התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

מודעות פרסומת

מופע הפלאים של ד"ר בק – על ההופעה של בק בזנית' בפריס

************************************************************************

התמונות המקצועיות מההופעה עצמה של בק צולמו על ידי הצלמת המוכשרת Marion Ruszniewski
עוד תצלומים שלה מהופעות שונות תוכלו למצוא באתר: http://www.marion-photographie.com/

התמונות החוראניות בין לבין צולמו ע"י יורז טרולי

************************************************************************

100

לפני שש שנים, אחרי כריסמס של עגלות בסקוטלנד ולפני החזרה ארצה, עשינו ידיד מאז ואני עצירה בלונדון. באחד הימים החלטנו לעשות הליכה בהייד פארק המפורסם, וניהלנו דיון על האהבה הרבה שלי למוזיקה. הוא סיפר לי שיש אמן אחד שהוא מעריך במיוחד וזה בק. סיפרתי לו שיש לי את (איך לא) "Sea Change" ושאף פעם לא חשבתי להתעמק בדיסקוגרפיה שלו. הוא המליץ בגלל הגיוון של האמן, אני הייתי בחורה סקרנית וממושמעת ,ובביקור הראשון שלי בתו השמיני בחיפה רכשתי את "Modern Guilt", האלבום שיצא באותה שנה. ההתאהבות הייתה מהירה וטוטאלית, "Gamma Ray" ו-"Youthless" הכניסו אותי לעולם של קצבים מגוונים, חזרתי ל-"Sea Change", התרגשתי אף יותר ונדהמתי לגלות כמה אני מכירה מהאמן בלי לדעת שזה באמת הוא.

שש שנים. תקופה שלמה של הפסקה שלקח האמן-יוצר-זמר-רקדן לאחר פציעה בגב, והשקיע אותן בהפקת אמנים אחרים (שרלוט גינזנבורג, ת'רסטון מור), תרומות לפסי קול (סקוט פילגרים, דמדומים) ושיתופי פעולה עם אמנים שונים (ג'ק ווייט, באט פור לאשס). הוא הוציא פה ושם סינגלים או דואטים, אבל לא משהו רשמי, לא משהו שהוא יצא איתו לסיבוב הופעות מסודר. ואז הגיע "Morning Phase", הגירסה האופטימית של "Sea Change", שתרמה הרבה לשנה האחרונה שלי – המוזיקלית והאישית. ייחלתי לכך שאראה את השם של בק ברשימת הליין-אפ של פסטיבל פרימוורה האחרון, היו אפילו שמועות שדיברו על כך שהוא יגיע השנה, אבל התאכזבתי מעט לגלות שלא. אחרי הפסטיבל המדובר, אחרי דיכאון החזרה לארץ ואחרי שסיכמתי עם חברתי הטובה, עדי, שאני כלבה על כך שלא באתי עדיין לבקר אותה בפריז, החלטתי לנסוע לעיר האורות וסינכרנתי את המסע עם הופעה של בק, האחד והיחיד.

75

יוני עבר, יולי הלך חלף לו ויחד עם אוגוסט הפך לחוויה בלתי נסבלת של מלחמה ובריחה שהסתכמו בשלושה ביטולי הופעות כואבים במיוחד: ניל יאנג, בקסטריט בויז וקורט וייל. רק בק נשאר ברשימת הציפיות שלי, והוא (תודה לכל אל שלא יהיה) לא ביטל. ארזתי את הגרביונים, המגפיים והצעיפים ונופפתי לשלום לחום הישראלי על מטוס של אל-על והתכוננתי לסופ"ש ארוך של פריז הסתווית עם בת-אדם יקרה לי מאוד. את יום הנחיתה בילינו בשיט על הסיין ובטיפוס ארבע קומות של מדרגות עד לדירתה המקסימה של עדי. למחרת, יום הבק הלאומי (11.9.14 – תרשמו ביומנים כן?) פתחתי עם כוס קפה של סטארבאקס (כי הקפה הצרפתי מגעיל) (וכי זה סטארבאקס), הזדהיתי בשם "בק", אמרתי שלום לשער הניצחון ועשיתי מסע קצר בחנויות של שאנז אליזה. חיפוש לא קצר של תחנת המטרו באיזור הקונקורד עשה אותי מיוזעת לקראת עליית ארבעת הקומות בשנית לדירתה של עדי. התארגנתי להופעה בהתלהבות עם "Big Black Delta" ברקע (עוד עליו בפוסט קרב ובא), אותו רכשתי בFNAC בשאנז אליזה, ועשיתי את דרכי לכיוון הזנית' – האולם בו עתיד היה בק להופיע.

הגעתי לאולם ב-14:30,  שעה וחצי לפני שהגיעה המטורללת הבאה שרצתה לתפוס מקום ראשון בתור לאולם, שלוש וחצי שעות לפני שהגיע כל אחד אחר למתחם, ארבע שעות לפני פתיחת השערים. בק, כך מסתבר, מושך אליו קהל רגוע יותר מבחינת צפייה מקרוב. הראשונה שהצטרפה אליי הייתה בחורה פיליפינית המתגוררת בלונדון, אשר אימה ליוותה אותה, התיידדנו והתדיינו קצת על הכשרון של בק. בשלב מאוחר יותר תהיתי מדוע אין משוגעים נוספים המצטרפים אלינו לציפייה והחלטתי לסייר מסביב למתחם, לבדוק אם אין כניסה נוספת ונסתרת. יצא שעברתי ליד החניון האחורי, לשם נכנס רכב ולהפתעתי יצא ממנה לא אחר מאשר הבן אדם שבאתי לראות באותו יום. בק יצא עם לבוש קז'ואלי למהדרין, דיבר עם המאבטח ולא הבחין בשוקיסטית העומדת מולו ושכחה איפה הידיים שלה בשביל לצלם את המאורע. רק אז נפל האסימון האמיתי, רק אז הבנתי שאני באמת קרובה מאוד לעוד הגשמת חלום גדול במיוחד. חזרתי עם עיניים בורקות ומוח ריק מתוך הלם אל הפיליפינית שעכשיו התחברה לאחת נוספת שהגיעה עם אחותה. ניסחתי להן איכשהו את מה שקרה בחצי ג'יבריש וחצי אנגלית והתיישבתי כדי לעכל. בק. בהופעה. לא ייאמן.

79

בסביבות 18:00 נעמדתי ליד השערים המגודרים של הזנית', ואז קרה לי הדבר השני הכי טוב ביום הזה. בחיוך קטן התקרבה אליי דינה, מכרה של עמיחי (הבלוגר הנעלם), ומי שהפכה להיות השותפה האולטימטיבית להופעה הזו. היא סיפרה לי קצת על ההופעה שלו שהיא הייתה בה יומיים לפני באמסטרדם, דיסקסנו בעניינים של בלונד ולו-פיי ובקליק אחד ונוצץ התחברנו. בסביבות השעה 19:00, באיחור שלא הכרתי אצל האירופאים היקים, פתחו את השערים. השארתי לשומר את בקבוק המים שלי באהבה גדולה, קניתי תיק בק וסיכות, דינה דאגה שלמרות כרטיס הישיבה שלי אעמוד יחד איתה בשורה הראשונה (הסוד לשכנוע מאבטחים צרפתים: תגידו משפט פעם אחת, הוא לא יסכים איתכם, תגידו לו את אותו משפט בפעם השנייה, הוא יסכים איתכם), נעמדנו היכן שבק וג'סטין, נגן הבס המטורלל שלו, היו מיועדים לעמוד וגילינו עוד ישראלית שהגיעה לבד, נועה שמה. כל זה קרה כשברקע היו שירים של דירהאנטר, הקיור, המאנקיז (לא ארקטיק) והקלאש.

חיכינו בסבלנות עד שבסביבות 20:00 עלה שון לנון והלהקה החדשה שלו GOASTT. לנון הקים לעצמו להקה של דופלגנגרים ובסיסטית מוכשרת. מה שנשמע כמו רוק פרוגרסיבי עם נגיעות ג'ון לנון הנעים לנו את הזמן (אין מנוס מהעץ, שון התפוחון), אך באיזשהו שלב כבר ייחלתי שהוא ירד מהבמה כדי שיכינו אותה לכוכב הערב. חצי שעה הפרידה בין שתי ההופעות, אותה ביליתי בישיבה שעונה על הגדר ובצפייה במערכת יחסים מתהווה בין שני מעריצי בק. התרוממתי בסופו של דבר לראות את אנשי הבמה מכוונים את גיטרות האינסוף של האמן והסבלנות אזלה לי איפהשהו בתהייה איך יהיה. בסביבות 21:15 זה קרה: הבמה החשיכה וצלליותיהם של חברי הלהקה עלו על הבמה, בק עלה אחרון עם הכובע המפורסם שלו בידו והניח אותו מאחוריו, שיהיה מוכן אליו בכל רגע.

מה אני אגיד לכם? חודש שלם ניסיתי לדמות לי את הסצינה שבה אני ניצבת בשורה הראשונה והאדון עם הבלורית הבלונדינית עולה לבמה, לפעמים בכיתי מרוב התרגשות מהמחשבה שלו עומד מולי, לפעמים לא האמנתי שזה באמת יקרה ולפעמים קיוויתי שהוא יעלה עם גיטרה אקוסטית וינגן את כל האלבום האחרון שלו. אבל כמו שהיא עושה לכל דמיון – המציאות קימטה לו את הקצוות והחייתה אותו. איך שהתחיל "Devil's Haircut" שכחתי מכל ייחול להופעה שקטה כשהבנתי איזו להקה עלתה לבמה, הנחתי לדקה את הלב ונתתי לטוסיק להגיב. בק לא הפסיק להראות את יכולות ה-moonwalking שלו, אם זה לצד או אחורה, הוא נדד לו מצד לצד, והראה הרבה אהבה לקהל. "Black Tambourine" המשיך את חגיגת הקצב, ג'סטין הבסיסט המטורלל לא הפסיק לזוז, וגם סמוקי וג'ייסון שעמדו משמאלו של בק לא הפסיקו להשתולל – הם נשענו אחד על השני תוך כדי ריצה, התנגחו ודחפו בלי בושה ולרגע לא איבדו מהמומנטום של השירים. ב-"Loser" ג'ייסון וג'סטין אפילו המחיזו חלק מהראפ שיצא מפיו של בק, וכיאה ללהיטים, כל הקהל שר יחד איתו את הפזמון. הייתה מנוחה קלה מהמסיבה עם "Blue Moon", שקיבל ביצוע יפהפה עם פספוס של הקלידן בקצב בסוף, אבל סלחתי לו.

10418336_10152677762888446_249063177183504854_n

"Hell Yes" קיבל קצב חדש כשרק בסופו הזכיר בק איך הוא הקליט אותו באולפן, "Think I'm in Love" קיבל סיומת מעניינת עם "I feel Love" של דונה סאמר, שלקצבו ענטזתי כאילו מעולם לא הורדתי את הסקטים שאף פעם לא היו לי. הוא הפתיע כאשר כולם ירדו מן הבמה חוץ ממנו ומסמוקי, ואמר שיש מישהי שביקשה את השיר במיוחד וביצע את "Tropicalia" הרגוע. "Get Real Paid" היה שיא הכיף לאותו זמן, לא הפסקתי לצחוק מהמילים ומהעובדה שרוב האנשים מסביבי ידעו וצעקו אותן ביחד איתי. ההפתעות הגדולות ביותר היו כאשר הזמר ביצע את "Lost Cause" ו-"Paper Tiger" מהאלבום הנודע ביותר שלו והיה סוף סוף אפשר ליהנות גם מעוצמת הקול שיש לבן אדם הזה.

ואז הגיע "Wave". הבמה החשיכה, בק יצא לכמה שניות, השאיר את הכינורות (של הקלידים) לנשוב על גבי הבמה ולהעיף אותי ברכות אל אותו ים שכתבתי בזכות השיר הזה. נשענתי על הגדר, הסתכלתי על בק מתקדם אל המיקרופון והתאורה הפכה אותו לצל סגול, גרונו כמו מגדלור של מילים מעטות אשר עוטות עליהן אלפי משמעויות וסיפורים, אותיות שמדריכות איזה כיוון הוא הבית. הלב שלי נדקר עם כל הברה שיצאה מגרונו של בק, והדמעות מיהרו להגיב, גלשו על גלי האוקטבות שעלו וירדו, והחוויה הומתקה בסוכר של ריגוש. במספר מועט של דקות חזרתי לשולחן הכתיבה שלי, לים הסוער של הדמות והרגשתי סיפוק גדול לא רק מהרגע, אלא גם מהחשק שאותו שיר הבעיר בי. "Waking Light" שבא אחר כך עשה את אותה עבודה כמו בכל הקשבה שלי לשיר הזה וניחם את הלב האובד. כשחשבתי שזה לא יכול להיות כיף יותר, הלהקה חזרה לגזרת הפופ עם "Girl", "Time Bomb" ו-"E-Pro" כשבסופו הקפטן של ספינת משיגינע סימן בסרט צהוב את קדמת הבמה בתור זירת פשע, הדביק אותו בקצה אחד של הבמה הגיע איתו עד לצד השני ובאמצע גם קשר את כל חבריו אשר היו שרועים על הריצפה בערימת ילדים עם הסרט מסביבם.

אל דאגה, כולם הצליחו להשתחרר מהסרט, אך הוא נשאר לחצוץ בין הקהל לבמה, שנותרה אחר כך ריקה לקול שאגות האנשים שרצו רק עוד מהחוויה המטורללת שלהם. והם חזרו, נטולי בק הם תפסו עמדה וג'סטין האפרו-מן חימם את הקהל עם מונולוג ה-Sexx Laws שלו, כשבסופו הוא שאל אם יש סוג מסוים של חוקים שנרצה לשבור. מעולם לא צרחתי את שתי המילים האלה כל כך חזק, ועוד עם קהל צרפתי חצי עבש. אכן נשברו חוקים באותו ערב ובשיר הזה במיוחד – בק שבר את חוקי הגרביטציה כשלא הפסיק לקפץ באוויר יחד עם כל הלהקה. ב-"Debra" ה-"רומנטי" לא הפסקנו לצחוק, ג'סטין וג'ייסון המחיזו את הבית הראשון, בק שר על יונדאי ואז החליט שבפריז עדיף לדבר על רכב פג'ו וג'סטין שזיהה שעשינו לו קולות של זאבים\תנים\רחם מיוחם הביט בנו וכשקרצנו לו בצחוק, הוא השיב בחזרה מכל הלב והפרצוף, מה שהוביל לעוד צחקוקים.

"Where it's at" היה הסיום הכי ארוך להופעה שאי פעם ראיתי, כי מה לעשות שהיה יותר מדי כיף גם על הבמה וגם בגזרת הקהל אז לא הייתה להם ברירה אלא להאריך את השהות שלהם לעוד כמה דקות טובות. דינה ואני דאגנו שבק יזכור שאחרי כל שני "Turntables" יש "Microphone", ושיר שהתחיל בצורה נורמלית לגמרי הפך למחרוזת שירים כשבק הציג כל אחד מחבריו ללהקה לקהל. לכל אחד היה זמן לנגן קטע סולו ולרקוד כמו מטורף בעוד בק ניסה להכניס קצת ראפ בין התווים ושלף את המילים שלו בכישרון רב שהיה גורם אפילו לבוב דילן למחוא כפיים ביראת כבוד. באמצע השיר המוכר זכינו לשמוע קצת מהגיטרה של "Miss You" של הרולינג סטונז, מקולות הקלידים של "Axel F" וגם שרנו עם בק את "Billie Jean" של מייקל ג'קסון, עד שהוא נזכר שהוא עדיין לא סיים את השיר איתו התחילה כל החגיגה. הוא הכיר לנו את רובוט המחמד שלו ואז הזמין את ג'סטין, ג'ייסון וסמוקי להצטרף אליו בשורה והם עשו ריקוד קטן לפני שהם סיימו את השיר, ונפרדו מכולם בהשתחוות מלאת תודה על הערב הנפלא.

ג'ייסון זרק את המפרט שלו אל הקהל אך לא כיוון טוב, פיסת הפלסטיק עפה לה באלכסון ונחתה על הרצפה לפניי ובעזרת צעקות מטורללות שכנעתי את המאבטח לבוא ולהרים לי אותה. לצערי הרב, בערב האחרון שלי בפריז הספקתי לאבד את המפרט בבית הקולנוע, אבל לפחות נשארתי עם זיכרון. דינה הייתה חרוצה מספיק בשביל לדרוש את הסטליסט שמגיע לה, ועובד הבמה הגיש לה במיוחד את הדף שהיה חסר בו את "One Foot in the Grave" אבל יאללה נו, נבליג. מהאולם יצאנו כשאנחנו מזמרות את "Get Real Paid" ובין לבין הבלחנו "וואווים" בהלם מכך שאת השעתיים האחרונות בילינו עם המוזיקה שליוותה אותנו כל כך הרבה זמן, "בילינו" זה בלשון המעטה עם כל הטירוף שהלך שם, אותו קשה לי לתאר במילים. ביציאה חיכו לנו חבר'ה נחמדים שמכרו פוסטרים של האירוע, ורכשתי לי אחד כזה למזכרת, חיכיתי קצת עם דינה ללהקה שאולי תצא מהיציאה של החניון אך המטרו הלפני-אחרון קרא לי להגיע הביתה לדירה של עדי (שחיכתה לי עם דייויד גריי החדש ברקע). ברכבת התחתית יצא שישבתי מול גבר אדום-עיניים עם שפורפרת נחמדת בין אצבעותיו של מה שגרם לעיניו להאדים כל כך, וייחלתי לרגע בו אוכל סוף סוף להטעין את הפלאפון ולהסתכל על מה שיצא ממעט התמונות שצילמתי במהלך ההופעה.

10600413_10152677762883446_8694749676079925918_n

מה שהלך באותו לילה בזנית' היה אקסטזה, קרקס של שבעה אנשים שהשאירו את הרצינות שלהם בבית ובאו להראות איך באמת נהנים בלי להתחשב בנוכחות של אחרים. הם שיחקו אחד עם השני על הבמה, אך לא שכחו שיש גם קהל מלמטה והפריחו חיוכים לכל הכיוונים, מי שאפילו העיז להצביע ולהשתולל קיבל מהם מנת תשומי מכובדת, ואני חזרתי עם מנה מכובדת במיוחד של זיכרון מתוק של צחוקים בלי הפסקה ואיזה ריגוש קטן באמצע, כמו מרק עוף ללב החולה. בערב ה-11 בספטמבר עיר האורות התעוררה למאור הגדול ביותר של שמש בשם בק, עיניי בורכו בכחול של עיני הילד שלא רוצה להתבגר ואחרי שש שנים של טעימות אינסופיות מגלידריית הז'אנרים והמילים שלו, קיבלתי בהופעה אחת את מה שבק יודע לעשות הכי טוב במוזיקה (מבחינתי*) – הכל. עוד חלום שהתגשם, ובתקווה זו גם לא הפעם האחרונה שאחיה אותו. את הימים שאחר כך ביליתי עם רגליים כואבות וחיוך גדול על הפרצוף, פריז נשארה אחת הערים המדהימות ביותר, מגדל אייפל הוא המואר ביותר ועדי היקרה הפכה לאדם שאני הכי מתגעגעת אליו עכשיו.

הלוואי ולא היה צורך להשקיע כל כך הרבה משאבים בשביל לראות אמנים אהובים, אבל ישראל זו ישראל זו ישראל.

לחיי עוד רכבות הרים קרקעיות כאלה!

חן.

שלב הזריחה – ביקורת-לא-ביקורת על החדש של בק

יש ללחוץ על הפליי,
במקרה שהאלבום נמצא לכם כבר בתוך תיקייה נחמדת במחשב או בכל נגן אחר, עדיף להשמיע את השיר במלואו.

בלילה השחור אני עומדת מול הים, רוח קרירה מדגדגת את אצבעותיי ומנסה להוביל אותן פנימה אל תוך המים. חולצת הטריקו הארוכה אינה עוזרת לי להתחמם, גם לא מכנסי הפיג'מה האפורים, בטח ובטח גם לא רגליי היחפות. אני מביטה אל הגלים הגבוהים, הקצף יוצא מהם כמו בא מבין שיניו מאיימות של כלב זועם וחולה, מתריע מפני סכנה שתישקף במקרה ואצעד כמה פעימות פנימה ואכסה את ראשי במלח של הים התיכון. ולמרות התזוזה של הטבע, אני נותרת איתנה כשרק המחשבות שלי מתנדנדות בין לבטים. האם אקח את אותם צעדים, אחוש איך אני מאבדת את נגיעות כפות רגליי הקפואות באדמה ואתחיל לשחות אל עבר קו האופק שלא נגמר? האם אשאיר את הזמן, הזכרונות והאנשים מאחוריי ואחכה לבוקר כשאני צפה על פני גלים שיקחו אותי לאן שירצו? קול צופרי מכוניות נשמע מאחור ומעיר אותי מנדידותיי, ואני שבה להסתכל על הים מבחוץ. הרוח ממשיכה לפרוט מנגינה אקוסטית על אצבעותיי, מרימה אותן אט אט למעלה, כאילו זה עתה מרחפות על פני האוויר המקפיא והגלים משיבים לי בצלילי כינורות. אני מרימה את ידי השמאלית ומדמה לעצמי כאילו אני זו ששולטת באותם גורדי שחקים מימיים, כאילו אני זו שמזמנת אותם להתקרב, אך לא יותר מדי, בעוצמה שתגרום להם להיסחף לחוף ולחזור בבושה אל ביתם. באותו רגע יש בי את הכוח להפעיל את הים, לשחק ברגשותיו, להראות סימנים של זרימה ובסופו של דבר לוותר על התענוג שיביא עמו את שלוות החופש, ואת בואו של הסוף שמגיע לכל מי שמוצא עצמו טובע בלב ים. אני לבד מול המים, יכולה הכל עליו והוא יותר עליי, הקור מקפיא אותי ועם זאת אני ממשיכה לכשף את הים עם ידיי הרועדות. רק לבד זה קורה, רק לבד זה מגיע, התבודדות. לכמה שעות הסוף נראה פיתרון, המחשבות מרטיבות את העיניים, ומאמץ הקרב מול הגלים מאיים לקרב את נקודת השבירה. הדמעות מתרסקות על החולצה החומה, אך הגוף מסרב לוותר ללב החלוש שרוצה לצלול עמוק, ומגרש בעזרת הדמיון כל מה שיאיים להטביע אותי. ולמרות הנוקשות, שום דבר לא נשאר כמות שהוא, והטבע מתקיים במחזורו, השמיים כבר לא שחורים. הבוקר מעיר את השמש להראות סימנים של תכלת על השמיים ולאפשר ללב להאמין שיש אחרי הכל תקווה. היד הקפוצה מתרככת מול הגלים המתחלשים, הגוף מתקפל אט אט ולבסוף נשכב על החול הרטוב. קולות הצופרים מתרחקים ממני ומשאירים מאחוריהם הד של קול מוכר, ובעוד אני צופה בתכול המעודד, אני מבינה שמה שמתקרב אליי הוא קולו של בק הנסן, ומה שגרר אותי להרגיש ולכתוב את כל זה הוא האלבום החדש שלו, "Morning  Phase". אני קמה מהמיטה, בידי הסמארטפון שמנגן לי את האלבום, האוזניות מפרידות ביני ובין הרעש של דיזנגוף בשעות הערב, ברקע חושך מוקדם של חורף ואני רוצה לחזור לאותה פנטזיה. אז אני שמה את ראשי על השמיכה, מתקפלת בתוכי, לוחצת על הנגן שיתחיל הכל מהתחלה ועוצמת את עיניי.

140117-beck-morning-phase-cover-art

בבוקר מתחיל האלבום החדש של הסינגר-סונגרייטר המגוון ביותר שיש, בשעות בהן אנחנו נמצאים בעיקר במצב מאוזן ומעדיפים לדחות את קיצה של שינה טובה-לא-טובה. דווקא מתי שמתחיל הכל מחדש, בק מסתכל על הרגע וכבר מתגעגע אליו. במילותיו הוא מצייר תמונות של כבישים ללא סוף, דרכים שמאפשרות לברוח אל השקט, אל כפר הקאנטרי הקרוב שימלא את הלב בצלילים של בנג'ו, פדאל סטיל וכמובן גיטרות אקוסטיות. אי אפשר שלא להשוות את האלבום ל"Sea Change" המשובח מהעשור הקודם: ההתחלה היא אותה התחלה, ושני האלבומים נוגעים בים ובתנודותיו, ברגעי קיצון של גאות ושפל, ומשתמשים בכינורות כדי להעביר את הלב עוד מסע מרגש. שיר כמו "Heart is a Drum" מזכיר את קרוסבי, סטילז ונאש, "Turn Away" את סיימון וגרפונקל ו-"Country Down" מחזיר לימים של ניל יאנג ורוח ערבה חמימה. קולות הרקע כאילו מגיעים מן המצולות, כאשר בק מגיע לתהומות של נפש פצועה הוא צועק, כשהוא נסחף לחוף הוא רגוע, קולו לפעמים כמו מגדלור שמסמן להתעורר מתוך אותם חלומות שהם המגינות של האלבום הזה. למרות הדמיון לחומרים הקודמים ולאמנים אחרים, בק שומר על שוני בין שיר לשיר, ומצדיק ציפייה של שש שנים מאז אלבומו האחרון לחומר רשמי חדש. תמיד הערצתי את הורסטיליות, ועכשיו אני מלאה בהודיה שהוא גרר אותי מהמלחמות הקטנות שלי עם הראש אל כיוון המחשב, כדי שאקליד לכם את ההמלצה הזו.

2014, אני אוהבת אותך. עכשיו אפשר קצת חורף?

הערה

תם אך לא נחתם – עוד אוצרות מהשנה שחלפה

בלי הקדמה מיותרת, ובלי לעייף את העיניים, עוד כמה אוצרות מהשנה שחלפה:

poormoon Poor Moon – Poor Moon

הפליט פוקסז חוזרים לבלוג הזה, כי אין מנוס. הלהקה הפכה מחבורה של שועלים אנונימיים לסופר-גרופ של סוסים אצילים שיש להם יותר מה להציע חוץ מסרנדה לשעת לילה מאוחרת. הפעם אלה כריסטיאן וורגו וקייסי ווסקוט שהביאו את הווקאליזם השועלי לעטר גיטרות עם פריטות תמימות, כאלה שהיו מלווים יערות ידידותיים בסרטים מצויירים של דיסני. במבי ודמבו ידעו ימים קשים מאוד, אבל גם הם למדו שהמתיקות לעולם חיה. המוזיקה היא זו שמנשימה אותה. עם דילוגים של קסילופון מדי פעם, ופסנתר מקפצץ, גם מילים על מוות קיבלו את התמימות שיכולה למלא אותם. מה גם שהספונג'ה מעולם לא הייתה כיפית יותר מאשר איתם ברקע. ועכשיו כל מה שיש לי בראש היא הסצינה בה שלגיה והחיות מנקות את ביתם המלוכלך של הגמדים. איפה הן באמת החיות ההן?

trampledbyTrampled by Turtles – Stars and Satellites

אמריקנה לא צריכה מכונת הנשמה, היא לא גוססת כאשר גדולים כמו ניל יאנג וברוס ספרינגסטין מעיפים אותה לגבהים שהיא לא ידעה. אבל אמריקנה יכולה להיות גם צנועה, מספיק בנג'ו וכמה סיפורים כדי להדליק מדורה ולהתחמם ליד אש של אמריקה שקטה ומופשטת מכל תכונה מצועצעת וגרנדיוזית. את הלהקה הכרתי בטיסה חזרה מטולוז, כשחברת התעופה הציעה גם שירותי מוזיקה, ופנינה הפנתה אותי אליהם. יכול להיות שזה היה גם בהשפעה של הסרט "ממלכת הירח" המקסים שראיתי לפני ההאזנה הראשונה, אבל ההיפנוט נותר גם על היבשה. ממליצה בחום לימי שבת בצהריים, עדיף בחוץ במרפסת\דשא\חלון. וזה בגלל שהשנה התאהבתי בוולט וויטמן

Angus Stone – Broken Lights

angusstoneהאוסטרלי הכי לא אוסטרלי ביבשת. משוחרר משלשלאות של שורשים, בחר אנגוס סטון להרפות מסממנים שיזהו אותו עם המקום ממנו הגיע ועטף עצמו בשמיכת פולק חמימה. ללא אחותו, הוא פרש לחיים של מוזיקה כפרית עם כינורות, גיטרות והרבה צבע בלחיים. חום ואהבה, אהבה וחום, עם קורט של תום. הקולות הפרועים בראש שלו, הכבישים המהירים פרוסים לפניו, והאלבום הוא ההגה שלא מפסיק להוביל את הבטן למקום מקרקר ומלא. נהייתי מאוד פולקית לאחרונה, וקשה להרפות מזה עם אלבומים כאלה שנקרים בדרכי. "במקום אחר, בזמן אחר, בפרצוף אחר, בחיים אחרים, בלב אחר, בעולם אחר, בבחור(ה) שונה, הרגשנו טוב, והיינו מאוהבים", ומוזיקה מרפאת כשאפשר להסתכל אחורה על דברים כאלה ולחייך.

Get Well Soon – The Scarlet Beast O'Seven Heads

getwellsoon

כמה השתגעתי על האלבום הזה, מהרוח המתפרצת של ה"פרולוג" ועד "Disney", הרגשתי שאירופה חזרה להיות ממלכה מאוחדת של אגדות וסיפורים גותיים על פרנקנשטיינים וערפדים. הייתי בטוחה שאני אגיע לסופו של האלבום ואחתום עליו "אלבום השנה". התזמור פרי מוחו של הסולן קונסטנטין גרופר העיף אותי אל תוך ספרים שקראתי בזמן ההקשבה, הייתי בטוחה שמצאתי לי חבר קרוב להחריד ורועש להפליא. אבל איבדתי אותו איפהשהו בדרך ושכחתי ממנו, כל מה שנשאר זה רק השיר למטה שעדיין מלווה אותי כשאני יוצאת מהבית, ואני צריכה אנרגיות כשאני מחכה לאוטובוס בשעה שבע בבוקר. הפתיחה הגרנדיוזית יכולה להרים כל נפש, אבל ההמשך של האלבום הזה איבד את הטעם. אני בכל זאת ממליצה לנסות, כי אין כמו הרוחות שמתפרצות בתחילת האלבום.

Woodpigeon – For Paolo

woodpigeon-for-paoloדברים טובים מגיעים גם בחבילות קטנות, ואחת מתוך השתיים שהגיעו לאוזניי היא האיפי של הלהקה הקנדית וודפיג'ן. החבורה מקלגרי מבוססת על הכתיבה של אחד בשם מארק אנדרו המילטון, הכלים מגוונים, והאווירה עגמומית כמו שרובנו אוהבים בימים אפורים בחוץ ובפנים. קולו המתוק של המילטון הם כוח מגנטי לא קטן, ועם קול רקע נשי, אין שלילי שלא יימשך לחיובי המוזיקלי הזה. חבל שמדובר פה באסופת שירים כל כך דלה, אבל היא מגבירה את החשק לראות מה צפוי לנו בהמשך מהבחור. איזה מזל שיש דיסקוגרפיה שלמה מהעבר להשלים עד אז.

Daniel Rossen – Silent Hour/Golden Mile

daniel-rossen-silent-hour-golden-mile-epלהקת האם כיכבה בעשירייה שלי לשנה, ולא יכולתי לעבור על השנה הזו בשקט בלי לציין את האיפי שעשה לי את השנה יפה יותר. לא חשבתי שדניאל רוזן יכול בלי שלושת הדובים האחרים, שזהבה הייתה כמוסה בתוך בחור שקט כל כך ונחבא אל הכלים. אחד מהקולות המיוחדים בעולם האינדי האמריקאי הוציא שירים שכתב בעצמו, ומזכירים את גריזלי בר, ואין שום רע בכך. "Silent Song" הוא השיר הכי טוב שהביטלס היו מקליטים אם הם היו כולם חיים בתקופות האלה. ההתחלה הלנונית, המלודיה המקרטנית והגיטרה שהיא כל כך ג'ורג' האריסון הראתה לי איך בתוך אדם אחד יכולים לדור להם מוחות מן העבר ולהשתלב כל כך יפה. וכך זה בכל שיר. הלחנים נוגעים בקלאסי, התופים משנים קצבם, והקול של רוזן מזמר עוד קצת מילים מופשטות שאף פעם לא מספיקות ממיתרי קול כאלה.

אחרונים ותמיד הכי חביבים:

Bob Dylan – Tampest

bobdylantampestשאני אקדיש את השנה הזו לבוב דילן דרך פסקה יחידה זה חתיכת עוול, אבל אני לא יכולה לכתוב על הבן אדם הזה. אנשים קוראים את התנ"ך בשביל למצוא דרך, הולכים בדרכי בודהא לחפש הארה בעצמם, ואני את כל זה מחפשת ומוצאת במילותיו של בוב דילן אחד. אידיוט בנשמתו, הרבה יעידו שהוא פלגיאט לא קטן, היכה נשים, בגד, אכל, גידל עגיל באוזן אחת,ועשה עוד דברים שהיו כבר מזמן אמורים לגרום לי לעמוד על עקרונותיי ולא להקשיב לו. אך למדתי שגיבורים לא נועדו להיות מושלמים וגם לא יצליחו להיות כאלה אם ינסו. אז אם הוא גונב, הוא עושה את זה מהמקומות הנכונים, ואם הוא לא יודע לשיר זה בגלל שאף אחד לא שר דילן כמו דילן, זו פריבילגיה שהאמן יצר לעצמו. חוכמה כמו שלו ניכרת גם כשהוא הולך ברחוב עם פרצוף פוקר, גם כשהוא מצוטט שירי "טוויסט אנד שאוט", וגם כשהמנגינה מאחוריו חוזרת על עצמה יותר מדי. הוא אומר משהו גם בלי להגיד אותו, והעולם הספרותי אותו הוא נושא בשיריו הוא כל כך עשיר שלכתוב על אלבום שלם שלו מצריך סקירה ספרותית שאני מקווה ביום מן הימים להשלים. האלבום שלו השנה יותר טוב מקודמו ("Together Through Life"), המבנה שלו קבוע – שיר חכם, שיר עצוב, וחוזר חלילה – והמילים שלו עולם ומלואו, כמו דילן אמיתי. הסיבה היחידה ש"Tampest" לא נכנס לעשירייה היא בגלל שזה נראה לי מגוחך להכניס את פרומותאוס לתוך רשימה של בני תמותה שיוצרים בעזרת האש שהוא הביא מהשמיים. זהו השיר הפותח, והקליפ אבסורדי להפליא.

Beck

Beck_Frontהזיקית שניסתה לחמוק מאור זרקורי האינדי, הצליחה במשימה אצל רשימות של רבים, אבל לא מהאוזניים שלי, להן יש זיכרון כמו של פיל. בק לא הוציא שום דבר מסודר השנה, כמו רדיוהד, הוא הציב עוד מכשול בפני חברות התקליטים המסודרות והמעונבות. איך הוא עשה את זה? הוא הוציא סינגל קאנטרי בשם "I Just Started Hating Some People Today", עם עוד איזה ג'ק ווייט אחד. הוא כתב 20 שירים חדשים והוציא אותם לאור על גבי נייר, את נושא הנגינה הוא השאיר למעריצים, בניסיון לראות כיצד המוזיקה שלו תישמע על ידי אנשים אחרים. עוד שלושה סינגלים שהוציא, אלקטרונים ומקפיצים, תרם למשחק פלייסטיישן 3. זיקית אמרתי, וזיקית אני מתעקשת. בק לא כיכב השנה, ובכל זאת הרגשתי אותו בכל מקום, במיוחד בגלל השיר למטה שמוכיח ש"Sea Change" הוא לא דבר מה חולף.

Damon Albarn

damonלסיום: שנה שעברה הצהרתי שלא קוראים לי חן אם לא אכלול בסיכום שנה את דיימון אלברן, ואני מתעקשת לשמור על שמי אז מלך המלודיה חוזר, עם הקול שלא מפסיק לרגש אותי. לא השתגעתי על מה שהוא הוציא השנה, הנה לכם וידוי אמיתי, ובכל זאת היו שלושה שירים אלברניים טיפוסיים שאני לא חושבת שהשנה יכלה בלעדיהם. הראשון הוא פרוייקט עם פלי, נגן הבס החריף, אלבום אפריקאי כמו שאלברן אוהב תחת השם התמוה "Rocketjuice and the Moon". השני מהאופרה שהוא כתב, "Dr. Dee" והשלישי הוא אחד משירי השנה ואני מקווה שזו תהיה גם הלהקה של הקיץ שלי. מאוד. יותר מדי.

עריכה של הרגע האחרון: הוספתי עוד שיר, אלברן (בתור גורילאז) בשיתוף עם ג'יימס מרפי ואנדרה 3000. טוב לסיים שנה עם שיר של כיף. אאחל שנה אזרחית טובה לכולם!

%d בלוגרים אהבו את זה: