שביל הבריחה חלק ד' – אל הנסיך

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

If you could meet anyone in the world dead or alive who would it be and what would you say to them?
Benedict Cumberbatch: Hitler. I’d tell him his paintings were great and to stay off the politics and get laid.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

זה לא סוד גדול, אני מעריצה גדולה של בנדיקט קמברבאץ', הבחור שהתברך בבריטיות, עיניים עם כחול שלא נגמר וכריזמה שדולפת מן המסך אל העולם החיצון. אחרי צפייה אחת ב"שרלוק" נסחפתי יחד עם עוד מיליוני בנים, בנות, גברים וגברות אל תוך המסע המטורף של הבן אדם הזה לכוכבות-על. קינאתי בו רבות על מסעותיו מסביב לעולם, על העובדה שהוא אמן שזוכה להפיק את המיטב מן הכישרון שלו, על כל מה שהוא נוגע ונוגע בו. הציטוט למעלה לא בא סתם, אלא כדי להראות כמה הערכה יש לבן אדם לאמנות, כמה הערכה לטוב שיש בבני אדם ואיך הוא מנתב אותן בעזרת הומור, כשהוא לא עסוק בהתמסרות לדמות באולפן הצילומים. אתמול (19 ביולי) חגג הבחורצ'יק יומולדת, ואין תירוץ יותר טוב לכתוב על שחקן אהוב מאשר יום הולדת, ולכן אני מציגה בפניכם את הבריחה שלי להיום – דירוג התפקידים של בנדיקט קמברבאץ' (כשעדיין לא צפיתי בו משחק את סטיבן הוקינג או וינסנט ואן גוך). אני מזהירה – חלק מהסרטונים כוללים בתוכם ספוילרים, אם לא צפיתם בסרטים ובכוונתכם לעשות זאת – ראו הוזהרתם!

10. פול מרשל מ-"כפרה" –

כמה גועל נמרח על מסך הקולנוע כשראיתי את בנדיקט קמברבאץ' לראשונה, כשהוא שיחק את פול מרשל, בחור מבית טוב ועשיר עם סטייה גדולה ואהבה לבנות שקטנות ממנו בכמה וכמה שנים. ב"כפרה" איאן מקיואן לא חס על דמויותיו, ובסרט קמברבאץ' לא חס על מרשל ועשה אותו מבחיל ומביך בו-זמנית. הסרט הבא שראיתי עם קמברבאץ' היה "בת בולין האחרת", שם שיחק את הביישן וחסר הניסיון, ועדיין היה לי קצת קיא בתוך הגרון. אם היו אומרים לי שאני הולכת לאהוב את השחקן הזה היום, הייתי קצת מתעוותת אחרי הצפייה ב"כפרה".

9. וויליאם פורד ב-"12 שנים של עבדות"

זכייה מוצדקת של הסרט בפרס האוסקר, לצ'יוואטל אמנפור נגנב הפרס על השחקן הראשי ע"י ההייפ שאני אישית ממש לא מבינה על מת'יו מקונוהיי (הייתי חייבת להוציא את זה), למייקל פסבנדר הגיע גם פרס, אבל זה כבר ידוע עוד מימי "רעב", והפרס הלך למורעב אחר בשם ג'ארד ליטו (דווקא לו הגיע). לבנדיקט קמברבאץ' הגיע לעשות פוטו-בומבינג ליו2 באותו הטקס ולצאת מזה עם אהדה עולמית עצומה. התפקיד שלו ב"12 שנים של עבדות" הוא תפקיד קטן, הוא זכה לרכב על סוס, להציל מדי פעם את העבד שלו, אך סטיב מקווין ראה את זה הכרחי להראות שעדיין מדובר באדם שמסתתר מאחורי המעשים הטובים שלו כשבחוץ עדיין עובדים בפרך עובדים שחורים למען המטרות הכלכליות שלו. קמברבאץ' משכנע בתור המטיף, אך הוא רק בורג קטן בסיפורו העוצמתי של סלומון נורת'ופ.

8. צ'רלי אייקן ב"אוגוסט: מחוז אוסאג'"

הלוזר האמריקאי האולטימטיבי: חסר תזוזה, גמלוני, חושף כל שבר ברגש הפצוע, רוצה לאבא ואימא, מאוהב בבת דודה, מפיל כל דבר בדרכו ונותן לאחרים לדרוך עליו בדרך. במקרה של בנדיקט קמברבאץ' אותו לוזר בשם צ'רלי אייקן הוא אוגר קטן בתוך גוב אריות בדמותן של מריל סטריפ וג'וליה רוברטס, קשה לשים לב אליו בתוך העוצמה של שתי הנשים הגדולות האלה, אך הוא מצליח להתבלט שם בקטנות שלו, מעורר אמפתיה, אבל הכי בולטת היא ההתמסרות שלו לדמות בהליכה, בעמידה הכפופה ובתזוזות חסרות הבטחון שלו.

7. ג'וליאן אסאנג' ב"הרשות החמישית"

הסרט עצמו מתיש, הסיפור משכנע בכך שהוא חותר לאובייקטיביות בלי לבחור צדדים של טובים ורעים, ובנדיקט קמברבאץ' נהיה ג'וליאן אסאנג' בדיבור, במראה ובתזוזה. התמסרות שלמה לדמות וחוסר בושה לגלם אחת שנויה במחלוקת ולהצדיק את התפיסה הזו על מי שחיפש צדק ובדרך גם רצה תהילה. חוץ מזה, זו הזדמנות נחמדה לראות את קמברבאץ' משחק לצד דניאל ברוהל המעולה.

6. דייויד ב-"Wreckers" 

אנושי, אנושי במידה הכי מוכרת שיש. דייויד מתחיל את הסיפור בתור בעל, דמות שטוחה שמציעה את כל מה שהעולם מבקש ממנה: הוא מורה, בונה בית ואב לעתיד. התפקיד ממצה את עצמו די מהר כשמגיע האח ודייויד צריך לתפקד בנוסף כאיש במשפחה מנופצת לרסיסים ע"י ילדות קשה וחייל ששב מביצות המלחמה של עירק. הסיפור מועבר מנקודת מבטה של האישה, מה שמנחיל הרבה מסתורין אל תוך הסרט, וקמברבאץ' נע בין הבעל המסור לאח הפחות מסור, תוך כדי שהוא ואישתו מציגים רגעים קטנים של אנושיות שברירית.

5. קאהן ב"סטאר טרק: האויב בתוכנו"

הסרט שבו קמברבאץ' לוקח את כולם ומסובב על האצבע הארוכה שלו, חוץ מאת סיימון פג כי אני לא מרשה. סרט אקשן מדע בדיוני מקבל אליו את הטרוריסט השייקספירי בדמותו של קמברבאץ'. קאהן לא היה כזה מפחיד אילולא קמברבאץ' היה מוסיף לו תיאטרליות, דיבור שמתפרס על כל הפנים, רגשות שמתפרצות דרך כל הגוף וכריזמה שתגמור כל אחד שיעמוד בדרכו. בתוך ה"אנטרפרייז" הצוות הוא חביב, אך האויב מפזר את האפלה בעיניים קודרות ומעלה כל סצינה כמה רמות למעלה. קמברבאץ' הביא רשע חסר רחמים למסכי הקולנוע, עם סיפור רקע שמלמד מה מביא אדם להיות כזה, ובכך גורם לצופה להתחבר אליו.

4.פטריק ווטס ב-"Starter for 10"

הסרט שהתחיל קריירות של שחקנים בריטים רבים: ג'יימס מקאבוי, אליס איב, רבקה הול, דומיניק קופר ובנדיקט קמברבאץ'. האדון התהדר בשיער ג'ינג'י ותחפושת החננה הידוע לכולנו – עם השיער משוך אחורה ויהירות מוגגזמת שאי אפשר שלא לצחוק עליה. בסרט הזה קמברבאץ' סיפק את הרגעים הכי משעשעים עם הדיבור המתנשא, ההתנהגות הגיקית וחוסר ביטחון שתמיד בא בסופו של דבר כשהוא נמצא תחת אורות האולפן ונאלץ להתמודד עם התחרות אליה הוא התאמץ כל כך להגיע. תודות לתפקיד הזה גיליתי סרט קולג' מתוק ושונה מהרגיל בלי רעים וטובים, רק שאיפות, פנטזיות וסטריאוטיפים שלא מתביישים להסביר את עצמם.

3. סמאוג ב"ההוביט: מפלתו של סמאוג"

יש לי אהדה מאוד גדולה לדרקונים, מגיל קטן אחי הגדול הנחיל בי מודעות ליופי של עולם הפנטזיה, ואני תמיד חיפשתי את סיפורי היצורים משלחי האש וההרס. פיטר ג'קסון וצוות האפקטים שלו יצרו את הדרקון היפה ביותר, והדיבוב שלו הפך אותו לדרקון המושלם שראיתי עד היום (סליחה ג'ון הארט והדרקון מ"מרלין"). קמברבאץ' לא נמצא בסצינה בשר ודם, אך הוא מורגש בכל אות שיוצאת לדרקון מן הפה. הקול העמוק הוא כמו אש שמתלבה מבפנים ויוצאת החוצה בכזו עוצמה שקשה שלא להתלהב. סמאוג נהיה רק ענק יותר ויותר ככל שהוא מדבר, והכל בזכות קולו האדיר של קמברבאץ'. מה גם שזו הייתה הזדמנות נוספת מצוינת לצפות בקמברבאץ' משתף פעולה עם מרטין פרימן, ולקבל סצינות משותפות שלהם גם מחוץ לדירה ברחוב בייקר. יש לי חולשה לא נורמלית לשניים האלה כשהם ביחד.

2. ג'יימס ב"Third Star"

מי אמר שאובססיות זה לא טוב? בזכות אהדתי לקמברבאץ' גיליתי את "Third Star" שהיום מכהן ברשימה הארוכה-קצרה של הסרטים האהובים עליי. אפשר לקרוא לזה "אני והחבר'ה" לגילאי 20 מאוחרים ו-30, ארבעה סיפורים שמתחברים יחדיו בתוך מסע לאחד המקומות היפים ביותר שראיתי על המסך – מפרץ ברפונדל בוויילס. קמברבאץ' משחק את ג'יימס, חולה סרטן שמבקש לצאת עם חבריו לטיול אחרון לפני שהוא נסוג ונותן למחלה לעשות בו כרצונה. במהלך הסרט מתגלים פרטים קטנים על כל אחת מהדמויות ואפשר ללמוד דבר או שניים ממשפטי חוכמה שיוצאים לחלקם מהפה. בנוף היפהפה של האי הבריטי הסיפור מתאר את החברות האמיצה ביותר שראיתי על המסך. תכינו את הממחטות ואת האופטימיות שהשארתם בצד. קמברבאץ' במיטבו הרגיש.

1. שרלוק הולמס ב"שרלוק"

כאילו שהייתה יכולה להיות אפשרות אחרת במקום הזה. בנדיקט קמברבאץ' היה הבחירה היחידה של סטיבן מופאט ומארק גאטיס לתפקיד שרלוק הולמס, ותודה להם על כך. הם בחנו ווטסונים רבים וזיהו את הפוטנציאל העצום של הכימיה בין מרטין פרימן לכוכב הראשי, ואחת התודות העצומות שלי על כך. שני גיבורי המשחק הגדולים בכל בריטניה (אם לא בכל העולם) יחד עם הכתיבה השנונה של מופאט וגאטיס יצרו ביחד עולם משעשע ומסקרן שמבוסס על סדרת ספרי הבילוש המפורסמת ביותר. קמברבאץ' הציג לנו שרלוק הולמס אנטיפתי אך מעורר אמפתיה, מחוצף אך מושך אליו, מתנשא אך מעורר השראה להגיע לרמת ידע שכזו. בהיותו שחקן שמתמסר בכל הגוף, שרלוק קיבל מקמברבאץ' את התנועתיות הילדית, מבטים שנעים מהסוציפתיות של הדמות לרגישות של הדמויות אותן הוא משחק. שרלוק של קמברבאץ' עובר תהליך של התבגרות תוך כדי משחק פינג פונג שנון ומקסים עם ווטסון שלו. אני לא רוצה ולו פעם אחת לדמיין את הסדרה הזו ללא הסופר-זוג הזה, שני כוחות-על שביחד הם יישות אמנותית שאי אפשר עליה. כולי תקווה ששניהם סוף סוף יקבלו את הכבוד המגיע להם גם בטקס פרסי האמי השנה.

ראו זאת בתור המלצות של עשרה סרטים שאולי עוד לא ראיתם וכדאי להכיר, אני מאחלת לכולם שבוע טוב, שקט, ונטול קורבנות למטרות שאינן מועילות לאף צד.

חן.

שביל הבריחה חלק ב' – אל הזומבים

Simon: Since the day I could think, I’d had the idea in my head, this piercing notion that life was completely meaningless. Me and everyone else were just treading water until our bodies gave out and we sank back into the darkness. When you feel like that 24/7 you might as well get fucked up beyond relief, because you don’t believe in anything in the first place.

Kieran: Do you still feel this way?

Simon: No. Not anymore.

(From "In The Flesh")

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

אני צופה אדוקה של "The Walking Dead", אולי לא מהסיבות שהרוב צופים בה -המשחק הבינוני מינוס קורע אותי מצחוק ולמרות שיש פרקים בהם העלילה לא זזה עדיין מבדר לראות אנשים יפים מנסים לשרוד עולם שבו הסכנה אורבת בכל מקום. מעל הכל, נחמד לראות שבתוך אותה סכנה הדמויות עדיין מחפשות מקום של שפיות אחד בשני, בקשרים שנוצרים שם או בידיים השריריות של דריל דיקסון.

ככה זה תמיד, ככה לימדה אותנו המציאות – לא משנה כמה תבנית החיים מסובבת אותנו, עדיין יש את האנשים שמחזיקים אותנו, התחביבים שנותנים משמעות, התרבות, מטרות כמו זו של סיימון מ-"In The Flesh" שמצא אותה לעצמו לאחר שהפך לזומבי. רגע, מה זה "In the Flesh"? זו תוכנית הטלוויזיה שלקחה את הממד הפוסט-אפוקליפטי של הזומבים והוסיפה לו רובד נוסף. סדרת הטלוויזיה הבריטית ממוקמת בעיירה בשם רוארטון (באנגלית בריטית לא מבטאים את הר' השנייה), לשם חוזר קירן ווקר ממכון לשיקום אלה הסובלים מ"תסמונת מתים בחלקם". ווקר היה מאלה שקמו לתחייה ולאחר התמודדות לא קלה של האנושות עם הזומבים, הם גילו דרך רפואית שבה אפשר להחזיר את הזומבים לקדמותם, למה שהם היו לפני עליית המתים.

הסדרה מתחילה כשהיא מתמקדת בקירן (לוק ניוברי, או איך שאני אוהבת לקרוא לו: הגירסה היפה של ברדפורד קוקס מדירהאנטר), שחוזר לעיירה ומשפחה שהוא הכיר פעם בצורה אחת והשתנתה לגמרי אחרי תחיית המתים. העיירה עכשיו נשלטת ביד קשה של הכנסייה, תחת נבואות איבה שיוצאות מפיו של הכומר ומזהירות כי כל מי שהיה זומבי תמיד יהיה בגדר סכנה לאנושות. אחותו הקטן של קירן, ג'ם, היא מתנדבת ב"צבא ההתנדבות האנושית", חבורה של אנשים אשר מינו עצמם לשמור על שלום העיירה ולהרוג במידת הצורך "רקבנים" (כינוי לזומבים) אוכלי מוח. קירן חוזר לחיות עם הורים שלא יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה, אחות ואנשי עיירה שמעדיפים שלא היה חוזר וסיפורים שעוד רדפו אותו לפני שמת.

לאורך הסדרה, הכוללת תשעה פרקים (שלושה בעונה הראשונה, ששה בעונה השנייה, כל אחד שעה), מוצגים סיפורים שונים על התמודדות עם נושאים רבים: דתיות פונדמנטליסטית, משטרים מדכאים, התאבדות, פחד מהשונה ושנאה לאחר. רגע, אל תגלגלו את העיניים כל כך מהר, אחרי הכל ברחתי לעולם הזה וחזרתי עם מלא אהבה בידיים. מעל ראשיהם של תושבי רוארטון השמיים מלאים עננים שחורים, קר לאנשים ולזומבים לשעבר מנוכר, אבל לכל דמות יש את הסיפור שלה שיכול לחמם את הלב ולתת תקווה. את האור קירן וחבריו מוצאים בתמיכה של האחרים ובעיקר באהבה. זו לא סדרה שקל לראות, אבל יש בה גם משהו מאוד מנחם מסצנה קשה אחת לאחרת ומוצאים אור בסיפורים הקטנים ובמערכות היחסים שנוצרות שם.

נשביתי בקסמה של הסדרה בעיקר בגלל קירן ווקר, דמות ראשית שנטיותיה המיניות מטופלות כפי שהן צריכות לדעתי – בלי תשומת לב רבה מדי על אהדתו לגברים, אלא התמקדות בכמה אהבה דומה ביופייה אצל כל המינים, בעולם שמקבל את הבן אדם כפי שהוא ולא מגדירים הומוסקסואליות או כל "שונות" חברתית אחת או אחרת כ"אחרות" (עכשיו שרק "זומבי" נחשב "אחר"). אני התאהבתי כמעט בכל דמות בעיירה – בהורים המבדרים של קירן, באיימי דייר החברה הכי טובה, בפיליפ ומערכת היחסים שלו עם אימא שלו והטוסטר, ובריק וסיימון שאת תפקידיהם במערכה אשאיר לכם לגלות.

הסיבה שנכנסתי לסדרה היא השימוש הבלתי פוסק שלה בשירים של קיטון הנסון, אחד מהכוכבים של הבלוג הזה מהצד שלי. למרות שלא כתב שיר אחד בכוונה לפסקול הסדרה, פריטות הגיטרה החשמלית העגמומיות שלו מתאימות שתי טיפות מים לסצינות. המוזיקה והמילים של הנסון מהווים דמות נוספת שפורסת את עולמם הפנימי של האחרות בעזרת קולו השברירי של הזמר. כבר זמן מה שהבחור מהווה לי השראה, ואני לא אפסיק לציין את התרומה שלו לעולם המוזיקה, עד כמה שהוא עצוב.

כולי תקווה שרשת ביביסי הבריטית יודעת מה טוב באמת בטלוויזיה ותחדש את הסדרה לעונה שלישית, ולא תעשה לנו תרגיל מסריח כמו עם "השעה" המופתית, ונוכל לזכות ביחד בעוד מעלילותיה של העיירה הקטנה ולדעת קצת נחת מבעד לכיפת הברזל שיכולה להגן פיזית אך לא נפשית. תמיד טוב שיש סדרות שמזכירות מה יכול להקפיץ את הלב ולהחיות אותו – וזה המגע האנושי. תמשיכו להיות חזקים, ותהיו טובים אחד לשני, לא הכל רע בעולם הזה – גם אם ניל יאנג לא יהיה פה ביום חמישי להופיע. אוף. הלכתי לשמוע דייויד גריי (רמז לבאות).

את העונה הראשונה אפשר לראות ב"ויאודי" של הוט – חפשו את "בבשר החי" בתפריט, את השנייה כרגע יש אפשרות רק להוריד.

תהנו,

חן.