זיכרון (או: כותרת עצלנית אחרת) – מצעד אלבומי השנה של 2015

עוד פעם הגיעה התקופה, והשנה זה היה קשה! כל כך הרבה אלבומים ירדו, כמה נשארו על הגלקסי 3 הגוסס, חלק נמחקו מרוב שנמאסו וחלק נשארו בגלל שהשיר הראשון באלבום ממש טוב (אני אתן לכם לנחש לאיזה שיר מפוצץ אני מתכוונת). הרבה אלבומים חדרו לי לורידים, אולי לא מספיק כי לא כתבתי על מלא מהם השנה, אבל תסלחו לי, הייתי עסוקה בלכתוב שירה/סיפורים קצרים/ספרים/ביקורות הופעות לאתר וואלה! מדי פעם (הגשמת חלום שאין לתאר), דברים שאולי ביום מן הימים יהיו לי הביציות לעשות איתם משהו (חוץ מהג'וב חלומות שאין לתאר).

השנה מה שהכריע את הכף בהחלטה שלי הם הזיכרונות שצברתי מלהקשיב לאלבומים: כמה אני זוכרת את הפעם הראשונה (כי אני בן אדם נוסטלגי ואני מתה על פאלפ), כמה המשכתי להקשיב להם וכמובן אם היה ערך מוסף מעבר למוזיקה שכל כך החזיקה והשאירה את האוזניים אובססיביות וצמאות לעוד שמיעה. מתערבת איתכם על 50 ש"ח ששכחתי אלבום שממש אהבתי בתחילת השנה.

חשוב לי לציין שיש שלושה אלבומים משנה שעברה שיצא לי להקשיב להם רק השנה, ולו היו מחכים קצת עם תאריך ההוצאה שלהם, הם היו נמצאים במצעד. על אחד מהם כבר כתבתי (ג'ולי ביירן, מלכתי, שהייתה זוכה בתואר אלבום השנה שלי. לו רק, לו רק), על השניים האחרים אולי ארחיב ביום מן הימים (טימבר טימבר, Weyes Blood, שיהיה לידע כללי). אז כדברי בנדיקט קמברבאץ', זאת אומרת, קאן מ"Star Trek":

מקום עשירי: This is the kit – Bashed out
32194_gal
השנה ביליתי את הזמן ערה בעיקר בבקרים. הייתי קמה מוקדם לעבודה ויוצאת מהבית בשעות שבהן סטודנטים פוקדים את תחנות האוטובוסים, הקופיקס חצי פתוח והשקט מאפשר לחצות את הכבישים הרחבים של אבן גבירול גם באור אדום (אדוני השוטר, סלח לי). "Bashed Out" היה לי מוזיקת רקע מעולה לתקופה זו, מנחם מספיק לאוזן שעדיין לא התעוררה, ומספיק עשיר במילים שיוכלו לתת כוח ליום שבא לטובה/לרעה. הקול של קייט סטייבלס עדין כל-כך, צנוע במימדיו ועושה נעים בשבלולים. השירים הופקו ע"י ארון דסנר (ע"ע הנשיונל), שדאג למלא את הפשטות שלהם בשכבות כלים כמו קלידים או גיטרה חשמלית רכה, כדי שיהיה הרבה ממה לטעום בעוד סטייבלס מתארת נופים שכל אחד מרשה לעצמו לחלום עליהם מדי פעם. אלבום קטן לשעות הקטנות של הבוקר. אמנם קל לי לזכור נופים שבהם נתקלתי בערך בכל בוקר כשנסעתי לעבודה, אבל עדיין השירים משם מחזירים אותי למצח הנשענת על זגוגית חלון האוטובוס, הנוף לים והמחשבות שמנסות לחפור בתת-מודע ולהבין מה לעזאזל חלמתי בלילה הקודם. לשיר הנושא מתוכו, הקליקו.

מקום תשיעי: Lord Huron – Strange Trails

32194_galנראה לי בכל שנה זה מכה – הרצון העז להקשיב לקאנטרי/פולק, מוזיקה רחוקה אלפי שנות אור מהערים שאני שואפת בכל יום לתוך הנחיריים. אבל זה לא רק המרחק הפיזי והמנטלי שמושך אותי, אלא גם הפשטות שיכולה להימצא בז'אנר, לחנים שנספגים בעניין של כמה שניות ומילים שלא צריך מילון בשביל להבין את הכוונה של המשורר. "Strange Trails" של לורד הורון הוא ממש תמצית כל התכונות האלה. האלבום אמנם יכול להיחשב כאלבום אפל, אחרי הכל הוא נוגע במוות (מילה מוזכרת לא מעט, יחד עם "קבורה"), אך הוא עוד יותר נוגע במה שהאלבום מגדיר כההיפך הגמור מהסוף הבלתי נמנע – האהבה. בן שניידר, מר סולן, כתב על הרפתקאות לא נעימות בלילה, נשים דורסניות ודוברים שמתחננים לעוד מהרע הזה, ולמרות שקל להיתקע על כל אלה, בכל זאת כל הקשבה לאלבום הזה מותירה אותי עם הרגשה טובה. זו אולי עוד סיבה למה הז'אנר הזה כל כך קוסם לי; במקום שבו היוצר פורס את כל מה שעל ליבו, נמצאת גם הנחמה, ההרגשה שהוא, ועל-כן גם אני, לא לבד. לשיר הכי כיפי ממנו, הקליקו.

מקום שמיני: Susanne Sundfør – Ten Love Songs

cover400x400_1424290985כמה קל יהיה לרפרר לשיר של לאונרד כהן, להגיד שקל להבין שסוזן עם S היא חצי משוגעת, שבכל זאת אני רוצה להיות שם איתה, ולהתכוון לזה בכל מובן. תודות ל-Big Black Delta, אהובי מהשנה שעברה, והרמיקס שהוא עשה לסינגל "Fade Away" מהאלבום המדובר, גיליתי יוצרת מיוחדת במינה. החשיכה אינה מצרך נדיר שסקנדינביה מייצאת, אופל הוא שם המשחק במדינות שלא זוכות לראות את השמש באופן שאנחנו רגילים אליו וסנדפור ניתבה את הטמפרטורות הנמוכות לכיוונים שונים ומעניינים בכל אלבום. "Ten Love Songs" הוא האלבום הפופי ביותר שלה, בצלילים מתוקים היא מובילה את המאזין כמו עמי ותמי אל תוך ביתה רק בשביל לשבור אותם עם פגיעותה המילולית ולאכול אותם עם קולה העוצמתי. בזמן שכולם נופלים על שיר של אדל, ומבכים את כאבה, אני חושבת שסנדפור שמה מראה הרבה יותר ריאליסטית ויפה מול השבריריות הנשית. אני חולמת על היום שבו אגיע למסיבת אינדי-שמינדי וישימו לי את "Insects" ברקע, אני גם מפחדת על אלה העתידים להיות בקרבתי באותו רגע, אבל היי – חיים רק פעם אחת. לשיר שהופק ע"י הדלתא השחור הגדול וקיבל קליפ מרהיב, הקליקו.

מקום שביעי: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

32194_galאני מדמיינת לי כמה וכמה שירימו גבות תוהות על המיקום הנמוך (יחסית) של האלבום הנ"ל. הרי זה סופיאן סטיבנס, והוא עשה הפסקה מהטררם תוהו ובוהו שלו בשביל להוציא לנו אלבום לחשוב עליו, אחריו ומתחתיו. הרי זה סופיאן סטיבנס, זה שאת קולו אי אפשר לחקות, את היכולת שלו לספר סיפורים אי אפשר להשוות ואת התמימות שלו אי אפשר לשבור. הרי זה סופיאן סטיבנס, מי שדרתי תחת כנפי הפרפר שלו במשך שנים, אבל הפעם הוא לא הגן ולא ניחם – הוא דיכא אותי לגמרי. זה לקח לי מספר רב של הקשבות עד שהצלחתי לסיים את האלבום עד הצליל האחרון, הוא הציב בפניי יותר מדי מהפחדים שלי וגרר אותי למחשבות מפחידות אף יותר. אפשר להגיד שסטיבנס צחק עליי שלא בכוונה כשחזר לסגנונו העדין אליו כמהתי, אך תקע את הסכין הלירית חזק בגב. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה האלבום הכי פתוח וכן שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, והכי יפה לו כשאין יותר מדי מוזיקה להסתיר את מיתרי הקול המלאכיים שלו. אבל זה סופיאן סטיבנס, וזה אלבום שאקח איתי בעתיד כשאותם פחדים יתממשו, ואז הכנפיים יחזרו לפרפר ולנחם. בינתיים אני מעדיפה להדחיק, ובגלל זה המקום הנמוך (יחסית). ליופי שהוא סופיאן סטיבנס, הקליקו.

מקום שישי: Julia Holter – Have You in my Wilderness

32194_galתואר שלם ביליתי בקריאת מילותיהם הרומנטיות של נשים וגברים שונות/ים ומשונות/ים. הןם הסתירו את המילה סקס בתוך פירות, פרחים, חיות ומיתולוגיה, והמטפורות גרמו לי להתאהב יותר באהבה. אותם יצורים שונים ומשונים נגעו ביצר (כנראה) נשי יותר, דיברו בשפה שעדיין קוסמת לי ומלחלחת את עליי היבשים מדי פעם. מאות שנים לאחר מכן נשים שונות משונות באו והלכו, והשנה הייתה זו ג'וליה הולטר שהילכה בי קסם בדרך שבה היא תיארה מערכות יחסים עם גבר/ים אחר/ים. שירים בשבילי הם הרבה יותר עוצמתיים כשהם מופשטים מספיק ממשמעות כדי שיהיה אפשר להבין אותם פחות או יותר ואוכל גם להחדיר את עצמי אליהם. עם אלבום זה של הולטר זה היה קל, דרך התזמורים מרחיבי התודעה והקול המזמין, השאבתי את המחשבות שלי אל תוך המילים שכל כך הזדהיתי עמן ולקחתי את המטפורות אל תוך אירועים מחיי. לאלבום היה במקור מיקום נמוך יותר, אבל זה השתנה תוך כדי כתיבה כי החזה התרחב כל-כך שהבנתי שההשפעה של האלבום עדיין לא הגיעה לשיאה. הלכתי להקשיב לו עוד פעם, טוב? לשיר האהוב עליי מתוך האלבום, הקליקו.

מקום חמישי: Guy Garvey – Courting the Squall

32194_galבראש ההיררכיה המסחרית נמצאים הציניקנים הגדולים ביותר. בדמיוני הם יושבים במשרד היושב בקומה העליונה שנמצאת בבניין הגבוה ביותר בעולם המערבי. חבורת הנשים ואנשים הזו מסתכלת על כולם מלמעלה וצוחקת בעוד הן והם מאכילים את כולנו ברומנטיקה בגרוש. הם מכתיבים את קצב השירים עם מילים בעלות הברה אחת, נוטעים בהן את ההבטחות הכוזבות הקלות ביותר לשימוש וזורקים אותן דרך אוקטבות רחבות ומורחבות של קולות נגישים. בשבילם אהבה היא המסכה הטובה ביותר להזרים איתה מזומנים וסמים שעושים את העולם כביכול יותר טוב. אם זה באמת נכון, אז גיא גארווי הוא גיבור העל שבא מן המחתרת להילחם בהריסת תדמית הלבבות האדומים. הוא עשה זאת כבר עם "ליגת הצדק" שלו בתור סולן של להקת אלבואו, והפעם הוא ליקט לו חברים אחרים שיעזרו לו להדגיש שיש קיטש ויש שירה, ולחבר אותם ביחד זו לא עבירה גסה. גיא גארווי הוא גיבור שירה שלי, בכל אלבום הוא עולה בכמה שלבים עם אמצעים ספרותיים שבתור בוגרת תואר בספרות אנגלית קל וכיף לי לזהות. הוא משתמש בז'רגון הבריטי, מתאים מילים ארוכות למנגינות מרגשות ובקול הילד הטוב שלו שר על אהבות שנגמרו ועל תקווה למחר מאוהב חדש, פעולות שגורמות לי לגרד את השפתיים התחתונות עם השיניים על כמה שזה סקסי. אין ממש הבדל מוזיקלי בין החומרים של להקת האם לאלבום הזה, ובדיוק בגלל זה גארווי המשיך במסורתו להתמקם במצעדי סוף השנה שלי. הלכתי לחשוב על כינוי טוב בשבילו למקרה שאי פעם אתחיל לכתוב קומיקס, הצעות יתקבלו בברכה! להוכחה שלגיא גארווי יש גם חוש הומור, הקליקו. (הלוואי והיה לינק לשיר אחר בשם Unwind, אבל אין).

מקום רביעי: Father John Misty – I love you, Honeybear

32194_galג'וש טילמן כבר ניסה להיות סיידקיק וזה לא ממש קסם לו (הוא תיפקד בתור המתופף של הפליט פוקסז). לכן ביקום המקביל של גיבורי על אות יצרתי הוא לא יעבוד לצד גארווי, אלא בסדרת בת של נטפליקס, שם יש לו את החופש האומנותי להביע את כל מה שירצה בלי צנזורה. בעוד גארווי הוא מאמין תמים בכוחה של אהבה טהורה, טילמן כתב אלבום שלם על עומקה, השפעתה ואיך היא יכולה לשנות דרך חיים שהסתכמה עד רגע ההתאהבות (באמנית אמה גאר) בתהיות קיומיות ופסימיות. בשונה מגארווי, שכוחות העל המילוליים שלו נעים בין חום לרכות, טילמן כתב את הרפתקאותיו בשנינות ואינטיליגנציה מעט קרה. האהבה כבשה את ליבו של הכותב, ובכך גם את הדף, ולצד הדיו הפילוסופית נוספו כמה לבבות חמודים בשוליים. אלבום זה הוא אחד הראליסטים ביותר שנכתבו לגבי הנושא הכל-כך מדובר בעולם הפופ, ובהפקתו של ג'ונת'ן ווילסון הוא ממשיך את אותו קו מופתי של הקודם אותו כתב טילמן תחת השם פאת'ר ג'ון מיסטי. סגנונית, טילמן עדיין קרץ לקצת מהכל, אבל הז'אנר הפולקי/קאנטרי/אלקטרוני לא באמת חשוב כשהרעיון מועבר בצורה כל כך מושכת ומחכימה. לאגרוף הכי כואב ועמוק בבטן שלכם, הקליקו.(סגן שיר השנה שלי)

מקום שלישי: Blur – The Magic Whip

32194_galברוכה הבאה לעולמי חסר האובייקטיביות, שם "בלר" היא מילת קסם לאושר, "דיימון אלברן" הוא ביטוי נרדף לעושר וגראהם קוקסון הוא כל מה שדובוני אכפת לי מייצגים. עולם זה התמלא מחדש בקשתות צבעוניות וחדי קרן מעופפים ב-19.2.2015, היום שבו בלר הוציאו את ההודעה על כך שהם עומדים להוציא אלבום חדש ופינקו בסינגל בשם "Go Out" שעדיין לא ידעתי איך לעכל. אם מדברים על זיכרונות מוחשיים, אז יש לי אחד חד מאותו יום מבורך. הוא כולל פרפרים בבטן, דמעות של אושר, צרחות מלוות בחיבוקים עם אילת הביאףאף ואחרי זה פחדים על גבי פחדים מאכזבה. שנים שבלר מתפקדת בתור אחת הלהקות הכי הכי, שדיימון אלברן הוא הגאון שמפעיל את כל הטריגרים הנכונים בתוך האוזניים שלי, ועדיין פחדתי שלא אתרשם לטובה מהתוצאה הסופית. לא לדאוג, טיפשות זה לא מדבק. "The Magic Whip" הוא אלבום של אלברן יותר משל כל השאר, זה לא היה ככה באלבומים הקודמים של הלהקה, אבל אותה דומיננטיות אלברנית לא גרעה מטיב החומר. הגיטרה של קוקסון תמיד השתלבה כל-כך טוב עם המלודיה של הסולן בעל שן הזהב, אפשר לשמוע את זה בשירים קצביים כמו הרצועה הפותחת "Lonesome Street" או בבלדות כמו "Pyongyang", והאהבה של הלהקה לאנגליה עדיין עצומה, גם כשמדובר באלבום שמוקדש בכלל לצד המזרחי הרחוק של המפה. זה האלבום הכיפי של שנת 2015, ללא צל של ספק, והוא עדיין מחיה את אותן קשתות וחדי קרן חודשים על גבי חודשים. לעושר ודובוני איכפת לי, הקליקו.

מקום שני: Deerhunter – Fading Frontier

32194_galב-2013, דירהאנטר גם כיכבו במצעד סוף השנה שלי וקיבלו על הפודיום מדליית ארד. השנה ברדפורד קוקס ושות' קיבלו את הכסף כי במקום לחפור בתוך צלקות הפצעים הנוכחים, הם הוציאו אלבום שמקבל אותם כפי שהם. ברדפורד קוקס נמצא במצב טוב בחיים שלו, לפחות ככה הוא מעיד בראיונות שונים שקראתי לאחרונה. הוא מעריך את המשפחה הקרובה לו בדם, את זו שנוצרה מקשרי חברות ואת הכלב, פוקנר, שנוכחותו הקלה על הקשיים של היוצר עם הבדידות שלו. ביחד עם לוקט פאנדט ושאר חברי הלהקה, הוא כתב אלבום על סיפוק מחיים שאינם קונבנציונאלים וככזה הוא לימד אותי הרבה. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוביל אותי לדרך מחשבה חדשה שבה התחלתי להתנסות לפני כחודש, ואם זה יניב פירות מתוקים, רק הזמן יגיד. זה אמנם לא אלבום שמתקרב ברמתו ל"Halcyon Digest", אבל יש בו אוצרות שמספיקים בשביל להכתיר אותו בתור אחד האלבומים החזקים ביותר של השנה. גיטרות גלשנים זו אמנם לא המצאה של דירהאנטר, גם לא פאנק או אינדי-פופ, אבל כשהם יוצרים שירים בתוך הרובריקות האילו, הם עושים את זה מצוין. ל(עוד) סגן שיר השנה שלי, הקליקו.

~*~מקום ראשון: Marriages – Salome~*~

marriages-608x608תראו מהי כוחה של עטיפת אלבום מיוחדת כשלידה נמצא הכיתוב "פוסט-רוק", שילוב שיגרום לי להוריד את המוזיקה מיד. תראו איך הכל קשור כששיר הנושא מושפע מיצירה באותו השם, פרי עטו של האליל הספרותי שלי, אוסקר וויילד. תראו מה זה גורל כששיר כמו "Love Texas" מזכיר לי רעיון לסיפור שהיה לי בראש מאז שהייתי בת-עשרה מלאת אנגסט, ובזכותו אני בתהליך כתיבת ספר שיש לו את הפוטנציאל גם למצוא את סופו (לעומת ספרים אחרים שעדיין תקועים אי שם באמצע).
Marriages הם טריו הכולל את אמה רות' רנדל, גרג בורנס ואנדרו קלינקו, שלושה שמות שיכול להיות שלא יגידו לכם כלום, אבל ברגע שתתחילו להקשיב לאלבום הם כבר יהיו מעל ומעבר.
רנדל היא זיקית המחליפה את קולה לפי מצב הרוח של השיר. ברגע אחד היא רכה ומפתה, וברגע אחר היא מפוצצת את איברי השמע עם צעקות של זעם ואבדון. ביחד עם קולה היא לוקחת את הגיטרה דרך עומס הסאונד אל תוך התהום שהוא האלבום הזה. ביחד עם בורנס על הבס וקלינקו על התופים (תקראו לזה תופים, אני קוראת לזה רעידת אדמה) היא חפרה תהום עמוקה, והמוזיקה ממלאה את תהליך הנפילה בחמצן לנשימה, רגע לפני שצוללים יותר מדי.
מהרגע ש-"The Liar", הרצועה הפותחת, מתחילה עם סערת טורנדו חשמלית ועד ש-"Contender" נע על מים שקטים וסוגר את האלבום עם חריקות גיטרה המקשרות לאותה התחלה סוערת, אני נכנסת אל תוך מעגל אפור וממכר של מוזיקה שמצליחה בלי כוונה לתאר בדיוק את מה שעובר עליי מבפנים, ברבדים סודיים וכמוסים לי. האלבום עדיין לא ממש נח בתוך הנגן שלי ו(סה"כ) תשעת השירים ממשיכים להתנגן בריפיט מאז אפריל האחרון. בת-עשרה מלאת אנגסט הייתי וכנראה שאישאר, ומה טוב כשיש מוזיקה שמטפחת את הצדדים שכבר יש.

לשיר השנה שלי, מהסיבה שכתבתי למעלה:

ולסיום סיומת, הנה משהו לצפות לו בשנה הבאה (מבין עוד כמה)

שתהיה 2016 נעימה ומלאה בכל טוב,

חן

מודעות פרסומת

קסם מוצלח – על החדש של בלר

Blur-promo-2-Linda-Brownlee-2048x1365-2015

פורסם במקור באתר וואלה!

12 שנים זה הרבה זמן, וכשלהקה לוקחת הפסקה בגיל בת-מצווה רק כדי שחבריה יצהירו בסופה על הוצאת אלבום חדש – זה מעלה סימן שאלה מאוד גדול לגבי טיב החומרים שהם יוציאו. בלר לקחו בדיוק כזו הפסקה, כשש שנים מתוכה הם בילו בהופעות חיות, הוציאו סינגלים חטופים מבטיחים יותר ("Under the Westway") ומבטיחים פחות ("Fool's Day") ועשו "כאילו-קאמבקים" שסיפקו כותרות למגזיני מוזיקה. כל אלה לא הכינו את המעריצים של הלהקה להודעה המשמחת והמפתיעה בפברואר השנה – החבר'ה פרסמו שבכוונתם לשחרר אלבום חדש בשם "The Magic Whip", שיצא מחר ב-27 לאפריל לחנויות.

דיימון אלברן, גראהם קוקסון, אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי יהיו אבות לתינוק במשקל נורמלי, חבל הטבור הארוך במיוחד מחובר באדיקות לאי הבריטי ומזרים אנרגיות טובות ממזרח אסיה הרחוקה, שם הקליטו את האלבום. לאחר ארבעה סינגלים שעשו טררם מטשטש בעיקר בקרב מעריצים, סימן השאלה חוזר ומטה ראשו בתהייה – האם בלר, אבירי הנוסטלגיה הבריטית, עברו את מבחן ההפסקה? האם אחרי כל כך הרבה זמן של עבודה בלתי נשכחת, הם התעלו על עצמם? התשובה היא, כיאה לכל השאלות הגדולות, כן ולא.

אם נחזור למרווח 12 השנים, אלו היו שנים לא שקטות משתי חזיתות עיקריות: דיימון אלברן מעולם לא הפסיק לעבוד. הוא קרץ לשטחים מחוץ לגבולות הלהקה עם הגורילז בין אלבומים של להקת האם. אחרי הפירוק, אלברן נחל הצלחות רבות עם הגורילז והגיע למחוזות מוזיקליים אקזוטיים יותר כמו אפריקה, המזרח התיכון ובובי וומאק (ז"ל). את החזית השנייה פתח גראהם קוקסון, שבביישנותו הכללית פצח בקריירת-צד של מוזיקה בריט-אינדית משובחת ומגוונת. הוא המשיך לבעוט עם הגיטרות גם לאחר שעזב/הועזב מהלהקה.

אלברן וקוקסון הפכו לשמות מוכרים באי הבריטי, כנפיו של הראשון התרחבו אף יותר והגיעו למיליוני מעריצים מעבר לים תודות לגורילות שלו והמחוייבות הבלתי פוסקת להתעמק במוזיקה. כסולן ידו היתה תמיד משפיעה יותר בכתיבת המוזיקה, ואחרי הפרק שבילה לבדו גם קל יותר להבחין כמה גדולה היתה התרומה שלו ללהקה מהתחלה. באלבום הזה היא מורגשת יותר מכל, עם כמה טיפות קוקסון מסמיקות והבלחות בסיסטיות של אלכס ג'יימס והמתופף אלכס ראונטרי.

"The Magic Whip" הוא תוצאה של עבודה בהפסקות שהתחילה בקיץ 2013. במהלך חמישה ימים של שהות בלתי צפויה בהונג קונג, אלברן סירב לשבת רגל על רגל והזמין את החבר'ה לנסות להקליט חומרים ביחד. הוא הגיע לאולפן עם כמה חומרים מוכנים שהקליט במכשיר האייפד שלו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, ובזמן הקצוב הם הצליחו להקליט כמחצית מהתכנון. קוקסון הרגיש שלחומר החדש יש פוטנציאל רב לבנות אלבום שלם של הלהקה ופנה לסטיבן סטריט, מי שהפיק ללהקה את רוב האלבומים, והם החלו לעבוד. כשהציגו לאלברן את החומר הגמור הוא התלהב כל-כך, עד שניצל את סיבוב ההופעות של אלבום הסולו המצליח שלו מהשנה שעברה כדי לחזור להונג קונג ולכתוב מילים ברוח המקום. עוד כמה חודשים של עבודת ליטוש הספיקו בשביל לסיים את העבודה.

האלבום ברובו נשמע כמו מה שאלברן היה יכול לכתוב לכל פרויקט שלו, כשרוב השירים מתחילים בשכבת סאונד אלברנית וממשיכים עם נטייה להזכיר שיש עוד שלושה מוסקטרים בשביל אחד ובשביל כולם. האלבום מתחיל עם "Lonesome Street" אשר נמצא אי-שם גבוה במצעד הדמיוני של שירי הפופ הכיפיים ביותר של הלהקה (ואולי בכלל), עם חתיכות שיר שעוברות מבריטפופ טהור וקליל לימים טבולים בתוך הכימיה הפסיכדלית של פעם. כמו "Tender" האהוב מהאלבום "13", השיר עובר במסירות ווקאליות בין אלברן לקוקסון.

החיוך המתוק של זיכרון מבלר של פעם נמוג עם "New World Towers" שנשמע כמו בי-סייד של הגורילז, "I Thought I Was a Spaceman" הזר והמנוכר מתחיל גם כן עם סממנים של גורילות, אבל מתפתח ליצירה יותר שיתופית כשהגיטרה המערבונית של קוקסון מבצבצת יחד עם קולו, והונג קונג גם כן מראה סימנים של חיים דרך צלילי הקסילופון. הבלדה "My Terracotta Heart" היתה יכולה להיכנס בקלות לרשימת השירים מאלבום הסולו של אלברן משנה שעברה, עם מילים שמספרות על אהבה לתחושת אחווה שאבדה (עדות ל'סיפור האהבה' בין אלברן לקוקסון החברים מימי התיכון?), ומלודיה פשוטה ונוגה המזוהה עם השירים מאותו אלבום.

בכל זאת הנשמה של בלר עדיין חיה ובועטת: כשהגיטרות הרועשות של קוקסון נדחסות ב-"Go Out" ועושות רעש מעורר לאוזניים. "I Broadcast" משדר רוח שטות המתחזקת יחד עם "Ong Ong" וה"לה-לה" המוכר של הלהקה מימים בהם הם מרדו בגראנג' האמריקאי. הצלילים הממוחשבים שפיתח דיימון אלברן באייפד הפרטי ב-"Ice Cream Man" עוברים טרנספורמציה מטושטשת בעזרתו אקורדים אקוסטיים של קוקסון ואלכס ג'יימס, שהבס הקליל שלו מורגש ככל שהשיר מתקדם.

אלברן עדיין כותב כמו אדם שכלוא לבדו בעולם תעשייתי, מתגעגע למגע העור האנושי החם. בין הכינורות הדרמטיים ב-"There Are Too Many Of Us", מנסה אלברן ללמד כהרגלו לקחים לגבי החברה שבה העולם כולו חי, באמצעות אותם בתים קטנים חסרי חשיבות. עצי הדובדבן של "Pyongyang", בירת צפון קוריאה, מטפטפים צבעים על ראשו של אלברן שבמשיכת קולו מצייר עוד מהמלודיות המתוקות שלו. הכינורות חוזרים ב-"Mirrorball" הסוגר את האלבום ומתפקד בתור השיא הבלדי, ה-"This Is A Low" של האלבום החדש, עם נגיעות גיטרה שמעבירות תמונות של כריס אייזק והלנה כריסטנסן משחקים בנבזיות על חוף אמריקאי בקליפ של "Wicked Game".

בלר תמיד ניסו לגוון, שטו על זרמי נהר התמזה, פלשו למחוזות רוקיסטיים גסים יותר, ספגו אלקטרוניקה חשוכה והכניסו בסופו של דבר גם כמה מטעמים אתניים (תודות לאלברן וסקרנותו הבלתי נגמרת בענייני מוזיקת עולם). אם "Think Tank" מ-2003 היה ניסיון של אלברן לחבר בין הפופ של הלהקה למרוקו, כאן נעשתה אותה עבודה רק עם מקום אחר. אלא שההשפעות ההונג-קונגיות המינוריות על השירים ב-"The Magic Whip" מעידות על דלילות ברצון לחדש. בלר לא חזרו הפעם בשביל לגוון, אלא כדי לבדוק מה הם יכולים ליצור ביחד אחרי שלל טיפולים פסיכולוגיים שעברו במשותף, והובילו לסולחה רצינית על הבמה ובאולפן.

התוצאה של מערכת היחסים הסבוכה הסתכמה כאמור במשקל נורמלי, לא מתעלה על וגם לא נופלת מהאיכות של פעם. "The Magic Whip" הוא אלבום פופ כיפי ומלודי במינונים נכונים המזכירים טיפה מן העבר, אך לא מנסים להתחבב על הקהל כבר מהאזנה ראשונה. סביר להניח שהשירים יוכלו להחזיק את הקהל על הרגליים בהופעות, אפילו יגרמו להם להזיל דמעה או שתיים, אבל בעידן שבו תשומת הלב יכולה לעבור בקלות מאלבום אחד לאחר, קשה לחשוב שאחד מהשירים יעבור את מבחן הנצח בתוך אוזניים של אנשים שלא העריכו את הלהקה, או את אלברן, עד עכשיו.

עד לפוסט הבא,

חן

פוסט יומולדת – עשרת האלבומים הגדולים של דיימון אלברן על-פי מדד הוניג

damon

דיימון אלברן חוגג היום 47 שנים על פני האדמה, גיל נטול אקזוטיות בערכו, ודווקא בגלל זה החלטתי לעשות לו מחווה קטנה ולהקדיש לו חלק מהבלוג ביום זה. בקריירה של כמעט 30 שנה (אוי אדושיים), הספיק אלברן להקים כארבע להקות, להוליד ז'אנר בריטי יחד עם ברט אנדרסון, ג'ארוויס קוקר והתקשורת הבריטית, לעשות ברוגז עם חבר טוב וממושקף, לכבוש את אמריקה עם היפ-פופ מחוצף, לנסוע לאפריקה, לעשן את אפריקה, לעשות מוזיקה עם אפריקה, לחבר את אפריקה עם מוזיקה מערבית, לחבר את תרבות הערב עם תרבות מערב, לכתוב שתי אופרות, להשלים עם החבר הטוב בקאמבק מרגש, לשתף פעולה עם אמנים מכל העולם ושן הזהב עוד נטויה. בכל הדרך הארוכה הזו, אלברן הוכיח שהוא יותר מפרצוף יפה, שמאחורי העיניים הכחולות ומתחת לשורשי השיער הבלונדיני מתחבא מוח שאוהב את הסיפוקים שלו מוזיקליים, ולב שמעבד את אותם תמריצים לצלילים שיתחברו לעוד לבבות של מליונים ברחבי העולם. לפני שהוא מוציא אלבום עם להקת האם שלו, (עוד קצת יותר מחודש, יום אחרי היומולדת שלי, גורל!) אני מציגה בפניכם את עשרת האלבומים האהובים עליי ביותר עליהם הוא היה אחראי.

10. Damon Albarn – Dr. Dee

סיפורו של ג'ון די, שהיה ליועץ של המלכה אליזבת' הראשונה במאה ה-16 ונחשב למתמטיקאי ופילוסוף בזמנים שבהם אסטרולוגיה וכישופים נחשבו למדע מן המניין, וניסה לפתור את התעלומה שקוראים לה בן אדם באמונה שמתמטיקה יכולה להסביר את הכל. אלברן, מי שמדע מדויק הוא לא הצד החזק שלו, כתב את המוזיקה והמילים, התחבר לגותיות הקסומה של התקופה דרך לחנים שנשמעים קלאסיים ומילות מלנכוליה ששייקספיר ומרלו היו יכולים להיות גאים בהן. אופרה מודרנית שמספרת על היסטוריה של בריטניה מנקודת מבט של מי שצפה בה מהצד, מאחורי הקלעים. דיימון היה ותמיד יהיה מאוהב בבריטניה כמו אבא מבקר ודואג.

9. Gorillaz – Gorillaz

אהבתי את האלבום הזה לפני שידעתי ממש מה זה בלר ומי זה דיימון. לפני שהיה לי מה להגיד לגבי תרבות הפופ, אחרי שכבר גיבשתי לי כיוון על נתיב שמתרחק מלהקות הבנים שמילאו את חדרי בפוסטרים שלהם עם ורד אדום ורומנטי ביד. הגורילאז המצוירים היו שם בשביל לחבר לי את מה שהיה פעם עם משהו רענן יותר: במקום ורדים קיטשיים היו אנימציות גסות, במקום פופ שמבוסס על תבניות הכרתי פופ שלוקח את עצמו ברצינות, ובו-זמנית מבין שהקסם הוא לאזן אותו עם צחוק וגיחוכים. עם כל תרבות הפופ, היפ-הופ, רוק וכל המערב, אלברן קרץ למקומות שפחות שומעים ברדיו המיינסטרימי ועל הדרך גם יצר את אחד השירים היפים ביותר עם טאץ' קובני של איברהים פרר מהבואנה ויסטה קלאב – "Latin Simone".

8. Blur – Modern Life is Rubbish

החיים הם חרא, והבריט-פופ בא לחגוג את כל זה. מול הסצינה האמריקאית שלבשה בעיקר פלאנל והשמיעה בקול חצי צורם את זעקת החצ'קונים של בני הנוער מסביב לעולם, בריט-פופ בא באותה מטרה רק עם גישה אחרת. מצד אחד הגראנג' ארוך השיער והעמוק, מצד שני הבריט-פופ הציני שמביט מנקודת מבט קלילה יותר על המודרנה הצרכנית. אדי ודר שר על ג'רמי שלא מבינים אותו וצעק את הכאב שלו, דיימון סיפר על קולין וג'וליאן, האחד איש שחולם על עבודה ממשלתית משעממת, השני איש מן היישוב, ללא שמץ דרמה, מלא רוח נעורים. כאן גם נכנס החבר הממושקף, מר גראהם קוקסון, להראות שהרוק שלו והפופ של דיימון הם אחד השילובים הכי טובים שקרו בעולם המוזיקה העולמי: ריפים של אחד, הדמיון הקליל של השני, ביחד עם עוד אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי הם בלר שאת חותמם התחילו להטביע עם אלבום זה.

7. Gorillaz – Demon Days

האלבום הראשון של הגורילאז היה אקלקטי, דיימון לקח ממגוון של כלים, תרבויות וז'אנרים וכיווץ את כולם לכדי אלבום אחד. האלבום השני בסדרת הגורילות הוא יותר אחיד, הקצב חצוי בין החלקלקות של ההיפ-הופ והכיף הפופי בשירים, ולכן לא פלא שהוא האלבום שהצליח לכבוש את העולם הכי מהר. יחד עם "Feel Good Inc." (הסינגל המצליח ביותר שלהם) הנפיק האלבום להיטים נוספים כמו "Dare", "Dirty Harry" (שהושתת על קצב שאלברן כתב לשיר מעולה לא פחות בשם "People") ו-"Kids with Guns". אחרי המתקפה הזו של 11\9 הוציא אלברן אלבום שכולו מבוסס על המורשת האנטי-מלחמתית שהנחיל לו סבו, וכתב על אהבה שבאה כנגד כלי הנשק, האסקפיזם והפחד.

6. Blur – Think Tank

אם ב-11\9 עסקינן, הפוליטיקה של דיימון לא נפסקה באלבום אחד, אלא המשיכה הלאה לאלבומים אחרים שבהם ניסה אלברן להטמיע במאזיניו את חוסר ההיגיון בהתנהלות העולם המערבי מול העולם ה"פחות מפותח" (מרכאות באות לרמז כי אף אחד לא יודע מה זה). ההבדל בין פוליטיקה רגילה לפוליטיקה של מר אלברן היא שזו שלו מתבססת על מלודיות יפהפיות שממלאות את נשמות המאזינים והרדיו בניחוחות ורודים של עתיד טוב יותר. "Out of Time" הוא ההמנון של אלברן, האיזון בין האזרח המודאג לאמן שמנסה להסתכל על הכל מסביב ולחשוב מה יכול לשפר את המצב. במוזיקה הוא שילב את הכלים המזוהים עם העולם המוסלמי כדי להראות לכולנו שהעולם הוא אחד וכולנו חיים עליו. בלעדי החבר הממושקף, דיימון הנחית את אלכס ג'יימס ודייב ראונטרי במחוזות יותר זרים, ובאלבום הזה המשיך בחפירות המוזיקליות במוזיקת העולם ומצא יופי בחזרה מונוטונית על צלילים לא רגילים כמו החריקות ב"Gene by Gene" או קולות הקלידים של "White Noise" בעל המונולוג העוקצני שלו. "להיות בריטי זה לא לשנוא, זה להיגעל, כולנו מגעילים" – אאוץ'.

5. Damon Albarn – Everyday Robots

האלבום היה מועמד לפרס המרקורי הנחשב, הוא כבש לבבות של אלפי ישראלים שבחרו בו לאלבום השנה במצעד השנתי של "הקצה", הוא קצר ביקורות טובות פחות או יותר, והכל בגלל שדיימון אלברן פתח חלון קטן ונתן למאזיניו לראות מה מתחבא מאחורי המסכה העקשנית שלו. אז מה מסתבר? שמאחורי המסכה הזו מתחבא בחור רגיש ביותר, עדיין מתעקש להשתמש במילים עמומות ואוניברסליות כדי לחבר את הצרות שלו עם אילו של אחרים, אבל ללא חשש להיות פגיע. אלבום שכולו סיפור מסע של דיימון מהמאקרו אל המיקרו האישי שלו מבלי לתת יותר מדי פרטים, והתוצאה היא שירים כמו "Hostiles", "The Selfish Giant" ו-"Photographs" שמציגים צד עדין יותר. האמן עשוי מרגש, לא יעזור כמה הוא ינסה להסתיר את זה.

4,Mali Music – Mali Music

בסרט הדוקומנטרי שכל מעריץ בלר כבר יודע בעל-פה, "No Distance Left to Run", אמר אלברן שהמסעות שלו לאפריקה הבהירו לו עד כמה קטן מקומו בעולם ושהאי הבריטי שהוא כל כך אוהב הוא "רק אי קטן". בריטניה נשארה בלב בעוד אלברן נסע לו כדי לגלות ולהתאהב בסגנונות מוזיקה של מקומות אחרים ויצר את האלבום הזה. הוא פותח אותו עם מנגינה נוגעת עם קולו, אך האלבום כולו ממשיך עם קולות זרים שבאים ממאלי והוא נותן את הכבוד של המוזיקה המקומית למקומיים, לכלים שנולדו במקום, השפה והקצב. הוא עשה את העבודה הקשה, כל מה שיש למאזינ/ה לעשות הוא להיות פתוח/ה למשהו אחר ולא מוכר.

3. Gorillaz – Plastic Beach

שיא הפופ של מר אלברן. הוא ייתן לסנופ דוג לשיר, מנגינות אתניות מסלסלות יפתחו עוד קטע ראפ של באשי וקאנו, אבל בסופו של דבר הכל יסתכם בפופ מתוק יותר מאיימי פולר. האלבום הראשון בא ככוח נגד עולם הפופ המסחרי והסלבריטאי, השני יצא נגד רוע ומלחמה, ו"חוף פלסטי" מבקש שנשמור על הסביבה ועל הטבע. כזה הוא אלברן, נלחם למען עולם יותר טוב – פחות תעשייתי, יותר טבעי, עם חיילים כמו לו ריד (ז"ל), בובי וומק (לו דיימון הפיק אלבום שנתיים אחר כך, ז"ל), גריף ריס ׁ(חיות סופר פרוותיות), מיק ג'ונס, פול סימונון (הקלאש) ומוס דף בקטע קצב ממכר בקוד מורס. יחד עם האנימציה של ג'יימי היולט יצר אלברן אוטופיה ויזואלית ואודיטורית שלא קיבלה מספיק כבוד מהעולם ולכן מקבלת פה מקום שלישי. חוץ מזה יש את שיר הנושא שאליו אני מכורה כבר חמש שנים.

2. Blur – 13 + Parklife

אף אחד לא יגרום לי לבחור בין השניים כי מדובר בשני אלבומים שמשלימים שני צדדים מאוד חזקים בי – הצד ה"13" מלא העצבים, הדיכאון, הפחד והטכנולוגיה והצד ה"Parklife" שאוהב לצחוק, להרהר, לחקות ולרקוד עד שהאלכוהול מתנדף ואני נשארת רק עם כאבי גב ושרירי רגליים תפוסים. שני האלבומים ליוו אותי את אותה כברת דרך ומסמלים גם את השיא של שיתוף הפעולה בין אלברן לבין חברו הממושקף, קוקסון. כשהם עצובים הם נוטים יותר לגיטרות הנוגות של קוקסון, וכששמח וציני הם קופצים עם הפופ של אלברן. "Trimm Trabb" הוא שיר לחושך, "Parklife" הוא לאור, "1992" הוא לרחמים העצמיים, "Bank Holiday" הוא לכשאף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותי קופצת וצוחקת. ביחד, כדברי טום קרוז ורנה זלווגר, הם משלימים אחד את השני ותומכים בי בכל מצב רוח נתון.

1. The Good, the Bad and the Queen – S/T

מהר אני מקלידה לפני שאני מתחרטת שלא שמתי את בלר פה במקום הראשון. קודם כל יש לאלבום הזה ערך סנטימנטלי אדיר מאחר והוא הכיר לי את מר אלברן, זה האלבום שגרם לי להסתקרן לגבי הקריירה המוזיקלית שלו ולגלות את אחת הלהקות החשובות לי ביותר (בלר). מעבר לרגשניות ולמרגשיות, מעבר לפול סימונון (הקלאש), סיימון טונג (הורב, גורילאז) וטוני אלן (מתופף העל הניגרי), זה אלבום שהוא כל כולו מנוצח על-ידיו רבות הרבדים והכישרונות של אלברן. הוא לגמרי מאוהב באנגליה ומודאג לגבי לונדון והמערב האבוד. פה אפשר למצוא את השיא הלירי של אלברן: "Everyone's a submarine looking for a dream far away" (מתוך השיר היפהפה "Nature Springs") וגם את החיבור המושלם בין אפוקליפסה מפחידה למוזיקה נגישה, בין פחד של גיטרות גועשות לקלידים קופצניים, בין רעשי המלחמה לבין היופי שהמוזיקה והמילים יכולים להוסיף לה ובו-זמנית גם לנסות לחסל אותה.

אז מה אאחל למר אלברן? שרק ימשיך ליצור ושיום אחד יחדור לו למוח שחרם זה דבר נוגד לכל האהבה שאותה הוא רוצה להנחיל בכולנו. קקה. יום הולדת שמייח!

חג שמייח! חן.

התחלה – מצעד אלבומי השנה 2014

"מה אגיד לכם,  2013 עשתה לי את זה בקטנה." – ככה התחיל מצעד האלבומים השנתי שלי בשנה הקודמת, ואם תרשו לי להתרכז קצת בעצמי (לעומת כל הפעמים האחרות שאני כותבת "רק" על אחרים), 2014 עשתה לי את זה בגדול אך לאו דווקא במוזיקה. 2014 הייתה בשבילי שנה של שינוי – שנה שבה המוזיקה הפכה מגורם עליון בחיי, לאמנות שמסתכלת עליי בגובה העיניים. לא עוד מחנכת, ולא מלמדת, אלא מדריכה ומזמינה להיכנס אליה. המילה הכתובה תמיד משכה אותי, והיא החליפה את מקום המוזיקה – והיא לא רק הפכה לגורם עליון, אלא למשהו לשאוף אליו. אחרי 27 שנים של משחקי מחבואים עם עצמי, החלטתי לקחת את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, ואני מקווה להציג ניצנים של זה בשנה-שנתיים הקרובות. (אם זה מעניין מישהו, הזרעים כבר נשתלו באדמה – ואפשר לקרוא חלק מהעבודות שלי בבלוג הזה).

ועם ההבנה הזו בא גם העצב – כי רשימת אלבומים כבר הייתה לי אך לא הייתה לי ההשראה לכתוב את עשרת הגדולים שלי, אבל אני מתעקשת כי זו מסורת, וכי בסופו של דבר – מי שגידל ורומם אותי זו המוזיקה, וגם אם יש לי אימא רוחנית חדשה, המוזיקה עדיין לי אחות. את הרשימה היה לי קשה לצמצם, הגעתי ל-17 אלבומים שממש אהבתי השנה, אך בסופו של דבר צמצמתי לרשימה שאני חושבת שמייצגת את המיטב מבחינתי. אז נתחיל:

10. The Coral – The Curse of Love

21891-the-curse-of-loveהאלבום הוקלט לפני שנים, נקבר עמוק בתוך הספריה הפרטית של הקורל, וביום בהיר אחד שבו הדם חזר לזרום להם למוח, הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. וכמה שאני מודה להם על כך – זהו אלבום שאם היה יוצא לפני 40 שנה היה נחשב לקלאסיקה, אך היום אין מקום לקלאסיקות אלא רק להייפים קצרי מועד, ולכן לדעתי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. איזה יופי של אלבום, כל שיר מתחבר לקודם ולבא, פסיכדליה מתוקה עם גיטרות עדינות של ביל ריידר-ג'ונס שכבר אינו חלק מהלהקה, קולו של ג'יימס סקאלי ענוג, והמסע לאהבה וקללה פשוט מושלם על גבי מושלם.

09. Perfume Genius – Too Bright

Too_Bright_Perfume_Geniusהשיר הראשון, "I Decline" הוא התמצית הרגילה של Perfume Genius, מייק הדראס, אקורדים עגמומיים של פסנתר והקול הפגיע. אך מכאן, כשם השיר, הדראס החליט לסרב לדרך הרגילה והמשך האלבום הוא תמצית חדשה של ריחות אפלים, יותר כלים, מלודיות נגישות יותר אך אם זאת מרחיקות עם יותר עיוותי קול. במילים שלו הכניס אותי הדראס אל תוך הגוף שהוא חש שאינו מתאים לו, העביר את הכאב של חוסר ההתאמה בין הרגש הפנימי לפיזי, וכשהפיזי לא מתאים, כולם רואים, אבל לא מנסים כל כך להבין. בתור אישה, קל להרגיש לא נוח עם הגוף שלך, קל להרגיש ששופטים אותך, קל לך לרצות להפיל את הכל על אביר שיושיע, אך אין סופו של דבר פה – זו רק תהום שנהיית עמוקה יותר ויותר. Perfume Genius אמר בראיון שמוזיקה בשבילו היא כלי כדי להוציא את כל הרע שמצטבר לו כדי שיוכל להמשיך הלאה, ועם כל הרפש שנמצא במילים של האלבום הזה, אני מקווה שהוא הצליח להתנקות.

08. Interpol – El Pintor

interpol_elpintorזו להקת הדגל, פול בנקס הוא השגריר המילולי שלי, הגיטרה של דניאל קסלר היא ים והתופים של סם פוגרינו הם הקצב של הלב שלי. זו תמיד אותה נוסחא, והם ממשיכים לגרום לה לעבוד. הם מתנגנים לי בחלומות, וממשיכים להתנגן בראש תוך כדי היום בלי שאבין שהתת-מודע משדר לי תשובות מתוך המילים והלחנים של השלישייה הניו-יורקית. הם נהיו חלק ממני, במצבים של רגשות סוערים במיוחד הם הכתובת הראשונה אליה אני פונה, והאלבום הזה הוא תוספת נכבדת לאסופת התמיכה שהם כתבו.

07. Damon Albarn – Everyday Robots

Damon-albarn-everyday-robotsמאז "13" של בלר, דיימון אלברן החליט שעדיף להשאיר את עצמו מאחורי מסיכות של אנימציה ושירי מחאה פופיים. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס, במיוחד לא לתקשורת, לה הוא העדיף לתרום הצהרות בקשר ללהקת האם שלו שרובן לא התממשו, כי הוא פשוט סיפק לעושי הכותרות את מה שהם רצו. אבל אז הגיעה 2014, והזמן היה נכון לאלברן להראות שבכל גאונות טמונים סיפורים ורגשות, וכשאתה אחד מהאנשים המוכשרים והאמיצים ביותר בבריטניה, אז הכי מתאים להוציא את זה במוזיקה. הוא עדיין מבכה את הזמנים שעוברים מהר מדי ומשתנים יחד עם הטכנולוגיה, הוא בורח מההווה ומצייר לנו עבר בריטי, אבל הוא עשה את זה הפעם ממקום עמוק יותר, בוגר יותר, נוגה יותר. נעים להכיר אותך, דיימון אלברן.

06. David Gray – Mutineers

david-gray-mutineersאני מופתעת בדיוק כמוכם שהבחור הזה נמצא במצעד שלי, אבל זה מה שקורה כאשר מלך הקיטש הפרטי מתעלה על עצמו ועוד אחרי הקשקוש שהוא האלבום שהוא הוציא לפני כן, Foundling. הוא עשה בשכל כשבחר לעבוד עם אנדי בארלו (Lamb), וזאת אני יודעת דרך הראיונות שבהם תיאר גריי את העבודה עם המפיק, איך הוא הוציא ממנו הרבה יותר עם צלילים חוזרים, ובלי העצמה קיטשית שלפעמים לא נחוצה בתוך השיר. גריי נשאר רומנטי, מאמין גדול באלוהים ובאהבה, במילים הפשוטות, הדימויים, המטאפורות, הוא יודע מה עובד על ההמון ובתוך זה הוא גם קובר שבב אותנטיות שמתקשר רק אליו – מקוריות שניגרת מהקול שלו ומהאופן שבה הוא מאמין במה שהוא כותב, בצורה שבה הוא מביע את הכאב ואת האהבה שלו למה שהוא כותב. פופ מלודי יכול להיות נוגע, אם מוציאים לשנייה את הציניות ומתחברים לרגש הפשוט. גריי לקח חלק לא מודע בתהליך היצירה שלי השנה, ואני מודה לו על כך.

05.Angel Olsen – Burn your Fire for no Witness

jag246.11183אני חושבת שזה היה מצעד חצי שנתי של בלוג AV CLUB שגילה לי את האלבום הזה בדיוק בתקופה שבה מאסתי בחיזוריי אחרי קולות גבריים רגישים וחיפשתי קול נשי שאוכל להתחבר אליו. Along Came Angel… מלאכית שהמציאה את הבדידות מחדש וקראה לה טובה, ציירה את ההפך ממה שמלמדים אותנו כל סוכני החיברות הנכבדים שלנו. באלבום הזה היא מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם המאזין, והוא לא חייב לענות לה כי היא כבר עושה את זה בשבילו. באמבטיה של פולק-רוק המזכיר ימים של פעם, מעמידה אולסן את מילותיה כמו ברווזים בשיירה השטים לעבר ההבנה שכולנו צללים אשר צריכים לפתוח את החלון מדי פעם ולתת לאור להיכנס, ואין רע בלעשות את זה לבד, אפילו עדיף, ואחרים גם יצטרפו, ויהיו גם אחרים שיצטרפו לכל אחד לבד.

04. Elbow – The Take off and Landing of Everything

elbow-thetakeoffandlandingofeverything_1394985450הקפטנים העצובים שלי, חמישייה של אנשים צנועים שעושים את מה שהשמיים עדיין לא יודעים איך לשאוף אליו. הם חג מולד מהלך למבוגרים שרוצים שקט ושלווה, הם תרים את מחוזותיה השטוחים של אנגליה ומייפים אותה עם קול של סנטה גארווי וכלי ארבעת המלאכים שאינם רק מלווים, הם חלק פעיל מכל מילה ומילה. המנגינה הכחולה מרכינה את ראשה בנימוס ועל גליה גולשות המילים בקצב ובמשחקי מילים שאנשים שקראו שירה בחייהם יכולים להעריך. האוניה של אלבואו הפליגה גם השנה אל הלב שלי, היא לא יכולה שלא עם קול כמו של גיא גארווי, ועם החברות שאותה הם כל כך מוקירים, עולם אפלטוני שמתעלה על כל אהבה, בסיס לטבע אנושי בריא ומאוזן. כמה מהרגעים היפים ביותר שלי השנה היו מלווים עם המוזיקה הזו, ולא בטעות, הם הראשונים שהתאימו אליהם.

03. Sharon Van Etten – Are We There

album-coverאפילו לפני ש-"Your Love is Killing Me" נכנס לחיי, שתי הרצועות הקודמות לו באלבום השאירו עליי רושם כל כך עמוק. אבל השיר הזה, האהבה שהרגה אותה, מעכה, לעסה, צחקה ושיבשה אותה, העוצמה של הקול שלה כשהיא מגיע לשורה הנושאת את שם השיר, האוקטבות הנמוכות אליהן היא מגיעה תוך כדי ונשארת שם כשזה כל כך כואב, העובדה שהיא חיה בשביל לכתוב את זה ולהעביר את המאזין את אותה מערבולת שאפשר לצאת ממנה בסופו של דבר וליצור ממנה שיר כל כך מיוחד במינו. כל שאר האלבום הוא חלון אל תוך החדר האינטימי של גברת ואן-אטן, אותו היא מגישה בקולה הכיפה, בנשיות רכה כל כך שלא הכרתי כמותה והיום אני שמחה לגלות אותה ברטרוספקטיבה. הכוח שלה משיק לכוח המאהבים שלה, היא חומר בידי הבעיות שבאות יחד עם זה, ומהם היא יצרה את אחד האלבומים הכי חזקים של השנה.

02. The Twilight Sad – Nobody Wants To Be Here And Nobody Wants To Leave

The_Twilight_Sad_-_Nobody_Wants_to_Be_Here_and_Nobody_Wants_to_Leaveאחרי ההופעה ההיא בפרימוורה שהובילה אותי גם לכתוב עליה שיר, נהייתי חתול סקרן לגבי הטוויילייט סד. יכול להיות שבלי ההופעה הזו לאלבום הזה לא הייתה השפעה כל כך עצומה עליי, אבל היא קרתה, ואני נשביתי בקסמיהם של ג'יימס גראהם וחבריו המלנכוליים. הקור של סקוטלנד יוצא מתוך השירים, לא רק בתוך המבטא הכבד של גראהם הסולן שלא מוותר ולו לרגע על דרך הדיבור האמיתית שלו, אלא בתוך הקלידים, האבק הכחול והקר שעף אל תוך העיניים ומטשטש לנו את הראייה, צלילים ותווים שמזכירים ימי אייטיז מאופרים בשחור, אך נוגעים לכל מה שהוא עכשיו. הקולות הבאים מן המילים הם זעקות שמגיעות מעמקי שומקום הרחוקים והדובר מדבר אל צד שני שיכול להיות קיים ויכול להיות גם רוח רפאים מדומיינת בתוך המנגינות החולמניות. האלבומים שבדרך כלל תופסים אותי משמיעה ראשונה הם אלה שמלאים בסאונד, שאין בהם רגע אחד שקט וצלילים נדחסים לכל חלל ריק שיכול להיווצר, וזה בדיוק האלבום הזה – האמן חנוק בתוך היגון שלו ובתמורה חונק אותו תחת הצלילים הבלתי נפסקים שלו. התמכרתי אליו מהקשבה ראשונה, והוא עדיין לא הרפה ממני.

…..

*****

——

~*~*~*~*~*ה-אלבום שלי לשנת 2014:  Beck – Morning Phase*~*~*~*~*~

beck-morning-phase1

ובסופו של דבר, זהו האור שמנצח על החושך ולא ההיפך, הוא הדבר ההכרחי להישרדות שלנו בתור בני אדם ולמרות שכיף לפעמים לצלול למעמקי הכאב והרחמים העצמיים, יש משיח בלונדיני בקצה המנהרה או בקצה הצוק. הוא כמו מגדלור – מאיר את הדרך חזרה אל החוף. למשיח הבלונדיני קוראים בק, ולו אני חבה את היצירה שלי השנה, לו ול"Wave" שלו. לו אני חבה תודה על נסיעה מושלמת לעיר הבירה הצרפתית, שם נהניתי מזמן איכותי במיוחד עם חברה יקרה וגם מחברתו הבימתית של בק הלהטוטן שלא מפסיק להפתיע, ובאותו ערב לא הפסיק לזוז ואני לו להריע (חרוז!!). הרבה טעו ומיהרו לקרוא לאלבום הזה עצוב, והצטערתי על כך מכיוון שאנשים אלה לא באמת הקשיבו לו, כי אם באמת מאזינים יודעים שזה אלבום שמאזן את הכל – את הטוב עם הרע, את הרועש עם השקט, את העצוב עם השמח. זה אלבום מדיטטיבי אשר מחבר בין הלמעלה ללמטה וזורם גלים גלים אל עבר ההבנה שהדרך היחידה היא אל האור שמעיר ומתחיל כל יום שלנו. כן כן, אם לא הבנתם עדיין – בתוך הצינית ישנה רוחנית. הדמיון ל-"Sea Change" האלמותי נשמע, ההשוואה אליו היא בלתי נמנעת, אך אם כבר משווים אז אפשר להגיד ש"Morning Phase" הוא אלבום ההתפכחות מן הכאב, מן חוכמה כזו שיכולה להצטבר דרך גיל וניסיון. אחרי שש שנים של ציפייה לאלבום חדש, בק, העגל המוזהב, החווה כבוד לקודמיו הפולקיים מהסיקסטיז ועשה בהם אותות ומופתים. אין אלבום ששמעתי יותר מאלבום זה השנה, ואין שיר השנה שהעיר והאיר אותי השנה כמו זה, ואיזה כיף שגם זכיתי לראות אותו בלייב באותה הופעה בפריז.

עוד שנה עברה חלפה לה, מי יודע אילו מילים היא תוליד שנה הבאה.

תודה שקראתם,

חן.

ולקינוח – כי זה דצמבר 2014 וזה חודש ההוביט ואני מתלהבת:

The-Hobbit-Battle-of-the-Five-Armies-poster-9-691x1024

קוד לא מזוהה – על החדש של דיימון אלברן

דיימון אלברן, בדמותו התקשורתית, העדיף תמיד להסתתר מאחורי וילון שחור. דרך חורים על הבד, הוא סיפר על מציאות לונדונית, מחלות חברתיות או סתם חוויות כלליות. אם מסתכלים על הקריירה שלו, בלר היו המרד נגד השלטון האמריקאי (או הבריטי-דמוי-אמריקאי) על המצעדים, גורילאז היוו מקום נוח לדיימון לכתוב פופ מאחורי מסך שהציג דמויות מצויירות, הטוב הרע והמלכה היה שיר הלל והרס לאנגליה, ועוד שלל הפרויקטים שלו תמיד סללו דרך יותר להסתכל החוצה על כולם מאשר הוא על עצמו. באלבום החדש, "Everyday Robots", התגלתה למאזינים עוד ספרה בתוך הקוד שאמור לפתוח את המנעול שהוא דיימון אלברן. אבל נראה כי גם אם מישהו יגלה את הקוד השלם, עדיין המנעול ייפתח רק עד החצי, תיבת פנדורה לא תיפתח גם אחרי עשרים שנה של קריירה מוזיקלית.

Damon-albarn-everyday-robots

שיר הנושא הזכיר לי meme שפעם ראיתי, חבורה של אנשים עוברים את הכביש וראשיהם עמוק בתוך הסמארטפונים ומעל כיתוב שמזהיר על תחיית המתים. אלברן, שלא במפתיע, מסתכל באור שלילי על המהפכות הטכנולוגיות שמתרחשות במרווח של ימים, והופך את כולנו בשיר אחד למכאנים יותר, קרים, חסרי כל רגש. הכינור שחוזר על עצמו, ולקח לי זמן להתרגל אליו, מתאר במעגליות את מה שהשיר מנסה להסביר – כולנו רובוטים, מאותחלים, מוגדרים ומתוכנתים לעשות את אותו הדבר, משתילים לנו שבבים של אחווה כשבעצם כל אחד לעצמו, לבד. "Hostiles" ממשיך לנגוע בפצע האנושי ומרמז על הגישה החדשה של אלברן למוזיקה באלבום הזה. "Lonely Press Play" אומר את המילים שכל אחד ששם את החיים ברקע למוזיקה יכול להזדהות איתו. כאן הוא נותן נופך יותר אישי, כשהוא עובר בין גוף שני לגוף ראשון. "מר טמבו" שנכתב על חוויות שלו באפריקה, מזכירים שיר ילדות, או אולי פסקול לסרט ילדים.

את השירים הנ"ל מסיים אלברן עם "Parakeet" שגם חוגג את הילדותיות שמבצבצת בזמר, למרות גילו, ומשם הכל נהיה מתון ומה שאנחנו מגדירים בוגר יותר – יותר חשוף, מבין, רגוע. אני לא הכרתי את דיימון אלברן ככה אף פעם, ולכן אני בוחרת לחגוג את האלבום הזה. מ"The Selfish Giant" (בו הרומנטיקה חוגגת) ועד סוף האלבום, אלברן שם את הילד הקטן בחוץ ומשאיר את הצד המתנסה שלו, כשהוא משחק עם  צלילים לא קשורים בין מילה אחת לאחרת, אבל נותן גם לקמטים לדבר. ב-"Hollow Ponds" משתף הזמר בחוויות שלו מהילדות, ב-"Photographs" (האהוב עליי כרגע) טימות'י לירי והמודעות מקבלים שיר שלם שמדבר על מודעות אחרת, מבוססת ככל הנראה על אלאסדי. "Heavy Seas of Love", בו השתתף גם בריאן אינו, נותן סיומת אופטימית ומתוקה. בשלמותו, האלבום הוא כס המבוגר ממנו מביט אלברן על מה שהוא היה פעם – על סיפורים וחוויות שעיצבו את הבן אדם, ולאו דווקא את המוזיקאי. הנוסטלגיה שלו נוגה, המקצבים איטיים ומצטרפים לאקורדים עצובים על פסנתר או פריטות עדינות על הגיטרה, נגיעות מיתרים מאוד מוכרות מפרויקט "הטוב, הרע והמלכה".

בגיל 46, דיימון אלברן בחר סוף סוף להפסיק להסתתר מאחורי שיתופי פעולה, והסכים להניח לכישרון שלו לעמוד בפני עצמו. קולו עדיין משתבח עם השנים, המלודיות כהרגלן בקודש נגישות, אך הרבה יותר צנועות. אם גראהם קוקסון היה פה, אני מניחה שהאווירה השקטה הייתה נשרטת על ידי כמה דיסטורשנים. אבל למה להכניס לפה את החבר הממושקף מלהקת האם, כשזה ברור שאלברן יכול לבד, עובדה שמעריציו בטח ידעו כבר הרבה זמן. אולי הגיע הזמן שגם אחרים שלא השקיעו מספיק זמן ברפרטואר המכובד של הזמר ייווכחו לדעת. ככל שאני מקשיבה לאלבום הזה יותר, אני מבחינה יותר בגדולה שלו, ולא מופתעת לגלות שעוד מבקרים חושבים כמוני. אחרי האופרה, הבלט ופלי מה"רד הוט צ'ילי פפרז", נעים להכיר אותך אלברן, גם אם קצת.

בעוד בק ואלבואו הפריחו בי אוויר רומנטי, אלברן הוריד אותי לקרקע.

עכשיו אני מחפשת משהו לרחף איתו,

חן.

 

האביב הספרדי – סיקור פסטיבל פרימוורה 2013

Prima3

המטרה העיקרית לקיץ 2013 הייתה לראות את בלר, ואם כבר בפסטיבל, אז למה לא לתבל עם איזו פנטזיה על הופעות נוספות של פאת'ר ג'ון מיסטי, פטריק ווטסון, סופיאן סטיבנס וגריזלי בר? הפסטיבל היחיד שהתקרב להגזמה הזו היה קואצ'לה, אבל המסע אליו היה מוגזם בפני עצמו מאחר והוא מתרחש כל שנה בחוף המערבי של ארה"ב. אז איילת ואני "התפשרנו" – הפעם ניסע לפסטיבל פרימוורה בברצלונה, וכערך מוסף למטושטשים קיבלנו מכל הפנטזיה גם את גריזלי בר. אחרי שמספר חברים חזרו משם עם חוויות חיוביות בעיקר, הגיע הזמן לגלות בעצמנו את החגיגה הספרדית של האינדי. ב-22 במאי הגענו לנתב"ג ארוזות בציפיות, עם מלא תוכניות באמתחתנו, ובסופו של המסע שמחנו לגלות גם כמה הפתעות.

ביום הראשון הגענו למתחם הפסטיבל די מוקדם בשביל לסקור את האזור. בין בניינים גבוהים אשר עוצבו בשיא המודרניות, אחרי עלייה מתונה ברגל, הוצב בפנינו שלט כניסה כמו ללונה פארק. קיבלנו את הצמיד הכחול של יום חמישי וכשנכנסנו גילינו מולנו הרבה כחול של ים. במת הפרימוורה נמצאה בצמוד לבמת ה"ריי-באן" – מן אמפיתיאטרון עם משטח עמידה רחב במיוחד. ישבנו שם בכדי לנהל את הלו"ז שלנו, ולראות כיצד נעבור בין במה לבמה. גילינו שזה לא הולך להיות קל, אבל הפסטה במתחם דוכני האוכל הבהירה לנו שטעים דווקא כן. בחורה ספרדייה שאלה אם נסכים להשתתף בסקר – כששאלה מי הם שלושת הלהקות העיקריות אותן באנו לראות בפסטיבל ענינו לה: בלר, גריזלי בר, ודירהאנטר. הפסטיבל התחיל ככה וגם הסתיים, אל דאגה – הסוף טוב!

בשעה שבע, בבמת Vice, כשרוח חזקה התבדרה לה בשערנו וחשפה את תחתונינו לעיני כל, עלתה להקת "Woods". את החבר'ה הכרתי דרך ארז סובל, שמאוד התלהב מהם בשנה שעברה. ארבעה חבר'ה בלבוש ג'ינסי ופשוט עלו לבמה, שתי גיטרות, בס, תופים וקול אחד מתוק של הסולן ג'רמי ארל. לא היה הרבה הבדל בין האלבום עצמו להופעה, אך היה נחמד לראות את האנשים מאחורי אחד האלבומים הטובים של שנה שעברה. לאחר 45 דקות ירדו חברי הלהקה מן הבמה וגילינו כמה צריך לצעוד במהלך הפסטיבל. עשינו פעמינו לכיוון הבמה הראשית "הייניקן", שם חיכו לנו גבוהים מסתירים, אמריקני מתלהב ו-Tame Impala. את החומרים שלהם רק חצי הכרתי מכיוון שלא השקעתי באלבום השני שלהם הרבה זמן, ואת הראשון הסתבר שהספקתי לשכוח. ולמרות זאת, נתנו החבר'ה המסטולים הופעה לתפארת אוסטרליה, הציגו את הבסיסט החדש של הלהקה, והודו בכך שזו פעם ראשונה שהם מופיעים מול גלגל ענק וירח מלא. מאחורי הלהקה הוצגו על גבי המסך אפקטים אשר נוצרו על ידי נגינת הגיטרה של הסולן, קווין פארקר, ממש כמו שומר המסך של וונדאוז מפעם, רק עם ריח של חשיש באוויר. הגבוהים הסתירו, האמריקני טען שזו הלהקה הכי אהובה עליו ובכל זאת לא ידע אף מילה וקרא לקלידים גיטרה, אבל שזה יפריע? אולי רק הלחץ להגיע לגריזלי בר לשורה הראשונה.

Tame Impala, אין כמו זום.

Tame Impala, אין כמו זום.

מבמת "הייניקן" הגיע הזמן לחנוך את במת "פרימוורה" – שם הופיעו Dinosaur Jr. היה שם חנוק, פוגואים מדי פעם ומלא שיכורים, אסכם בכך. הגריזלים היו אמורים להופיע אחריהם, והדרך לשורה הראשונה נראתה מפרכת במיוחד. וכאן נח הקסם של הפסטיבל הזה – אף לא איש אחד נותר בשורה הראשונה לאחר שג'יי מאסקיס וחבריו ירדו מהבמה וכך יצא שאיילת ואני זכינו לראות את גריזלי בר מהאמצע-צד, כיאה לנו.
כאשר נשענו על גדר הבמה, הבנתי שכדי לשמור על המקום אצטרך לוותר על ההופעה של דירהאנטר שהתרחשה במה ליד ב"ריי באן". ביקשתי מחברתי שנתכחש לקיומה של הלהקה בליין-אפ, אך זה היה קשה כשקולו של ברדפורד קוקס עיטר את האוויר הנקי של הים וגלש לאוזניי כשישבתי לא רחוק משם. "Cover Me" התנגן ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלקום, לרוץ ולראות במה מדובר. מרחוק הבחנתי בקוקס עם שמלה ואטיטיוד של רוקר, צילמתי תמונה שתיים ושבתי למקום הבטוח שלי מול גריזלי. לקח זמן לפני שהם עלו, ופגשנו שם זוג ישראלי חמוד, חלקנו עניין בספרות ובצילום, ואפילו קיבלנו קורס מקוצר על איזו, תריסים וצמצם. כשהגיע הזמן לעמוד, גילינו מאחורינו זוג של שיכורים שאיים להרוס את החוויה – אבל אז אד דרוסטי, דניאל רוזן, כריס טיילור וכריסטופר בר עלו. והזוג התחפף בשלב מסויים. אז מה?

גריזלי בר, הו גריזלי בר. כמה זמן לקח לי להבין מה עובר לי באוזניים כשהקשבתי ל"Veckatimest", כמה התאהבתי במפגן הקולות של הארבעה, והנה הם באו מולי – מהאוזן הגיעה המוזיקה המופשטת של הלהקה אל העיניים, עם תפאורה מהפנטת של מנורות סיניות, שכאילו ריחפו להן מאחורי הלהקה. דרוסטי, רוזן, טיילור ובר נתנו את כל כולם, כל אחד ברצינותו יחיה, ובהרמוניה הווקאלית שלהם העיפו אותי אל השמיים. לא הצלחתי לבחור לי מישהו להתמקד עליו כל ההופעה, כל אחד היה צבע מוזר, וביחד עם התערבבו והתיזו צלילים על הקהל כמו ג'קסון פולוק. ב-"Knife" הכוכב היה כריס טיילור, בסיסט הלהקה וגם המפיק, שלא הצליח לעמוד בשקט כששר את קולות הליווי לדרוסטי. זה נראה כאילו הקול לא יוצא לו רק מכיוון המיתרים, אלא מכל וריד אפשרי. "While you Wait for the Others" היה יותר עוצמתי מבאלבום. הלוואי והייתי יכולה לתאר לכם את מה שניגר שם מגרונם של הארבעה. השיא בשבילי היה "Half Gate" שפתח שער לכמה דמעות והרוח שלא הפסיקה להעיף אותנו נכנסה בשביל לעשות את אותה עבודה גם על הלב. "Sun in your Eyes", שסוגר את אלבומם האחרון "Shields", סגר גם את ההופעה. ולריה וגלעד, הזוג החמוד, שאלו אם נבוא לראות את פיניקס אחר כך, אני הייתי צריכה כמה דקות להירגע. הבמה בינתיים התרוקנה ואני ניסיתי לעכל שדציבלים ואוקטבות ווקאליות עטפו אותי למשך שעה, ולא ידעתי איך אפשר להמשיך מכל כך הרבה יופי הלאה. על הבמה התרוצץ איש צוות שקימט בברוטליות את הסטליסטים וזרק אותם אל הריצפה. צעקתי אל המאבטח הקרוב שיביא לי את גוש הניירות וקטפתי מההופעה הזו מזכרת לעולמים.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

כריס טיילור מגריזלי בר. בסיסט, מנגן גם בקלרינט וסקסופון, מפיק, דוגמן.

לקח זמן להגיע חזרה לבמת "הייניקן" שם חיכו לנו פיניקס המתוקים. פספסנו קצת בגלל השוק הווקאלי שלי, אבל הספקנו להגיע בדיוק ב"Girlfriend", שלדעתי הוא השיר הכיפי ביותר של הלהקה עד כה. הלהקה הצרפתית, בראשותו של תומאס מארס, שפיתחתי סוג של קראש על השיער שלו, שילבה בין שירים ישנים יותר לחדשים דנדשים. מארס ירד אל הקהל, הסתובב שם, לחץ לכמה מעריצות ידיים והצליח לרגש כמה שם למרות תווי פניו האדישים. "1901" גם היה שם בשביל להקפיץ אותנו, ג'יי מאסקיס עלה לעשות כמה ריפים יחד איתם, והנה היום הראשון נגמר. לפחות בשביל איילת ובשבילי שכבר לא הרגשנו את הרגליים. המיטה חיכתה לנו מסודרת ומגונדרת במלון, והיינו מוכנות להיזרק עליה בהרבה חששות לקראת היום הבא.

התעוררנו לצלילי "One Love" של מרטין פרימן, מן תזכורת כזו שיש עדיין עונה שלישית של "שרלוק" לצפות לה. עשינו גיחה לסטארבאקס, שיחקנו אותה מטיילות, ועלינו יחסית מוקדם על הרכבת התחתית לכיוון מתחם "פרימוורה" כדי להתחיל את היום השני, היום הגדול, היום של בלר. על ההופעה שלהם כתבתי בדמעות ותוכלו לקרוא פה, אך היו להם כמה וכמה מחממים ששווה להזכיר. היום היה יום שישי, השעה שש לפנות ערב, ומה יכול להיות יותר מתאים מאיזה פולק, משהו קאנטרי רוק, אולי איזה קורט וייל ולהקתו The Violators. השמש עדיין בצבצה לה, מתחתיה חול אפור וחצץ, אך וייל פרס בפנינו שדות רחבים של ירוק כפרי עם שירים כמו "Jesus Fever", "Waking on a Pretty Day" והשיר האהוב עליי מהאחרון שלו "Girl Called Alex". את וייל הכרתי כשהוציא אלבום "Smoke Ring for my Halo" לפני שנתיים, והתאהבתי בו אחרי ששמעתי את "Peeping Tomboy". בהופעה בפרימוורה, לאחר שנפרד בעליצות מהלהקה שלו, הוא הגיש עם גיטרה אקוסטית ותו לא את השיר הזה, ואיך לא, ריגש אותי עד דמעות. עם הקול האדיש שלו, שהוא חלק גדול מהקסם שלו מבחינתי, השיער שלא הפסיק להסתיר פרצוף עייפייף ולהקת פולק-רוק מצויינת באמתחתו, הגיש קורט וייל מה שתמיד ייחלתי לו – הופעת פולק לסופ"ש קסום. אחרי ההופעה התחיל להחשיך, ועם העלטה הגיע גם גל קור מטורף שאיים להרוס את חוויית הבלר שחיכתה לנו מספר שעות אחר כך. רעדנו, שפשפשנו חזק את הרגליים והידיים, אפילו קפצצנו, שום דבר לא עזר. ואז "Django Django" עלו. בחליפות ספק עתידניות ספק קרפטוורק, עלתה הרביעייה הבריטית לעשות הרבה שמח לגוף ולנשמה. איילת ואני התחממנו תוך כדי ריקודים לקצב השירים, ובלי שציפינו קיבלנו מרענן רשמי לפסטיבל. ג'יזס ומרי צ'יין עלו אחר כך. אני… לא… אהבתי… מצטערת פנינה. אחר כך עלו אלה, נו, שכחתי את שמם.
אחרי יום שלם בבמת "הייניקן", בתנועת ריחוף קלילה, וכאבי טוסיק וכתפיים, הגענו חזרה ל"פרימוורה" שם חיכו לנו "The Knife" בהופעה שכללה להקה מקצועית של רקדנים מודרנים והרבה אלקטרוניקה אפלה ברקע, דברים שעשו חשק להישאר שם, ובכל זאת הגוף שלנו היה כבר שבור מהחוויה של… נו, ההם. סיימנו את היום עם מנת "בלר" של המבורגר טבעוני עשוי מחומוס, ובין חלקיקיו, התעופפו להם פרפרים קטנים בבטן.

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

מי שמביט מי מלפנים לא יודע מי אני. קורט וייל

לאחר חלום הזוי על דואט של אדל עם ג'ניפר לורנס, התעוררתי במטרה להבין אילו ברגים השתחררו לי בתת-מודע, לא הגעתי למסקנה נחרצת מאחר והמחשבות סטו היישר אל הרביעייה המטושטשת שעשתה לי את החיים זוהרים יותר, ואת ברצלונה מושכת אפילו יותר ממה שהייתה. "One Love" סימן שהגיע הזמן לקום, הסתכלתי על הפלאפון וראיתי הודעה על כך שגם "בנד אוף הורסס" לקו במחלת הביטולים (שלצערי הדביקה גם את רודריגז שהיה אמור להופיע באותו יום). כשראיתי את המשך המשפט דפקתי את אחת הצרחות הקולניות בחיי, ואיילת מיהרה להרגיע אותי. דירהאנטר נועדו להופיע במקום הסוסים, וכל כך שמחתי על כך, לא עוד אצטרך להתכחש לעובדה שהם היו שם, והקנייה של הדיסק החדש שלהם בFNAC הספרדי לא הייתה לשווא. היה למה לצפות מיום שחשבנו שיהיה מלהיב מינוס. כוס הסטארבאקס היומית לוותה בדמעות של אושר מטושטש, עשינו הליכה דרך סמטאות העיר, עברנו בין כיכרות ורובעים יפהפיים אל שער הניצחון. שם הגיע הזמן לעשות עוד דרך אחרונה לקראת הצמיד הצהוב של היום השלישי. בהליכה נונשלנטית אספנו את הצמיד, נכנסנו אל המתחם, ודידנו אל במת "הייניקן". בדרך סיפרתי לאיילת על אדם גרין, וכל מה שידעתי עליו, שזה בערך כלום, קנינו לשתות (כאות מחווה לגראהם קוקסון שתיתי קוקה קולה) ותפסנו את מקומנו קרוב לבמה, בגדר האחורית. בינקי שפירו, בלונדינית יפהפהיה עם לוק צנוע ואדם גרין, במראה הילבילי מניו יורק עלו לבמה. ביחד הם הזכירו לי נוסטלגיה של ננסי סינטרה ולי הייזלווד, רק שדבר אחד היה שונה – אדם גרין בזכותו ובעצמו. מצטערת ג'וליאן קזבלנקס, אבל יש מלך חדש בממלכת הסטלה – גרין לא הפסיק למלמל מילים בספרדית בלי הכרה, רקד כמו השטויות שהוא דיבר, עשה קראוד סרפינג על הבטן עם מבט אווילי בפרצוף, והשאיר לאיילת ולי מספיק חומר לצחוק עליו עד ליום הזה. השירים היו מתוקים, בינקי שפירו הייתה מלאת כריזמה, אבל השואו של אדם גרין האפיל על הכל, בקטע הכי טוב שאפשר. אני חושבת שאפילו השמש צחקקה קצת מבין העננים שעוד נותרו.

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

החיים יפים בין פטריות ומחששים. אדם גרין

כמו העננים גם הקהל התנדף לו, והגיע הזמן לתפוס מקום בשורה הראשונה ללהקה השלישית ברשימת הציפיות של איילת ושלי. נכון, ל"בנד אוף הורסס" מגיע כבוד, אחרי הכל יש להם שירים כמו "The Funeral" ו-"On my way back Home", אבל דירהאנטר. אלה דירהאנטר למען השם! לא הצלחתי להוציא את הקול הצורח וצורם של ברדפורד קוקס מאז ששמעתי אותו מבמת "פרימוורה". רק קיוויתי שהוא לא יצרח את "Revival" כמו ביום הראשון של הפסטיבל. כששמעתי את קוקס עושה בדיקות סאונד לא יכולתי שלא להציץ מבין החורים הקטנים של הגדר הקדמית ולראות אותו מקרוב לפני הכל, מאז שאני מכירה את הלהקה, הדמות שלו סקרנה אותי.
עברה בערך חצי שעה, הלהקה עלתה וקוקס בראשה נתן את אחד החיוכים הכי רחבים שראיתי בחיי, שאותי זה ניחם במידה מסויימת בהתחשב בסיפור החיים הלא קל שלו. תסמונת מרפן בה לקה מלידה, שתרמה לדמות שהוא מכף רגל דקיקה ועד ראש דקיק עוד יותר, וכל המילים המלנכוליות, לא הצליחו להסתיר כריזמה בימתית סוחפת כמו של ברדפורד קוקס. הוא הציג את הלהקה בתור "Band of Horses 2 – The Reckoning", הצליח להתחמק מבדיחה גרועה, ובקיצור היה הכוכב של הערב. בהופעה הזו גיליתי שמאחורי הגלגלים המלודיים של דירהאנטר יושבים לא אחד אך שני מוחות, כשהשני הוא האנטי-קוקס. לוקט פאנדט, כן זהו שמו, הוא בחור יפהפה אך ביישן שנחבא מאחורי הכלים הכריזמטיים של חברו השלדי. ביחד הלהקה ניגנה בעיקר חומרים מהאלבום החדש "Monomania", ופינקו עם שלושה מהאלבום הקודם והמופתי שלהם "Halcyon Digest". כשקראתי את שפתיו של קוקס באומרו "Revival" לשאר חברי הלהקה, צעקתי בהתלהבות ושמחתי כל כך שהפעם קוקס לא צרח, אלא הגיש את המילים שאני צועקת לעצמי מדי פעם בכמעט רוך, והלהקה מסביב עשתה אותו קצבי במיוחד. הם התעלמו לגמרי מ"Microcastle", מה שגרם לי לצאת מההופעה הזו עם הרבה טעם של עוד. רעשן החורק של הגיטרות נתן לי ריח של בית, ודירהאנטר נתנו הופעה לא מתוכננת ברמה הכי מתוכננת שיש. הייתי מוכנה לסיים את הפסטיבל עוד אז, אבל נותרו עוד כמה תחנות.

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ויתרו על האטיטיוד, השאירו את הלכלוך. דירהאנטר

ניק קייב והזרעים הרעים, אני לא יודעת אם יש צורך להרחיב. הופעה כזו חבל להחמיץ- קייב לא נח אפילו לשנייה, ירד לבמה, מישש וליטף כמה מעריצות כבדות איפור, ועשה את "Jubilee Street" שאני כל כך אוהבת מהאלבום החדש. המילה הכי מדוייקת לתאר את הפרפורמר הזה היא "מהפנט". הלהקה מאחוריו נשמעה מצוין, והכימיה ביניהם הייתה מדליקה, אפילו כשקייב צעק לאחד מהם "Suck my Dick" והשני הפנה אליו את הטוסיק. לאחר ההופעה נפלה על איילת ועליי דילמה קשה ביותר – מיי בלאדי ולנטיין או טירות הקריסטל? החלטנו לתת צ'אנס לקריסטלים, ואולי אחר כך לקפוץ לראות מה שלום המדממים. אחרי כמה צרחות של סולנית הקריסטל, אני הבנתי שעם הפסטיבל הזה סיימתי, ולמזלי גם איילת הרגישה ככה, מיי בלאדי ולנטיין היו מבינים אם הם היו מרגישים את הכאבים בכל הגוף שהיו לנו עוד מהיום הראשון וכאב האוזניים שנגרמו לנו מההופעה האחרונה שציינתי.

את היום האחרון בברצלונה סגרנו עם "Segrada Familia", הכנסייה הידועה ביותר בעיר אשר עוצבה על ידי גאודי. בפארק ליד התיישבנו איילת ואני ונזכרנו בכל מה שקרה בשלושה הימים האחרונים, דירגנו את הלהקות שהופיעו (1. בלר 2. גריזלי בר 3.דירהאנטר 4.קורט וייל 5.ג'אנגו 6.אדם גרין 7. ניק קייב 8. טיים אימפאלה 9. פיניקס 10. וודס) וסיכמנו הכל עם חיוך רחב, ממש כמו ברדפורד קוקס. הקהל הספרדי\בריטי\אמריקאי היה קהל חם, כיבד ברוב המקרים את המרחב האישי של כל אחד ואחד, ובמקום יחידות בתוך המון הרגשנו חלק מ. הסאונד בכל ההופעות היה משובח, היו זיופים פה ושם, אבל אני לא ספרתי. אם מפסטיבל רדינג יצאתי עם סלידה עזה מאירועים כאלה, פרימוורה הוציאה אותי עם כמיהה לעוד, ומי יודע, אולי גם שנה הבאה אפקוד את העיר ואראה את ניוטרל מילק הוטל שכבר אישרו את הגעתם לפרימוורה שנה הבאה. כפי שטענתי בפוסט על בלר, עדיין לא ממש נחתתי פה בארץ, וחלק מזה בזכות אותה חוויה קסומה של פסטיבל מלא וממלא.

ממליצה בחום לכל חובב מוסיקה באשר הוא, חוץ מהאמנים שאני ראיתי היו גם Wu-Tang Clan, Camera Obscura, Animal Collective ועוד ירקות מכל הסוגים, מספיק בשביל לגרום לכל אחד ליהנות ממוזיקה טובה ומגוונת באווירה טובה ומרעננת.

עכשיו אפשר רק שכולם יגיעו להופיע בישראל?
ואימרו אמן.
רק אושר,
חן.

לקבל קסם ולאהוב לנצח – על ההופעה של בלר בפסטיבל פרימוורה 2013

Prima

אז הנה הקדמה למי שלא יודע ממה אני עשויה – מצעדים. ואם במצעדים עסקינן אז יש לי חמישייה של אמנים שאותם אני הכי אוהבת ובגלל זה אני הכי רוצה לראות אותם בהופעה חיה: בוב דילן מכווץ יחד עם הביטלס, טראוויס, בלר, אינטרפול וסיגור רוס. ארבעה מתוך החמישייה השישייתית כבר הגשמתי.

אז ביום שבלר הודיעו על סיבוב הופעות בינלאומי, החלטתי שזה הזמן לתפוס את ההזדמנות ולא לראות בטעות את אואזיס (שההופעה שלהם ב2009 הייתה כיפית כן?). חשבתי שנשבעתי לעצמי שלא אחזור לעוד אירוע שכזה אחרי חוויית רדינג, אבל השלמתי עם העובדה שאת הלהקה אראה רק במסגרת פסטיבל. ענייני כסף שיגעו לי את הצורה, אך לא נתתי לזה לעצור אותי – כי את בלר שפספסתי כבר ארבע שנים הגיע הזמן לראות בהופעה חיה. את הציפייה עיטרתי עם מצעד שירים אהובים (שאפרסם ברשומה נפרדת פה), כשכל שיר טמן בתוכו זיכרונות מתוקים מהעבר וחוסר סבלנות כלפי העתיד לבוא. הם היו גולת הכותרת שלי לפסטיבל פרימוורה השנה, וככה הם נשארו גם אחר כך. יצא לי ארוך, ועדיין אני מרגישה שכמה פרטים התפספסו, כנראה שאצטרך ספר שלם בשביל זה.

אז בואו נתחיל עם קצת אפקטים אודיטוריים (נא ללחוץ פליי לפסקה הבאה):

ביום החזרה מברצלונה, לאחר טיסה קצרה אך מעיקה בה גיליתי את הצדדים הגמישים בי, וספרתי שש תנוחות שונות לשינה לא נוחה על גבי כיסא, הגעתי לבית הוריי. לקח לי זמן להתאקלם, מלמלתי לאימא שלי (שכבר הייתה ערנית לקראתי בשעה שבע בבוקר) על קורותיי בברצלונה בימים האחרונים. התחלתי איפהשהו בעיר, הגעתי לפסטיבל, וחזרתי חלילה. פתאום נזכרתי שהורדתי תמונות של ההופעה של בלר לפלאפון והראיתי לה בלי שהיא תבין בכלל על מה מדובר. "אה, ראית אותם?" היא שאלה אותי. עניתי לה שכן, והבנתי שנחתתי בארץ. הגיע הזמן לישון. קול ניסוי הצופרים לא הצליח להעיר אותי משינה מחוקה מחלומות חוץ מאחד. התת-מודע לא שידר לי תמונות אלא צליל אחד ומיוחד של קהל מתלהב וגועש, אשר התחיל חלש והתחזק כל שנייה שהייתי קרובה להתעורר וכשפקחתי את עיניי התקרה המשיכה להדהד לי את ההמולה והרעש. רק כשקמתי והסתכלתי מבעד לחלון אל עבר הרחוב השקט, הקולות השתתקו והשגרה חזרה לשעה, עד שהבטתי בידיי והבחנתי בצמידים של פסטיבל פרימוורה, ומאז הדמעות לא עוזבות אותי. רציתי להתחיל את הסיקור שלי עם רשמים כלליים אך החוויה הזו של בלר בהופעה הייתה כל כך חזקה, שאותה אני בוחרת לכתוב קודם כל על הנייר הוירטואלי שלכם.

יום שישי ה24.05.2013 היה יום של חששות ולחצים, הרגשתי עצמי מכווצת בעודי מהלכת יחד עם חברתי הטובה האהובה (בלשון המעטה) איילת ברחובות ברצלונה בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש כולו לאחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. אם שכחתם איך קוראים להם, אז בלר. אחרי יום ולילה מפרכים של פסטיבל, החלטנו ביום שישי להגיע מוקדם למתחם, לא לפני שנשתה את כוס הסטארבקס השגרתית שלנו. עשינו עצמנו מטיילות ומתיירות, כשבפנים כל מה שחשבתי עליו הוא ההופעה. הגענו למתחם ולפנינו התיישבו טור מצפים כמונו, מכל מיני ארצות, לבושים בדגלי אנגליה בתור גלימות, צעיפים או סתם בתור טלאים על הז'קט. הפסימיות פרחה לי בלב באותו היום, במיוחד עם כל המכשולים בדרך, כל סרט אדום שחסם את הדרך כיווץ אותי עוד יותר אל הקרקע. כשהגיע הזמן לרוץ, הכובד עצר ממני להתקדם. ובכל זאת מפעם לפעם צעקתי "אמא'לה" בדרך דוברת הספרדית אל עבר במת "הייניקן" שם בלר היו מיועדים להופיע באחד וחצי בבוקר שלמחרת. בארבע נפתחו שערי המתחם, בארבע וחצי נפתחה הדרך לבמה, ורק בעשרה לשש, לאחר מרד מעריצים צעירים אשר קרעו את הסרטים – פתחתי בריצה יחד עם המורדים לכיוון הבמה. אולי זה הספר הכבד שסחבתי איתי למקרים של שעמום, ואולי זו הייתה אותה פסימיות, אך צעדיי הכבדים לא אפשרו לי להתקדם הרבה. זו הייתה איילת שפתחה בריצה המרשימה שראיתי בחיי ותפסה לנו מקום בשורה הראשונה, צד ימין, איפה שעתיד יהיה לעמוד אלכס ג'יימס, בסיסט הלהקה, במלוא הדר שלא ידעתי עוד את ערכו.

קורט וייל ריגש, ג'אנגו ג'אנגו חיממו אותנו בתוך הכפור של ברצלונה, ג'יזס ומרי צ'יין גם היו שם, והאסימון נח לו אי שם באיזורים העליוניים של התודעה שלי. האירוע התקרב, וניסיתי להסביר לעצמי מה עומד לקרות עם מחשבות על גורילה מצויירת, פילים ורודים ו-13 שירי נשמה, אך זה לא נקלט. האנשים מסביבנו השתנו מדי פעם, אך השורה הראשונה נשארה איתנה ומגובשת. אפילו פגשתי חברת פייסבוק איתה חלקתי את האהבה הזו במשך חמש שנים. כולם באו במטרה אחת – לראות, ליהנות ולאצור את הרגע הזה עד כמה שיותר עמוק בלב. פיתחנו חברות רגעית עם הזוג לידינו שבתמורה לאמינמים שלנו, כיבדו אותנו בדובוני גומי. לאחר שג'יזס ומרי צ'יין ירדו, נותרה רק שעה וחצי לחלום הגדול לעלות על הבמה ולהעיף אותי. אם בהופעות קודמות היה מקום לשבת ולהישען קצת לפני כל השיגעון, הפעם הלחץ האדיר לא איפשר לנו אפילו להתכופף לתיקים שלנו. זהו, היה אפשר לנשום, ולספור את הזמן בלי להסתכל על השעון.

באחד ורבע עלתה להקה בשם "The Wedding Present" עם שירים מקוריים שלה שניחנו בקסם הראשוני של בלר, ואפשרו לגוף לנוע קצת מצד לצד ולהרגיע את העצבים שאיימו להשתלט. באחד וחצי בדיוק הזמן עצר מלכת. היקום הפך מקביל, והקהל היה לקולקטיב מגובש של חיות שצועקות לדיימון, גראהם, אלכס ודייב לעלות לבמה כש"Theme From Retro" התנגן ברקע. וזה קרה – הארבעה שלא הפסקתי לשבח, להלל, לפאר ולקלס עלו – אלכס מולי השתחווה, לקח שאכטה צפויה מהסיגריה וכמו בובת שעווה חלקה ויפה התייצב עם גיטרת הבס שלו. באותו עולם מקביל של "Girls and Boys", "Popscene", ו-"There's No Other Way" איבדתי את דעתי, שכחתי מה ומי מאחוריי, כל מה שזכרתי הם הרגליים הקופצות והמילים שצרחתי בקולי קולות. דיימון אלברן, הגיבור המוזיקלי שחי אצלי במילים ופוסטים, הופיע מולי – ניסיתי להזכיר לעצמי את זה מדי פעם. אבל מרוב אדרנלין כל מה שיכולתי לעשות זה ליהנות מהמחזה שכלל השפרצות מים מצד אלברן וגלגולים לאחורה תוך כדי קריעות וקריאות גיטרה מהצד של קוקסון, ואני באתי ממקום שאינו אני – עד שהגיע "Trimm Trabb".

דיימון אלברן נולד לבמה, למוזיקה ובשיר הזה הוא נולד להוציא ממני שדים שהציקו לי. כמו ציפור חופשייה, הוא פיזז לו על הבמה מצד לצד לפי הקצב, לפעמים רק עם התופים, לפעמים זה היה הוא בקולו שעשה את הקצב ואני הייתי מהופנטת. ככל שהשיר התחזק, ידעתי שטקס הוצאת הדיבוק עומד להגיע, שינסתי מותניים, וכשדיימון כבר היה ב"I sleep alone" השלישי לא ויתרתי לעצמי – כשהגיעה הצעקה, צעקתי יחד איתו. הרמתי את גופי קצת מעל הגדר, התכופפתי ונתתי את כל כולי – זעקתי חזק לכמה שניות, השוק יצא החוצה ומה שנותרה בפנים היא רק הנשמה. ומה קורה כשהנשמה נותרת לבדה ומגיע שיר כמו "Caramel"? הלב נהיה כבד, ולמרות כוח המשיכה הוא מנסה להגיע למעלה, הגרון מחזיק אותו במקום ובדרך עקיפה הלב מרגיש דרך הדמעות. ככה ראיתי את כל שאר ההופעה – דיימון וגראהם שחו להם בתוך דמעות שלא הפסיקו לצאת וקיבלו ממני את החיוכים הכי רחבים שלי. איילת הייתה צריכה להתמודד עם היד המוחצת שלי שסירבה להתנתק מהחוויה.

השיר התחיל עם הגיטרה של קוקסון, כמה תווים שחזרו על עצמם בלופ, איילת ניסתה להעיר את תשומת ליבי למתרחש ואז ירד לי האסימון לגמרי. זה גראהם קוקסון מולי, והנה שם, במרכז הבמה, על קלידים קטנים, מר דיימון אלברן. השבתי לאיילת עם מחיצת יד, שחס וחלילה לא אאבד אחיזתי במציאות שמתרחשת מולי. "חייב למצוא קסם" אלברן שר, כשניצוצות של כישוף אפפו את הבמה באותו רגע. ידעתי שלמרות כל ההפסקות שלי עם בלר, מעכשיו האהבה היא לנצח. כשהגיע הזמן ל"Coffee and TV", קידם קוקסון את פני הקהל עם "היי" חטוף ומתוק, דיימון לא הפסיק לעשות פרצופים לחבריו ולפלרטט קצת עם הזמר הממושקף. "Tender" היה שם בשביל שהקהל יוכל לשחזר את אותו רגע שריגש את דיימון בגלסטונברי ב-2009 והביא אותו להישבר עד כדי התייפחות. ב"Country House" אלברן ירד לקהל, שר לכל הצדדים וחילק חיוכים. המעריצות דאגו שהחריץ שלו יבצבץ מאזור המכנסיים וזכינו ליהנות מיותר אלברן ממה שחשבנו. "Parklife" היה מצחיק, עם דיימון שמרוב חוסר נשימה לא היה יכול לסיים את הבית הראשון ופשוט נשכב על הרצפה, טען עצמו וקם עוד פעם כדי לרוץ מקצה אחד של הבמה לשני. החוויה הזו של לדקלם עם עוד אנשים את המונולוגים של השיר הייתה מדהימה. "End of a Century" הרגיע את העניינים מספיק בשביל ש"This is a Low" יקפיץ את המופע לשיא רגשי חדש. דיימון נעמד, שיחק את המילים, וכשהגיע הזמן לפזמון הוציא הכל ישר מהלב החוצה, הרגשתי את את זה. אוח… הדמעות לא מפסיקות גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה.

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

עוצמה רכה. דיימון אלברן דרך העדשה של איילת

זהו, הלהקה ירדה פעם ראשונה מהבמה והייתה אולי איזה שנייה לנשום לפני שכל הקהל שר ללהקה את "Oh my baby" של "Tender" כדי שיחזרו מהר. ולמה שלא ישובו עם כל האהבה שהציתה את כל המתחם? דיימון תפס את מקומו בשנית על הקלידים, הפעם לצידי דייב ראונטרי המתופף והבנתי סוף סוף את התפאורה. מתחת לתמונה של הWestway הלהקה ניגנה את (כמה מתאים) "Under the Westway", עם הלחן האלברני הטיפוסי, עם תופים שהשמיעו קולם עד למרחקים. ב-"For Tomorrow" נראה לי שדיימון הבחין בי ובממטרה שלא הצלחתי לסגור מהעיניים וחייך אליי, מי יודע, אולי זה נכון. השיר התנגן בביצוע איטי יותר מהגירסה הרגילה, מה שאיפשר לדיימון לבצע אותו ברגוע יותר ולהפגין את היכולת הקולית שעם השנים רק משתבחת אצלו. הכינורות שהתחילו את "The Universal" עשו ממני נוזל, כך שב"Song 2" שסגר את ההופעה השתוללתי עם הקהל, וה-"וו-הו!" שלי היה יבבני במיוחד. ידעתי שזה יהיה השיר האחרון ונתתי את כולי לחוויה. כשהגיע הזמן שלהם להיפרד, ולנופף לשלום (ובמקרה של קוקסון "ביי" חטוף ושימת משקפיים), הייתי בהיי מוחלט. הממטרה עדיין השפריצה מדי פעם, ולא הפסקתי למלמל לאיילת כמה אני מאושרת. החלום הגדול התגשם והוא היה הכי מתוק שאפשר. העיניים נהיו כבדות, המוח על מצב ניוטרל והלב חזר לאט למקומו הרגיל. ההופעה עברה לי כל כך מהר, אך לא הצטערתי על אף שנייה שעברה – לקחתי הכל פנימה, וגם כשאני מוציאה עכשיו הכל, אני משתדלת לא לשחרר יותר מדי- להשאיר לעצמי עוד מהשמחה הטהורה הזו לה גרמו ארבעת המופלאים.

איילת ואני ריחפנו כל הדרך אל במת הפרימוורה, שם חיכו לנו דה נייף עם הופעה מהפנטת שהייתה יכולה להיות כל כך טובה אם רק היו לנו רגליים כדי לעמוד עליהן. באמצע ההופעה המשכנו לרחף לכיוון אזור דוכני האוכל אחרי יום שלם שכלל דיאטה מצומצמת של אמינמז כחולים וכמה דובוני גומי. באחד הדוכנים הציעו מנה בשם "בלר" – המבורגר טבעוני עשוי מחומוס – והחלטנו שזה זמן טוב לטעום איך זה כשאוכלים את המוזיקה שלהם. היה… טעים. הדרך חזרה מהפסטיבל באותו יום הייתה כרוכה בהרבה סבלנות, תורים ארוכים ועבים של אנשים הציפו את תחנת המטרו אבל לא הרגשתי אף טיפה של עצבים. הייתי, וכנראה שגם עכשיו אני עדיין מרחפת לי בעולם המקביל שיצרו לי בלר באותו לילה- מקום של אושר, אנרגיות וחלומות גדולים שמתגשמים.
לא יכולתי לבקש לי מקום יותר מושלם בשביל החוויה הזו- הקהל, גם כשהוא דחף, היה מדהים. כולנו היינו שם ביחד, בלי הרבה מהומות, צרחנו את המילים, נופפנו לחברי הלהקה ורקדנו. האווירה הייתה האולטימטיבית, השורה הייתה ראשונה, והייתה לי איילת שחלמה יחד איתי כל הזמן הזה ובהופעה תמכה בי. וגם הספיקה לצלם את התמונה הבאה:

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

גראהם(י) קוקסון גם התרגש דרך העדשה של איילת

במשך חמש שנים פינטזתי, קינאתי, אהבתי ופיזזתי בלר. במשך חמש שנים לא הפסקתי לרצות עוד. לכל אחד יש את הגיבורים שלו, ולי יש שניים – דיימון אלברן וגראהם קוקסון. הם לא צריכים חלוקים מיוחדים בשביל להראות עד כמה נסיוניים הם, אולי ז'קטים אופנתיים. הם לא צריכים את ההמון בשביל להמשיך לאהוב את מה שהם עושים, ובכל זאת הם מושכים אליהם כל כך הרבה אהבה. הם עשו את מה שהם רצו, ועל הבמה בפרימוורה לא היו להם מעצורים. לי בקהל של פרימוורה לא היו הכלים לעכל את מה שהלך שם, זה כנראה ייקח זמן. אנשים אומרים לי שרואים שלא נחתתי עדיין, ואני מסרבת להרפות, למה לי אם זה עושה לי כל כך טוב?

בנימה זו את הפוסט אסיים עם ציטוט מאחד הספרים האהובים עליי ביותר, "מר ורטיגו", של פול אוסטר. לא ניחנתי ביכולות ספרותיות דגולות כאלה, וזה נראה לי מתאר בערך את מה שאני מרגישה כל פעם שיש לי בלר ברקע. אני מבטיחה לתת סיקור כללי של הפסטיבל, כי ראיתי עוד להקות ששווה לציין, אבל אם להתחיל – אז קודם כל עם בלר.

"לא נשארו לי דמעות עוד – רק נשיפות יבשות, שנוקות, מאסף של שיהוקים ונשימות צרובות, חסרות אוויר. לבסוף שקטתי, שכבתי כמעט בלי נוע, ואט-אט התפשטה בי תחושה של שלווה, קרנה מבין שריריי וניגרה אל קצות האצבעות של ידיי ורגליי. לא נותרו עוד לא מחשבות בראשי ולא רגשות בלבי. הייתי נטול משקל בכל גופי, צף על גל רוגע של לא-כלום, מנותק ואדיש לחלוטין לעולם הסובב אותי. ואז עשיתי את זה בפעם הראשונה – בלי אזהרה, בלי ידיעה קלה שבקלות שזה עומד לקרות. לאט חשתי שגופי מתרומם מהרצפה. התנועה הייתה כל כך רכה ומעודנת, שרק אחרי שפקחתי את עיניי הבנתי שידיי ורגליי לא נוגעות אלא באוויר"

עד הפוסט הבא,
רק אושר,
חן

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: