האלבום החדש של גריזלי בר הוא האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ואולי אחד הטובים ששמעתי הרבה מאוד זמן
בתקופה שלהקות ענק כמו דה נשיונל וארקייד פייר הולכות ומתעצלות, נופלות לשטיקים סטנדרטיים ושטוחים – גריזלי בר מוכיחים שגם אחרי המון שנים בשטח – מי שרוצה יכול
אבל לא ככה חוויתי את האלבום הזה בהתחלה. כשהשירים הראשונים התחילו להגיח, משהו בסאונד השתנה: Three rings נשמע לי זר, קצת כאילו בהשראת טיים איפאלה. הוא הרגיש נוקשה וממהר, השיר עובר מנושא לנושא לפני שמספיקים לעכל משהו. Mourning sound התחיל בתוף קצבי, מה זה הכיף הזה פתאום? זה אמור היה להיות גריזלי בר.
המלודיה עבדה על סולמות פשוטים, והסאונד הכללי פשוט לא נשמע כמו אותה להקה שהוציאה את רדי-אייבל ואת גאן-שיי
עם כל החששות, היו בי שתי תקוות:
- בקונטקסט של אלבום שלם השירים האלה יקבלו משמעות חדשה, ואפילו שהם נשמעים פשוטים ורדודים כרגע – הם ימצאו את המקום שלהם
- יהיו שירים אחרים, מורכבים, ורכים יותר כמו שגריזלי יודעים לעשות.
ואומייגאד כמה שהתקוות שלי אוששו- כבר כששני השירים החדשים שלהם – four cypreses ו – neighbors יצאו ליוטיוב בתור סינגלים, גריזלי הוכיחו שהם עדיין עושים את מה שהם עושים מצויין.
ואז הגיע האלבום השלם; כבר ההתחלה של האלבום מזכירה לנו לנשום ולקחת את הזמן. גריזלי בר רוצים צומי, והם רוצים את הסבלנות שלנו. השיר wasted acres מתנהל בקצב של פסיעה, עצירה, השתאות. Mourning sound מתחיל ופתאום הקצביות שלו שכ"כ הייתה לרעתו כשעמד בפני עצמו מקבלת משמעות. תופים של התרגשות וציפייה, סינת׳ים של נוסטלגיה וכמיהה. השיר שלבדו נשמע מוזר הפך למדרגה באלבום שלוקח אותנו איתו לכל מני כיוונים. וזה פתאום בסדר.
אחרי הסינת׳ים הכמעט קשים, פתאום עצירה בשם Four cypreses. רבדים של כלים שיוצרים שילוב לא סביר – תופי מארש צבאי רכים, ביט חלש וקבוע שמעורר חשש ומתח, פריטות מיתר עם ריוורב, אמביאנט ושירה מלודיים ועדינים על מהלכים טונאליים שמסרבים להשאר באותו סולם למשך יותר משתי תיבות. החיבורים בין כל אלה יוצרים את אחת היצירות המיוחדות והנפלאות של השנים האחרונות בעיני. הפתיחה נכנסת לנושא עם דיסטורשן מעודן שממלא את החלל רק למספיק זמן בשביל שנבין כמה כוח יכול לפרוץ מהשיר הזה בלי לשכוח שזה בעצם שיר שקט.
Losing all sense הוא הברקה. הוא שיר שמזכיר לנו שזו הלהקה שגם עשתה את two weeks וחבריה יודעים לעשות שירי אינדי חמודים וכיפיים. בשיר הזה הם הולכים עוד כמה צעדים קדימה וזורקים אותנו לחלל, שולחים אותנו למחוזות הכמעט הזויים שלהם, ומותחים את היריעה של מה אפשר לשים בשיר גם אם רוצים שיהיה חמוד וכיפי. חמוד וכיפי אמנם – אבל לא לכולם. גריזלי רוצים קהל חכם, ואם יש לכם סבלנות הם יפנקו אתכם.
Cut out שמגיע לקראת סוף האלבום, הוא מהשירים שבעיני הכי מרגשים. הוא לא יוצא דופן במורכבות שלו, הוא פחות ready able ויותרgun shy. הוא מראה שלפעמים פשוט צריך להלחין עם רגישות וצניעות, לגעת בלב ולהיות פשוט (ומורכב בסתר). השיר פחות מאתגר אבל עדיין מושלם ואולי בגלל זה הוא כל כך נוגע.
כמה שהייתי רוצה לכתוב על כל שיר באלבום, אין זמן לכל המילים שצריכות להשפך כדי לפרט את הסופרלטיבים שיצוצו.
לאורך כל האלבום המיתרים, התופים, הקלידים והשירה עובדים בהרמוניה שנדיר למצוא היום. כל כלי כמעט על טווח תדרים אחר לגמרי, גם בסאונד וגם ברטט של מיתרי הלב. כל צליל וכל נגיעה נופלים בול במקום הנכון. אין אף תו מרחף, כל אחד מתייחס לאחר. הברה מודגשת נופלת ופריטת מיתר עולה, הקלידים מנהלים דו שיח עם התופים שהם מצדם מחזיקים את הכל במקום ומכינים משטח נחיתה לכל צליל. השכבות מתחברות בשלמות, נוגעות אחת בשנייה, לפעמים מלטפות, ועדיין נותנות כל אחת מקום לאחרת להתקיים.
himandshe 