תם אך לא נחתם – עוד אוצרות מהשנה שחלפה

בלי הקדמה מיותרת, ובלי לעייף את העיניים, עוד כמה אוצרות מהשנה שחלפה:

Poor Moon – Poor Moon

הפליט פוקסז חוזרים לבלוג הזה, כי אין מנוס. הלהקה הפכה מחבורה של שועלים אנונימיים לסופר-גרופ של סוסים אצילים שיש להם יותר מה להציע חוץ מסרנדה לשעת לילה מאוחרת. הפעם אלה כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט שהביאו את הווקאליזם השועלי לעטר גיטרות עם פריטות תמימות, כאלה שהיו מלווים יערות ידידותיים בסרטים מצויירים של דיסני. במבי ודמבו ידעו ימים קשים מאוד, אבל גם הם למדו שהמתיקות לעולם חיה. המוזיקה היא זו שמנשימה אותה. עם דילוגים של קסילופון מדי פעם, ופסנתר מקפצץ, גם מילים על מוות קיבלו את התמימות שיכולה למלא אותם. מה גם שהספונג'ה מעולם לא הייתה כיפית יותר מאשר איתם ברקע. ועכשיו כל מה שיש לי בראש היא הסצינה בה שלגיה והחיות מנקות את ביתם המלוכלך של הגמדים. איפה הן באמת החיות ההן?

Trampled by Turtles – Stars and Satellites

אמריקנה לא צריכה מכונת הנשמה, היא לא גוססת כאשר גדולים כמו ניל יאנג וברוס ספרינגסטין מעיפים אותה לגבהים שהיא לא ידעה. אבל אמריקנה יכולה להיות גם צנועה, מספיק בנג'ו וכמה סיפורים כדי להדליק מדורה ולהתחמם ליד אש של אמריקה שקטה ומופשטת מכל תכונה מצועצעת וגרנדיוזית. את הלהקה הכרתי בטיסה חזרה מטולוז, כשחברת התעופה הציעה גם שירותי מוזיקה, ופנינה הפנתה אותי אליהם. יכול להיות שזה היה גם בהשפעה של הסרט "ממלכת הירח" המקסים שראיתי לפני ההאזנה הראשונה, אבל ההיפנוט נותר גם על היבשה. ממליצה בחום לימי שבת בצהריים, עדיף בחוץ במרפסת\דשא\חלון. וזה בגלל שהשנה התאהבתי בוולט וויטמן

Angus Stone – Broken Lights

האוסטרלי הכי לא אוסטרלי ביבשת. משוחרר משלשלאות של שורשים, בחר אנגוס סטון להרפות מסממנים שיזהו אותו עם המקום ממנו הגיע ועטף עצמו בשמיכת פולק חמימה. ללא אחותו, הוא פרש לחיים של מוזיקה כפרית עם כינורות, גיטרות והרבה צבע בלחיים. חום ואהבה, אהבה וחום, עם קורט של תום. הקולות הפרועים בראש שלו, הכבישים המהירים פרוסים לפניו, והאלבום הוא ההגה שלא מפסיק להוביל את הבטן למקום מקרקר ומלא. נהייתי מאוד פולקית לאחרונה, וקשה להרפות מזה עם אלבומים כאלה שנקרים בדרכי. "במקום אחר, בזמן אחר, בפרצוף אחר, בחיים אחרים, בלב אחר, בעולם אחר, בבחור(ה) שונה, הרגשנו טוב, והיינו מאוהבים", ומוזיקה מרפאת כשאפשר להסתכל אחורה על דברים כאלה ולחייך.

Get Well Soon – The Scarlet Beast O'Seven Heads

כמה השתגעתי על האלבום הזה, מהרוח המתפרצת של ה"פרולוג" ועד "Disney", הרגשתי שאירופה חזרה להיות ממלכה מאוחדת של אגדות וסיפורים גותיים על פרנקנשטיינים וערפדים. הייתי בטוחה שאני אגיע לסופו של האלבום ואחתום עליו "אלבום השנה". התזמור פרי מוחו של הסולן קונסטנטין גרופר העיף אותי אל תוך ספרים שקראתי בזמן ההקשבה, הייתי בטוחה שמצאתי לי חבר קרוב להחריד ורועש להפליא. אבל איבדתי אותו איפהשהו בדרך ושכחתי ממנו, כל מה שנשאר זה רק השיר למטה שעדיין מלווה אותי כשאני יוצאת מהבית, ואני צריכה אנרגיות כשאני מחכה לאוטובוס בשעה שבע בבוקר. הפתיחה הגרנדיוזית יכולה להרים כל נפש, אבל ההמשך של האלבום הזה איבד את הטעם. אני בכל זאת ממליצה לנסות, כי אין כמו הרוחות שמתפרצות בתחילת האלבום.

Woodpigeon – For Paolo

דברים טובים מגיעים גם בחבילות קטנות, ואחת מתוך השתיים שהגיעו לאוזניי היא האיפי של הלהקה הקנדית וודפיג'ן. החבורה מקלגרי מבוססת על הכתיבה של אחד בשם מארק אנדרו המילטון, הכלים מגוונים, והאווירה עגמומית כמו שרובנו אוהבים בימים אפורים בחוץ ובפנים. קולו המתוק של המילטון הם כוח מגנטי לא קטן, ועם קול רקע נשי, אין שלילי שלא יימשך לחיובי המוזיקלי הזה. חבל שמדובר פה באסופת שירים כל כך דלה, אבל היא מגבירה את החשק לראות מה צפוי לנו בהמשך מהבחור. איזה מזל שיש דיסקוגרפיה שלמה מהעבר להשלים עד אז.

Daniel Rossen – Silent Hour/Golden Mile

להקת האם כיכבה בעשירייה שלי לשנה, ולא יכולתי לעבור על השנה הזו בשקט בלי לציין את האיפי שעשה לי את השנה יפה יותר. לא חשבתי שדניאל רוזן יכול בלי שלושת הדובים האחרים, שזהבה הייתה כמוסה בתוך בחור שקט כל כך ונחבא אל הכלים. אחד מהקולות המיוחדים בעולם האינדי האמריקאי הוציא שירים שכתב בעצמו, ומזכירים את גריזלי בר, ואין שום רע בכך. "Silent Song" הוא השיר הכי טוב שהביטלס היו מקליטים אם הם היו כולם חיים בתקופות האלה. ההתחלה הלנונית, המלודיה המקרטנית והגיטרה שהיא כל כך ג'ורג' האריסון הראתה לי איך בתוך אדם אחד יכולים לדור להם מוחות מן העבר ולהשתלב כל כך יפה. וכך זה בכל שיר. הלחנים נוגעים בקלאסי, התופים משנים קצבם, והקול של רוזן מזמר עוד קצת מילים מופשטות שאף פעם לא מספיקות ממיתרי קול כאלה.

אחרונים ותמיד הכי חביבים:

Bob Dylan – Tampest

שאני אקדיש את השנה הזו לבוב דילן דרך פסקה יחידה זה חתיכת עוול, אבל אני לא יכולה לכתוב על הבן אדם הזה. אנשים קוראים את התנ"ך בשביל למצוא דרך, הולכים בדרכי בודהא לחפש הארה בעצמם, ואני את כל זה מחפשת ומוצאת במילותיו של בוב דילן אחד. אידיוט בנשמתו, הרבה יעידו שהוא פלגיאט לא קטן, היכה נשים, בגד, אכל, גידל עגיל באוזן אחת,ועשה עוד דברים שהיו כבר מזמן אמורים לגרום לי לעמוד על עקרונותיי ולא להקשיב לו. אך למדתי שגיבורים לא נועדו להיות מושלמים וגם לא יצליחו להיות כאלה אם ינסו. אז אם הוא גונב, הוא עושה את זה מהמקומות הנכונים, ואם הוא לא יודע לשיר זה בגלל שאף אחד לא שר דילן כמו דילן, זו פריבילגיה שהאמן יצר לעצמו. חוכמה כמו שלו ניכרת גם כשהוא הולך ברחוב עם פרצוף פוקר, גם כשהוא מצוטט שירי "טוויסט אנד שאוט", וגם כשהמנגינה מאחוריו חוזרת על עצמה יותר מדי. הוא אומר משהו גם בלי להגיד אותו, והעולם הספרותי אותו הוא נושא בשיריו הוא כל כך עשיר שלכתוב על אלבום שלם שלו מצריך סקירה ספרותית שאני מקווה ביום מן הימים להשלים. האלבום שלו השנה יותר טוב מקודמו ("Together Through Life"), המבנה שלו קבוע – שיר חכם, שיר עצוב, וחוזר חלילה – והמילים שלו עולם ומלואו, כמו דילן אמיתי. הסיבה היחידה ש"Tampest" לא נכנס לעשירייה היא בגלל שזה נראה לי מגוחך להכניס את פרומותאוס לתוך רשימה של בני תמותה שיוצרים בעזרת האש שהוא הביא מהשמיים. זהו השיר הפותח, והקליפ אבסורדי להפליא.

Beck

הזיקית שניסתה לחמוק מאור זרקורי האינדי, הצליחה במשימה אצל רשימות של רבים, אבל לא מהאוזניים שלי, להן יש זיכרון כמו של פיל. בק לא הוציא שום דבר מסודר השנה, כמו רדיוהד, הוא הציב עוד מכשול בפני חברות התקליטים המסודרות והמעונבות. איך הוא עשה את זה? הוא הוציא סינגל קאנטרי בשם "I Just Started Hating Some People Today", עם עוד איזה ג'ק ווייט אחד. הוא כתב 20 שירים חדשים והוציא אותם לאור על גבי נייר, את נושא הנגינה הוא השאיר למעריצים, בניסיון לראות כיצד המוזיקה שלו תישמע על ידי אנשים אחרים. עוד שלושה סינגלים שהוציא, אלקטרונים ומקפיצים, תרם למשחק פלייסטיישן 3. זיקית אמרתי, וזיקית אני מתעקשת. בק לא כיכב השנה, ובכל זאת הרגשתי אותו בכל מקום, במיוחד בגלל השיר למטה שמוכיח ש"Sea Change" הוא לא דבר מה חולף.

Damon Albarn

לסיום: שנה שעברה הצהרתי שלא קוראים לי חן אם לא אכלול בסיכום שנה את דיימון אלברן, ואני מתעקשת לשמור על שמי אז מלך המלודיה חוזר, עם הקול שלא מפסיק לרגש אותי. לא השתגעתי על מה שהוא הוציא השנה, הנה לכם וידוי אמיתי, ובכל זאת היו שלושה שירים אלברניים טיפוסיים שאני לא חושבת שהשנה יכלה בלעדיהם. הראשון הוא פרוייקט עם פלי, נגן הבס החריף, אלבום אפריקאי כמו שאלברן אוהב תחת השם התמוה "Rocketjuice and the Moon". השני מהאופרה שהוא כתב, "Dr. Dee" והשלישי הוא אחד משירי השנה ואני מקווה שזו תהיה גם הלהקה של הקיץ שלי. מאוד. יותר מדי.

עריכה של הרגע האחרון: הוספתי עוד שיר, אלברן (בתור גורילאז) בשיתוף עם ג'יימס מרפי ואנדרה 3000. טוב לסיים שנה עם שיר של כיף. אאחל שנה אזרחית טובה לכולם!

זמרת אחת למשול בכולן ולהשלות – על לנה דל ריי

פנטזיה לא עושה לי את זה. באמת, יש סיפורים שתופסים אותי והם בדרך כלל אלה עם הרמיזות הפילוסופיות או הקלאסיקות מהסילבוסים של השלוש שנים האחרונות. יצורים בעלי אוזניים מחודדות או חצאי ג'מוסים ממש לא מושכים אותי. הכי קרוב הגעתי לסופרמן וספיידרמן, באטמן של כריסטופר נולאן כבר היה יותר מפנטזיה על-גיבורית. אבל יש יוצא דופן יותר מיוחד והוא "שר הטבעות", פרי מוחו רחב האופקים של ג'.ר.ר טולקין, שהמציא את התיכון היפה ביותר שהמציאות בחיים לא תוכל להפיק. הארץ התיכונה ותושביה, בעיקר ההוביטים, אפשרו לי להיפתח לז'אנר, אך רק דרך הסרטים. את הספרים לבושתי עדיין לא קראתי. *עדיין.* ביום שבת ראיתי את "ההוביט" בקולנוע, מה שהוביל אותי לבלות חצי חופשת מיגרנה בצפייה בטרילוגייה ההיא. עוד פעם בכיתי כשבורומיר מת (המוות הכי יפה של שון בין?), כשת'יאודן מת ובעיקר במסחטת הדמעות שהיא חצי השעה האחרונה של הטרילוגיה, גם בפעם המי יודע כמה שאני רואה אותה. ועכשיו אני יושבת ותופסת את הראש (גם בפעם המי יודע כמה) ומבינה עד כמה מציאותי הסרט הזה, וכמה פנטזיה עוטפת אותי בלי שארגיש אפילו, והו, כמה שהיא מושכת.

אז מאנשים נמוכים עם אוזניים מחודדות ורגליים שעירות, אני עוברת לגברת חלקלקה שהאכילה אותי בסרט הכי מתוק. לנה דל ריי ליוותה אותי כל השנה, בין אם רציתי או לא. בהתחלה היא עשתה לי את זה עם "Video Games" והאמנתי למשחקים שהיא שיחקה עם המוח שלי, האמנתי לכמה רגעים באהבה הוליוודית חסרת מעצורים ובאמריקה אחת נוסטלגית ומלאת הבטחות ורודות. החלום התנפץ כשהקשבתי לשאר האלבום שלה, "Born to Die", ונוכחתי לדעת שעם כל חלום באה גם הפשרה שעושה האמן כדי להצליח. לנה דל ריי הלכה בדרכי ריהאנה ושאר הכנועות לכיוונים של היפ הופ דל שומן ותדמית של זונת צמרת. עזבתי את דל ריי ושטתי בדרכי הכנועה אל מחוזות גבריים, ו(מה לעשות שהם עדיין) חזקים יותר.

אבל אז יצא השיר "Ride"

החלום האמריקאי שב להציף לי את הלב, ו-50 כוכבים לבנים האירו לי דרך חופשית יותר לרכב עליה. החופש בספריו של ג'ק קרואק חזר אליי מאחורי גבם של אופנוענים, שערה של דל ריי התנפנף לו ברוח מדברית, והרגשתי עצמי נסחפת יחד איתה למחשבות על מטרה אמיתית, רצון שיוביל אותי סוף סוף להבין מה אני עושה פה. הגברת הוציאה את אלבומה במהדורה מיוחדת שכללה דיסק נוסף עם שמונה שירים חדשים, שהלוואי והיו מחליפים את כל אלה שלא סחפו באלבום המקורי. תוך חגיגה של אייקונים אמריקאיים כמו ברוס ספרינגסטין ואלוויס פרסלי, היא נתנה כבוד גם לאבי האופטימיות האמריקאית, וולט וויטמן ב"Body Electric". אמריקה הישנה, זו שחלמה קדימה ולא פנימה, נפחה רוח חיים וגם ניפחה שפתיים. ב-"Bel Air", עם פסנתר שמזכיר קצת את דייויד לינץ', הכישוף יכול היה לכבוש אותי לגמרי. קרה וגם התאהבתי באותה תקופה, על אמת, בשר ודם, ופתאום הבנתי על מה דיברה המשנוררת בשירי האהבה האחרים שלה. ג'יימס דין לא היה לי כמו ב"Blue Jeans" וגם לא נולדתי למות עם אף אחד, אבל השירים ידעו להגבירבי רגשות שנחו אצלי זמן לא קצר, ואפילו כאלה שלא הייתי מודעת שקיימים. פתאום כל הנימים היו כולם למען אחד, ואחד היה בשביל כולם, הפרפרים בבטן מעולם לא ידעו כזו שמחה.

אך כל זה היה תעתוע.

האהבה נגמרה, ועמה הגיעה ההבנה שעם קולה הכל כך מיוחד של דל ריי, עדיין יש בה את רוח השרלילה שמעידה על טעם של פפסי קולה שם למטה. עוד פרצוף יפה שהבטיח עולמות של אהבה והקרבה הדדית נפלה למלכודת של כניעות חסרת צניעות בעליל. מרקיע שביעי, דל ריי ירדה למינוס אחד, והשאירה לי זכרונות מתוקים להיאחז בהם בתקווה לאושר הבא שיגיע. מהדורת "Paradise" של דל ריי הייתה יכולה להיות אוצר בשבילי, לולא היה טומן בתוכו גם כמה מלכודות פופיות חסרות טעם וריח. מגזינים הכתירו אותה בתור הבטחה גדולה, והאמנתי לזה. היא באמת טובה, אבל לצערי גם רודפת בצע. ההוביטים שחגגו לי על הלב החזירו לשלטון את המציאות האנושית, ושבתי אל הארץ לקרוא קצת מאמרים של מישל פוקו וספרים מהסיקסטיז, ומה אתם יודעים… החיים בכל זאת יפים.

ולמה הם יפים? בנוסף לדברי חכמים כמו פוקו וקן קיסי יש אלבומים מלאים, מהתחלה ועד סוף, שכן עשו את השנה יפה יותר, ומגיע להם לדעתי לקבל את תשומת הלב של המילה הכתובה. אז אחרי שהוצאתי את הטיול השנתי עם השרלילה, עכשיו הגיע הזמן להוביטים המזמרים. או בקיצור- עוד אלבומים שעשו את 2012 יפה כמו האלפים. זה יהיה בפוסט הבא.

עד אז, חג שמח!

חן.

אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.

מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

לדבר עם הבסיס – על אלבום הסולו השני של פול בנקס

לתקופה של שבוע שכחתי מי אני, בניתי לי חן חדשה, בהסתמך על אנשים חדשים שהכרתי. הקשבתי למוזיקה שאני מעריכה מאוד – אריק קלפטון פה, לו ריד שם – והתרחקתי קצת מכל מה שייחד אותי מאחרים בפני… טוב, עצמי. בתקופה הקצרה הזו שמתי בצד חברים טובים כמו גיא גארווי, ווין באטלר ושקעתי אל תוך מחוזות ישנים של גיטרות בלוז וסקס אפיל שמתפוצץ בעזרת כריזמה, אשר מחלחלת לה מבין חורי הרמקולים. לא שאני מתלוננת, איגי פופ היה לי ידיד טוב, אבל שבוע מספיק בשביל לרצות לחזור הביתה. אז פתחתי היום את הנגן שלי ושמתי לי את השיר הראשון מתוך האלבום החדש של פול בנקס, סולן אינטרפול (להקת חיי,כבר אמרתי?) , ושבתי אל "הבסיס" שלי – ליבה שכבר שנים קיבלה צורה של גיטריסט בלונדיני עם נשמה של משורר.

נחבא אל המיקרופון ומוציא לאור את כל השאר

בנקס, חבר טוב ומנחם במרחק פיזי של כמה אלפי קילומטרים, הוציא אלבום סולו שני בשם "Banks" אותו כתב במהלך סיבוב ההופעות עם להקת האם. הוא בחר להוציא אותו בשמו שלו, בלי מסיכות של שמות אמצעיים, כולו חשוף. הבניין המצולם בעטיפת האלבום מסמן את היותו של האלבום תהליך של בנייה של עצמי שבנקס עדיין לא ממש סגור עליו, והוא משאיר לנו חלונות כדי להבין איך אותם חורים נמצאים גם בנו. אולי אם נדע לאן נכנס החושך, נדע גם את מה לחשוף לאור. השירים ב"Banks", כמו כל שיר בנקס טיפוסי, הם חידה. המשפטים ברורים, הקשר ביניהם ממש לא, אך בנקס נותן את הכבוד לדמיון שלנו בשביל שנשלים את החסר. אחרי שהסיר מעצמו את מעטה ג'וליאן פלנטי, התגלה לפניי בנקס כועס יותר, ציניקן, עדיין אגואיסט ויותר מכל – אמיתי.

מבחינת מוזיקה אין חדש תחת שמיה האפורים של ניו יורק – הגיטרות מתכתיות, מכתיבות את קצב השיר, אך נותנות למילים להניע אותן. ברצועה האינסטרומנטלית כמו "Lisbon" תשמעו תזמורות, כמו גם בסוף של "The Base". אחרי שתתמוגגו מקולו המרגיע ב-"Arise, Awake", לא תבינו מאיפה הגיע הסימפול המגוחך של הגבר המאוהב, וב"Another Chance" הקיטשיות תתפוגג בין משחקי הסאונד שעשה בנקס במחשב תוך כדי סימפול המשפטים הכל כך בנאליים. המלודיה תמיד הוגשה בקילוגרמים על ידי בנקס, והיא לא חסרה פה, הדרמה חוגגת ב "I paid for that" – אך את המתוק בנקס לכלך באבק של מציאות ובלבול.

עטיפת האלבום

המוזיקה היא כבר לא שם המשחק עם אינטרפול ושות', האהבה שלי עיוורת לחברים טובים כמו פול בנקס, שליוו אותי כבר כמעט עשור ולא הפנו לי גב. מספיקה לי ההתחלה של "I'll Sue you" כדי להיזכר למה אני כל כך אוהבת את האמן הזה, שבארבע שורות יכול לכתוב לי מנטרה שתישאר איתי שנים על גבי שנים. ג'ורג' האריסון חזר על "הארה קרישנה" כמה פעמים כדי להגיע לאמת רוחנית, אני רק צריכה את מה שבנקס כותב, יחד עם פריטות הגיטרה החוזרות שלו כמובן. הארכיטקט תכנן לי בניין שלם של מחשבות שמתעוררות בי תוך כדי הקשבה לחומרים שלו, ומעוררות בי השראה לחשוב עוד ולהתפתח. אז סליחתי למר קלפטון, למר ריד, וגם למר פופ, כי למרות שהם נחשבים לבסיס של כל מה שאנחנו שומעים היום – בנקס הוא הבסיס של מי שאני. בגלל זה מוזר לי לבקר אלבום כמו "Banks" וגם לתת ציון, אי אפשר לנתק את המוזיקה מן המילים, במיוחד לא במקרה של פול בנקס, ואם המילים שלו הם אני, אז איך אתן להן ציון?

אם לסכם במשפט – חסידים יישארו חסידים, המינוס לפלוס של אינטרפול, פלוס שמושך אליו ממיטב העצובים – אולי גם אתכם?

ותודה לאלוהי היוטיוב שמאפשרים הקשבה לאלבום במלואו

פינת המציאות – צרפתית באנגלית

הפעם הראשונה שנתקלתי בפרצופו של טימותי רנייה הייתה כאשר טור שלם של עותקים מאלבום הבכורה שלו כיסה קיר של חנות FNAC בטולוז, שם ביליתי שבוע מהחודש הקודם. מבטו העגמומי-משהו מצא חן בעיניי ותהיתי אם מדובר בבן אדם מהמאה הזו או מימים של מחוכים וצרפתים שהיו כפופים למונרך ה-14,15,16. העברתי את הברקוד במכונת ההשמעה בחנות, וזכיתי לשמוע שלושים שניות מכל שיר. הוצאתי את האנדרואיד החביב שלי וכתבתי לי תזכיר להוריד את הדיסק החום הזה, עם הפרצוף הזה, והקול הלא ברור.

עד שהורדתי את האלבום לקח זמן, אבל היוטיוב היה לצידי כל הדרך וצפיתי בקליפ שהוציא רנייה לסינגל "Aqualast", תחת שם הבמה שלו ROVER. התהייה הראשונית שלי התנפחה לכדי מחשבות על גיבן מנוטרדאם וז'ראר דפרדייה, שתי טיפות מים והוא יכול היה להיות שניהם. השיר שבה אותי, כיאה לרוב השירים שפותחים אלבומים. כיאה לכל הצרפתים, רובר התגלה כאמן חושני, יגע לתשוקה, נוגע בנוגה והקול שלו עדיין לא היה ברור, רק כואב איפהשהו בעורק. רנייה כתב אלבום פופי, לפעמים מלווה מהפוסט-פאנק, לפעמים מדלג לאלקטרוניקה דלת קלוריות או פולק מתקתק, עובר מאוקטבה צורבת לאחת גבוהה ומנחמת. הלחנים נוגעים בדרמה קלאסית, מה שהופך את רובר מגיבן לפנטום של האופרה. הוא לא פול בנקס או אמן אינדי אחר שופע כריזמה וסקס אפיל, הוא הצופה מהצד, זה שמחזיק בלפיד ומתצפת על האחרים מן החושך, מתגעגע, בוכה, נרטב בגשם, זה שלא היו מקשיבים לו לולא היה מגיע באריזה דרמטית כמו האלבום שלו שנקרא בשם הפשוט "Album", וכשמו כך הוא – פשוט. למרות היותו צרפתי, האלבום כולו מוגש באנגלית נגישה לכל אחד, בלי מבטא כבד, שאולי אותו הצליח להעלים במהלך שהותו במנהטן. אחת מהמציאות מאותו יום של חיפושים בחנות FNAC, ואם מציאה, אז למה לא לשתף?

ציון יא"אי: 8.12

עוד מציאה היא להקת REVOLVER, צרפתית גם היא, שבשמיעה ראשונה הייתי בטוחה שאני עוד אצלול עמוק בתוך הים הגועש שלהם (שלושים שניות משיר יכולות להיות מטעות), אך אחרי מספר הקשבות לאלבום פה בארץ מצאתי עצמי שוחה לחופים יותר מאתגרים. אלבומם השני "Let Go" הוא תמצית הפופ הרך של לפני שני עשורים – המילים קלות והלחנים כמו צמר גפן מתחת ללשון. בבסיסי אני אשת-טראוויס, כך שהיה נעים להכיר מלודיות קלילות והרמוניות שמלטפות את האוזן, אך אחרי שתי הקשבות אפשר להבין במה מדובר ולעבור הלאה בקלות. היה נעים להכיר, אולי לאחרים יהיה נעים יותר.

ציון יא"אי: 5.5

הייתה עוד מציאה, אך היא תיאלץ לחכות לפוסט אחר.
בינתיים שיהיה המשך שבוע נעים!
חן.

לצלול במים חצי עמוקים – על החדש של גריזלי בר

דובי גריזלי מלמעלה למטה: דרוסט, בר, רוזן וטיילור

לפני שבוע וחצי פורסמה בבלוג של אתר LAWEEKLY רשימה של 20 הלהקות ההיפסטריות הגרועות ביותר. וזה מה שנכתב על חברי גריזלי בר, שהגיעו למקום החמישי המכובד:

"נערי הכנסייה הם התגלמות כל מה שרע בספקטרום ההיפסטרי. את זמנם הם משקיעים יותר על ארגון כלים יוקרתי ובררן מאשר על פזמונים, אותם הם כנראה מוסיפים מדי פעם בחוסר רצון. המילים שלהם מעלות שום דבר שאפשר לראות בעיניים, כאילו הם מניחים שה"יופי" של המלודיות הנסיוניות ישלים את החוסרים. הרבה להקות עשו מוזיקה יותר מטושטשת ולא מכוונת, אבל לאף אחד מאלה אף פעם לא הייתה החוצפה להיכנס לרשימת הטופ 10 של מצעד הבילבורד (מצעד מכירות האלבומים האמריקאי – עם Veckatimest ח.ה.). אולי בגלל זה אפשר להבין למה הם מדוכאים." (תורגם חופשי על ידי, הסנגורית מטעמם, נכתב על ידי בלוגר תשומי כלשהו)

נערי הכנסייה – אד דרוסט, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר – הם באמת היפסטרים. סביר להניח שבתמונות והופעות שונות שיערם יהיה גזור בצורה גרוטסקית מסויימת, ואם לא זה, אז האופנה תהיה היפסטר-שיק מוקפדת וצמודה. הקולות שלהם מעלים בספק אם מדובר בנערי כנסיה או נערות, וכשהם עוברים סולמות ונחשים בגרונם, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש שם משהו רוחני, יותר מדת, הרי זו מוזיקה.

אבל בשביל הגריזלי ברים המוזיקה היא כלי, היא מכחול חד-גוני שמשמש אותם לצייר את הדבר הכי מופשט. לעיתים לא מדובר במשיכה, אלא יותר בזריקת צבע פולוקית – התזה של צלילים שלאו דווקא גובלת בהיגיון אלא הרחק על קו הדמיון. מוזיקה כזו אי אפשר לתאר במילים. ככה הרגשתי בפעמים הרבות שהקשבתי ל-"Veckatimest", אלבומם הקודם ואולי היצירה הכי טובה שלהם. לקחו לי חודשים עד שהבנתי את האלבום הזה, עד שהצלחתי להבין מה רביעיית הציירים מנסים להציג בפניי, וכשניסיתי לפשט את זה לכדי מילים, אף פעם לא הצלחתי לרדת אף לסוף דעתי שלי. חוסר הבהירות, המלודיות הלא ברורות וההרמוניות הקוליות שלפעמים מחליפות את הפזמונים( אליהם מייחל הבלוגר תשומי) הם מה שמבדילים את הלהקה הזו מכל אחת אחרת מבחינתי, ומה שעושה אותה מעניינת בהרבה יותר מכל פרט מוזיקלי שמנסה את מזלו בהגיעו לאוזניי.

אם "Veckatimest" היה מה שהכניס אותי למערבולת אבסטרקטית של צלילים, האלבום החדש שלהם "Shields" הוא הטאצ'ים האחרונים שנותנים לצופה איזהשהו מושג במה מדובר, אך לא בהכרח עד הסוף. לאחר שחברי הלהקה התנסו בקריירות נפרדות ומסקרנות לא פחות: כריס טיילור הפתיע בתור "CANT" ומפיק אלבומים של טווין שאדאו ומורנינג בנדרז (לפני שהם נפלו לתהום הפופ הרדוד), דניאל רוזן הוציא איפי מקסים השנה, ואד דרוסט שיתף פעולה עם טובים כמו מר שועל – רובין פקנולד – בדואט מרגש במוחד. לאחר שכל אחד הוכיח שהוא יכול לבד, הם ניגשו לעבוד על מה שהם עושים הכי טוב – לעבוד ביחד. כיאה למוזיקה מופשטת, גם המילים לא ברורות, פעם הם דיברו על זמן – הפעם הם מדברים על קצב ויחסים.

עטיפת האלבום החדש "Shields"

אל האלבום ניגשתי מוכנה, מלומדת יותר, וכנראה בגלל זה היה לי קל יותר לעכל אותו. "Sleeping Ute", השיר הפותח, מדגים בדיוק את מה שהבלוגר תיאר כהשקעה, שלדעתו היא מיותרת, בארגון כלים. כלי המיתרים מתערבלים בתוך סערה של תופים והאנדרלמוסיה מוצאת מפלט איפהשהו בקולו של דניאל רוזן בשירתו "I can't help myself". מי שחיפש לו שקט מבין שהגיע הזמן לפנות למקומות יותר בון-אייבריים, ומי שנשאר יכול לחוות את קולותיהם של רוזן וטיילור ב-"Speak in Rounds" בו הגיטרות האקוסטיות דומות מאוד לאילו של "Southern Point" מהאלבום הקודם. מה שאני הכי אוהבת בגריזלים היא ההפתעה באמצע השיר, מן מלודיה יפה שמתחברת בצורה כלשהי לזו חסרת האיזון, מן ניצן קטן וצבעוני בין הקוצים הרכים שהם הלחנים הלא מובנים של הלהקה. את זה אפשר למצוא הרבה במהלך האלבום. ב"Yet Again", שנכון לעכשיו הוא האהוב עליי ביותר, גיטרות הגלשנים גולשות מגל לגל עם הרבה יופי, כך גם ההרמוניות הקוליות בפזמון, אבל קטעי הקישור המפתיעים מתעלים על כל רגע בשיר, ויחד עם הדיסטורשנים בסוף הם אלה שמשאירים את החותם האמיתי. הצלילים השונים שהקלידים מפיקים ב"A Simple Answer" מצילים מה שיכול היה להיות שיר משמים, ו"What's Wrong" הוא מה שאני הייתי קוראת לו גריזלי טיפוסי: התחלה מסתורית (מטושטשת כדברי בלוגר תשומי) הקול של רוזן נכנס, ולאט מצטרפים עוד כמה עם כלי נשיפה ומיתר, וכל מה שנותר זו רק העוצמה שעתידה לבוא בהמשך השיר.

"Shields" הוא הדיאט-Veckatimest, הוא מרגיש כאילו הוא האלבום שהיה אמור להגיע לפני המפץ הגדול. הוא יפה, הוא גריזלי-טיפוסי מדי פעם ולפעמים גם מזכיר להקות כמו השינז, ארקייד פייר (מקום שלישי ברשימת הגרועים) וקצבים של שירים שהאייטיז היה מעדיף לשכוח. לפעמים הוא נע בדרמטיות עם כלי נשיפה גדולים אשר משתפשפים עם ההרמוניות הקוליות שנשמעות כאילו באו ממרחק ("Half Gate"), אך הסערות בסופן משתכשכות במים חצי עמוקים ועוצמת הגלים מגיעה לרמה סבירה. קולותיהם של דרוסט, רוזן וטיילור הם מתנת אלילים, וכשהם שרים ביחד קשה שלא לחשוב על מלאכים בשמי ברוקלין, הילה מסביב לדמותם, שלא מפסיקה להאיר את אולפן ההקלטות. אבל זה לא הטוב ביותר שהם יכולים לעשות, את זה הם הראו פעם קודמת עם שירה שמאפילה על כל כישוף ומנגינות שצריך זמן לעכל אותן, אבל גם כשהם רק שבע-שמיניות מושלמים, זה עדיין נשמע הרבה יותר טוב מכל דבר אחר. אז לא , אין להם סיבה להיות מדוכאים מהבחינה המקצועית אך אם הם בוחרים להוציא את הרגשות השליליים דרך המוזיקה המיוחדת שלהם, מה איכפת לנו? אה, ובחרתי להתעלם מההערה הכל כך מוגזמת על מצעד הבילבורד – איכות לא נמדדת במכירות, אך כשהיא משתקפת בהן, אני רק מפרגנת.

ציון יאא"י: 8.97

שיהיה המשך קיץ מהנה, פעם הבאה – חוויות מהופעה של סיגור רוס העתידה לקרות בטולוז, עדיין לא מעכלת.

קול קורע גיטרות מלטפות – סקירת האלבומים של הווקמן חלק ב'

אחרי שלושה אלבומים שהציבו את הווקמן במעמד אחת הלהקות המבטיחות מתקופת הפוסט-פאנק של ניו יורק, הלהקה הפכה את חברבורותיה. מגאראג' רוק עם קורט של פאנק, הם תיבלו את הכלים שלהם בנוסטלגיה והוסיפו מטעמים מסביב לעולם. הווקמנים נשארו עדיין בנתיב הרוק, אך לא פחדו לפזול אל אופקים אחרים. המהפך התחיל עם אלבום מחווה לאלבומו של ג'ון לנון עם הארי נילסון בשם "פוסיקאטס". מכאן, מנהרת הזמן המשיכה להסתובב לה על ציר עולמי, והלהקה שמה את עצמה על המסלול שהפריד אותה מכל הסטרוקס והאינטרפול שאליהם השתוותה.

אלבום רביעי: "You and Me"

מבחינתי האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אולי זה בגלל שהוא הראשון שבאמת הכרתי, אולי בגלל שהווקמן ניסו לכתוב שירים גדולים יותר מבחינת דרמטית, וזה הצליח להם. אם באלבומים הראשונים הכלים היו נבדלו בצליליהם, ב"You and Me" הם מתנגחים אחד בשני. האלימות הרגשית במילותיו של לייטהאוזר נוטפת דם אדום אשר משחרר את השוורים בנו ובכל שאר חברי הלהקה. כשהסולן צווח, הכלים צורמים יותר אחד לשני, אך בו-זמנית גם משלימים את עצמם. אין מה לעשות, לאלבום מתוסבך מגיע הסבר מתוסבך. " זוהי חזרה אל המלחמה" מצהיר לייתהאוזר בשורה הפותחת את האלבום, "אבל לא הייתי עושה את זה בצורה אחרת". מזל.
הבס שמתחיל את "Donde Esta La Playa" ("איפה החוף" בספרדית) לא יכול לעמוד אל מול הגיטרה הצווחת, ב"On the Water" כלי המיתר עושים שולם ומשתלבים, אך עדיין לא מונעים את הסערה שמגיעה בסופו. הדם הנוטף הופך למשי, וקולו של הסולן רוקם סיפורים על נוף ואהבה ב"Canadian Girl" ו-"Red Moon", אך הרוחות לא נרגעות בשיא הדרמטי של "I Lost You". משיר לשיר, המתח מתעצם במילותיו של לייתהאוזר, אשר חובט בעצמו על אהבות אסורות, זכרונות ואבידות שכנראה לא ישובו. הכאב יוצר את השירים היפים ביותר, הווקמנים יצרו פצע צורב ויפהפה.
השירים החזקים באלבום: : כולם. באמת. אין רגע חלש – והשיר הכי יפה שלהם, "I Lost You" נמצא פה. כולי תקווה שהוא יהיה בהופעה.
ומה כן יהיה בהופעה? צפו ל"In the New Year", "On the Water", ואולי גם "Four Provinces" ו-"Canadian Girl".

אלבום חמישי: "Lisbon"

האלבום נקרא על שם עיר הבירה הפורטוגזית, שתושביה הפתיעו את הלהקה בחום והאהבה שקיבלו בהופעות שם (ישראל, יש לנו סיכוי!). חברי הלהקה הורידו הילוך, הדרמה המשיכה לבעבע איפהשהו בגבולות של מקסיקו וספרד, ובאולפן ההקלטות בארה"ב הרוחות שקטו. הגיטרות ירדו אל החוף לספוג קצת צבע כמו ב"Angela Surf City", והמוזיקה של הלהקה פסעה לה על הטיילת, פחות עצבנית, רמת המלנכוליה איפהשהו בשמיים, אך הלך הרוח רגוע הרבה יותר. המילים שטפו חופים יותר בוגרים ומחושבים, האהבה במרחק נגיעה אבל הבלבול עדיין חוגג. קולו של לייתהאוזר ירד בטונים, אך במקום להישאר על אותו ציר אוקטבי, הוא מרשה לעצמו לטייל למקומות מלודיים שמציגים פנים עוד יותר יפות למה שיוצא לו מהוריד הזה בצוואר.
השירים החזקים באלבום: הסיום הצנוע ביותר בקריירה של הווקמנים עם "Torch Song", "While I shovel the snow" ו-"Lisbon".
מה יהיה בהופעה? יהיה מרגש במיוחד עם "Blue as Your Blood". הקיץ הקליפורני יחדור למועדון עם "Angela Surf City", "Juvniels" ויש סיכוי גם ל"Stranded".

אלבום שישי: "Heaven"

האלבום אותו מקדמת הלהקה בסיבוב ההופעות הנוכחי, אחד מהטובים ביותר לשנת 2012, ובקריירה של הווקמנים נמצא במקום השני מבחינתי. את השירים הקליטים ביותר של הלהקה תמצאו פה, ואם תראו פה עילה לתביעה – האשימו את האבהות. החיים הפרטיים של חברי הלהקה אף פעם לא היו העיקר, אך "Heaven" מסמל שינוי בגישה. על עטיפת האלבום מפוזרות תמונות של חברי הלהקה עם נשותיהם והצאצאים, והשירים מזכירים ילדות של לחנים פשוטים והרמוניים. ואם כבר להתמחות בעסקי ההרמוניה אז למה לא להזמין את סולן הפליט פוקסז להראות להם מאיפה משתין הקול? רובין פקנולד יצא מהמערה במיוחד לכבוד הווקמן, ושר קולות רקע בכמה שירים באלבום.
האהבה כבר לא נושא של אדם בינו לבין עצמו, אלא בינו לבין ילדיו, ומה לעשות, גם המאזינים סופגים אותה. בגן עדן הווקמני האהבה אינה פנטזיה, ואינה מה שמפנטזים אותה, היא מזל, היא חברות, היא מסע מוזיקלי לא קל של חמישה חברים שכנראה לא מסכימים לשבוע מההשראה שעוטפת אותם. האלבום החדש הוא ספר הילדים הבוגר ביותר, ללא עלילה, רק ליטוף שזורם לו אל הלב הרגיש ושר לו שירי ערש.
השירים החזקים באלבום: הלקח שהוא "The Love You Love", הכישוף שהוא "The Witch" והגונדולה על מיתרים ב"No One Ever Sleeps"
מה יהיה בהופעה? כנראה שרוב ההופעה תהיה מושתתת על האלבום הזה, וזה הולך להיות כל כך מתוק. צפו לסינגלים – "Heaven", "Heartbreaker", "The Love You Love". יש סיכוי גדול גם ל"Line by Line", "We Can't be Beat" ו-"Love is Luck".

הבטחתי, אני מקיימת: פלייליסט שירי הלהקה שכנראה שיהיו בהופעה:

אפשר דרך פה, או דרך האתר של יוטיוב

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

פיק ברכיים ו\או: איך גראהם קוקסון עשה את זה עוד פעם

הייתי כותבת על השינז החדש, אבל בדיוק הגיע האלבום של גראהם קוקסון…

גראהם קוקסון הוציא לפני 3 שנים אלבום אקוסטי ושלו בשם "The Spinning Top". הוא הבטיח שיש לו עוד הרבה להציע בז'אנר ורמז על תקליט שייצא מאוחר יותר ויכלול כמה קטעים נוספים שהוקלטו במיוחד בשביל אותו אלבום ולא צלחו את שלב העריכה. שלוש שנים ואיחוד שני של בלר בדרך, וקוקסון לא עמד במילה שלו, כיאה לכל חבר שאינו פוליטיקאי בחבורה המטושטשת. כשישב בתוכנית של גונזו, המאזינים ואלקסה צ'אנג התענגו על צלילים אקוסטים של שיר חדש בשם "Ooh, Yeh Yeh", אך כמה זמן הבחור הפתיע בהופעה דיסטורשנית עם שיר אחר בשם "City Hall". מפה, אין דציבל שיגדיר את הגבול שחרק הבן אדם עם הגיטרה שלו. לפני תשעה ימים יצא האלבום החדש של קוקסון בשם "A + E" וכל קשר בינו לבין מה שעשה לפני כן הוא מקרי בהחלט.

קוקסון חזר לימי האינדי-דיסקו הצעירים בבריטניה, ימים של סיגריות, אלכוהול ומלא ריקודים פוצעי ברכיים. את הדיכאון שם במושב האחורי, האהבה עדיין נוסעת אצלו במהירות גבוהה, ומביאה אותו אל המועדון הקרוב. בתוך אותו מרתף קטן של הקלטות דחס קוקסון גיטרות, באסים וכמה צלילים אייטיזיים בלי ממש קשר לתקופה. הרחק מעולם הבריטפופ העליז וימי הסולו העגמומיים, הביא קוקסון מעצמו צד אחר – עדיין אותו בריטי חסר התחנחנות, עדיין אותם משקפיים ופריזורה מלוכלכת, אבל הסתכלות יותר צלולה על החיים, האולפן והבוגי. רחבת הריקודים לא חייבת להיות כולה פרחים של ריהאנה, יש מקום גם לרעש העורבים הדיסטורשנים ואלפי הגיטרות שרק אחד בשם קוקסון מנצח עליהן.

האלבום מתחיל באופן קליל עם השירים "Advice", "City Hall" ו- "What'll It Take" שזכה לאחד הקליפים המיוחדים בתקופה האחרונה. "The Truth" מרמז על השתלשלות אפלה של עניינים, הקצב נהיה יותר מתון, וחושך מתחיל לכסות את המוזיקה. ב"Knife in the Cast" חוזר קוקסון לאותן מילים מבולבלות שתמיד ידע לכתוב, והשיר מותיר אוויר לנשימה בין פיזוז אחד לאחר. השיר האחרון, הפלא ופלא, הוא "Ooh, Yeh Yeh" מהתוכנית של גונזו שעבר מהפך מיום נאה באביב למפלצת תוצרת פרנקנשטיין. עשרה שירים סך הכל, וכל כולם מושקעים לכדי עוד יצירה מגוונת של הגיטריסט הממושקף.

לא תעזור כל הצטנעות באשר היא שתצא מפיו של קוקסון, הבחור הזה יודע מה הוא עושה – והוא עושה את זה בלי לדעת שהוא עושה את זה, תת-הכרה שנפתחת כמו מניפה ומניבה פירות חמוצים-מתוקים. זה כבר לא מפתיע שהוא יודע להפתיע וזה גם מה שאני אוהבת לקרוא לו: רוקנרול.

ציון בסולם יאא"י: 9.1

אלבומים חדשים בספונטניות

פינת יאא"י, להזכירכם: פינת האלבומים החדשים של 2012, מצרפת אליה בכבוד רב כמה אורחים חדשים. השנה הזו רק הולכת ומשתבחת, ועוד לא הקשבתי לחדש של השינז!
בלי הקדמות, הנה כמה צעצועים נחמדים לאוזניים:

Andrew Bird – Break it Yourself

גיבור הכינור חזר! אחרי אלבום כמו "Noble Beast", שנשמע אז יותר נגיש מכל יצירה אחרת של הבחור, הוא בא והוציא את האלבום הזה. בירד ידוע באוצר המילים העשיר שלו, הוא מאוד מתוחכם – יודע לבלבל אחד עם שורה אחת ויחידה, הוא לווה מכל עולם אפשרי ולא ממש מגלה אם מדובר במטפורה או אולי באמת הוא מדבר על בעיית הדבורים? גם פה אפשר לגלות את זה, ולהבין את המשורר פה היא לא משימה קלה. אבל המוזיקה – כמו כפית מלאה בדבש שעושה נעים בגרון ומתפשט לו בכל המקומות הנכונים. "Break it Yourself" מתחיל באופן מטעה – השיר הראשון, "Desperation Breeds", כשמו כן הוא מייאש בעצבותו. לוקח זמן של דקה וחצי, הכינור שב לאזן את הלך הרוח, ופריטתו של בירד על כלי המיתר מזכירים יותר ישיבה רגועה באי טרופי מרוחק, והאווירה הזו נשארת לאורך כל היצירה בת השעה. כל שיר שמתקדמים, האי הטרופי מיטשטש ותפאורה חדשה נבנית: אנדרו בירד בתוך אסם אי שם בערבות אמריקה, משתעשע עם הכינור ושורק מדי פעם לצליליו. עקצוצי קאנטרי באים מדי פעם – הPedal Steel. הו, הPedal Steel מפנק בצליליו הנוגים, הקסילופון מטפטף ברגעים נכונים וקולו של בירד ממשיך בפשטות המוכרת שלו. לא הקשבתי לאלבום הזה מספיק, אבל רק על החיוך שנסוך על פניי בכל פעם ששיר אחר התחיל מתוך האלבום הזה, סימן לי שיש צורך פה להעביר את הבשורה הלאה. ציון יאא"י: 8.5 אחרי מספר מועט של הקשבות אז יש לקחת בערבון מוגבל.

כדי להעלות קצת את החשק, הנה הדואט של בירד עם אנני קלארק מ"סנט וינסנט":

Soko – I Thought I was an Alien

יש משהו נחמד באמן שמתחיל את אלבום הבכורה שלו עם הצהרת כוונות. סוקו, זמרת-יוצרת צרפתייה, לא משאירה מלא מקום לתמיהה – "אתם תגלו אותי דרך שיריי\אז היד שלי תישבר ותיפול לדיכאון…ואני מקווה שלא תשנאו אותי עד אז". הבאס נותן קצב ויגרור כל אחד לחשוב שמדובר באלבום פופ יומרני, אבל בשיר השני מתגלים הפנים האמיתיים של האלבום. "I thought I was Alien" מתחיל את המסע של סוקו בין פריטה חוזרת אחת על הגיטרה לאחרת. קולה השברירי של הזמרת נע בין דיבור לדיבור חלוש וכאוב שחושף פצעים מהעבר שלה, עבר של זרות, מערכת יחסים דורסנית עם בחור מכור לסמים, והתלבטות בין בחורים אחרים ומכוערים. ככל שהפרטים יותר אינטימיים, הם גם יותר קשים, אך קולה הלוחש גובר על המוזיקה מאחוריה. בעודה מכניסה אותי תחת כנפיה, סוקו החלה לחנוק אותי במידת מה, והגעתי למסקנה שיש גבול לכמה אפשר לכאוב ולהביע את זה. בשלב מסויים, הרגשתי שהפריטות החמדמדות הן רק תירוץ, וכל מה שרצתה לעשות היוצרת היא להקיא הכל בלי חשבון. אולי הבעיה היא אצלי, אחת שמעדיפה את הזמרות שלהן לא מאוזנות בקולן (כמו פיג'יי הארווי ופטי סמית') או לא מאוזנות בכלל (כמו קרן או ואליסון מוסהרט), אבל הרגשתי כאילו ממאזינה פשוטה של מוזיקה, הפכתי למאזינה קשבת לספר שבכלל לא רציתי לקרוא. "אתה אוהב את העולם יותר מאשר שאתה אוהב אותי" היא אומרת בבכי ב"Treat your woman right", ועד שהיא מגיעה לפואנטה המאוד חזקה – כבר מאבדים את הסבלנות. לסוקו קול חמוד, כנות מדהימה, נפש רגישה ומזדהה, אך 15 שירים של זה הם אולי יותר מדי. ציון יאא"י: 6.03

בכייני? או כאב שרק מי שמבין יבין? אני בכל מקרה שומרת את האלבום לכש…

עד הפעם הבאה, שלדעתי תהיה בקרוב מאוד,

שיהיה המשך שבוע מוזיקלי ומשובח
חן.