פסטיגל פרימוורה 2014 – פרק א': אמביציה בלונדינית ואוקסימורון מוזיקלי

vbanner

פעם ראשונה שאני חוזרת לאותו מקום אחרי שנה ונראה כאילו לא הרבה השתנה: ברצלונה נותרה יפהפייה, הפסלים במקומם, הכנסיות משמיעות פעמונים מדי שעה וסניפי סטארבאקס שוצפים וקוצפים ישראלים שרוצים לטעום מטעמו של הקפה התעשייתי האמריקאי. גם הפעם נסעתי עם אילת, שותפתי לדירה ולחוויות מסוג אלה, ולחזור למתחם הפורום של פרימוורה הרגיש כמו לחזור לסוג של בית. כמה שינויים קטנים במיקומי במות ודוכנים לא האפילו על ההרגשה שחזרנו למתחם שבו אזור הזמן שונה לחלוטין – בפסטיבל פרימוורה הזמן לא נספר בשניות\דקות\שעות, אלא בשירים, בהופעות ובעיקר בהנאות גדולות וקטנות מאמנים מוכרים וגם כאלה שלא קרו בדרכי.

השנה אילת ואני התבייתנו על שני שמות (לעומת אחד בשם "בלר" בשנה שעברה) – ארקייד פייר והנשיונל. בכוונה השתמשתי בפועל הזה, כי ביומיים שבהם הופיעו שתי הלהקות תפסנו מקום בשורה הראשונה ולא זזנו משם. יש שיקראו לזה בזבוז זמן בפסטיבל שבו מופיעות להקות ששווה להציץ ברפרטואר שלהן, אבל בשורה ראשונה יש את היתרונות:

  1. גדר להישען
  2. ברגע שהצלמים עפים מקדמת הבמה אפשר לראות הכל מושלם ויש אוויר
  3. אפשר לצלם בכיף
  4. ערך מוסף שעליו אדבר ממש עוד מעט.

בואו נעזוב שניה את הלוגיסטיקה היבשה, בתקופה שבה מצאתי את מקומי המוזיקלי בין עשבים גבוהים של פוסט-פאנק, מצאתי לי להקה אחת שהגדירה את כל מה שרציתי באותה תקופה (וממשיכה איתי עד היום) ושמה אינטרפול. יחד קצרנו רגשות והשקינו אותם בגיטרות ומילים של פול בנקס, אך היה עוד לחקור לחכור, וגיליתי את הנשיונל וארקייד פייר בקניה אחת של אחרי השחרור מהצבא. ביחד עם אינטרפול, שלושת הלהקות היוו לי שילוש פוסט-פאנק קדוש, כזה המשלב בין מוזיקה עצבנית ורכה לבין מילים שמבינות ומתחברות. האב היה פול בנקס, הבן היה מאט ברנינגר והרוח הייתה שני אנשים שנושבים ביחד באותו כיוון ושמם ווין באטלר ורג'ין שסיין.  את האב ראיתי כבר שלוש פעמים (לא מספיק) בהופעה, את הבן והרוחות ראיתי פעם אחת כל אחד, כשהם חיממו את ההדליינרים בפסטיבלים וכיאה למחממים – לא ראיתי באמת למה הם מסוגלים בהופעה חיה. כשהודיעו פרימוורה כי הנשיונל וארקייד פייר הולכים להיות הדליינרים, נורית נדלקה ובתוספת קטנה של ג'ונת'ן ווילסון קיבלתי החלטה לעשות את המסע לברצלונה בפעם השניה.

אז למה להכביר במילים – ככה נראה הפסטיבל של אילת ושלי:

היום הראשון של הפסטיבל נפתח בארבע עם קהל לא קטן שחיכה בשערים, אנשים עטו על עצמם חולצות של קווינז אוף דה סטון אייג', ארקייד פייר ובטח עוד להקות איזוטריות שלי נראו כמו שמות של מותגים. המאבטחים הבריונים פיזרו חיוכים אחד לשני, חיבקו אחד את השני, סידרו אותנו בעדינות כדי שנוכל להיכנס באופן מסודר למתחם והציגו את אחד הדברים המהנים ביותר בפסטיבל: הנימוס והעדינות – המאבטחים לא צריכים לצעוק, מספיקה הערה כאן ואולי איזה מחווה עם היד, והכל בסדר, ברגוע.

פצחנו בהליכה מהירה לכיוון במת "סוני" – שם הכרנו בחורה רוסיה חמודה בשם סשה שחלקה איתנו את ההתלהבות לגבי מה שהולך לקרות באותו יום. לאחר מכן הצטרפו אלינו גם ג'ורדי ואקסל, מעריצי ארקייד פייר ספרדיים שרופים, שהספיקו לנסוע למלון שם דרו חברי הלהקה ולהצטלם עם חלק מהם. ביחד צייתנו להוראות המאבטחים ובסופו של דבר תפסנו את מקומנו בשורה הראשונה. ראשונים לעלות היו חבר'ה ספרדים שקוראים לעצמם Grupo de Expertos Solynieve שלא הותירו רושם מיוחד, וגם לא הבנו מילה ממה שהם שרו או דיברו אל הקהל. את התשומי המגיע לקהל *בינלאומי* שמגיע לפסטיבל קיבלנו ממידלייק.

IMG_7552

הו מידלייק, בזמן שהשמש שוקעת מול הים, והגלים מבקשים צלילים שינעימו את זמן הגאות, עלו חברי הלהקה הטקסנית לנגן חומרים בעיקר מאלבומם האחרון. זקנים והרמוניות קוליות הזכירו לי שועלים בשם רובין פקנולד וג'וש טילמן, אבל כל השאר היה לגמרי מידלייק. לגמרי הקול של אריק פילדו שעבר לקידמת הבמה לאחר שטים סמית', הסולן הקודם, החליט לנטוש לטובת פרויקט אחר. יצא ונעמדתי ממש מול ג'סי צ'נדלר, הרכש החדש בלהקה שהיפנט עם קלידים, חליל צד ובלורית בלונדינית חתיכית. פילדו והחבר'ה התרגשו לראות קהל שמכיר את המילים שלהם, ואני התרגשתי לגלות שלהקה שלא ממש השקעתי זמן בהקשבה לה, פתחה שעריה והכניסה הרבה אוויר בריא לאוזניים שלי. פרוג-פולק-אינדי-שמינדי איך שלא תרצו לחטוא ולהגדיר – זה ממש התאים בשעה הזו של היום.

מידלייק ירדו מחוייכים מן הבמה, והשאירו אחריהם שובל של ציפיות להופעה הבאה שהייתה לא קשורה בעליל לכל מה שקרה עד עכשיו – את הנוף הרומנטי של הים צבעו בורוד וכסף מטאלי של סנט וינסנט. גם באנני קלארק לא השקעתי זמן נגן. לאחר שהבנתי שהיא תחמם את ארקייד פייר, נתתי כמה וכמה הקשבות לאלבום האחרון והחמוד שלה. שום דבר, חוץ מהתספורת הלבנה שהיא מתהדרת בה לכבוד האלבום הזה, לא הכין אותי לטירוף של הגברת. היא עלתה למרכז הבמה וביצעה ריקוד מודרני\מטאלי לפני שפנתה לקחת את הגיטרה ולפוצץ את האוזניים שלנו עם מוזיקה פופ אלקטרוני שאפשר גם לרקוד איתה וגם לנפנף את הראש כאילו זו הופעות רוק לכל דבר. היא ביצעה בעיקר שירים מהאלבום החדש, נתנה מכל קולה כדי שנבין על מה היא שרה, ואת רגליה הדק-דקות היא נענעה כמו אם.סי האמר – קדימה ואחורה כמו רובוטית. לא היה רגע של שעמום – אם המוזיקה לא הייתה מספיק מעניינת, היה שואו שלא מן העולם הזה – חייזרי, אלקטרוני ומהפנט.

???????????????????????????????

שעה וחצי הפרידו בין ההופעה של גברת קלארק לבין זו שחיכיתי לה כבר כמה חודשים, שעה וחצי שבה צפינו בעובדי במה (שחלקם היו לבושים במה שנראה כמו פיג'מות מכוכב אחר) מתקינים אינספור כלי נגינה, במות נוספות ואיתן הבטחות לחוויה בלתי נשכחת. אנשים הסתובבו מסביב, ירדו עם מזוודות לכיוון בימת הסאונד שממוקמת מול הבמה והכי חשוב – שמו מסקין-טייפ (ככה כותבים?) על המדרגות שיורדות לקהל.

בחצות וחצי עלו ששת חברי ארקייד פייר על הבמה, יחד עם שני פרקשניסטים מגניבים משמאל ומימין להקה של שלושה סקספוניסטים. כמו תמיד הצטרפו שני כנרים, אחת מהם היא שרה ניופלד שלא קיבלה קרדיט על האלבום האחרון של הלהקה, "ריפלקטור". אני הייתי עסוקה לצרוח לבמה ולא הבחנתי באיש המחזיר-אור שהציג את הלהקה בספרדית, (התוודעתי לבמה הקטנה שמוקמה מול בימת סוני רק לאחר שגילו לי שעוד הרבה התחולל מעבר לבמה עצמה). ההופעה התחילה עם שיר הנושא מהאלבום האחרון ו-ווין באטלר ורג'ין נראו לי כמו בובות – זוג של מבריקים, כשאחד מדגמן פרצוף זעוף והשניה לא מפסיקה לחייך מאוזן לאוזן. סיגלתי לי אובססיה ליופי בזמן האחרון, ואיך אוכל שלא לציין את היופי שניתז מהבמה – חליפות מחזירות אור בצבעים זוהרים, מסכים צבעוניים ומר באטלר אחד שעצביו אולי היפים בעולם. היה צפוף על הבמה, במיוחד כשתפאורת מחזירי האור הכסופים ירדה למטה והבמה הפכה למועדון דיסקו שרק היה חסר בו איזה ג'ון טרבולטה.

בשיר השני, "Flashbulb Eyes", החליט באטלר כי זה זמן טוב להראות לצלמים שהוא יודע לרדת לכיוון הקהל שלו והוא עשה זאת – בדיוק אל מולנו, כולו על אילת, ואני ניסיתי לחוש כמה שיותר את הבן אדם הגבוה הזה. זה היה עניין של כמה שניות, ובאטלר כבר חזר לבמה להמשיך לשיר. אחיזה חטופה של כף היד שלו ומחיצה קטנה של הכתף הספיקה להוכיח לי שלא מדובר פה בבובה או דמות מסיפורי הבדיה שלי, אלא בשר ודם – שר, כועס ומוחשי. עוד גיבור שזכיתי להכיר טיפה אחרת. רגע שבשבילו חיה וצועקת חולת ארקייד פייר בתוכי.

???????????????????????????????

בעוד שאר חברי הלהקה נראו מתלהבים ומתלהמים, משהו בבאטלר היה כבוי. את "Afterlife" הקדים באטלר בכמה שורות מ"My body is a cage" ואז הכל היה לי מובן.

I'm standing on a stage, of fear and self-doubt, it's a hollow place but they'll clap any way.

ארקייד פייר של אחרי "הפרברים" היא להקה אחרת לגמרי. למרות הנסיונות החוזרים והנישנים להיות להקת אינדי, הם פרצו למיינסטרים בלי כוונה ועם הופעות כמו זו שראיתי בפרימוורה השנה, הם קיבעו את עצמם בתור שואו של פופ במעטפת מוזיקת רוק עצבנית. במהלך ההופעה הפריע לי הדיסוננס הזה, חוסר ההתאמה בין המילים העוצמתיות להתגנדרויות הבימתיות שהתרחשו מולי. באיזהשהו שלב תפסתי את עצמי רוקדת לצלילי "האיטי", עם חיוך גדול על הפנים, ושכחתי לגמרי על מה רג'ין שרה. על זה בדיוק שר ווין בשורה שכתובה למעלה – המילים הן אישיות לכל אחד בקהל, אך השואו הסתיר אותן. "האיטי" היה הרגע בו תפסתי את עצמי והזכרתי לי את ההשפעה של ארקייד פייר והמהות שלה בשבילי מעבר לצבעים והתפאורה.

היו כל כך הרבה רגעים ששווה לציין: את צעדי הריקוד של הסקספוניסטים אותם הם אלתרו תוך כדי ההופעה, את ריצ'ארד ריד פארי ששאג והיכה בתופים באלימות מרשימה, את רג'ין ו-ווין ששרו את "It's never over" כשהיא מולו על הבמה הקטנה, את האהבה שרג'ין פיזרה לכל עבר תוך כדי נגינה על אקורדיון\תופים\קלידים\הרדי-גרדי\ומה לא, על העובדה שזכיתי לרקוד יחד עם האלילה לצלילי "ספרול 2". לראות את ההופעה הזו פעם אחת ממש לא הספיק כי היה כל כך הרבה על הבמה, כל כך הרבה אנרגיות שיצאו משני הצדדים, ולהקה אחת שמעזה לשלב בין שואו לבין מוזיקה שבאה מהלב. זה שילוב קשה, לי אישית היה קשה להסתגל אליו, אבל בהסתכלות אחורה אני נהנית לחשוב על כל הצבעים שנוספו לשירים שסוחבים אותי כבר שנים על גבי שנים.

???????????????????????????????

מבחינת שירים, ההופעה התמקדה בעיקר ב"פיונרל" וב"ריפלקטור" והיו רק כמה טפטופים של שני האלבומים באמצע, ובלטו במיוחד "Rebellion" שתמיד מוציא ממני דמעות של ילדה קטנה מתחת לשמיכה ו-"Here Comes the Night Time" שלווה בקונפטי שהוציא לגמרי את הילדה הפרועה שבי החוצה. עדיין אני תוהה, אחרי שמידלייק נגעו בי בצניעות ובלי שואו, האם יש צורך בכזו אקסטרווגנזה כשיש כאלו כלים ומילים שיכולות להחזיק שירים שלמים. ווין באטלר שר על חוסר ביטחון, ואנחנו מחאנו כפיים בהתלהבות, לא נשמע קצת מוזר? אותו סיפור היה עם הנשיונל, ועליו ארחיב כבר מחר.

לאחר ארקייד פייר דידנו את דרכנו לכיוון הATP, שם תיקלט Moderat, והצצנו לבימת ה-Ray-Ban שם עלו מטרונומי, אבל הרגליים כאבו וקראו לנו לחזור למלון ולנוח. ראינו סך הכל ארבע הופעות באותו יום, אבל עם כמות גדולה של זכרונות תודות לקרקס הגדול של ארקייד פייר. את היד שאחזה בווין לא שטפתי עד היום דרך אגב. סתם, אבל הזכרון הזה כל פעם יעלה בי חיוך. חשבתי שזה השיא היחידי של הפסטיבל, כמה שאני טעיתי…

-המשך יבוא-

IMG_7650

מודעות פרסומת

מבוא לפרימוורה – מצעד שירי ארקייד פייר הפרטי

במסגרת המצעד שקיימתי לכבוד התרגשותי מפסטיבל פרימוורה 2014 בפייסלנד, אני מגישה לכם את עשרת השירים שעשו לי את ארקייד פייר. אני קצת מתחרטת שבחרתי רק עשרה, הייתי בשמחה עושה איזה ארבעים, אבל הבלוג בצמצומים ותירוצים. אז יאללה, נתחיל במצעד השירים של הדיל-ברייקרז שגרמו לי להיסגר על לנסוע לפרימוורה

גם סיקור יבוא, כל פרט חשוב לא יחסר לאף אחד, מבטיחה. בינתיים החזיקו אצבעות שאצליח לגעת קצת בתהילה!!!

20140114-arcadefire-x1800-1389721067

מקום 10 – ספרול 2

משפחת באטלר המורחבת ושות' הם חיילים בצבא ההגנה של הדמיון, והגנרלית רג'ין שסיין נתנה את כל גופה ושמלותיה להגנה על כל המתבודדים, האמנים, המוזרים או בקיצור: הלא-שגרתיים. חוץ מזה, זה השיר שלי ושל טליה

מקום 9 – את\ה כבר יודע\ת

זה השיר שאני הכי אוהבת מתוך האלבום האחרון של הלהקה, וכולם מדברים על כמה שהוא מזכיר את הסמית'ס. אולי בקצב, אבל לא בכעס, זה הרגש שווין באטלר יודע להציג הכי טוב ואף אחד לא ייקח את זה ממנו. השיר הזה הוא שתי סטירות, אחת לכל לחי, רגע לפני שמתחילים להיכנע לרגעים של ייאוש.

מקום 8 – פעם היינו מחכים

השיר שמזכיר לי בצורה הכי מוחשית את ההתלהבות שהייתה לי מהאלבום ממנו הוא לקוח. אני זוכרת את הקליפ האינטראקטיבי שצפיתי בו כמה וכמה פעמים בחושך, אני אפילו זוכרת את אימא שלי מציצה, חושבת שאני לא שמה לב לעיניים הסקרניות מאחורי הגב. הייתי אז ונותרתי חסידה גדולה של "The Subrubs" בגלל כל כליו הספרותיים והמגע שלו עם הפילוסופיה שנגעה אז מאוד לליבי. לא ניחנתי בהרבה סבלנות, תופעה משפחתית שכזו, והטכנולוגיה המתקדמת רק מעצימה את החוסר הזה, שמישהו יביא לנו עוד כמה דליים של זמן, הכל דולף!!!!!

מקום 7 – מלחמה פרברית

יש משהו מאוד חופשי בנסיעה באוטו. גם אם זה בתוך העיר ואני נקטעת בין רמזור אחד לאחר, כל עוד יש לי את המוזיקה ברקע ואת ההגה בידיים, אני מתנתקת מכל שאר הגורמים. זה רק אני, הכביש, ועוד כמה מכוניות שמציקות מדי פעם. בטווח זמן כזה, אני לא קשורה לאף אחד, ואף אחד לא אליי, ואני יכולה לחשוב על מה שאני רוצה, לשיר באיזה טון שאני רוצה, וכל המקומות נשארים נוסטלגיים ויפים. זה מה שהשיר מייצג בשבילי, באיזור ניטראלי שבין הזיכרונות למי שאני בהווה.

מקום 6 – שכונה מס' 3 – אין כוח

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההה
(וזה מה שהשיר עושה לי עם כמה דמעות כשהכוח כבה בלב שלי).
מקום 5 – גופי הוא כלוב
אני לא זוכרת מי סיפר לי את הסיפור, יכול להיות שקראתי אותו, אין לי מושג – אבל מישהו פעם התעורר מתוך חלום ולא היה יכול לזוז, לכמה דקות הגוף שלו היה משותק והוא יכול היה להזיז רק את עיניו. בתוכו הוא הרגיש את הכוח בפנים שמנסה להזיז את השרירים אבל בלי הצלחה. זה אחד הסיוטים הגדולים
ביותר שלי, והוא משהו שאני סבורה שכל אחד מאיתנו מרגיש מדי פעם, את העצירות הזו שנובעת מחוסר יכולתנו להגיד ולהרגיש מה שאנחנו רוצים. השיר השני שהכי מפחיד אותי בעולם, את הראשון אציג בקרוב מאוד.
מקום 4 – מרד ושקרים
טום וייטס שר שאנחנו תמימים כשאנחנו חולמים. אנחנו הכי תינוקיים כשאנחנו עטופים בשמיכה, מתחממים בה בביטחה והשינה מקנחת אותנו באיזה חלום מתוק. ארקייד פייר שרים בשביל שנישאר תמימים גם כשנהיה ערים, אני בעד. בימים בהם עושים הכל כדי שנאבד אותה, התמימות היא המרד האולטימטיבי.
מקום 3 – הפרברים
"Sometimes I can't believe it,I'm moving past the feeling"
שיר הנושא של האלבום שחדר לי לא רק ללב אלא גם למוח שלא מפסיק גם הוא לפעום במחשבות ורעיונות. הסיבה היחידה שהוא לא נמצא במקום גבוה יותר היא שהוא פשוט לא בילה איתי זמן כמו אלה שעברו אותו במצעד. בכל פעם שאני שומעת את השנייה הראשונה, הבום הראשון, אני נכנסת כולי לאלבום ועם הפסנתר המתערטל אני ממשיכה לסיפור הפרברים האלטרנטיבי של ארקייד פייר. למרות שאת האלבום הפכו לתסריט, בשבילי הוא יותר כמו נובלה, מהסיפורים הקלאסיים שמתארים את חיי דמות אחת מהתחלה ועד הסוף, והקורא רק נמשך יותר ויותר לתוך הסיפור.
השיר הזה היה במקום שישי, עלה למקום ראשון, וסיים את דרכו במצעד הזה לשעה זו במקום ה-3.
מקום 2 – אוקיינוס של רעש
לפעמים אני מעבירה את השיר הזה כשאני שומעת אותו בציבור, כי אני יודעת מה יקרה אם כן אקשיב, ואני מעדיפה לחסוך מראות קשים מקהלים שאינם מכירים עדיין את הטירוף שלי. אפשר לשייך את אוקיינוס הרעש (אוח… באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) לכל מיני סיטואציות בחיים, קונפליקטים שלא נגמרים בין אדם לרעהו או בין אדם לעצמו. אני בוחרת לשייך אותו למיאוס שאני מרגישה מדי פעם מהחיים שלי, וליופי שמגמד את כל הבעיות בסופו של דבר ועושה את אותו עולם מאוס לנסבל יותר.
מקום 1 – התערבות
כבר עברו שבע שנים טובות ואני עדיין זוכרת את הרגע הראשון שבו שמעתי את צלילי העוגב של השיר הזה. החדר שלי בבית ההורים, שם גידלתי ורוממתי מערכת סטריאו, נמצא בקצה אחד של הבית. חדר הכביסה נמצא בקצה השני.בשביל שאוזניי יוכלו לאתר בקלות את הצלילים של האלבום ששמעתי בפעם הראשונה מהתחלה ועד הסוף, הרמתי את הווליום במידה ככה שאוכל לפחות להקשיב למנגינות. כשהגיע השיר הזה, עזבתי את האטבים והבגדים הרטובים ורצתי בבהלה לחדר, חשבתי אולי מישהו מת לי בחדר. העוגב הזה, הכלי שיוצר בתוכי אגלים של פחד, הבעית אותי. כמה פחדתי מהאלבום הזה בגלל השיר הזה,
ועכשיו הוא האהוב עליי. זה בדרך כלל הולך ככה – מתחיל בפחד ונגמר באהבה גמורה. כשהם הופיעו בורכטר ב-2010, זה היה השיר שהפעיל את הממטרות, אני מקווה שגם הפעם יהיה אותו סיפור.

השיבו אש והחזירו אור – על האלבום החדש של ארקייד פייר

***********************************************************************************

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

הוסיפו עוד ראשים לעוד מחשבות, חברי להקת ארקייד פייר עם כנרית חסרה

***********************************************************************************

לא כתבתי כבר מלא זמן, מעבר לתל אביב הוא שינוי גדול בפני עצמו שהביא עמו על הדרך  עוד הרבה החלטות משונות שלא חשבתי שאעשה. לא כתבתי כי לוקח זמן להתאקלם במקום חדש, בעולם של גדולים, כשנושפים לאוויר מלא רעל של דאגות והמילה אחריות מתמלאת בכובד של רצינות. לא כתבתי כי לא היה לי על מה. יצאו מלא אלבומים לאחרונה, כמצופה בכל שנה, אך אף אחד מהם לא הביא אותי לכדי התרגשות כזו או אחרת. כהרגלם, חברי ארקייד פייר שבו לחיי ועשו שינוי.

לפני "המעבר הגדול", ארקייד פייר הוציאו סינגל שנושא את שם האלבום שאז עוד היה בגדר הבטחה לעתיד. במהלך ה7 דקות ו31 שניות, עבר האוזן שלי תהליך אבולוציוני אחורה. חוסר ההתלהבות שלי מעולם המוזיקה העכשווית גבר, שרירי השמע שלי נתפסו עקב הביטים שלא שכנעו אותי, וסיפור האהבה שווין באטלר שר עליו היה לי מוכר מהאלבום הקודם. אבל אז רג'ין שסיין פצחה בצרפתית שלה. השרירים המכווצים השתחררו קצת ובזמן "It's Just a Reflektor" השלישי גם הלב החל לפמפם. כשבאטלר החל לצעוק באלימות הכל כך טיפוסית שלו "Just a Reflektion", ידעתי שקיבלתי בחזרה את הלהקה האהובה עליי. דייויד בואי סגר לי מעגל וחזרתי להיות הקוף אחרי שבעה בני אדם שבמשך יותר מעשור כותבים, מנגנים ושרים תשוקה. חזרתי להתרגש ולפמפם ממוזיקה, אפילו כתבתי סיפור קצר בהשראת השיר.

arcade_fire_2013_press-500x291

לפני כשבוע יצא האלבום "Reflektor" להורדה, ומאז הוא מלווה אותי לעבודה וחזרה. בנסיעות בהן מתקתק זמן ביניים שלא סופרים כל כך, שמעתי ארקייד פייר מוכרים, אפלים, שמסתכלים על העולם מהצד ולא מבינים מה לעזאזל קורה פה. מי הנורמלי ומי המוזר? מה נותר אמיתי בעולם שנראה לרוב דרך וילונות שקופים ומעוורים של מסכים? וכמו שהבלאק אייד פיז שאלו פעם: איה את אהבה? כמו כל שאלה גדולה שחברי הלהקה הביאו לתשומת ליבם של מאות אלפי מאזינים, הם לא מצאו תשובה, רק עטפו אותה בכדור דיסקו ענק, עם ביטים אקזוטים של האיטי, וצליל  שונה מכל מה שהם עשו עד עכשיו. את האופל שלהם הם הסוו בתוך קצב שאי אפשר שלא לרקוד לו, ואם יושבים באוטובוס, אז לפחות מניעים קצת את הרגליים מצד לצד, ממש בקטנה כדי שאף אחד לא יבחין. כמה חברים שלי מחאו נגד השינוי ואני מברכת אותו ומתחילה לחשוב שאולי אין דבר שהלהקה הזו תכתוב ואני לא אעריך כל כך.

בתוך מקבץ השירים, שימרו חברי הלהקה את האלימות הבריאה שלהם, את ההתנגדות הבלתי פוסקת לטכנולוגיה המודרנית, ואת השחרור שהם מצווים בכל צעקה של באטלר. כמו בכל אלבום, הקול הבריוני מתאגרף ללא רחם בכל מחשבה ורגש, ובדרמטיות הוא גם מתרכך כשצריך ללטף את הנפש הפצועה. מבחינתי, אין אמצע במוזיקה של ארקייד פייר – יש רק שיאים, ואורך השירים מאפשר להם להתעצם עוד יותר. קול המרשמלו המתוק של שאסן מעטר כל גחמה ומרכך אותה ברצועות כמו "You Already Know" , ונשרף במקומות הנכונים בשביל שיהיה את הטעם הנכון, כמו ברצועה העוקבת "Joan of Arc". בין רסיסי פופ מקפיצים כמו "Here Comes the Night Time", הרוק שלהם עדיין בועט. "האם אתם אוהבים מוזיקת רוקנרול?" שואל באטלר לפני "Normal Person" ומצהיר כי הוא לא יודע אם זה כבר מניע אותו. ובכל זאת יש פה כמה רגעים של גלאם רוק, בעוד החבר'ה מפזרים פצפוצים אפלוליים כמו "Flashbulb Eyes" או הסוף של "Awful Sound". קטעי המעבר עוזרים לאלבום להיות שלם יותר, אין הרבה הפתעות באמצע – הפעם המוזיקה נעה על רחבת ריקודים מישורית, כשהמילים נותנות את מכת הknock-down הסופית.

כתבתי פעם שארקייד פייר הרסו לי את החיים, גרמו לי להסתכל על העולם אחרת ממה שהכרתי, וב"Reflektor" הם המשיכו לעשות את עבודתם נאמנה באוקסימורון של מילים כועסות עם קצב קליל. הכבדות שלהם נשארה במקומה, במשקל כובד המחשבות האישיות שלי, והמוזיקה שלהם פתחה לי את הלב ואת האצבעות המקלידות כדי שאוכל להמליץ גם לכם להקשיב להם, לתת להם צ'אנס גם אם הם לא להקת הלוויות שהם תמיד היו, ולראות את העולם דרך משקפיים אחרות. בראיון לסטיבן קולבר, הסביר ווין באטלר שהאלבום נוצר כדי שאנשים יוכלו לרקוד עם דמעות בעיניים. זה לא משהו שזר לנפשות שעשו את זה גם לצלילי להקות אחרות כמו הסמית'ס או אלבומים ישנים של ארקייד פייר, אבל הפעם מפתה יותר לקום מהספה המהורהרת ולהניע את הטוסיק מצד לצד.

קל יהיה לטעות ולחשוב שארקייד פייר נחים עכשיו על זרי הפרסום שלהם (גראמי על אלבום השנה, הייפ בלתי נדלה בכלי התקשורת,), והחליטו להיכנס יותר לתוך קהל המיינסטרים, אבל לא זה הסיפור לדעתי. הם לא הולכים ללקק פטישים או לפזר קצפת על האיברים המוצנעים שלהם. הם חזרו לפה כדי לעשות מוזיקה, עם הרבה רצון טוב להגיע לקהל שמחפש יותר מהלהיט הבא, כשעל עיניהם איפור שחור בעיניים.

ארקייד פייר נותרו כעינם – הם הרסו לי את החיים, אך החזירו לי מן האוויר שהיה כל כך חסר לי בתקופה האחרונה, את הפמפומים החזקים של הלב כששיר אהוב מושמע ברקע, ואת הדרייב לכתוב עליהם. אם לסיים שנה אזרחית, אז עם "Reflektor".

לסיום אשים את השיר האהוב עליי כרגע מהאלבום,
שיהיה חורף נעים לכולם,
אולי אם אאחל, הוא באמת יבוא,
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: