פראג – חלק שני, או: ספרינגסטין: כך אושר מרגיש

אקדים ואומר: זה היה הפוסט שהכי היה לי קשה לכתוב. הרי שום טקסט שבעולם לא באמת יעביר לכם את החוויה שעברתי. הייתם חייבים להיות שם. ואם לא שם, אז בחוויה מקבילה עבורכם. אבל בואו ננסה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אני בכלל כותב על פראג, על ספרינגסטין, בשבילי. אם אתם גם נהנים ואולי אפילו מתרגשים, מה טוב.

(הפוסט הזה נכתב מזמן, ואני סוגר אותו ממש עכשיו, 20.6.13, כמעט שנה אחר כך, ממתין בתור להופעה שלו בקובנטרי)

לפני שאמשיך מאיפה שהפסקתי בפוסט הקודם, אני רוצה לחזור מספר חודשים אחורה.

בעשרה למרץ, אחרי כל הלבטים שתארתי בפוסט הקודם, רכשתי סוף סוף כרטיס. ספרינגסטין ידוע בהופעות הארוכות שהוא נותן (בפראג זה נמשך שלוש שעות ועשרים דקות). היה לי ברור שבמשקל של 82 קילו בערך על מטר שבעים, יהיה קשה מאוד לשרוד אותה עד הסוף, ולהתפרע כראוי בהדרן. לא יודע מתי החלטתי להתחיל לפעול, אבל זה קרה. התחלתי ללכת ברגל. בהתחלה פעם-פעמיים בשבוע, ארבעים דקות. עם הזמן, ההליכה התארכה לשעה, בעלייה, ארבע-חמש פעמים בשבוע. הפסקתי לאכול שטויות. להופעה הגעתי 14 קילו פחות. 68. משקל תקין ביותר. את ההליכות, אגב, ניצלתי גם כדי להאזין למוזיקה ולהתכונן כך להופעות גם מהבחינה המוזיקלית. למה אני מספר לכם את זה? ובכן, גם כדי להשוויץ, גם כדי להראות לכם שזה אפשרי, אבל בעיקר להראות לכם איך ספרינגסטין שינה את חיי. ולא כמו שמוזיקה משנה חיים בדרך כלל, באופן לא מוחשי. ממש כך. היום אנחנו כמעט שנה אחרי ההופעה, ועדיין, לא רק ששמרתי על המשקל הזה, עוד ירדתי ממנו. אם זה לא אמן ששינה חיים, אני לא יודע מה כן.

חזרה לפראג – נמשיך מאיפה שהפסקנו.
חזרתי לדירה, אחרי אותה חוויה מופלאה ובלתי נשכחת על גשר קארל. דפקתי מקלחת, והלכתי לישון מאוחר מדי, בהתחשב במה שצפוי לי יום אחרי, אבל עם חיוך מפגר על הפנים. קמנו מאוחר, מה שהסתבר מאוחר יותר כטעות. מכיוון שאני מי אני, הלכתי שוב למלון שבו הנחתי שהוא נמצא, וקיוויתי לתפוס אותו ביציאה לסאונד צ'ק. המתנתי שם כשעה, כשקיבלתי שיחה מאחד מחבריי לטיול. הוא כבר היה באיצטדיון, מסתבר. סיפר שיש שם כבר כמה מאות אנשים. הוא עמד בשער שבו חילקו מספרים לפי סדר ההגעה, כדי לעמוד לפי הסדר הזה לפני הכניסה לאיצטדיון. אחרי השיחה הזו, התחלתי להילחץ, באופן טבעי, ולבסוף ויתרתי. לקחתי אוטובוס לאיצטדיון. כשהגעתי לשם ומצאתי את השער המדובר קיבלתי את המספר 500.

לספרינגסטין יש מנהג מבורך, ובו הוא לוקח מספר שלטים מהקהל, ובהם הם מבקשים שירים לביצוע בהופעה. החברים ואני דיברנו הרבה על הכנת השלטים האלו לפני ההופעה, אבל אני, כמובן, לא הכנתי מראש. אחרי שראיתי בתור הרבה אנשים עם שלטים, החלטתי שאין מנוס, ואני אכין שלט, ויהי מה. הוא אולי לא ייענה לבקשתי לבצע את Mary's Place, שיר שנכתב כדי להרים את הקהל באוויר, אבל לנסות אני חייב (ספויילר: הוא לא ביצע אותו). ובכן, בתושייה ישראלית, רצתי לקניון הסמוך והתחלתי לשאול עובדים אם יש להם קופסת קרטון. אחרי רבע שעה של חיפושים, צ'כית יפה (כולן יפות) מחנות הנעליים שם תרמה לי קופסת קרטון. קרעתי אותה, והשארתי פאה אחת שלה לעצמי. השקעתי לא מעט זמן כדי לכתוב את שם השיר כך שספרינגסטין יוכל לראות אותו. כאמור, זה לא עזר, אבל לפחות ניסיתי.

נכנסנו לאיצטדיון, ותפסנו שורה רביעית-חמישית בערך. אני מורגל בשורה ראשונה, ולכן התאכזבתי. לא ראיתי יותר מדי אפשרויות להתקדם משם, אז התיישבתי עד שההופעה תתחיל. הסתבר שהגענו מאוד מוקדם, כך שההמתנה הזו לא הייתה קצרה. בינתיים קניתי חולצה וספר של הטור. לאט לאט הרגשתי שאין לי אוויר, שאני מתרגש כמו שבחיים שלי לא התרגשתי. אבל החזקתי את זה. ברור.

אחרי ההמתנה מורטת העצבים הזו, ספרינגסטין סוף סוף עלה על הבמה. עוד היה אור בחוץ. הסקתי מכך שההופעה לא תהיה קצרה. הוא עמד לו שם. הוא. סוף סוף. רק הוא, גיטרה, ומפוחית. בירך אותנו בצ'כית, הזכיר את ביקורו האחרון שם, ב96, בטור של האלבום The Ghost of Tom Joad. בטור הזה הוא הופיע לבד, כך שזה הביקור הראשון שלו בצ'כיה עם האי סטריט בנד. בעוד שרוב ההופעות בטור החלו עם Badlands, הוא החליט לפתוח עם שיר הנושא מאותו אלבום, וביצע אותו לבד. ביצוע נפלא ומרגש בצורה בלתי רגילה. בנקודה הזו עדיין לא קלטתי, לא עיכלתי שהוא עומד מולי, ואולי העובדה המפתיעה שהוא עלה לבד הכניסה אותי להלם עוד יותר חזק.

אחרי הביצוע הזה, הוא העלה את הלהקה, והם ביצעו את Badlands והרימו את הקהל באוויר, כולל שירה בציבור. בלי לעצור אפילו שניה, הוא עבר ל Prove it All Night הנפלא, מתוך אותו אלבום, Darkness on the Edge of Town. שוב, בלי הפסקה, עברנו לשלושה שירים מתוך האלבום החדש, ולא תגידו שירים שקטים. הבחור לא נתן לנו לנוח. We Take Care of Our Own, שיר הנושא (כל כך מרגש, כמה דמעות בלעתי) ו Death to My Hometown האירי משהו. וואוו. רק שבעה שירים לתוך ההופעה, ואני כבר מודה על כך שנכנסתי קצת לכושר. אפרופו כושר, כל הזמן הזה ספרינגסטין לא מפסיק לרוץ קצה אחד של הבמה למשנהו, כאילו גילו לא פי 3 מגילי. לא ייאמן, האיש הזה.

אחרי הבום האנרגטי ששלושת השירים האלו היוו, עברנו לקצת שקט. My City of Ruins. שיר שלדברי ספרינגסטין, מספר על שיר של שלום, שיר של להתראות. וככל שמזדקנים, כך הוא אמר, יש יותר להתראות מאשר שלום. "שיר על האנשים שעזבו אותנו, ועל הדברים שהם השאירו לנו. יש לנו להקה גדולה משאתם רואים על הבמה". ככל הנראה, הוא התכוון לסקסופוניסט האגדי שלו, קלרנס קלמונס, שכאמור בפוסט הקודם, מת לפני שנה (האחיין שלו, ג'ייק, החליף אותו) גם השיר הזה פשוט גמר אותי. קשה לי להעביר את התחושה הזו. אחרי שהציג את הלהקה כולה, ולא הציג את עצמו, הקהל צעק את שמו. מצאתי את זה משעשע, כי Bruce נשמע קצת כמו בוז. ואז הוא שאל אם מישהו חסר. וכמו שהוא תמיד אומר בהופעות, "אם אתם כן, ואני כאן, והלהקה כאן, אז גם הוא כאן". מודה, זה עבד עליי. לא קיטש ולא נעליים. פשוט מרגש.

אחרי זה עברנו ל Spirit in the Night, מאלבום הבכורה שלו. אני אוהב את החומר המוקדם שלו במיוחד, כך שזה לגמרי היה אחד השיאים עבורי. פשוט יפהפה. אחריו הוא לקח שלט מהקהל, וביצע את Candy's Room. עכשיו, צריך להבין – כל פעם שהוא לקח שלט, זה העביר בי משב של תקווה שגם השיר שלי ינוגן. לא פשוט.

לא אלאה אתכם בתיאור של כל השירים, אם כי קיבלנו עוד כמה נדירים שלא מבוצעים הרבה. מה שכן חשוב הוא הרגע הכי מאושר שהיה לי. זה קרה בשיר האחרון לפני ההדרן . וזה בכלל לא היה אמור לקרות בשיר הזה. Land Of Hope and Dreams מהווה כמעט נקודת מפנה בחיים שלי. אני אמנם מפגין התרגשות רבה ממוזיקה, אבל בסופו של דבר יש לי מעצורים. אני אחנק מדמעות ולא אוציא אותן. והנה, דווקא השיר הזה גרם לי להיחנק, ואז, שק הדמעות ככל הנראה איים להתפוצץ, והדמעות החלו לזלוג. מה שלא אכתוב לא באמת יעביר לכם את הרגע הזה.

אצל ברוס ספרינגסטין, אין באמת דבר כזה, הדרן. הם השתחוו לקהל ופשוט המשיכו הלאה, בעוצמה אדירה, בלי להתבלבל.
Thunder Road, Born In The USA, Born To Run,Dancing In The Dark ו Tenth Avenue Freeze Out בין השאר, סיימו את ההדרן הראשון. ובשביל הכיף והחיוך קיבלנו הדרן נוסף, עם קאבר ל Twist and Shout. יצאתי בהלם.

רצתי חזר למלון ה Four Seasons, שם פגשתי מעריצים שגילו לי שהוא בכלל במלון Augustine. חיכיתי שם קצת ואז ויתרתי, לא לפני שלקחתי מפה מהמלון שתזכיר לי איך להגיע מחר. למחרת היו שם לא מעט אנשים, והמתנו הרבה זמן, בסופו של דבר הוא יצא ברכב, אולי נופף, ונדע לו. הייתי מאוד מאוכזב, והייתי חייב לשבת ולהירגע. כל הסובבים ניחמו אותי משהו. אחרי פרק זמן כזה או אחר נרגעתי, והחלטתי שאת שעותיי האחרונות בפראג אבלה בשתי המשימות שעדיין עליי להשלים: הופעת ג׳אז , וקונצרט באולם סמטנה. והנה, מרגע שהשתחררתי מכבלי הצורך לפגוש אותו בפראג, הכל הסתדר באורח פלאי. מצאנו את האולם אחרי חיפוש של שבוע, וצ׳כית (יפה) קיבלה אותנו, והסתבר שהיה קונצרט חינמי ממש באותו זמן. מלא ילדים אסייתים ששרים ממש יפה מילים שאני לא מבין. אולם יפהפה, מהיפים שראיתי בפראג, כולל הכנסיות. רק מלהיכנס לשם התרגשתי נורא. כשיצאנו, בדיוק החלו מספר הופעות ג׳אז ברצף בכיכר ליד. קטע מטורף. היה תענוג, עד שהחל לרדת גשם זלעפות עם רוח חזקה במיוחד. רצתי חזרה לדירה, לא לפני חנות מזכרות (פניתי למישהי שתבחר צעיף לאחותי, החבר שלה היה עצום, ולקח להם רגע להבין שאני לא מאיים, אבל אין מצב שאני בוחר צעיף).

כשכבר הגעתי לשדה התעופה, פגשתי מלא ישראלים, וחלק גדול מהם הצטלמו עם ספרינגסטין. כן, דווקא כשהם לא ניסו, ככה, באמצע פראג. כשחזרתי לחיפה הרגשתי דיסאוריינטציה מוחלטת, תהיתי על כל מיני בניינים אם הם היו שם כשעזבתי. כנראה שחזרתי לא רק ממדינה אחרת, אלא גם מעולם אחר.

אז מה למדתי מכל השבוע הזה? לשחרר, לתת לדברים לקרות, ולהרגיש, לא לחשוב, ולא לחשוש להתפרק כשצריך. זה בריא.