כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

גאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

אלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

אלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

קשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

פעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

לא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

האלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

יש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

להתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

החבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

אזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

תודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

לשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

שרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

האלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

האלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

אלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

אנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

קווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

מעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

הלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

ארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

ישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

הריסות מושלמות – תום בר-גל על החדש של גריזלי בר

האלבום החדש של גריזלי בר הוא האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ואולי אחד הטובים ששמעתי הרבה מאוד זמן

בתקופה שלהקות ענק כמו דה נשיונל וארקייד פייר הולכות ומתעצלות, נופלות לשטיקים סטנדרטיים ושטוחים – גריזלי בר מוכיחים שגם אחרי המון שנים בשטח – מי שרוצה יכול

אבל לא ככה חוויתי את האלבום הזה בהתחלה. כשהשירים הראשונים התחילו להגיח, משהו בסאונד השתנה: Three rings נשמע לי זר, קצת כאילו בהשראת טיים איפאלה. הוא הרגיש נוקשה וממהר, השיר עובר מנושא לנושא לפני שמספיקים לעכל משהו. Mourning sound התחיל בתוף קצבי, מה זה הכיף הזה פתאום? זה אמור היה להיות גריזלי בר.

המלודיה עבדה על סולמות פשוטים, והסאונד הכללי פשוט לא נשמע כמו אותה להקה שהוציאה את רדי-אייבל ואת גאן-שיי

עם כל החששות, היו בי שתי תקוות:

• בקונטקסט של אלבום שלם השירים האלה יקבלו משמעות חדשה, ואפילו שהם נשמעים פשוטים ורדודים כרגע – הם ימצאו את המקום שלהם
• יהיו שירים אחרים, מורכבים, ורכים יותר כמו שגריזלי יודעים לעשות.

ואומייגאד כמה שהתקוות שלי אוששו- כבר כששני השירים החדשים שלהם – four cypreses ו – neighbors יצאו ליוטיוב בתור סינגלים, גריזלי הוכיחו שהם עדיין עושים את מה שהם עושים מצויין.

ואז הגיע האלבום השלם; כבר ההתחלה של האלבום מזכירה לנו לנשום ולקחת את הזמן. גריזלי בר רוצים צומי, והם רוצים את הסבלנות שלנו. השיר wasted acres מתנהל בקצב של פסיעה, עצירה, השתאות. Mourning sound מתחיל ופתאום הקצביות שלו שכ"כ הייתה לרעתו כשעמד בפני עצמו מקבלת משמעות. תופים של התרגשות וציפייה, סינת׳ים של נוסטלגיה וכמיהה. השיר שלבדו נשמע מוזר הפך למדרגה באלבום שלוקח אותנו איתו לכל מני כיוונים. וזה פתאום בסדר.

אחרי הסינת׳ים הכמעט קשים, פתאום עצירה בשם Four cypreses. רבדים של כלים שיוצרים שילוב לא סביר – תופי מארש צבאי רכים, ביט חלש וקבוע שמעורר חשש ומתח, פריטות מיתר עם ריוורב, אמביאנט ושירה מלודיים ועדינים על מהלכים טונאליים שמסרבים להשאר באותו סולם למשך יותר משתי תיבות. החיבורים בין כל אלה יוצרים את אחת היצירות המיוחדות והנפלאות של השנים האחרונות בעיני. הפתיחה נכנסת לנושא עם דיסטורשן מעודן שממלא את החלל רק למספיק זמן בשביל שנבין כמה כוח יכול לפרוץ מהשיר הזה בלי לשכוח שזה בעצם שיר שקט.

Losing all sense הוא הברקה. הוא שיר שמזכיר לנו שזו הלהקה שגם עשתה את two weeks וחבריה יודעים לעשות שירי אינדי חמודים וכיפיים. בשיר הזה הם הולכים עוד כמה צעדים קדימה וזורקים אותנו לחלל, שולחים אותנו למחוזות הכמעט הזויים שלהם, ומותחים את היריעה של מה אפשר לשים בשיר גם אם רוצים שיהיה חמוד וכיפי. חמוד וכיפי אמנם – אבל לא לכולם. גריזלי רוצים קהל חכם, ואם יש לכם סבלנות הם יפנקו אתכם.

Cut out שמגיע לקראת סוף האלבום, הוא מהשירים שבעיני הכי מרגשים. הוא לא יוצא דופן במורכבות שלו, הוא פחות ready able ויותרgun shy. הוא מראה שלפעמים פשוט צריך להלחין עם רגישות וצניעות, לגעת בלב ולהיות פשוט (ומורכב בסתר). השיר פחות מאתגר אבל עדיין מושלם ואולי בגלל זה הוא כל כך נוגע.

כמה שהייתי רוצה לכתוב על כל שיר באלבום, אין זמן לכל המילים שצריכות להשפך כדי לפרט את הסופרלטיבים שיצוצו.

לאורך כל האלבום המיתרים, התופים, הקלידים והשירה עובדים בהרמוניה שנדיר למצוא היום. כל כלי כמעט על טווח תדרים אחר לגמרי, גם בסאונד וגם ברטט של מיתרי הלב. כל צליל וכל נגיעה נופלים בול במקום הנכון. אין אף תו מרחף, כל אחד מתייחס לאחר. הברה מודגשת נופלת ופריטת מיתר עולה, הקלידים מנהלים דו שיח עם התופים שהם מצדם מחזיקים את הכל במקום ומכינים משטח נחיתה לכל צליל. השכבות מתחברות בשלמות, נוגעות אחת בשנייה, לפעמים מלטפות, ועדיין נותנות כל אחת מקום לאחרת להתקיים.

האביב הספרדי – סיקור פסטיבל פרימוורה 2013

המטרה העיקרית לקיץ 2013 הייתה לראות את בלר, ואם כבר בפסטיבל, אז למה לא לתבל עם איזו פנטזיה על הופעות נוספות של פאת'ר ג'ון מיסטי, פטריק ווטסון, סופיאן סטיבנס וגריזלי בר? הפסטיבל היחיד שהתקרב להגזמה הזו היה קואצ'לה, אבל המסע אליו היה מוגזם בפני עצמו מאחר והוא מתרחש כל שנה בחוף המערבי של ארה"ב. אז איילת ואני "התפשרנו" – הפעם ניסע לפסטיבל פרימוורה בברצלונה, וכערך מוסף למטושטשים קיבלנו מכל הפנטזיה גם את גריזלי בר. אחרי שמספר חברים חזרו משם עם חוויות חיוביות בעיקר, הגיע הזמן לגלות בעצמנו את החגיגה הספרדית של האינדי. ב-22 במאי הגענו לנתב"ג ארוזות בציפיות, עם מלא תוכניות באמתחתנו, ובסופו של המסע שמחנו לגלות גם כמה הפתעות.

ביום הראשון הגענו למתחם הפסטיבל די מוקדם בשביל לסקור את האזור. בין בניינים גבוהים אשר עוצבו בשיא המודרניות, אחרי עלייה מתונה ברגל, הוצב בפנינו שלט כניסה כמו ללונה פארק. קיבלנו את הצמיד הכחול של יום חמישי וכשנכנסנו גילינו מולנו הרבה כחול של ים. במת הפרימוורה נמצאה בצמוד לבמת ה"ריי-באן" – מן אמפיתיאטרון עם משטח עמידה רחב במיוחד. ישבנו שם בכדי לנהל את הלו"ז שלנו, ולראות כיצד נעבור בין במה לבמה. גילינו שזה לא הולך להיות קל, אבל הפסטה במתחם דוכני האוכל הבהירה לנו שטעים דווקא כן. בחורה ספרדייה שאלה אם נסכים להשתתף בסקר – כששאלה מי הם שלושת הלהקות העיקריות אותן באנו לראות בפסטיבל ענינו לה: בלר, גריזלי בר, ודירהאנטר. הפסטיבל התחיל ככה וגם הסתיים, אל דאגה – הסוף טוב!

בשעה שבע, בבמת Vice, כשרוח חזקה התבדרה לה בשערנו וחשפה את תחתונינו לעיני כל, עלתה להקת "Woods". את החבר'ה הכרתי דרך ארז סובל, שמאוד התלהב מהם בשנה שעברה. ארבעה חבר'ה בלבוש ג'ינסי ופשוט עלו לבמה, שתי גיטרות, בס, תופים וקול אחד מתוק של הסולן ג'רמי ארל. לא היה הרבה הבדל בין האלבום עצמו להופעה, אך היה נחמד לראות את האנשים מאחורי אחד האלבומים הטובים של שנה שעברה. לאחר 45 דקות ירדו חברי הלהקה מן הבמה וגילינו כמה צריך לצעוד במהלך הפסטיבל. עשינו פעמינו לכיוון הבמה הראשית "הייניקן", שם חיכו לנו גבוהים מסתירים, אמריקני מתלהב ו-Tame Impala. את החומרים שלהם רק חצי הכרתי מכיוון שלא השקעתי באלבום השני שלהם הרבה זמן, ואת הראשון הסתבר שהספקתי לשכוח. ולמרות זאת, נתנו החבר'ה המסטולים הופעה לתפארת אוסטרליה, הציגו את הבסיסט החדש של הלהקה, והודו בכך שזו פעם ראשונה שהם מופיעים מול גלגל ענק וירח מלא. מאחורי הלהקה הוצגו על גבי המסך אפקטים אשר נוצרו על ידי נגינת הגיטרה של הסולן, קווין פארקר, ממש כמו שומר המסך של וונדאוז מפעם, רק עם ריח של חשיש באוויר. הגבוהים הסתירו, האמריקני טען שזו הלהקה הכי אהובה עליו ובכל זאת לא ידע אף מילה וקרא לקלידים גיטרה, אבל שזה יפריע? אולי רק הלחץ להגיע לגריזלי בר לשורה הראשונה.

Tame Impala, אין כמו זום.

מבמת "הייניקן" הגיע הזמן לחנוך את במת "פרימוורה" – שם הופיעו Dinosaur Jr. היה שם חנוק, פוגואים מדי פעם ומלא שיכורים, אסכם בכך. הגריזלים היו אמורים להופיע אחריהם, והדרך לשורה הראשונה נראתה מפרכת במיוחד. וכאן נח הקסם של הפסטיבל הזה – אף לא איש אחד נותר בשורה הראשונה לאחר שג'יי מאסקיס וחבריו ירדו מהבמה וכך יצא שאיילת ואני זכינו לראות את גריזלי בר מהאמצע-צד, כיאה לנו.
כאשר נשענו על גדר הבמה, הבנתי שכדי לשמור על המקום אצטרך לוותר על ההופעה של דירהאנטר שהתרחשה במה ליד ב"ריי באן". ביקשתי מחברתי שנתכחש לקיומה של הלהקה בליין-אפ, אך זה היה קשה כשקולו של ברדפורד קוקס עיטר את האוויר הנקי של הים וגלש לאוזניי כשישבתי לא רחוק משם. "Cover Me" התנגן ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלקום, לרוץ ולראות במה מדובר. מרחוק הבחנתי בקוקס עם שמלה ואטיטיוד של רוקר, צילמתי תמונה שתיים ושבתי למקום הבטוח שלי מול גריזלי. לקח זמן לפני שהם עלו, ופגשנו שם זוג ישראלי חמוד, חלקנו עניין בספרות ובצילום, ואפילו קיבלנו קורס מקוצר על איזו, תריסים וצמצם. כשהגיע הזמן לעמוד, גילינו מאחורינו זוג של שיכורים שאיים להרוס את החוויה – אבל אז אד דרוסטי, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר עלו. והזוג התחפף בשלב מסויים. אז מה?

גריזלי בר, הו גריזלי בר. כמה זמן לקח לי להבין מה עובר לי באוזניים כשהקשבתי ל"Veckatimest", כמה התאהבתי במפגן הקולות של הארבעה, והנה הם באו מולי – מהאוזן הגיעה המוזיקה המופשטת של הלהקה אל העיניים, עם תפאורה מהפנטת של מנורות סיניות, שכאילו ריחפו להן מאחורי הלהקה. דרוסטי, רוזן, טיילור ובר נתנו את כל כולם, כל אחד ברצינותו יחיה, ובהרמוניה הווקאלית שלהם העיפו אותי אל השמיים. לא הצלחתי לבחור לי מישהו להתמקד עליו כל ההופעה, כל אחד היה צבע מוזר, וביחד עם התערבבו והתיזו צלילים על הקהל כמו ג'קסון פולוק. ב-"Knife" הכוכב היה כריס טיילור, בסיסט הלהקה וגם המפיק, שלא הצליח לעמוד בשקט כששר את קולות הליווי לדרוסטי. זה נראה כאילו הקול לא יוצא לו רק מכיוון המיתרים, אלא מכל וריד אפשרי. "While you Wait for the Others" היה יותר עוצמתי מבאלבום. הלוואי והייתי יכולה לתאר לכם את מה שניגר שם מגרונם של הארבעה. השיא בשבילי היה "Half Gate" שפתח שער לכמה דמעות והרוח שלא הפסיקה להעיף אותנו נכנסה בשביל לעשות את אותה עבודה גם על הלב. "Sun in your Eyes", שסוגר את אלבומם האחרון "Shields", סגר גם את ההופעה. ולריה וגלעד, הזוג החמוד, שאלו אם נבוא לראות את פיניקס אחר כך, אני הייתי צריכה כמה דקות להירגע. הבמה בינתיים התרוקנה ואני ניסיתי לעכל שדציבלים ואוקטבות ווקאליות עטפו אותי למשך שעה, ולא ידעתי איך אפשר להמשיך מכל כך הרבה יופי הלאה. על הבמה התרוצץ איש צוות שקימט בברוטליות את הסטליסטים וזרק אותם אל הריצפה. צעקתי אל המאבטח הקרוב שיביא לי את גוש הניירות וקטפתי מההופעה הזו מזכרת לעולמים.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

לקח זמן להגיע חזרה לבמת "הייניקן" שם חיכו לנו פיניקס המתוקים. פספסנו קצת בגלל השוק הווקאלי שלי, אבל הספקנו להגיע בדיוק ב"Girlfriend", שלדעתי הוא השיר הכיפי ביותר של הלהקה עד כה. הלהקה הצרפתית, בראשותו של תומאס מארס, שפיתחתי סוג של קראש על השיער שלו, שילבה בין שירים ישנים יותר לחדשים דנדשים. מארס ירד אל הקהל, הסתובב שם, לחץ לכמה מעריצות ידיים והצליח לרגש כמה שם למרות תווי פניו האדישים. "1901" גם היה שם בשביל להקפיץ אותנו, ג'יי מאסקיס עלה לעשות כמה ריפים יחד איתם, והנה היום הראשון נגמר. לפחות בשביל איילת ובשבילי שכבר לא הרגשנו את הרגליים. המיטה חיכתה לנו מסודרת ומגונדרת במלון, והיינו מוכנות להיזרק עליה בהרבה חששות לקראת היום הבא.

התעוררנו לצלילי "One Love" של מרטין פרימן, מן תזכורת כזו שיש עדיין עונה שלישית של "שרלוק" לצפות לה. עשינו גיחה לסטארבאקס, שיחקנו אותה מטיילות, ועלינו יחסית מוקדם על הרכבת התחתית לכיוון מתחם "פרימוורה" כדי להתחיל את היום השני, היום הגדול, היום של בלר. על ההופעה שלהם כתבתי בדמעות ותוכלו לקרוא פה, אך היו להם כמה וכמה מחממים ששווה להזכיר. היום היה יום שישי, השעה שש לפנות ערב, ומה יכול להיות יותר מתאים מאיזה פולק, משהו קאנטרי רוק, אולי איזה קורט וייל ולהקתו The Violators. השמש עדיין בצבצה לה, מתחתיה חול אפור וחצץ, אך וייל פרס בפנינו שדות רחבים של ירוק כפרי עם שירים כמו "Jesus Fever", "Waking on a Pretty Day" והשיר האהוב עליי מהאחרון שלו "Girl Called Alex". את וייל הכרתי כשהוציא אלבום "Smoke Ring for my Halo" לפני שנתיים, והתאהבתי בו אחרי ששמעתי את "Peeping Tomboy". בהופעה בפרימוורה, לאחר שנפרד בעליצות מהלהקה שלו, הוא הגיש עם גיטרה אקוסטית ותו לא את השיר הזה, ואיך לא, ריגש אותי עד דמעות. עם הקול האדיש שלו, שהוא חלק גדול מהקסם שלו מבחינתי, השיער שלא הפסיק להסתיר פרצוף עייפייף ולהקת פולק-רוק מצויינת באמתחתו, הגיש קורט וייל מה שתמיד ייחלתי לו – הופעת פולק לסופ"ש קסום. אחרי ההופעה התחיל להחשיך, ועם העלטה הגיע גם גל קור מטורף שאיים להרוס את חוויית הבלר שחיכתה לנו מספר שעות אחר כך. רעדנו, שפשפשנו חזק את הרגליים והידיים, אפילו קפצצנו, שום דבר לא עזר. ואז "Django Django" עלו. בחליפות ספק עתידניות ספק קרפטוורק, עלתה הרביעייה הבריטית לעשות הרבה שמח לגוף ולנשמה. איילת ואני התחממנו תוך כדי ריקודים לקצב השירים, ובלי שציפינו קיבלנו מרענן רשמי לפסטיבל. ג'יזס ומרי צ'יין עלו אחר כך. אני… לא… אהבתי… מצטערת פנינה. אחר כך עלו אלה, נו, שכחתי את שמם.
אחרי יום שלם בבמת "הייניקן", בתנועת ריחוף קלילה, וכאבי טוסיק וכתפיים, הגענו חזרה ל"פרימוורה" שם חיכו לנו "The Knife" בהופעה שכללה להקה מקצועית של רקדנים מודרנים והרבה אלקטרוניקה אפלה ברקע, דברים שעשו חשק להישאר שם, ובכל זאת הגוף שלנו היה כבר שבור מהחוויה של… נו, ההם. סיימנו את היום עם מנת "בלר" של המבורגר טבעוני עשוי מחומוס, ובין חלקיקיו, התעופפו להם פרפרים קטנים בבטן.

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

לאחר חלום הזוי על דואט של אדל עם ג'ניפר לורנס, התעוררתי במטרה להבין אילו ברגים השתחררו לי בתת-מודע, לא הגעתי למסקנה נחרצת מאחר והמחשבות סטו היישר אל הרביעייה המטושטשת שעשתה לי את החיים זוהרים יותר, ואת ברצלונה מושכת אפילו יותר ממה שהייתה. "One Love" סימן שהגיע הזמן לקום, הסתכלתי על הפלאפון וראיתי הודעה על כך שגם "בנד אוף הורסס" לקו במחלת הביטולים (שלצערי הדביקה גם את רודריגז שהיה אמור להופיע באותו יום). כשראיתי את המשך המשפט דפקתי את אחת הצרחות הקולניות בחיי, ואיילת מיהרה להרגיע אותי. דירהאנטר נועדו להופיע במקום הסוסים, וכל כך שמחתי על כך, לא עוד אצטרך להתכחש לעובדה שהם היו שם, והקנייה של הדיסק החדש שלהם בFNAC הספרדי לא הייתה לשווא. היה למה לצפות מיום שחשבנו שיהיה מלהיב מינוס. כוס הסטארבאקס היומית לוותה בדמעות של אושר מטושטש, עשינו הליכה דרך סמטאות העיר, עברנו בין כיכרות ורובעים יפהפיים אל שער הניצחון. שם הגיע הזמן לעשות עוד דרך אחרונה לקראת הצמיד הצהוב של היום השלישי. בהליכה נונשלנטית אספנו את הצמיד, נכנסנו אל המתחם, ודידנו אל במת "הייניקן". בדרך סיפרתי לאיילת על אדם גרין, וכל מה שידעתי עליו, שזה בערך כלום, קנינו לשתות (כאות מחווה לגראהם קוקסון שתיתי קוקה קולה) ותפסנו את מקומנו קרוב לבמה, בגדר האחורית. בינקי שפירו, בלונדינית יפהפהיה עם לוק צנוע ואדם גרין, במראה הילבילי מניו יורק עלו לבמה. ביחד הם הזכירו לי נוסטלגיה של ננסי סינטרה ולי הייזלווד, רק שדבר אחד היה שונה – אדם גרין בזכותו ובעצמו. מצטערת ג'וליאן קזבלנקס, אבל יש מלך חדש בממלכת הסטלה – גרין לא הפסיק למלמל מילים בספרדית בלי הכרה, רקד כמו השטויות שהוא דיבר, עשה קראוד סרפינג על הבטן עם מבט אווילי בפרצוף, והשאיר לאיילת ולי מספיק חומר לצחוק עליו עד ליום הזה. השירים היו מתוקים, בינקי שפירו הייתה מלאת כריזמה, אבל השואו של אדם גרין האפיל על הכל, בקטע הכי טוב שאפשר. אני חושבת שאפילו השמש צחקקה קצת מבין העננים שעוד נותרו.

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

כמו העננים גם הקהל התנדף לו, והגיע הזמן לתפוס מקום בשורה הראשונה ללהקה השלישית ברשימת הציפיות של איילת ושלי. נכון, ל"בנד אוף הורסס" מגיע כבוד, אחרי הכל יש להם שירים כמו "The Funeral" ו-"On my way back Home", אבל דירהאנטר. אלה דירהאנטר למען השם! לא הצלחתי להוציא את הקול הצורח וצורם של ברדפורד קוקס מאז ששמעתי אותו מבמת "פרימוורה". רק קיוויתי שהוא לא יצרח את "Revival" כמו ביום הראשון של הפסטיבל. כששמעתי את קוקס עושה בדיקות סאונד לא יכולתי שלא להציץ מבין החורים הקטנים של הגדר הקדמית ולראות אותו מקרוב לפני הכל, מאז שאני מכירה את הלהקה, הדמות שלו סקרנה אותי.
עברה בערך חצי שעה, הלהקה עלתה וקוקס בראשה נתן את אחד החיוכים הכי רחבים שראיתי בחיי, שאותי זה ניחם במידה מסויימת בהתחשב בסיפור החיים הלא קל שלו. תסמונת מרפן בה לקה מלידה, שתרמה לדמות שהוא מכף רגל דקיקה ועד ראש דקיק עוד יותר, וכל המילים המלנכוליות, לא הצליחו להסתיר כריזמה בימתית סוחפת כמו של ברדפורד קוקס. הוא הציג את הלהקה בתור "Band of Horses 2 – The Reckoning", הצליח להתחמק מבדיחה גרועה, ובקיצור היה הכוכב של הערב. בהופעה הזו גיליתי שמאחורי הגלגלים המלודיים של דירהאנטר יושבים לא אחד אך שני מוחות, כשהשני הוא האנטי-קוקס. לוקט פאנדט, כן זהו שמו, הוא בחור יפהפה אך ביישן שנחבא מאחורי הכלים הכריזמטיים של חברו השלדי. ביחד הלהקה ניגנה בעיקר חומרים מהאלבום החדש "Monomania", ופינקו עם שלושה מהאלבום הקודם והמופתי שלהם "Halcyon Digest". כשקראתי את שפתיו של קוקס באומרו "Revival" לשאר חברי הלהקה, צעקתי בהתלהבות ושמחתי כל כך שהפעם קוקס לא צרח, אלא הגיש את המילים שאני צועקת לעצמי מדי פעם בכמעט רוך, והלהקה מסביב עשתה אותו קצבי במיוחד. הם התעלמו לגמרי מ"Microcastle", מה שגרם לי לצאת מההופעה הזו עם הרבה טעם של עוד. רעשן החורק של הגיטרות נתן לי ריח של בית, ודירהאנטר נתנו הופעה לא מתוכננת ברמה הכי מתוכננת שיש. הייתי מוכנה לסיים את הפסטיבל עוד אז, אבל נותרו עוד כמה תחנות.

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ניק קייב והזרעים הרעים, אני לא יודעת אם יש צורך להרחיב. הופעה כזו חבל להחמיץ- קייב לא נח אפילו לשנייה, ירד לבמה, מישש וליטף כמה מעריצות כבדות איפור, ועשה את "Jubilee Street" שאני כל כך אוהבת מהאלבום החדש. המילה הכי מדוייקת לתאר את הפרפורמר הזה היא "מהפנט". הלהקה מאחוריו נשמעה מצוין, והכימיה ביניהם הייתה מדליקה, אפילו כשקייב צעק לאחד מהם "Suck my Dick" והשני הפנה אליו את הטוסיק. לאחר ההופעה נפלה על איילת ועליי דילמה קשה ביותר – מיי בלאדי ולנטיין או טירות הקריסטל? החלטנו לתת צ'אנס לקריסטלים, ואולי אחר כך לקפוץ לראות מה שלום המדממים. אחרי כמה צרחות של סולנית הקריסטל, אני הבנתי שעם הפסטיבל הזה סיימתי, ולמזלי גם איילת הרגישה ככה, מיי בלאדי ולנטיין היו מבינים אם הם היו מרגישים את הכאבים בכל הגוף שהיו לנו עוד מהיום הראשון וכאב האוזניים שנגרמו לנו מההופעה האחרונה שציינתי.

את היום האחרון בברצלונה סגרנו עם "Segrada Familia", הכנסייה הידועה ביותר בעיר אשר עוצבה על ידי גאודי. בפארק ליד התיישבנו איילת ואני ונזכרנו בכל מה שקרה בשלושה הימים האחרונים, דירגנו את הלהקות שהופיעו (1. בלר 2. גריזלי בר 3.דירהאנטר 4.קורט וייל 5.ג'אנגו 6.אדם גרין 7. ניק קייב 8. טיים אימפאלה 9. פיניקס 10. וודס) וסיכמנו הכל עם חיוך רחב, ממש כמו ברדפורד קוקס. הקהל הספרדי\בריטי\אמריקאי היה קהל חם, כיבד ברוב המקרים את המרחב האישי של כל אחד ואחד, ובמקום יחידות בתוך המון הרגשנו חלק מ. הסאונד בכל ההופעות היה משובח, היו זיופים פה ושם, אבל אני לא ספרתי. אם מפסטיבל רדינג יצאתי עם סלידה עזה מאירועים כאלה, פרימוורה הוציאה אותי עם כמיהה לעוד, ומי יודע, אולי גם שנה הבאה אפקוד את העיר ואראה את ניוטרל מילק הוטל שכבר אישרו את הגעתם לפרימוורה שנה הבאה. כפי שטענתי בפוסט על בלר, עדיין לא ממש נחתתי פה בארץ, וחלק מזה בזכות אותה חוויה קסומה של פסטיבל מלא וממלא.

ממליצה בחום לכל חובב מוסיקה באשר הוא, חוץ מהאמנים שאני ראיתי היו גם Wu-Tang Clan, Camera Obscura, Animal Collective ועוד ירקות מכל הסוגים, מספיק בשביל לגרום לכל אחד ליהנות ממוזיקה טובה ומגוונת באווירה טובה ומרעננת.

עכשיו אפשר רק שכולם יגיעו להופיע בישראל?
ואימרו אמן.
רק אושר,
חן.

תם אך לא נחתם – עוד אוצרות מהשנה שחלפה

בלי הקדמה מיותרת, ובלי לעייף את העיניים, עוד כמה אוצרות מהשנה שחלפה:

Poor Moon – Poor Moon

הפליט פוקסז חוזרים לבלוג הזה, כי אין מנוס. הלהקה הפכה מחבורה של שועלים אנונימיים לסופר-גרופ של סוסים אצילים שיש להם יותר מה להציע חוץ מסרנדה לשעת לילה מאוחרת. הפעם אלה כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט שהביאו את הווקאליזם השועלי לעטר גיטרות עם פריטות תמימות, כאלה שהיו מלווים יערות ידידותיים בסרטים מצויירים של דיסני. במבי ודמבו ידעו ימים קשים מאוד, אבל גם הם למדו שהמתיקות לעולם חיה. המוזיקה היא זו שמנשימה אותה. עם דילוגים של קסילופון מדי פעם, ופסנתר מקפצץ, גם מילים על מוות קיבלו את התמימות שיכולה למלא אותם. מה גם שהספונג'ה מעולם לא הייתה כיפית יותר מאשר איתם ברקע. ועכשיו כל מה שיש לי בראש היא הסצינה בה שלגיה והחיות מנקות את ביתם המלוכלך של הגמדים. איפה הן באמת החיות ההן?

Trampled by Turtles – Stars and Satellites

אמריקנה לא צריכה מכונת הנשמה, היא לא גוססת כאשר גדולים כמו ניל יאנג וברוס ספרינגסטין מעיפים אותה לגבהים שהיא לא ידעה. אבל אמריקנה יכולה להיות גם צנועה, מספיק בנג'ו וכמה סיפורים כדי להדליק מדורה ולהתחמם ליד אש של אמריקה שקטה ומופשטת מכל תכונה מצועצעת וגרנדיוזית. את הלהקה הכרתי בטיסה חזרה מטולוז, כשחברת התעופה הציעה גם שירותי מוזיקה, ופנינה הפנתה אותי אליהם. יכול להיות שזה היה גם בהשפעה של הסרט "ממלכת הירח" המקסים שראיתי לפני ההאזנה הראשונה, אבל ההיפנוט נותר גם על היבשה. ממליצה בחום לימי שבת בצהריים, עדיף בחוץ במרפסת\דשא\חלון. וזה בגלל שהשנה התאהבתי בוולט וויטמן

Angus Stone – Broken Lights

האוסטרלי הכי לא אוסטרלי ביבשת. משוחרר משלשלאות של שורשים, בחר אנגוס סטון להרפות מסממנים שיזהו אותו עם המקום ממנו הגיע ועטף עצמו בשמיכת פולק חמימה. ללא אחותו, הוא פרש לחיים של מוזיקה כפרית עם כינורות, גיטרות והרבה צבע בלחיים. חום ואהבה, אהבה וחום, עם קורט של תום. הקולות הפרועים בראש שלו, הכבישים המהירים פרוסים לפניו, והאלבום הוא ההגה שלא מפסיק להוביל את הבטן למקום מקרקר ומלא. נהייתי מאוד פולקית לאחרונה, וקשה להרפות מזה עם אלבומים כאלה שנקרים בדרכי. "במקום אחר, בזמן אחר, בפרצוף אחר, בחיים אחרים, בלב אחר, בעולם אחר, בבחור(ה) שונה, הרגשנו טוב, והיינו מאוהבים", ומוזיקה מרפאת כשאפשר להסתכל אחורה על דברים כאלה ולחייך.

Get Well Soon – The Scarlet Beast O'Seven Heads

כמה השתגעתי על האלבום הזה, מהרוח המתפרצת של ה"פרולוג" ועד "Disney", הרגשתי שאירופה חזרה להיות ממלכה מאוחדת של אגדות וסיפורים גותיים על פרנקנשטיינים וערפדים. הייתי בטוחה שאני אגיע לסופו של האלבום ואחתום עליו "אלבום השנה". התזמור פרי מוחו של הסולן קונסטנטין גרופר העיף אותי אל תוך ספרים שקראתי בזמן ההקשבה, הייתי בטוחה שמצאתי לי חבר קרוב להחריד ורועש להפליא. אבל איבדתי אותו איפהשהו בדרך ושכחתי ממנו, כל מה שנשאר זה רק השיר למטה שעדיין מלווה אותי כשאני יוצאת מהבית, ואני צריכה אנרגיות כשאני מחכה לאוטובוס בשעה שבע בבוקר. הפתיחה הגרנדיוזית יכולה להרים כל נפש, אבל ההמשך של האלבום הזה איבד את הטעם. אני בכל זאת ממליצה לנסות, כי אין כמו הרוחות שמתפרצות בתחילת האלבום.

Woodpigeon – For Paolo

דברים טובים מגיעים גם בחבילות קטנות, ואחת מתוך השתיים שהגיעו לאוזניי היא האיפי של הלהקה הקנדית וודפיג'ן. החבורה מקלגרי מבוססת על הכתיבה של אחד בשם מארק אנדרו המילטון, הכלים מגוונים, והאווירה עגמומית כמו שרובנו אוהבים בימים אפורים בחוץ ובפנים. קולו המתוק של המילטון הם כוח מגנטי לא קטן, ועם קול רקע נשי, אין שלילי שלא יימשך לחיובי המוזיקלי הזה. חבל שמדובר פה באסופת שירים כל כך דלה, אבל היא מגבירה את החשק לראות מה צפוי לנו בהמשך מהבחור. איזה מזל שיש דיסקוגרפיה שלמה מהעבר להשלים עד אז.

Daniel Rossen – Silent Hour/Golden Mile

להקת האם כיכבה בעשירייה שלי לשנה, ולא יכולתי לעבור על השנה הזו בשקט בלי לציין את האיפי שעשה לי את השנה יפה יותר. לא חשבתי שדניאל רוזן יכול בלי שלושת הדובים האחרים, שזהבה הייתה כמוסה בתוך בחור שקט כל כך ונחבא אל הכלים. אחד מהקולות המיוחדים בעולם האינדי האמריקאי הוציא שירים שכתב בעצמו, ומזכירים את גריזלי בר, ואין שום רע בכך. "Silent Song" הוא השיר הכי טוב שהביטלס היו מקליטים אם הם היו כולם חיים בתקופות האלה. ההתחלה הלנונית, המלודיה המקרטנית והגיטרה שהיא כל כך ג'ורג' האריסון הראתה לי איך בתוך אדם אחד יכולים לדור להם מוחות מן העבר ולהשתלב כל כך יפה. וכך זה בכל שיר. הלחנים נוגעים בקלאסי, התופים משנים קצבם, והקול של רוזן מזמר עוד קצת מילים מופשטות שאף פעם לא מספיקות ממיתרי קול כאלה.

אחרונים ותמיד הכי חביבים:

Bob Dylan – Tampest

שאני אקדיש את השנה הזו לבוב דילן דרך פסקה יחידה זה חתיכת עוול, אבל אני לא יכולה לכתוב על הבן אדם הזה. אנשים קוראים את התנ"ך בשביל למצוא דרך, הולכים בדרכי בודהא לחפש הארה בעצמם, ואני את כל זה מחפשת ומוצאת במילותיו של בוב דילן אחד. אידיוט בנשמתו, הרבה יעידו שהוא פלגיאט לא קטן, היכה נשים, בגד, אכל, גידל עגיל באוזן אחת,ועשה עוד דברים שהיו כבר מזמן אמורים לגרום לי לעמוד על עקרונותיי ולא להקשיב לו. אך למדתי שגיבורים לא נועדו להיות מושלמים וגם לא יצליחו להיות כאלה אם ינסו. אז אם הוא גונב, הוא עושה את זה מהמקומות הנכונים, ואם הוא לא יודע לשיר זה בגלל שאף אחד לא שר דילן כמו דילן, זו פריבילגיה שהאמן יצר לעצמו. חוכמה כמו שלו ניכרת גם כשהוא הולך ברחוב עם פרצוף פוקר, גם כשהוא מצוטט שירי "טוויסט אנד שאוט", וגם כשהמנגינה מאחוריו חוזרת על עצמה יותר מדי. הוא אומר משהו גם בלי להגיד אותו, והעולם הספרותי אותו הוא נושא בשיריו הוא כל כך עשיר שלכתוב על אלבום שלם שלו מצריך סקירה ספרותית שאני מקווה ביום מן הימים להשלים. האלבום שלו השנה יותר טוב מקודמו ("Together Through Life"), המבנה שלו קבוע – שיר חכם, שיר עצוב, וחוזר חלילה – והמילים שלו עולם ומלואו, כמו דילן אמיתי. הסיבה היחידה ש"Tampest" לא נכנס לעשירייה היא בגלל שזה נראה לי מגוחך להכניס את פרומותאוס לתוך רשימה של בני תמותה שיוצרים בעזרת האש שהוא הביא מהשמיים. זהו השיר הפותח, והקליפ אבסורדי להפליא.

Beck

הזיקית שניסתה לחמוק מאור זרקורי האינדי, הצליחה במשימה אצל רשימות של רבים, אבל לא מהאוזניים שלי, להן יש זיכרון כמו של פיל. בק לא הוציא שום דבר מסודר השנה, כמו רדיוהד, הוא הציב עוד מכשול בפני חברות התקליטים המסודרות והמעונבות. איך הוא עשה את זה? הוא הוציא סינגל קאנטרי בשם "I Just Started Hating Some People Today", עם עוד איזה ג'ק ווייט אחד. הוא כתב 20 שירים חדשים והוציא אותם לאור על גבי נייר, את נושא הנגינה הוא השאיר למעריצים, בניסיון לראות כיצד המוזיקה שלו תישמע על ידי אנשים אחרים. עוד שלושה סינגלים שהוציא, אלקטרונים ומקפיצים, תרם למשחק פלייסטיישן 3. זיקית אמרתי, וזיקית אני מתעקשת. בק לא כיכב השנה, ובכל זאת הרגשתי אותו בכל מקום, במיוחד בגלל השיר למטה שמוכיח ש"Sea Change" הוא לא דבר מה חולף.

Damon Albarn

לסיום: שנה שעברה הצהרתי שלא קוראים לי חן אם לא אכלול בסיכום שנה את דיימון אלברן, ואני מתעקשת לשמור על שמי אז מלך המלודיה חוזר, עם הקול שלא מפסיק לרגש אותי. לא השתגעתי על מה שהוא הוציא השנה, הנה לכם וידוי אמיתי, ובכל זאת היו שלושה שירים אלברניים טיפוסיים שאני לא חושבת שהשנה יכלה בלעדיהם. הראשון הוא פרוייקט עם פלי, נגן הבס החריף, אלבום אפריקאי כמו שאלברן אוהב תחת השם התמוה "Rocketjuice and the Moon". השני מהאופרה שהוא כתב, "Dr. Dee" והשלישי הוא אחד משירי השנה ואני מקווה שזו תהיה גם הלהקה של הקיץ שלי. מאוד. יותר מדי.

עריכה של הרגע האחרון: הוספתי עוד שיר, אלברן (בתור גורילאז) בשיתוף עם ג'יימס מרפי ואנדרה 3000. טוב לסיים שנה עם שיר של כיף. אאחל שנה אזרחית טובה לכולם!

אלבומי השנה מהדורת 2012

הקדמה קצרה: פאק, זה היה קשה, אבל התעקשתי להישאר בסטנדרט של רשימת עשרת הגדולים ולא יותר מזה. השאר יקבלו מקום של כבוד ברשומה אחרת. מבטיחה. בעיקר לעצמי.

אז הנה, העונה האהובה עליי מתחילה כך:

מקום עשירי: Paul Banks – Banks

למילים של הבן אדם הזה אני חייבת את חיי, ממש ככה, על הדרמה של "I paid for that" אני מחזירה עם דרמה אישית שלי. למשחקים שלו עם המחשב אני חייבת תודה על נסיעות שנהפכו שגרתיות עם הזמן, אבל איתו ברקע היו התגלות. פול בנקס לא עזב את הגיטרה שלו לנוח, הוא הכיר לה חבר נחמד בשם מחשב ויצר איתה אלבום בינוני פלוס במוזיקה, אבל גורו יישאר גורו יישאר בתוקף בלב לעוד הרבה שנים.

מקום תשיעי: Grizzly Bear – Shields

מי יכול היה לדמיין כזה קובץ של אמנים בתוך להקה אחת. שני קולות כמו של אד דרוסטי ודניאל רוזן, ומאחוריהם הגיבוי של כריס טיילור וכריסטופר בר. מי יכול היה להאמין שאחרי אלבום כל כך מיוחד כמו "Veckatimest" דובי הגריזלי יעיזו לחזור עם אלבום שכמעט מגיע לרמה שלו. את היצר המפורק והמופשט שלהם הם החלישו, אבל סף הרגישות עלה בכמה שלבים. מספיק להקשיב ל"Yet Again"" כדי להתעורר בבוקר עם חיוך, לקחת כל דבר בזמן שהוקצב לו ולדבר את מה שאנחנו מרגישים. אם האלבום הקודם סגר אותי בחדר, זה האלבום שפתח אותי למה שיש בחוץ. אז מה אם לקח לו חודשיים לעשות את זה.

מקום שמיני: Andrew Bird – Break it Yourself

הכנר הוא על הגג, ממש נוגע בשמיים בעודו אוסף כמה וכמה תובנות לגבי החיים פה בכדור הארץ. אנדרו בירד משתבח עם השנים, השנינות שלו רק מתחכמת, הנושאים שלו מתמקדים במיקרוסקופ האנושי והפגיע ומתרחבים לאיכות הסביבה והאחריות שיש לנו לעצמנו, שתובעת בתוכה גם את האחריות על החוצה שלנו. אין מי שישבור את השגרה חוץ מעצמנו, אין מי שיפרק את הכינור שלו לכל כך הרבה צלילים יפהפהיים כמו מר בירד. אז גם למדתי לקח, גם ליטפתי את האוזנים וחיממתי את הלב.

מקום שביעי: Jack White – Blunderbuss

זה רק בגלל הריאיונות שלו בתוכנית של סטיבן קולבר, טוב לא. זה בגלל שהוא נשבר ובחר להוציא אלבום באווירה המתאימה. במילים שהוא כתב, הוא בחר להציב מול האהבה של כולנו מראה מוכתמת מפגמים. שום דבר אינו מושלם, גם בעולם פנטסטי כמו של ג'ק וייט. הזכר היחיד לוייט סטרייפס הוא בשיר אחד, כל השאר זה שלל הגוונים של בן אדם חיוור אחד, שיודע מה הוא אוהב ועושה את זה. עכשיו בא לי לפזז לצלילי החידוש של וייט ל"I'm Shakin'"

I'm NOYVESS

מקום שישי Graham Coxon – A+E

גראהם קוקסון אוהב את הגיטרות, כל כך אוהב אותן שהוא חונק אותן בתוך מערבולות של אפקטים, מטביע אותן עמוק בתוך דיסטורשנים, ומלפף אותן סביב הקול הרגיש שלו. הסאדו מאזו הכי יפה שנכתב ללא צורך בסכנת שפה רדודה או סיפורי אהבה מיותרים. הוא הסוד שלא רוצה להתגלות לאף אחד, אמת מוזיקלית שכל אחד עם ראש פתוח מספיק ישמח לאמץ לעצמו, אבל הבשורה שהיא מר קוקסון לא מגיעה למרחקים, לפחות לא מעבר לאנשים שמכירים את להקת האם שלו. וחבל. הבחור, נו אני חייבת להגיד את זה כי הוא באמת ככה, גאון.

מקום חמישי: Godspeed You! Black Emperor – Allelujah! Don't Bend! Ascend!

אני לא שמעתי את האלבום של הלהקה מלפני עשור, ל"Allelujah" הקשבתי אולי שלוש פעמים, אבל זה הספיק לי בשביל להוסיף אותו פה לרשימה למקום מכובד ביותר. פוסט רוק עושים עם נשמה, אחרי עשור, אחרי שלושים שנה, זה לא משנה – כשהנשמה נמצאת שם (וגם הסבלנות של המאזין) נוצר חיבוק טהור. שום דבר לא נאמן לנשמה, הזמן לא אוחז בה וכשמקשיבים לאלבום כזה מבינים שאין זמן שעובר כשמקשיבים לו. גם המקום לא נאמן, אי אפשר לשמוע את האלבום סתם – זו יצירה שיש להתחייב אליה ומי שעושה זאת נהנה ממערכת יחסים המוזיקלית הקתרטית ביותר שהייתה לו בחייו. בתור אשת מילים, לא היה לי צורך, הכלים פה אומרים יותר מכל דבר.

מקום רביעי: Sigur Ros – Valtari

ההופעה בטולוז גדלה להיות תינוק בן חודשיים וחצי, שזוחל לו אי שם בתוך המקומות הורודים ביותר שלי. הניצוצות של שירים כמו "Ekki Mukk" ו-"Varuo", שניהם מהאלבום האחרון של הלהקה האיסלנדית והם גם נוגנו במהלך ההופעה, עדיין ממשיכים להתפזר באוויר החיפאי. השירים באלבום הזה צריכים להישמע בהופעה חיה, לראות את יונסי וחבריו מחלקים את הנשמה שלהם לכל אחד ואחד בקהל זו חובה לכל מעריץ. והם יעשו את זה, לכל אחד ואחד מכם. אז בינתיים נותרה "רק" ההקשבה לאלבום ששלח אותי למקומות יותר קסומים מזכרונות ונוסטלגיות, והמוח ממשיך לצמוח, יחד עם התינוק.

מקום שלישי: Patrick Watson – Adventures in your own Backyard

פטריק ווטסון עושה מוזיקה מושלמת. אין אצלו פגמים, הכל הולך בצורה חלקה, ההמראה אל עולמות גבוהים עוברת מהר, והכל רגוע – אין לחץ כי הנחיתה תגיע רק כשייגמר האלבום שלו. ככה זה עם כל אלבום של ווטסון בשבילי, גם בחצר האחורית המצויה. הכל מואר בעולמו של ווטסון, גם כשהוא עצוב, ישנה איזושהי הילה שסובבת את הצלילים שהוא מפיק. היה קל לשים אותו במקום הראשון, אולי יותר מדי קל, ולכן הוא הגיע רק לפה. השניים אשר "ניצחו" את האלבום הביאו אפקט מחוספס יותר, לא הכל מושלם בממלכת האינדי, ולפעמים היופי נהיה יותר מדי לאוזן. האלבום האחרון של פטריק ווטסון המשיך את הקו הצבעוני של אלבומיו הקודמים, ובכל זאת אין שינוי מיוחד.

אבל מיוחד הוא נשאר.

מקום שני: The Walkmen – Heaven

השלישי ביולי היה יום רגיל, את המשמרת ביליתי בלסדר את החנות, לדבר עם לקוחות, אפילו למכור להם כמה ספרים. ואז פנינה (אחות ושותפה לדירה) התקשרה – כבר כמה זמן שחפרתי לה על הווקמן ואיך שלא גיליתי אותם עד עכשיו – ובאותו יום הייתה לה את הבשורה שלה חיכיתי ולא ציפיתי בכלל : הווקמן באים להופיע בארץ באוגוסט. אין דבר יותר מעודד מאשר להקה שמגיעה לארץ אחרי אלבום כמו "Heaven", אחרי שגילית ש"You and Me" זה האלבום הכי מרגש שמשום מה לא הקשבת לו עד השנה, ואחרי שהקפדת לרכוש את כל הדיסקוגרפיה בכמה חנויות בעולם. ההופעה הפכה להיות אחת מהחוויות המרגשות ביותר (לא כל יום המילטון לייטהאוזר מקדיש לך שיר, דאמיט אני מסרבת להפסיק להתלהב מזה!) והווקמן קיבלו אצלי כמה נקודות אקסטרה על המאמץ.
"Line by Line" היה השיר הראשון שהכניס אותי לתוך האלבום, אחריו בא "Song for Leigh" וכמובן שיר הנושא שגם כשהוא מצלצל בפעם האלף כשיש לפנינה הודעה, הוא עדיין מרגש בכל פעם. הפוסט-פאנק הפך כבר לנחלת העבר, ונשארנו קובץ של מעריצי ז'אנר שאולי איבד מתהילתו, אך לא מאיכותו ואורח חייו. "Heaven" הוא אלבום הרוק המלודי הטוב ביותר שיצא לי לשמוע השנה, הוא לא קשור למה שהיה בעשור הקודם, אך בכל זאת מרשה לנו להתנחם בכך שרלוונטיות לא מתבלה עם השנים.

~*~והמקום הראשון~*~הולך ל~*~Father John Misty – Fear Fun~*~

ג'וש טילמן, לשעבר מתופף של פליט פוקסז, הוא לא זר לסצינת הסולו. לפני שהצטרף לשועלים, הוא הוציא כמה וכמה אלבומים שנגעו בעיקר בפולק ובדיכאון. לאחר שנה מוצלחת מאוד עם האלבום השני של הלהקה ההיא, הוא החליט לעשות שינוי, לא רק בסטטוס שלו, אלא גם בצורת ההגשה שלו. לא עוד הבחור המדוכא עם הגיטרה, אלא מי שהוא מאמין קיים גם בחיים האמיתיים. ג'וש טילמן יצר לעצמו פרסונה חופשיה, היפית, מסטולית ובעיקר כיפית וקרא לעצמו פאת'ר ג'ון מיסטי. משמעות השם אינה ברורה, והיא לא באמת משנה, כי האלבום שהגיע תוך כדי התפנית מדבר את הבן אדם מספיק. האלבום "Fear Fun" הוא יומן מעבר של טילמן מסיאטל האפורה ללוס אנג'לס, מהמימד התלת-מימדי של החיים של כולנו למימד הרביעי – איפה שהחופש משתחרר בעזרת סמים, בחורות יפות ובעיקר אמנות.
את 2012 התחיל פאת'ר ג'ון מיסטי ביציאת הסינגל "Hollywood Forever Cemetery" וכבר אז סימן את קו המחשבה שלו – חופשי, מאושר וחסר עכבות. המילים רמזו על חוויות מיניות מופשטות, הקליפ היה הזוי, והסיפור המשיך עם "Nancy from Now On" שהציג לקנאיות שבינינו את בת זוגו של האמן, והמשיך את הקו החופשי. השיר, שהוא לטעמי החזק ביותר אלבום "This is Sally Hatchet", זכה לקליפ אלים במיוחד, שעל פי מיסטי, היה מבוסס על חלום ממש מוזר שהיה לו כמה ימים לפני הצילומים שלו. כל הסינגלים מלאי תאווה, המילים שנונות במיוחד, ובכל זאת המוזיקה נשארה רגועה – פולק-קאנטרי שלפעמים בועט (כמו בסינגל הראשון) ולרוב מלטף (במיוחד ב"O I Long to feel your arms around me").
את התואר של "אלבום השנה שלי" אני נותנת לאלבום הזה בעיקר בגלל השוני שהוא. הכתיבה התת-הכרתית של טילמן הזכירה לי ימים יפים של דילן עם גיטרה חשמלית. הלוק חסר הטיפוח והבגדים המחוררים מרוב שימוש החזירו אותי לאחת התקופות המרתקות של אמריקה והיא שנות השישים. תקופה של היפיות, חופש, אהבה וסגנון חיים שמורד בהלך הרוח שאי אפשר להכיר בלי להסתכל מהצד השני של קיר הזכוכית. טילמן הוביל אותי סוף סוף לקרוא את "הדבר" של קאמי. כמו "הפרברים" של ארקייד פייר, הוא הוביל אותי לחשוב אחרת על מה שאני מכירה בתור חיי שגרה, וגרם לי טיפה לקנא בכישרון – בקול, בשנינות ובעיקר באומץ להוציא את כל הקישקע החוצה אל העולם, גם אם רובו לא יודע שזה קיים. אז מה הייתה 2012? שנה של ג'וש טילמן, על כל גווניו, ותודה לו על כך.

לסיכום, שיר השנה שלי:

אחזור על הצרפתית שלי: פאק פאק פאק, זו הייתה שנה נהדרת. והיא עדיין לא נגמרה כי לא הקשבתי מספיק לניל יאנג החדש.

הלוואי והשנה הבאה תהיה חצי פורה ממה שהיה לנו השנה!
חן.

לצלול במים חצי עמוקים – על החדש של גריזלי בר

דובי גריזלי מלמעלה למטה: דרוסט, בר, רוזן וטיילור

לפני שבוע וחצי פורסמה בבלוג של אתר LAWEEKLY רשימה של 20 הלהקות ההיפסטריות הגרועות ביותר. וזה מה שנכתב על חברי גריזלי בר, שהגיעו למקום החמישי המכובד:

"נערי הכנסייה הם התגלמות כל מה שרע בספקטרום ההיפסטרי. את זמנם הם משקיעים יותר על ארגון כלים יוקרתי ובררן מאשר על פזמונים, אותם הם כנראה מוסיפים מדי פעם בחוסר רצון. המילים שלהם מעלות שום דבר שאפשר לראות בעיניים, כאילו הם מניחים שה"יופי" של המלודיות הנסיוניות ישלים את החוסרים. הרבה להקות עשו מוזיקה יותר מטושטשת ולא מכוונת, אבל לאף אחד מאלה אף פעם לא הייתה החוצפה להיכנס לרשימת הטופ 10 של מצעד הבילבורד (מצעד מכירות האלבומים האמריקאי – עם Veckatimest ח.ה.). אולי בגלל זה אפשר להבין למה הם מדוכאים." (תורגם חופשי על ידי, הסנגורית מטעמם, נכתב על ידי בלוגר תשומי כלשהו)

נערי הכנסייה – אד דרוסט, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר – הם באמת היפסטרים. סביר להניח שבתמונות והופעות שונות שיערם יהיה גזור בצורה גרוטסקית מסויימת, ואם לא זה, אז האופנה תהיה היפסטר-שיק מוקפדת וצמודה. הקולות שלהם מעלים בספק אם מדובר בנערי כנסיה או נערות, וכשהם עוברים סולמות ונחשים בגרונם, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש שם משהו רוחני, יותר מדת, הרי זו מוזיקה.

אבל בשביל הגריזלי ברים המוזיקה היא כלי, היא מכחול חד-גוני שמשמש אותם לצייר את הדבר הכי מופשט. לעיתים לא מדובר במשיכה, אלא יותר בזריקת צבע פולוקית – התזה של צלילים שלאו דווקא גובלת בהיגיון אלא הרחק על קו הדמיון. מוזיקה כזו אי אפשר לתאר במילים. ככה הרגשתי בפעמים הרבות שהקשבתי ל-"Veckatimest", אלבומם הקודם ואולי היצירה הכי טובה שלהם. לקחו לי חודשים עד שהבנתי את האלבום הזה, עד שהצלחתי להבין מה רביעיית הציירים מנסים להציג בפניי, וכשניסיתי לפשט את זה לכדי מילים, אף פעם לא הצלחתי לרדת אף לסוף דעתי שלי. חוסר הבהירות, המלודיות הלא ברורות וההרמוניות הקוליות שלפעמים מחליפות את הפזמונים( אליהם מייחל הבלוגר תשומי) הם מה שמבדילים את הלהקה הזו מכל אחת אחרת מבחינתי, ומה שעושה אותה מעניינת בהרבה יותר מכל פרט מוזיקלי שמנסה את מזלו בהגיעו לאוזניי.

אם "Veckatimest" היה מה שהכניס אותי למערבולת אבסטרקטית של צלילים, האלבום החדש שלהם "Shields" הוא הטאצ'ים האחרונים שנותנים לצופה איזהשהו מושג במה מדובר, אך לא בהכרח עד הסוף. לאחר שחברי הלהקה התנסו בקריירות נפרדות ומסקרנות לא פחות: כריס טיילור הפתיע בתור "CANT" ומפיק אלבומים של טווין שאדאו ומורנינג בנדרז (לפני שהם נפלו לתהום הפופ הרדוד), דניאל רוזן הוציא איפי מקסים השנה, ואד דרוסט שיתף פעולה עם טובים כמו מר שועל – רובין פקנולד – בדואט מרגש במוחד. לאחר שכל אחד הוכיח שהוא יכול לבד, הם ניגשו לעבוד על מה שהם עושים הכי טוב – לעבוד ביחד. כיאה למוזיקה מופשטת, גם המילים לא ברורות, פעם הם דיברו על זמן – הפעם הם מדברים על קצב ויחסים.

עטיפת האלבום החדש "Shields"

אל האלבום ניגשתי מוכנה, מלומדת יותר, וכנראה בגלל זה היה לי קל יותר לעכל אותו. "Sleeping Ute", השיר הפותח, מדגים בדיוק את מה שהבלוגר תיאר כהשקעה, שלדעתו היא מיותרת, בארגון כלים. כלי המיתרים מתערבלים בתוך סערה של תופים והאנדרלמוסיה מוצאת מפלט איפהשהו בקולו של דניאל רוזן בשירתו "I can't help myself". מי שחיפש לו שקט מבין שהגיע הזמן לפנות למקומות יותר בון-אייבריים, ומי שנשאר יכול לחוות את קולותיהם של רוזן וטיילור ב-"Speak in Rounds" בו הגיטרות האקוסטיות דומות מאוד לאילו של "Southern Point" מהאלבום הקודם. מה שאני הכי אוהבת בגריזלים היא ההפתעה באמצע השיר, מן מלודיה יפה שמתחברת בצורה כלשהי לזו חסרת האיזון, מן ניצן קטן וצבעוני בין הקוצים הרכים שהם הלחנים הלא מובנים של הלהקה. את זה אפשר למצוא הרבה במהלך האלבום. ב"Yet Again", שנכון לעכשיו הוא האהוב עליי ביותר, גיטרות הגלשנים גולשות מגל לגל עם הרבה יופי, כך גם ההרמוניות הקוליות בפזמון, אבל קטעי הקישור המפתיעים מתעלים על כל רגע בשיר, ויחד עם הדיסטורשנים בסוף הם אלה שמשאירים את החותם האמיתי. הצלילים השונים שהקלידים מפיקים ב"A Simple Answer" מצילים מה שיכול היה להיות שיר משמים, ו"What's Wrong" הוא מה שאני הייתי קוראת לו גריזלי טיפוסי: התחלה מסתורית (מטושטשת כדברי בלוגר תשומי) הקול של רוזן נכנס, ולאט מצטרפים עוד כמה עם כלי נשיפה ומיתר, וכל מה שנותר זו רק העוצמה שעתידה לבוא בהמשך השיר.

"Shields" הוא הדיאט-Veckatimest, הוא מרגיש כאילו הוא האלבום שהיה אמור להגיע לפני המפץ הגדול. הוא יפה, הוא גריזלי-טיפוסי מדי פעם ולפעמים גם מזכיר להקות כמו השינז, ארקייד פייר (מקום שלישי ברשימת הגרועים) וקצבים של שירים שהאייטיז היה מעדיף לשכוח. לפעמים הוא נע בדרמטיות עם כלי נשיפה גדולים אשר משתפשפים עם ההרמוניות הקוליות שנשמעות כאילו באו ממרחק ("Half Gate"), אך הסערות בסופן משתכשכות במים חצי עמוקים ועוצמת הגלים מגיעה לרמה סבירה. קולותיהם של דרוסט, רוזן וטיילור הם מתנת אלילים, וכשהם שרים ביחד קשה שלא לחשוב על מלאכים בשמי ברוקלין, הילה מסביב לדמותם, שלא מפסיקה להאיר את אולפן ההקלטות. אבל זה לא הטוב ביותר שהם יכולים לעשות, את זה הם הראו פעם קודמת עם שירה שמאפילה על כל כישוף ומנגינות שצריך זמן לעכל אותן, אבל גם כשהם רק שבע-שמיניות מושלמים, זה עדיין נשמע הרבה יותר טוב מכל דבר אחר. אז לא , אין להם סיבה להיות מדוכאים מהבחינה המקצועית אך אם הם בוחרים להוציא את הרגשות השליליים דרך המוזיקה המיוחדת שלהם, מה איכפת לנו? אה, ובחרתי להתעלם מההערה הכל כך מוגזמת על מצעד הבילבורד – איכות לא נמדדת במכירות, אך כשהיא משתקפת בהן, אני רק מפרגנת.

ציון יאא"י: 8.97

שיהיה המשך קיץ מהנה, פעם הבאה – חוויות מהופעה של סיגור רוס העתידה לקרות בטולוז, עדיין לא מעכלת.