פראג – חלק ראשון, או: זרום, עמיחי, זרום

בפוסט הקודם שלי, תיארתי לכם את תהליך ההתאהבות שלי בספרינגסטין. כאמור שם, הוא לא היה תהליך פשוט. אחרי שהתהליך הזה הסתיים, היה לי ברור שהחלום הכי גדול שלי הוא לראות אותו בהופעה. בסיבוב ההופעות הקודם שלו באירופה, דיברתי הרבה ועשיתי מעט – כלומר, לא קניתי כרטיס. לאחר מכן, לפני כשנה, הסקסופוניסט האגדי שלו, קלרנס קלמונס, מת משבץ מוחי. כשספרינגסטין הודיע על הסיבוב האירופי החדש שלו, החלטתי שאני לא מפספס. דיברתי עם חבר, והחלטנו שהולכים. אחרי בדיקה של תאריכים, נסגרנו על פראג, לא לפני היסוס אחרון עקב מבחנים. כשהסתבר שיש לי חלון של שבועיים בין שני מבחנים, בדיוק בתקופה של ההופעה בפראג, החלטנו לנסוע. קנינו שני כרטיסים לקדמת הבמה. בסופו של דבר, הצטרפו אלינו עוד שלושה חברים. ביניהם היה אחד המוכרים שהכריח אותי לקנות את אותו אוסף שהתחיל את כל הסאגה. סגירת מעגל, אם תרצו.

הפוסט הזה יהיה גם יומן מסע. אני מניח שרוב האנשים יאמרו שארבעה לילות בפראג אינם מסע. ובכן, מעבר לזה שלא הייתי בשום סוג של נופש בערך עשור, חמשת הימים האלה בפראג היוו גם מסע נפשי מסוים, שאני מקווה לתאר אותו כאן כראוי. אני קצת מצטער שלא הלכתי עם פנקס, כי היו לי המון דברים בראש, שספק אם הם עדיין שם, אבל אפשר לקרוא לזה לקח. יש לציין שאתאר כאן גם (מעט) דברים שלא קשורים למוזיקה. אבל זה הבלוג (גם) שלי, ובכלל, אני מקווה שאצליח לעניין אתכם גם בדברים האלה. בכל מקרה, במידה רבה, על פראג אני כותב בשבילי. אפשר לומר שהדבר העיקרי שלמדתי בשבוע הזה הוא להשתחרר, לזרום. תמיד אמרתי לעצמי שאני בנאדם מאוד זורם. אבל זורם וספונטני אינם בהכרח אותו דבר. לזרום כולל גם לוותר, לשחרר, ועל כך בהמשך.

אחרי שנחתנו, בעל הדירה שבה לנו בא לאסוף אותנו משדה התעופה. דפקנו כמה שעות שינה, והלכנו לאסוף את הכרטיסים. לא היה פשוט למצוא את הקופה, אבל מצאנו אותה לבסוף. רק לאחוז בכרטיסים האלה הייתה התרגשות אדירה בפני עצמה. משם המשכנו לרובע היהודי, דפקתי שם סטייק כשר במחיר מופקע, וחוץ מקפיצה קטנה לקניון לא הספקנו הרבה. אפשר לומר שהיום הראשון היה יום של איפוס, ויש היאמרו יום מבוזבז. אבל שחרר, עמיחי, שחרר.

כשקראתי את מדריך שיחור לפראג, הוא ציין כמה דברים שחייבים לעשות, V-ים שחייבים לסמן. מכיוון שלא הייתי בחו"ל מזה עשור, וזו לי פעם שנייה בעשרים ושש שנותיי, החלטתי שאני הולך להיות תייר קלאסי, לפי הספר. היום השני הוקדש ל sightseeing שכזה. היה לנו הספק די מרשים באותו יום. נכסנו לכמה וכמה כנסיות (כנסיות זה דבר מדהים ביופיו, דרך אגב), עלינו מאות מדרגות, להערכתי. ביקרנו במצודת פראג המרשימה למדי. המשכנו משם לרובע היהודי, ראינו את הבית כנסת של המהר"ל מפראג עם סיפור הגולם שלו. בית הכנסת הזה, שנחשב לאחת האטרקציות המבוקשות בפראג, עלה בהתאם. כשנכנסנו, למעשה, לא היה שם שום דבר, ועד עכשיו לא ברור לי על מה שילמתי. מילא. משם הלכנו לבית הכנסת הספרדי, אחד הבניינים היותר מרשימים בפראג, שמעוצב מבפנים כמו כנסייה, מכיוון שבאותה תקופה אסור היה ליהודים לעסוק באדריכלות.

כדי לספק עוד דוגמה לעד כמה תיירים זה עם מוזר, או סתם פראייר (אני, למשל, נעקצתי ב change, הספיקה פעם אחת כדי שאלמד), השעון המהולל בכיכר, שבכל שעה עגולה מספק שואו של כמה בובות שיוצאות ועושות השד יודע מה, היה מאכזב גם הוא. למעשה לא קרה שם יותר מדי, מה שלא עצר את מאות התיירים שעמדו סביבו להתרגש ולמחוא כפיים כאילו השעון שומע אותם.

לאחר מכן, הלכנו לתאטרון שחור, שסובב סביב שירי הביטלס. מדובר בחבורה של שחקנים לבושים שחור, שעקב החשכה על הבמה לא רואים אותם. התפאורה נמצאת בידיים שלהם, הם מזיזים אותה. איך שהוא, הייתה תחושה קצת חובבנית כשנכנסו, לא רצינית. אבל הם התבררו כמקצוענים אמיתיים, והייתה חוויה מצחיקה ומרגשת, והשירים כמובן היו נפלאים. אם אתם בפראג, תאטרון שחור הוא אחד הדברים שצריכים לסמן עליהם וי, ובהנחה שאתם אוהבים את הביטלס, אני בהחלט ממליץ בחום. ניסיתי למצוא וידאו מהמופע, מצאתי רק אחד, והוא לא באמת מעביר את החוויה, אבל מילא:

התאטרון השחור הסתיים מוקדם. אחריו, יצאנו לסיבובים אינסופיים כדי למצוא קריוקי, שגם הוא היה רעיון חצי ספונטני, ויתרנו. חזרנו לדירה ברגל, וכשעברנו בגשר קארל קלטנו התגודדות. ההתגודדות הזו החלה עקב כמה נערים ונערות סינים (או מלוכסנים ממוצא אחר) רוקדים כאילו אין מחר למוזיקה מחורבנת כזו או אחרת מהאייפד שלהם. אבל מה, רוקדים מדהים. משהו כמו מאה תיירים מסביבם, והם דופקים שם שואו מטורף לגמרי. את אחד מאיתנו (למזלי, לא אותי) הם הצליחו לגרור ל"רחבה", רק כדי שהוא ינוס על נפשו בהזדמנות הראשונה. הקהל נענה לטירוף שלהם, וגם זרק להם לא מעט כסף בכובע שהם הניחו, ובצדק. חוויה משעשעת, מרשימה, נהדרת. וזו לא החוויה האחרונה שגשר קארל יזמן לנו.

כפי שכתבתי קודם, התכנון היה להתנהג כמו תייר קלאסי, ולעשות מה שהמדריך אומר לך. אחד מהם היה קונצרט קלאסי בבניין העירייה, והוספתי לעצמי גם הופעת ג'אז לרשימה. אותו בניין עירייה מדובר נחשב לאחת מהפנינות הארכיטקטוניות היפות בפראג. לכן, היה לי ברור שאני חייב לסמן עליו וי. הנחתי שאם קוראים לזה בניין העירייה, כל מה שצריך לברר הוא איפה ה town hall, ומשם להסתדר. ובכן, מסתבר שלפראג יש משהו כמו שלושה-ארבעה בתי עירייה, וכל אחד נמצא בפינה אחרת. אחרי חיפושים מתישים משהו, במהלך היום השלישי, נאלצתי לוותר.

אחרי שויתרתי, הלכנו לחנות דיסקים מגניבה למדי, ומצאתי שם קופסה עם חמשת הדיסקים האחרונים של קיילי מינו (בדקתי, לא מינוג) במשהו כמו שמונים שקל. ממש חינם. כן, אני יודע, איך נכנסה קיילי לפוסט על ספרינגסטין. מילא. אני לא אשם שלא מזמן יצא לה אוסף וממש התלהבתי ממנו. אציין בגאווה לא מבוטלת שזה אחד הדברים הכי יקרים שקניתי בפראג. בהמשך הלכנו לפראג הלא מוכרת. פראג שבה תיירים לא באמת מבקרים. הגענו לאיזור שנראה כמו עיר רגילה, לא עתיקה במיוחד, לא מטופחת במיוחד. כשירדנו מהרכבת סוף סוף נוכחנו לדעת שפראג היא באמת עיר זולה במיוחד, צריך לדעת רק איפה לחפש. המחיר של כל דבר שזז באיזור הזה היה פשוט מגוחך. הלכנו לשוק מגניב למדי, מה שנקרא אותנטי, ולמרות שלא ממש מצאנו בו שום דבר, לא הרגשתי שבזבתי את זמני שם. זרום, עמיחי, זרום.

לאחר ביקור במלון שהנחתי שספרינגסטין שוכן בו, נאלצתי לוותר על לפגוש אותו באותו יום, כי בערב הייתה לי הופעה אחרת.

לפני כמה חודשים, לאחר שקנינו את הכרטיסים לספרינגסטין, התחלנו לחפש הופעות נוספות בפראג בזמן שהותנו שם. תקופה ארוכה לא מצאנו כלום. בסוף, הסתבר שיש הופעה של דמיאן רייס יום לפני ספרינגסטין. הבעיה הייתה, שכשגילינו את ההופעה הזו, היא כבר הייתה סולד אאוט מזמן. התבאסתי. אני מאוד אוהב את שני האלבומים שלו, והנחתי שכבר לא תהיה לי עוד הזדמנות לראות אותו. חיפשתי בכל אתר אפשרי כרטיסים, אבל הביקוש היה מאוד גדול, והמקום בו הוא הופיע היה מאוד קטן. בכל זאת, מצאתי את ה event בפייסבוק, ולחצתי על maybe attending. שישה ימים (!) לפני הטיסה, עודכן בעמוד של האירוע כי השתחררו כמה כרטיסים. הייתי בדיוק בעבודה, ולמזלי, מכור פייסבוק שכמותי, תפסתי את זה ברגע האחרון. הכרטיסים נמכרו דרך שני אתרים, דרך האחד הם נגמרו תוך שנייה וחצי, ובשני הצלחתי לתפוס כרטיסים. הסיפוק היה עצום. איך שהוא, אני תמיד מצליח לנצח במקרים האלה.

מי שמכיר את דמיאן רייס, יודע שהחומר שלו מצויין, מרגש, אבל וואלה, לא אמור להיות מלהיב. הופעת ישיבה שקטה וחודרת עמוק. לכך ציפיתי גם אני. התבדיתי, הופתעתי, נפלתי מהכסא. ערב מדהים לגמרי, מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. החוויה הזו תישאר איתי לעוד המון זמן, ואפשר לומר שזו הייתי החוויה הכי מטורפת שהייתה לי בפראג, גם אם ספרינגסטין הוא שנתן את רגעי האושר האבסולוטיים. דמיאן רייס אמנם ישב רק עם גיטרה אקוסטית, אבל הוא לא ריחם על הגיטרה שלו. לפי הספירה שלי הוא קרע משהו כמו חמישה-שישה מיתרים באותו ערב. הייתה לו, אולי, את התקשורת הכי טובה עם קהל שראיתי מעודי. מלא הומור, מלא סיפורים. הוא העלה מישהי לבמה, מזג לשניהם כוס יין, והתחיל לשיר. עד סוף השיר הם סיימו את הבקבוק, כאשר כל הסצינה הזו מתקשרת לשיר באופן מופלא. בין לבין הוא סיפר סיפורים על פראג, על עצמו, ועל זרעים. בקיצור, מופע מלא חן, מלא הומור, מלא כריזמה. אבל זה עוד כלום.

בסוף ההופעה, כאילו לא היה אינטימי מספיק, פונה רייס לקהל, ומבשר להם שמיד אחרי ההופעה כולנו הולכים ביחד לגשר קארל. נדמה לי שהרבה אנשים, כמוני, הניחו שהוא צוחק. ההופעה הסתיימה, עלינו למעלה, וחיכינו לו ביציאה. אחרי שניסיתי להחתים אותו, הוא טען שהוא לא מצטלם ולא חותם. קצת מוזר עבור אמן שלא מהסס לתקשר עם הקהל כך. בכל מקרה, הוא קפץ שנייה למלון, ומיד חזר. משהו כמו מאה איש הלכו אחריו, ביחד, לגשר קארל. לא האמנתי למראה עיניי. התגודדנו סביבו, אני, שני חברים, ועוד משהו כמו מאה צ'כים ותיירים על הגשר. כמה צ'כים הביאו גיטרה. פשוט ישבנו שם עד אמצע הלילה ושרנו שירים. גם שירים שלו, חלקם טרם נשמעו, גם קאברים ליו 2, לבן אי קינג, ובעיקר, שירי עם צ'כיים, שהקהל שר. תאמינו או לא, חטפתי צמרמורת משיר צ'כי. אין מילים לתאר איזו חוויה מטורפת ובלתי נשכחת הערב הזה העניק לי. והנה לכם, עוד חוויה שגשר קארל זימן לי, וכל מה שהייתי צריך זה לזרום עם העיר המופלאה הזו.

בפוסט הבא, מבטיח, נגיע לספרינגסטין, וגם ליום שאחריו. תודה שקראתם עד לפה, מקווה שלא השתעממתם. בינתיים הנה קטע וידאו מהערב המופלא הזה בגשר:

עמיחי.

מודעות פרסומת

14 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. jess
    יול 29, 2012 @ 22:51:37

    בהחלט נגנבתי

    הגב

  2. מיכאל גינזבורג
    יול 29, 2012 @ 23:15:53

    בהחלט נגנבתי גם אני!

    הגב

  3. tsoof
    יול 29, 2012 @ 23:24:35

    פוסט נהדר. מעולם לא שמעתי על דמיאן רייס אבל אני מכיר את השיר הזה שהעלית (cant take my eyes of you?) הוא שלו? שיר נהדר. בכל מקרה, זה טיפה מזכיר לי את דון מקלין. גם מהסיפורים על התקשורת מהקהל, אבל גם בהגשה. נשמע כמו חווייה נפלאה.

    פוסט מקסים. מקווה שעוד תרבה ותצא מארץ הקודש. יש שם עולם גדול ומרתק בחוץ. ומחכה לפוסט ספרינגסטין שלך. אתמול ושלשום התאפקתי קשות לא לנסוע לגטבורג (300 קילומטר מפה) לראות אותו, לא כי לא רציתי, אלא כי ידעתי שאשתי תעזוב אותי אם אסע…

    הגב

  4. tsoof
    יול 29, 2012 @ 23:30:22

    כתבתי גם פוסט וגם פוסט נהדר, ולא ממש התכוונתי. כלומר, תבחר אחד. 🙂

    הגב

  5. אסף בכר
    יול 30, 2012 @ 00:01:35

    חופש בחו"ל גורם להרבה אנשים להשתחרר ולזרום, חבל שקשה לתרגם את התחושה גם לבית.

    הגב

  6. רעות
    יול 30, 2012 @ 00:05:15

    לא יאמן! איך? איך לעזאזל אתה מצליח להיות בזמן הנכון ברגע הנכון?!
    והיית צריך לצלם בעצמך ולא לסמוך על אחרים שיעשו את זה במקומך.
    ולא- אל תתחיל איתי בדיון ה"לחוות את הההופעה דרך האייפון", אלא שיר אחד,
    נקודה שבה אתה יכול לרגע להתנתק, לצלם כדי שיהיה לך באמת מזכרת משלך מאותו הערב.
    איך אני שמחה בשבילך יא אללה….
    ואיך בסוף שרדת את המבחן??

    הגב

    • himandshe
      יול 30, 2012 @ 00:06:40

      איזה מהם? לא משנה, האמת. מועדי ב׳ ברבאק בכולם בכל מקרה.

      הגב

      • רעות
        יול 30, 2012 @ 02:31:31

        זה שהיה ישר אחרי ההופעה כמובן….
        אני באמת שמחה בשבילך שהצלחת לזרום ובאמת לשחרר.
        זה לא מובן מאליו במקומותינו.
        נשיקות!

  7. loren
    יול 30, 2012 @ 01:55:00

    "רק לאחוז בכרטיסים האלה הייתה התרגשות אדירה בפני עצמה" – הלוואי עליי…
    גם הפוסט הזה מרגש בפני עצמו. ההליכה לגשר קארל עם דמיאן רייס מעוררת קנאה.

    הגב

  8. אוהד עורך התוכן של הכל על פראג
    יול 30, 2012 @ 02:41:32

    נראה שנהנת בפראג, הכן זו העיר שאולי הכי מוצלח לצפות בה בהופעה. ולא מפתיעה שהצלחת לזרום עם העיר הזאת… זה קורה לטובים ביותר

    הגב

  9. עודד
    יול 30, 2012 @ 07:46:00

    בשביל אחד שעשה את עצמו עם בעיות זיכרון, יש לך זיכרון טוב במיוחד בפוסט הזה. וטוב שלא לקחת פנקס- אני בעד לרשום כמה שפחות, לצלם כמה שפחות ולחוות כמה שיותר. ונחמד לגלות שכל פעם שמצוין בחור אלמוני בכתבה (כמו למשל שבורח מסינים על גשר קארל) הילד הזה הוא אני…

    הגב

  10. מעקב קישורים: פראג – חלק שני, או: ספרינגסטין: כך אושר מרגיש | himandshe

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: