מצעד אלבומי השנה של הבלוג לשנת 2019

New Project

היתה פעם כתבה על איזה מחקר שקרי כלשהוא שהראה שאחרי גיל 30 אנשים פחות מתלהבים מהמוזיקה העכשווית ונוטים ליהנות יותר מצלילים נוסטלגיים של אלבומי עבר שעשו להם את זה. לא שאני תומכת בכל המאמרים הפסאודו-מדעיים הללו, אבל אני חוששת שעם הזמן זה נהיה הסיפור שלי. עובדה שאת מצעד אלבומי העשור של הבלוג היה לי כיף לכתוב ואילו את הפוסט הזה, עם כל האהבה שלי למוזיקה שיצאה השנה, היה לי קשה מדי. יותר קל לי היום להשוות אמנים לאילו שכבר יצא לי להכיר, לעומת ה"אני" של לפני כעשור שהלוח שלה היה חלק יותר ופתוח יותר להתאהב בחומרים, שהייתה מתלהבת הרבה יותר בכל פעם שהייתה שומעת שיר חדש. אולי הקושי הופך את האלבומים ברשימה לטובים יותר ממה שהם באמת, כי באמת קשה לי כבר להיות מופתעת עם אלבומים שלמים, עם אמנים חדשים וישנים, ואם האלבומים הללו נכנסו לאוזן והשאירו איזה רושם מעל אחרים שיצאו השנה, כנראה שיש בהם קסם מיוחד במינו. ואולי הם פשוט אלבום של קווין מורבי (אופס, ספוילר).

אז הנה הם אלבומי השנה שלי – עם עשירייה עליונה שהפכה את השנה הזו לטובה הרבה יותר מהשנה שעברה,

קריאה נעימה!

מקום 35 – Holy Fawn – Death Spells

a3811002832_10תארו את עצמכם יושבים ברכבת מחיפה לתל-אביב, השעה היא 6:30 בבוקר ובא לשים איזה אלבום חדש כדי לנמנם יחד איתו. אתם נזכרים שיש שיר שספוטיפיי המליץ עליו ואתם מחליטים לנסות את האלבום כולו. עכשיו תתארו לכם את האלבום מתחיל עם שיר כמו "Dark Stone" – הצלילים הרגועים מכניסים אתכם אל תוך יער סבוך, ואתם מרגישים את עצמכם נשאבים אל תוך אווירה של נינוחות ואז מגיע ריף כבד של גיטרה שמבהיל לכם את הצורה, הוא נעלם ואז שוב חוזר בפעימות של איזו מפלצת, איזה סוד שלא הייתם רוצים לגלות על העצים מסביבכם. כל-כך נבהלתי בפעם הראשונה ששמעתי, ולמרות הגראולינג בסיומו של השיר נשארתי סקרנית לגלות מה יש לאלבום הזה להציע.

עוד כמה הקשבות לאלבום הזה הפכו אותי שבויה שלו, אבל רק לתקופה קצרה, תקופה שבה הבטחתי לעצמי שאנסה לעצום את העיניים ולכתוב סיפור דרך האלבום, ובסופו של דבר לא חזרתי אליו. אבל חשבתי שמן הראוי ש"אתחיל" איתו את המצעד שלי, מאחר והוא צלח את מבחן הרוק הכבד.

 

מקום 34 – Doug Tuttle – Dream Road

146694-dream-roadדאג טאטל הוא אמן שנשמע לי אותו הדבר בכל פעם, ואני לא חושבת שזה נשמע ככה רק באוזניי – הקול שלו לא משתנה, הוא תמיד מתחבר לי עם המלודיות האמריקנה-איות שלו ואווירת הגיטרות האקוסטיות על כבישים פתוחים ורחבים תמיד קוסמת לי. האלבום המדובר אינו יוצא דופן, שזה פלוס גדול מצד אחד, ומצד שני אני נטיתי לאבד עניין בו אחרי מספר קטן של הקשבות כי הרגשתי שכבר שמעתי, שאני כבר מכירה, ובכל זאת – יש עדיין אהבה והרבה הערכה לאמן הצנוע הזה.

 

מקום 33 – Marissa Nadler & Stephen Brodsky – Droneflower

a0575450462_10בשביל הילה דגן, חברה טובה ואחות יפה במיוחד, שנת 2019 היתה גם שנה של סטיבן ברודצקי. היא נסעה במיוחד לפראג כדי לראות אותו עם מופיע עם להקתו Cave In, כתבה עליו ללא הרף, ואפילו הקדישה לו ספיישל שלם ברדיו הקצה. כדאי להקשיב.

בשבילי זו אמנם לא הייתה שנה של ברודצקי, אבל הוא יצר יחד עם מריסה נדלר את אחד מהאלבומים הכי מלאים של השנה. הגיטרות של ברודצקי ונדלר מכשפות באלבום הזה כמו קולה המוזה-תי של נדלר, נסחפים הם ברוח מלאה עשן, נהר שחור מתחתם והסיפורים מתעלעלים בין שיר לשיר עם אווירה של מסתורין, של כישוף, בחיבור שבין רוק כבד כשהוא רך ופולק כשהוא נוטה להתאבק במשקל כבד. יכול להיות שהם בעולם התחתון איפה שהמים עשויים מנשמות עבר; יכול להיות שזה בכלל נעשה מעל ליבת כדור הארץ, פשוט בזמנים שבהם אנחנו מעדיפים לשים את ראשנו על הכר ולשכוח תוך כדי שאנחנו חולמים; יכול להיות שהייתי צריכה להקשיב לאלבום הזה יותר השנה, כי עכשיו כשאני מקשיבה לו אני מבינה שלא נתתי לו מספיק תשומת לב.

 

מקום 32 – Frankie Lee – Stillwater

R-13692484-1566394314-2477.jpegקסם מוזיקת הכבישים של ארה"ב בחיים לא ייפוג, זה ברור לי כי אין סוף למספר הפעמים שאני מקשיבה ל"Harvest Moon" של ניל(וש) יאנג, וזה ברור לי גם כי בכל שנה יש אמן שמגשים לי את החלום דרך האוזניים. הפעם זה היה פרנקי לי, שהוציא אלבום אמריקנה-פולק נעים שהביא לי עוד פעם את הרוח החמה של החלום האמריקני להתבדר בשיער, דרך גיטרות סטיל, רכויות אקוסטיות שעושות נעים באוזן, מפוחית טיפוסית שמניעה את גלגלי הדמיון להסתובב וקול מתוק שמתאים למצבי רוח של מלנכוליה או סתם נוסטלגיה שהלוואי והייתה שלי.

 

מקום 31 – Dylan Leblanc – Renegade

D1dzByWX0AEdBvQ-1024x1024 תומר קופר מהבלוג "הרמוניה דרומית" כתב יפה על האלבום הזה בדירוג האלבומים שלו.

לעומת דאג טאטל שנוטה לחזור על עצמו, דילן להבלנק לא נח על זרי דפנה פולקיים, נראה שהוא אוהב לגוון ולהרכיב את הפונטיאק הישנה על דרכים מהירות וחשמליות יותר מאלבום לאלבום. אחרי ש-"Cautionary Tale" עשה לי את שנת 2016 והגיע למקום השני, הוציא להבלנק אלבום שמזכיר את חומריו האחרונים של War on Drugs, עם הקול היפהפה שיש רק ללהבלנק. בין אפקטים איטיזיים לגיטרות חשמליות שמעלות את מהירות פמפום הלב, זה עדיין אותו אמן שבאלבומים הקודמים היה רך מספיק בשביל לחלום חלומות פשוטים, והפעם חיבר אותם לשקע יותר חי, יותר אופטימי.

I'm fading out, but even in the end
I know we'll all be born again

 

מקום 30 – Kristin Anna – I must be the Devil

942583הסולנית לשעבר של להקת Mum נשמעת כמו ביורק בשעות האחדות בהן זורחת השמש, וברקע היא הלחינה מנגינות פסנתר שובות כל כך שקשה שלא לתת את הקרדיט לנופים האיסלנדיים ולסקנדינביות האקסצנטרית של רבים מהאמנים שיוצאים מהצפון האירופאי. למילים דווקא לא הקשבתי, כי הרגיש שקולה הקייט בושי משמש יותר ככלי נוסף. בעזרת תזמורים קלים מסביב לאווירת אבקת הקסם היא הצליחה להפיק אלבום שיותר מלצייר לי תמונות, היה מוחק לי אותן כדי לתת לי קצת שקט. זה מוזר, כי אחרי הכל מדובר באמנית איסלנדית, והאיסלנדים הם מהיצורים הצבעוניים ביותר שיש בעולם הזה, אבל לפעמים טוב שיש גם כאלו שהופכים את העולם לפשוט יותר בעזרת במנגינות פשוטות.

השיר הזה רק מתחזק תוך כדי הקשבה

מקום 29 – Steve Gunn – The Seen in Between

a2347389299_10בתקופה שיצא האלבום של סטיב גאן, הייתי חזק בתוך שיעורי גיטרה. האלבום הזה רק עודד אותי ללמוד עוד ועוד בתקווה שיום אחד אוכל לפרוט כמו גאן ולהשתמש גם בגיטרה שלי (לה קראתי שרלוט על שם הגינזבורגית היפה בתבל) בשביל להתניע מנגינות ולדהור איתן קדימה על דרכים-לא-דרכים. מהרמה של גאן אני עוד רחוקה מאוד, בשביל זה אצטרך להתאמן (בין היתר) גם על תפקוד הריאות שלי על מפוחית. כמו ששם האלבום מרמז – גאן הקדיש את האלבום הזה לאנשי הביניים, האנשים האלה שמסתקרנים לגבי הסיפור שלהם מהסתכלות מרחוק, וככל שהמרחק רק גדל שוכחים מהם די מהר, מעלעלים במן מחווה של מובן מאליו אל הפרק הבא בספר, קטעי טקסט ויזואליים שהמציאות מכתיבה למי שעיניו נחות על החלון.

 

מקום 28 – Bitw – Bitw

a2479259014_10במהלך 2019 התפתחה אצלי אובססיה על השחקן הגאה בוולשיותו, מייקל שין, וכנראה שהאלגורית'ם של ספוטיפיי זיהה זיקה וולשית בריאותיי ויצא שהאפליקציה הציעה לי כמה אמנים וולשיים במהלך השנה. וויילס היא לא רק ארץ מוצאם של שחקנים נהדרים כמו שין, אנת'וני הופקינס או מת'יו ריס, היא גם מקום מוצאם של כמה מהאמנים הטובים, כשהגדולה מביניהן היא לדעתי המאניק סטריט פריצ'רז.

אבל מספיק עם שיעורי היסטוריה, אנחנו פה בשביל לדבר על גריף אב ארוול, אמן פופ שכבר הספיק לשתף פעולה עם אלינור פרידברגר, גראף ריס וקאט לה בון. יצא ונשבר לו הלב שנה לפני יציאת האלבום והוא החליט לכתוב על אותו שברון אלבום קליל שרובו נכתב בשפה הוולשית, והזרות של השפה מוסיפה עוד קסם לתוך המלודיות החמודות. הלחנים נוגעים טיפה בפסיכדליה, אבל רובם מושתת על המתיקות הפופית שבזכות הפקה מהודקת מקבלת סאונד של צמר גפן מתוק במרכזו של יום חולמני.

מצחיק לאן הידלקויות שונות בחיים יכולות לכוון, כי עכשיו יש לי את מייקל שין להודות לו על כך שהגעתי דרכו לאחד מאלבומי הפופ הטובים והמעניינים ביותר שיצאו השנה.

 

 

מקום 27 – Rain Phoenix – River

download (1)ריין פיניקס (מבית משפחת ריבר וחואקין) הוציאה את האלבום "ריבר", אבל לא תשמעו על זה יותר מדי כי היא לא רוצה להתפרסם דרך הערוצים הידועים; היא לא תספק כותרות לעיתונאים עם פרטים אישיים מהשנים שבהן היא זכתה להכיר את אחיה (לו מוקדש האלבום הזה), היא לא תדבר יותר מדי על השירים עצמם (הם אשכרה יודעים לדבר בעד עצמם!), היא גם לא תגיד משהו על סרטי מארבל כדי לעורר סערה על לא-כלום במדיה החברתית. היא פשוט תיתן לערוצים שלה לדבר, ובתדרים הצנועים של ריין פיניקס הכל מרגיש אותנטי יותר, רגיש יותר, הכי כן שיש.

בתור אחד האלבומים הכי מסקרנים של השנה, פיניקס סיפקה את הסחורה עם יצירה מתוזמרת למחצה, הרבה פסנתר והרבה מילים קטנות על עניינים יותר גדולים שמתבשלים בפנים.

שכחתי לציין שמתארח פה מייקל סטייפ, העונה בלב שלי לשם מלאך ווקאלי

מקום 26 – Honolulu – Honolulu

a2088795044_10צמד האח-אחות הספרדיים העונים לשם קוונטין ולאה מבל הוציאו השנה אלבום שני שכולו חלום טוב שלא רוצים להתעורר ממנו. בתוך הדרים-פופ המלנכולי של ההרכב אפשר למצוא סיפורים על טיפוסים מה"שכונה" שלהם בנורמנדי, על מישהו שבורח מהבית כדי להשתלב בין טיפוסים לא סימפטיים בפארק, על מישהי שצופה בכוכבים ויודעת שהיא לא תוכל להיות חלק מהם, על בעל פאב שמזמין את כולם להיכנס אל תוך היכל האופטימיות שלו. זה אלבום שהנעים לי כל כך הרבה נסיעות רכבת בין חיפה לתל אביב והפכו אותן נסבלות הרבה יותר, גם כשכבר ידעתי שהן הגיעו מעבר לסף המיאוס.

 

מקום 25 – Sam Fender – Hypersonic Missiles

R-14124909-1568307580-4063.jpegבעשור הקודם יצאו הרבה בשורות בדמותו של סם פנדר מהאי הבריטי, הרבה אמנים שהושפעו מהסמית'ס או מהקיור, גדלו על אואזיס או בלר, שמילאו אצטדיונים ואולמות גדולים ברחבי האי ומשום מה לא ממש ששו לפרגן להם מחוץ לו. אני לא הייתי שומעת בכלל על סם פנדר לולא הוא הופיע ביום נפלא אחד ביולי, שלוש הופעות לפני שניל יאנג עלה על אותה במה, ואחריו מיד עלה איזה אליל בשם בוב דילן. פנדר פתח את כל יום ההופעות המרשים הזה עם ביצועים מדוייקים, להקה מקצועית, קול שמזכיר את ברנדון פלאוורס מהקילרז ויכולת לגרום לי לקפוץ גם כשמסביבי היו אולי שורה אחת של אנשים בצהרי שישי לונדוניים. בזכות כל אלה נפערו נחיריי והתחלתי לרחרח אחר אלבום חדש שלו והוא הגיע לא מעט אחרי אותו יום בלתי נשכח (הו נילוש ובובי  ).

לסם פנדר פרצוף של פסל יווני, את ההשפעות של הסמית'ס שומעים בגיטרות, אפילו אפשר לשמוע קצת אמריקנה ניינטיזית שרוי אורביסון נדבק בה, אבל המילים שלו לגמרי מילניאליות, יותר מודעות לעולם מסביבו עם קצת היסטוריה פרטית משלו. הוא כל מה שהעשור הקודם הבטיח מבחינת מינון מוזיקה לאנגלופיליים, והוא הכי רלוונטי להיום, גם מבחינת פיזוזים בסלון.

אחד השירים שפיזזתי לצלילם הכי הרבה פעמים 

 

מקום 24 – Faux Ferocious – Pretty Groovy

81WkoB27HjL._SS500_שנה שעברה היה לי את זה להגיד על האלבום של Parquet Courts וזה הלך ככה: כייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייף.

אם אני צריכה להרחיב אז רק אגיד שזה אלבום רוק כיפי, משלב פאנק כיפי, רוקנרול כיפי, סערת גיטרות כיפיות והרבה מקצבים כיפיים. בגדול הייתי אומרת שזה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי השנה. אני לא יודעת אם חידדתי את העובדה הזו שזה באמת אחד האלבומים שהיה לי כיף להקשיב להם השנה.

 

מקום 23 – Blue House – Gobstopper

a0353585576_10בדרך לברקזאיט אפשר לקרוא אינספור ביקורות, אפשר גם לקרוא מילים של אנשים שהצביעו בעד ההתנתקות הבלתי מוסברת הזו של בריטניה מאירופה. אפשר גם פשוט לשמוע מוזיקה שמספרת סיפורה של מפלצת קפיטליסטית שאוכלת כל דבר בדרכה, והפלא ופלא עם האלבום Gobstopper זה לא רק אפשרי אלא גם כדאי מאוד! הבית הכחול הוא פרויקט שכולל בעיקרו את ג'יימס האוורד הלונדוני שכתב את רוב המנגינות והמילים לאלבום הזה, בו גיטרות טובלות עצמן במים נעימים של צלילי גלשנים ופסיכדליה-לייט וכל החומרים שיכולים לבנות חלומות יותר טובים לעתיד.

 

מקום 22 – Jessica Pratt – Quiet Signs

Jessica_Pratt_-_Quiet_Signsכשאומרים לי פנטזיה אני בדרך כלל חושבת גדול, משהו שאפשר לשרבט לו מפה של עולם שלם, יקום על גבי יקום כמו צב על גבי צב, וכולם מעבר לתודעה האמיתית – גבוהים ורחבים יותר. הקול של ג'סיקה פראט עשוי מהכוח הזה, ובאלבומה השלישי והטוב ביותר לטעמי, היא הביאה גוונים אינטימיים לתוך הפסיכדליה הורבלית שלה. מצבאות הצבעים של הפנטזיה היא ליקטה מספר גוונים, פרטה אותם למנגינות ויצקה מהם אינטימיות כל כך נעימה ושובת לב שלא יכולתי להפסיק להקשיב לה השנה (טוב, בסופו של דבר כן הפסקתי, אבל בואו נשחק אותה לרגע, בסיידר?).

 

מקום 21 – Sofia Bolt – Waves

unnamed-9-690x690אמלי רוסו/סופיה בולט עשתה מעבר מצרפת העילאית אל לוס אנג'לס השמשית, וככה בדיוק נשמעת המוזיקה שלה: הרבה מהקולות הצרפתיים ששמעתי בחיי נוטים חצי-ללחוש וחצי-לשיר, קולם לאו דווקא מהטובים ביותר ששמעתי, אבל הקול הוא רק עוד כלי שהולך בד בבד עם שאר הכלים. היא מזכירה באדישות הווקאלית שלה את סוזן וגה, אבל יש גוון צרפתי לוחש ונעים יותר.

מצרפת ייבאה רוסו/בולט גם את הרומנטיקה הבלתי נדלית, אבל את השפה היא השאירה מאחו עם כמה רמזים רומנטיים שלה. כל השאר הוא אינדי-אמריקאי לגמרי – השפה העיקרית באלבום היא אנגלית, הגיטרות לקוחות מרוק הגלשנים על כל גווניו, ריברב פה, טיפה בלוז ופולק שם, והכל מעורבב לכדי אלבום בכורה מרשים במיוחד.

 

מקום 20 – Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow

0018110348_16לא, אני לא אכתוב על האלבום הזה יותר מדי. מרגיש לי שכתבו עליו כל-כך, ואן אטן ביצעה את "Seventeen" מספיק פעמים כדי שיבינו כמה קרביים היא צריכה בכל פעם כדי לחשוף ולבצע אותם בו-זמנית. האמנית קיבלה אלפי תשבוחות ממעריצים ומבקרים על המאמץ המוזיקלי השונה שלה השנה, שאני מרגישה באמת אין לי מה להוסיף. אולי זו אני הבעייתית, ואולי זו פשוט המוזיקה שלה שנגעה בחצי-כוח, עם כנות שאיכשהו לא התחברה אצלי מספיק בשביל שאוכל להצביע על נקודה שבה היא כיווצה את השרירים. אבל זה בסדר, היא לא סתם כמה מקומות מעל כמה וכמה אמנים ברשימה, וזה בגלל שזו שרון ואן אטן ומכישרון כתיבת שירים כמו שלה איני יכולה להתעלם.

 

מקום 19 – Jenny Lewis – On the Line

downloadיש משהו באלבומים של ג'ני לואיס שגורם לי להרגיש כאילו אני יושבת איתה באיזה פאב, שתינו שתויות מספיק בשביל שנוכל להבין מה השנייה אומרת, אבל אני לא צריכה להגיד כלום כי כל מה שהיא מספרת לי מתחבר כל כך מהודק שאין לי מה להוסיף. לואיס תמיד היתה אישה מכף רגל ועד קודקוד ראשה, ולעומת שנים קודמות בהן היא פחות דיברה אליי, הפעם היא שיחקה אותה, גם עם אלבום שלא מורכב כולו משירים שבעיניי נחשבים טובים. בעידן האחרון שבו סלבריטאיות מדגמנות סחבקיות פלסטית של האשטגים ופרגונים, זו לואיס שמרגישה הכי כנה ומזמינה, זו שמספרת את הסיפורים ולא מתביישת גם להשחיל בדיחות בין לבין כדי שלא ניקח אותה יותר מדי ברצינות, זו שמעודדת אותנו להיות נשים עם מגרעות כל-כך אמיתיות שהן אפילו יפות. חוץ מזה, השיר Wasted Youth הוא אולי השיר ששרתי הכי הרבה במשרד שבו עבדתי וחשתי נוח מספיק בשביל לזייף שירים בחלל הפתוח שלו. 

ואם בא לכם עוד איזה שיר שהעצים אותי מאוד השנה

מקום 18 – Pi Ja Ma – Nice to Meet You

artwork_5c4f2febb9fd9_400x400bbפאולין דה טראגון הצרפתייה חשבה שאת הקריירה שלה היא תתחיל ב"כוכב נולד" הצרפתי בשנת 2014, אבל המצלמות וההוראות שהיא קיבלה תוך כדי שמיסגרו אותה בתוכן גרמו לה לבחילה קלה מהתעשייה ("תעשי את הטוב ביותר, אבל תשכחי ממי שאת" היא שרה בשיר Radio Girl). היא הייתה בטוחה שהיא לא תעבוד במוזיקה בחייה, ואז נכנס המוזיקאי אקסל קונקטו לחייה. היו לו כמה שירים מתחת לחגורה, הכל היה מוכן, הוא רק היה צריך שמישהי תפיח בהם רוח נעורים והיא מבחינתו הייתה הבחורה המושלמת למשימה.

הוא צדק לגמרי, ואחרי EP חמוד שהוציאו השניים ביחד תחת השם פי ג'ה מה, הם הוציאו אלבום שלם שכולו פופ מגוון שמזכיר ימים של פרסואה הארדי קלילה במשקל של עננים, תספורות מנופחות מדי בשביל מצלמות שמיסגרו את שנות ה60 (יש אפילו קריצה לביץ' בויז) והרבה כנות מרעננת של הצעירים החדשים של העולם.

בחיי, היא כמו מישל גונדרי רק במוזיקה

מקום 17 – Aldous Harding – Designer

s-l300 (1)הזיקית הניו-זילנדית חזרה השנה עם אלבום נהדר, עם אותם מיתרי קול בעלי 1,000 הפרצופים ומנגינות גיטרה אקוסטיות שעושות נעים במערכת העיכול. להארדינג יש פינה קטנה ששמורה רק לה בלב שלי. היכולת שלה לשחרר את המודע שלה לגמרי מפליאה אותי בכל פעם שאני קוראת את המילים שלה; הכישרון שלה להפוך את גווני קולה על עצמם וליצור מהם מנגינה קוהרנטית גורם לי לקינאה מתוקה; המוזרות שהיא מטפחת באגביות שהופכת אותה לטבעית. כולם בתוספת הפולק הקליל שלה עושה את הארדינג לאמנית שאפשר לצפות תמיד שתוציא איזה ארנב מהשרוול ותצליח לקלוע למטרה אל הפינה הקטנה הזו ולכבוש אותי.

 

מקום 16 – Big Thief – U.F.O.F & Two Hands

big-thief-ufof-blank-vinyl-4adזו היתה השנה של הגנבים הגדולים, אין ספק. הם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים השנה, אבל זה הרגיש שזו השנה שבה הם סוף סוף פרצו והפכו לשם בפיהם של הרבה יותר מאזיני אינדי. זה התחיל עם U.F.O.F והגיע לשיא עם הסינגל Not שרק התעצם בכל פעם שביצעו אותו בהופעה חיה באיזו תכנית. זו הייתה השנה שלהם לגמרי, והם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים, אלא לקחת כמה שירים מפה וכמה שירים משם והיה יוצא להם אלבום חזק יותר, במקום שניים עם חלקים שלפעמים פשוט העברתי קדימה. למזלם יש את אדריאן לנקר וקולה הנהדר שיכולה לשדר ייאוש ומתיקות בו-זמנית, יש פריטות גיטרה שחוזרות על עצמן ובכל זאת נשמעים אחרת בכל פעם שהלולאה חוזרת אל הפקודה הראשונה שלה ויש את השפה הציורית שיושבת כל כך יפה על חלק מהשירים.

 

מקום 15 – Requin Chagrin – Semaphore

818HDMuKd2L._SS500_מריון ברונטו הצרפתייה קראה לעצמה בשם במה טיפה הזוי, בשפה המדוברת אפשר לתרגם אותו ל-"כריש עירום", אך מסתבר שזה היה גם כינוי שנתנו לזונות זקנות בצרפת הרומנטית. ברונטו אינה זקנה, לא בגוף ולא בגישה המוזיקלית שלה. להיפך, היא הרבה יותר מרעננת עם הדרים-פופ סיקסטיז שלה, מוזיקה שיכולה לשמש כגלשן על גלים רגועים של חולמניות שהרבה עשו לפניה אבל לה זה עבד באופן הרבה יותר שלם. השנה יצא שנברתי הרבה בעולם הפופ הצרפתי, חזרתי ללמוד את השפה כדי שאוכל להבין יותר את המילים ואז עמיחי הכיר לי את האמנית הזו, אותה ראה מחממת את אנה קאלבי בפריז. את השפה הצרפתית תמיד אהבתי, והיא יושבת כל כך יפה על החשמל הגלשני של ברונטו וקולה הא-מיני שמשווה למוזיקה שלה מיניות מיוחדת במינה.

הנה שיר שיכול לחמם לכם קצת את החדר עם שמש גלשנים

מקום 14 – Andrew Bird – My Finest Work Yet

andrew-bird-my-finest-workcoverהאם זו באמת העבודה הטובה ביותר של אנדרו בירד? אני לא יודעת, אבל מאז "Break it Yourself" שיצא ב-2012 בירד עושה חזרה מכובדת ביותר לדירוג אלבומי השנה עם עוד יצירה מתוחכמת במיוחד, אותו משבר אקזיסטנציאליסטי אבל עם הרבה יותר תיבול של הומור. אבל עזבו את משחקי המילים המדהימים שגרמו ללשון ללכת לאיבוד בתוך השיניים שלי, יש פה את הכינור איתו בירד טווה מנגינות קלילות (כמו בזו שאני מפזזת לה ברגעים אלה Olympians), מושך אותן מספיק בשביל שיהפכו לכלי סנטימנטלי-מלנכולי (כמו ב-Archipelago) או פורט עליהם מנגינות אקוסטיות נעימות (כמו ב-Manifest). אה, ואל לנו לשכוח את השריקות. הו, כמה אני אוהבת כשאנדרו בירד שורק!

זו לא המלצה על אנדרו בירד בלי קטע שלו בלייב, עם הנדת הראש המקסימה שלו

מקום 13 – Weyes Blood – Titanic Rising

a1673180911_10נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה, תמיד את השילוב האינסופי הזה בין תהומות שחורים לבין הדברים הטובים שהיא מוצאת בשביל להישאר עם הראש מעל פני הים; בין הרגעים שגורמים לנו להאמין בכוכבים לבין אילו שבהם לא משנה כמה ינצנצו הם ייעלמו מעינינו; בין רגשות של FOMO לבין הסטטויות שמשום מה יכולה למגנט ביעילות את התחת לכס חוסר המעש. נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה ולכן היא העלתה אותה בשלב נוסף יחד עם לחנים מתוסבכים: השירים לא אחידים מבחינת המבנה שלהם, חלק נשברים באמצע מבחינת הלחן, אבל מה שנשאר זה השיר הזה באלבום שמצליח לשבור אותי לגמרי ולהפוך אותי לתמיסת מלח נזילה ללא פרצוף. השנה זה היה "Movies", שיר ששמחתי לשמוע מבוצע בלייב בברלין, בהופעה שראיתי עם ארז סובל, שבשבילו האלבום הזה אפילו היה יותר מרשים.

הנה אחד מהשירים הכי יפים של השנה

מקום 12 – Litku Klemetti – Ding Ding Dong

R-14162680-1569011134-8393.jpegכמו שמו הקופצני של האלבום, כך זורם האלבום מרוח שטות אחת לאחרת, ואני מקווה שאני קולעת פה למטרת היוצרת הפינית, כי אין לי שמץ על מה היא שרה. משמיעה ראשונה הקול של קלמטי נשמע לי כל כך מושלם לז'אנר הפופ האלטרנטיבי (או איך שלא קוראים לז'אנר אליו היא משתייכת) שבא לי שהיא תיקח שירים של אריאל פינק ותתן לה את הפרשנות המקסימה שלה; שתתרגם אותם לשפה הפינית שיושבת כמו מכסה הסיר המושלם ללחנים המשתנים בקצב הציפור הזו שעשתה "מיפ מיפ" בלוני טונס; שתגיש אותם כמו שהם תמיד היו צריכים להיות מוגשים.

אבל היא לא באמת צריכה את פינק או כל אחד אחר, יש לה את הקסם המלודי שלה, השפה הפינית שמשווה לאלבום אווירה של אגדה טובה מהאייטיז, פופ שקופץ מרטרו-שיק לרוק גלשנים קליל וגם העובדה שכרגע חזיתי בקשת בענן איתה באוזניות ולא יכולתי להודות על פסקול מושלם לרגע הזה.

את קלמטי גיליתי דרך דירוג אלבומי שנת 2018 של ארז סובל מאנטנות השמיימה, ועל כך אני מודה לו.

מה זה שם באוויר הפינלנדי?

מקום 11 – Elena Setien – Another Kind of Revolution

71TWFEaUYIL._SS500_לקח לי זמן להתרגל לקול של סטיין, לסלסולים, לאנפוף בכל צליל של נ', אבל נשארתי כי קשה לי שלא להישבות בקסמו של אלבום שנשמע כולו כמו אגדת חורף, כמו רומן אנגלי מהמאה ה-19 המקריא צבעים של טבע, המעביר זמן ארוך ואיטי שנספר בעונות, שמוציא מבעד לנוף דמויות נסיכיות וחיות אצילות.

הלחנים של סטיין נשמעים מדי פעם עממיים, והיא הוסיפה להם במלוא כשרונה כלים על גבי כלים – צלילי קלידים גבוהים המטפטפים מלנכוליה מיתית, לפעמים כלי הקשה נעימים מקדמים את העלילות, וגיטרות חורקות מסתתרות מדי פעם, ביניהן גם הגיטרה של סטיב גאן שהלווה את כישרון הגיטרה שלו לשיר הסוגר "She Was So Fair", השיר היחיד שמה שמניע אותו הוא צליל גיטרות, כולן של הלילה וכולן שייכות ליופי שאפשר להסביר עם אבק של פיות.

 

מקום 10 – Kevin Morby – Oh My God

220px-Kevin_Morby_Oh_My_God_Coverרוב הסינגר-סונגרייטרים עברו בחייהם המקצועיים איזו תקופה של אמונה. לבוב דילן היתה תקופה בה הוא ענד צלב על אוזנו, פטי סמית' אף פעם לא התביישה לעשות רפרנסים לסיפורי תנ"ך, בין אם מרדה או מאמינה, ולניל יאנג היתה תקופה שבה הוא האמין בסינתסייזרים. כמו הגיבורים שלו (ושלי), גם קווין מורבי הרגיש צורך עמוק לבחון עניינים ברומו של ריבונו של עולם, במטרה למצוא איזו מטרה בחילוניות האומנותית שלו. לאלבום שלו הוא הוסיף גוונים ישועים של גוספל, ואת האלמנטים הדתיים הכניס בתוך אירועי יום-יום במילים פשוטות שבפיו של מורבי נשמעים כמו שירה אדישה, והתוצאה היא מורבית טיפוסית. האלבום הזה קיבל מקום יותר גבוה ממה שמגיע כי השנה זכיתי לראות את מורבי בהופעה חיה יחד עם ידידי היקר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה", ואפילו שוחחתי קלות עם אדון האדישות בעצמו והוא התברר כמתולתל מתוק אמיתי. הקסם האמיתי של אלבומי הסינגר-סונגרייטרים מתגלה בצורה הכי אפקטיבית כשהם שרים את אותם בלייב, ומורבי לא היה יוצא דופן.

 

מקום 9 – Shana Cleveland – Night of the Worm Moon

098787311129זה לא סיכום שנה שלי בלי פינת "אלבומים שארז סובל הכיר לי". שאנה קליבלנד, מייסדת להקת La Luz, אשפית פריטות גיטרה, מספרת הסיפורים שעשתה דרך עד לקליפורניה כדי לספר עוד, נסיכה שגלשה לה על גלים שונים של מוזיקה ובאלבום הזה דווקא עשתה סיבוב פרסה וחתרה לבדה אל תוך הלילה.

בלילה יוצאים טיפוסים הנדמים כהזויים אל הרחובות וצובעים את הרחובות בגוונים אף יותר צבעוניים, בלילה הירח מורח צלילים של גיטרה; מיתרי קול עדינים כמו של קליבלנד מקבלים גוון קצת יותר מכושף; השקט של הלילה מותח את השרירים והופך את הגוף לעירני יותר כשהוא מתהלך בחוץ, אבל בפנים הוא מוצא שלווה גמורה בצורת עננים וחלומות, ובתוך כל העולמות הללו בחרה קליבלנד להתמקד באלבום שכולו יופי אקוסטי, לפעמים ווקאלי ולפעמים אינסטרומנטלי, תמיד זורם וכל כך קסום.

איקארוס לא היה נכווה כל כך קשה אילו היה רודף אחר אורו של הירח, ואולי פה קסם השאפתנות עליה שרה קליבלנד באלבום. היא רוצה אהבה, ונכווית במידה, היא שרה גם על חברים כבויים ונכווים גם כן, על טיפוסים רגילים שהגוונים של הלילה מכווננים אותם לתדר מעוות מעט, כמעט שקופים, כמעט יוצאים מהנורמה.

 

מקום 8 – Lightning Dust – Spectre

a3098168500_16הקול של אמבר וובר, החצי הנשי בצמד שהוא Lightning Dust, הוא שילוב של שינייד אוקונור עם המתיקות של הופ סנדובל. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל האווירה המלנכולית של המוזיקה ברקע, עליה היא אחראית יחד עם בן זוגה, ג'וש וולס. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל המילים, שגם ברמיזות יכולות להיות מדוייקות מספיק בשביל שהמנגינות יישמעו אווירתיות כמו שהן. מה שבטוח וובר היא כוח ווקאלי שנשאבתי לתוכו מהקשבה ראשונה ל"Led Astray", ושמחתי כל כך לגלות שהאלבום שומר על איכות מלנכולית קסומה לכל אורכו.

ואולי וובר בכלל מזכירה לי את יקירת הבלוג, אמה רות' רנדל? טוב נו, מה זה משנה. מה שחשוב הן שורות כאלה שמבינות שגם חושך אינו אבסולוטי:

When it rains
Let it rain down hard
Cause when your shadow drowns
You’ll be surprised what is found

 

מקום 7 – Foxwarren – Foxwarren

אף אחד: אבל האלבום יצא ב-2018

חן: נכון, אבל בדצמבר, ומבחינתי זה נחשב כ-2019

אף אחד: אז למה אנדי שוף הוא אהבה שבלב?

a1573301756_10חן: אנדי שוף הוא אהבה שבלב מכיוון שהוא הגיח לאוזניי בהפתעה מיוחדת וחשף באוזניי קלפי הזדהות חדשים שלא חשבתי עליהם לפני כן, ובכך כבש את השריר המפמפם הפרטי שלי.

קלף הג'וקר הראשון והחזק ביותר טמון בקול והמבטא המוזרים, מתוכם מצליח דובר למצוא קול משל עצמו, תוך כדי שהוא מהלך בין חדרים קטנים מדי ומנסה להיטמע כדי להיראות ולא-להיראות בו-זמנית. כדי שיכירו בנוכחות שלו, אבל לא יתבאסו מהמופנמות אין-קץ שלו, זו שתורמת יותר לשקט מאשר להנעה של הלילה.

קלף הזדהות שני הוא פיסת נייר ארוכה מספיק בשביל כל הסיפורים והדמויות שהוא כתב באלבומי הסולו שלו. באלבום זה של Foxwarren הוא הזניח אותם והשלים את הפער עם דמות אחת ויחידה שמסתכלת במראה ובהשתקפות בתוכה, מסגרת שבתוכה מצוייר דוריאן גריי אמיתי, זה שעדיף להיוותר בחיים מאשר באמת להסתכל על בבואתו. מרופט בחוסר ההחלטיות שלו, פרום מדי בשביל שיוכלו לתפור ממנו פריט אנושי שלם.

קלף הזדהות שלישי הוא היכולת של אנדי שוף להפוך את הבדידות והפנטזיה לבלילה אחת, לפעמים הוא ממליח אותה עם מלנכוליה, ולפעמים הוא יודע שיש בה מן המתיקות והיא מובעת מתוך קולו ומתוך כלים קלילים כמו תופים רכים,, קלידים מסוכרי סאונד וקולות רקע צנועים ומנחמים. הלחנים זוכרים ימים יפים של ביטלס, לפעמים פשוטים ולפעמים פסיכדליים, תמיד יפים, במיוחד כשגיטרות סטיל נותנות רקע חולמני לשיר.

הוא מבין מה זה לבד, את הבעד והנגד, הוא אוהב חלומות, הוא אנדי שוף והוא אהבה שבלב. אלבום הלהקה הזה אינו שונה מאלבומי הסולו שלו, אפשר לשמוע פה תזמורים משונים מוכרים מאלבומים קודמים ודילוגים בין מנגינה אחת לאחרת שהופכים את הכל לקשת בענן במרכזו של קיום מבולבל, בזה אנדי שוף מומחה, והאלבום הזה לא יוצא דופן.

 

מקום 6 – Sam Cohen – The Future's Still Ringing in My Ear

a1054203379_10את סם כהן, מסתבר, הכרתי כבר הרבה זמן, הוא אחראי על אחד מהשירים האהובים עליי ביותר: Breeze, אותו הוא כתב כשהוא תיפקד כסולנה של להקת Apollo Sunshine. מאז השמיים לא היוו לו גבול, יותר הקרקע, שם הוא נשאר עם הרכבים קטנים משלו כמו Yellowbirds' אלבומי סולו, גיחות באלבומים של גדולים כמו קאס מקקומבס ונורה ג'ונס, ושיתופי פעולה עם מפיק-העל דיינג'רמאוס.

השנה נחשפתי לאלבומו החדש בזכות חברו הטוב של כהן, קווין מורבי (כפרעליו), אותו הוא חימם בהופעה שראיתי בברלין יחד עם חבר יקר משלי ששמו עוד יוזכר הרבה בבלוג – ארז סובל. בזכות הופעת החימום הנהדרת של כהן (הבחור יודע לנוע עם הגיטרה שלו), נשבעתי לעקוב קצת יותר באדיקות אחר מעלליו המוזיקליים והאלבום הזה הייתה נקודת התחלה (מחדש) מצוינת.

האלבום "The Future's Still Ringing in My Ear" נכתב מניסיונו של אדם אבוד (איך אני אוהבת אותם ככה, נורא), אדם שמאיים להגיע לנקודת רתיחה סופית, אבל בכל זאת מוצא קצוות להיאחז בהן, מספיק חזק כדי לקבל נוף על נקודת האמצע. כהן מתנדנד בין ייאוש לתקווה במילים, אך במוזיקה הוא מוקפד כל-כך, מזרים את האלבום משירי פופ יותר סינתיים, קצת פולק של הסיקסטיז, פסיכדליה לייט, גוספל קלידים של מועדוני לילה קיטשיים וקול מתוק שנשמע מעולה גם בהופעה חיה.

אני אשאיר אתכם עם אחת השורות האהובות עליי מן האלבום:
Love isn't just a way to fight loneliness,
that's what phones are for

 

מקום 5 – Patrick Watson – Wave

a3357237096_10לפטריק ווטסון תמיד היה הכישרון המיוחד במינו לרקום חלומות מחומרים מיוחדים משלו. בעשור הקודם האיורים המוזיקליים שלו היו יותר אבסטרקטיים, וככל שעבר יותר הזמן הוא הפך נגיש יותר, בלי להתפשר על הגוונים הבהירים ביותר שבונים את העולמות בהם היינו רוצים לחיות. לכן כשהוא מתחיל את האלבום עם שורה כמו "Somebody wake me up" זה פשוט שובר את הלב כי הרי ידוע שהאמן הזה ניזון מפירות התת-מודע, ואם הוא יפקח רגע את עיניו, מה יישאר ממנו?

למזל המאזינות והמאזינים אף אחד לא העיר את ווטסון עדיין, גם לא באלבום הזה בו הוא טווה לילות בודדים, גלים שרוצים שרק ירפה מהם בשביל שיוכל להיסחף לחופים אחרים, תמונות מלנכוליות יותר פרי מוחו של מישהו שידע עד עכשיו ליצור מהם בלון מנופח מתקווה. כאבי לב של פרידה ומוות במשפחה הם אלה שמילאו את מוחו של האמן הקנדי, גררו אותו כמעט לוותר על יצירה והוא עשה בדיוק את ההיפך והשתמש בהם בשביל להפיק צלילים ממעמקים קצת יותר חשוכים עם הרבה יופי שעוזר לקוות לטוב יותר בעתיד.

יותר מכולם, ווטסון תמיד היווה לי סוג של אישרור מוזיקלי לכך שמותר לחלום, מותר לחיות בפנטזיות מדי פעם אבל הכל בתנאי הכי פשוט של ליצור דרכו, של להמשיך לחלום דרכו על דברים יותר מציאותיים. הרי המציאות נמצאת תמיד בתוכנו, בשר ודם שמעלים על דעתם רעיונות ועולמות, ואלבום הזה רק מוכיח שאפשר להמשיך ליצור גם אם נוצרות עכבות ומהלומות בדרך – ויותר מזה – אפשר אפילו לתעל אותם כדי להתעלות ממה שנעשה עד היום.

אני לא יודעת איך זה מרגיש כשגל סוחף אותך פנימה, אני גם לא ממש רוצה לדעת, אלא אם כן זה באמת נשמע ככה

מקום 4 – Laughing Eye – Laughing Eye

a0755753038_10אמנית כלי ההקשה האנה אוסטרגראן הגיעה מסצינת הפסיכדליה השבדית עם אלבום מאתגר מעט, לפחות לאוזניים שלי. לופים של סאונד פסיכדלי-רגאיי-הארה-קרישנה חוזרים על עצמם ומקבלים בכל פעם גוון אחר, לפעמים מתווסף איזה סאונד מלודי יותר, לפעמים זה נשמע כמו רעש הקשתי סטטי, אבל תמיד תמיד מותח את השרירים של הדמיון הלאה, תמיד התנחל טוב בדרכים שעשיתי מחיפה לתל אביב עד לפני כמה חודשים.
אתמול קיבלתי מכת רעש מהמציאות, וכשאני מקשיבה לאלבום עכשיו אחרי המכה הזו, היצירה מתלבשת עם דיוק מתוק-מריר על עצבים אחרים, ובכל זאת הוא מהלך את אותו הקסם כמו בהקשבה הראשונה, חצי מפחיד, חצי מאשרר, חצי מונוטוני, חצי מזמין להסתקרן ולהקשיב עוד.

האלבום הזה שהגיע אליי ממש בהפתעה, מוצא את עצמו במקום מפתיע בדירוג כי הוא נשאר איתי מאז ההקשבה הראשונה ולמרות שהוא אינסטרומנטלי, הוא דיבר אליי הרבה יותר מאלבומים אחרים השנה.

 

מקום 3 – Thom Yorke – Anima

00092G78VGNYT7MJ-C122איך זה שת'ום יורק תמיד יודע לשים את האצבע ולהצביע איתה על המקום הכי מדויק בעולם שכל-כך רחוק ממה שהוא עושה? איך זה שאמן שזוכה לעשות בחייו את מה שהוא רוצה והוא אשכרה טוב בו, אחד שיכול להרשות לעצמו לחיות ולטייל בכל מקום בעולם, איך זה שהוא יודע לכתוב את השגרה המפרכת כל כך טוב? אין לי שמץ של מושג, אבל השנה הוציא יורק את האלבום הכי מחובר שלו, אחד שרוקד על פקקי התנועה, אחד שמרכין ראש מול הפלדה המחניקה של בנייני המשרדים, אחד שבו יורק אסף צבעים מעושנים כדי לצייר אפרוריות שמכסה את הרעיון של עבודה, אחד שמתאר בעזרת צלילים מטאליים את החיים שרודפים את כל אלה שנמצאים במצב של שיעבוד תמידי לשעון המובן מאליו. נשאבים ע"י העיר. ע"י העיר. ע"י העיר.

אין לי שמץ איך אלבום שרק מתאר את האפרוריות הזה שאופפת בחיי, שתמיד תופס אותי בשרירים הכי כואבים ולא משחרר, כזה שגורם לי לבכות ולרקוד בו-זמנית, איך דווקא הוא הביא את הרגשת הקתרזיס הכי עצומה השנה? הוא עשה זאת עם המתאבק הכי מקצועי שיש כיום בעולם הרוק, (והוא עשה את זה בכלל עם אלבום אלקטרוני לגמרי,) עם שיר שלפעמים אני לא מצליחה להקשיב לו עד הסוף כי הוא פשוט כואב, וגם אם לפעמים לא לטובה, בסופו של דבר יורק נתן לי את התרופה הכי טובה לדיכאון הקיומי שלפעמים משתלט על שרשרת המחשבות שלי.

 

מקום 2 – Elbow – Giants of All Sizes

Elbow-Giants-Of-All-Sizesתסמכו על גיא גארווי שיצליח בו-זמנית לבטא את כל מה שטוב ורע בעולם הזה. הוא לפעמים ירמוז על כל זה דרך רפרנסים בריטיים; לעיתים הוא יחבר את מה שהוא מרגיש עם כמה משחקי מילים של משוררים גדולים; לפעמים הוא ישאיר את הכל פתוח לפירוש כשבעצם הכל לקוח מהחיים הפרטיים שלו ואת כל הכלים הנ"ל הוא יחבר לכדי יצירה שתסביר שהכל רע, אבל בואנה, יש אהבה וזה מעניק כל-כך הרבה טוב.

בשנים שבין האלבום הקודם, "Little Fictions" לכתיבת האלבום הזה, גארווי הספיק לאבד אב, הוא וחברי הלהקה המנצ'סטרית איבדו את בריטניה האהובה שלהם לברקזיט, ויחד עם בריטניה הם צפו בעולם נוטה קיצונית יותר ימינה לימים שחורים של גזענות, שנאה ודונלד טראמפ. אבל שם לא נסתם הגולל, הסוף אינו חלק מהסיפור, ומה שבונה את האמצע הן מנגינות יפות ומתוסבכות יותר שקרייג פוטר רצה להפיק והרבה אהבה שגארווי רצה לשיר עליה אחרי שהוא התעצבן על כל שאר העולם. האלבום מתחיל מחוסר אמון מוחלט ("I don't know Jesus anymore") ונגמר עם כל מה שנשאר אחרי כל המלחמות, דבר חסר משקל (Weightless, השיר הסוגר של האלבום) שמלמד שבאמצע יכולות להיות רק התחלות, יש זוג ידיים ורגליים קטנות של תינוק קטן שנותן הרגשה של מחזוריות אופטימית.

יחד עם כל העומק שבדבר, מה שהעלה את רמתו של האלבום היה לראות אותו בהופעה חיה לפני כחודש בברלין, עם גיא גארווי הזה שכל הזמן רק מושיט את היד תוך כדי שירה, שמבקש שהקהל יהיה חלק פעיל מההופעה ומקבל הסכמה מלאה מכולם, שמזכיר בכל פעם שמוזיקה היא גלגל הצלה כל כך נחוץ בימים כל כך נבולים. הגוון החי יותר של השירים שידרג את החוויה של ההקשבה לאלבום אחריה, והפך אותו לאלבום השני ברשימה שלי.

וזה שיר השנה שלי, דרך אגב –

ובמקום הראשון: Mick Flannery – Mick Flannery

Micks-web-back

בראיונות פרונטליים אפשר לצפות במיק פלאנרי בולע מילים; הוא בקושי מזיז את השפתיים; בקושי מנסה להסביר את עצמו. המשפטים קצרים. קול כמעט שקט. מענה לכל שאלה מלא בחיוכים מבוישים. המבטא אינו מגדיר את מקום הולדתו האירי, אלא ארץ מוצא מופנמת ומסוגרת. אין לו מה להגיד כי אין כבר מה להוסיף, הכל כבר היה חשוף באלבום הקודם "I Own You", ובאלבום השנה שלי לשנת 2019 העצבים של היוצר עוד יותר מתבהרים. החלקים שלהם כל כך ברורים שאפשר בקלות להזדהות, להתחבר ולהשתוקק לחזור למילים שעושות סדר בכל המחשבות.

כשהוא שר מתגלה מיק פלאנרי זועם וזועק; בו-זמנית מתגלה מיק פלאנרי רך אפילו יותר מהפרסונה; מתגלה מיק פלאנרי מבולבל; מתגלה דובר שסובל מהאגו של עצמו ומהרצון הטוב שלו להתעלות על כל הרעלים שהגבריות מזיעה מתוכו; מתגלה רומנטיקן חסר תקנה שרוצה למצוא ואז לאבד, להימצא ואז להיאבד. הוא כל כך חשוף בשירים שנשמעים כאילו הכנות עצמה כתבה אותם, ואני לא יכולתי שלא לצלול לתוכם ולהתמסר, אפילו שאת סוג המוזיקה כבר שמעתי הרבה מאמנים אחרים.

פלאנרי נאבק עם עצמו כשהוא כתב את השירים האלה, כשהאנשים באולפן נתנו לו לחנים ועצות שיכולות להפוך את השירים שלו ללהיטים מסוכרים והוא נכנע להם. עם מילים אחרות וטיפוסיות לצד המואר יותר של הירח הקיטשי, פלאנרי היה מאבד אותי מהר, אבל למרות המבנה הסטנדרטי והכלים הנלווים שהכתימו את השירים בשמאלציות מתקתקה, האלבום מצא לו מעריצה מתמוגגת אחת שלא יכלה להפסיק להקשיב לו לאורך השנה. האלבום הזה פגש עצבים חשופים, הוא כתב באמצעותי סיפור, ואם הוא יוביל אותי גם לראות את פלאנרי שר את השירים האלה בהופעה חיה, אימרו: "מה טוב!"

זה אלבום השנה שלי כי אליו התחברתי מכל מיני מקומות פיזיים ואבסטרקטים.
זה אלבום השנה שלי כי עליו כתבתי הרבה במהלך השנה (בעיקר לעצמי ומגירותיי).
זה אלבום השנה שלי כי אילו המילים הכנות שגורמות לי להבין בדיוק מה, למה ואיך.

 

מצעד העשור של הבלוג – מקומות 33-52

denzel

נכון, עוד מוקדם והעשור עדיין לא הספיק להסתיים, אבל מאחר וכבר עברנו יותר מחצי שנת 2019 אני מרשה לעצמי להקדים ולהוציא כבר עכשיו את מצעד העשור הפרטי שלי. מה גם שהחומרים של 2019 מרגישים לי חדשים מדי בשביל שאוכל להכניס אותם בתוך רשימה של אלבומים שעשו איתי כברת דרך ארוכה יותר. במידה ויהיה מצעד עשור גם לבא עלינו לטובה, אני אתחשב בזה כשאדרג, אם לא אלקה בדימנציה כמובן.

קראתי לזה מצעד פרטי משלי, כי בסופו של דבר כל האלבומים ברשימה קשורים לא רק לחוויה המוזיקלית שלי בעשור הזה, אלא גם לחוויות שמעבר: של התאהבויות, שברוני לב, מעברים, התחלות, פרידות, אובדנים והתבגרות. כולם עזרו לעצב את מי שאני בתקופה הקריטית ביותר שהיא שנות ה-20 שלי, תקופה שבה באמת עיצבתי את הטעם המוזיקלי והתנדנדתי בין סוגים שונים של גיטרות וז'אנרים, תקופה שבה נכנסתי סוף סוף לעולם המבוגרים (ובכל זאת אני מליוני שנות אור משם), של אינסוף מקורות למצוא מוזיקה חדשה ומספיק סקרנות כדי לגלות הרבה ממנה.

אז הנה היא, הרשימה הסופית שלקח לי מלא זמן לבנות ולכתוב עליה, ואני מקווה שתיהנו ממנה כמו שאני נהניתי להיזכר בכל הדברים הטובים של תשע וחצי שני האחרונות:

מקום 52: The Moondoggies – A Love Sleeps Deep

XWAR310689F44__133839__04122018092321-3819מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 4

יש הרבה כעס בעולם כרגע, אולי הרבה ממה שהיה בעשורים הקודמים, הרי לאנשים כועסים יש את הפלטפורמה להביע את זה. זה לא תמיד חייב להיות פוליטי, אבל נראה שפוליטיקה היא הגורם המעצבן העיקרי. באלבומם הרביעי מביעים כלבלבי הירח את הזעם עם גיטרות אמריקנה כועסות, אבל מרככים אותה עם קצת פסיכדליה קלה שמזכירה שמתחת לעור הפיל המתריס מסתתר בד רך יותר שמאמין שיש מה שינצח את כל הכעס הזה וזו אהבה. קווין מרפי, סולן הלהקה, הפך לאבא בחמש השנים שבין האלבום השלישי לרביעי, וגילה שיש כוח חזק יותר שמשאיר את כולנו שפויים במידה. "אנחנו יכולים לגור תחת אור השמש," הוא שר יחד עם חבריו בהרמוניה Byrdsית ב-Match, ולשם האלבום שואף עם אמריקנה בועטת, פסיכדליה נגישה והרבה וייבים של רוק סיקסטיז שעושה חשק למכונת זמן.

בואו נתחיל את המצעד עם קצת ברקים ורעמים פרי ידם של כלבלבי הירח

מקום 51: Thom Yorke – Anima

מקום במצעד האלבומים של 2019: עדיין לא קיים, אבל זה לא בהכרח ספויילר

עם כל הייפ על רדיוהד, ככה גדל אצלי הרצון להתעלם מהלהקה וחבריה. האדיקות שבה מעריצים ממהרים להלל כל יצירה שהם מוציאים הופכים את החוויה בשבילי לאנטגוניסטית במיוחד, לכן כשמישהו מהם מצליח לגרום לאנטגוניזם האוטומטי להפוך להערכה, אני מעריצה את המאמץ עוד יותר מהרגיל. ת'ום יורק הוציא אלבום עם מוזיקה שאני נוטה לא לאהוב, אלקטרונית ומתכתית שעושה לי להתגעגע לגיטרה אקוסטית, אבל כשהמילים מנסות להביע עצבות שעשויה ממתכת קרה, בקצבים שמדמים את הקצב המטורף של העולם וצלילים שמתארים ביופיים את הכיעור של הוד מתמטיותו של העולם, וכשיורק משלב את הכל במתכתיות שאפשר להתחבר אליה, לא נותרה לי ברירה אלא להתמוגג ואפילו להכניס אותו למצעד הזה במן ניחוש על כך שהאלבום הזה עוד יישאר איתי מלא זמן, אפילו כשזה לא נחשב אצלי לאלבום הכי טוב השנה (או שאולי הוא כן נחשב? אני לא מגלה).

אולי השיר הכי חזק באלבום – איך זה שאדם שחי חיים רחוקים משגרתיים יודע לתאר אותם כל כך מדוייק?

מקום 50: Travis – Where You Stand

מקום במצעד האלבומים של 2013: חלק את המקום ה-1 עם דירהאנטר וארקייד פייר והיחיד שנכנס למצעד העשור

טראוויס זכו בתואר אלבום השנה שלי ב-2013, אף פעם לא קיבלו מקום על כס שנקרא "אלבום עשור", אבל תמיד בתואר האלבום הכי אהוב עליי עם "The Invisible Band" שתמיד אשמור לו חסד נעורים, ובו-זמנית גם אוכל בקלות לחבר אותו לחיים שלי כאישה בוגרת יותר. בתוך מערבולת של מרימי משקולות מוזיקליות נפוחות מדיכאון, טראוויס תמיד היו משב של תקווה שהייתי צריכה בשביל להזכיר שהכל זה בעצם שטויות ויש גם דברים טובים לצפות להם, קטנים ככל יהיו. "Where You Stand" היה כזה לפני שעברתי לתל-אביב והמשיך ללוות אותי גם לאחר המעבר, אחד הצעדים הכי גדולים שעשיתי העשור. לכן אני נותנת להם מקום, בגלל זה ובגלל שלפראן הילי ושות' תמיד מגיע מקום בדירוגים שאני כותבת, כמו בלב שלי.

השיר הזה תמיד הביא אותי לכדי דמעות, וכנראה שזה מה שאגיד עליו גם עוד הרבה שנים

מקום 49: Lana Del Rey – Born To Die/UltraViolence

מקום במצעד האלבומים של של השנים: לא דורגו

לנה דל ריי היא אחת התופעות הטובות ביותר של העשור האחרון. עם קול סירנה מיוחד במינו, לוק שמשלב את ההווה עם נוסטלגיות שקריות מכל מיני עשורים שקדמו והרבה אהבה משוחררת של בינו לבינה, דל ריי הפכה לסמל של הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית והייתה היחידה שהגשימה אותה, לפחות דרך המוזיקה שלה. הנשיות של דל ריי היא אחת מהיפות ביותר שנכתבו בעשור הזה, ולא יכולתי להתעלם ממנה במצעד הזה, בגלל זה שני אלבומים נמצאים במקום הזה, כי זו יותר ההזיה של לנה דל ריי מאשר איזה אלבום מסוים, אבל אילו החזקים ביותר שלה.

קליפ שכולו פנטזיה שכולה של לנה דל ריי

 

מקום 48: Keaton Henson – Birthdays

מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 7

קיטון הנסון הוא הרומנטיקן של העשור, הוא טרובדור שרק מוצא כאב ובמקום לקלף אותו מן העור הוא מקבל את העור ממנו – מלקה את עצמו בין ארבע קירות חדרו ועם גיטרה אלקטרונית שר על אהבות נכזבות אחת אחרי השנייה. עם "Kronos" היחיד יוצא-דופן, אלבומו השני של הנסון ממשיך ודומה מאוד לאלבום הבכורה, רק שהוא מופק יותר, עשיר יותר בכלים אבל העור הרטוב עדיין ממשיך להתעבות, ולפעמים זה כל מה שצריך.

השיר הכי אהוב עליי באלבום, שבמקרה גם היה חלק מפסקול של אחת הסדרות האהובות עליי – "התיקון"

 

מקום 47: Patrick Watson – Adventures in Your Own Backyard

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 3

אין מישהו שיודע לדלג עם המוזיקה שלו בין ענן אחד לאחר ולרחף אל תוך האוזן יותר טוב מפטריק ווטסון. אין מישהו שמבין יותר טוב מהקנדי המעופף כיצד בונים חלומות מתוקים מצלילים כל-כך מיוחדים, ולכן יש לווטסון מקום מאוד מיוחד אצלי בלב. בין הגלוקנשפיל, צלילי הקלידים או הכינורות המעקצצים, מסתתרים סיפורים קטנים שלפעמים לא צריך את המילים של ווטסון כדי להבין אותם, ולפעמים יפה לשמוע אמיתות קטנות מפיו של ווטסון כשברקע מתופפים אל תוך האוזן תופים דרמטיים. את האלבום הכי טוב שלו הוציא ווטסון בעשור הקודם, אבל אף פעם לא נס ליחו של מי שיודע לתרגם אטמוספירות זרות לשפה יפה כמו מוזיקה, וזה האלבום החזק שלו העשור הזה.

השיר שמוכיח שפטריק ווטסון יודע איך להכניס את המאזינות/ים שלו לעולם שהוא כולו שלו

מקום 46: Aldous Harding – Party

מקום במצעד האלבומים של 2017: לא דורג

לקח לאלבום הזה הרבה זמן לגדול עליי והשנה אני יכולה להכריז רשמית שהוא השתלט עליי. הפריטות הפשוטות של אלדוס הארדינג חזרו על עצמן וכמו מנטרה נכנסו לי טוב טוב לאוזניים. יש לאמנית בעלת מאה הקולות את היכולת להישמע שונה לגמרי בשירים שונים, אפילו בתוך שיר אחד היא יכולה לשנות את גוון קולה, וכל זה עוזר למונוטוניות להיות יותר נגישה ומזמינה להאזנות נוספות. היא מחברת שורות על גבי שורות שבורות, וכנראה בלי כוונה מאפשרת למאזינה להכניס חיבורים ולהשלים עם השברים משלה. את עצמי מצאתי בעיקר דרך השברים שלה, דרך הלקחים שהיא למדה על סבלנות, דרך האהבה שלה שנמצאת בין במציאות לדמיון.

שירה ושיר וקולה של אלדוס הארדינג

מקום 45: Kevin Morby – City Music

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 9

הקסם של קווין מורבי הוא בפשטות הפואטית שלו, במילותיו הוא מנסה להתכוונן על רדאר שמשדר לו אותות של פטי סמית', ובמוזיקה הוא רק מנסה לשמר סאונד של סינגר-סונגרייטר – קצת פולק, קצת רוק, קצת פאנק, קצת פופ והרבה הרבה מהקול האדיש שהפך אותי להיפך הגמור מאדישה לאמן הזה. זה אמנם לא האלבום שלו שהשפיע עליי הכי הרבה במהלך העשור, אבל הוא הטוב ביותר של המורבילישס, הבחור שתמיד יישאר מחובר למקום ולאנשים מסביבו ותמיד יכתוב עליהם. עיר היא ניכור, עיר היא מליוני ברגים שאינם ממש שונים אחד מהשני גם אם ינסו הכי הרבה, עיר יכולה להיות מקלט, היא יכולה להיות בית, היא יכולה להיות מקום יפה לברוח אליו או ממנו, ומורבי כתב לעיר אלבום שלם של מוזיקה שמשקפת בדיוק איך זה להיות רומנטי כלפי עיר. את האלבום הזה שמעתי לראשונה בתל-אביב ובתקופה הזו הוא התחבר לי מאוד למתכתיות שלה, היום כשאני מקשיבה לו בחיפה אני מתחברת אליו ממקום אוהב יותר, במקומות שהעיר טובה אליי גם כשרע.

ככה סוגרים אלבום שכולו עיר, בשקט של עיר שאפשר להרגיש אותו רק בלילה

מקום 44: Andy Shauf – The Party

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 9

אנדי שוף הקים תפאורה ספציפית של מסיבה, ובעזרת אלבום הפופ-פולק הפנטסטי הציב את הדמויות שלו בסיטואציות פשוטות פחות או יותר בתוך אותה הילולה מוטלת בספק, וסיפר סיפורים על דמויות מוכרות מהשגרה שלנו, לאו דווקא ממסיבות אלא גם מ"תפאורות" יותר שגרתיות של עבודה וחיים. בין דמות מפלרטטת לאחת שמתכננת להתאבד תוך כדי המסיבה, שוף שתל מחשבות ורגשות ונתן לכל דמות את המשקל שמגיע לכל אחד מאיתנו, כתב להן מנגינות מתוקות שגרמו לי להצהיר על אהבה שלי בלב לאמן הזה ועם המבטא הקנדי שלו אי אפשר שלא להישבות בקסמו של מוזר אחד שמסתכל מהצד ורק מנסה להבין מה יש עוד באנשים השטוחים שהוא רואה אל מול עיניו בכל אירוע.

ביצוע מדהים לשיר האהוב עליי מתוך האלבום. מילים מילים מילים.

מקום 43: Father John Misty – Pure Comedy

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 3

ג'וש טילמן, גבירותיי ורבותיי. לאיש יש מוח בצורה של קוביה הונגרית, שגם עם מוח צלול מוצאת עצמה מעורבבת בצבעים-לא-צבעים, והמחשבות שלו בכל זאת הופכות כל סדר. רגע לפני שהקוביה הופכת להיות כאוטית לגמרי הוא כותב את כל מה שהוא חושב ומשם יוצא היגיון. ההיגיון של טילמן טבול באינטיליגנציה עילאית ובחוש הומור מופרע, הוא מלא בתובנות שגם עם מנגינה פשוטה של פסנתר הן יכולות להיות מסובכות למוחות של אנשים פשוטים ממנו, ורק טילמן יכול לתמלל אותן כמו שהוא יודע לתמלל. זה לא אלבום שחוזרים אליו כל-כך, כי אחרי הכל הוא יותר מילולי מאשר מוזיקלי, יותר מעייף מאשר נעים לאוזן, אבל אם כבר לכתוב מסה קיומית, למה לא לשיר אותה ואם כבר לשיר אותה למה לא עם הקול המדהים של הטילמן הזה. הדת עיוותה לו את הילדות, החרדות הביאו לו סמים ששיבשו לו את המחשבות ובעולם הצלול הוא מצא את הדרך לשאול את השאלות שכולנו מפחדים מדי להתעסק בהן על עתיד ברור של מראות שחורות וטרור של אוכלוסיה שלמה על עצמה.

כשהוא קורא לאחד מהשירים שלו על שם ספר של תומאס מאן, שהוא במקרה אחד הסופרים האהובים עליי – זה גורל, או שפשוט נחמד לחשוב על זה

מקום 42: The Citradels – God Bless

מקום במצעד האלבומים של 2018: לא דורג

אחת התגליות של השנה שעברה, והיא הגיעה אליי דרך לא אחר מאשר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה" שדירג אותו בצדק גמור במצעד אלבומי השנה שלו. מאז שגיליתי את האלבום אני לא מצליחה להתנתק ממנו. החמישייה האוסטרלית הוציאה אלבום על טהרת הפסיכדליה של שנות ה-60 והוסיפו לזה קצת שדרוגים של שוגייז, קורט של גות' ונשמה של מספרי סיפורים. האלבום מורכב מסיפורים קטנים עם אנשים קטנים מעיירה קטנה שבה האמונה נראית גדולה, אבל מבפנים יש הרבה סיבות לאבד אותה. בשנה שכמעט ולא מצאתי אלבום להתחבר אליו, יצא אחד האלבומים השלמים ביותר שיצא לי לשמוע כבר תקופה, אין בו ולו רגע אחד חלש.

דוד ארתו'ר הוא אחת הדמויות היפות ביותר באלבום הזה

מקום 41: PJ Harvey – Let England Shake

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 5

מלחמה היא מציאות שאנחנו מכירים פחות או יותר, חלקנו שירתנו או עתידים לשרת בצה"ל, חלק גרים באיזורים שטופי פיצוצים ואיומים, הכל קרוב ועם זאת מרגיש רחוק לגמרי במציאות מעוותת כמו שלנו – כשמאות ספורים של קילומטרים מפרידים ביני לבין איום כזה או אחר ואני יושבת בבית וכותבת על מוזיקה. כשאני מקשיבה עכשיו לאלבום של פיג'יי הארווי אני מרגישה את המלחמה מחלחלת אל תוך האוזניים, ולמרות שהשירים וקולה של הארווי הם מהיפים ביותר שנכתבו, עדיין נכנסים רובים, פיצוצים ואיברים קטועים של אנשים שלא הגיע להם לעזוב את עולם החיים במלחמה. הארווי כתבה אלבום על מלחמה שמזכיר שמעבר לרומנטיקה פואטית יש סיפורים זוועתיים על חיילים, אינספור טראומות שממשיכות לצלק נפשות שבורות מסביב לעולם, ושגם אם אנגליה של היום מתיימרת להיות יפת נפש, היא צריכה לזכור שגם היא טבלה עמוק בבוץ הקדוש של רעשי הפיצוצים ויש עוד הרבה לצעוד אם רוצים לשכוח.

קסם, כמה קסם הפיג'יי הארווי הזו גם בלייב

מקום 40: Weyes Blood – Front Row Sit to Earth

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 5

להסתכל על העתיד ולנסות לחזות אותו הן פעולות די מפחידות; להסתכל על העבר יכול להיות מכאיב, מסגיר, נוסטלגי עד שקרי; ההווה כל כך מובן מאליו ששני הזמנים האחרים לוקחים את כל המשקל ואנשים נבדלים פחות או יותר לפי איך הם מתייחסים למה שהיה ומה שיכול להיות. באלבום הזה מ-2016, נטלי מרינג כתבה שירים על אותן פעולות שמפחידות אותה, היא חרדה על העתיד שלה ועל העתיד של העולם (חרדה שהיא המשיכה לכתוב עליה גם באלבום שלה השנה), היא מסתכלת באהבה על העבר וחוששת על האהבה של ההווה, ועל נדנדת הפולק-פסיכדליה היא שרה בקולה היוצא דופן על הכל. 

פעם ראשונה שאני צופה בקליפ של השיר הזה, ולא מפתיע אותי כמה האישה הזו הזויה

מקום 39: The Coral – The Curse of Love

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 10

מעתיקה מעצמי: "האלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם במוח הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. כמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם."

השמועות מספרות שזה אחד מהשירים שמספיקים לי כמה צלילים ראשונים ואני על הרצפה לא מפסיקה לספר כמה אני אוהבת את השיר הזה

מקום 38: Emma Ruth Rundle – Marked for Death

מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 8

אין לי ספק שבלעדי הכישרון המוזיקלי של אמה רות' רנדל, רמת הדלות של העשור הזה הייתה גדלה בכמה אחוזים טובים, אבל היא הייתה שם עם קולה המתוק, עם הרוק הכבד-רך שלה, עם המילים הגותיות, עם האלבום הזה שליווה אותי הרבה מאז שיצא ואני בטוחה שימשיך לעשות את זה גם בעשור הבא. לרנדל יש את היכולת היוצאת דופן להפוך ז'אנר לשלה לגמרי, הלחנים שרק היא יכולה לכתוב ולשיר בקולה השבור, הרוק הכבד שמקבל גוון קצת יותר נעים לאוזן הרגישה שלי, המזוכיזם הרגשי שהיא כותבת, כולם יוצאי דופן ולפי מה ששמעתי עד היום מיוחדים אך ורק לה.

תמיד כבדה ורכה בו-זמנית

 

מקום 37: The Walkmen – Heaven

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 2

ב-2012 הייתה לי אובססיה ענקית וקראו לה "הווקמן", היא הגיעה בהפתעה, היא הגיעה גם להופעה בקיץ של אותה שנה והקדישה לי שיר. לא יכולתי לבקש הגשמה כל כך מוחשית של אהבה למוזיקה, ולא יכולתי לבקש אלבום אחד שיסכם קריירה של אחת הלהקות היותר מיוחדות של העשורים האחרונים. אחד המחסורים הכי גדולים של העשור האחרון הוא המחסור בחומרים של החמישייה מוושינגטון, בחומרים שעשויים מרוק שמזכיר ימים של פעם, אבל שרוט מספיק בשביל שיבינו שזה נוגע הכי הכי ללבבות השבורים של ימינו.

השיר המרים של העשור בשבילי, בלי שום ספק

 

מקום 36: Sharon Van Etten – Are We There

מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 3

לשרון ואן אטן לא התחברתי עד שיום אחד עמיר חובצי שלח לי את "Your Love is Killing Me" והחלטתי לתת לאלבום "Are We There" צ'אנס והתאהבתי בכל נים ו-וריד. ואן אטן ניחנה בקול שמאפשר לחשוף את הפגיעות שלה עד הסוף, כישרון כתיבה כן שהופך את הבעיות שלה למזוהות הרבה יותר, גם אם עדיין הלב לא נמחץ לגמרי, ואן אטן נהייתה הדוברת של הכוח שיש לגברים עליי, ולמרות כל הרפש שיוצא ממערכות יחסים כאלה ואחרות, עדיין יש מוגלה יפה שיכולה לצאת מכל זה. האלבום "Are We There" הוא המוגלה הנשית היפה ביותר ששמעתי.

השיר הכי עוצמתי באלבום

 

מקום 35: Gorillaz – Plastic Beach

מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שהייתי מדרגת אותו גבוה

הו, דיימון אולברן. בגדול אפשר לסכם ככה, לא? מאז ימיו במרוקו כשהקליט את "Think Tank" המופתי עם בלר, אולברן היה מאוהב במוזיקה ערבית, מאז ומתמיד הוא היה מאוהב בפופ ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה ביקורתי כלפי האנשים והנשים על גבי כדור הארץ, והוא שילב את כל זה באלבום אחד שמפחד על הדרך שבה אנחנו מתנהגים לסביבה והאיכות ההולכת ודועכת שלה. מכיוון שזה הבלוג שלי אני מרשה לעצמי להגזים ולהגיד שאולברן הוא גאון הדור; אם הוא נדלק על ז'אנר או על רעיון, הוא ייקח אותו ויעשה ממנו את היצירה המוזיקלית הכי טובה שהוא מסוגל לה ובשבילי הוא יותר ממסוגל לה. "פלסטיק ביץ'" מלא בהופעות אורח מעניינות כמו אלה של סנופ דוג, לו ריד, בובי וומאק, חברי "הקלאש" (בשיר הכי אהוב עליי מהאלבום), מוס דף שהוא כבר לא מוס דף, ליטל דרגון ועוד, הוא מלא בז'אנרים, בשירים כיפיים, בבלדות, ובקול הזה של אולברן שהאוזניים שלי לא היו יכולות להיות שלמות בלעדיו.

שיר הפופ המקפיץ ביותר שלי עושה שליכטה בלב וגורם לי להתקף של בכי

מקום 34: Grizzly Bear – Shields

מקום במצעד האלבומים של 2012: מקום 9

גריזלי בר הם אמנים מומחים בקוביזם מוזיקלי, בצלילים קרים הם כותבים חלומות והזיות; המתכתיות של הגיטרות שלהם תוחמת את השירים והקולות היפהפיים של אד דרוסטי ודניאל רוזן עוזרים לשחרר קצת מהבלגן שהם תמיד מטביעים את עצמם בתוכה. "Shields" הוא לא "Veckatimest" המופתי, הוא הרבה יותר נגיש, הוא הרבה יותר זורם, אבל כל אלה עדיין מקבלים התזות של צבע מופשט שעושה את המוזיקה של גריזלי בר מעניינת יותר ומיוחדת במינה אך ורק בידם. אני ממש מצפה לשמוע מה יהיה ללהקה להציע בעשור הבא, כי עד היום הם לא איכזבו אף לא פעם אחת, לעומת להקות אחרות שאהבתי בעשור הקודם.

אחת מסיומות השירים החזקות של העשור

מקום 33: The Antlers – Burst Apart

מקום במצעד האלבומים של 2011: מקום 6

אחרי אלבום קשה לעיכול כמו "הוספיס", פיטר סילברמן הוציא אלבום שלם ונגיש יותר. את ההתפרצות שלו הוא תירגם לאותות של פופ חולמני ואלקטרוני, המנגינות הרבה יותר זורמות, הזרמים האלקטרוניים מזכירים ימים יפים של אייר ודירהאנטר, וכך יצא שהופק אחד מאלבומי גירוש השדים היפים ביותר. קול הפלסטו המקסים של הסולן שר על ניכור, על חלומות רעים, על כאבי לב, מכאובים שבהשוואה לאלבום הקודם נשמעים כמו יציאה לסוג של חירות. אבל זו אף פעם לא חירות, היא לא תתקיים בעולם כבול כמו שלנו, אבל אם אפשר לכתוב שלשלאות עם כזה יופי אז למה לא. עד היום האלבום הזה נחשב מבחינתי החזק ביותר של הלהקה ואני כל כך שמחה שיצא לשמוע חלק ממנו בהופעה פה בארץ.

כואב כמה שיפה לפתוח ככה אלבום

החלק השני יתפרסם בקרוב!

בברכת הו, דיימון אולברן.

חן

איפהשהוא בין החלום לחלום הבא – אלבומים חדשים

או שנהייתי עצלנית, או שניסיונותיי לכתוב שירה לוו מראשי את מרב כוחות המחשבה, או שתופעת בלר הרחיקה אותי מכל יכולת ורבאלית שקשורה לבלוג הזה. נראה לי כאילו אוצר המילים המוזיקלי שלי הצטמצם אחרי כל הטררם, ואני מקווה שהוא יחזור לפעילות תקינה במהלך הזמן. מה שלא יהיה, אני מציגה בפניכם ארבע המלצות קצרצרות (שחוסר הסבלנות שלי זירז אותי לכתוב) על אלבומים שעשו לי את החודש האחרון טוב, נעים ומשכר חושים בלי עזרה אלכוהולית!

Patrick Watson – Love Songs for Robots

patrick-watsonעם כל המגמה ההולכת ומתעצמת של אמנים שבוחרים למכן את המוזיקה שלהם ולהקליט מוזיקה יותר אלקטרונית, השם הרובוטי שבחר פטריק ווטסון לאלבומו החדש רמז שאולי האמן הקנדי החליט לזרום עם כולם. כמו דרכן של רוב המסקנות המקדימות שלי, טעיתי בגדול. בכלל, פטריק ווטסון אף פעם לא הלך עם אף זרם חוץ מאחד שהוא יצר במו  ידיו, נשטף דרך מיתרי קול גבוהים ונעימים על גלים של צלילי גיטרות שונות ומשונות. "Love Songs for Robots" הוא המשך ישיר של האלבום הקודם מ-2012 "Advantures in your own Backyard", ומזכיר שעות ליליות ועייפות לאחר זמן ממושך של משחקים ופנטזיות בחצר האחורית. ווטסון כתב את אותה מוזיקה חולמנית שמזוהה איתו, גיטרת סטיל מלופפת מדי פעם סביב מילותיו הדבקות במציאות עגומה, פסי קול חצי-דרמטיים שמלווים ומתעצמים תוך כדי שיר. הבן אדם לא יכול להפסיד בתוך האוזניים שלי, אם לצטט את השיר "Grace" (האהוב עליי כרגע מהאלבום): "יש משהו בחן שלו" – הלוואי והייתי יכולה להיות חן כמו זו שהוא כתב. הוא ינעם לכל מי שסופיאן סטיבנס האחרון עשה לו סמטוכה בבעיות האמיתיות של החיים ורוצה לברוח מעט לענני חלום שמזכירים את שרלוט גינזבורג וגאל גרסיה ברנל אשר דוהרים על השמים על סוס מבד.

This is the Kit – Bashed Out

This-Is-The-Kit-Bashed-Out-LP-artאלבום שלישי מבית היוצר של הצמד הבריטי-פריזאי קייט סטייבלס וג'סי די. ורנון, הראשון שלהם שאני מכירה ואני מניחה שזה ישתנה אחרי שאשתחרר מהאלבום הזה. לסטייבלס קול פשוט ועם זאת מיוחד במתיקותו, גבוה אך צנוע, התחכום נח על משחקי המילים וצלילי אותיות המשתעשעות אחת אחרי השנייה. זהו אלבום פולק חשמלי בחלקו, יש פה את הפריטות האקוסטיות הרגילות, הופעות אורח של בנג'ו, קלידים, שיחות עם אנשים, חיבורים עם הטבע ועוד פריטות גיטרה. על הפקת האלבום אחראי מר ארון דסנר, חבר הנשיונל, וידיו ה"לאומיות" מורגשות בכל פעם שהגיטרה מסתלסלת לה על שלושה עד ארבע תווים וחוזרת על עצמה, בכל פעם שהצלילים ממלאים את הלחנים הפשוטים, ויחד עם כלי הנשיפה אשר מרחיבים אותם כך שבכל פעם אפשר לגלות צליל חדש בתוך השירים. מומלץ למי שצריך רגיעון שלא צריך לבלוע עם מים או למצוץ (יש כזה?).

House of Wolves – Daughter of the Sea

1TXQerkריי וילהלובוס (בתרגום מספרדית: בית של זאבים, גורל!) מגיש לכם את האלבום המסוכן למהדורה זו. הפסנתר העגמומי יהדהד לכם מ-"Beautiful Things" עד הגשם המטפטף של "Just Shy of Survival", הוא יזכיר לכם את הקרקס המורבידי של ספארקלהורס וקיטון הנסון ואולי יגרום לכם לרצות לטוס עד לארצות הברית\מקסיקו ולאתר את המסכן בשביל לתת לו חיבוק חזק ותומך. סך הכל שמונה שירים, והם מספיקים בשביל להבין שהבחור לא שמח בחלקו, שהוא זר בעולם לא-נורמלי, ש-"Rain" מתחיל כמו "I should Live in Salt" של הנשיונל, עצבות מכשפת לשעת צורך. כדאי להרחיק חפצים חדים מכם בעת האזנה.

Lord Huron – Strange Trails

שאשאיר אתכם עם טעם מר בפה?
710733לוס אנג'לס יודעת לייצא מכשפים עצובים כמו וילהלובוס הנ"ל, אבל יש בנוסף לעגמומנים להקת טרובדורים בהנהגתו של בן שניידר בשם "Lord Huron". אני לא אופתע אם חלק מהשירים מפה כמו "Until the Night Turns" או "Fool for Love" יהדרו פסי קול של קומדיות רומנטיות, אני כבר ביימתי אחת בתוך הראש שלי וממשיכה לשפצר אותה בכל הקשבה. האלבום כולו הוא מסיבת קאנטרי-פופ שמזכירה דיינרים אמריקאים משנות ה-50, הבנים מלאי ג'ל על השיער, הבנות פרחוניות עם חצאיות מקפצצות. האהבה מרחפת, טובה ורעה בו-זמנית, נעה לה על כבישים אמריקניים סלולים כולם על תמימות של פעם.

עד כאן, הייתה תקופה עשירה במוזיקה חדשה ומגוונת מעבר לבלר, רק שימשיך ככה,

חן.

ארץ יצורי הפלא

ינואר, פברואר ומרץ היו חודשים של טפטופים קלים. גשמים מקומיים של מוזיקה חדשה הגיעו לאוזניים ומערכת העיכול הייתה מוכנה לקבל גם מנות ישנות יותר ולהכיר קצת מה שהיה לעשורים קודמים להציע. שום דבר לא הכין את הכרס הקטנה למבול שהחל באפריל עם גראהם קוקסון, המשיך עם דיימון אולברן והשמות המוזרים שהוא נותן ללהקות שלו, המשיך בג'ק וייט, ואתמול כבר קיבלתי הצצה לעוד יצירה פרי עטו של אולברן שאגע בה בעתיד. בנוסף היו שלוש בשורות שמחות נוספות, שעליהן בחרתי להרחיב הפעם – והם נראים כך:

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

מימין לשמאל: יונסיגורוס, האב ג'ון מיסטי ופטריק ווטסון

לילות לבנים יכולים להוביל אנשים למקומות נסתרים שהם כבר הספיקו לשכוח. לילה אחד כזה הביא אותי לפשפש בתוך מדפים שמזמן לא נגעתי בהם בחדר שלי. להפתעתי מצאתי סיפור בהמשכים שכתבתי עם חברה טובה בתקופת התיכון, שהסתמך על טרנד הפנטזיה באותה תקופה – שר הטבעות. בעוד חברתי הקפידה לכתוב על כשפים וקרבות בין יצורים, לי לא היה מושג מה לעשות חוץ מלפתח מערכות יחסים בין הדמויות. ככה תמיד הייתי, רגליי על הקרקע האנושית ועיניי לא מסוגלות להסתכל אל מעבר ל"דוסון קריק". הדמיון שלי שאף ל3 בסולם של 100. לאחר עיון בכתבים באותו לילה, החלטתי לשים לי קצת סיגור רוס ולתת למוח שלי לברוח ולפרוח, ומצאתי את עצמי נרדמת אל תוך לילה ללא חלומות. יום למחרת הגיעה הבשורה על האלבום החדש של הסיגורוסים, "Valtari", וייחלתי לרגע שבו אתן עוד פעם לראש להירגע ולתת ליונסי להעיף אותי להרים הירוקים של איסלנד, בתקווה שאולי שם אמצא השראה לכתוב יותר ממה שאני מסוגלת.

לאחר אלבום פחות מוצלח ששילב מוזיקה צוענית עם איסלנדית מדוברת, וניסיון של יונסי לשיר סולו באנגלית מג'וברשת, עשתה הלהקה סיבוב פרסה אל "TAKK", האלבום הקסום משנת 2005' ונזכרו שכוח העל שלהם הוא לגרום לילדים לעוף מעל צוקים. סיגור רוס חזרו להיות התזמורת השמיימית שהם, צבעו את הרקיע בטורקיז ואת המחשבות שלי בצבעים של האי האיסלנדי שמרחוק נראה כמו ריוונדל של טולקין ופיטר ג'קסון – ובשפה אנושית – גן עדן. פה תוקף אותי החוסר היחסי בדמיון ואין לי מילים לתאר את האלבום החדש – רק שהוא כל כך יפה, וכמה טוב שהם חזרו. (ציון בסולם יאא"י: 9.2)

אם סיגור רוס גרמו לי להאמין שגן עדן הוא מקום על פני האדמה, אז ג'ושוע טילמן הזכיר לי איפה מנסים יותר מדי לייצר כזה. עם שם במה חדש ומעורר תמיהה כמו "פאת'ר גון מיסטי", הייתי מצפה לאלבום של דרשות יום ראשון בכנסייה, אבל קיבלתי משהו אחר לגמרי. טילמן או מיסטי, איך שתרצו לקרוא לו, פרש מתפקידו כמתופף הלהקה פליט פוקסז, והביא את נקודת הראות שלו על התעשייה בה הוא עובד, והתחיל אותה בהוליווד. בצעדים של קאנטרי, פולק-רוק, פוסע טילמן במחוזות הדמיוניים של המכונה אשר עוסקת ביצירת חלומות בלתי אפשריים לצרכניה ונשאב קצת לתוכה מדי פעם. לאלבום קוראים "Fear Fun" והוא השמיני במספר של האמן.

מומחיותו של טילמן היא במילים והניסויים שהוא עושה בהן (ואני אוהבת לרקוד מילים), הוא מתחיל מהגלות המחשבתית הכמהה לרעיונות הוליוודיים ובסופו של דבר מגיע אל הצד הכי אישי שלו ומסביר קצת על הרצונות והעשייה שלו. במוזיקה הוא רוכב אל שקיעות שקטות ואקוסטיות, מלוות בהרמוניות מוכרות מלהקת האם, ומדי פעם מפריח את השממה עם הרבה הומור וגיטרות. מדובר באלבום קאנטרי שמשנה עורו לפעמים ומזכיר תקופות ישנות ואהובות של בוב דילן החשמלי או ג'יימס טיילור, ולרוב מעלה חיוך מרוב השנינות של היוצר. טילמן התברך בקול כל יכול, והוא משתמש בו על כל תחומיו – לא רק בשביל להשמיע יופי, אלא הסתכלות שונה על עולם הבידור. (ציון בסולם יאא"י: 9.45)

חשבתי שבזה העסק נגמר, מצאתי את אהבת השנה שלי ואין מי שיוכל להתעלות על כזה שילוב של מוזיקה וציניות, אך מישהו בשם פטריק ווטסון ארב לי בחצר האחורית. את 2009 הכתרתי כשנת פטריק ווטסון, לאחר ששמעתי את "Wooden Arms" ונשבעתי שאוזניי לא ידעו יופי כזה מימיי. והנה עוד טעות הצטברה לה לערימה. ווטסון לקח את אותן ידי עץ, שייף אותן טוב טוב והפך אותן לידי מנצח. בייג'ינג מאותו אלבום אהוב עם כלי ההקשה השונים הוטבעה בתוך מדבר מלא חול, ובאלבום החדש "Adventures in your own Backyard", המערב הפרוע השתלט על כליו של האמן הקנדי עם תזמורות ומנגינות נוסח אניו מוריקונה.

הוליווד הצליחה לייצר חלומות, הצליחה להזריק אותן למוח שלי ולגרום לי להאמין בהם כמה וכמה פעמים, אבל התחסנתי וגיליתי מקום אחר לברוח אליו. העולם העשיר של ווטסון הוביל אותי לרכב על חדי קרן מעופפים ולנחות על גבי ספינה בתוך ים סוער של רגשות וגלוקנשפילים שאני כל כך אוהבת. ראשי בקע מתוך האדמה וצמח להיות יער של מחשבות על אותו עולם פנטזיה שניסיתי להגות בתקופת התיכון. אין זו קלישאה שהמוזיקה היא גורם סוחף, את המרחק הכי גדול עשיתי עם פטריק ווטסון, ואפילו לא התחלתי להקשיב למילים של האלבום. אני לא חושבת שתהיה יצירה שתוכל להתעלות על האלבום הזה, ואולי טיפה מקווה שכן יהיה משהו שיפתיע. (ציון בסולם יאא"י: 10 – מושלם)

עד אז – מקווה שהצלחתי לטפטף קצת עניין בכם,

שיהיה שבוע קל,
חן.

%d בלוגרים אהבו את זה: