פראג – חלק שני, או: ספרינגסטין: כך אושר מרגיש

אקדים ואומר: זה היה הפוסט שהכי היה לי קשה לכתוב. הרי שום טקסט שבעולם לא באמת יעביר לכם את החוויה שעברתי. הייתם חייבים להיות שם. ואם לא שם, אז בחוויה מקבילה עבורכם. אבל בואו ננסה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אני בכלל כותב על פראג, על ספרינגסטין, בשבילי. אם אתם גם נהנים ואולי אפילו מתרגשים, מה טוב.

(הפוסט הזה נכתב מזמן, ואני סוגר אותו ממש עכשיו, 20.6.13, כמעט שנה אחר כך, ממתין בתור להופעה שלו בקובנטרי)

לפני שאמשיך מאיפה שהפסקתי בפוסט הקודם, אני רוצה לחזור מספר חודשים אחורה.

בעשרה למרץ, אחרי כל הלבטים שתארתי בפוסט הקודם, רכשתי סוף סוף כרטיס. ספרינגסטין ידוע בהופעות הארוכות שהוא נותן (בפראג זה נמשך שלוש שעות ועשרים דקות). היה לי ברור שבמשקל של 82 קילו בערך על מטר שבעים, יהיה קשה מאוד לשרוד אותה עד הסוף, ולהתפרע כראוי בהדרן. לא יודע מתי החלטתי להתחיל לפעול, אבל זה קרה. התחלתי ללכת ברגל. בהתחלה פעם-פעמיים בשבוע, ארבעים דקות. עם הזמן, ההליכה התארכה לשעה, בעלייה, ארבע-חמש פעמים בשבוע. הפסקתי לאכול שטויות. להופעה הגעתי 14 קילו פחות. 68. משקל תקין ביותר. את ההליכות, אגב, ניצלתי גם כדי להאזין למוזיקה ולהתכונן כך להופעות גם מהבחינה המוזיקלית. למה אני מספר לכם את זה? ובכן, גם כדי להשוויץ, גם כדי להראות לכם שזה אפשרי, אבל בעיקר להראות לכם איך ספרינגסטין שינה את חיי. ולא כמו שמוזיקה משנה חיים בדרך כלל, באופן לא מוחשי. ממש כך. היום אנחנו כמעט שנה אחרי ההופעה, ועדיין, לא רק ששמרתי על המשקל הזה, עוד ירדתי ממנו. אם זה לא אמן ששינה חיים, אני לא יודע מה כן.

חזרה לפראג – נמשיך מאיפה שהפסקנו.
חזרתי לדירה, אחרי אותה חוויה מופלאה ובלתי נשכחת על גשר קארל. דפקתי מקלחת, והלכתי לישון מאוחר מדי, בהתחשב במה שצפוי לי יום אחרי, אבל עם חיוך מפגר על הפנים. קמנו מאוחר, מה שהסתבר מאוחר יותר כטעות. מכיוון שאני מי אני, הלכתי שוב למלון שבו הנחתי שהוא נמצא, וקיוויתי לתפוס אותו ביציאה לסאונד צ'ק. המתנתי שם כשעה, כשקיבלתי שיחה מאחד מחבריי לטיול. הוא כבר היה באיצטדיון, מסתבר. סיפר שיש שם כבר כמה מאות אנשים. הוא עמד בשער שבו חילקו מספרים לפי סדר ההגעה, כדי לעמוד לפי הסדר הזה לפני הכניסה לאיצטדיון. אחרי השיחה הזו, התחלתי להילחץ, באופן טבעי, ולבסוף ויתרתי. לקחתי אוטובוס לאיצטדיון. כשהגעתי לשם ומצאתי את השער המדובר קיבלתי את המספר 500.

לספרינגסטין יש מנהג מבורך, ובו הוא לוקח מספר שלטים מהקהל, ובהם הם מבקשים שירים לביצוע בהופעה. החברים ואני דיברנו הרבה על הכנת השלטים האלו לפני ההופעה, אבל אני, כמובן, לא הכנתי מראש. אחרי שראיתי בתור הרבה אנשים עם שלטים, החלטתי שאין מנוס, ואני אכין שלט, ויהי מה. הוא אולי לא ייענה לבקשתי לבצע את Mary's Place, שיר שנכתב כדי להרים את הקהל באוויר, אבל לנסות אני חייב (ספויילר: הוא לא ביצע אותו). ובכן, בתושייה ישראלית, רצתי לקניון הסמוך והתחלתי לשאול עובדים אם יש להם קופסת קרטון. אחרי רבע שעה של חיפושים, צ'כית יפה (כולן יפות) מחנות הנעליים שם תרמה לי קופסת קרטון. קרעתי אותה, והשארתי פאה אחת שלה לעצמי. השקעתי לא מעט זמן כדי לכתוב את שם השיר כך שספרינגסטין יוכל לראות אותו. כאמור, זה לא עזר, אבל לפחות ניסיתי.

נכנסנו לאיצטדיון, ותפסנו שורה רביעית-חמישית בערך. אני מורגל בשורה ראשונה, ולכן התאכזבתי. לא ראיתי יותר מדי אפשרויות להתקדם משם, אז התיישבתי עד שההופעה תתחיל. הסתבר שהגענו מאוד מוקדם, כך שההמתנה הזו לא הייתה קצרה. בינתיים קניתי חולצה וספר של הטור. לאט לאט הרגשתי שאין לי אוויר, שאני מתרגש כמו שבחיים שלי לא התרגשתי. אבל החזקתי את זה. ברור.

אחרי ההמתנה מורטת העצבים הזו, ספרינגסטין סוף סוף עלה על הבמה. עוד היה אור בחוץ. הסקתי מכך שההופעה לא תהיה קצרה. הוא עמד לו שם. הוא. סוף סוף. רק הוא, גיטרה, ומפוחית. בירך אותנו בצ'כית, הזכיר את ביקורו האחרון שם, ב96, בטור של האלבום The Ghost of Tom Joad. בטור הזה הוא הופיע לבד, כך שזה הביקור הראשון שלו בצ'כיה עם האי סטריט בנד. בעוד שרוב ההופעות בטור החלו עם Badlands, הוא החליט לפתוח עם שיר הנושא מאותו אלבום, וביצע אותו לבד. ביצוע נפלא ומרגש בצורה בלתי רגילה. בנקודה הזו עדיין לא קלטתי, לא עיכלתי שהוא עומד מולי, ואולי העובדה המפתיעה שהוא עלה לבד הכניסה אותי להלם עוד יותר חזק.

אחרי הביצוע הזה, הוא העלה את הלהקה, והם ביצעו את Badlands והרימו את הקהל באוויר, כולל שירה בציבור. בלי לעצור אפילו שניה, הוא עבר ל Prove it All Night הנפלא, מתוך אותו אלבום, Darkness on the Edge of Town. שוב, בלי הפסקה, עברנו לשלושה שירים מתוך האלבום החדש, ולא תגידו שירים שקטים. הבחור לא נתן לנו לנוח. We Take Care of Our Own, שיר הנושא (כל כך מרגש, כמה דמעות בלעתי) ו Death to My Hometown האירי משהו. וואוו. רק שבעה שירים לתוך ההופעה, ואני כבר מודה על כך שנכנסתי קצת לכושר. אפרופו כושר, כל הזמן הזה ספרינגסטין לא מפסיק לרוץ קצה אחד של הבמה למשנהו, כאילו גילו לא פי 3 מגילי. לא ייאמן, האיש הזה.

אחרי הבום האנרגטי ששלושת השירים האלו היוו, עברנו לקצת שקט. My City of Ruins. שיר שלדברי ספרינגסטין, מספר על שיר של שלום, שיר של להתראות. וככל שמזדקנים, כך הוא אמר, יש יותר להתראות מאשר שלום. "שיר על האנשים שעזבו אותנו, ועל הדברים שהם השאירו לנו. יש לנו להקה גדולה משאתם רואים על הבמה". ככל הנראה, הוא התכוון לסקסופוניסט האגדי שלו, קלרנס קלמונס, שכאמור בפוסט הקודם, מת לפני שנה (האחיין שלו, ג'ייק, החליף אותו) גם השיר הזה פשוט גמר אותי. קשה לי להעביר את התחושה הזו. אחרי שהציג את הלהקה כולה, ולא הציג את עצמו, הקהל צעק את שמו. מצאתי את זה משעשע, כי Bruce נשמע קצת כמו בוז. ואז הוא שאל אם מישהו חסר. וכמו שהוא תמיד אומר בהופעות, "אם אתם כן, ואני כאן, והלהקה כאן, אז גם הוא כאן". מודה, זה עבד עליי. לא קיטש ולא נעליים. פשוט מרגש.

אחרי זה עברנו ל Spirit in the Night, מאלבום הבכורה שלו. אני אוהב את החומר המוקדם שלו במיוחד, כך שזה לגמרי היה אחד השיאים עבורי. פשוט יפהפה. אחריו הוא לקח שלט מהקהל, וביצע את Candy's Room. עכשיו, צריך להבין – כל פעם שהוא לקח שלט, זה העביר בי משב של תקווה שגם השיר שלי ינוגן. לא פשוט.

לא אלאה אתכם בתיאור של כל השירים, אם כי קיבלנו עוד כמה נדירים שלא מבוצעים הרבה. מה שכן חשוב הוא הרגע הכי מאושר שהיה לי. זה קרה בשיר האחרון לפני ההדרן . וזה בכלל לא היה אמור לקרות בשיר הזה. Land Of Hope and Dreams מהווה כמעט נקודת מפנה בחיים שלי. אני אמנם מפגין התרגשות רבה ממוזיקה, אבל בסופו של דבר יש לי מעצורים. אני אחנק מדמעות ולא אוציא אותן. והנה, דווקא השיר הזה גרם לי להיחנק, ואז, שק הדמעות ככל הנראה איים להתפוצץ, והדמעות החלו לזלוג. מה שלא אכתוב לא באמת יעביר לכם את הרגע הזה.

אצל ברוס ספרינגסטין, אין באמת דבר כזה, הדרן. הם השתחוו לקהל ופשוט המשיכו הלאה, בעוצמה אדירה, בלי להתבלבל.
Thunder Road, Born In The USA, Born To Run,Dancing In The Dark ו Tenth Avenue Freeze Out בין השאר, סיימו את ההדרן הראשון. ובשביל הכיף והחיוך קיבלנו הדרן נוסף, עם קאבר ל Twist and Shout. יצאתי בהלם.

רצתי חזר למלון ה Four Seasons, שם פגשתי מעריצים שגילו לי שהוא בכלל במלון Augustine. חיכיתי שם קצת ואז ויתרתי, לא לפני שלקחתי מפה מהמלון שתזכיר לי איך להגיע מחר. למחרת היו שם לא מעט אנשים, והמתנו הרבה זמן, בסופו של דבר הוא יצא ברכב, אולי נופף, ונדע לו. הייתי מאוד מאוכזב, והייתי חייב לשבת ולהירגע. כל הסובבים ניחמו אותי משהו. אחרי פרק זמן כזה או אחר נרגעתי, והחלטתי שאת שעותיי האחרונות בפראג אבלה בשתי המשימות שעדיין עליי להשלים: הופעת ג׳אז , וקונצרט באולם סמטנה. והנה, מרגע שהשתחררתי מכבלי הצורך לפגוש אותו בפראג, הכל הסתדר באורח פלאי. מצאנו את האולם אחרי חיפוש של שבוע, וצ׳כית (יפה) קיבלה אותנו, והסתבר שהיה קונצרט חינמי ממש באותו זמן. מלא ילדים אסייתים ששרים ממש יפה מילים שאני לא מבין. אולם יפהפה, מהיפים שראיתי בפראג, כולל הכנסיות. רק מלהיכנס לשם התרגשתי נורא. כשיצאנו, בדיוק החלו מספר הופעות ג׳אז ברצף בכיכר ליד. קטע מטורף. היה תענוג, עד שהחל לרדת גשם זלעפות עם רוח חזקה במיוחד. רצתי חזרה לדירה, לא לפני חנות מזכרות (פניתי למישהי שתבחר צעיף לאחותי, החבר שלה היה עצום, ולקח להם רגע להבין שאני לא מאיים, אבל אין מצב שאני בוחר צעיף).

כשכבר הגעתי לשדה התעופה, פגשתי מלא ישראלים, וחלק גדול מהם הצטלמו עם ספרינגסטין. כן, דווקא כשהם לא ניסו, ככה, באמצע פראג. כשחזרתי לחיפה הרגשתי דיסאוריינטציה מוחלטת, תהיתי על כל מיני בניינים אם הם היו שם כשעזבתי. כנראה שחזרתי לא רק ממדינה אחרת, אלא גם מעולם אחר.

אז מה למדתי מכל השבוע הזה? לשחרר, לתת לדברים לקרות, ולהרגיש, לא לחשוב, ולא לחשוש להתפרק כשצריך. זה בריא.

פראג – חלק ראשון, או: זרום, עמיחי, זרום

בפוסט הקודם שלי, תיארתי לכם את תהליך ההתאהבות שלי בספרינגסטין. כאמור שם, הוא לא היה תהליך פשוט. אחרי שהתהליך הזה הסתיים, היה לי ברור שהחלום הכי גדול שלי הוא לראות אותו בהופעה. בסיבוב ההופעות הקודם שלו באירופה, דיברתי הרבה ועשיתי מעט – כלומר, לא קניתי כרטיס. לאחר מכן, לפני כשנה, הסקסופוניסט האגדי שלו, קלרנס קלמונס, מת משבץ מוחי. כשספרינגסטין הודיע על הסיבוב האירופי החדש שלו, החלטתי שאני לא מפספס. דיברתי עם חבר, והחלטנו שהולכים. אחרי בדיקה של תאריכים, נסגרנו על פראג, לא לפני היסוס אחרון עקב מבחנים. כשהסתבר שיש לי חלון של שבועיים בין שני מבחנים, בדיוק בתקופה של ההופעה בפראג, החלטנו לנסוע. קנינו שני כרטיסים לקדמת הבמה. בסופו של דבר, הצטרפו אלינו עוד שלושה חברים. ביניהם היה אחד המוכרים שהכריח אותי לקנות את אותו אוסף שהתחיל את כל הסאגה. סגירת מעגל, אם תרצו.

הפוסט הזה יהיה גם יומן מסע. אני מניח שרוב האנשים יאמרו שארבעה לילות בפראג אינם מסע. ובכן, מעבר לזה שלא הייתי בשום סוג של נופש בערך עשור, חמשת הימים האלה בפראג היוו גם מסע נפשי מסוים, שאני מקווה לתאר אותו כאן כראוי. אני קצת מצטער שלא הלכתי עם פנקס, כי היו לי המון דברים בראש, שספק אם הם עדיין שם, אבל אפשר לקרוא לזה לקח. יש לציין שאתאר כאן גם (מעט) דברים שלא קשורים למוזיקה. אבל זה הבלוג (גם) שלי, ובכלל, אני מקווה שאצליח לעניין אתכם גם בדברים האלה. בכל מקרה, במידה רבה, על פראג אני כותב בשבילי. אפשר לומר שהדבר העיקרי שלמדתי בשבוע הזה הוא להשתחרר, לזרום. תמיד אמרתי לעצמי שאני בנאדם מאוד זורם. אבל זורם וספונטני אינם בהכרח אותו דבר. לזרום כולל גם לוותר, לשחרר, ועל כך בהמשך.

אחרי שנחתנו, בעל הדירה שבה לנו בא לאסוף אותנו משדה התעופה. דפקנו כמה שעות שינה, והלכנו לאסוף את הכרטיסים. לא היה פשוט למצוא את הקופה, אבל מצאנו אותה לבסוף. רק לאחוז בכרטיסים האלה הייתה התרגשות אדירה בפני עצמה. משם המשכנו לרובע היהודי, דפקתי שם סטייק כשר במחיר מופקע, וחוץ מקפיצה קטנה לקניון לא הספקנו הרבה. אפשר לומר שהיום הראשון היה יום של איפוס, ויש היאמרו יום מבוזבז. אבל שחרר, עמיחי, שחרר.

כשקראתי את מדריך שיחור לפראג, הוא ציין כמה דברים שחייבים לעשות, V-ים שחייבים לסמן. מכיוון שלא הייתי בחו"ל מזה עשור, וזו לי פעם שנייה בעשרים ושש שנותיי, החלטתי שאני הולך להיות תייר קלאסי, לפי הספר. היום השני הוקדש ל sightseeing שכזה. היה לנו הספק די מרשים באותו יום. נכסנו לכמה וכמה כנסיות (כנסיות זה דבר מדהים ביופיו, דרך אגב), עלינו מאות מדרגות, להערכתי. ביקרנו במצודת פראג המרשימה למדי. המשכנו משם לרובע היהודי, ראינו את הבית כנסת של המהר"ל מפראג עם סיפור הגולם שלו. בית הכנסת הזה, שנחשב לאחת האטרקציות המבוקשות בפראג, עלה בהתאם. כשנכנסנו, למעשה, לא היה שם שום דבר, ועד עכשיו לא ברור לי על מה שילמתי. מילא. משם הלכנו לבית הכנסת הספרדי, אחד הבניינים היותר מרשימים בפראג, שמעוצב מבפנים כמו כנסייה, מכיוון שבאותה תקופה אסור היה ליהודים לעסוק באדריכלות.

כדי לספק עוד דוגמה לעד כמה תיירים זה עם מוזר, או סתם פראייר (אני, למשל, נעקצתי ב change, הספיקה פעם אחת כדי שאלמד), השעון המהולל בכיכר, שבכל שעה עגולה מספק שואו של כמה בובות שיוצאות ועושות השד יודע מה, היה מאכזב גם הוא. למעשה לא קרה שם יותר מדי, מה שלא עצר את מאות התיירים שעמדו סביבו להתרגש ולמחוא כפיים כאילו השעון שומע אותם.

לאחר מכן, הלכנו לתאטרון שחור, שסובב סביב שירי הביטלס. מדובר בחבורה של שחקנים לבושים שחור, שעקב החשכה על הבמה לא רואים אותם. התפאורה נמצאת בידיים שלהם, הם מזיזים אותה. איך שהוא, הייתה תחושה קצת חובבנית כשנכנסו, לא רצינית. אבל הם התבררו כמקצוענים אמיתיים, והייתה חוויה מצחיקה ומרגשת, והשירים כמובן היו נפלאים. אם אתם בפראג, תאטרון שחור הוא אחד הדברים שצריכים לסמן עליהם וי, ובהנחה שאתם אוהבים את הביטלס, אני בהחלט ממליץ בחום. ניסיתי למצוא וידאו מהמופע, מצאתי רק אחד, והוא לא באמת מעביר את החוויה, אבל מילא:

התאטרון השחור הסתיים מוקדם. אחריו, יצאנו לסיבובים אינסופיים כדי למצוא קריוקי, שגם הוא היה רעיון חצי ספונטני, ויתרנו. חזרנו לדירה ברגל, וכשעברנו בגשר קארל קלטנו התגודדות. ההתגודדות הזו החלה עקב כמה נערים ונערות סינים (או מלוכסנים ממוצא אחר) רוקדים כאילו אין מחר למוזיקה מחורבנת כזו או אחרת מהאייפד שלהם. אבל מה, רוקדים מדהים. משהו כמו מאה תיירים מסביבם, והם דופקים שם שואו מטורף לגמרי. את אחד מאיתנו (למזלי, לא אותי) הם הצליחו לגרור ל"רחבה", רק כדי שהוא ינוס על נפשו בהזדמנות הראשונה. הקהל נענה לטירוף שלהם, וגם זרק להם לא מעט כסף בכובע שהם הניחו, ובצדק. חוויה משעשעת, מרשימה, נהדרת. וזו לא החוויה האחרונה שגשר קארל יזמן לנו.

כפי שכתבתי קודם, התכנון היה להתנהג כמו תייר קלאסי, ולעשות מה שהמדריך אומר לך. אחד מהם היה קונצרט קלאסי בבניין העירייה, והוספתי לעצמי גם הופעת ג'אז לרשימה. אותו בניין עירייה מדובר נחשב לאחת מהפנינות הארכיטקטוניות היפות בפראג. לכן, היה לי ברור שאני חייב לסמן עליו וי. הנחתי שאם קוראים לזה בניין העירייה, כל מה שצריך לברר הוא איפה ה town hall, ומשם להסתדר. ובכן, מסתבר שלפראג יש משהו כמו שלושה-ארבעה בתי עירייה, וכל אחד נמצא בפינה אחרת. אחרי חיפושים מתישים משהו, במהלך היום השלישי, נאלצתי לוותר.

אחרי שויתרתי, הלכנו לחנות דיסקים מגניבה למדי, ומצאתי שם קופסה עם חמשת הדיסקים האחרונים של קיילי מינו (בדקתי, לא מינוג) במשהו כמו שמונים שקל. ממש חינם. כן, אני יודע, איך נכנסה קיילי לפוסט על ספרינגסטין. מילא. אני לא אשם שלא מזמן יצא לה אוסף וממש התלהבתי ממנו. אציין בגאווה לא מבוטלת שזה אחד הדברים הכי יקרים שקניתי בפראג. בהמשך הלכנו לפראג הלא מוכרת. פראג שבה תיירים לא באמת מבקרים. הגענו לאיזור שנראה כמו עיר רגילה, לא עתיקה במיוחד, לא מטופחת במיוחד. כשירדנו מהרכבת סוף סוף נוכחנו לדעת שפראג היא באמת עיר זולה במיוחד, צריך לדעת רק איפה לחפש. המחיר של כל דבר שזז באיזור הזה היה פשוט מגוחך. הלכנו לשוק מגניב למדי, מה שנקרא אותנטי, ולמרות שלא ממש מצאנו בו שום דבר, לא הרגשתי שבזבתי את זמני שם. זרום, עמיחי, זרום.

לאחר ביקור במלון שהנחתי שספרינגסטין שוכן בו, נאלצתי לוותר על לפגוש אותו באותו יום, כי בערב הייתה לי הופעה אחרת.

לפני כמה חודשים, לאחר שקנינו את הכרטיסים לספרינגסטין, התחלנו לחפש הופעות נוספות בפראג בזמן שהותנו שם. תקופה ארוכה לא מצאנו כלום. בסוף, הסתבר שיש הופעה של דמיאן רייס יום לפני ספרינגסטין. הבעיה הייתה, שכשגילינו את ההופעה הזו, היא כבר הייתה סולד אאוט מזמן. התבאסתי. אני מאוד אוהב את שני האלבומים שלו, והנחתי שכבר לא תהיה לי עוד הזדמנות לראות אותו. חיפשתי בכל אתר אפשרי כרטיסים, אבל הביקוש היה מאוד גדול, והמקום בו הוא הופיע היה מאוד קטן. בכל זאת, מצאתי את ה event בפייסבוק, ולחצתי על maybe attending. שישה ימים (!) לפני הטיסה, עודכן בעמוד של האירוע כי השתחררו כמה כרטיסים. הייתי בדיוק בעבודה, ולמזלי, מכור פייסבוק שכמותי, תפסתי את זה ברגע האחרון. הכרטיסים נמכרו דרך שני אתרים, דרך האחד הם נגמרו תוך שנייה וחצי, ובשני הצלחתי לתפוס כרטיסים. הסיפוק היה עצום. איך שהוא, אני תמיד מצליח לנצח במקרים האלה.

מי שמכיר את דמיאן רייס, יודע שהחומר שלו מצויין, מרגש, אבל וואלה, לא אמור להיות מלהיב. הופעת ישיבה שקטה וחודרת עמוק. לכך ציפיתי גם אני. התבדיתי, הופתעתי, נפלתי מהכסא. ערב מדהים לגמרי, מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. החוויה הזו תישאר איתי לעוד המון זמן, ואפשר לומר שזו הייתי החוויה הכי מטורפת שהייתה לי בפראג, גם אם ספרינגסטין הוא שנתן את רגעי האושר האבסולוטיים. דמיאן רייס אמנם ישב רק עם גיטרה אקוסטית, אבל הוא לא ריחם על הגיטרה שלו. לפי הספירה שלי הוא קרע משהו כמו חמישה-שישה מיתרים באותו ערב. הייתה לו, אולי, את התקשורת הכי טובה עם קהל שראיתי מעודי. מלא הומור, מלא סיפורים. הוא העלה מישהי לבמה, מזג לשניהם כוס יין, והתחיל לשיר. עד סוף השיר הם סיימו את הבקבוק, כאשר כל הסצינה הזו מתקשרת לשיר באופן מופלא. בין לבין הוא סיפר סיפורים על פראג, על עצמו, ועל זרעים. בקיצור, מופע מלא חן, מלא הומור, מלא כריזמה. אבל זה עוד כלום.

בסוף ההופעה, כאילו לא היה אינטימי מספיק, פונה רייס לקהל, ומבשר להם שמיד אחרי ההופעה כולנו הולכים ביחד לגשר קארל. נדמה לי שהרבה אנשים, כמוני, הניחו שהוא צוחק. ההופעה הסתיימה, עלינו למעלה, וחיכינו לו ביציאה. אחרי שניסיתי להחתים אותו, הוא טען שהוא לא מצטלם ולא חותם. קצת מוזר עבור אמן שלא מהסס לתקשר עם הקהל כך. בכל מקרה, הוא קפץ שנייה למלון, ומיד חזר. משהו כמו מאה איש הלכו אחריו, ביחד, לגשר קארל. לא האמנתי למראה עיניי. התגודדנו סביבו, אני, שני חברים, ועוד משהו כמו מאה צ'כים ותיירים על הגשר. כמה צ'כים הביאו גיטרה. פשוט ישבנו שם עד אמצע הלילה ושרנו שירים. גם שירים שלו, חלקם טרם נשמעו, גם קאברים ליו 2, לבן אי קינג, ובעיקר, שירי עם צ'כיים, שהקהל שר. תאמינו או לא, חטפתי צמרמורת משיר צ'כי. אין מילים לתאר איזו חוויה מטורפת ובלתי נשכחת הערב הזה העניק לי. והנה לכם, עוד חוויה שגשר קארל זימן לי, וכל מה שהייתי צריך זה לזרום עם העיר המופלאה הזו.

בפוסט הבא, מבטיח, נגיע לספרינגסטין, וגם ליום שאחריו. תודה שקראתם עד לפה, מקווה שלא השתעממתם. בינתיים הנה קטע וידאו מהערב המופלא הזה בגשר:

עמיחי.

איך למדתי להפסיק לפחד מאמריקה ולאהוב את ספרינגסטין

היום קשה להאמין, אבל בעבר לא ממש סבלתי את ברוס ספרינגסטין. כיום הוא אחד האמנים האהובים עליי – הנה הסיפור שגרם לי להתאהב בו:

הפוסט הזה מנסה להיכתב כבר עשרה חודשים. בסוף ספטמבר שעבר, ספרינגסטין חגג 62 אביבים, והבטחתי פוסט שמתאר את התהליך שעברתי, כמתואר בכותרת. כמובן שעצלן שכמוני דחה את המשימה שוב ושוב. פוסטים אחרים באו והלכו, והפוסט הזה, כמו כל מיני פוסטים נוספים שאני דוחה תקופה ארוכה, נשאר בבוידעם של התודעה שלי. והנה, בדיוק שבוע לפני ההופעה שלו בפראג, שאני טס לראות, התפנו להן כמה שעות שצריך להרוג, ואני לוקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים.

פעם, כשעוד היו חנויות דיסקים, הייתי מגיע לחנות, ולא היה לי מושג אם אצא משם עם דיסק, ובוודאי שלא היה לי מושג עם איזה. כך, בעקבות המלצות המוכרים, גיליתי את הביטלס, את פינק פלויד, את הפט שופ בויז וכדומה. כפי שניתן לראות, הז'אנר המוזיקלי לא היה מוגבל, ונע בין יורו-פופ לפרוג-רוק. ועם כל המנעד הרחב הזה, לספרינגסטין הייתה קטגוריה משל עצמו. אם יש צורך להגדיר אותה, ניתן לומר כי מדובר באמריקנה מוגזמת. רוק אובר-אמריקני, אובר-דרמטי וכדומה – מה שנהוג לכנות Heartland Rock (נציג מובהק נוסף הוא למשל ג׳ון מלנקמפ). בזמנו, הז'אנר הזה יצר אצלי אנטגוניזם די רציני.

את האנטי המובנה הזה היה קשה לשבור. ב2003 (וואוו, בדיוק קלטתי שעברו תשע שנים!), יצא האוסף הסופר מוצלח שלו, מהסדרה היוקרתית של סוני, The Essential Bruce Springsteen. כשהגעתי לחנות, בסביבות נובמבר באותה שנה, הופעל עליי מכבש לחצים לרכוש את האוסף הזה, או ליתר דיוק – את המהדורה המיוחדת שלו, שמגיעה עם דיסק בונוס משובח. מכבש הלחצים לא עבד כל כך מהר. בסופו של דבר הוצע לי לקחת את הדיסק הביתה, ובמידה ולא אהיה מרוצה, אוכל להשיב אותו. פריבילגיות של לקוח קבוע, אני מניח. אז לקחתי.

הגעתי הביתה סקפטי. הרדיו הישראלי הוריש לי כמה שירים מוכרים, Born in the U.S.A, The River ויש היאמרו גם Streets of Philadelphia. היום אלו שירים שאני כן מאוד אוהב, אבל קשה לומר שהם באמת מייצגים נאמנה קריירה כה מגוונת ועשירה. הכנסתי את הדיסק הראשון למערכת. מה שציפיתי לשמוע הוא אותו קול צרוד ומוכר, שאח"כ גם יובא לארץ ע"י לואי להב, אצל אמנים כמו שלמה ארצי, שלום חנוך וגידי גוב.

השמיעה הראשונה הזו, שאני זוכר גם היום, הייתה הלם מוחלט. הסתבר שספרינגסטין, כמו גם הישראלים שעברו תהליך דומה, לא תמיד שר בקול הצרוד הזה, שהיווה חלק משמעותי מהאנטי שלי כלפיו. הוא שר בקול צלול, שהזכיר לי מאוד את ניל יאנג בתקופת Harvest או After the Gold Rush. גם היום, אגב, כמעריץ מושבע שאוהב פחות או יותר את כל החומר שלו, החומר המוקדם הזה, טרום הצרידות, של שני האלבומים הראשונים, הוא החומר המועדף עליי.

וזה בדיוק העניין: אמנים עם רפרטואר עצום צריך להתחיל מהמקום הפשוט והבסיסי שלהם. את הביטלס, לשם השוואה, התחלתי מסרג'נט פפר, ואני עדיין מצטער על זה. אי אפשר מייד לקפוץ לחומרים המאוחרים. ברגע ששומעים איך אמן מתפתח, השינויים שלא מצאו חן בעינינו בהתחלה הופכים לטבעיים, הופכים לתהליכים, ולא לעובדות מוגמרות. כששומעים מיד את החומרים הבומבסטים כמו Born in the U.S.A, מקבלים תמונה מוטעית. למעשה, אפילו האלבום הזה כולל כמה בלדות שונות לחלוטין, וגם שירים מאוד פופיים שלהם ולבומבסטיות אין דבר וחצי דבר. אבל ספרינגסטין הוא אמן שכשאתה מתאהב בו, זה טוטאלי. ואחרי שכבר התאהבת, כבר לא תצא מזה. את כל מה שלא סבלתי, היום אני אוהב מאוד. דווקא לשירים הגדולים, הדרמטיים, כמו Glory Days ו Dancing in the Dark, אני מצפה לשמוע בהופעה יותר מכל.

אם גם לכם, כמו לא מעט ישראלים (נדמה לי), יש אנטי מסויים לספרינגסטין, נסו את האוסף הזה, וגם את Nebraska המופלא ששווה פוסט בפני עצמו, ולא נשמע כמו שום דבר שהבוס הקליט, או למעשה, כמו שום דבר שכל אמן אחר הוציא על גבי אלבום רשמי. אלה המקומות להתחיל מהם – מקווה שתתאהבו בסוף, כמו שאני התאהבתי.

עמיחי.