על האלבום החדש של אחד בוב דילן

בעבר השארתי את המילים שלי על בוב דילן לעצמי. ככה הוא תמיד התאים בעיניי – אל הרגעים הכי אינטימיים ופרטיים, מתי שהיגיון הוא התרופה למכה והוא היה מעניק אותה במינונים הנכונים. מה גם שאני לא חושבת שאני מספיק ספצית בהלכות הצימרמן, אני לא זוכרת תאריכים חשובים בחייו חוץ מיום ההולדת שלו או התעמקתי בכ-ל האלבומים שלו (אבל ברוב, כן), אז רגשי הנחיתות מנעו ממני לצאת באיזשהן הצהרות לגביו. תמיד לוקח לי זמן לעכל כל יצירה שלו ואת המחשבות הרבות שנבעו מתוך ההקשבה לאסופת החומרים האינסופית השארתי ליומנים ולמגירות. לשם הוא תמיד הוביל אותי – למחשבות, לתהיות, להברקות. אבל האלבום החדש Rough and Rowdy Days שינה מעט את "המשחק" בשבילי. לעומת אלבומים אחרים של מי שאני מחשיבה כהכותב מספר אחד בעולם בכלל והאמן האהוב עליי ביותר בפרט, לאלבום החדש התחברתי הרבה יותר מהר. אני מניחה שזה בגלל שהוא הגיע בזמן הנכון ביותר, ובגלל זה אני מרגישה נוח לכתוב עליו גם בבלוג.

אני חושבת שהאלבום הגיע בזמן שבו המעריצים ואנשים ככלל צריכים אותו, כמו אז בימי הסיקסטיז, כשהיפסטרים סמוקי פולק גמעו את השירים של דילן כאילו היו סירופ לשיכוך כאבים חברתיים-פוליטיים. היום הסירופ הדילני הוא יותר אישי, מורבידי, משמש להקלה בשרירי החרדה; אחרי כמה חודשים של סגר, חיים בתוך מערבולת של לא-נודע ותקווה פוליטית-חברתית שכרגיל הסתכמה בשום דבר. לא ידעתי שחיפשתי את אותה תרופה למכה, אבל דילן שוב הפיץ אותה, והכל בתזמון כל-כך מושלם. בתקופה בה זקני השבט מאבדים את הכס הססגוני והופכים אט-אט לליצני החצר, נראה שנותר כתר אחד מבריק, אחד ממעטים, זקן שבט אחרון שעוד אפשר להחזיק ממנו – הלוא הוא בובי דילן.

האלבום החדש אינו קל לעיכול, כמו יתר אלבומיו של דילן אי אפשר להקשיב לו פעם-פעמיים ולגזור את דינו. כל אלבום של דילן הוא חידה שמצריכה זמן רב כדי לנסות לפתור אותה (מי שטוען שפתר הוא ליצן החצר הכי גדול). Rough and Rowdy Days כולל בתוכו את מירב החוכמה לו הייתי זקוקה בתקופה האחרונה, והקורונה מקצצת המשרה נתנה לי את הזמן הרב להתמודד איתה. דילן לא מפסיק לרפרר בשירים שלו לאמנים אחרים, אבל זו לא המטרה, מבחינתי זה רק חלק מהכיף. גם אם יודעים לאיזה כיוון נושב הרפרור, עדיין לא יודעים בדיוק לאיזה כיוון הרוח שלו תסובב את השבשבת. הכל מבולבל, אבל הרעיון הכללי נשאר מובן. באלבום החדש הרעיון הכללי הוא הסוף – תקראו לו מוות, תקראו לו סיום של מערכת יחסים, תקראו לזה הסוף של האנושות כולה, אבל דילן רואה את הסוף והוא הקדיש לו אלבום שלם.

כהרגלו, דילן הוא מאסטר המסיכות – בשיר הפותח הוא אינספור השראות בתוך בן אדם אחד, הוא וולט וויטמן בגירסה שכבר ראתה את ארה"ב על כל צבעיה, ואופטימיות כבר לא מעטרת את השירה שלה. ב-"My own Version of You", אחד השירים הכי חזקים באלבום, הוא ד"ר פרנקנשטיין שרוצה לברוא יצור משלו וב-"Crossing The Rubicon" הוא סוג של יוליוס קיסר, כובש שלא בוחל באמצעים כדי להגיע לאן שהוא רוצה. הוא יכול לכתוב בגוף ראשון, אבל האם הוא מדבר על עצמו? האם הוא בא בביקורת על מנהיגי העולם או איזה טראמפ אחד?  האם הוא מתאבל על חוסר היכולת שלנו להבין שמציאות פוליטית מטבעה נוטה לחזור על עצמה כמו כל ההיסטוריה? הכל אפשרי, וזה מה שיפה.

כהרגלו, דילן הוא מעריץ של ספרות ומוזיקה, הוא רומנטיקן חסר תקנה שיודע להפוך מלודיה פשוטה לשיר גדול מהחיים בעזרת מילים שהוא למד מגדולים שהיו פה לפניו. הומרוס, וויליאם בלייק, ג'יימס ג'ויס, כולם השתמשו באימג'ים מיתולוגיים כדי לתאר מסעות אינספור עם יצורים מיתיים שהפיחו חיים מלאי דמיון בסיפורים שלהם, וכך עושה דילן בשירים שלו. ב-“I’ve made up my mind to give myself to you” הוא לוקח מנגינה מוכרת משנסון צרפתי ועושה לה מטאמורפוזה  – משיר אהבה קליל לאהובה הוא הופך עורו ומדבר על הסכמה לעבור אל העולם הבא. ב-“Mother of Muses” הוא קורא לנימפות ולסירנות שישירו לו שיר אחרון אחרי שהוא ראה את כל מה שרצה לראות. בקולו הוא כל-כך רך, אולי הכי רך, שפשוף ווקאלי אחרי תקופה ארוכה של קאברים לשירים ישנים שנעטפו עם קולו של רך אחר בשם פרנק סינטרה. אם הייתי קאליופה, המוזה לו הוא קורא בשיר, הפטרונית של השירה שדילן כל כך מדופלם בה, הייתי נענית לו בלי שאלה בכלל.

כהרגלו, דילן יודע לשים את האצבע על העצבים הנכונים אצלי. הפעם הוא עבד עליי ממש טוב גם עם המלודיות, והאלבום הזה הוא הנוגה ביותר מאז Time of Out of Mind שיצא בשנת 1997. כבר ציינתי את התווים הנוסטלגיים שמעטרים את “…I’ve made up my mind”, ומיד אחריו "Black Rider" מנגן בפשטות דיאלוג של דובר עם המוות הזחוח המתקרב בצעדים כבדים כמו צלילי הבס הבולטים , ו-"Key West" סוגר את חלקו הראשון של האלבום עם אקורדיון נעים ומנחם בעוד דילן שר על גן-עדן מהסוג שהוא נמשך אליו. בדיוק כמו שזה העציב אותי לשמוע את דילן שר על הסוף המר באלבום ההוא מ-1997, גם פה זה לא נעים לשמוע את האמן האהוב ביותר מקבל את מה שהעתיד הקרוב יותר מבטיח לו. אבל זה לא רק המוות שמדאיג – בריאיון שלו עם הניו-יורק-טיימס, דילן דחה את הטענה של המראיין שבאלבום היוצר נוגע באופן אישי במוות. הוא הבהיר שיש לו פחד יותר גדול וזה מהסוף של האנושות. לא משנה ממה אותו מוות נובע, מבחינתו של דילן הוא בהיר כיום, ומה אגיד לכם – גם לי הוא ברור. הוא נמצא שם בחציו המכוסה של פני זרים, בקורונה שהרגה לא רק את היכולת לחלום, אלא גם את היכולת לחשוב על המשך החיים.

ימי הסגר הזמינו הרבה הזדמנויות – הן נתנו לי זמן להשקיע בכתיבה של סיפורים, זמן לטפח את הבריאות ואת הגוף שלי, זמן לשפר את הצרפתית ולהתחיל להתאמן על מתיחת שרירי הספרדית –  זמן ליהנות ממה שהזמן יכול לתת. אבל קורונה. אבל ימי הסגר והזמנים הלא-ברורים מולם כולנו עומדים. אבל הקרקע הרופפת מתחת לרגליים שלא יודעות מה היום הבא יביא. תחברו לזה פוליטיקות מאכזבות ומצבים חברתיים מעוררי התרסה ששברו והנמיכו אותי (את כולנו?). תחברו עם התרבות שמכבים מעליה את האור. כולם הזמינו מחשבות לא-בריאות, הלא-נודע נמצא קרוב יותר לעיניים והשחור שלו עיוור מרוב חוסר-תקווה. אבל אז הגיע דילן – ממש בנקודה הזו שעליה הוא ביסס אלבום שלם – ממש כאן נכנסה ההתחברות המהירה יותר שלי לאלבום, במקום שבו הוא מבהיר בדיוק מה מפריע, במקום שבו הוא מאפשר להביע במילים את מה שמפריע ומאשרר שגם הרגשות המלנכוליים יכולים להיות נכונים.

מותר להיות עצובים, עדיף שזה יהיה עם אלבום שמבין, ואם זה בוב דילן שעושה את העבודה אפשר לסמוך עליו שהוא ידע בדיוק להביע את מה שצריך. לפחות מבחינתי.