הזוכים שלי לטקס אוסקר זה או: למה "1917" חובר ל"מגדלור" בתואר הסרט האהוב עליי ביותר השנה

מצד אחד 2019 הייתה שנה טובה של סרטים. רשימת הסרטים המועמדים לאוסקר מראה על מגוון רחב של סיפורים שנבנו ע"י יוצרים מכל העולם. היא לא מגוונת מבחינת האוכלוסיות שהיא מייצגת, אבל אי אפשר להיות פוליטיקלי קורקט כל שנה, כנראה. בכל זאת, אני לא זוכרת כזו שנה שבה יצאו כל כך הרבה סרטים מרשימים שמגיע להם להתחרות ואף לזכות בפרס. מצד שני, 2019 תהיה כנראה עוד שנה שבה שחקנים גורפים פרסים על סרטים בינוניים (להוציא את לורה דרן שכנראה תזכה בפסלון המוזהב על "סיפור נישואין"), והחוסר הלימה הזה מבהיר שלפעמים כוחו של סרט יכול לנוח בידיהם החזקות של השחקנים, אבל כוחו של שחקן לא מספיק בשביל להפוך את הסרט להכי טוב שיש. סרט צריך הכל – הוא צריך פסקול, צריך צילום, צריך במאי טוב, צריך שחקנים טובים ומעל הכל – עורך ותסריטאי טוב.

שנה שעברה לא טרחתי לכתוב על הזוכים שלי לאוסקר, כי לא היה אף אחד ראוי חוץ מאוליביה קולמן ו"ספיידרמן: ממד העכביש", אבל השנה יצא "1917" ואני משתמשת בפוסט הזה כדי להלל אותו כמה שאני יכולה, ולכתוב קצת על הבחירות שלי לשנה זו. אז ככה:

בקטיגורית הפסקול מועמדים:

• הילדור גואנדוטיר על "ג'וקר"
• אלכסנדר דספלה על "נשים קטנות"
• רנדי ניומן על "סיפור נישואין"
• תומס ניומן על "1917"
• ג'ון וויליאמס על "מלחמת הכוכבים"

הזוכה שלי: תיקו בין "ג'וקר" ל-"1917".

כשאני מקשיבה לפסקול של "ג'וקר" אני חושבת שהוא הזוכה שלי, ואז אני מקשיבה לדרמה האפית שהיא הפסקול של "1917" ואני לא יכולה להחליט, אז הם יקבלו תיקו וכל מי שייקח אני אהיה שמחה, וגם עצובה בשביל המתמודד/ת השני/ה סעמק.
הפסקול של "ג'וקר" הוא חלק מאוד מובהק לא רק בסרט עצמו אלא גם בעשייה שלו. המנגינה של גואנדוטיר היא זו שנתנה לחואקין פיניקס השראה לרקוד בשירותים במקום מה שהיה כתוב בתסריט, היא זו שהניעה את הגישה של טוד פיליפס לצילום של הסרט, והיא זו שמוסיפה עוד נופך מלחיץ לעלילה. הצ'לו הוא עוגמת הנפש, הוא הטירוף והוא כל היופי של הג'וקר.
לגבי "1917" – נכון שאתם מרשים לי להשתמש בביטוי "יצירת מופת"? כי ניומן כתב מנגינה אפית לסרט אפי, דרמטית מספיק פור דה סייק אוף דרמה, ומותחת מספיק בשביל להשאיר אותי באולם כשיש לי פיפי. יותר מכל ניומן עשה עליי את המניפולציה הרגשית הכי גדולה, הגביר את המתח ועשה לי דמעות אין קץ שנשארו איתי גם אחרי הצפייה בסרט. בסרט שאין בו הרבה דיאלוג והוא מתבסס בעיקר על סיטואציה, חייבת להיות דמות מסויימת שתספר את מה שעובר על הדמויות ולהמחיש את הסכנה שמסתתרת בכל פינה, והמנגינות של ניומן עשו בדיוק את זה – במקום דמות של מספר קיבלנו פסקול שלם שמתופף התחלה של משימה, בעזרת קלידים מעלה את רמת המתח ועם תזמורת שלמה מציג עיירה שנכבשה באכזריות וחייל שצריך איכשהו לעבור אותה כדי לסיים את המשימה שלו. לפסקול הזה אני לא מפסיקה להקשיב באופן רציף, משהו שלא קרה לי מאז הפסקול של "האביר האפל".

בקטיגורית הצילום מועמדים:

• רודריגו פרייטו על "עוד סרט ארוך מדי של מרטין סקורסזה"
• לורנס שר על "ג'וקר"
• ג'רין בלאשק "המגדלור"
• רוג'ר דיקינס על "1917"
• רוברט ריצ'ארדסון על "קוונטין טרנטינו אוהב כפות רגליים ועכוזים של נשים"

הזוכה שלי, והו זה היה קשה: רוג'ר דיקינס על "1917". נכון, היו צילומים בוואן-שוט, זה היה ה-premise של הסרט, העובדה שעשתה את יחסי הציבור הטובים ביותר לסרט, וזה בסדר, אבל זה טיב הצילומים שמרהיב יותר מבכל סרט אחר. המשחק עם האור, איך המצלמה עוקבת אחרי השחקנים, נקודת המבט וההמשכיוות רבת האקשן, הכל נעשה ביד רמה ע"י מי שחשבו שכבר לא יוכל להיות מועמד לאוסקר ונתנו לו אחד לפני שנתיים על "בלייד ראנר 2049". אמן שזה יהיה האוסקר השני של רוג'ר דיקינס, על כל המאמצים ומלאכת היד הנפלאה של הגאון הזה שהיא מעל כל שאר המועמדים השנה.

בקטיגורית תסריט אורגינל:

• ריאן ג'ונסון על "רצח כתוב היטב…עם מייקל שאנון"
• נוח באומבך על "סיפור נישואין"
• סם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז על "1917"
• קוונטין טרנטינו על "היה היו זמנים להתחנף להוליווד"
• בונג ג'ון-הו וג'ין וון האן על "פרזיטים: סיפור על טוויסט שדי הרס לי את הסרט"

הזוכה שלי: נוח באומבך על "סיפור נישואין" (אבל כבוד לסם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז). תסלחו לי על ההייטריות שניה, אבל אם קוונטין טרנטינו ייקח את הפרס על התסריט זה יהיה עילבון למילה הכתובה, ואני אומרת את זה רק בגלל שהמילה הכתובה היא המילה החשובה לי מכל. נוח באומבך כתב מונולוגים כל כך יפים, הוא כתב דיאלוגים כל כך כואבים והוא כתב סיפור אהבה פנטסטי שמבוסס בכלל על פרידה. בתור בת להורים גרושים שעשו את ההליך הזה בידידות ותמיכה (בסוף הם חזרו לחיות ביחד), אני יכולה להגיד שזה סרט שהראה לי אמת מסויימת, ואני אוהבת כשתסריטאים כותבים מוכר ואמיתי בצורה שהיא מרעננת. באומבך כתב על מצב אנושי שכיח והראה כיצד אהבה יכולה להציל אותנו גם מהנסיבות הקשות של גירושין. לכל מילה יש קצב וכל רפרנס ליצירה חיצונית מבהיר את הדמויות והסיטואציה באופן אמין. אמנם היה אפשר לחתוך פה ושם, אבל באומבך הוא זה שהצליח להביע אותנטיות באווירה אותנטית משלו.

בקטיגוריית תסריט מבוסס על ספר אמיתי מועמדים:

• סטיבן זאליאן על "עוד סרט שבו אל פאצ'ינו יכול לצעוק משהו חסר פשר" או "האירי"
• טאיקה וואיטיטי על "ג'וג'ו ראביט"
• סקוט סילבר וטוד פיליפס על "ג'וקר"
• גרטה גרוויג על "נשים קטנות"
• אנתוני מקארטן על "שני האפיפיורים"

הזוכה שלי: טאיקוש וואיטיוש על "ג'וג'ו ראביט". לא קראתי את הספר, אבל לפי מה שהבנתי וואיטיטי תירגם ספר קשה לקריאה והפך אותו לסרט קליל. בנוסף, כפי שהוא עשה בהרבה מסרטיו, הוא הצליח לשלב טרגדיה וקומדיה בצורה שמרגישה טבעית. יש לו הרבה ניסיון בכתיבה של סרטים מנקודת מבט של ילדים, והוא עשה זאת בהצלחה יחסית עם הסרט הזה. לוואיטיטי יש חוש הומור מיוחד במינו, הוא יודע להיות מתוחכם כמו שהוא יודע להיות מטופש, והוא יודע איך לכתוב על אהבה בעתות של שנאה. אמנם זה לא התסריט הכי טוב שלו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מכל השאר. סליחה, גרטוש גרוויגוש.

בקטיגוריית סרט אנימציה מועמדים:

• "איך לאמן את הדרקון מס' מי יודע כמה"
• "היד האבודה"
• "קלאוס?"
• "מיסטר לינק"
• "סיפור צעצוע 4"

הזוכה שלי: "היד האבודה" או באנגלית "איבדתי את הגוף שלי" או בחנית "איך איבדתי כל הרגשה בפרצוף שלי אחרי בכי של שעות תוך כדי ואחרי הצפייה בסרט הזה". חלום שלי שסרט אנימציה למבוגרים יזכה בפרס הזה ("הצב האדום" ו-"לאהוב את וינסנט" היו הזוכים שלי בשנים עברו), אבל אני בספק שזה דווקא יקרה השנה.
אם אגיד למה אני אוהבת כל כך את הסרט אני רק אהרוס אותו, ואני לא רוצה לעשות את זה למי שעדיין לא ראה אותו. אבל אם מישהו מרגיש שהוא תקוע בתוך החלטה, או לפני צעד גדול בחיים – אני ממליצה לראות את הסרט הזה ולקבל פוש מטורף קדימה.

בקטיגורית הבמאי מועמדים:

• מרטין סקורסזה על "הסרט הזה שכולם מדברים עליו בזכות מארבל"
• טוד פיליפס על "ג'וקר"
• סם מנדס על הפלא הזה שנקרא "1917"
• קוונטין טרנטינו על "כלום"
• בוג ג'ון הו על "פרזיטים אלימים מדי"

 

הזוכה שלי: סם מנדז, נו מה. הוא רצה לספר סיפור בוואן-שוט והוא הצליח. הוא רצה לנסות לייצר סרט מלחמה טוב והוא הצליח. הוא רצה לתת כבוד לסיפורי מלח"ע ה-1 של סבו והוא הצליח. אבל יותר מכל, באמת יותר מכל, הוא יצר סרט שמתעלה על הגימיק של עצמו עם מה שהכי חשוב שיהיה בסרט – נשמה. הוא הכניס אותה בתוך שתי הדמויות הראשיות, הוא הבהיר אותה בעזרת דמויות משניות, ודרך המשכיות מותחת הוא המחיש מה זו סיטואציה של אחווה ואחריות בעת מלחמה. אני עדיין מתפלאת מהאומץ שמלח"ע ה-2 הנחילה בסבי שהבריח יהודים במהלך ואחרי השואה, ומנדז הצליח להפליא אותי בסיפור משלו. הסיפור הזה לא היה יכול להיות מסופר בלי וואן-שוט, והסרט הזה נעשה ביד רמה של אחד ויחיד בשם סם מנדז, יד רמה יותר משל כל במאי בקטיגוריה הזו.

בקטיגוריית השחקנית התומכת מועמדות:

• מרגו רובי על "פצצה"
• קת'י בייטס על "ריצ'ארד ג'ול"
• לורה דרן על "סיפור נישואין"
• סקרלט ג'והנסון על ג'וג'ו ראביט
• פלורנס פיו על "נשים קטנות"

הזוכה שלי: סקרלט ג'והנסון על "ג'וג'ו ראביט". אני אוהבת את לורה דרן, היא אלילה, תמיד רציתי שיהיה לה פרס משלה, אבל מבחינתי מי שעשתה את התפקיד המרשים ביותר מתוך הרשימה הזו היא סקרלט ג'והנסון. הסרט "ג'וג'ו ראביט" הוציא מג'והנסון את האמהיות שלה, את הקלילות שלה ואת חוש ההומור שלא רואים הרבה ממנו בסרטים. וואיטיטי רצה שהאימא תהיה הדמות ההגיונית היחידה בסרט, וג'והנסון הוסיפה לה צבעים מרקדים ומשעשעים כדי שהיא גם תוכל להשתלב במסכת הטירוף מסביבה. אם כבר תפקיד מיוחד במינו השנה, אז זה של ג'והנסון ב"ג'וג'ו ראביט", שמשחקת אימא קצת שונה ומלאת השראה.

בקטיגוריית השחקן התומך:

• טום הנקס על "יום יפה בשכונה"
• אנתוני הופקינס על "שני האפיפיורים"
• אל פאצ'ינו על "האירי"
• ג'ו פשי על "האירי"
• בראד פיט על "היו זמנים בהוליווד בהם זה ליאו דיקפריו שעושה את הסרט ולא אף אחד אחר"

הזוכה שלי: ווילם דפו על "המגדלור" או אם ממש מתעקשים אז תנו פרס רטרואקטיבי לג'ו פשי על "שכחו אותי בבית". בראד פיט ייקח את הפרס על מה שהוא אפילו הודה שהוא תפקיד שלא היה לו ממש מאתגר לשחק. לווילם דפו ניתן החופש הכמעט מוחלט לשחק את התפקיד שהוא כל כך טוב בו, והוא התמסר בכל הגוף לשיגעון על האי של "המגדלור", משהו שאף אחד מהשחקנים ברשימה לא עשה.

בקטיגורית שחקנית ראשית ונהדרת:

• סינת'יה אריבו על "הרייט"
• רנה זלווגר על "ג'ודי"
• סקרלט ג'והנסון על "סיפור נישואין"
• שרליז ת'רון על "פצצה"
• סיררררשה רונן על "נשים קטנות"

הזוכה שלי: אהבת הילדות שלי, רנה זלווגר. היא אף פעם לא הלכה, אבל כמה שמגיע לה קאמבק. זלווגר היא מהשחקניות האלה שהלכו לאיבוד בתוך הכוכבות והצהובונים, ששכחתי באיזהשהו שלב שהיא אחת השחקניות הכי אהובות עליי, והשנה היא הזכירה לי כמה אני עדיין אוהבת אותה. זלווגר קרנה על המסך בתור ג'ודי גרלנד, היא כאבה את כאביה בתור ג'ודי גרלנד, היא חיה את הבלבול שהביא גם את סופה של אחת הכוכבות הגדולות ביותר של ארה"ב. זלווגר תמיד הייתה מן המתמסרות, ו-"ג'ודי" אינו יוצא דופן. רואים שהיא רצתה לתת כבוד לגרלנד, והיא עשתה זאת.

בקטיגוריית שחקן ראשי:

• חואקין פיניקס על "ג'וקר"
• אדם דרייבר על "סיפור נישואין"
• אנטוניו בנדרס על "כאב ותהילה"
• חואקין פיניקס על "ג'וקר"
• ג'ונת'ן פרייס על "שני האפיפיורים"
• ליאו "מלך העולם" דיקפריו על "ריק פאקינג דלטון אהבה שבלב"
• חואקין פיניקס על "ג'וקר"

הזוכה שלי: ג'ונת'ן פרייס על "שני האפיפיורים".

סתם, ברור שבשבילי זה חואקין פיניקס, וזה גם הג'וקר, 50/50. זו הייתה שנה מלאה בהופעות מדהימות של שחקנים זכרים לבנים, ג'ורג' מקאיי נתן את הופעות חייו ב-"1917", טארון אגרטון היה אלטון ג'ון נהדר ב"רוקטמן" ורוברט פטינסון איבד את השפיות שלו עם כישרון-על ב"המגדלור". אבל זה לא משנה מי היה מועמד ברשימה, כי יש רק שחקן אחד שהחזיק סרט שלם, הופיע בכל סצינה והעלה סרט עם תסריט בעייתי בכמה רמות מעל. אני מודה שחלק ממה שמניע אותי לכתוב על פיניקס זו העובדה שהוא שיחק את אחת הדמויות הכי אהובות עליי, אבל זו גם היכולת של פיניקס לשחק עם כל הגוף שלו, לרקוד כל הדרך עד לרצח האולטימטיבי ולכאוב על כל הדברים הרעים שכל הזמן קורים לו.

מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם:

• "ג'וקר, או: הרקדן האחרון של גות'האם"
• "פורד נגד פרארי או: משהו על מכוניות עם מאט דיימון משמע למה לי לראות את זה"
• "ג'וג'ו ראביט או: הקלות הבלתי נסבלת של הבניית שנאה בילדים יותר מתוקים מגלידה"
• "נשים קטנות או: הקושי הבלתי נסבל של נשים להרוויח כסף"
• "סיפור נישואין או: נוח באומבך אוהב מיוזילקז"
• "סרט בשם 1917 או: גימיק, גימיק, אבל עם נשמה"
• "היו זמנים בהוליווד או: בראד פיט בלי חולצה, מכות וישבנים של נשים"
• "פרזיטים או: בונג ג'ון הו עושה את הקולנוע שלו בתנאים שלו עם אלימות מוגזמת"

הזוכה שלי: "1917" –
הוא חייב לזכות, חייב. הוא טוב בכל אספקט שהוא

במקומות שבהם סרטים אחרים נופלים, הוא עובד כל-כך טוב. העובדה שזה סרט שלם שמוקרן בוואן-שוט נותן לו גוון מיוחד, אבל יותר מכל, הוא נותן לו הרגשה של מן אותנטיות, מן מגנט שהכניס אותי בתור צופה אל תוך הסיטואציה ולא הרפה ממני גם אחרי שאורות אולם הקולנוע דלקו. וואן-שוט מבהיר שזו הסיטואציה ששולטת בדמויות, הם אמנם אוהבים את מי שהשאירו מאחוריהם, אך בסופו של דבר המשימה היא האלוהים שלהם. אילו לא הסיפורי רקע של הדמויות שמניעים אותם בהכרח, זו הסיטואציה והחובה שהם נחתו אל תוכה בלית ברירה, ואת ה-"בלית ברירה" הזו מרגישים תוך כדי שהמצלמה ממשיכה לנוע קדימה. וואן-שוט ממחיש את הצורך להתקדם, את המשימה שאופפת מעל כמו ענן שחור, ואת הסכנות שיכולות ואף אורבות בכל פינה.
הסרט עצמו ערוך בצורה של שלוש מערכות וכולן ביחד באורך המתאים ביותר לסרט כזה. הזמן בסרט הוא אחד האויבים הגדולים של הדמויות בסרט, אבל במציאות שלי הוא לא הורגש בכלל. המשחק בסרט הוא מעל ומעבר, במיוחד בזכות תווי פניו של ג'ורג' מקאיי, שאם נעזוב שנייה את כמה שהם יפים, הוא דאג שהם יביעו את מה שהוא צריך כשהוא לא יכול להגיד או (ספויילר בכתב מחוק) אין לו למי להגיד את זה. בסרט עתיר שחקני משנה מוכשרים כמו בנדיקט קמברבאץ', אנדרו סקוט, מארק סטרונג וריצ'ארד מאדן (הבוכה היפה בעולם?), מי שמחזיקים את הסרט הם השניים הראשיים: דין-צ'רלס צ'פמן ומקאיי.
דבר אחרון שכבר כתבתי עליו, אבל אכתוב אותו גם פה – הסרט הזה היה יכול בקלות ליפול לתוך הז'אנר של אקשן גרידא, אבל הוא לא הלך לשם כי מנדז הקפיד להכניס לו נשמה. בצפייה שנייה בסרט (כנראה שתהיה גם שלישית) הבחנתי בהרבה דברים בדמויות שלא יכולתי להבין אותם מבלי לסיים אותו בפעם הראשונה. כל חייל מביא איתו סיפור חם מהבית, סיפור שמבושל כל כך טוב בתוך הלב שאין מטרה קדושה יותר מאשר לחזור אל החום הזה, או לפחות לעצום עיניים ולתת לו לחזק אותנו. אוח, כמה שאני אוהבת את הסרט הזה, וכמה שאני שמחה שעוד עושים אותם ככה, כשכל מימד עובד.

ולסיום תמונה של שניים כאלה לא ממש חשובים, שאני בכלל לא מטורפת עליהם ומקווה לעוד שיתוף פעולה ביניהם.

 

למה "המגדלור" הוא הסרט האהוב עליי השנה

*הפוסט הזה נטול ספויילרים ברובו, במידה וכן נתתי אזהרה*

קודם כל אתחיל בהצהרה: אני מעריצה את הים. אני אוהבת איך שהוא שוצף קוצף כשהוא סוער, אוהבת את אילו שדגים ממנו, את אילו ששודדים עליו (קפטן לה-צ'אק אהבה שבלב), את אילו שמתצפתים עליו, ואחד החלומות הגדולים שלי הוא לבקר במגדלור עם עדיפות למגדלור בניו-אינגלנד בארה"ב. זה חלק מהסיבה לכך שאני מעריצה כל כך את הכתיבה של רובין פקנולד, כתיבה מלאה בתיאורים של מים וגלים; זה חלק מהסיבה למה אני יכולה לבלות שעות בצפייה בים; זה כנראה חלק מלמה אהבתי כ"כ את הסרט "המגדלור". אבל בואו נשים את זה רגע בצד, יש עוד כמה וכמה סיבות למה הסרט הזה הוא אחד הטובים ביותר שיצאו השנה, והאהוב עליי ממה שראיתי בשנת 2019.

הסיבה הכללית היא שמבחינתי הסרט הזה הוא מכלול של כל מה שצריך בשביל שסרט יהיה טוב: בראש ובראשונה התסריט, אחרי זה הצילום, המשחק, הסיפור ו"מוסר השכל". אין בסרט הזה ממש לקח, אולי תיאור של מצב של שני אנשים כשמפשיטים אותם מהחברה מסביבם והם מנסים להפשיט את עצמם מפני העבר. אין בסרט ממש לקח, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה, או לפחות לצחוק/לכעוס/להזדעזע על/מהטבע האנושי שמתואר בו. בפוסט הזה אני אמנה את כל מה שהופך את הסרט הזה לטוב ביותר, אבל אתחיל עם טיפה'לה תלונות.

הנה למה סרטים אחרים הם לאו דווקא מהטובים לדעתי השנה: את "ג'וקר" ראיתי ארבע פעמים בקולנוע. זה קרה בגלל המשחק האדיר של חואקין פיניקס ובגלל שמעל אנשי ים אני אוהבת יותר מכל את הג'וקר. אבל יש משהו מהותי שחסר מאוד בסרט וזה תסריט מהודק וחכם שתואם לרמת התחכום של רב-נבל כמו הג'וקר. גם אם זו רק ההתחלה שלו, התסריט היה מלא באלמנטים שכנראה פחדו להיכנס לעומקם. "סיפור נישואין" משוחק לעילא, תסריט כמעט מושלם, אבל הסרט ארוך מדי. "ג'וג'ו ראביט" נהדר, הוא של טאיקה וואיטיטי האליל, אבל הוא ילדותי מדי. "היו זמנים בהוליווד" הוא גרוע, אף כתבה או וידאו לא הצליחו לשכנע אותי שמדובר באיזו יצירה שמגיעה לה הכרה בתקופת הפרסים, בטח שבטח שלא בזכות תסריט המשמים שלו, בטח שבטח לא בזכות שחקן המשנה הבינוני, אבל נראה שלשם נושבות רוחות האקדמיה אז אסכם ב-סעמק. אה, את "1917" עדיין לא ראיתי, אבל אני בספק מאוד גדול שהוא יוכל להתעלות על "המגדלור", בעיקר כי הבנתי שהוא יותר מיוחד מבחינה סגנונית וצילומית ו…זהו. על "פרזיטים" אני לא כותבת כי יש מן קונצנזוס בלתי מוסבר על כמה שהוא איכשהו טוב.

תקציר סרט: שני אנשי ים מנסים לשמור על שפיות כשהם שומרים על מגדלור באי בודד איפהשהו בארה"ב של המאה ה-19. אחד מהם צעיר ודומה מאוד לרוברט פטינסון, הוא אחראי על עבודות רס"ר. השני זכה להיות משוחק ע"י ווילם דפו והוא האחראי על האחריות, וככזה הוא היחיד המורשה לתפעל את אור המגדלור.

אז עכשיו שסיימתי עם החפירה הראשונית – הנה למה "המגדלור" הוא סרט כל כך טוב:

1. התסריט – המילה הכתובה היא ההתחלה של הכל, לא נותנים לה מספיק קרדיט אלא אם כן קוראים אותה בספר, או אולי בפוסט ברשת החברתית, אבל משום מה לא ממש שמים על זה בעולם הקולנוע, לפחות לא כמו שהייתי רוצה. תסריט זה הסקס, זה הזרע והביצית, זה החמימות של הרחם לפני שהסרט מתחיל לקבל גפיים ויכולת מוטורית משלו.
   רוברט אגרס יצר סרט שלא מדבר הרבה. אם הוא כן מדבר אז בעגה אותנטית של אנשי ים מהמאה התעשייתית, אם הוא לא מדבר אז הוא מספר הרבה על הדמויות והסיטואציה דרך אלמנטים מיתיים, דרך קומדיה, דרך אימה ודרך רומנטיקה מסעירת-אוקיינוסים. הדמויות של ווינסלאו ות'ומס מתפתחות במהלך הסרט הזה בקצב הגיוני יחסית לסרט מהז'אנר הלא-מוסבר-אך-מלחיץ שלו. השיגעון מושרש שם מהאוקיינוס הזועם עד לאור המגדלור וחזרה אל שני הווירדואוז שבחרו לעבוד בו. יותר משזה סרט על טירוף ושגעון גדלות, זה סרט על אנושות כשמורידים ממנה את העור, והוא עושה את זה באלימות שהיא בריאה למסך, שהיא כלי שמסביר יותר מאשר בא לזעזע, האלימות היא כלי שאחראי על העלילה ועל האווירה של הסרט, ואין בה שום מימד פלסטי של הרתעה זולה.
2. הצילום – ראיתי הסברים למה אגרס בחר לצלם את הסרט במסך רבוע, לא הבנתי כל-כך אז לא איכנס לזה, מה שכן מה שהתחדד על המסך בזמן הצפייה בסרט הזה הוא עניין הפרספקטיבה. סרטים שמצולמים בשחור-לבן מאפשרים לתת אינדיקציה לעין לאן היא צריכה להסתכל, והאור מראה את הדרך לאן להסתכל. האור הוא פרט מאוד חשוב בעלילה, הוא מה שמזיז אותה ומזין את הדמויות להמשיך ולפעול תוך כדי הסרט, והצופים הם גם חלק מהתהליך כשהם עוקבים אחרי הצבע הלבן שמאיר את מה שצריך לדעת כשהדמויות אינן מסבירות את עצמן.
   הצילום בסרט שאב אותי מהתחלה אל תוך האווירה של הסרט, אל תוך האי הבודד הכלוא בין גלים מאיימים של מים כועסים מדי. המגדלור הוא איזור נטוש, מדבר במרכזו של נווה מדבר, המקום האחרון שבו כל אחד ירצה לשהות בו, והפריימים מקרינים את זה אחד אחד.
3. המשחק – זה קרה. התאהבתי בסדריק דיגורי. זאת אומרת, רוברט פטינסון. לצידו של פטינסון יש את ווילם דפו. אמרתי  דפו? התכוונתי ה-ווילם דפו. השחקן הזה הוא מתנה למסך הגדול.
   בתוך התפאורה הסטטית של פנים המגדלור, השניים מזיזים את הסצינות בעזרת כל גופם – הם רוקדים, הם צועקים, הם מפליצים, הם מאוננים, הם כועסים, הם רבים, הם מתאהבים, והם עושים את הכל מהקמט הראשון על המצח עד לבוהן המפזזת. הם גברים מגעילים, הם גברים מגוחכים, הם גברים אמיתיים ובשביל להראות אנשים כאלה, צריך להיות חסרי בושה, אמיצים ומוכשרים.

1. ההקשר למיתולוגיה וליצירות אמנות – ספויילר ענקי בדרך, נא לא לקרוא. למה אתם ממשיכים לקרוא? חבל, זה יהרוס לכם את הסרט. הסצינה האחרונה בסרט (כן, זה ספויילר, תפסיקו לקרוא אם לא ראיתם את הסרט) מראה את הדמות של "ווינסלאו" שכובה עירומה על הסלעים החדים של האי, בטנו התחתונה כולה פתוחה ומעליו מנקר שחף, אוכל את איבריו הפנימיים. לא התמונה הכי נעימה להסתכל עליה, אבל יש סיבה למה היא שם: הסיפור של פרומותיאוס – מי שגנב אש מהאלים כדי לאפשר לבני התמותה להתחמם, ועל כך ספג עונש מחריד של לחוות כל יום ויום את כאב דקירתו של מקור הנשר, המנקר את איבריו הפנימיים ללא רחם. גם ווינסלאו נענש, בין אם זה על כך שגנב זהות של מישהו אחר, על כך שהוא רצח את תומס, ועל כך שהוא ראה את האור מוקדם מדי. הוא ניסה להתקרב אל האלוהות דרך האור, ובסוף רק קיבל אימות על כך שהוא אנושי אחרי הכל: עירום, אנושי, קטוע, מדמם, מלוכלך מחטאים וטעון בעונשים.
   עוד משהו שלמדתי לאחר שקראתי על הסרט: לרוברט אגרס יש חיבה מיוחדת לאמן גרמני בשם סשה שניידר, ויש סצינה מאוד מסויימת שעושה מחווה מדהימה ליצירתו "היפנוזה". אם ראיתם את הסרט, גשו לגוגל לחפש אותה, אם לא – למה אתם בכלל קוראים את זה, אמרתי שיש פה ספויילר.
   הסעיף ללא ספויילר: רוברט אגרס השתמש בהקשרים מיתיים ואמנותיים כדי למקד יותר את הרעיון שהוא מנסה להביע בתוך הסרט, את הרדיפה העיוורת של כל אחד אחרי אל מסוים (זה יכול להיות אל דתי, זו יכולה להיות הארה, זה יכול להיות כל דבר שאנחנו נותנים לו איזו יכולות אלמותית שגורמת לנו לכמוה לה יותר). אילו הקשרים שהם סוג של אלילים משלי, מן אור שאני מחפשת בכדי שיבהיר לי את כוונת המשורר. הסירנות, התמנון, גיבורי המיתולוגיה היוונית, הם כולם מוטמעים בסרט במינון שהוא לא ברור מדי, לא דחוס, טבעי יותר, צבעוני אפילו.
2. הרעיון – הסיפורים האהובים עליי ביותר נכתבו על אנשים כשהם מבודדים מהקשרים חברתיים, כשהם חושבים שלא רואים אותם, או כשהם חושבים יותר מדי. הרבה נכתב על מתבודדים ועל מבודדים במהלך השנים, חלקם מוצלחים יותר, חלקם הם עלבון לסוגה. "המגדלור" הוא כמו "פרסונה" (אינגמר ברגמן, ההיית או נותרת חלום שבדי שאינו ממשפחת סקארסגארד?) רק הרבה יותר מחוספס וגברי, הוא שם מראה על האנושות שמתגלה מולנו בשנים האחרונות – הכעס, השנאה, הרדיפה חסרת הפשר אחר איזה אל שהוא, זה משהו שאנחנו רואים כל יום בחדשות אבל אנחנו מתכחשים לו כי זה לא קורה בסלון שלנו. "המגדלור" מציג את הגבריות המכוערת ביותר: היא מפחידה אם מסתכלים על הפרטים הטכניים שלה, אבל היא מגוחכת ומצחיקה אם יורדים לבסיסו של עניין. הסרט מראה גם את האנושיות, את הכמיהה התמימה ליופי והענפים המסתעפים ממנו, את הרצון הכמעט מטורף לקשר ואת חוסר היכולת שלנו להתמודד עם העולם בלי חמלה.

והסיבה האחרונה: הסרט גרם לי לכתוב על קולנוע אחרי זמן מה שביליתי בלדפוק את הראש בקיר על אלבומי מוזיקה. העובדה שהסרט הזה לא מקבל הכרה בעונת הפרסים מכעיסה אותי מאוד, אבל זה רק מבהיר כמה האקדמיה היא יותר סיפור מכור מאשר מוסד שנותן הערכה לחדשנות וכישרון אמיתי בקולנוענות.

אגב, הסרט היחיד שמשתווה ל"המגדלור" בעיניי זה "I Lost my Body", אבל אם אתחיל לכתוב עליו כנראה שאבכה לעולם ועד.

כאן תם הטקס, עמדו נוח והקשיבו לפלייליסט שהכין מעריץ של הסרט עם מוזיקה שמתאימה לאווירה שלה

 

פוסט על טקס האוסקר שיהיה כנראה המשעמם ביותר שאצפה בו

אילו הבחירות שלי אילו אני הייתי חברה באקדמיה שבוחרת למי לתת פסלון מוזהב ומלא חשיבות שקייט ווינסלט בחרה לשים אותו בשירותים שלה.  אני לא אוהבת להביע את סלידתי מכל אמנות כלשהי כי זה תמיד מוביל לדיון שלא מוביל לכלום, אבל בגלל שהשנה אני התאכזבתי ברמה יוצאת דופן מהסרטים שיצאו בעונת הפרסים שלה, לא יכולתי לשמור על שתיקה.
אזהרה: זהו לא פוסט לבעלי לב שאוהב את הסרט "כוכב נולד" או בערך כל סרט אחר שיצא השנה.
בואו נתחיל – 

שיר פסקול וזה:

רוצה: תום יורק, "סספיריום" – זה באמת לא עיוורון רדיוהד שאני לוקה בו כשאני כותבת את המילים הללו. זה גם לא האנטי-כוכב-נולד שהתפתח בתוכי תוך כדי צפייה בסרט, זה פשוט אחד השירים הכי טובים ששמעתי שהצליח להעביר תחושה של נשיות דרך קול של גבר-לא-גבר בשם תום יורק. בשיר אחד הוא המחיש פרנויה, תזוזה ופנטזיה; בתוך שיר אחד הוא יצר סקרנות שלמה לסרט שאני בחיים לא אראה כי אני ואימה לא ממש חברים; בתוך שיר אחד הוא שם מנגינה אחת מכשפת של פסנתר והפך אותה לתולעת האוזן הכי טובה שהיתה לי בשנת 2018.

הימור: ליידי גאגא ושות', "רדוד" – שם השיר מסכם את הביקורת שלי על הסרט ועל-כן גם על השיר. הביצוע שלו, לעומת זאת, מדהים ואני מודה שיש לי חולשה לפעמים למלודרמטיות הווקאלית של גברת גאגא.

סרט אנימציה:

רוצה והימור: ספיידרמן – אני לא הראשונה להגיד את זה, אבל באמת מדובר בסרט הספיידרמן הכי טוב שיצא, והוא לא יכול היה להיות כזה בלי האנימציה המדהימה שעזרה למגוון העולמות המקבילים להתנגש אחד בשני בצבעים חיים ויפים. מעבר לאנימציה הכתיבה בסרט הזה היא מתוחכמת – נעה בין הומור עצמי בריא לבין נגיעה באוכלוסיות שונות שלא ראיתי עדיין בסרט קומיקס, כן, יותר מב"הפנתר השחור" האוברייטד. יש פה ייצוג בלי דחיפה מיותרת לגרון שלי שכבר מאס בכל דבר שהוא פוליטי בעולמו הסופר-מאוס של הוליווד.

צילום:

רוצה: רק לא "כוכב נולד" – ציינתי את האנטי שלי לסרט הזה מהשורה הראשונה.

הימור: רומא – חייבת להחמיא לדרך שבה קוארון השתמש במצלמה כדי לגרום לי בתור צופה להיצמד למסך ולעקוב אחר מעשיה של גיבורת הסרט בסצינה הפותחת של הסרט. רק בגלל זה שווה לתת את הפרס לסרט הזה, וחבל רק שהתסריט והמשחק לא עמדו באותה רמה כמו של מלאכת הצילום בו.

תסריט מעובד:

רוצה:  רק לא "כוכב נולד"

הימור: בלקנסמן – כי ספייק לי ושות' הצליחו ליצור תסריט שהוא לפחות חצי-כוח כמו מי שהייתי רוצה שיזכה בפרס התסריט המקורי.

תסריט מקורי:

מאוד רוצה:  הוא לא מועמד אבל אני לא שואלת אף אחד – Sorry to Bother You– בוטס ריילי יצר (בסרט הראשון אותו כתב וביים, חובה לציין) תסריט הזוי לגמרי עם קצב מסחרר; הוא כתב ספר סינמטי שאני הייתי ממש שמחה לקרוא; הוא הניע את הדיאלוגים בין קומדיה, מדע-בדיוני ופנטזיה מוחלטת; הוא יצר עולם מקביל שנראה בדיוק כמו שלנו, אבל נתן לו טונים מוגזמים מדי כדי שאנשים לא ייקחו אותו יותר מדי ברצינות. כמה נחרדתי מהסרט זה, ככה הוא היה כתוב מצוין. כמה צחקתי מהסרט, ככה הוא היה המיוחד במינו של השנה.

הימור: רומא, למרות שאין בו באמת תסריט כל כך מיוחד.

בימוי:

רוצה והימור: אלפונסו קוארון – רק על עבודת הצילום המרהיבה של הסרט הזה, חוץ מזה אין לי יותר מדי מה להגיד עליו.

שחקנית בתפקיד משנה:

רוצה: רייצ'ל וייז – יש בשחקנית הזו עוצמות מטורפות שהיא לא מדברת; היא לא מאלה שתעשה יציאות מלודרמטיות בשביל להוכיח את זה, היא גם לא תבחר לעצמה תפקידים יותר מדי גדולים, היא משחקת כל דמות בכזו עדינות כאילו מדובר באותן דמויות ובכל זאת לכל דמות היא נותנת (בכוונה או לא בכוונה) רגישות משלה. לוייז היו את השורות הכי טובות ב"המועדפת" וגם אם כשהיא העבירה אותן מאחורי הקיר, בלי שיראו אותה בכלל, לא יכולתי שלא להקשיב לה ולפחות לנסות להזדהות עם הדמות של הגברת צ'רצ'יל. מה גם שמעבר לרגישות, וייז הביאה למסך בכשרון מוחלט את אחת הדמויות הנשיות הכי חזקות שראה המסך הגדול.

הימור: רג'ינה קינג – היא מדהימה ב"אם רחוב ביל היה יכול לדבר", אבל לא מדובר באחד התפקידים הכי מרשימים שלה.

שחקן בתפקיד משני:

רוצה: מייקל שאנון (כי באמת לא איכפת לי מי יזכה פה) – הוא השחקן הכי טוב שיש בעולם הזה, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת. מצידי שיביאו לו פסלון של כבוד או משהו על כל העבודה שהוא עשה בשנה האחרונה – אם זה על "What they Had" בו הוא שיחק את האח הרגיש של הילארי סוואנק (הנהדרת גם היא), או התפקיד שהוא שיחק בקליפ של לוצרו בבימויו של האחד והיחיד והמיוחד והתסיים-לכתוב-כבר-סרט ג'ף ניקולס, או שהיו נותנים לו על הקליפ שהופיע בו לשיר של הלהקה Local H. לא היה שחקן משנה שהרשים אותי השנה פשוט, אז ברירת המחדל תמיד תהיה שאנון כי מגיע לו מבחינתי את כל הפרסים על משחק בעולם שאינם "ראזי".

הימור: מהארשלה עלי – הוא שחקן מצוין, התסריט שניתן לו איפשר לו להראות את זה בחצי-כוח (שלא כמו ב"אור ירח"), אבל זה יהיה כיף לראות אותו שוב עומד שם, נושא נאום עם הכריזמה המחרמנת שלו ולצפות עוד קצת בחזות הטעימה שלו. קיצר, הוא חתיך.

שחקנית בתפקיד ראשי:

רוצה: אוליביה קולמן – דבר ראשון והכי פחות חשוב: אם קולמן תזכה היא תיתן את הנאום הכי מצחיק בכל הטקס ותרים אותו בכמה שלבי איכות. דבר שני ויותר חשוב:  קולמן היא לא השחקנית הראשית בסרט "המועדפת", זה בעצם משחק משולש שלה, של אמה סטון ורייצ'ל וייז, אבל בחרו להכריז עליה כשחקנית ראשית אז יאללה, והיא באמת הייתה הכי בולטת בסרט הזה. דבר שלישי והכי חשוב: כמו בכל תפקיד שהיא עושה, קולמן היא כוח שמסוגל לשלב באותה שנייה קומדיה, דרמה והרבה הזדהות. הדמויות של אמה סטון ורייצ'ל וייז מתחרות על תשומת ליבה של המלכה אן, והיא בעצם הדמות המוכתמת מכולן – היא ילדותית, די טיפשה, חסרת גבולות ושתלטנית, אבל בידיה של קולמן היא גם הייתה חתיכה של אנושות פגומה משוחקת להפליא.

הימור:  גלן קלוז – גם לה מגיע, אבל פחות מקולמן.

שחקן בתפקיד ראשי:

רוצה: ווילם דפו – דפו הביא למסך וינסנט ואן-גוך פחות מוכר, הוא הגיש אותו אלים, חסר יכולות חברתיות, טוטאלי בתלותיות שלו וחסר פשרות לגבי האמנות שלו עד כדי פגיעה בזרה בדרך שלו לצייר עוד נוף צרפתי צהבהב. דפו לא חס על הדמות של ואן-גוך ושיחק אותה בדרכו הדפואית – עם מנה של אותנטיות שהיא כולה הוא. הדבר היחיד שהרס את הדמות היו הדיאלוגים האובר-פלצניים, ומגיע לדפו פרס רק על המאמץ להגיד את המילים הללו מבלי לצחוק יותר מדי על האובר-חשיבות שנתנו להן בסרט. ואן גוך היא דמות ששוחקה לא מעט, הסרט מאפשר לראות אותו באור אחר, ו-ווילם דפו נתן שת"פ מרשים מאוד שהצליח מדי פעם להסיח את דעתי מכמה שהסרט מעצבן.

הימור: רמי מאלק – הוא היה נהדר בתור פרדי מרקורי. לא סבלתי את השחקן הזה לפני הסרט, ואחרי "רפסודיה בוהמית" לגמרי נשביתי בקסמו. אולי עם תסריט יותר בוגר הוא גם היה נותן תפקיד של אוסקר, אבל זה עדיין לא הזמן שלו. האקדמיה כמובן לא תסכים איתי, וזה בסדר, כי זה מאלק וכמו שאמרתי – הוא קסם.

הסרט הכי טוב:

מי שאני רוצה שיזכה: אף אחד מהמועמדים – SORRY TO BOTHER YOU – זה הסרט היחיד שמשרת יותר את המציאות מאשר את הפוליטיות הצבועה של הוליווד. זה סרט ששם את העידן שלנו תחת ביקורת חריפה ומשליך את הסחוג הקולנועי הזה לתוך העיניים כך שלא יהיה מנוס אלא להודות ברדידות המחרידה והאלימה אותה אנחנו צורכים. זה סרט שמדבר על גזענות בלי צדקנות מזוייפת או התנצלות לבנה; זה סרט שמביא את העובדים לקדמת הבמה ומעצים את חשיבותם בכמה כוחות-סוס (הבנתם מה עשיתי פה? הבנתם?). זה הסרט הכי טוב כי הוא משלב קומדיה מטורפת, אלמנטים של מדע-בדיוני אפל והרבה שאלות חברתיות ששמות גם את המוסד של הוליווד על המוקד. אבל אף מכשפה לא תישרף בליל האוסקר, כי הם עסוקים בלהיות פוליטיקלי קורקט, כי האקדמיה היא חבורה של אנשים שחיים בסרט על כך שכל יצירה שעוסקת בנושא חשוב חייבת להיות גם טובה ("הפנתר השחור" – כבר ציינתי שהוא אוברייטד אבל אציין זאת שוב), זו חבורה של אנשים שבטוחים שהם כל כך מתקדמים שהם מעמידים לקטיגוריה סרטים מתנצלים מדי ("אם רחוב ביל היה יכול לדבר"), צפויים ומאוסים מדי ("כוכב נולד") או כאלה שנותנים תמונה מעודנת מדי על מציאות במדינה שהם חשים אשמה לגביה ("רומא"). SORRY TO BOTHER YOU אינו מתנצל, הוא אלים כלפי הצופה כמו שהחיים אלימים כלפינו, הוא מצחיק ומחריד בו-זמנית, הוא משוחק לעילא והפסקול שלו הטוב של השנה. צריכים עוד סופרלטיבים? נראה לי שעדיף שאעצור פה.

הימור: רומא – סעמק

 

לסיום: תמונה של מייקל שאנון וג'ף ניקולס.

לחיי שנת 2019 שתהיה שווה ברמתה לפחות ל2017

חפירות אוסקר לשנת 2017

החודש אצפה בטקס האוסקר עם לב חצי שבור: "לאבינג", הסרט השני הטוב ביותר שראיתי השנה (על הסרט הראשון אפשר לקרוא פה), קיבל מועמדות אחת ויחידה בקטגורית השחקנית. יכול להיות שזו פוליטיקה, יכול להיות שג'ף ניקולס לא ממש שש להשתתף במשחקי החברה של האליטה ההוליוודית, אבל ההתעלמות הגורפת לא יכולה להיות קשורה לאיכות הסרט, שמבחינתי גובלת בקלאסיקה. בשנה שבה האקדמיה רוצה שירדו מהגב שלה בענייני גזע, החברים בה העדיפו לשים מאחור דווקא את אחד הסיפורים החשובים ביותר בתחום ודחקו אותו לפנתיאון הסרטים הנשכחים. לא שאוסקר כל כך עוזר לזכור או לצפות, אני קצת מגזימה, אבל דרמה היא שם המשחק בפוסט ספציפי כזה, לא?

מה שנותר זה להתמודד עם מה שחברי האקדמיה החליטו, ולהתנחם בכך שהשאירו לי שביבים של התלהבות בקטגוריות מסוימות וככה גרמו לי לכתוב את הפוסט הבא, פעם שלישית כבר. השנה הייתה עמוסה בסרטים מצוינים, ולכן בהרבה מהחפירות פה תראו אותי חלוקה בין כמה אופציות. אז הנה הזוכים שלי של השנה:

הערה: כדי לחסוך במילים (שקר, לא חסכתי בכלום), הוספתי שתי כוכביות בסוף כל קטגוריה שבה אני חושבת שהגיע לג'ף ניקולס להיות מועמד וגם לזכות.

סרט האנימציה של השנה:

על מלאכת החצייה של דעתי אחראיים הרעיונות של שני סרטים בקטיגוריה: "זוטרופוליס" הוא סרט חשוב מכיוון שהוא מדבר על הצלחה שיכולה להתעלות על שונות, ואילו ב"קובו" הרעיון הוא יותר אינדיבידואליסטי, יותר נוטה לכיוון המשפחתיות. האחד הוא סרט עם אנימציה ממוחשבת טיפוסית, השני סטופ-מושן מרהיב. האחד משעשע והשני משעשע לא פחות.
מי אני רוצה שיזכה: קובו
מי אני חושבת שיזכה: זוטרופוליס, ומגיע לו.

תסריט מעובד:

הדו-קרב שלי הוא בין "אור ירח" ל-"המפגש". שני תסריטים שהעבירו את הטקסטים מהעולם הקריא לעולם הויזואלי באופן הכי מושך לעין. זו עבודה של הבמאי להפוך את הטקסט למחזה מיוחד, אבל זה קודם כל התסריט שעושה את המעבר, ויש דברים שעובדים יותר כשרואים אותם ופחות כשקוראים. בשני הסרטים הללו זה עבד כל כך יפה.
רוצה שיזכה: הכרחתי את עצמי לבחור אז – "אור ירח"
חושבת שיזכה:  או "אור ירח" או "Fences", אין לי בעיה עם אף אחת מהזכיות הללו.

תסריט מקורי:

פה יש כמה תסריטים מצוינים המורכבים מדיאלוגים כל כך מהודקים ומדויקים וים הסוף שבתוכי נקרע בין "Hell or High Water" ו-"Manchester by the Sea". לא שאני מזלזלת בכוחו ההזוי של "The Lobster", אבל לשניים הנ"ל יש את היתרון הכי גדול אצלי – הסיפורים פשוטים וההזדהות עם הדמויות חוגגת.**
רוצה שיזכה: ג'ף… סעמק. פיתחתי קראש תסריטאי לאחרונה על טיילור שרידן אז "Hell or High Water"
חושבת שיזכה: "La La Land", סעמק.

בימוי:

היו יכולים לעשות את ההחלטה מאוד קלה אם היה כלול מישהו מאוד מסוים ברשימה הזו, אבל עכשיו אני חושבת על קני לונרגן, דני וילנב ובארי ג'נקינס. אחד יצר תסריט סוער ועשה מזה סרט שכולו רעמים וברקים נהדרים, השני מומחה בכל מה שויזואלי והשלישי הפך סיפור פשוט לסימפוניה של צבעים וצלילים. אז אני אלך לפי השם הראשון שיעלה לי בעוד 3… 2… 1…**
רוצה שיזכה: ג'ף… שיט, הבטחתי. קני לונרגן – הוא שילב באדיקות בין עבר להווה, בין מזג האוויר של מנצ'סטר להלך הרוחות של הדמויות ליד הים, בין מוזיקה מטלטלת לעלילה מטלטלת אף יותר והכי חשוב – בין הומור לטרגדיה. לונרגן כתב וביים סרט שבו גם באירועים העצובים ביותר, יכול להיות הבזק קטן של קומדיה אנושית, וזה בסדר גמור, זה חלק מהחיים – המתוק והחמוץ.
חושבת שיזכה: דמיאן שאזל על הסרט הלא נכון שלו.

שחקנית משנה:

אין שאלה אפילו, אני כל כך בטוחה ושמחה שכל שאר מקבלי ההחלטות בינתיים מסכימים איתי – ויולה דייויס. לאישה יש כריזמה שאין לאף אחת אחרת, היא מרשימה אותי בכל מבט, בכל חיוך, בכל רגע שמח ובכל רגע עצוב. ישנה ברשימה גם נעמי האריס שנתנה חתיכת תפקיד כאימא מכורה לקראק, ניקול קידמן שהתמוטטה כל כך יפה ב"סארו", מישל וויליאמס שהיא כוח, אבל ויולה דייויס מעל כולן, ללא ספק.
רוצה שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"
חושבת שתזכה: ויולה דייויס על "Fences"

שחקן משנה:

אני חייבת להסביר את עצמי פה, למרות שזה כבר ברור למי שעקב אחרי האובססיות שלי השנה. לוקאס הדג'ס היה הטינאייג'ר הדוש המקסים, דב פאטל היה עדין ורגיש, ג'ף ברידג'ס קיבל מועמדות על משחק ג'ף ברידג'סי טיפוסי ושכיח, ויש את השניים המובילים: מאהרשאללה עלי ו.. נו… מייקל שאנון. הראשון שילב בין קשיחות של רחוב לרגישות שיכולה להיות לכל גבר בין אם הוא הטרו, הומו או טרנס. השני הוא השחקן האהוב עליי, מאסטר של גניבת סצינות מכל אחד שמעז להצטלם מולו, מבט אחד שלו ב"יצורים ליליים" ובובי אנדס בהיר ומסתורי בו זמנית. הייתה לו שנה עם מגוון כל כך גדול של תפקידים ודמויות; מגיע לו פרס רק על זה שהצליח להעיף את המסך כשהוא שיחק את אלוויס, גבר קנאי מדי או גבר רגיל מדי. אין, אני לא יכולה להיות אובייקטיבית פה.
רוצה שיזכה: אני מכינה את הפונפונים – מייקל שאנון
חושבת שיזכה: מאהרשאללה עלי, ואני אנפנף את הפונפונים גם בשבילו.

שחקנית ראשית:

על הקטיגוריה הזו אני כותבת בלי שצפיתי ב"מריל סטריפ פלורנס משהו", כי לא באמת צריך לראות סרטים איתה בשביל להבין את הערך של סטריפ. עם זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק להתחנף לגברת, ותתחיל לתת לשחקניות אחרות מוכשרות מקום ברשימת המועמדות. אם איימי אדאמס הייתה מועמדת פה על "המפגש", הייתי אומרת שגם לה מגיע הפסלון.
הפייבוריטית לפרס לפי טקסי פרסים שהיו עד עכשיו היא אמה סטון: קסם מתוק, אבל לא מספיק בשביל להרשים אותי השנה. בין שאר המועמדות אפשר למצוא את איזבל הופר שנתנה עוד מפגן של כוח תאטרלי קר ב"היא" ואת נטלי פורטמן שעשתה טרנספורמציה מדהימה בשביל לשחק את ג'קי, ולמרות הסרט המשעמם הצליחה במשחקה לרומם את הלב שלי לכדי הזדהות. אבל מי שלוקחת את הפרס מבחינתי היא רות' נגה כי היא למדה היטב לרקוד עם פניה לצלילי השקט של ג'ף ניקולס, כי היא נתנה מפגן כוח תאטרלי שלא ידעתי שהיא מסוגלת לו, בגלל שהיא עשתה טרנספורמציה בכל גופה לדמות אמיתית (מילדרד לאבינג) ובגלל שהיא צברה לעצמה ערך גדול אחרי התפקיד הזה.
מי אני רוצה שתזכה: רות' נגה על "לאבינג"
מי אני חושבת שתזכה: אמה סטון 

שחקן ראשי:

חסר פה מישהו מאוד חשוב – ג'ואל אדג'רטון ששיחק את ריצ'ארד לאבינג ב(נחשו איזה סרט) "לאבינג". השחקן היה נאמן לדמות בכל איבר בגוף, התמחה בגבורה בשקט הג'ף הניקולסי והצטמק תוך כדי הסרט כשהדמות אותה שיחק ניסתה לשמור על חיים פרטיים ופשוטים בתוך הסיפור הגדול שלו ושל אישתו – מילדרד. אני נוטה תמיד לדמויות השקטות יותר, אבל ועדת האוסקר השאירה אותי עם ברירה אחת קולנית במיוחד – דנזל וושינגטון. קייסי אפלק נתן הופעה מדהימה ושקטה, אבל מכיוון שנחשפו כמה וכמה סיפורים על הטרדות מיניות שלו על סטים במהלך השנים, אני נוטה לכיוון וושינגטון. טרוי של וושינגטון לא הפסיק לספר סיפורים, חלקים אמינים חלקם לא, אבל תמיד נשאר חביב בעיניי. גם אם הוא דיבר יותר מדי, הפנים של וושינגטון גילו הרבה יותר, השחקן אדיר ומגיע לו אוסקר שלישי.
רוצה שיזכה: דנזל וושינגטון (פרס ניחומים ע"ש אראגורן לויגו מורטנסן)
חושבת שיזכה: קייסי אפלק, מגיע לו על המשחק, לא מגיע לו בגלל היחס שלו לנשים

סרט השנה:

אחת הרשימות המרשימות בהיסטוריה לפרס הסרט הטוב ביותר. כל כך מגוונת מבחינת ז'אנרים, בין עלילות של האדם הקטן לבין סיפורים היסטוריים שעזרו להפוך את החברה לסובלנית טיפה יותר. נהניתי מכל הסרטים ברשימה, מחלקם יותר מחלקם פחות, אבל בסופו של דבר צריך סרט אחד שיזכה. ההתלבטות שלי היא בין "Fences", "אור ירח" ו-"מנצ'סטר ליד הים". האחד מבוסס על מחזה שלמרות הטקסטים המרובים משאיר מלא לדמיון הצופה, השני מגולל סיפור פשוט בצורה עדינה וצבעונית במיוחד והשלישי משלב בין טרגדיה להומור שחור, בין צרות אוניברסליות לציניות משפחתית. בכולם המשחק מעל ומעבר, לפי סף הדמעות "מנצ'סטר" הוא הזוכה, לפי התסריט אני חצויה, לפי קסם זה לגמרי "Fences". אז מה? מה שעולה לראש בעוד 3… 2… 1…**
מי אני רוצה שיזכה: "אור ירח" או "Fences" או "מנצ'סטר ליד הים" (ו"לאבינג").
מי אני חוששת שיזכה: "לה לה לנד".
מעריצי "לה לה לנד", נראה לי שהבנתם מה עמדתי לגבי הסרט לכן אתם לא חייבים לקרוא את הפסקה הבאה אבל מחובתי לליבי (שעל-פי כתבה אחת מסתבר שהוא קר מכיוון שלא התאהבתי בסרט מעל ומעבר) לפרוק:
כן, זה מחזמר, הבנתי. כן, יש פה שני שחקנים מקסימים. כן, יש פה אחלה שירים וקטעי ריקוד. כן, אבל לא: סיפור נדוש, דמות נשית נחמדת ודמות גברית שטוחה, סיפור הוליוודי ידוע מראש וחסר מקוריות שאני שמחה שאחריו נכתב תסריט כמו "וויפלאש" שיכפר עליו. זה סרט חמוד, כמו "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", כמו הרבה סיפורי אהבה שנכתבו לפניו, אבל הוא לא סרט ברמה יצירתית כמו של "אור ירח", לא כתוב מדויק וישר ללב כמו "מנצ'סטר ליד הים" ובטח שבטח לא מגיע לרמות משחק כמו ב-"Fences". אני לא אנטי הסרט בכללי, אני רק לא חושבת שמגיעות לו האובר-תשואות. אבל בסופו של דבר, כמו בכל הפוליטיקות שלה, הוליווד תמיד תנצח בהוליווד.

זהו, אמרתי את דברי, עכשיו הנה תמונה של שניים שעשויים מאיכות של אוסקר, ואפילו יותר מזה:

הפרטים הקטנים – מצעד הסרטים החובבני לשנת 2016

לא אכביר במילים, רק אגיד שזה אחד המצעדים הלא מחדשים והלא מגוונים שיש עכשיו באינטרנט, אבל התחייבתי בפני עצמי לכתוב על מה שאני אוהבת אז הנה הם – 15 הסרטים שעשו לי את השנה +בסוף קטיגוריות שונות ומשונות. לצערי את רוב הסרטים פה לא נראה ברשימת המועמדים לאוסקר, כשתגיע העונה, אתן בפייסבוק את הזוכים שלי כיאה למסורת שהתחלתי לפני שנתיים.

15. Indignation

אני קצת מאוהבת בפיליפ רות', למרות שבקושי שרדתי שני ספרים שלו. הוא אוהב נשים, שונא אותן והכי מכל – מפחד מהן, וזה ניכר
בכל יצירה שלו, וזה גורם לברכיים שלי טיפה לרעוד. את "Indignation" לא קראתי, אבל אחרי הסרט הוא נכנס לרשימת הקריאה העתידית שלי. לוגן לרמן משחק בחור יהודי מבית עני אשר עובר ללמוד בקולג', מתאהב באחת הסטודנטיות ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים מוזרה ולא שוויונית. הסיפור עטוף במסגרת שבסופו של הסרט שברה את ליבי, ואם אספר לכם למה, אני אהרוס אותו. זהו אינו סרט שקל לצפות בו, יש בו סצינות דיאלוגים שמרגישות כאילו אורכן נצח, אבל יש לכך סיבה, על מילים של פיליפ רות' קשה לוותר. חוץ מזה, יש פה גם את טרייסי לטס, מחזאי שאחראי על נסיקת הקריירה של מייקל שאנון, וחוץ מזה הוא שחקן עם נוכחות שאי אפשר שלא להתייחס ולהתפלא ממנה.

14. A Bigger Splash

הייתה לי בעיה גדולה מאוד עם הסוף של הסרט, שלא חשבתי שהוא משרת נאמנה את כל העלילה שהלכה לפני כן, וקצת האפיל על בניית הדמויות ההדוקה במהלכו. סביר להניח שבלי הסוף הזה, הסרט היה מקבל דירוג גבוה יותר, כי בכל זאת יש בו את רייף פיינס באחד התפקידים הכי טובים שלו בתקופה האחרונה, ולראות אותו רוקד הוא אחד מנקודות האור הקולנועיות שלי השנה. יש פה גם את טילדה סווינטון, יצירת אמנות פוסט-מודרנית מהלכת, והדינמיקה של הדמות שלה עם זו של פיינס מהפנטת אל המסך. הסיפור אולי טיפה נדוש, מרובע מוזר של אהבה בין סוג של שני זוגות, אבל המיקום היפהפה באיטליה וצוות השחקנים שגם כולל את מתיאס סחונארטס (החתיך, וכן, עפ"י מריון קוטיאר ככה באמת מבטאים את שם המשפחה הבלגי שלו) מאפילים עליו.

13. Elvis & Nixon

איך הגיעו למסקנה שמייקל שאנון הוא האדם האולטימטיבי בשביל לשחק את אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה התרבותית של ארה"ב? אין לי מושג, אבל זו הייתה החלטה כל כך טובה כי הוא הפך אותה לטבעית. במקום האדם הכפוף, שאנון גבה בעוד כמה סנטימטר, שינה את הקול ועיבד קצת את המבטא שיתאים פרפקט לדרך שבה אלביס פרסלי הזיז את השפתיים שלו. אם מייקל שאנון היה בחירה מפתיעה, אז קווין ספייסי הוא הבחירה הברורה. גם יש לו ניסיון קודם במשרד הסגול (מתי כבר עונה חדשה??), וגם הוא זיקית שאין כמותה בהוליווד. ביחד שני השחקנים החיו מפגש שכל תוכנו הוא מדומיין לגמרי, וככזה הוא גם מאוד משעשע.

12. Swiss Army Man

דן קוואן ודניאל שיינרט מאמינים שחברות אמיתית היא מפתח למציאות מלאה בדמיון. פול דנו ודניאל רדקליף הם חלק מחבורה קולנועית מקסימה, סוג של Power Couple על המסך. ארבעת החלקים הנ"ל הפכו את אחד הסרטים ההזויים של השנה גם לאחד המקסימים ביותר. כל מתבודד יתחבר לדמותו של פול דנו, כל אחד יחבק את החבר הכי טוב, בין אם הוא מפליץ יותר מדי או פחות, וכל צופה יעמוד למבחן חוש ההומור שלו. היו מלא פעמים שלא ידעתי אם זה מתאים לצחוק או לא, ואני אלופה בלצחוק בסצינות לא מתאימות, אז זה כבר היה אתגר. חוץ מזה, סרט שמשלב מוזיקה, תחפושות ומשחק שובה לב הוא סרט שחשוב לציין.

11. Popstar: Never Stop Never Stopping

אנדי סמברג, הו, אנדי סמברג. אני יודעת שיש עוד שני חברים בהרכב "Lonely Island", אבל הו, אנדי סמברג. אין רגע דל בסרט הזה, אני די בטוחה שפספסתי הרבה בדיחות במהלך הסרט כי הייתי עסוקה לצחוק מבדיחה שהגיעה כמה שניות לפני כן. כל הקלישאות של עולם המוזיקה נמצאות פה במלוא תפארתן, הרבה אנשים חשובים ופופולאריים הואילו באדיבותם להתארח ולצחוק על חשבון עצמם, ואנדי סמברג. הו, אנדי סמברג. עדיין לא הגעתי למקור המשיכה שלי לשטותניקיות דווקא מהסוג הזה, אבל הסרט הזה עבד עליי לגמרי.

10. The Lobster

משעשע אותי ממש שזה סרט שמככב במצעדים השנה, כשהוא יצא בכלל ב-2015, אבל אני מנצלת את השעשוע הנ"ל בשביל לכתוב על אחד הסרטים המקוריים ביותר שראיתי. קודם כל – רייצ'ל וייז מתחילה לאיים על מעמדה של ג'ולייט בינוש על כס השחקנית האהובה עליי ביותר, אין תפקיד שהיא לא יכולה לעשות, אפילו אישה עיוורת ללא שם שמצליחה למצוא חן בעיני אחר בעולם שבו האהבה יותר אופורטוניסטית מאשר אמיתית (אמנות מחכה מציאות?). דבר שני – הסרט גרם לי להתגבר מסלידה קולנועית מאוד גדולה שלי – הפרצוף של קולין פארל שפשוט לא בא לי טוב, פה שכחתי מזה לגמרי. דבר שלישי – כבר אמרתי את זה, הסרט כל כך מקורי, כל כך נוקב באמירה שלו לגבי עולם הזוגיות שגם אני חלק ממנו: החיפושים הנואשים, המסכות שאנחנו שמים בשביל להתאים עצמנו למה שאנחנו חושבים שהאחר רוצה, הציפייה של המשפחה, החברים וכל העולם בערך שכל אדם יחיה את חייו בשיתוף עם אהוב אחר. סרט מומלץ לכל אחד עם עיניים.

09. Sing Street

אני אוהבת את הקיטש של ג'ון קארני, פחות אוהבת את ההערות שלו על קירה נייטלי, אבל זה לא לפה. היוצר חזר אחורה אל האייטיז וכתב סרט שגרם לי להאמין שגם אני יכולה לכתוב איזה להיט או שניים, להפליג לעבר החלומות שאני רוצה להגשים או לפחות לגדל ארנב. סרט "Feel Good" עם סוף שיגרום לכל מי שיש לו אח או אחות אהובים להזיל דמעה, שתיים או מאה בסוף. אה, וחובה כתוביות למה יש פה איזה ג'ינג'ון שלולא עזרתו של המתורגמן הייתי בטוחה שהוא העתק ממזרי של דמותו של בראד פיט מהסרט "סנאץ".

08. Arrival

איימי אדאמס היא הלאונרדו דיקפריו החדשה, שמישהו כבר ייתן לה אוסקר או שאיאלץ לוותר על המקום שאין לי באקדמיה הכה מיושנת. סרט מדע בדיוני טוב בשבילי הוא סרט שהחייזרים בו הם רק כלי שבא לעזור לדמויות האנושיות להבין יותר על המצב האנושי שלהם. לא צריכה רובוטים שיורים, לא לייזרים או חרבות עם אורות אדומים וכחולים, מספיקים לי הסיפורים הקטנים של האנשים שנעים מסביב לחייזרים וכיצד הם לומדים על חייהם מהעיסוק הזה. "Arrival" מגולל את סיפורה של אם המגלה מה גלום בתוך התפקיד, מה תובעת האחריות שיש בידה, ומהן ההקרבות שהיא צריכה לעשות בשביל הילדה שלה. דני וילנב (במאי "סיקאריו", "אסירים" ו-"Enemy" שאין לי מושג איך תרגמו את שמו לעברית) ממשיך את סדרת הקלפים החזקים שלו עם הסרט הזה, ועולה בסולם האהבות שלי בזכות האסטתיקה שלו שמכתיבה את אווירת הסרט, והדמות הנשית שמחזיקה באומץ את העלילה. אה, ויש פה גם איזה ג'רמי רנר.

07. Captain America: Civil War

האחים רוסו עשו את סרט הקומיקס הכי נכון למעריצי מארבל. מי שרצה עוד מסיפור האהב… החברות של סטיב רוג'רס ובאקי בארנס – קיבל. מי שחשקה נפשו בעדכון על חייו של טוני סטארק – קיבל. מי שרצה עוד מהערבוב הבריא והטיפוסי לחברת הקומיקס של דרמה, קומדיה ואקשן – קיבל. מי שרצתה הוקאיי מגניב, ג'רמי רנרי ולא בובתי – מה זה קיבלה. המגרעה אולי היחידה היא שלסרט לא היה נבל גדול, הייתה לו טרגדיה שונה וקטנה יותר ממה שנכתב עליו בקומיקס, אבל דניאל ברוהל הוא עדיין עוגיית ג'ינג'ר גרמנייה ששווה לשים עליה את העין. קיבלנו פה את ספיידרמן החדש, את הפנתר השחור והרבה אינטראקציות בין דמויות שעם הזמן הפכו את מעריצי מארבל לגושים גדולים של רגשות.

06. Lion

הספיקה רבע שעה בשביל שאושיט את ידי לתיק, אוציא את חבילת הטישו הורודה ואניח אותה ביני לבין אילת. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מגולל את מסעו של סארו אל אימו ואחיו, אותם איבד כשהיה ילד קטן בהודו. הסיפור נע על קו לינארי, מתחיל בסארו בגיל חמש וממשיך הלאה עד לסוף המרגש במיוחד, בלי חלקים חסרים מהעבר שנחשפים באמצע, הכל כבר ידוע לצופה וכל מה שנשאר הוא לראות את הפירורים מובילים את הגיבור אל המטרה שלו. ניקול קידמן הוכיחה בפעם המי יודע כמה שהיא יותר מאחד הפרצופים הכי יפים בעולם, ושוברת את הלב בתור האם האוסטרלית המאמצת. דב פאטל, שקשה לשכוח לו את ימי "Slumdog Millionaire", קיבל סוף סוף הזדמנות לשחק כלאדם, ולא איזה פלא מתמטי הודי, והוא עושה את העבודה כמו שצריך. סיפור מקסים, שובה לב ופשוט.

05. Captain Fantastic

ויגו מורטנסן משחק אב למשפחה "היפית", שדרך חייו הולכת בשבילים של טבע, ציד וחינוך בבית. ילדיו גדלו והתחנכו על דרכיו שנראות מושלמות בהתחלה, אבל נחסכת מהם חווית החברות עם אנשים בשכבות הגיל שלהם. מול דרכו הקיצונית של אבא אראגורן, הציבו את דרכו המיושנת והאליטיסטית בעצמה של סב המשפחה, אבא של האם שנפטרה, אדם שחי בעושר גשמי ומאמין שהוא מי שיביא את החינוך הראוי לנכדיו. הטבע עמד מול העושר הגשמי ובאמצע עומדים חלומות על האישה שנבלה, ילדים מוכשרים, כל אחד בדרכו, ופסקול כל כך מושלם שרובו צבוע בקולו הקוסמי של אחד בשם יונסי בירגיסון. סיפור מסע מרגש במיוחד שכל אחד חייב לעצמו, גם אם הוא לא מסתכל על נופים של טבע כאילו הם האהבה הכי גדולה בחייו.

04. Hell or High Water

טיילור שרידן החליט לפרוש מקריירת המשחק המדשדשת שלו ובמקום עשה החלטה מושכלת לכתוב תסריטים. הוא אחראי על "סיקריו" המרתקת, אבל הוא התעלה על עצמו עם "Hell or High Water". לטענתו, יותר ממשחק הוא רצה לקחת סיפור פשוט יחסית ולהתעמק יותר בדמויות. הוא לקח סיפור של שני אחים ששודדים בנקים במערב טקסס, והפך את שניהם לפנים של אלה המדשדשים תחת ידה הרמה והקפיטליסטית של אמריקה. הנה פריט טריוויה נחמד: שרידן דמיין את ג'ף ברידג'ס ובן פוסטר כאשר כתב את התסריט, ובסוף גם קיבל את מבוקשו הליהוקי.

ברידג'ס, פוסטר ואפילו כריס פיין נותנים חתיכת הופעה, אבל יותר מכל בלטו הנופים והצבעים של מדינת הכוכב הבודד. דייויד מקנזי, הבמאי הסקוטי, ליהק את הכבישים היפים של טקסס שעוזרים לצופה להיכנס לאווירה המערבונית ולהתאהב לא רק בסיפור, אלא גם בתפאורה הטבעית שלו. נאנחתי לא מעט מול התמונות שלו, וגם מול בן פוסטר.

03. Hunt for the Wilderpeople

טאיקה וואיטיטי הוא הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד מאז הוביטון, הוא עשה את זה גם בזמן שפיטר ג'קסון חרש את נופיה בסרטי "שר
הטבעות", אבל אז מי שם על קולנוע ניו-זילנדי. השנה, לפני שהפרופיל של הבמאי עומד להרקיע לשחקים בזכות עבודתו על "ת'ור 3", הוציא היוצר את הסרט הכי טוב שלו בינתיים. "Hunt for the Wilderpeople" ממשיך בקו המנחה של וואיטיטי – הומור ודרמה מעורבלים ביחד במינונים שלא ייאמן עד כמה הם משלימים אחד את השני, כמו ריקי בייקר והקטור בעצם. לא סתם אומרים שזה סרט חובה.

02. Loving

"הוא רק מתקן כל הסרט," העירה אימי במהלך צפייה משותפת בסרט. זה באמת מה שריצ'ארד לאבינג מנסה לעשות לאורך כל היצירה; הוא חולם לבנות, אבל בסופו של דבר רק מתקן את כל מה שבגבול יכולתו החוקית והחוקתית. הוא רק מתקן, ומילדרד לצידו אקטיבית יותר, משלימה את חוסר האונים הכפוף שלו. ג'ף ניקולס, שכתב וביים את הסרט, והוא בערך השם שחזרתי עליו הכי הרבה השנה אחרי צמד המילים "מייקל שאנון", יצר תסריט שמתאר אינטימיות בצורתה הפשוטה ביותר, בלי יותר מדי קישוטים. המתח, הקשיים, הייאוש מול האלימות המשטרתית, כולם סמויים – לא צריך אותם בשביל להבין את חייהם של הזוג לאבינג. לא צריך סצינות סקס כדי להבין כמה היה איכפת להם אחד מהשני, הכל נשאר על גבול התמים ועל פני המים השקטים ביותר.

ניקולס הוציא עוד יצירה שחוגגת לא רק את האנשים הפשוטים ביותר, לא משנה כמה גדול השינוי שהם הביאו לחוקה האמריקאית, אלא גם את הדרום האמריקאי, היופי של הכפר והרגישות האנושית שלפעמים קשה לתת לה להתפרץ החוצה. ג'ואל אדג'רטון ורות' נגה נתנו כאן את הופעת חייהם; הדמויות שלהן לא מדברות יותר מדי, והשקט שלהם נשמע חזק הרבה יותר. האוסקר באז מאוד חזק עם הסרט הזה, אבל משום מה יש בי דאגה שזו תהיה עוד שנה שבה יתעלמו מהכישרון שהוא ג'ף ניקולס.

**~סרט השנה שלי – כמה מפתיע –  Midnight Special:~**

כן, כן. 2016 אמנם לקחה הרבה אמנים, אבל היא גם נתנה לנו שני סרטים של ג'ף ניקולס, והם שני סרטי השנה שלי.

כבר כשג'ף ניקולס צילם את הסרט "Take Shelter", הוא סיפר למייקל שאנון, הכוכב של הסרט, כי יש לו רעיון לסרט הבא שהם יעשו ביחד. הוא ראה את שאנון נוסע באמצע הלילה, לא ידע עדיין עם מי, לאן ולמה. חמש שנים לאחר מכן, שאנון עדיין נשאר בתמונה, ג'ואל אדג'רטון ישב לצידו בתפקיד לוקאס, הם נסעו להציל את בנו של שאנון בסרט בכדי להציל אותו מגורם לא ידוע. התמונה החלה לזוז כשגלגלי המחשבות של ניקולס חיברו בין התמונה הראשונית לבין חוויות ותחושות מחייו האמיתיים.

"Midnight Special" הוא סרט מדע בדיוני שמצד אחד מוריד את הכובע בפני קלאסיקות ז'אנר משנות ה-80, ומצד שני הוא משמש מטאפורה לפחד מאוד ראשוני אצל הורים אשר דואגים לילדיהם. העלילה של הסרט מלאה בחורים, דמויות שתפקידן ברור, אך לא ידוע מהיכן הגיעו, אבל זה לא שניקולס התעצל, הוא פשוט רצה ליצור חוויה שונה לצופה. במקום לתת לנו את כל הפרטים על מגש זהב, הוא נתן מקום לצופים להכניס סיפורים משלהם.

(אגלה לכם סוד: על הדמות של לוקאס אני כותבת ברגעים אלה סיפור רקע.)

ניקולס נותר די מתוסכל לאחר הפצת הסרט, הוא היה בטוח שזה יהיה הסרט שיפרסם אותו, אבל בארה"ב לא שילמו יותר מדי. הוא חשב שהעובדה שמדובר בסרט מדע בדיוני תביא אנשים לקולנוע, הבעיה היא שניקולס יצר מדע בדיוני הכי אנושי, עם הקצב האיטי הניקולסי שרומז שמעבר למרדפים, למטאורים וללייזרים שיוצאים מעיני הילד הקטן (המשוחק ע"י ג'יידן ליברר הבונבון), ישנו רעיון שיתחבר לכל הורה. למרות שאין בי עצם אחת הורית, ואין לי תכנון גם להביא אחד לעולם נוראי שכזה, עדיין התחברתי לדמיות האב והאם והתחברתי אל הכאב שלהם כאילו גם אני חוויתי אחד כזה. הו ניקולס, רק הוא יכול, גיבור על 3>

ועכשיו לקצת פרסים קטנים:

הקומדיה הרומנטית של השנה: Man Up – סיימון פג, לא רואה איזושהי סיבה להמשיך את ההסבר.

ההפתעה הטובה של השנה: The Legend of Tarzan. לא ציפיתי ובכל זאת הסיפור היה מעניין, טרזן היה גיבור שלא רק כיף להסתכל עליו אלא גם ליהנות מהסיפור שלו והכי חשוב – כריסטוף וולץ.

אדי רדמיין של השנה: Fantastic Beasts and Where to Find them, גם אם הוא היה מדבר אל האוויר ומנהל את טקס החיזור שלו מול קיר, אני הייתי מתמוגגת. השחקן הזה הוא עוגיה אנושית ובשלוש השנים האחרונות הוא מקסים אותי כל פעם מחדש.

I saved the best for last: פרס ה"תודה למבצע 200 סרטים של מאיצ'וק": The Fundamentals of Caring. מאי פרחי ששפר עליי מזלי והיא גם חברה טובה שלי, השקיעה במבצע לראות 200 סרטים השנה ובאדיבותה המליצה על אלה שעשו לה הכי טוב. זה הסרט שלא הייתי יודעת על קיומו לולא המבצע שלה, ומבין הרבות שגיליתי שדרכה, זוהי היצירה הכי נוגעת ושובה לב. פול ראד, אהבתי לנצח

שינועים במחלוקת – דירוג תפקידים של השחקן מייקל שאנון

הכל התחיל עם "אקסמן: אפוקליפסה", שם גיליתי את טיי שרידן וחשבתי שיהיה מעניין לראות לאן הפילמוגרפיה שלו תיקח אותי. שרידן הוביל אותי לצפות ב-"Mud", הסרט שהפך לאהוב עליי בזכות הכותב/במאי ג'ף ניקולס, שעל אהדתי עליו כבר כתבתי ועוד תראו קמצוצים שלה פה ושם בפוסט הנ"ל. מ-"Mud" הגעתי לסקירה כיפית ומרגשת במיוחד של שאר סרטיו של ניקולס, שבכולם כיכב כוכב הפוסט, מייקל שאנון. אז הכרתי אותו רק בתור גנרל זוד ו"ההוא שמשחק באימפריית הפשע", עכשיו אין לי באמת דרך להסביר אותו. נשביתי בקסמו, נפעמתי מיכולותיו הדרמטיות, הכתרתי אותו כהמקביל האמריקאי לבנדיקט קמברבאץ' ולאחר מכן חתמתי בסוף דעתי כי הוא שחקן מיוחד במינו בלי השוואה לאף אחד אחר. אז כיאה למחזור חיי האובססיות שלי – הגענו לשלב שבו אני נותנת סקירה "קצרה" על תפקידיו הטובים ביותר. לצערי, טיב הדמויות אינו מעיד על טיב הסרטים שהוא היה בהם, לפחות בחלק מהדמויות שתקראו עליהן פה, לכן הקפדתי להגיד מה מומלץ בעיניי ומה לא. אם כתוב שם ג'ף ניקולס – נא לצפות במיידי. תודה!
מהתפקידים שלא תראו פה: נלסון ואן אלדן מ"אימפריית הפשע",הסדרה שמשום מה שעממה אותי עד עצירה אחרי עונה אחת; גנרל זוד מ"איש הפלדה", בלי שום קשר לסלידה שלי מזאק סניידר, הוא פשוט לא היה טוב כמו הדמויות ברשימה וגם לא תפקידי "3 דקות וזזתי לסט צילומים הבא שיסכים לקבל אותי", והיו הרבה כאלה, דאמיט.

בכל זאת שווה לי להזכיר בקטנה את התפקיד שלו ב-"They Came Together", הפרודיה המטומטמת אך מצחיקה באותה מידה עם פול ראד ואיימי פוהלר, תפקיד שגרם לי להתפקע מצחוק בקול רם באמצע הלילה ובמזל לא הערתי את אילת השותפה לדירה. בנוסף שאנון תרם מכשרונו לסרטים קצרים כמו "Herbert White" של ג'יימס פרנקו שם הוא שיחק נקרופיל, הציג סוג של עצמו ב-"Happy Hour"', ואפילו הופיע בקליפים של להקות, כשהמומלץ הוא זה של Deerhoof. הייתי ממליצה לצפות בו לכל מי שרוצה לקבל בריף על היכולות הדרמטיות של הבחור (אזהרה: לא לבעלי לב חלש). לסיום גם אמליץ לראות את הסרטון שלו ל-"Funny or Die" שבו הוא מקריא מכתב מפורסם של נשיאה עצבנית לאחיותיה לאחווה.

שווה לציין שפוסט זה נכתב לפני השמונה מאות אלף תפקידים שהוא עומד לשחק בסרטים שייצאו בחודשים הקרובים.

ועכשיו – לדירוג!

15. Tom – "Complete Unknown"

שחקן שיודע להיכנס לנעליים של דמות משוגעת/מטורללת/שנויה במחלוקת נחשב בעיני רוב המבקרים לשחקן מצוין. זהו הסיפור גם של מר שאנון; הוא לקח על עצמו יותר סטלנים או מוזרים מאשר אנשים מן היישוב. הדמות של טום היא הדמות הכי נורמלית ששאנון אי פעם שיחק, היו לו תגובות מאוד טיפוסיות לסיטואציות השונות שבהן שמו אותו. מול דמותה רבת השמות של רייצ'ל וייז, הוא היה העוגן, האדם הרגיל שרואים ברחוב ונאלץ להתמודד עם משהו חדש לו. אחרי שראיתי אותו מלקה את עצמו בתור נלסון ואן אלדן ב"אימפריית הפשע" (yawn), רוצח אנשים בדם קר ב-"The Iceman" וכו' וכו', היה מרענן ומרשים בו זמנית לראות שהוא מסוגל גם להתמודד עם דמות שאינה "יוצאת דופן". הסרט, אגב, מומלץ בחום.

14.  Bobby Monday – "Premium Rush"

חרא סרט, באמת. סרטי אקשן הם בדרך כלל לא כוס התה שלי, במיוחד כשדמויות שטוחות נהיות שטוחות יותר ככל שהסרט נהיה צפוי יותר. גם בובי מאנדיי יכול היה להיות דמות שטוחה וצפויה, אבל הו מייקל שאנון, הוא כנראה נהנה מדי על הסט שהוא הפך את מאנדיי למטורלל שכיף לצפות בו מאבד את זה. הייתי צופה בסרט שמתמקד בחיי הדמות הזו, אבל רק אם שאנון ישחק אותו, כן?

13. Kim Fowley – "The Runaways"

קשה לראות את שאנון עם נוכחות יוצאת דופן, משחק איש יוצא דופן מול שחקניות שהן אולי טובות, אבל לצערי אינן יכולות מולו. בעוד הוא לוקח על כולו את התפקיד ונהיה הבן אדם, האחרים קצת נשארים מאחור, סוג של בנדיקט קמברבאץ' כזה, לוקח את כל האנשים בחדר ומסובב אותם מסביב לאצבע הדרמטית שלו. קים פאולי היה בן של סרסור, כלב בן כלבים, אבל כזה הוא היה לכל המינים, ושאנון לא פחד להחצין את זה על המסך.

12. John Roscow – "The Missing Person"

בלש פלרטטן יוצא לחפש אדם שאישתו מחפשת אותו. אני לא מספרת יותר, לא כמו ימד"ב המזדיינים שאת הדבר הכי חשוב מגלים כבר בתקציר סרט שלהם. סרט איטי מדי אך משעשע על צד אחר באירוע היסטורי ששינה לא רק פנים של אומה, אלא גם את חייהם של האנשים הקטנים. שאנון הוא הבלש הלא-כל-יכול שדרך האיש הנעלם לומד כמה דברים על איך להתגבר על קשיים בעצמו. מומלץ.

11. Son Hayes – "Shotgun Stories"

אתם מוכנים לזה? אז.. ג'ף ניקולס! הכותב/במאי חיפש שחקן שאומר יותר עם העיניים מאשר עם הפה ופרופסור שלמד אצלו בצפון קרוליינה המליץ על אחד כזה בשם מייקל שאנון. מאז השחקן לא יוצא מהסרטים שלו, גם אם זה לתפקידים קטנים כמו ב-"Mud" ו-"Loving" או תפקידים ראשיים כמו עוד שניים ברשימה.
ב-"Shotgun Stories" הדמויות לא אומרות הרבה וגם לא הרבה נאמר עליהן, מבינים אותם הרבה יותר אם פשוט מסתכלים. עם שאנון יש הרבה על מה להסתכל, ואני לא מתכוונת מבחינת יופי, אני מתכוונת לעובדה שהוא כמו בשיר של רונאן קיטינג: אומר הכי טוב כשהוא לא אומר מאום, זו אחת האיכויות השאנוניות הגדולות. ג'ף ניקולס משמע מומלץ.

10. Larry Oster-Berg – "Grand Theft Parsons"

הסיפור הסמי-אמיתי על מנהל ההופעות של גראהם פרסונס, פיל קאופמן, שגנב את הגופה שלו כדי למלא את העסקה בין השניים: אם אחד מהם מת, השני דואג שהוא ייקבר בצורה המכבדת את רצונו של הנפטר. פרסונס רצה שישרפו את הגופה שלו במדבר בקליפורניה, והוא קיבל את זה. את קאופמן מגלם ג'וני נוקסוויל שעד אותו סרט לא הבנתי מה מוצאים בו וגילית שהוא יודע לשחק. לפרסונס חובר היפי חמוד בשם לארי אוסטר-ברג שמגולם ע"י השם שאחזור עליו שמונה מאות אלף פעמים בפוסט הזה: ג'ף ניקולס. סתם, מייקל שאנון. כל הזמן מציקים לשאנון עם השאלה "מתי נזכה לראות אותך בקומדיה", וברור שהמציקים האלה לא עשו את שיעורי הבית שלהם לפני שהם באו עם השטות הזו. פה מדובר בדמות קומית מובהקת ששאנון משחק בצורה שגרמה לי ממש לחבב את הסטלן התמים הזה. זו הייתה הפתעה נעימה לגלות שלא מדובר בתפקיד של חמש שניות בשביל שאנון, ועוד יותר נעימה הייתה ההוכחה הרשמית לכך שהבחור יודע לעשות בערך הכל כשזה מגיע למשחק. מומלץ.

09. Brad Macallam – "My Son, My Son, What Have Ye Done?"

דייויד לינץ' הפיק סרט שבו ורנר הרצוג מנסה לעשות סרט כמו של דייויד לינץ'. הסיפור של הסרט הולך ככה: בראד הוא בחור מוזר שבטוח שאלוהים התגלה בפניו ולכן גם רוצח את אימא שלו. בעוד המשטרה אורבת לו עם כוחות רבים (ומוגזמים) מחוץ לבית, "זוכה" הצופה לדעת על חייו של בראד לפני הרצח ומה שהוביל לאקט הנוראי.
חשבתי שזה יהיה סרט רציני, משהו אפל על מניעיו של רוצח, אבל מה שקיבלתי זו פארודיה, רק שאני לא יודעת על מה. הדמות של בראד נראתה לי תלושה מהדמיון, הדמויות מסביבו עוד יותר, ומצאתי את עצמי צוחקת בקטעים שלא הייתי בטוחה שזה כל כך מתאים. אולי כאן הגאונות של הרצוג שרבים מדברים עליה? אין לי מושג. מה שכן, אחרי הצפייה בסרט יצאתי החוצה כדי לעשות קצת קניות ולקח לי זמן להבין שהאנשים ברחוב אינם חולי נפש כמו בסרט.
אה, ומייקל שאנון? הוא זה שהכניס את הטירוף למוח הזה והפך את התלוש לבשר ודם שבטח קיים איפהשהו אבל עדיף שהוא יהיה רחוק ממני מרחק של אלפי קילומטרים.

08. Roy Tamlin – "Midnight Special"

היום שבו מייקל שאנון יפסיק לשחק בסרטים של ג'ף ניקולס יהיה יום עצוב מאוד בשבילי. הבן אדם בנוי בשביל הדמויות השקטות של הכותב/במאי המוכשר, חלק פאזל כל כך הכרחי שאם ניקולס ייאלץ להיפרד ממנו יום אחד אני אכריז על היום הזה כיום אבל בינלאומי. יש עוד שחקנים עם רגישויות בים, אבל לא כמו שאנון שהפך אותי לשלולית של מים רק במבט אחד שכולו מביע פרידה כואבת, דאגה בלתי פוסקת ועוצמה רגשית שחודרת היישר לנקודה הכואבת ביותר בלב שלי. צירפתי סצינה חשובה לסרט, אם (עדיין) לא ראיתם אותו, עדיף להימנע מלראות אותה. מ ו מ ל ץ ! ! !

07. Elvis Presley – "Elvis & Nixon"

אין לי מושג איך המלהקים חשבו מלכתחילה שזה יעבוד, אבל טוב שהם התחננו בפני שאנון שייקח את התפקיד למרות שהוא בעצמו לא חשב שזה נכון. קל מאוד לחקות בן אדם, לקחת את כל התכונות שלו, להקצין אותן ולעשות ממנו קריקטורה. מה שקשה זה לשחק דמות המבוססת על אדם אמיתי, אחד המפורסמים והמוערכים ביותר בהיסטורית העולם המערבי, להגיש אותו בצורה שנראית יותר אותנטית למשתמש, שהופכת אותו לסוג של אחד משלנו. תוך כדי הסרט ממש שכחתי שזה שאנון שם, וראיתי את אלביס פרסלי.
חוץ מזה, את ניקסון משחק קווין ספייסי אלוהי האנדרווד, ואם השניים האלה הולכים להיות על המסך שלי ביחד – הרי זה מהולל, משובח, מתובל, מפואר, והנה זה בא – מושלם.
הסרט ממש משעשע, אנסמבל שחקנים שכיף לראות (כולל ג'וני נוקסוויל) ותיאור פנטסטי (תרתי משמע) של מפגש בין שני ענקים. מומלץ.

06. Mr. Green – "The Night Before"

לא אוהבת את סת' רוגן, לא את כל ממסד ג'אד אפאטו שעליו מתבססים הרבה מהמרשרשים של הוליווד, לא מבינה את ההומור הזה, לא נמשכת אליו אפילו לרגע*.

*האמור תקף לכל הסרטים מהז'אנר אך לא לסצינות שבהן מייקל שאנון מפציע בתור סוחר סמים עם חוכמת חיים גדולה ויכולות אימפרוביזציה שקל לזהות וליהנות מהן. תענוג לריאות.

05. John Givings – "Revolutionary Road"

ג'ון גיבינגס הוא מהדמויות הטראגיות שאני מאוד אוהבת להתחבר אליהן. בספר הנושא את אותו שם, עליו מבוסס הסרט, הוא אפילו עוד יותר טראגי והאמת שלו נכנסת כמו אגרוף חזק לבטן ונשארת שם עד שהמחשבות מנסות להדחיק את הכל.
האיש שרעיונותיו חצו את גבולות הפרברים ונאלץ לשלם על זה מחיר, היוצא דופן שחשבו אותו משוגע, הסילביה פלאת'. סם מנדז הצליח לסחוב חתיכת ספר על גב הסרט עם סצינות שהן כמעט אחד לאחד כמו שריצ'ארד ייטס כתב. הוא נשאר נאמן גם עם הליהוק שלו, במיוחד במובן של מייקל שאנון. השחקן מאוד רצה לשחק את הדמות הזו. זהו אחד הספרים הכי אהובים עליו, והתפקיד של גיבינגס היה תפור עליו. מה שנהניתי ממנו הרבה משאנון היה העובדה שהוא לקח את גיבינגס עד הסוף, דרך המהפך שהוא עשה בכל הגוף אפשר לראות כמה הוא אהב את גיבינגס ובמיוחד כמה הוא אוהב לשחק.
לא שזה אומדן לטיב משחק כיום, אבל עדיין שווה לציין: שאנון היה מועמד לאוסקר על התפקיד הזה, והפסיד בצדק לג'וקר של הית' לדג'ר.

אם לא ראיתם את הסרט – חובה. אם לא קראתם את הספר – חובה עוד יותר גדולה.

04. Rick Carver – "99 Homes"

שאנון אוהב אותן דמויות שנויות במחלוקת ופה זה הדובדבן שבקצפת. ריק קארבר הוא נציג של הבנקים שמטרתו לרוקן בתים מבעלים שלא מצליחים לשלם עליהם את המשכנתא, זאת לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008. ראמין באחרני, הכותב והבמאי של הסרט, אמר שהוא בחר בשאנון לתפקיד מכיוון שיש לו לוק אצילי של חלאת רפש (זה לא ציטוט, זה פשוט הקיצור שלי לדבריו). מהרגע הראשון קארבר לבוש בבגדים יקרים, צבע העור שלו יפה כיאה לאילו שיש להם כסף למכונות שיזוף ביתיים, שיערו בהיר והכריזמה שלו כל כך בטוחה בעצמה שלאנשים אין ברירה אלא לעזוב את המקום ולחפש מקלט במקום אחר.
שאנון אמר בראיונות שלדעתו ריק קארבר אינו בן אדם רע, הוא בסך הכל שורד וזה מה שמשך אותו לתפקיד, אני בכל זאת חושבת שמדובר בבן אדם רע, אבל זה מה שהופך אותו למעניין. לעומת סרטים אחרים שבו בדרך כלל שאנון משחק את הדמויות החלשות שניזונות מחולשות של אחרים, פה הוא היה ה-Alpha-Male, השטן הראשי שמוביל את דמותו של אנדרו גארפילד לחיים טובים עם מצפון לא שקט. מומלץ לא לבעלי לב חלש

03. Peter Evans – "Bug"

מקורו של שאנון הוא בתיאטרון. בשיקגו, לשם עבר עם אימו לאחר הגירושים של הוריו, הוא הצטרף לקבוצות תיאטרון, עזר להקים אותם, לבנות את הבמות, לסדר את הסאונד ואת התאורה, שם למד וממשיך ללמוד את אמנות המשחק. שם הוא פגש גם את טרייסי לטס, שחקן וכותב, שבעקבות ההיכרות של השניים ליהק אותו לשני מחזאות שהתחילו בתוך חדרים קטנים ועברו להופיע גם מעבר לאוקיינוס. האחד הוא "Killer Joe", השני הוא "Bug", שלעיבוד הקולנועי שלו ליהקו את שאנון לאותו תפקיד אותו הוא שיחק על הבמה.
פיטר אוונס מוזר מההתחלה, אבל ההזיה הולכת ומתעצמת תוך כדי הסרט ומשום מה שאנון מצליח לגרום לכל הטרנספורמציה הזו להיות אמינה רצח, תרתי משמע. את כל הניסיון הבימתי הוא הביא לסרט הזה, הלוואי והייתה לי ההזדמנות לראות את זה בלייב גם בתיאטרון.
בתור אחת שבדרך כלל לא עובד עליה ז'אנר המותחנים הפסיכולוגיים אני אומרת לכם ששווה לראות את הסרט הזה. הרעיון שלו מוטרף, אבל עוד יותר כיף לראות שחקנית כמו אשלי ג'אד עושה תפקיד של יותר מ"הגברת הנחמדת מהבניין ממול". מאז הסרט הזה נשבעתי לעקוב אחר הקריירה הצנועה של ג'אד, היא מדהימה. מומלץ לא לבעלי לב חלש

02. Richard Kuklinski – "The Iceman"

מהסרטים היחידים שבו שאנון משחק את הדמות הראשית, ובסרט הזה הוא החזיק את כולו עם סיפורו האמיתי של ריצ'ארד קוקלינסקי – איש משפחה נאמן שהצליח להסתיר מהמשפחה שלו שנים על גבי שנים את עבודתו בתור רוצח שכיר.
לשאנון פרצוף של אדם עם לב של קרח, מבט חד שיכול להיות אטום מצד אחד ומפחיד מצד אחר, אבל בשביל קוקלינסקי זה לא מספיק – צריך גם נוכחות וזה יש לו בכמויות לכל החיים.
מגיע לו פרס על הסרט הזה, גם על המשחק וגם על העובדה שהוא הצליח לא להזיע לפני האדם המפחיד עוד יותר ממנו בסרט שמגולם באופן מרשים ע"י ריי ליוטה.  מומלץ!

01. Curtis Laforche – "Take Shelter"

אולי המשפט שאני הכי אוהבת לחזור עליו: ג'ף ניקולס גיבור. בלעדיו לא הייתה דמות בשם קרטיס לה-פורץ'; בלעדי הכותב/במאי, שהיה מודע ליכולותיו של שאנון להביע הרבה יותר בלי מילים, סביר להניח שלא הייתי נופלת ברשתו של השחקן כל כך חזק. עכשיו כשסיימתי להלל ולשבח את הכישרון שהביא להכל, הגיע הזמן לדבר על הדמות. שאנון משחק אבא שערב בהיר אחד מתחיל לראות חזיונות על סופה מתקרבת. ככל שהחלומות הערים מתרבים, ככה מצטרפים עוד אנשים לסיוטים הללו והופכים אותם ליותר נוראיים. אותם אנשים שמצטרפים באים מעולמו הקרוב של קרטיס: הכלב שלו, אישתו, חברו הטוב, הבת שלו, והדבר מעוות לו את המציאות גם כן. לסרט הרבה שכבות, ושאנון בתוך קרטיס עוזר להן להתקלף ולהיחשף תוך כדי.
זה אולי הסרט שבו אפשר לראות את שאנון על כל מנעד המשחק שלו, מהבן אדם השקט, לעוף המוזר עד להתפרצויות דרמטיות שתחת שרביטו של ג'ף ניקולס הן לא באות רק בשביל לייצר דרמה, הן שם בשביל לקדם דמויות, תמה וגם עלילה שאין הרבה ממנה (ניקולס אמר שעלילה היום זה אוברייטד).
ג'סיקה צ'סטיין ששיחקה את אישתו של שאנון בסרט, העידה שחברות שצפו איתה בסרט התחילו להתעניין ממש בשאנון עצמו. כנראה שזה מה שקרה גם לי כי זה גרר למבצע שלם של צפייה בסרטים איתו, שגרר את כל הפוסט הארוך הזה שאולי מישהו אחד הגיע עד לסופו. מה זה מומלץ, איך לא ראיתם את הסרט עדיין?

הגעתם עד לפה… וואו, אני בשוק!

אולי חפירה הבאה תהיה על מוזיקה?
הכל תלוי בהשראה…

/גמר/ חתימה טובה!

חן

גיבור-על: על הסרטים של ג'ף ניקולס

בראיונות לסרט "הסיפור של מאד" (אותו כתב וביים ג'ף ניקולס), שאלו את ריס ווית'רספון ומת'יו מקונוהיי מה היה גורם המשיכה שלהם, שני שחקנים ברמת סלבריטאיות גבוהה, לעבוד על סרט אינדי-שמינדי כזה. הראשונה ענתה שהיא מעולם לא קראה תסריט שמתאר את הדרום ממנו היא באה בצורה כל כך מושכת ועדינה. השני אמר שהוא יותר נמשך לדמות של מאד, מישהו שנאמן בלי תנאי לאנשים שהוא אוהב. את מייקל שאנון שאלו למה הוא חוזר לעבוד בכל פעם עם  ג'ף ניקולס (הוא כיכב בשלושה, שחקן משנה באחד) והוא ענה שבכל פעם ניקולס יוצר משפחה קטנה, ומכניס אותה לבית שלו ושל הוריו לארוחות והפסקות, הכל אצלו ללא יומרה עם נטייה להצטנעות סקסית (הערה שלי). שלושת האימרות הללו אולי מסכמות בצורה הכי מדויקת את הסרטים של ג'ף ניקולס, הכותב-במאי שהפך להיות אחד האהובים עליי. הוא אוהב את הדרום האמריקאי, ומאכיל בכפית כל אחד שמסתכל על הצד הזה של ארה"ב בעיניים רומנטיות. הוא עדין בתיאור שלו של האנושות, תמים בהרבה מאחרים ותמיד עם עם רגליים מקורקעות שיודעות מהם המקורות של רובנו. כדי להבין את גורם המשיכה שלי אל הסרטים של ניקולס, הנה פוסט המלצה על ארבעת סרטיו של היוצר המחונן.

אין פה ספיילורים, גם לא הוספתי טריילרים כי לאחרונה אני שמה לב כמה הם יכולים לפעמים להרוס סרטים ולפעמים אפילו להרוס הפתעות שחשובות לחוויה של הצפייה בסרטים.

1. הסרט את שמו לא תרגמו לעברית -"Shotgun Stories"

 בקצרה: סיפורם של שלושה אחים, לכל אחד שם שמשמעותו היא "ילד". לאחר שהאבא שנטש את השלושה בילדותם נפטר, נוצר מערבון דו-קרב בין שתי קבוצות של אחים.
למה לראות:  קודם כל – הדרומיות. שלושת הגיבורים הילדיים של הסרט אינם חכמים במיוחד, הם דייגים פשוטים שלא יודעים הרבה על החיים וככאלה הם פועלים בעיקר מהרגש ומהנאמנות שיש להם אחד לשני. הנאמנות הזו אמנם קוסמת בעיני הצופה, אבל היא גם הגורם המרכזי שמביא למלחמה שכהרגלה תובעת לעצמה כמה קורבנות ולקחים אישיים. בתוך הדרומיות הזו הציג ניקולס את הפשטות, את החיים הצנועים שלא מצריכים יותר מדי משאבים, את השקט מסביב ואת התכונות האנושיות החיוביות שטבועות בכל אחד מאיתנו.
השמות הבנאלים של הדמויות מראים כמה לא חשוב איך קוראים לכל דמות, כי בסופו של דבר יש את הילדים האלה בכל אחד מאיתנו.
דבר שני: מייקל שאנון, השחקן חוזר לשחק בכל אחד מהסרטים שלו, ולכן גם יהיה מוטיב חוזר פה. מי שראיתי אותו בהתחלה כג'נרל זוד אימתני משחק ייאוש, כעס ואכזבה מהמקום הכי פנימי ושקט. יש בסרט הזה הרבה דרמה, אבל היא נעה על מים שקטים בזכותו של השחקן בעל העיניים האניגמטיות.
למה הוא יכול להיות בעייתי: האיטיות שלו, יותר מאשר עלילה, הסרט הזה בא לתאר סיטואציה, מקום ואת מה שעובר על דמויות של היום-יום.

2. "סערת רוחות" – "Take Shelter"

בקצרה: אבא למשפחה מתחיל להזות ולחלום על חזיונות אפוקליפטים שונים המאיימים על שלום ביתו. ככל שהחזיונות הופכים שכיחים יותר, כך האבא מאבד את היכולת להבדיל בין מה שאמיתי למה שלא.
למה לראות: כמו השמן המטפטף בסיוטיו של הדמות הראשית, ככה צצו זרזיפים של חשש  בליבי מפני המדע בדיוני בזמן הצפייה הראשונה שלי בסרט. ישנם סרטי מד"בי רבים אשר מתחילים כסיפור פשוט וברגע שהסרט הופך על-אנושי, הם מאבדים כל נגיעה למציאות וכל הסיפור שסופר בהתחלה הולך לאיבוד,  זה לא המקרה פה. הסרט לא סטה מקו העלילה, הדמויות השתנו במקביל ישר אליו, והסיפור נותר נאמן לנושא האמיתי של הסרט והיא הדאגה שיש לאב לביטחון הבית והמשפחה שלו, ולא רק זה, הסרט גם מנסה לתאר כיצד מחלה נפשית נראית מנקודת מבטו של זה הלוקה בה. הסוף המוזר יכול בקלות לגרוע מטיב הסרט, אבל כמו שהוא מוזר, ככה הוא פתוח לכמה פרשנויות שיכולות לעשות את הסרט אפילו יותר יפה ונוגע ממה שהוא.
שנייה, לא דיברנו על מייקל שאנון שהופך עוצמתי יותר ככל שהסרט מתקדם, מבחור נורמטיבי הוא הופך למשוגע שהצופה תמיד מאמין לו וככה הוא גם בוכה נואשות ככל שהוא נהיה נואש יותר. אומרת את זה מניסיון אישי של עיניים צורבות כשהתחילו הקרדיטים להופיע בסוף הסרט. בנוסף מתחיל סיפור האהבה של ניקולס עם השחקנים שחוזרים אצלו בסרטים, ביניהם גם כמה מ"התיקון", הסדרה שעונתה הראשונה היא הדבר הכי טוב שקרה על מסך הטלוויזיה שלי. הפעם זה ריי מקינון, כותב העונה הראשונה המושלמת עלי האדמות שמאז אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.
למה לא לראות: שוב, ניקולס אוהב סיפורים, אבל בשביל לא לשכוח את הדמויות בתוכם הוא מעדיף לעשות סרטים בקצב איטי. לפעמים הסיטואציות חוזרות על עצמן, אבל בכל אחת יש מן ההעצמה, וההתקדמות האיטית עושה את השיא הגיוני יותר.

3. "הסיפור של מאד" – "Mud"

בקצרה: סיפור מושלם עם דמויות מושלמות ושחקנים מושלמים כשברקע הפסקול המושלם. שיט, לא יצא לי מתלהב מספיק. שני ילדים תכולי עיניים פוגשים על אי נידח בחור מיוחד בשם מאד. לא רוצה לספר יותר מזה, תתאהבו בעצמכם.
למה לראות: ג'ף ניקולס חזר למקום הולדתו, ארקנסו, ובצילומים מרהיבים נותן מעט מן הכיעור העירוני שלה, והרבה מהאקזוטיות של המקום. בעזרת הפסקול הוא לא רק מתאר אורח חיים דרומי, הוא מכניס אותו בתור דמות, מן אימא שעוטפת את הדמויות ושומרת עליהם בין גבולותיה.
הכוכב של הסרט הוא טיי שרידן המשחק את הדמות הראשית, אליס, ילד שהרעיון התמים שלו לאהבה מתנפץ מול עיניו והוא נלחם כדי להדביק את השברים חזרה. הדמות המסתורית של מאד נחשפת, ולמרות שהסיפור שלו די מוכר למי שאוהב את הז'אנר הזה גם בספרים, קשה שלא להתרגש יחד איתו ככל שעוד דברים עולים לפני המים וצפים על פני השטח. מת'יו מקונוהיי היה האדם שניקולס חשב עליו כשהוא כתב את התסריט עוד בימי הקולג' שלו, וכמה שהוא צדק בליהוק הזה, אין שום יומרה במשחק שלו בסרט הזה, שום ניסיון להיות משהו גדול ממנו. הוא הופך למאד בשיניים, ברגליים ובגישה וקשה לא להתאהב בו תוך כדי הסרט. ריי מקינון חוזר בתפקיד האבא המופנם, שרה פולסון משנה גוון והופכת לאימא דואגת, ריס ווית'רספון גרמה לי לבכות מסה"כ מבט שהיא מחליפה יחד עם דמותו של מקונוהיי והסוף מושלם. רוצים שאחזור על עצמי? סבבה, אז הסרט הזה מושלם.
רגע, אבל מה עם מייקל שאנון? הוא משחק פה דמות מאוד קטנה, אבל גם בתור הדוד המגניב הוא אחלה. תודה לניקולס שכתב לו תפקיד גם בסרט הזה.
למה לא לראות: מושלם.

4. "ספיישל חצות" – "Midnight Special"

בקצרה: ילד בעל יכולות מיוחדות נחטף והרשויות מנסות לתפוס את החוטף ואותו. אם אני אספר יותר זה יהרוס את הסרט.
למה לראות: איך אני מתחילה לתאר סרט בלי להרוס אותו? אני אנסה ממש טוב. אז ככה – יש הרבה חורים בסרט, הדמויות המשניות לא מגלות הרבה על עצמן, ואפשר בקלות לקרוא להן דמויות שטוחות. לכן חשוב להקשיב ולהיות מרוכזים ולגמוע כל פרט ופרט עד היסוד כי אחרי זה יהיה אפשר להיעזר בהם כדי לצייר את התמונה הגדולה, וכמה כיף היה לי להשלים את הפאזל כדי להבין כל דמות ומניעיה.
הצלחתי לסבול פה את אדם דרייבר, שעדיין לא מובן לי ההייפ סביבו אבל היי, הוא אחלה קיילו רן, ניתן לו את זה.
יש פה סיפור על נאמנות בין שני חברי ילדות, מוטיב חוזר אצל ניקולס שמקסים אותי בכל פעם מחדש. יש פה סיפור על בן ואבא ומערכת היחסים שלהם, אחד לפעמים בוגר יותר מהממונה עליו, השני תמיד יראה בו ילד שצריך להגן עליו. זה סרט מדע בדיוני שבמקום להתמקד בעל-אנושי יורד אל הפינות הצמודות ביותר לקרקע, כי בסופו של דבר, גם אם אנחנו חיים בעולם מיני רבים, אנחנו עדיין אנשים ומה שמיוחד בנו זה הקשר שאנחנו יוצרים עם אחרים.
ג'ף ניקולס קיווה שהסרט הזה יתקבל בבתי הקולנוע בזרועות פתוחות, אבל זה לא קרה, אני מניחה כי זה בגלל שלא היו פה מספיק פיצוצים ומלחמות, הדברים שבדרך כלל מושכים את הקהל הרחב לקולנוע. באסה לו, אבל קצת כיף לי כי אדם שמצליח בקופות נוטה לאבד את דרכיו העמוקות והמקוריות להגיע ללב הקהל הקטן שלו.
לא יודעת אם צפיתם את זה, אבל יש פה גם מייקל שאנון. הוא מתחיל את הדקות הראשונות של הסרט בתור מישהו אחד וממשיך בתור מישהו אחר. בגילוי אחד הסיפור הופך למשהו אחר לגמרי ומדמות שאנחנו נוטים לא לחבב, הוא משנה צבעים לגמרי. איך מישהו עם פרצוף כל כך מאיים מצליח לרגש במבט אחד? מייקל שאנון, גבירותיי ורבותיי. הילד ג'סטין ליברר הוא פלא, ג'ואל אדגרטון שראיתי אותו בעיקר משחק מוזרים ומפחידים הוא החבר הכי טוב שכולנו רוצים/צריכים וקירסטן דאנסט מדהימה כהרגלה.
למה לא לראות: כי צריך להתרכז, להכיר את פועלו של ניקולס ולהבין דברים ממוטיבים חוזרים אצלו בשביל להבין את הסרט.

בתחילת השנה הבאה ייצא הסרט "לאבינג", סיפור אמיתי על זוג מעורבב-גזעית שרוצה להפוך את נישואיהם קבילים חוקית לאור זאת שהמדינה לא מכירה באהבה בין לבן לשחורה. ניקולס הבטיח שהסרט לא יהיה מונע פוליטית אלא יותר ייכנס אל תוך התהליך הנפשי של בני הזוג, ובקטע הזה אני סומכת עליו במליוני האחוזים.
ניקולס צמא להכרה, הוא לא מתבייש להגיד את זה בראיונות. יכול להיות שהשנה הוא יקבל פסלון מוזהב שיביא לו אותה, אני רק מקווה שזה לא יגרום לו לאבד את הדרך הצנועה שלו לליבם של כמה כולל אותי.

ועכשיו: תמונה משותפת של הניקולס והשאנון.

המשך שבת נפלאה,

חן

כטוב בעיני המעריצים: על "אקסמן: א(פו)קליפס"

מי שבא בשביל הספויילרים, זה הפוסט בשבילכם!

הסרט החדש בסדרת הפריקוולים של "אקסמן" הוגדר אצלי כהבטחה מעצם היותו סרט של הפרנצ'ייז, עוד הזדמנות ליהנות מאנסמבל דמויות ושחקנים אהובים, עוד חלון אל תוך עולמם העשיר של מארבל והכי חשוב: הצגה קולנועית ראשונה ומאוישת של אחד הנבלים האהובים עליי ביותר מהילדות המאוחרת: אפוקליפס, ועוד בשיחוקו של האוסקר האייזקי! השערות סמרו כמו מתקפת ברקים של סטורם על ראשו של וולברין. שני הטריילרים שיצאו הבטיחו סרט אפל ומלא בדמויות ידועות מהסרטים המקוריים של בריאן סינגר מהעשור הקודם, הומאז' לכל מה שנעשה עד עכשיו בעולם האקסמן הקולנועי. הציפייה הלכה וגדלה, אפילו תקווה בצבצה ש-"אקסמן: אפוקליפס" יתעלה באיכותו על "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים". אבל אז מגזין "אמפייר" שיחרר ביקורת נוראית של שני כוכבים על הסרט, אנשים לא נפלו וגם התקשורת לא ממש געשה עם ניסיונות שיווק של הסרט. משהו לא הריח טוב בממלכת המוטאנטים והגעתי אתמול לבית הקולנוע עם מלא חששות והציפיות שעד אז הרקיעו לגובה התעופה של מגנטו שאפו לליבה מתחת לאדמה.

רשע טיפוסי מתובל בכאוס יפה

אחרי שעתיים וכמה של ישיבה בין נטלי, מעריצה של כל מה שקומיקס יחד איתי עוד מימי התיכון ואילת, מעריצה של כל מה שקומיקס ומייקל פאסבנדר, בילינו את ההמתנה לסצינה לאחר הכתוביות בהתלהבות על כל מה שהיה טוב בסרט הזה. הקלה גדולה רבצה באיזור החזה ונשמתי לרווחה על כך שקיבלתי עוד סיפור אקסמני שיהיה אפשר לצפות בו עוד כמה פעמים כשיבוא. בתור מעריצה של פנטזיה מהסוג הזה שעקבה אחר העלילות של המוטאנטים מאז נחיתתם על מסכי הקולנוע בתחילת שנות ה-2000, דעתי כמובן היא סובייקטיבית וכנראה רק אילו שנהנו עד עכשיו מהסרטים יוכלו להזדהות עם מה שיקראו עד לפה, שלהזכירכם כולל הרבה ספויילרים.

נתחיל ממי שהכי ציפיתי לראות בסרט הזה: אפוקליפס. הסצינות הראשונות לפני קרדיטי הפתיחה תיארו מצרים עתיקה ומתוחכמת טכנולוגית, אדירה במיתיות שלה ומרשימה בסדר הגודל ההיסטורי, שני מאפיינים שהושרשו גם בנבל עצמו אותו מציגים לנו על ההתחלה. אפוקליפס זרע הרס בכל מקום כי היה לו הכוח, כי הוא היה אל, קיצר: הנבל הטיפוסי עם תוספת אגדתית ואפית. העובדה שהוא היה מעוצב על פרצופו היפה של אוסקר אייזק הוסיפה. לפעמים הנאומים שלו היו אובר-דרמטיים, אך היה קשה לי שלא להתאהב בו מחדש. אם משווים אותו לזימו מ"קפטן אמריקה", הוא ההיפך הגמור ממנו: יש לאפוקליפס מניעים כוללניים, שום סיפור אישי רק כוח גדול שמאפשר לו להשליט כאוס ומוות על כל העולם, וכאחת שנהנית לחשוב על כך שבדיוק כמו החיים גם מגיע לכל בני אדם המוות, נהניתי מאוד מהקטעים בהם נראה שאפוקליפס הולך להגשים את המטרות שלו. מה שחבל היה שהראו ערים ומבנים מפורסמים נהרסים, אך לא הראו את המחיר האנושי בכל זה, עדיין השחקנים היחידים בדו-קרב היו הדמויות של הסרט בלי דיונים בכל האנשים שהקטסטרופה קטפה מן העולם. עוד משהו שהפריע לי הייתה העובדה שאת כל המידע על האנושות הפיק אפוקליפס דווקא מטלוויזיה מצ'וקמקת בדירה של סטורם, אבל עדיין נשביתי בקסמו המפחיד בכל פעם שעיניו הלבינו תוך כדי שהוא חיזק עצמו בידע וכוחות. אהבתי שהחולשה היחידה של הנבל הייתה שהוא פעל לבד, וזה מה שגרם לו להפסיד בסופו של דבר כשחבורה של מוטאנטים חזקים הצליחו להביס אותו בכוחות משותפים. הקרב בינו לבין צ'רלס היה מדהים ויזואלית ומקאבואית.

נמשיך עם הדבר הראשון שהחזיק את הסרטים האלו והוא מערכת היחסים המתוסבכת בין צ'רלס לאריק. פרופסור אקס ומגנטו תמיד היו חצויים בין הקשר העמוק למחלוקת הגדולה ביניהם, בין חברות ותיקה לבין יריבות שמחירה גדול מדי בשביל העולם האנושי. הם מתחילים את הסרט הזה בנפרד: מגנטו עם המשפחה היותר מדי מושלמת שלו בפולין ופרופ' אקסבייר בבית הספר המתפתח שלו למוטאנטים, אך כשהם סוף סוף מגיעים אחד חזרה לתודעתו של השני, הסרט צובר עוד כמה וכמה נקודות על כך שמצליח לתאר חברות עמוקה יותר מכל אחת בסרטי קומיקס אחרים (סטיב ובאקי במקום השני, כן?). המשפחה שאיבד אריק באושוויץ ואז בעיירה אחרת בפולין היו הסיבה לכעס שלו, הזיכרונות שלו מצ'רלס הביאו בפעם השלישית את הנחמה הגדולה והצליחו להכניס בחזרה חמלה אל המוח ההרסני שלו. הדמעות של שתי הדמויות האלה שמורות אך ורק אחד לכאבו של השני, והשני לאהבתו של האחד. הפלאשבקים לסרטים הקודמים היו הכרחיים כדי להבין כמה השפעה הייתה ותמיד תהיה בין השניים, פאסבנדר ומקאבוי עוד פעם מוכיחים שמשחק טוב אינו שמור רק לסרטי אוסקר שאינם אייזק.

עדיין הלב הגדול של הסרט. מגנטו, פרופסור והעיניים של מקאבוי

ועכשיו אל הדבר השני שמחזיק סרטים כאלה בכללי: ההומור. כסרט קומיקס טיפוסי, ההומור לא ניכר בקבוצה של האנשים הרעים, אלא רק בטובים – נייט-קרולר ו-קוויקסילבר סיפקו את האתנחתות הקומיות ההכרחיות לסרט. הראשון עם התמימות המתוקה והשני עם מה סצינת הצלה מקסימה שדומה מאוד לזו שהייתה לו בסרט הקודם בסדרה. לפיטר הייתה גם ההזדמנות להראות שמעבר לליצן החצר, יש בו גם איכויות של גיבור שרוצה להילחם למען שימורו של העולם.

אה, ו-וולברין. ב"אקסמן: שלום כיתה א'" ראו אותו למשך כמה שניות אבל זה הספיק כדי להלהיב, ב"ימי עבר של העתיד/עתיד של ההווה/עבר של האמו" היה לו תפקיד הרבה יותר גדול ופה יו ג'קמן היה הכי וולברין במשך דקות ספורות שבהן הלב כמעט יצא לי מהמכנסיים. תמיד אפשר לרפרר לסרטים קודמים, זה יכול לעבוד מאוד טוב, אבל לא כמו התופעה שהיא וולברין של יו ג'קמן בסרטים האלה, אפילו אם כל מה שרואים זה אותו מתרוצץ בלי חולצה (ריר) וטורף כל חייל בדרכו. חבל שזה לא עובד כשוולברין מקבל סרטים משלו, נקווה לטוב מהסרט הבא והאחרון של ג'קמן בתפקיד.

Claw Claw Motherfuckers

הסרט אינו מושלם, איני רוצה לדגור יותר מדי במגרעות שלו כי זה עולם שאני כל כך אוהבת, שאני יכולה לסלוח על דברים כמו סצינות שמנסות בכוח להוציא דמעות מהקהל או כל מיני שורות מחץ שהן כבר ברורות מאליו. עדיין הקהל השבוי בקסם המוטאנטים קיבל עוד סרט ליהנות ממנו ולדון בו אחריו. אם אני הייתי כותבת למגזין "אמפייר" הייתי מוסיפה כוכב אחד, ואולי אפילו עוד חצי כדי לנחם את כל אלה שפחדו כמוני להתאכזב מהסרט. עולם הקולנוע התקדם מאוד בענייני נבלים וטובים, אבל גם את הטיפוסי אני אקח עם עולם פנטסטי שכולל בתוכו את העיניים של ג'יימס מקאבוי.

הלאה לאוגוסט וג'וקר ליטו!

חן.

טים-רוסו: על "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"

כל ספויילר שתרצו: הוא פה.

בראיון ל"Screen Junkies", חבורת המטורפים שאחראים על ה"Honest Trailers", אנתוני רוסו אמר שהדבר החשוב ביותר לו בתור במאי וכותב היא לספק לקהל את הדמויות שהם אוהבים עם מספיק עומק, לא משנה כמה זמן מסך הם מקבלים. תוך כדי שהוא אמר את זה ואישוני הלבבות שלי התרחבו מעבר לגבולות העיניים, הבנתי שזה סוד הקסם של האחים רוסו בפרט והעולם הקולנועי של מארבל בכלל – ביקום דמיוני, אליו נשאבים מעריצים על גבי מעריצים, צריך לטפח כל דמות ודמות ולא להשאיר אף אחד מאחור בגבולות הסיפורים הזניחים. אחרי שהצילו את קפטן אמריקה מאיום השיממון ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", חזרו האחים רוסו לביים את הסרט השלישי בסדרה של הגיבור הכחול-לבן-אדום, והצילו עוד כמה דמויות משיתוק כתיבתי.

הגיבורים האמיתיים בעולם של מארבל. מימין: ג'ו ואנתוני רוסו.

הכאילו-ביקורת שיש לי על הסרט היא שהוא לא ממש מייצג את החלק הראשון של הכותרת. יכול להיות שזה קשור לנוכחות הכריזמנטית של רוברט דאוני ג'וניור על המסך, אבל קפטן אמריקה לא היה הכוכב הראשי של הסרט. זו כאילו-ביקורת מכיוון שאם קפטן אמריקה היה באמת הכוכב הראשי, זה בטח היה בשביל לחזק את העמדה שלו – חופש חשוב בכל מחיר – ואיירון מן שם בשביל לאזן את המחשבה הזו עם קצת היגיון על הגבלות ופיקוח שחייבים לשמור על סדר; הרי כאוס לא נועד בשביל שבני אדם ישרדו אותו. האחים רוסו השכילו להבין שקפטן אמריקה המרובע מהקומיקס לא יעבוד, ובאקי שם בתור חתיכת פאזל (שווה במיוחד) שמוסיפה לו עומק. אין אחווה כמו אחוות האחים לנשק, מלחמות מלאות בדם מותירות מאחוריהן חברויות חזקות למשך שנים על גבי שנים, אפילו 70 בהקפאה. יותר מאשר על העקרונות שלו, סטיב רוג'רס לחם בלהיטות למען חברו הטוב ביותר,  ואיך אפשר שלא לאהוב גיבור כזה. לא פלא שפאלקון מקנא. באחת ממסיבות העיתונאים, הציע אחד מהקהל ליצור סרט רוד טריפ של באקי עם פאלקון. אחרי הסרט הזה, אני לגמרי בעד; בעניין של כמה הערות סרקסטיות, האינטראקציות בין שתי הדמויות הפכו למשעשעות ביותר בסרט.

את החלק בכותרת של "מלחמת האזרחים" הגשים הסרט מכל הבחינות. הקרב המשולש האחרון היה מותח וכואב במיוחד, השיא אליו אף אחד מהמעריצים קיווה הגיע והקפטן זרק את המגן שלו במחוות ברוגז מרשימה במיוחד, איירון נותר פגום ופגוע מאחור, חצוי בין אהדתו הרבה לקפטן לכעס הרב שהוא צבר אליו במהלך השנים. תודה לאל שיש את סרטי "הנוקמים" כדי לראות את השניים משלימים באיזה מסעדת שווארמה. הקרב הרעיוני בין השניים הותיר את הצופים חצויים גם כן: מצד אחד צריך פיקוח כדי שאסונות גדולים לא יקרו, אבל איך אפשר להגביל כוחות של אנשים או את הרצון של כל אחד להציל את המצב בידיעה שהוא יכול? חשוב שיהיה סדר בעולם, אך סדר תמיד בא מאוחר מדי כשכאוס מתקיף, אז מה נכון? למרות השאלות הגדולות שעולות, האחים רוסו איפשרו לכל צופה להבין כל צד, והאירועים נשארו עם רגליים על הקרקע, כמו הנבל של הסרט.

מאוחדים נעמוד. מפולגים ניפול. יפים נישאר לעד.

ברון זימו, אחד הנבלים הקשוחים והחזקים בקומיקס של מארבל, הפך בסרט לאדם מן היישוב עם עיוות קשה של נקמה. כמו דמותו של טוני סטארק, אותו ראו יותר מחוץ לחליפת הברזל מאשר בתוכה, גם את זימו ראו בחליפתו האנושית, בלי גלימה או מסיכה ורודה. הוא היה אדם עם אג'נדה קטנה ורעיון גדול בשביל להגשים אותה – לנקום את המוות של משפחתו בסוקוביה. הסצינה שלו עם הפנתר השחור הפכה אותו לנבל שאפשר להתחבר אליו, בדיוק כמו שעשו עם לוקי, בדיוק כמו שווידון עשה עם אולטרון (זה נכון לפחות מבחינתי). לזימו בסרט היה כוח-על יחיד והוא סבלנות; שנה הוא תכנן להוריד את הפלת אימפריית "הנוקמים", הוא השתמש בשיטות אכזריות במיוחד, נקמה בעיניים, פצצות בשרוולים, ללא צורך בגורם ההפחדה של Red Skull או היידרה מהסרטים הקודמים. דניאל ברוהל הביא למסך אדם קטן ומחושב, מלא בכאב, ופרצוף חמוד כמעט כמו של מרטין פרימן. "טוב" ו-"רע" ממשיכים להיות מונחים יחסיים בעולם של מארבל, וגם לנבלים אפשר להתחבר מפעם לפעם.

בנוסף לקטנותו המגדילה של הנבל, הוסיפו רוסו ערך לסרט עם הכנסת דמויות חדשות כמו "הפנתר השחור" (ופרס האוסקר לחליפה המרשימה ביותר הולך ל…), ספיידרמן שבגלל שטויות אקזקיוטיבות רק עכשיו הצטרף לעולם של ה-MCU ותוך כדי שדרגו את הדמויות שכבר למדנו להכיר. נחזור שנייה לספיידרמן, שעמד בסכנת לעיסות ומיאוס, והפך לחלק אינטגרלי וחשוב ביותר לסרט. סוף סוף יש לנו ספיידרמן שנראה כמישהו שיש לו שיעורי בית ומבחנים באלגברה, סוף סוף ספיידרמן שלא מפסיק לדבר, דמות שהייתי הולכת לראות עוד סרט עליה בקולנוע. אותו דבר על הפנתר, כמובן, מי שהוסיף שכבה מיתית מסתורית ליקום. סיפור האהבה המתפתח בין ויז'ן ו-וונדה נבנה בצורה מקסימה, חייבת להודות שגם דעתי הייתה מוסחת אם אליזבת' אולסן הייתה מונחת בין זרועותיי. שתי הדמויות הנ"ל חדשות לעולם ה"נוקמים"; אחד מנסה לפענח את היישות שלו מעבר לזרמים הרובוטיים הזורמים בעורקיו, השנייה עם כוח שיכול להרוס ערים שלמות הרוצה לשלוט עליו כדי לא לגרום לעוד אסונות. "סקרלט וויץ'" היא הדמות החזקה ביותר, ונראה שהאחים רוסו לוקחים אותה למקום מסקרן; כשהעולם מגיב לכוח שלה בכזו שליליות, כשכולם מפחדים ולא מקבלים אותה לחברה ואפילו החברים שלה מ"הנוקמים" בוגדים בה, כובלים את ידיה ומכניסים אותה לתא כלא קטן, האם לא תיווצר בה להבה חזקה של נקמה? עם כוח רב יכול לבוא גם טירוף מפחיד.

עכשיו נעבור לשתי הדמויות האהובות עליי ביותר בעולם הזה: נטשה רומנוף וקלינט ברטון, האלמנה השחורה והוקאיי. עוד שני אנשים קטנים ללא כוחות-על, אשר רוצים לעשות את הדבר הנכון לא משנה כמה חלשים הם יכולים להיות. כבר ב"חייל החורף", האחים רוסו בנו לנו אלמנה שחורה עצמאית וחזקה, כזו שביונסה וטיילור סוויפט צריכות לתלות פוסטר שלה באולפן ההקלטות שלהן. בסרט הזה הם פיתחו את הצד האנושי שלה, תוך כדי שהיא קרעה את הטוסיקים של כמה וכמה פושעים וגיבורי על. היא הייתה לב בשביל קאפ אחרי שפגי קרטר נפטרה והיא הפעילה מוח מחושב בכל צעד שלה במאבק בעד ונגד החוקים החדשים. נטשה רומנוף היא לא סוכנת כפולה, היא סוכנת שפועלת לפי הבטן ועומדת מאחורי ההחלטות שלה.  וקלינט ברטון? מעריצי ג'וס ווידון יכולים לעבור לפסקה הבאה. לעומת אביר הפמיניזם הג'ינג'י, שהתעצל יותר מדי בכתיבת דמות עם פוטנציאל אדיר, האחים רוסו סוף סוף כתבו הוקאיי ראוי למעריציו. אנתוני רוסו הבטיח שכל מעריץ יכול ליהנות מהדמות אותו הוא הכי אוהב, והו, כמה מבסוטית יצאתי מ"מלחמת אזרחים" אחרי כל גבורת ההוקאיי שראיתי. ברטון הפך מתוספת נחמדת לגיבור בזכות עצמו – שורות המחץ שלו היו מהמצחיקות בסרט; החולשות שלו מול גורילות-על כמו ויז'ן והפנתר השחור עשו אותו אנושי; העמידה שלו מולם לא משנה כמה הסיכוי שלו לגבור עליהם נמוך ובמיוחד עמידתו נגד טוני סטארק בבית הכלא הפכו אותו לגיבור ושימרו את מעמדו בתור אחד משני הדמויות האהובות עליי בעולם של מארבל. לא עוד בובה על חוטים שהולכת לפי העלילות של כל האחרים, אלא אחד שעומד בפני עצמו, יורה חיצים, מפספס מדי פעם, אבל לא מוותר. חוץ מזה: סקרלט ג'והנסון וג'רמי רנר. זהו.

יש עוד כל-כך הרבה לשבח בסרט הזה: אנטמן, החברות בין רודי וסטארק, ג'יאנטמן, באקי, סקוט לאנג, באקי, פול ראד, סבסטיאן סטאן וכמובן סטן לי; חבל לעייף, עדיף אם כבר לראות שוב את סרט גיבורי-על הטוב של השנה (**נכתב לפני כניסתו של אפוקליפס וג'וקר ליטו למסכי הקולנוע**). אחרי שהתמודדו בגבורה עם סרט עתיר גיבורים כזה, האחים רוסו עומדים בפני מכשול חדש: שני החלקים האחרונים בסרטי ה"נוקמים", אשר לדבריהם יכללו כ-60 גיבורי על. אני תוהה איך הם יצליחו לתת מקום לכל כך הרבה דמויות עם זמן מסך כה מצומצם, אבל כמו שחבריי לטאמבלר חוזרים ואומרים:

In Russos we trust.

רק שיפסיקו לגרום לגיבורים לריב, זה כואב בלב.

וחוץ מזה אנתוני מאקי הוא האיש היפה בעולם.

שיט, כל הזמן מתפלק לי.

כמו בחלום רע-טוב – פוסט מחווה לדמויות והסרטים של השחקן ג'רמי רנר

תסמכו על יקום כמו של מארבל שיכניס אותי חזק גם אל תוך השחקנים שממלאים אותו בחן ובחסד. תסמכו על הפרצופים היפים של כל אחד מהם שימשכו אותי לנבור בקריירה שלהם ובסופו של דבר להודות באמת הקשה: אני מעריצה. עם סקרלט ג'והנסון היו לי רק כמה השלמות כי אחרי הקריירה שלה אני עקבתי גם לפני שהיא "נקמה". אליזבת' אולסן חברה לג'והנסון בצבא האובססיה שלי, וגיליתי מישהי ששווה לשים עין על הפרויקטים הבאים שלה. אבל כיאה לעיניי אוהדות המין הגברי, מי ששבה את ליבי לגמרי הוא ג'רמי רנר. לעומת השתיים הצעירות, לשחקן הקליפורני בן ה-44 יש כבר רפרטואר ארוך יותר ומרשים של סרטים, בהם הוא שיחק מגוון רחב של דמויות, רובן משניות, כשהוא ניחן ביכולת לגרום להן להתעלות לפעמים על הראשיות, לגרום לצופה להתחבר אליהן ואפילו לחבב אותן. במהלכו של מסע התגלית שלי, גיליתי כמה סרטים מצוינים שלא הייתי רואה אילולא הייתי כל כך להוטה לעקוב אחרי הקריירה שלו, וגם בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי עם סרטים כמו "Dahmer" ,"Lightbulb"  ו-"קוטלי המכשפות" שלא הרשימו אותי במיוחד, אבל בכל מקרה רנר התברר כמו שחקן ששווה לראות סרט בשבילו. אז הנה מצעד של עשרת הדמויות המרשימות ביותר שלו, כשהשארתי בחוץ את סוחר הסמים המצחיק שהוא שיחק כשהתארח בתוכנית הטלוויזיה של לואי סיקיי, את בובי שארפ המניאק מהסרט המצוין "ארץ קרה" (שרליז ת'רון, למה את כזו שרליז ת'רון?),  את אורלנדו הקוסם השרמנטי מהשיעמומון "המהגרת" ואהרון קרוס מסרט בסדרת סרטי האקשן של ג'ייסון בורן.

10. Gus Maitland – "12 and Holding"

סרט התבגרות סגנון "אני והחבר'ה" שכנראה בגלל הקיצוניות של הסיפורים שלו, לא קיבל מעמד כמו של זה לפניו. זה הסרט היחיד שאני מכירה שבו רנר תיפקד בתור החתיך התורן, וכמובן שנוספו לו עוד כמה רבדים תוך כדי. הילדים הם הכוכבים הראשיים וגאס מייטלנד תיפקד כקראש של ילדה בת 12 שרוצה לחקור יותר לעומק את המיניות שלה, אבל עם רנר שמשחק איתו, יש בו הרבה יותר ממראה. בגלל היותו דמות משנית, לא ממש התעמקו בדמות של מייטלנד, אבל רנר השאיר הרבה מקום לדימיון.
סצינה לציון: מייטלנד מספר לפסיכולוגית שלו מה הסיבה לכך שהוא כל כך התחבר לבת שלה, ובכך גם גורם לאימא להבין מה בעצם הילדה הייתה צריכה כל הזמן הזה – חברה. אפשר לדעתי לראות את הסצינה גם בלי לראות את הסרט קודם, כי מייטלנד הוא רק בורג קטן בכל הסיפורים שהולכים שם.

9. William Brandt – "Mission Impossible: Ghost Protocol"

אית'ן האנט יצא להציל את העולם עוד פעם עם אקשן מטורף אבל לא ראיתי אותו כשהוא יצא כי מאסתי בטום קרוז. אז הגיע ג'רמי רנר, הזכיר לי שיש שם גם סיימון פג, ועיניי היו דבוקות למסך כמו שהמכנסיים המחויטות של הדמויות היו דבוקות לטוסיק שלהם במהלך הסרט (קוראים לי חן, ויש לי חולשה ללחיים האחוריות). אז למה צריך ג'רמי רנר אם יש כל כך הרבה אקשן? כי אית'ן האנט הוא דמות רצינית מדי, סיימון פג (כפוקיעליו) הוא ליצן החצר, ומסתבר שרנר הוא אחלה ערבוב של השניים שיכול לאזן את הכל. דווקא בסרט הזה שרובו עוסק בקפיצות מבניינים ופיצוצים, רואים שיש לבחור תזמון קומי טוב, ושהוא יכול להיות רכרוכי בסצינה אחת וקשוח באחרת וזה עדיין ייראה אמין. חוץ מזה, הסצינות שלו עם פג מעולות, כי זה סיימון פג (כפוקיעליו כבר אמרתי?).
סצינה לציון: הסוכן ברנדט צריך לקפוץ אל תוך פיר, וכדי להפיג את הלחץ לפני כן הוא עושה כמה תרגילי ברכיים. אני לא בטוחה שהסצינה הייתה אמורה להיות קומית, אבל יצא ככה. בכל מקרה, הסצינה לא הייתה מתוכננת, טום קרוז תפס את רנר מתכונן לסצינה תוך כדי שהוא עושה את הכ(ק)ריעות והתעקש שהן ייכנסו לסרט.

8. Chick Prigusivac – "Love comes to the Executioner"

מהסרטים האלה שהוציאו אותו בשביל שישמש לקהל מסוים כסרט קאלט אבל לא ממש הצליח במשימה. הק חוזר לעיירת הולדתו לאחר שסיים לימודי לטינית במכללה, ובשביל לעזור לאימא שלו לשלם על מטפלת שתשמור עליה מהאלכוהול המפתה, הוא מתחיל לעבוד בכלא המקומי. באותו כלא כלואים אחיו, צ'יק (רנר), באשמת רצח וגם אהובתו לשעבר של צ'יק שהופכת מהר מאוד לצלע שלישית והזויה במשולש אהבה בין שני האחים. אסיר מטורף? מה זה מעניין? זה אסיר מטורף, התגלמות ה-"וייט-טראש", הרע הטיפוסי ביותר עם טוויסט קומי, והוא גם יודע לשיר ככה:

7. Gary Webb – "Kill the Messenger"

פה רנר גם תיפקד כמפיק וסיפק סיפור חשוב לעולם הקולנוע, רק חבל שזה לא הביא קהל. הסרט המבוסס על מקרה אמיתי מספר על עיתונאי קטן שגילה משהו גדול, וכמו בכל תאקל עם גורם ממשלתי, מצא את עצמו נמעך כמו חרק חסר חשיבות על המדרכה. בשבילי, הסרט הלך לאיבוד איפהשהו בניסיון לשלב את עבודת התחקיר המקצועית של ווב, יחסיו עם חבריו למקצוע והחיים שלו במשפחה שהוא ניסה לטפח, אבל הותיר מספיק רושם כדי שאלך אחר כך ואבדוק מי היה הארי ווב האמיתי, שטוענים כי הוא התאבד גם אחרי שהתברר שמה שהוא גילה על הקשר בין פעילות ה-CIA  בניקרגאווה ועולם הסמים בלוס אנג'לס היה נכון (דיברו על זה, אבל הייתה איזו מוניקה לווינסקי באותה שנה שהתעקשו שתעשה יותר כותרות). אז מה היה מיוחד ברנר? הוא בקושי משחק תפקיד ראשי בסרטים ופה הוא סוף סוף לקח את הדגל, בלי דמות שתומכת בו כל הזמן, הוא הראשי בכל מובן של המילה. התפקיד לא ממש מזוהה עם התדמית והרפרטואר שלו: איש משפחה תמים המנסה לפרנס את המשפחה שלו, עיתונאי הנלחם למען האמת וגם למען ביטחון המשפחה שלו עקב האיומים שבאים עם התפקיד ומאבד את הכל בגלל שהוא התעסק עם האנשים הלא נכונים. איפה היה הסרט הזה כשעשיתי את התואר בתקשורת?

סצינה לציון: הנאום הסוגר של הסרט, גארי ווב אמור לתת נאום תודה, אבל במקום מתוודה בדמעות שכל מה שהוא רצה היה לכתוב עיתונות טובה למען האנשים ובמקום מצא את עצמו נאבק בשביל זה ומפסיד.

6. Clint Barton/Hawkeye – "The Avengers/Age of Ultron"

אם היה מדובר במצעד הדמויות האהובות ביותר שרנר שיחק, אז הוקאיי היה במקום הראשון עם השתפכויות על חץ וקשת, שורות מחץ ובודפשט. מכיוון שזה מצעד שחוגג יותר את הכישרון של הבן אדם, הוקאיי קיבל מקום נמוך יותר. אבל למה? ככה. סתם, עבדתי עליכם. גיבורי על הם דמויות די ידועות מראש: היה היה\הייתה בחור\ה שניחנו ביכולת מיוחדת במינה, ולמרות כל הכוח שטמון בתוך היכולת ישנן הסתבכויות – אם זה אהוב\ה, דוד\ה, באקי\ה, הכל מסובך במארבלנד. הוקאיי הוא סופרמן (וסליחה על הקישור ל-DC) אם היו מצמידים לו קריפטונייט והיו לו עיניים מעופרת יצוקה. הוא שביר, הוא לא גאון, לא אל וגם לא סופר-חייל, הוא סך הכל איש מן המניין שרואה טוב יותר ממרחק, ובכל זאת הוא בוחר לעמוד מול צבא של חייזרים/רובוטים בשביל להציל את העולם. דווקא הגיבור הטיפוסי הוא הדמות הלא-טיפוסית בשביל רנר, ובגלל זה הוקאיי הוא מעל כל קודמיו. אחרי רצף של דמויות מטורללות, רנר שמר על קור רוח, גילם את המבוגר האחראי מדי פעם והצליח להבליח בדיחה מצחיקה מפעם לפעם, סחתיין. 
סצינה לציון: הוקאיי תחת השפעה של לוקי נאבק ומפסיד לאלמנה השחורה (הו, אהבת אמת), באולטרון הוא משתף את הקהל בתוכניותיו הזדוניות כלפי פייטרו ולאחר מכן הוא לא ראה את זה קורה, והמבין יבין.

5. Carmine Polito – "American Hustle"

כמו ב"הנוקמים", גם ב"חלום אמריקאי" רנר נמצא בסכנת היבלעות בתוך ליהוק של שחקנים גדולים. הפעם אילו כריסטיאן בייל, איימי אדמס (המלכה), בראדלי קופר וג'ניפר לורנס. בסרט הזה הוא נחל הצלחה גדולה יותר במשימה מאשר עם רוברט דאוני ג'וניור, מארק רופלו, כריס אוונס\המסוורת' וסקרלט ג'והנסון (המלכה). אבל למה? מכיוון שקרמיין פוליטו הוא ראש העיר הקרימינל הכי חביב שיש, הוא סוג של רובין הוד מניו-ג'רזי עם בלורית מנופחת והרבה רצון טוב. בסרט שבו הדמויות הראשיות הן אילו עם כלי המשחק המניפולטיביים החזקים, דווקא הקורבן היה זה שגנב את ההצגה. בתוך קרמיין פוליטו, ג'רמי רנר שינה חברבורותיו והפך לאיש משפחה חם ולאבא אוהב של עיר שלמה. בתמימות אווילית ושיר של טום ג'ונס, כבש פוליטו את המסך ואת לבבות הצופים שבסופו של דבר ריחמו בעיקר עליו.
סצינה לציון: אירווינג רוזנפלד (בייל) מגלה לפוליטו שהוא בצרות צרורות, ג'רמי רנר הוא כלב פאג.

4. Ned – "Neo Ned"

בחור צעיר עם בעיות זעם, שבשביל להשתלב בחברה הקרובה לו הצטרף לחבורת גלוחי ראש ניאו-נאציים, ובשביל להשתלב בחבורה שלהם נשבע לשנוא שחורים ולהרוג אותם. הוא מתאשפז בבית משוגעים לאחר שהואשם ברצח, ופוגש שם בחורה שחורה שטוענת שהיא הגלגול הבא של היטלר. בין השניים נוצר סיפור אהבה שמאיים להיות רגיל, אבל אז הסרט ממשיך. לבחור קוראים נד, ומשחק אותו… איזה מתח… ג'רמי רנר בחיתוליו! אז למה? כי למרות הווייתו הקשוחה של רנר, הוא הפך את נד לדמות עגולה ורכה. העלילה של הסרט גם היטיבה עם הדמות, הסוף בכלל עושה טוב על הלב מסיבות ממש מעוותות, ורנר נותן את הטאצ'דאון המנצח כשהוא הופך כולו, בגוף ובכל תנועה, לנד הטיפש והחמוד מדי בשביל לא לעודד לסוף טוב בשבילו. גבריאל יוניון מעולה בסרט הזה, מצליחה לצאת מן הצל של המוזרות של נד ולהתבלט עם הבגרות שלה. ביחד, רנר ויוניון הם צוות לעניין.
סצינה לציון: ….

3. William James – "The Hurt Locker"

מישהו זוכר שהסרט הזה זכה באוסקר? שהבמאית קתרין ביגלו הייתה האישה הראשונה לזכות בפרס האוסקר על בימוי הסרט? מישהו זוכר את הוקאיי, פלקון ועוד חייל קופצים על הבמה מאושר על כך שסרט דל תקציב הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בעולם תהילת הקולנוע (עד היום הוא מחזיק בתואר של הסרט עם התקציב הקטן ביותר שזכה באוסקר)? סיפורה של יחידת בראבו שהתעסקה בנטרול מטעני חבלה בעירק מוכת המלחמה נכנסה אל המיקרו של המיקרו. אז צריך לשאול למה? "הריגוש מהמלחמה יכול להיות ממכר מאוד, אפילו קטלני, מכיוון שהמלחמה היא סם בפני עצמו." (תרגום חופשי) זה הציטוט שמתחיל את הסרט, ההסבר מתפרס לכל אורכו והסוף הופך אותו ליותר אמיתי. וויליאם ג'יימס הוא פסיכופת, הוא ישים את האגו שלו לפני כל דבר שיוכל להבטיח שיחזור בחיים, הוא ממציא לעצמו סיפורים כדי לצאת גיבור פעם אחר פעם ובסוף היום ייצא הגיבור הכי לא קונבנציונאלי שהאמריקאים יעדיפו לשכוח. המלחמה היא סם בשביל ג'יימס, תרופה שמתעלה על כל מטרה נעלה כמו שלום או ביטחון, ולמרות שהסרט מתרחש בעירק, הפסיכופת של רנר נראה קרוב יותר, אפילו רגיל. מלחמה מעוותת חושים או שהיא משרתת אותם?
סצינה לציון: שתיים – אחת בה תגרה ילדותית ומכוונת של ג'יימס וסנבורן  (פלקון. זאת אומרת, אנתוני מאקי) הופכת למפגן כמעט ארוטי של אלימות. סצינה שנייה היא של ג'יימס מדבר עם התינוק שלו ומודה שיש רק דבר אחד שהוא אוהב בחיים (ספוילר לסוף הסרט).

2. James "Gem" Caughlin – "The Town"

בפסטיבל הסרטים של חיפה לפני כמה שנים, החלטנו פנינושקה ואני להגיע לסרט הסוגר של האירוע שהיה "גנב עירוני" (The Town), היינו סקרניות לגבי ערכו של בן אפלק בתור במאי. לצערו של אפלק, לא ידענו שאנחנו לא רק הולכות לראות את הסרט אלא הקדים אותו טקס פרסים שבכלל לא התעניינו בו. יצא שכשהסרט התחיל כבר היינו חסרות סבלנות על גבי הכיסא, והסיפור הידוע מראש כבר היה רחוק מלהרשים. אז למה בכל זאת? כי ג'רמי רנר הציל אותו. אפלק הציב סיפור שונה מהרגיל על המסך בו הפושעים היו במרכז וזרקור אנושי האיר על פניהם. בתפקיד הראשי אפלק היה הגיבור הטיפוסי והצפוי, בתפקיד משני ג'רמי רנר לקח את ג'ם והפך אותו מרע טיפוסי לתסבוכת גדולה של מורשת, חברות, אלימות ואומץ תחת של אש של חוסר ברירה. הסיידקיק הפך לדמות רבת רבדים בתוך סיפור שהפך לרגיל ובינוני תוך כדי הסרט, מי שגרם לי להתחבר יותר למוח הקרימינלי ולזכור שמאחורי סוגי הפשע עומד בן אדם. לאחר שצפיתי בסרט, חיפשתי לראות עוד סרטים עם רנר, אבל ה"אני המתנשאת" התגברה עליי כשראיתי שהוא בעיקר עושה סרטי אקשן, אז ויתרתי על המסע הקולנועי הספציפי, והנה תראו אותי חמש שנים לאחר מכן! בפעם השנייה שצפיתי בסרט, שזה היה לא מזמן, התברר לי שחוסר הסבלנות אז ממש גזל מהסרט, ומדובר בפיסת קולנוע איכותית ביותר גם בלי קשר לרנר.
סצינה לציון: ג'ם מתעמת עם דאג (בן אפלק) ומנסה להזכיר לו שאם הוא עוזב יש אנשים שהוא ישאיר מאחור, שלפני שהוא פיתח ביצים מוסריות, הוא היה בדרכו לרשת את עולם הפשע של אביו. אילו החיים שהם הכירו וככה גידלו אותם.

1. Saul Gregor – "Take"

זו תהיה השוואה מוגזמת, אבל למען ההסבר אחטא מעט ואציין שלדעתי איכות המשחק של דניאל דיי לואיס (השחקן הטוב ביותר בתקופתנו. רק תנסו להתווכח איתי, נראה אתכם!) עומדת בכמה קנים מעל כל שאר השחקנים. לא רק בגלל הגיוון בדמויות וההשקעה הגדולה שלו, אלא גם ביכולת שלו להגיד הרבה יותר כשהוא שותק. אולי בגלל שפה הוא הכי קרוב לאיכות הזו של דיי לואיס, בחרתי בתפקיד הזה במקום הראשון במצעד התפקידים של ג'רמי רנר. אבל למה בכל זאת? כי לא יכולתי להוריד מרנר את העיניים כל הסרט, וזה לא בגלל שנדלקתי על פרצוף הפאג שלו. האיטיות של הסרט אפשרה להיכנס יותר אל תוך נבכי הנפש של סול גרגור, להתחבר אליו גם לאחר מעשה, ולרחם על הייאוש שרק נערם על כתפיו תוך כדי הסרט. הסטואיות של הדמות היא הניגוד המוחלט לתזזיתיות של כל שאר הדמויות של רנר, ולפעמים כשהוא מביט לכיוון המצלמה, זה נראה כמו סוג של מראה מעוררת מחשבה. שווה לראות את הסרט ברצף עד הסוף, ולהתנחם בחמלה שלו כלפי כל אחת מהדמויות.
סצינה לציון: הסצינה הראשונה שבה רואים את גרגור יושב מול המצלמה, נוכחות אינה חייבת להיות תלוית דיאלוג או פעולה, היא הרבה יותר בולטת בשקט, עם מצמוץ פגיע בלתי פוסק כמו תריס שנסגר ונפתח מספיק בשביל שהאור ייכנס, אבל אי אפשר יהיה לראות פנימה.