על ההופעה של פטי סמית' באוטרכט 28.1.19

אני כבר לא זוכרת כיצד נראתה פטי סמית' ברגע שהיא עלתה לבמה בערב ה-28.1.19 באולם הראשי של טיבולי באוטרכט, הולנד. אני רואה במוחי את פניה, את השיער הלבן הגלי שמעטר את הפנים. אבל אני לא זוכרת בדיוק מה היא עשתה, מה הייתה צורת ההליכה שלה ובדיוק באיזו שיחה הייתי באמצע עם האנשים מסביבי. הייתי רוצה לזכור את הכל במדויק אבל זה אף פעם לא ככה בשבילי, אני לא יכולה לזכור בדיוק רגעים למרות שאני פוקדת על המוח שלי באותן שניות לשלוח אותות לכל התאים הנוגעים בדבר בכדי להקליט כאלה חוויות, אבל זה לא קורה.

cof

את הדרך שבה היא עלתה לבמה אני לא זוכרת, גם לא את תשואות הקהל או הדרך שבה הם התארגנו להתחיל לנגן את "Ghost Dance" שפתח את ההופעה, אבל מה שכן נשאר לי עמוק זו ההרגשה, הקירבה הזו כשאני בשורה השנייה והיא, פטי סמית', ממש מולי, שרה, מטלטלת את הידיים ונעה מצד לצד עם הקצב האיטי של השיר. זה מה שנשאר איתי מההופעה הזו, כי אצלי מה שמפעיל את הברזים הוא בסופו של דבר מה שיישאר איתי וכשראיתי אותה כל כך מקרוב לא יכולתי שלא להתפרק לגמרי.

ככה יצא ששעה וחצי ביליתי כל כך קרובה אליה, וסמית' מצידה התקרבה עוד יותר. היא הייתה יכולה לשיר כל רשימת שירים וקאברים שהייתה בוחרת, והעוצמה של החוויה לא הייתה משתנה, כי היה נראה שסמית' רק מבקשת להיות חלק מאיתנו ושאנחנו נהיה חלק מהחוויה הכוללת. אחרי הכל, כולנו היינו שם איתה באותו הערב, והיא לגמרי איתנו – עם "My Blakean Year" היא הזכירה שלכל אחד הכוח לקום מהעוני; עם "Dancing Barefoot" היא ביקשה להעצים עוד קצת ממה שאנחנו ולאורך כל ההופעה היא ביקשה להפריח במקום ריח חיובי של עשייה ללא תנאי, אמונה שאינה תלויה בדבר ועוצמה שיש לכל אחת בשביל להתגבר ולהגביר את הווליום לזכרונות ורגעים טובים. מה אני אגיד, האישה הזו היא השראה.

במהלך משהו כמו עשור עקבתי הרבה יותר אחר השירה שלה מאשר האלבומים שלה, ולכן לא היה משנה לי אם קראה קטעים מתוך הספר שלה "רק ילדים" או מספרי השירה שלה "The New Jerusalem", אם היא שרה שירים של אחרים כמו בוב דילן (נסו לא לקבל צמרמורת כשאתם שרים את "A Hard Rain" יחד עם עוד אלפי אנשים), יו2 ו-Midnight Oil, או שירים שהיא כתבה בעצמה, מתוך הביצועים שלה בקע אור גדול שרק אימת את מה שמבחוץ תמיד רוצים להסתיר – הכל מואר, ולמילים יש כוח.

dig

עם פטי סמית' מה שרואים זה מה שמקבלים; להופעה היא לבשה את אחת משתי חולצות טי-שירט שהיא ארזה לכבוד סיבוב ההופעות הקצרצר הזה, מעליו מקטורן ומכנסי ג'ינס. כשהיא הייתה צריכה לירוק היא ירקה הצידה בלי לשאול שאלות, וכשהיא הייתה צריכה לשירותים היא ביקשה סליחה והשאירה את הבן שלה, ג'קסון, לנהל את העניינים והוא ניגן לנו קאבר לשיר Picture in a Frame של טום ווייטס. כך היתה ותמיד נשארה – צנועה למראית עין, ביתית לכולם וחמה לכל פרט שקשור אליה בקשר משפחתי.

הזיכרון אולי הכי מוחשי הוא דווקא מהסוף: ההופעה הייתה אמורה להסתיים עם ביצוע של "People Have the Power", אך סמית' בחרה לעשות שינוי של הדקה ה-90 ובמקום ביצעה את הקאבר לשיר "Gloria", היא התריעה מראש שיכול להיות שהיא לא תזכור את כל המילים, וביקשה שנעזור לה. היא לא היתה צריכה את העזרה שלנו אך כולנו קפצנו איתה – צעירים ומבוגרים ביחד – והיא כבר לא היתה האישה בת ה-72, אלא אותה נערה שטרפה את הבמות של האולמות הקטנטנים של ניו-יורק. ככה השאירה אותנו פטי סמית' עם הרבה אנרגיה לצאת איתה אל תוך הלילה המקפיא של אוטרכט.

יש הרבה זכרונות קטנים מהשירים שהיא ביצעה ויחזרו אליי בכל פעם שאקשיב להם, יש כמה דברים שהיא אמרה בין לבין שאשמור אצלי לשנים על גבי שנים, אך מתוך כל המתנות הקטנות אני אשמור קרוב ביותר את ההרגשה הזו, את הרגע הקטן בו הבנתי כמה היא קרובה, כמה קרובה היא הייתה כל השנים הללו כשקראתי והקשבתי לה, וכמה צמוד אמנית כמוה אשדך אל תוך ההשראות הקטנות שלי, אל תוך המקום שהיא יוצרת לכולם במילותיה – להשתייך אליו, לחיות בו.

InstaSave

מתוך האינסטגרם של סמית', אני בשורה השנייה מנסה לעשות לב בעזרת האצבעות עם חיוך שאומר הכל

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: