוב קודם כל על הנייר הוירטואלי שלכם.

יום שישי ה24.05.2013 היה יום של חששות ולחצים, הרגשתי עצמי מכווצת בעודי מהלכת יחד עם חברתי הטובה האהובה (בלשון המעטה) איילת ברחובות ברצלונה בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש כולו לאחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. אם שכחתם איך קוראים להם, אז בלר. אחרי יום ולילה מפרכים של פסטיבל, החלטנו ביום שישי להגיע מוקדם למתחם, לא לפני שנשתה את כוס הסטארבקס השגרתית שלנו. עשינו עצמנו מטיילות ומתיירות, כשבפנים כל מה שחשבתי עליו הוא ההופעה. הגענו למתחם ולפנינו התיישבו טור מצפים כמונו, מכל מיני ארצות, לבושים בדגלי אנגליה בתור גלימות, צעיפים או סתם בתור טלאים על הז'קט. הפסימיות פרחה לי בלב באותו היום, במיוחד עם כל המכשולים בדרך, כל סרט אדום שחסם את הדרך כיווץ אותי עוד יותר אל הקרקע. כשהגיע הזמן לרוץ, הכובד עצר ממני להתקדם. ובכל זאת מפעם לפעם צעקתי "אמא'לה" בדרך דוברת הספרדית אל עבר במת "הייניקן" שם בלר היו מיועדים להופיע באחד וחצי בבוקר שלמחרת. בארבע נפתחו שערי המתחם, בארבע וחצי נפתחה הדרך לבמה, ורק בעשרה לשש, לאחר מרד מעריצים צעירים אשר קרעו את הסרטים – פתחתי בריצה יחד עם המורדים לכיוון הבמה. אולי זה הספר הכבד שסחבתי איתי למקרים של שעמום, ואולי זו הייתה אותה פסימיות, אך צעדיי הכבדים לא אפשרו לי להתקדם הרבה. זו הייתה איילת שפתחה בריצה המרשימה שראיתי בחיי ותפסה לנו מקום בשורה הראשונה, צד ימין, איפה שעתיד יהיה לעמוד אלכס ג'יימס, בסיסט הלהקה, במלוא הדר שלא ידעתי עוד את ערכו.

קורט וייל ריגש, ג'אנגו ג'אנגו חיממו אותנו בתוך הכפור של ברצלונה, ג'יזס ומרי צ'יין גם היו שם, והאסימון נח לו אי שם באיזורים העליוניים של התודעה שלי. האירוע התקרב, וניסיתי להסביר לעצמי מה עומד לקרות עם מחשבות על גורילה מצויירת, פילים ורודים ו-13 שירי נשמה, אך זה לא נקלט. האנשים מסביבנו השתנו מדי פעם, אך השורה הראשונה נשארה איתנה ומגובשת. אפילו פגשתי חברת פייסבוק איתה חלקתי את האהבה הזו במשך חמש שנים. כולם באו במטרה אחת – לראות, ליהנות ולאצור את הרגע הזה עד כמה שיותר עמוק בלב. פיתחנו חברות רגעית עם הזוג לידינו שבתמורה לאמינמים שלנו, כיבדו אותנו בדובוני גומי. לאחר שג'יזס ומרי צ'יין ירדו, נותרה רק שעה וחצי לחלום הגדול לעלות על הבמה ולהעיף אותי. אם בהופעות קודמות היה מקום לשבת ולהישען קצת לפני כל השיגעון, הפעם הלחץ האדיר לא איפשר לנו אפילו להתכופף לתיקים שלנו. זהו, היה אפשר לנשום, ולספור את הזמן בלי להסתכל על השעון.

באחד ורבע עלתה להקה בשם "The Wedding Present" עם שירים מקוריים שלה שניחנו בקסם הראשוני של בלר, ואפשרו לגוף לנוע קצת מצד לצד ולהרגיע את העצבים שאיימו להשתלט. באחד וחצי בדיוק הזמן עצר מלכת. היקום הפך מקביל, והקהל היה לקולקטיב מגובש של חיות שצועקות לדיימון, גראהם, אלכס ודייב לעלות לבמה כש"Theme From Retro" התנגן ברקע. וזה קרה – הארבעה שלא הפסקתי לשבח, להלל, לפאר ולקלס עלו – אלכס מולי השתחווה, לקח שאכטה צפויה מהסיגריה וכמו בובת שעווה חלקה ויפה התייצב עם גיטרת הבס שלו. באותו עולם מקביל של "Girls and Boys", "Popscene", ו-"There's No Other Way" איבדתי את דעתי, שכחתי מה ומי מאחוריי, כל מה שזכרתי הם הרגליים הקופצות והמילים שצרחתי בקולי קולות. דיימון אלברן, הגיבור המוזיקלי שחי אצלי במילים ופוסטים, הופיע מולי – ניסיתי להזכיר לעצמי את זה מדי פעם. אבל מרוב אדרנלין כל מה שיכולתי לעשות זה ליהנות מהמחזה שכלל השפרצות מים מצד אלברן וגלגולים לאחורה תוך כדי קריעות וקריאות גיטרה מהצד של קוקסון, ואני באתי ממקום שאינו אני – עד שהגיע "Trimm Trabb".

דיימון אלברן נולד לבמה, למוזיקה ובשיר הזה הוא נולד להוציא ממני שדים שהציקו לי. כמו ציפור חופשייה, הוא פיזז לו על הבמה מצד לצד לפי הקצב, לפעמים רק עם התופים, לפעמים זה היה הוא בקולו שעשה את הקצב ואני הייתי מהופנטת. ככל שהשיר התחזק, ידעתי שטקס הוצאת הדיבוק עומד להגיע, שינסתי מותניים, וכשדיימון כבר היה ב"I sleep alone" השלישי לא ויתרתי לעצמי – כשהגיעה הצעקה, צעקתי יחד איתו. הרמתי את גופי קצת מעל הגדר, התכופפתי ונתתי את כל כולי – זעקתי חזק לכמה שניות, השוק יצא החוצה ומה שנותרה בפנים היא רק הנשמה. ומה קורה כשהנשמה נותרת לבדה ומגיע שיר כמו "Caramel"? הלב נהיה כבד, ולמרות כוח המשיכה הוא מנסה להגיע למעלה, הגרון מחזיק אותו במקום ובדרך עקיפה הלב מרגיש דרך הדמעות. ככה ראיתי את כל שאר ההופעה – דיימון וגראהם שחו להם בתוך דמעות שלא הפסיקו לצאת וקיבלו ממני את החיוכים הכי רחבים שלי. איילת הייתה צריכה להתמודד עם היד המוחצת שלי שסירבה להתנתק מהחוויה.

השיר התחיל עם הגיטרה של קוקסון, כמה תווים שחזרו על עצמם בלופ, איילת ניסתה להעיר את תשומת ליבי למתרחש ואז ירד לי האסימון לגמרי. זה גראהם קוקסון מולי, והנה שם, במרכז הבמה, על קלידים קטנים, מר דיימון אלברן. השבתי לאיילת עם מחיצת יד, שחס וחלילה לא אאבד אחיזתי במציאות שמתרחשת מולי. "חייב למצוא קסם" אלברן שר, כשניצוצות של כישוף אפפו את הבמה באותו רגע. ידעתי שלמרות כל ההפסקות שלי עם בלר, מעכשיו האהבה היא לנצח. כשהגיע הזמן ל"Coffee and TV", קידם קוקסון את פני הקהל עם "היי" חטוף ומתוק, דיימון לא הפסיק לעשות פרצופים לחבריו ולפלרטט קצת עם הזמר הממושקף. "Tender" היה שם בשביל שהקהל יוכל לשחזר את אותו רגע שריגש את דיימון בגלסטונברי ב-2009 והביא אותו להישבר עד כדי התייפחות. ב"Country House" אלברן ירד לקהל, שר לכל הצדדים וחילק חיוכים. המעריצות דאגו שהחריץ שלו יבצבץ מאזור המכנסיים וזכינו ליהנות מיותר אלברן ממה שחשבנו. "Parklife" היה מצחיק, עם דיימון שמרוב חוסר נשימה לא היה יכול לסיים את הבית הראשון ופשוט נשכב על הרצפה, טען עצמו וקם עוד פעם כדי לרוץ מקצה אחד של הבמה לשני. החוויה הזו של לדקלם עם עוד אנשים את המונולוגים של השיר הייתה מדהימה. "End of a Century" הרגיע את העניינים מספיק בשביל ש"This is a Low" יקפיץ את המופע לשיא רגשי חדש. דיימון נעמד, שיחק את המילים, וכשהגיע הזמן לפזמון הוציא הכל ישר מהלב החוצה, הרגשתי את את זה. אוח… הדמעות לא מפסיקות גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה.

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

זהו, הלהקה ירדה פעם ראשונה מהבמה והייתה אולי איזה שנייה לנשום לפני שכל הקהל שר ללהקה את "Oh my baby" של "Tender" כדי שיחזרו מהר. ולמה שלא ישובו עם כל האהבה שהציתה את כל המתחם? דיימון תפס את מקומו בשנית על הקלידים, הפעם לצידי דייב ראונטרי המתופף והבנתי סוף סוף את התפאורה. מתחת לתמונה של הWestway הלהקה ניגנה את (כמה מתאים) "Under the Westway", עם הלחן האלברני הטיפוסי, עם תופים שהשמיעו קולם עד למרחקים. ב-"For Tomorrow" נראה לי שדיימון הבחין בי ובממטרה שלא הצלחתי לסגור מהעיניים וחייך אליי, מי יודע, אולי זה נכון. השיר התנגן בביצוע איטי יותר מהגירסה הרגילה, מה שאיפשר לדיימון לבצע אותו ברגוע יותר ולהפגין את היכולת הקולית שעם השנים רק משתבחת אצלו. הכינורות שהתחילו את "The Universal" עשו ממני נוזל, כך שב"Song 2" שסגר את ההופעה השתוללתי עם הקהל, וה-"וו-הו!" שלי היה יבבני במיוחד. ידעתי שזה יהיה השיר האחרון ונתתי את כולי לחוויה. כשהגיע הזמן שלהם להיפרד, ולנופף לשלום (ובמקרה של קוקסון "ביי" חטוף ושימת משקפיים), הייתי בהיי מוחלט. הממטרה עדיין השפריצה מדי פעם, ולא הפסקתי למלמל לאיילת כמה אני מאושרת. החלום הגדול התגשם והוא היה הכי מתוק שאפשר. העיניים נהיו כבדות, המוח על מצב ניוטרל והלב חזר לאט למקומו הרגיל. ההופעה עברה לי כל כך מהר, אך לא הצטערתי על אף שנייה שעברה – לקחתי הכל פנימה, וגם כשאני מוציאה עכשיו הכל, אני משתדלת לא לשחרר יותר מדי- להשאיר לעצמי עוד מהשמחה הטהורה הזו לה גרמו ארבעת המופלאים.

איילת ואני ריחפנו כל הדרך אל במת הפרימוורה, שם חיכו לנו דה נייף עם הופעה מהפנטת שהייתה יכולה להיות כל כך טובה אם רק היו לנו רגליים כדי לעמוד עליהן. באמצע ההופעה המשכנו לרחף לכיוון אזור דוכני האוכל אחרי יום שלם שכלל דיאטה מצומצמת של אמינמז כחולים וכמה דובוני גומי. באחד הדוכנים הציעו מנה בשם "בלר" – המבורגר טבעוני עשוי מחומוס – והחלטנו שזה זמן טוב לטעום איך זה כשאוכלים את המוזיקה שלהם. היה… טעים. הדרך חזרה מהפסטיבל באותו יום הייתה כרוכה בהרבה סבלנות, תורים ארוכים ועבים של אנשים הציפו את תחנת המטרו אבל לא הרגשתי אף טיפה של עצבים. הייתי, וכנראה שגם עכשיו אני עדיין מרחפת לי בעולם המקביל שיצרו לי בלר באותו לילה- מקום של אושר, אנרגיות וחלומות גדולים שמתגשמים.
לא יכולתי לבקש לי מקום יותר מושלם בשביל החוויה הזו- הקהל, גם כשהוא דחף, היה מדהים. כולנו היינו שם ביחד, בלי הרבה מהומות, צרחנו את המילים, נופפנו לחברי הלהקה ורקדנו. האווירה הייתה האולטימטיבית, השורה הייתה ראשונה, והייתה לי איילת שחלמה יחד איתי כל הזמן הזה ובהופעה תמכה בי. וגם הספיקה לצלם את התמונה הבאה:

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

במשך חמש שנים פינטזתי, קינאתי, אהבתי ופיזזתי בלר. במשך חמש שנים לא הפסקתי לרצות עוד. לכל אחד יש את הגיבורים שלו, ולי יש שניים – דיימון אלברן וגראהם קוקסון. הם לא צריכים חלוקים מיוחדים בשביל להראות עד כמה נסיוניים הם, אולי ז'קטים אופנתיים. הם לא צריכים את ההמון בשביל להמשיך לאהוב את מה שהם עושים, ובכל זאת הם מושכים אליהם כל כך הרבה אהבה. הם עשו את מה שהם רצו, ועל הבמה בפרימוורה לא היו להם מעצורים. לי בקהל של פרימוורה לא היו הכלים לעכל את מה שהלך שם, זה כנראה ייקח זמן. אנשים אומרים לי שרואים שלא נחתתי עדיין, ואני מסרבת להרפות, למה לי אם זה עושה לי כל כך טוב?

בנימה זו את הפוסט אסיים עם ציטוט מאחד הספרים האהובים עליי ביותר, "מר ורטיגו", של פול אוסטר. לא ניחנתי ביכולות ספרותיות דגולות כאלה, וזה נראה לי מתאר בערך את מה שאני מרגישה כל פעם שיש לי בלר ברקע. אני מבטיחה לתת סיקור כללי של הפסטיבל, כי ראיתי עוד להקות ששווה לציין, אבל אם להתחיל – אז קודם כל עם בלר.

"לא נשארו לי דמעות עוד – רק נשיפות יבשות, שנוקות, מאסף של שיהוקים ונשימות צרובות, חסרות אוויר. לבסוף שקטתי, שכבתי כמעט בלי נוע, ואט-אט התפשטה בי תחושה של שלווה, קרנה מבין שריריי וניגרה אל קצות האצבעות של ידיי ורגליי. לא נותרו עוד לא מחשבות בראשי ולא רגשות בלבי. הייתי נטול משקל בכל גופי, צף על גל רוגע של לא-כלום, מנותק ואדיש לחלוטין לעולם הסובב אותי. ואז עשיתי את זה בפעם הראשונה – בלי אזהרה, בלי ידיעה קלה שבקלות שזה עומד לקרות. לאט חשתי שגופי מתרומם מהרצפה. התנועה הייתה כל כך רכה ומעודנת, שרק אחרי שפקחתי את עיניי הבנתי שידיי ורגליי לא נוגעות אלא באוויר"

עד הפוסט הבא,
רק אושר,
חן

פיק ברכיים ו\או: איך גראהם קוקסון עשה את זה עוד פעם

הייתי כותבת על השינז החדש, אבל בדיוק הגיע האלבום של גראהם קוקסון…

גראהם קוקסון הוציא לפני 3 שנים אלבום אקוסטי ושלו בשם "The Spinning Top". הוא הבטיח שיש לו עוד הרבה להציע בז'אנר ורמז על תקליט שייצא מאוחר יותר ויכלול כמה קטעים נוספים שהוקלטו במיוחד בשביל אותו אלבום ולא צלחו את שלב העריכה. שלוש שנים ואיחוד שני של בלר בדרך, וקוקסון לא עמד במילה שלו, כיאה לכל חבר שאינו פוליטיקאי בחבורה המטושטשת. כשישב בתוכנית של גונזו, המאזינים ואלקסה צ'אנג התענגו על צלילים אקוסטים של שיר חדש בשם "Ooh, Yeh Yeh", אך כמה זמן הבחור הפתיע בהופעה דיסטורשנית עם שיר אחר בשם "City Hall". מפה, אין דציבל שיגדיר את הגבול שחרק הבן אדם עם הגיטרה שלו. לפני תשעה ימים יצא האלבום החדש של קוקסון בשם "A + E" וכל קשר בינו לבין מה שעשה לפני כן הוא מקרי בהחלט.

קוקסון חזר לימי האינדי-דיסקו הצעירים בבריטניה, ימים של סיגריות, אלכוהול ומלא ריקודים פוצעי ברכיים. את הדיכאון שם במושב האחורי, האהבה עדיין נוסעת אצלו במהירות גבוהה, ומביאה אותו אל המועדון הקרוב. בתוך אותו מרתף קטן של הקלטות דחס קוקסון גיטרות, באסים וכמה צלילים אייטיזיים בלי ממש קשר לתקופה. הרחק מעולם הבריטפופ העליז וימי הסולו העגמומיים, הביא קוקסון מעצמו צד אחר – עדיין אותו בריטי חסר התחנחנות, עדיין אותם משקפיים ופריזורה מלוכלכת, אבל הסתכלות יותר צלולה על החיים, האולפן והבוגי. רחבת הריקודים לא חייבת להיות כולה פרחים של ריהאנה, יש מקום גם לרעש העורבים הדיסטורשנים ואלפי הגיטרות שרק אחד בשם קוקסון מנצח עליהן.

האלבום מתחיל באופן קליל עם השירים "Advice", "City Hall" ו- "What'll It Take" שזכה לאחד הקליפים המיוחדים בתקופה האחרונה. "The Truth" מרמז על השתלשלות אפלה של עניינים, הקצב נהיה יותר מתון, וחושך מתחיל לכסות את המוזיקה. ב"Knife in the Cast" חוזר קוקסון לאותן מילים מבולבלות שתמיד ידע לכתוב, והשיר מותיר אוויר לנשימה בין פיזוז אחד לאחר. השיר האחרון, הפלא ופלא, הוא "Ooh, Yeh Yeh" מהתוכנית של גונזו שעבר מהפך מיום נאה באביב למפלצת תוצרת פרנקנשטיין. עשרה שירים סך הכל, וכל כולם מושקעים לכדי עוד יצירה מגוונת של הגיטריסט הממושקף.

לא תעזור כל הצטנעות באשר היא שתצא מפיו של קוקסון, הבחור הזה יודע מה הוא עושה – והוא עושה את זה בלי לדעת שהוא עושה את זה, תת-הכרה שנפתחת כמו מניפה ומניבה פירות חמוצים-מתוקים. זה כבר לא מפתיע שהוא יודע להפתיע וזה גם מה שאני אוהבת לקרוא לו: רוקנרול.

ציון בסולם יאא"י: 9.1