איפהשהוא בין החלום לחלום הבא – אלבומים חדשים

או שנהייתי עצלנית, או שניסיונותיי לכתוב שירה לוו מראשי את מרב כוחות המחשבה, או שתופעת בלר הרחיקה אותי מכל יכולת ורבאלית שקשורה לבלוג הזה. נראה לי כאילו אוצר המילים המוזיקלי שלי הצטמצם אחרי כל הטררם, ואני מקווה שהוא יחזור לפעילות תקינה במהלך הזמן. מה שלא יהיה, אני מציגה בפניכם ארבע המלצות קצרצרות (שחוסר הסבלנות שלי זירז אותי לכתוב) על אלבומים שעשו לי את החודש האחרון טוב, נעים ומשכר חושים בלי עזרה אלכוהולית!

Patrick Watson – Love Songs for Robots

patrick-watsonעם כל המגמה ההולכת ומתעצמת של אמנים שבוחרים למכן את המוזיקה שלהם ולהקליט מוזיקה יותר אלקטרונית, השם הרובוטי שבחר פטריק ווטסון לאלבומו החדש רמז שאולי האמן הקנדי החליט לזרום עם כולם. כמו דרכן של רוב המסקנות המקדימות שלי, טעיתי בגדול. בכלל, פטריק ווטסון אף פעם לא הלך עם אף זרם חוץ מאחד שהוא יצר במו  ידיו, נשטף דרך מיתרי קול גבוהים ונעימים על גלים של צלילי גיטרות שונות ומשונות. "Love Songs for Robots" הוא המשך ישיר של האלבום הקודם מ-2012 "Advantures in your own Backyard", ומזכיר שעות ליליות ועייפות לאחר זמן ממושך של משחקים ופנטזיות בחצר האחורית. ווטסון כתב את אותה מוזיקה חולמנית שמזוהה איתו, גיטרת סטיל מלופפת מדי פעם סביב מילותיו הדבקות במציאות עגומה, פסי קול חצי-דרמטיים שמלווים ומתעצמים תוך כדי שיר. הבן אדם לא יכול להפסיד בתוך האוזניים שלי, אם לצטט את השיר "Grace" (האהוב עליי כרגע מהאלבום): "יש משהו בחן שלו" – הלוואי והייתי יכולה להיות חן כמו זו שהוא כתב. הוא ינעם לכל מי שסופיאן סטיבנס האחרון עשה לו סמטוכה בבעיות האמיתיות של החיים ורוצה לברוח מעט לענני חלום שמזכירים את שרלוט גינזבורג וגאל גרסיה ברנל אשר דוהרים על השמים על סוס מבד.

This is the Kit – Bashed Out

This-Is-The-Kit-Bashed-Out-LP-artאלבום שלישי מבית היוצר של הצמד הבריטי-פריזאי קייט סטייבלס וג'סי די. ורנון, הראשון שלהם שאני מכירה ואני מניחה שזה ישתנה אחרי שאשתחרר מהאלבום הזה. לסטייבלס קול פשוט ועם זאת מיוחד במתיקותו, גבוה אך צנוע, התחכום נח על משחקי המילים וצלילי אותיות המשתעשעות אחת אחרי השנייה. זהו אלבום פולק חשמלי בחלקו, יש פה את הפריטות האקוסטיות הרגילות, הופעות אורח של בנג'ו, קלידים, שיחות עם אנשים, חיבורים עם הטבע ועוד פריטות גיטרה. על הפקת האלבום אחראי מר ארון דסנר, חבר הנשיונל, וידיו ה"לאומיות" מורגשות בכל פעם שהגיטרה מסתלסלת לה על שלושה עד ארבע תווים וחוזרת על עצמה, בכל פעם שהצלילים ממלאים את הלחנים הפשוטים, ויחד עם כלי הנשיפה אשר מרחיבים אותם כך שבכל פעם אפשר לגלות צליל חדש בתוך השירים. מומלץ למי שצריך רגיעון שלא צריך לבלוע עם מים או למצוץ (יש כזה?).

House of Wolves – Daughter of the Sea

1TXQerkריי וילהלובוס (בתרגום מספרדית: בית של זאבים, גורל!) מגיש לכם את האלבום המסוכן למהדורה זו. הפסנתר העגמומי יהדהד לכם מ-"Beautiful Things" עד הגשם המטפטף של "Just Shy of Survival", הוא יזכיר לכם את הקרקס המורבידי של ספארקלהורס וקיטון הנסון ואולי יגרום לכם לרצות לטוס עד לארצות הברית\מקסיקו ולאתר את המסכן בשביל לתת לו חיבוק חזק ותומך. סך הכל שמונה שירים, והם מספיקים בשביל להבין שהבחור לא שמח בחלקו, שהוא זר בעולם לא-נורמלי, ש-"Rain" מתחיל כמו "I should Live in Salt" של הנשיונל, עצבות מכשפת לשעת צורך. כדאי להרחיק חפצים חדים מכם בעת האזנה.

Lord Huron – Strange Trails

שאשאיר אתכם עם טעם מר בפה?
710733לוס אנג'לס יודעת לייצא מכשפים עצובים כמו וילהלובוס הנ"ל, אבל יש בנוסף לעגמומנים להקת טרובדורים בהנהגתו של בן שניידר בשם "Lord Huron". אני לא אופתע אם חלק מהשירים מפה כמו "Until the Night Turns" או "Fool for Love" יהדרו פסי קול של קומדיות רומנטיות, אני כבר ביימתי אחת בתוך הראש שלי וממשיכה לשפצר אותה בכל הקשבה. האלבום כולו הוא מסיבת קאנטרי-פופ שמזכירה דיינרים אמריקאים משנות ה-50, הבנים מלאי ג'ל על השיער, הבנות פרחוניות עם חצאיות מקפצצות. האהבה מרחפת, טובה ורעה בו-זמנית, נעה לה על כבישים אמריקניים סלולים כולם על תמימות של פעם.

עד כאן, הייתה תקופה עשירה במוזיקה חדשה ומגוונת מעבר לבלר, רק שימשיך ככה,

חן.

מודעות פרסומת

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: