מצעד העשור של הבלוג: מקומות 32-11

denzel2
מקום 32: Shadow Band – Wilderness of Love

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 6

אם לא הייתי רואה תמונה של חברי הלהקה עכשיו, הייתי ממשיכה לדמיין אותם כחבורה של אבירים מימי הביניים שמלקים את עצמם על כך שחזו בכישוף אסור של מכשפה אי-שם ביער, אליו היה אסור בתכלית האיסור להיכנס. אולי בעצם אני אמשיך לחשוב עליהם ככה, אחרי הכל, האלבום הזה של השביעייה הפסיכדלית מפילדלפיה הצית אצלי כל כך הרבה סיפורים, אחד מהם עדיין נמצא בשלב של כתיבה, ובגלל אפלוליותו אני לוקחת את הזמן איתו מפחד שאישאב יותר מדי לתוכו. זו הפעם השנייה ולא האחרונה שבה אכתוב תודה לארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה" על כך שהכיר לי את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של העשור האחרון.

רק צריך לקחת נשימה עמוקה, ללחוץ פליי וצוללים לתוך היער

 

מקום 31: Anna Von Hausswolff – Dead Magic

566446מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 1

בסקנדינביה יודעים לכתוב מלאכים ושדים, יודעים לכתוב על שלג ועל רוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, ואנה וון האוסוולף היא לא סקנדינבית יוצאת דופן בקטע הזה. בעזרת ידיים שיודעות מה ערכו של העוגב, שנחשב בעיניי לאחד הכלים החזקים ביותר שיש למוזיקה, היא כתבה אלבום שלם מכושף ואפל על מלאכים ושדים, על שלג ורוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, רק שהוא חי אצל האוסוולף בגרון הצורב, בתזמור שעוטף את צלילי האורגן הגותי, בזמן שמרגיש כאילו עומד מלכת בזמן שמקשיבים ליצירת המופת הפוסט-רוק-מטאלית הזו.

יצירה אחת מתוך חמש סך הכל בכל האלבום הקסום הזה

מקום 30: Susanne Sundfor – Ten Love Songs

alb91979מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 8

סוזן סונדפור, אבירת הפופ הסקנדינבי, מנתצת שלשלאות העוגבים, מסלסלת האוקטבות, בחיי שאם היו לה שלושה דרקונים הייתי כבר כורעת ברך מולה. היה לי יום שלם שבו כל מה שיכולתי להקשיב לו זה "Fade Away" וכשיצא האלבום הצטרפו אליו עוד תשעה שירי פופ על אהבה אפלולית, עם לחנים אפלוליים ועוגב שאני כל-כך פחדתי ממנו כשהייתי קטנה והיום הוא אחד הכלים האהובים עליי כשמשתמשות בו נכון (ראו את האלבום הקודם ברשימה). רמיקס אחד הספיק בשביל להכיר לי את סונדפור ולהפיל אותי ברשתה לעולמי עד.

פופ יכול להיות מעניין, תבניתי במובן שהוא משחזר אמנים דומים מהעבר, אבל עדיין יש את הקול והגוון שהם כולם ביחד אך ורק של סונדפור

מקום 29: Charlotte Gainsbourg – Rest

6209385-mמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 14

שרלוט גינזבורג תמיד נמשכה לאפלה ואולי בגלל זה היא תמיד רדפה אותה. המכה השחורה לקחה ממנה את אביה המפורסם סרג' גינזברוג בשנות ה-90, ולאחר שני עשורים היא לקחה את אחותה קייט שהתאבדה, היא הביאה לה אלף ואחת חרדות וספקות, ועם כולם גינזבורג היפה מכולן החליטה להתמודד דרך המוזיקה. האלבום Rest הוא הראשון שבו גינזבורג כתבה את המילים לשירים שלה, ונראה לי שבגלל זה הוא גם הכי טוב שלה. יחד עם המפיק SebastiAn, יצא לה אלבום שלם מלא בתוגה אלקטרונית ובסופו נשמע הכוח שגורם לגינזבורג להמשיך למרות האפלה – האהבה דמותה של בתה הקטנה ששרה את האלפבית. 

הקליפ היפהפה לשיר שסוגר את האלבום ומסתכם במנוחה

מקום 28: Timber Timbre – Creep on Creepin' On

200x200-000000-80-0-0מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

בדקה וחצי שעבדתי בשביל וואלה! וסיקרתי הופעות עמדה בפניי בחירה: לבקר את ההופעה של SWANS ברדינג או ללכת לראות את טימבר טימבר בבארבי. בחרתי באחרונים ויצא שהתאהבתי לחלוטין בלהקה שלא ציפיתי שזה יקרה לי איתה, ועד היום היא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בארץ אם לא בכלל. הגבריות של טיילור קירק היא מלוכלכת, הוא מודע לחרמנות שלו ועם זאת גם לרצון שלו ברומנטיקה אם היא קיימת בכלל, את כל זה עטפו חברי הלהקה בתור מה שנשמע כמו הפסקול הכי טוב שניק קייב אי פעם יכול היה לכתוב למערבון, רק שזה לא ניק קייב, אילו טימבר טימבר ואני כל כך מודה שהמוזיקה המערבונית שלהם קיימת, וזה האלבום הכי חזק שלהם מבחינתי.

אני מקשיבה לשיר הזה ועדיין מהדהד לי הביצוע המדהים מההופעה ההיא

מקום 27: The Boxer Rebellion – The Cold Still

70420מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

אני יכולה להודות לצוות פס הקול של עונה 4 של שיימלס שהזכירו לי את האלבום הזה, וגרמו לי לדגור בתוכו יותר ברצינות במהלך העשור האחרון. הם עשו את זה עם השיר "Caught By The Light" שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים באלבום, אלא אחד מהשירים היפים בכלל לטעמי. הבוקסר ריבליון הייתה להקה שאני מחשיבה כחלק מהתקופה שנמסה מהזיכרון הקולקטיבי, תקופה של אינדי אמריקאי של דת' קאב פור קיוטי, שבה חברי להקות רוק לא פחדו להיות יותר רגישים ופחות כסאחיסטים או טרנדיים.

השיר המדובר – Caught by the Light

מקום 26: The Morning Benders – Big Echo

‏‏לכידהמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

היה הייתה תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים, כשעוד היו חנויות מוזיקה, וביום בהיר אחד קיבלנו חבילה מאחד הספקים הרגילים ואחד מהאלבומים המפתיעים בתוך הארגז היה האלבום של המורנינג בנדרס. אני לא ציפיתי שייצא אלבום כל כך משפיע, קיוויתי שהוא יהיה כזה כי נמשכתי מאוד לעטיפה, והנה הגיע לאוזניי אחד האלבומים שישבו כמו המכסה המושלם לאוזן שלי. המורנינג בנדרס (היום להקת הפופ הנוראית Pop etc.) הפיקו אלבום של אינדי-פופ מקסים, גיטרות שנשמעות כאילו מחשמלות מרשמלו מתוק ואסופת שירים מגוונת בחולמניותה, כמה חבל שהם לא המשיכו בדרך הזו, אבל לפחות יצא לי לראות אותם על במה סאונתית במיוחד אי-אז בפסטיבל ורכטר 2010 מבצעים בעיקר את האלבום הזה.

השיר המתוק שפותח את האלבום וגורם לי לקוות שביום מן הימים יתעוררו חברי הלהקה ויחזרו לדרכם המקורית והמעניינת הרבה יותר

מקום 25: Giles Corey – Giles Corey

4037261-mמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

עדיין קשה לי עם האלבום הזה. מאז שארז הכיר לי את האלבום הזה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להקשיב ומכבה באמצע כי את הכאב של דן בארט, שקרא לעצמו ג'יילס קורי בשביל הפרויקט הנ"ל, אי אפשר להכיל בשלוק אחד, ואי אפשר גם לתקופות ארוכות. הוא נכתב כתוצאה מניסיון התאבדות של בארט והוא עדות מוזיקלית של הדיכאון החשוך ביותר. למרות שלא יכולתי לצלול אליו באופן קוהרנטי, זה עדיין אחד האלבומים שהכי הזדהיתי איתם בעשור האחרון (בלי ניסיון ההתאבדות, לא לדאוג), ולהגיד את האמת אני מפחדת שהוא ילווה אותי בעשור הבא, אני מקווה שאולי כמוזיקת רקע אבל על מי אני עובדת. 

להרחיק חפצים חדים מהישג יד, ללחוץ פליי ולהקשיב עד הסוף, כי ככה נשמע עצב כואב וחשוף לגמרי

מקום 24: Beck – Morning Phase

1183545-mמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 1

תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין דבר העומד בדרכו של בק להקליט כמעט כל ז'אנר אפשרי, וגם כשהוא עושה פולק-קאנטרי זה פשוט עובד. למרות שהרבה אוהבים לקרוא לו ככה, זהו לא אלבום המשך ל"Sea Change". הוא אמנם מאוד איטי וקאנטרי-פולקי, אבל אין בו שום דבר חוץ מאהבה לעולם שבו בק חי, והוא עומד כהיפך גמור של האלבום ההוא עם אורות של בוקר והבטחה של עתיד בהיר. "Waking Light" הוא אחד משירי העשור שלי, דרך אגב, אחד הטובים ביותר שהרב-אמן אי פעם כתב.

זה שיר שלא מספיקה לי האזנה אחת כשהאלבום מגיע אליו, פשוט לא מספיקה

 

מקום 23: Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze

kurtvilewalkinonaprettydazeמקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 4

הגיטרה של קורט וייל מזכירה את ניל יאנג, הגישה שלו לכתיבת שירים מאוד מזכירה עוד גדולי פולק-קאנטרי כמו קרוסבי, סטילז ונאש, אבל ההגשה שלו היא קורט ויילית, הגשה אדישה ואמיתית שאפשר לקחת אל הדרכים בין הן ארוכות או קצרות. מבחינתי האלבום הזה הוא הטוב ביותר של וייל, זה שאני חוזרת אליו הרבה יותר, אלבום שאחריו אלבומים אחרים של וייל נשמעים כמו ניסיון לשחזר את היופי שלו, וגם אם הוא לא מנסה, הוא הפך נוסחאתי שזה טוב למי שאוהב את הסגנון שלו, אבל אחרי Waking on a Pretty Daze אני לא צריכה יותר מדי. הגיטרות היפות ביותר שלו נמצאות ב"Pure Pain", הלחן היפה ב"Girl Called Alex" וקריאת ה"וו!" הכי כיפית ב"Shame Chamber".

זה שיר שהתחיל יום של הופעות בפסטיבל פרימוורה בשנת 2013, יום של הופעות שלא אשכח בחיים והנה הוא בגירסה חיה מפסטיבל אחר

מקום 22: Susanne Sundfor – The Brothel

The_Brothelמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג וגם לא הכרתי את סונדפור הנהדרת באותה תקופה

לפעמים כתבתי את זה כל כך מדויק שאני לא רואה סיבה לגוון: "האלבום הוא מאמץ אומנותי משותף של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד המשלב בתוכו עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור; כולן חיות של הלילה, כולן הן חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית, והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה, כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים."

I want to be stung by the stars, I gave her my soul and my heart

מקום 21: Interpol – Interpol

interpol__jpg_200x215_q85jpgמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שדורג גבוה

מי שכתבו את האלבום שהכתרתי לתואר אלבום העשור שלי מצאו את עצמם במקום 21, עם אלבום אחד ויחיד שנכנס אל תוך המצעד מתוך שלושה שיצאו העשור האחרון. באלבום הרביעי והאחרון שלהם עם קרלוס הבסיסט, שמרו חברי הלהקה על קצת מהטעם האפוסי שנשאר מ"Our Love to Admire" וכתבו עוד כמה המנוני פוסט-פאנק למעריצים אדוקים כמוני, עם מילים שרק פול בנקס יודע לכתוב, עם אלף משמעויות שמזדהות עם רוב החלקים שלי בגוף. בנוסף, זה גם האלבום שהטיס אותי לראות את החבר'ה פעמיים והביא אותם ארצה בכדי שכולם יוכלו לראות את הקסם שהוא אינטרפול, קסם שבחיים שאף להקת פוסט-פאנק אחרת לא תוכל לשחזר מבחינתי, ולפי מה שנשמע כרגע, גם אינטרפול לא יכולים או רוצים.

אני אוהבת את ההקלטה המעוותת של השיר מהאלבום בוידאו הזה, ואני אוהבת את אינטרפול על כך שהם יכולים לשלוח את המאזינה עם שיר סוגר כל כך מדהים

מקום 20: The National – Trouble Will Find Me

200x200-000000-80-0-0 (1)מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 5

קודם כל, עם פתיחה יפהפיה כמו עם "I Should Live in Salt" לא מתווכחים. דבר שני, מנחם אותי לחשוב שגם היום, כשירד לי מהלהקה הזו לגמרי אחרי שני אלבומים אחרונים מאכזבים, יש עדיין את האלבום הזה לחזור אליו. השירים שהזדהו עם כל כך הרבה רגעים בחיי עוזרים לי לזכור ימים חזקים יותר של מוזיקה שהתמזגה כל-כך יפה עם היגון שהוליד למאט ברנינגר משפטי מחץ חצי-מדכאים וחצי-מצחיקים, עם מוזיקה שפחות התחנפה לקהל הרחב והתבוננה יותר פנימה. אני מתגעגעת לנשיונל של פעם, אבל מי אני שאפסיק שינויים שנראה שרבים אחרים דווקא כן מעריכים.

Tunnel vision lights my way, lead little life today

מקום 19: Keaton Henson – Dear

0886919604023_p0_v1_s1200x630מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

תווי פניו של קיטון הנסון מתארים את פרצופו של עצב כשהוא יפה ומכוער בו-זמנית, כשכואב כי יש אהבה מתוקה לבלתי-אפשרי, כשרוצים רק לשכב בתנוחת עובר, לרחם על עצמנו ובכל זאת לשפר את המצב. הזקן העבה אמנם הסתיר במשך השנים את רוב עור פניו, אבל העיניים דיברו את הרגש המנוכר הזה, ואם אף פעם לא ראיתם את העיניים שלו, אז אפשר לשמוע אותו בקולו החצי-בוכה, אפשר לקרוא אותו במילותיו היפות, אני עדיין נותנת לו להדהד ברגעים רומנטיים בהם אני לא מוכנה להכיר כל כך בטוב שיש בחיים האלה. מבחינתי הנסון הוא הגירסה הבריטית והפחות סחית של מקסימיליאן הקר, דיכאון רומנטי לפני חראקירי רגשי לא בריא, ולמרות הכיעור של ההרגשה הזו, יש בה עדיין כל-כך יפה ובאלבום הזה הנסון עשה אותה היפה ביותר.

She loved/left him, he loved/left everything

מקום 18: Julie Byrne – Not Just Happiness

julie-byrneמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 4

מצטטת את עצמי: "אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום […] הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.

בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו."

היא כל כך יפה, היא זזה כל כך יפה עם הגיטרה והשיר רק ממחיש את הכל באוזן

מקום 17: Mick Flannery – I Own You

0005732249_200מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 11

האדם "הפשוט" הולך ברחוב כשהחושך מכסה אותו במעיל של מחשבות מטרידות. אפשר להסתכל על הכוכבים מהחלון, על האנשים היפים דרך המסך, על אורות ואנשים שנראים כאילו הלילה הוא שלהם; אילו יכולים להיות רחובות שונים שצועדים בהם, על המדרכות או על הכבישים, בין סמטאות או ערים, אבל הכל נשאר אותו הדבר – אותו מעיל, חרדות שמשאירות את אותו אדם "פשוט" תלוי בין הרצון שלו להפסיק עם הלבד, ובין החשש שעם כל לב שייחשף תיחשפנה גם שיניים חדות ודוקרניות. מיק פלאנרי כתב אלבום שמשדר את הניכור הזה, הוא הצליח לדייק כיעור אנושי של אלימות עצמית וחיצונית, הוא הצליח ליצור יופי שאפשר להזדהות איתו בין רחובות דומים ומדממים בדידות.

השיר האהוב עליי מהאלבום, שיר שמצייר במוחי סצינה שלמה בכיכובו של מייקל שין, ואני מקווה לסיים לכתוב אותה ביום מן הימים

מקום 16: Nico Georis – Songs From Nowhere II

a2650097333_16מקום במצעד האלבומים של 2011: לא הכרתי אותו אז, לא דורג

ניקו ג'וריס העביר את מירב העשור האחרון במציאה של צלילים חדשים. הוא חיפש השראה בין כנסיות בפריז, פיתח חיבור לצמח גדול בשם שירלי והקדיש לפעימות שלו אלבום שלם, איתר מקצבים שונים מהטבע וניסה לנגן אותם באלבומים אינסטרומנטליים, אבל בעשור שלי הוא כיכב דווקא עם אלבומי הפולק-אמריקנה, כש-"Songs From Nowhere II" הוא אחד מהכוכבים הראשיים שלי. האלבום הוא די פשוט, מאוד קצר אבל מספיק בשביל לקבל ממנו הרגשה של בית, הסאונד הביתי רק מוסיף לכל האווירה החמימה שהוא משרה, ואפשר אפילו לחשוב שיושבים מסביב למדורה עם מספר סיפורים. אילו רק ג'וריס היה יודע שהמוזיקה הפשוטה הזו פתחה אצלי בדימיון עולם ומלואו, אני מקווה יום אחד להודות לו על ההשראה שהייתה לו עליי.

לא כדאי לשבת לידי כשהשיר הזה ברקע, כן כדאי להקשיב לו בכל מקום אחר ולהקשיב למילים המדהימות

מקום 15: Elbow – The Take-off & Landing of Everything

v82659p5e3g_lמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 4

לגיא גארווי ניתנו הרבה מתנות במהלך חייו, שתיים מהגדולות ביותר הן כשרון הכתיבה שלו, והשני הוא הקול. כשרון הכתיבה שלו משתווה להרבה משוררים שהיו פה לפניו, משוררים רומנטיים שלמדתי עליהם בתואר לספרות אנגלית כמו וורדסוורת' ולורד ביירון, רק שהוא עושה את זה בשפה יותר עכשווית שאיכשהו בכתביו נשמעת עתיקה יותר, יפה יותר. על הקול שלו אי אפשר לכתוב, אפשר רק להקשיב ולהבין שמה שיוצא מגרונו היא אש חמה של נחמה וצניעות. יחד עם יכולותיו ההפקתיות והתזמורתיות של קרייג פוטר שמשרת גם כקלידן הלהקה, אלבואו יצרו עוד יצירה אפית, מתקדמת יותר מחומריהם הקודמים, נוגה ואיטית יותר. האלבום הזה תמיד מחזיר אותי להתחלה יפה, לזמן שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב טוב כמו אחרים והתחלתי לכתוב שירה, לא טובה כמו זו של גארווי, אבל תמיד שואפת לשם. אלבואו היו תמיד המייבאים הנאמנים ביותר של דמעות על לחיי, וזה אלבום שלא מפספס גם כשאני מקשיבה לו היום.

שני שירים שמתחברים ביחד בפתאומיות שתמיד גורמים לחנק קל בגרון הרגיש שלי

מקום 14: Father John Misty  – I Love You, Honeybear

father-johnמקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 4

ג'וש טילמן התאהב באמה אליזבת' והפך אותה לאישתו, ומיד לאחר מכן הקדיש לכל הדרך אליה ואיתה אלבום שלם שמדבר על אהבה וכל החרדות שלו לגבי הרגש המוזר הזה. בין מנגינות קיטשיות יותר ומנגינות קיטשיות פחות, טילמן שפך את ליבו בצורה הכי כנה ומדוייקת שרק הוא מסוגל לה, עם ההתחכמויות שרק הוא יודע להביע במילים, ואני תמיד אישאר עבד להן. יחד עם ג'ונת'ן ווילסון הוא הפיק אלבום קאנטרי-פופ-רוק שמדבר על הכל מהכל, מספר על מפגשים עם נשים אחרות, על האהבה שגוברת על הכל ועל הפחדים שלפעמים גוברים מעל הכל, ומשום מה לא הצליחו להרוס את הדבר הטוב הזה שקרה בחייו. באלבום ורוד ברובו, הוא הצליח להשחיל גם כמה אגרופים לבטן בשם "Bored in The USA" והפנינה הלירית "Holy Shit" שמסתכמים במפגש אחד ויחיד ששינה את חייו ולמעשה הציל אותם. טילמן הרומנטי אינו שונה כל כך מהטילמן שמציג את עצמו באלבומים אחרים, אבל הוא הכי נגיש. 

מילים שהן כולן אמת באוזניי בביצוע כל כך מדויק, כל כך מזוקק

מקום 13: Julie Byrne – Rooms with Walls & Windows

juliebyrne2מקום במצעד האלבומים של 2014: לא דורג

הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הייתה בבוקר במשרד משעמם שבו הועסקתי בתור מזכירה משועממת וזה היה עוד יום שישי בודד שבו חיכיתי למנכ"ל שיגיע משועמם בחיפוש אחר משימות משעממות בשבילי. במשרד היה נוף לים, ובזמנים מבודדים כאלה כל כולו היה פתוח לפניי בלי אף מנהל פרוייקט שיסתיר לי את חלונות המשרדים הקטנים מסביבי. הים היה נותן לי רעיונות לשירה בימים כאלה, אבל באותו בוקר מישהי אחרת העיפה אותי לגמרי עם קול לוחש וגיטרה אחת ויחידה. אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא לא הטוב ביותר שלה, אבל הוא כן האהוב עליי כי אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שיוטיוב חשב לנכון לשים לי את האלבום שלה ואת דמעות ההתרגשות בפעם הראשונה ששמעתי את "Young Wife" שעד היום הוא אחד מהשירים שמתחברים אליי ישר לרגעים יפים יותר ויפים פחות, לרגעים בהם אני כמהה למישהו ורגעים שבהם אני מאמינה שלבד זו הדרך העדיפה לחיות.

I made my life simple by learning what I can't keep

מקום 12: Caveman – Coco Beware

cocobewareמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

קייבמן לקחו את רוק הגלשנים שהפך להיות מאוד טרנדי בעשור האחרון, את הגיטרות הורידו מהגלים, הטביעו אותן כדי להפיק סאונד שנשמע כאילו מגיע ממעמקים, ויצרו מה שאני אוהבת לקרוא לו מוזיקה לצלול איתה. האלבום "Coco Beware" משלב גיטרות עם מקצבים מכל העולם, סוג של Mgmt רק פחות מוזרים ויותר מלודיים, פחות מתאמצים ויותר מתחנחנים לאוזן. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא אחד מהנשמעים יותר אצלי, ואני מאוד מקווה ששני האלבומים הראשונים שלהם יגיעו לספוטיפיי כדי שצרכנים אחרים גם יוכלו ליהנות מהאלבומים הכיפיים שלהם.

את הלהקה הכרתי דרך מני אבירם שפירסם בבלוג שלו בוואלה! את הביצוע המפעים הזה לשיר מהאלבום

מקום 11: Damon Albarn – Everyday Robots

393106מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 7

אם הייתי צריכה לבנות חבורת גיבורי-על משלי, אין ספק שהטוני סטארק/מנהיג של החבורה היה דיימון אולברן – מלא אגו מבחוץ, מלא בעצמו מבפנים גם בלי שיודה בזה, אבל תמיד תמיד עם לב גדול והרים על גבי הרים של שאיפות ליצור עוד ועוד הרים, לשבור גבולות ובעיקר לתקן את העולם דרך הכשרון הפרטי שלו. באלבום הסולו שלו, אולברן נתן למאזינים חלון נדיר אל תוך החיים הפרטיים שלו, ודרך הפסימיות שלו על עולם שמתנכר לעצמו "בעזרת" טכנולוגיה, הוא בנה תמונה של עבר והווה עם היכולת המלודית שהוכיחה את עצמה כאחת המשפיעות בעשור האחרון, לפחות עליי. בעשור שבו החלפתי ז'אנרים אהובים כמו גרביים, תמיד נשאר אולברן שבנה בסיס מוזיקלי שתמיד יכולתי לסמוך עליו שיחמיץ את הלב במינון הנכון וגם ילטף תוך כדי עם הקול שאני עבד לו, וזה האלבום החזק ביותר שלו העשור.

גירסה חיה של אחד השירים הכי חזקים באלבום. הו, דיימון אולברן

החלק הבא והאחרון יגיע עם עשרת הגדולים! יאי!

שתהיה שבת נעימה,

חן.

 

denzel2

כל הסדקים הנכונים – אלבומי השנה שלי לשנת 2017

albums

זו הייתה שנה עמוסה במיוחד – בהפתעות טובות, באכזבות, באמנים חדשים שפרצו ובאמנים אהובים שהמשיכו בעשייה יפה ונעימה לאוזן (והיו הרבה מהם השנה! יאי!). אני מכתירה בזאת את שנת 2017 לשנה חזקה והרבה יותר מגוונת, למרות שאני לא יודעת כמה יראו את זה ברשימה שלי. השנה ניסיתי להקשיב לכמה שיותר ז'אנרים בעולם המערבי, ביקשתי הכוונה מכמה חברים, הסתכלתי קצת מעבר לאמנים המוכרים, אפילו התחלתי להיכנס קצת להיפ הופ שאינו גורילאז(!) וזו התוצאה הסופית שעכשיו כשאני קוראת אותה מסודרת ואדוקה, נראה שהיא דורשת ממני הקשבה יותר סקרנית בשנת 2018.

הייתה לי רשימה של 42 אלבומים שצמצמתי ל-30 כי ידעתי שבשלב מסוים אאבד את הסבלנות לכתוב על כל אלבום ואלבום, משימה שדווקא התלהבתי ממנה כי זה היה ממש מאתגר, אז הנה הם – 30 האלבומים הטובים ביותר שהפכו את השנה הזו לנסבלת –

מקום 30 – Black Lips – Satan’s Graffiti or God’s Art?

blacklipsגאראג'-בלוז-פסיכדלי לפנים. לפעמים זה כל מה שצריך… מסתבר. כל שיר באלבום הזה שונה מקודמו, וביחד יצרו הבלאק ליפס צליל שכולו כאוס מתוק שגורם לג'וקרית הפנימית לחייך. 

מקום 29 – Shannon Lay – Living Water

shannonlayאלבום שאני מכירה בזכות יכולות היח"צ של קווין מורבי, שלקח את ליי תחת חסותו בלייבל החדש שהוא הקים בשם Mare (לייבל-בת של חברת ההקלטות Woodsist ששייכת ללהקת האם שלו Woods). אוהבי הפולק האקוסטי, ניקו ו-ושתי בניאן יוכלו למצוא נחמה נהדרת בקולה של שאנון ליי, שכל שיר באלבום שלה טומן בתוכו יופי מלודי ומילולי מיוחד. אחד האלבומים שלא נתתי להם מספיק הקשבות השנה, אבל בכל הקשבה הותיר בי רושם עמוק במיוחד שזו התחלה של עוד סיפור אהבה.

מקום 28 – Charlie Parr- Dog

charlieparr_dog_150ישנו בלוז שעדיין זורם בנהר המיסיסיפי, מתנחל על היבשת האמריקאית דרך סיפורי נוודים ונשמר דרך פריטות מתמשכות ומכשפות של גיטרות. צ'רלי פר תיכף מגיע לארץ, ושווה לנסות ולגלות את עולמו העשיר כדי לא לפספס הזדמנות לשמוע בלוז לבן ומסקרן בלייב.

 

מקום 27 – Doug Tuttle – Peace Potato

dougtuttleאלבום שהוקלט באולפן ההקלטות הממוקם בחדר השינה של דאג טאטל ויוצא עם המוזיקה שלו הרבה מעבר לתקרות והקירות הסוגרים מסביבו. באלבומו השלישי טאטל ממשיך לחזור כמה עשורים אחורה אל וודסטוק, אל גיטרות זורמות טום-פטי-סטייל, בשירים שאורכם הקצר שומר על היופי שיהיה קצוב ועל כן יותר מוערך.

מקום 26 – Lea Porcelain – Hymns to the night

Lea-Porcelain-150x150אלבום הבכורה של הצמד הגרמני שמפגיש את האופל של שנות ה-80 עם איכויות ההקלטה של שנות ה-2000. לא קשה לשמוע את ההשפעות של הקיור, ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, תוך כדי ששומעים התנסויות שלהם עם לחנים די דומים על כלים די שונים ובמקצבים שמחמיאים לכל מצב רוח. אחד האלבומים שסיפק לי רעש נעים כשהייתי צריכה אותו, עם מילים נוגות שקל מאוד להבין ולהתחבר. אם מישהו מכאן אי פעם התחבר ל-VAST בצעירותו, זה האלבום בשבילכם.

מקום 25 – The Secret Sisters – You don’t own me anymore

secretsistersקשה להאמין שזה אלבום שיצא ב-2017, האחיות לורה ולידיה רוג'רס נשמעות כאילו נלקחו מתקליטים שהתגלו באולפן ישן ומאובק מאמצע המאה שעברה. ביחד עם ההרמוניה הווקאלית המקסימה שלהן הן משלבות שירי אהבה, סיפורים אפלים ושובל של פירורי קסם של פעם. הקאבר שלהם ל-Kathy's Song של סיימון וגרפונקל הוא אחד משובי הלב, וקשה להתעלות על ההרמוניה הווקאלית של טום וג'רי.

מקום 24 – The War on Drugs – A Deeper Understanding

the-war-on-drugsפעם ראשונה שאני מתחברת לאלבום של הלהקה, ואין לי מושג למה כי החומרים שלהם נשמעים לי די אותו הדבר, אבל הסאונד הפעם תפס אותי לגמרי – מלא יותר, עם מעטפת רב-שכבתית שמשדרת הרבה תזוזה. אין על מוזיקה שנשמעת כאילו אילו לא ידיים אלא ארבע גלגלים שמניעים אותה על דרכים רחבות, והיא לא מפסיקה לנוע קדימה, כאילו יש איזה אופק לשאוף אליו, יש לאן להסתכל.

מקום 23 – Cigarettes after Sex – Cigarettes after Sex

cigarettesaftersexלא חשבתי לתת לאלבום הזה תשומי, עד שאילת המליצה עליו ובצדק; קשה לא להישבות ביופי של גרג גונזלס והמסעות האינטימיים שלו בין מאהבים לחברים. זה הרבה יותר מנחם כשהגיטרה מלטפת את הלילה.

מקום 22 – The Orwells – Terrible Human Beings

the-orwells-terrible-human-beings-1-150x150לפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה רועשת מספיק בשביל למחוק את כל המחשבות, לתת לשיער להתנפנף במהירות קדימה ואחורה, ליהנות מגיטרות מחרישות ומילים מרדניות שרק צעירים יודעים לכתוב – סקס, סמים ושיער ארוך (כמה חבל שדווקא עכשיו מריו קומו, סולן הלהקה, הסתפר). לא שאני זקנה, כן? אבל נחמד להרגיש צעירה יותר למשך אלבום שכולו כיף פאנקיסטי ובועט.

מקום 21 – Blonde Tongues – Safe like Silk in Polyester Sheets

blondetonguesהאלבום שהוציא ממני את המשפט: "משי יכול להיות נעים גם בפעם האלף שמעבירים את ידינו עליו", ואני עדיין חושבת שזה המשפט המדוייק ביותר על האלבום הזה של הלהקה האוסטרלית. להקות כמו סלואודייב וביץ' האוס כבר הפכו את זה לאמנות, אבל אין שום רע בלנסות להשתמש באותן נוסחאות כדי להפיק דבש פופי שכולו חלומות נעימים בתוך תערובות קלידים, מפוחיות וגיטרות על מים שקטים.

מקום 20 – Actual Wolf – Faded Days

actualwolfיש פה את כל מה שאלבום אמריקנה-פולק צריך בשביל להצליח: מלודיות פשוטות מוגשות חמות על מצע של פריטות גיטרה, סלסולים שמזכירים ימים של קרוסבי, סטילס ונאש, שירים על אירועים ואהבות קטנות, אבל חסר רק דבר אחד: מילים עם טיפה יותר תחכום, אבל אני לא רוצה להכביר על חסרונות, כי בכל זאת זה מדובר באחד האלבומים הנשמעים ביותר שהנעימו את זמני בהליכות בפארק הירקון.

מקום 19 – Jesse Woods – Autoflower

jessewoodsלהתחיל אלבום עם צלילי פדאל סטיל זו הדרך הקלה ביותר היישר אל הלב שלי, וזה מה שג'סי וודס עשה (בלי להתכוון לכך, כמובן), ומצליל ראשון זכה באינספור הקשבות שהביאו אותו עד לפה. פולק עם פסיכדליה-חולמנית-לייט שמאפשר למוח להיכנס למצב ניוטרל ולחלומות לעלות הילוך על מרפסת אי שם באמריקה הכפרית. 

מקום 18 – Sky Country – Warm Storm

skycountryהחבר'ה מסקיי קאנטרי לא מפסיקים לעבוד, ופחות משנה אחרי "Ghost of Jim" המופתי שהוכתר שנה שעברה לאלבום השנה שלי, הוציאה הלהקה הקליפורנית אלבום שמושתת על טהרת הגלישה, הכיף והשמש. אלבום מושלם לעוד איזה חודש כשה"חורף" ייגמר (טוב, לא חודש), ויהיה אפשר להוציא את הניידים בשביל לצלם אנשים אחרים גולשים. דרך אגב, עד אז יש מצב שייצא אפילו עוד אלבום של החברים, ואני סקרנית איזו עונה הם ישלפו הפעם מהשרוול המגוון שלהם.

מקום 17 – Bedouine – Bedouine

bedouineאזניב קורקג'יאן (עדיין לא בטוחה שככה כותבים את שמה) פינקה את השנה הזו באחד האלבומים הנעימים ביותר של השנה. קאנטרי-פולק עם הפקה של פעם, אלבום שאפשר לקחת לדרכים ולשקוע בתוך המחשבות הקטנות אותה מגישה בדואין בקול צנוע ומתוק, אפילו עכשיו כשאני מקשיבה לה יש בי תחושה של רוגע מדהים.

מקום 16 – Cohenbeats – Daily Affirmations

cohenbeatsתודה לדורי הידיד היקר שהכיר לי את אחת היצירות הכי כיפיות ששמעתי השנה. מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ הישראלי, כהן@מושון, הוציא אסופה של קטעים, סימפולים, כינורות של סרטי בורקס ו-וייב של היפ הופ ואר-אנד-בי משנות הניינטיז, כל מה שיכול להקפיץ בעברית, באנגלית, בכל שפה שרק תרצו, עם ערך מוסף שנוגע בפילוסופי. האם זו תחילתה של מערכת יחסים עם ז'אנר חדש? לא יודעת, אבל עד שאגיע לתשובה אפשר לפזז קצת לצלילים המקפיצים של האלבום.

מקום 15 – Sharon Van Etten- (it was) because I was in love

sharonvanettenלשרון ואן אטן יש קול כל כך אמיתי, שהכאב שנובע ממנו לפעמים מרגיש כאילו הוא יוצא אל המאזינים והמאזינות ממסך של סרט אימה באיימקס, כאילו המילים לא מספיקות בשביל האפקט המלא. השנה החליטה ואן אטן להוציא מחדש את האלבום הראשון בגירסה מעודכנת, ויכול להיות שלולא עשתה זאת, לא הייתי מכירה את השירים הנפלאים פה. האלבום הנוגה של השנה, למרות שהוא בכלל לא שייך אליה.

מקום 14 – Charlotte Gainsbourg – Rest

charlottegainsbourgשרלוט גינזבורג, היפה בנשים, לקחה את השבריריות שכולם מכירים מהתאטרליות הרכה שלה בסרטים ובאלבומים קודמים, אספה את כל האופל שהיא תמיד רחשה לו את הכבוד הגדול ביותר, שיתפה פעולה עם כל האנשים הנכונים (גיא-מנואל מדאפט פאנק והמפיק הסרבי SebastiAn), ויצא לה האלבום שלם כל כך, אפילו פול מקרטני תרם לה שיר פה.
אחרי מה שהתברר כהתאבדות של אחותה, הצלמת קייט בארי, לקחה גינזבורג הפסקה של שנה מפריז וחיה בניו יורק כדי להתגבר ולהתאחות באמצעות המוזיקה, באמצעות כתיבה שרובה שלה (כתיבה שעודד קונאן מוקסין) ובזכותה הצליחה במה שאלבומים קודמים שלה נכשלו. שרלוט גינזבורג בדרך כלל הייתה כלי ביד היוצרים שלה ועכשיו כשהיא קיבלה מספיק ביטחון ליצור בעצמה יצא האלבום הטוב ביותר שלה.

מקום 13 – Slowdive – Slowdive

slowdiveהאלבום שבלע את כל הלחות התל אביבית והפך כל מסע לחוויה של הליכה על עננים. הפופ החולמני היפהפה של סלואודייב תפס אותי מאוד מאז שראיתי אותם בהופעה בפסטיבל פרימוורה ב-2014, אבל רק האלבום הזה תפס אותי בשלמותו.

מקום 12 – Gorillaz – Humanz

gorillazהאלבום שלא נגמר; אמנם אחד מהכוכבים הגדולים של הבלוג הזה, דיימון אולברן, הוציאו אותו אי אז בתחילת השנה, אבל הכותב הכל-יכול ממשיך להוציא סינגלים מתוך סשן ההקלטות של "Humanz", פנינות היפ הופ ודאנס כמו "Garage Palace" ו-"Sleeping Powder", ונראה שהמסיבה לא עומדת להסתיים איתם. אולברן הוא אמנם קקה, אבל הוא חתיכת קקה מוכשר שממשיך לגעת בכל ז'אנר מוזיקלי ולהפוך אותו לממתק עשיר לאוזניים, מקווה רק שהמסר על הנבילה הבלתי נמנעת האנושות לא התמסמס בין ביט אחד לאחר.

מקום 11 – Colter Wall – Colter Wall

colterwallאלבום קאנטרי של מספר סיפורים צעיר מדי עם קול של מישהו מבוגר מדי לימים האלה, אני עדיין בשוק שהחספוס הזה יוצא מגרון כל כך לבן ובלונדיני. זוהי התגלמות החלום המוזיקלי הרטוב שלי כבר שנים על גבי שנים והיא התגשמה השנה בדמותו (טוב, בעיקר קולו וכובעו) של קולטר וול. קאובויים קיימים גם היום, הם משוחחים עם עורבים, רוצחים, מנצלים נשים ולאחר מכן מורידים  בפניהן את הכובע, סוררים ושבים לסורם, נעים ונדים על רכבות לשומקום, חוטאים ואף פעם לא משיגים את המחילה שלא מגיעה להם, והם חיים ונושמים במוזיקה מכשפת בפשטותה.

ועכשיו לעשירייה!

מקום 10 – Beck – Colors

beckcolorsאנשים שלא מאמינים שאלבומים יכולים להציל חיים, מוזמנים לעבור לאלבום הבא ברשימה. האלבום הצבעוני של בק הגיע למקום כל כך גבוה בעיקר בזכות התזמון שלו. חבילת הכיף והאופטימיות של בק יצאה בדיוק בזמן שנתתי לכמה נשים רעות לרדות בי ולנהוג בי בבריונות מחליאה שהורידה אותי לתהומות של ביטחון ירוד בכל תחום, אפילו בכתיבה, ובכל פעם שלחצתי פליי ושחיתי בתוך ים הסליים הפופי של אחד האמנים המגוונים ביותר בתעשייה, הרגשתי את הכוח לקום בכל בוקר ולתת עוד הזדמנות ליום חדש. היום אני מובטלת בגלל שלא יכולתי לסבול יותר, והאלבום הזה עשה את העולם הרבה יותר נסבל. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי השנה, יכול להיות שהאלבום הזה לא היה מגיע למקום כל כך גבוה, יכול להיות ששירים כמו "WOW" לא היו לי גורמים לבכות דמעות של אופטימיות, ולא הייתי נאחזת כל כך חזק ב-"Dear Life" שלי.

הו בק, כמה טוב שיש אותך בכל צבע, גם באלבום פופ כל כך עשיר וכיפי.

מקום 9 – Kevin Morby – City Music

kevinmorbyקווין מורבי הנחש הוציא את "Come to me Now" בתור סינגל ראשון (מקום שלישי במצעד שירי השנה שלי), ולא רק זה, זהו השיר החולמני והסופר-פואטי שפותח אלבום שאינו קשור ולא בשום צורה לאווירה המקסימה של השיר הזה, ובכל זאת הוא עשה את העבודה והצליח להחזיק אותי עד הסוף.
הוא הצליח להחזיק אותי עם מילים פשוטות על חיים בין בניינים גבוהים וכבישים סואנים שכאילו כתבו את העולם מנקודת מבטי, עם ההבדל היחיד שאיני מעריצה כל כך של חיים אורבנים. מורבי שמתגבש מאלבום לאלבום חובק את כל הצדדים שלו, את המתבודד ב"Crybaby", החברמן ב-"Aboard my Train" והתמהוני ב-"Downtown's Lights". עם הקול האדיש והרוקנרול, קל להבין שמורבי שמע הרבה בוב דילן במהלך חייו והוא ממשיך להיות מושפע ממנו, ואין השפעה טובה יותר, רק שיתבל קצת עם פטי סמית' והכל יהיה מושלם.

מקום 8 – Nadia Reid – Preservation

nadiareidמעתיקה ממה שכתבתי עליה לפני כמה חודשים: בקול הנעים והמתוק שלה, מספרת נדיה ריד הניו-זילנדית (ארץ ההוביטים וטאיקה וואיטיטי) על מעלליה עם המין הזכרי, על הבלבול שנובע מהרצון שלה להיות עם מישהו והידיעה שיש גברים שאינם כל כך בריאים לה. היא צדה, מלקטת, מרימה את עצמה אבל אף פעם לא שוכחת שגם אם יש הכל, עדיין יש געגוע ליד גברית מחבקת. בעוד היא מתנדנדת בין העצמאות שלוקחת אותה קדימה לאותה ערגה שמשאירה אותה במקום עם חלומות ומחשבות על מישהו אחר, אני בתור מאזינה התענגתי על מלודיות יפהפיות, לפעמים מסעירות ולפעמים פשוטות ואיטיות, ובמילותיה היא חסכה לי במה שאני רוצה כל פעם להביע בפני עצמי אך לא מוצאת את המקום ממנו תצא אותה אמת. הבלבול עדיין ישנו, אבל לפחות אני לא לבד בתוכו.

 

מקום 7 – Grizzly Bear- Painted Ruins

grizzlybearהלהקה שהוציאה את הסדרה המרשימה ביותר של סינגלים השנה. מ-"Three Rings" העשיר בשכבות צלילים, ל-"Four Cypresses" שהזכיר איזה אוצר הוא הקול של דניאל רוזן ("זה כאוס, אבל זה עובד"? איפה אני חותמת בלשכת המעריצים?) ו-"Neighbors" הגאוני, שיר שמשתנה בכל רגע במקצב ובצלילים, ועדיין שומר על קוהרנטיות מעוותת ויפה כל כך (מקום שני במצעד שירי השנה שלי, אחד הקליפים המדהימים גם).
אחרי האלבום Veckatimest, שהיה קשה לעיכול ועם זאת שבה לבבות רבים מסביב לעולם, דובי הגריזלי עושים הכל בשביל להישאר מופשטים ומסתוריים גם כשהם נהיים יותר ויותר נגישים. עדיין נשמר הסיבוך היפהפה, הרגעים שבהם המוזיקה נשמעת כאילו הגיעה מגובה שאדם עדיין לא דרך מעליו, לחנים שמתחילים מובנים מאליהם ואז עושים סיבוב בלתי מוגדר הנותן טוויסט והופך את השיר למיוחד אף יותר.

מקום 6 – Shadow Band – Wilderness of Love

shadownbandארז סובל מ"אנטנות השמיימה" הוא אלוף המוזיקה שלי. שנה שעברה הוא הכיר לי באדיבותו את סקיי קאנטרי, שאלבומם התעלה על כל אלבום אחר בשנה שעברה. השנה הוא חשב לנכון להכיר לי את להקת הצל, במחשבה שזה מעשה אדיב, והוא לא ידע עד כמה מחווה זו הייתה באמת אדיבה.
האלבום "Wilderness of Love" עוזר לי כבר זמן מה לכתוב סצינה אחת שמאוד חשוב לי שתהיה מדויקת עד כמה שאפשר, סצינה שיכולה לפתוח תסריט חדש, או שתהפוך לפרק ראשון בספר. הפסיכדליות האפלה, הקול המתוק של הסולן, הפולק שמכשף והופך את המילים יותר אגדתיות ממה שהן, כולם ביחד יוצרים את אחד מהאלבומים הנעימים ביותר ששמעתי השנה, והכי חשוב – שהציתו בי מחדש את להבת הדימיון, בתקופה שבה חשבתי שהיא נכבתה לגמרי.

מקום 5 – Elbow – Little Fictions

elbowישנה רגישות ממוצעת, ישנה רגישות שכיחה מזוייפת, ישנה רגישות מוגזמת ויש את הרגישות המאוזנת ביותר והיא תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה של אלבואו. גיא גארווי ושות' כתבו והפיקו אלבום שממשיך את הקו העדין שלהם – אותו תזמור, עדיין אותו לחן מתוק, אותן מילות משורר שמשום מה מצליחות להיזהר מהקיטש עם אותנטיות רגשית הנעטפת בקול הקטיפה של גארווי.
מהתו הראשון ועד האחרון, האלבום הזה צובע את החיים בגוונים אופטימיים אשר נובעים בעיקר מהנישואים הטריים של גארווי לשחקנית רייצ'ל סטרלינג. גם אם לפעמים מאבדים את הדרך בעקבות פוליטיקות ומלחמות חסרות פשר, עדיין יש את היופי הבלתי נתפס של החיים הקטנים שכל כך קל לזהות כשיש שותף לכל אילו. הרומנטיקה של גיא גארווי לעולם לא תפסיק לתפוס אותי, וכנראה שאלבואו היא אחת מהלהקות שאף פעם לא תרד מהעשירייה העליונה שלי ברשימות סיכום השנה שלי.

מקום 4 – Julie Byrne – Not Even Happiness

juliebyrneאני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום שהיא הוציאה השנה הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.
בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו.

מקום 3 – Father John Misty – Pure Comedy

joshoosh

טרפת טילמן חזרה השנה בכוח מחודש, שמצד אחד הרעיד את עדת המעריצים המתחזקת של הדמות, מצד שני הרגיז את כל מי שראה את טילמן בתור הוד טרוליותו, מי שמתנשא מעל כולם עם מילים גבוהות ומתיימר לשיר בזמן עתיד. אני התרגזתי בהתחלה, אבל מהר מאוד השתנה הצבע, והגיעה מחרוזת שירה שהושפעה רבות מעמדתו הנחרצת של פאת'ר ג'ון מיסטי: נוצרנו מאפר של חוסר-משמעות ובורות, ולשם נחזור, והדבר היחיד שנחוץ להישרדות האנושית היא למצוא את הסמוצ'י שלנו ולהבין שאנחנו באמת זה כל מה שנשאר.
אחרי שני אלבומים אישיים ביותר בתור פאת'ר ג'ון מיסטי, החליט טילמן להוציא מניפסט באורך של שעה ורבע על ארה"ב בראי עיניו, ובעצם הכותב פיצח את הלכות העולם המערבי בכלל, והפך בלית ברירה לדובר של דור. זה יכול להיות מעייף מדי פעם, במיוחד עם "Leaving LA" המונוטוני, אבל את הגדולה האמיתית של האלבום השאיר טילמן למילים, כי להן המשמעות העיקרית והמוזיקה פה נותרה משנית ובכל זאת מושכת.
איזה כיף היה לגלות בלייב שטילמן הוא לא רק גיבור מרחוק, אלא פרפורמר שופע כריזמה, ושיש ביטחון איתן שעומד מאחורי אלבום כל כך קשה. אמרתי גיבור? התכוונתי כמובן לגיבור-על.

מקום 2 – Ryan Adams – Prisoner + B-Sides

ריאן אדמס תרם השנה אבן חן לשרשרת אלבומי הפרידה, מסורת נחמדת שהפכה את הייסורים של האמן ליצירה מוזיקלית ממכרת. כמה אני אוהבת אותם שבורים, ככה אני מקשיבה להם נונסטופ, אין לי את זה ביותר אגואיסטי. זה יכול היה בקלות להיחשב לאלבום מחווה לאלבום הפרידה הפנינתי של ברוס ספרינגסטין, "Tunnel of Love", יש כמה שירים שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה הבוס שמתארח בין הלחנים הפשוטים של אדמס, אבל לא, זה הכל הקול הפצוע של אדמס שהוציא אלבום רוק פנינתי משלו. אל האלבום "Prisoner" התלווה אלבום ביסיידים נהדר, מחוספס יותר, עם רצועות ממכרות כמו "Juli", "Holding on to Hope" ו-"It will never be the same".
המילים של אדמס באלבום הזה מאולתרים כמעט לגמרי; בכל פעם שהוא עבד על שיר הייתה לו כבר המלודיה והוא פשוט שר את מה שהיה לו בראש באותו הזמן. בגלל זה המילים הן פשוטות, קלות להבנה והרבה יותר חדירות. את הכובד הוא הביע בעיקר עם הקול, עם כמה ריפים רועשים, ועם הרבה הגשה שמרגישה כנה יותר בכל האזנה. אף פעם לא הייתי מאוהבת, כשנשבר לי הלב בגלל בן אדם אחר, הייתי מחלימה מזה תוך יומיים-שלושה, ובכל זאת יש אלבומים שגם אם לא מזדהים עם הנושא, יכולים לשקוע הרבה בתוך הקישקע ולהותיר רושם שמחזיר אותי להקשיב עוד ועוד. זהו האלבום הנשמע ביותר באפל מיוזיק שלי, ומשום מה הוא סיפק לי הרבה רגעי נחמה בשנה הזו.

*~*ובמרחק שנות אור מכל הרשימה*~* 

מקום ראשון –
Fleet Foxes – Crack Up

fleetfoxes

זה מקום ראשון שעומד בכמה רמות מעל כל שאר האלבומים ברשימה הזו. זהו אלבום המורכב מאחת עשרה יצירות מאתגרות שכיף כל כך לפרק ולחבר, מילים ששברו והדביקו אותי מחדש עם כמה סדקים באמצע, מלודיות מוצפנות בתוך זרימה בלתי נפסקת של גיטרות; פליט פוקסז הוציאו קלאסיקה מתוחכמת המשלבת בתוכה מסע הנע בין זמן עבר לזמן שבין השניות, בין היופי הנשמע לאוזן לזה החבוי בין המשמעויות, בין פליט פוקסז של פעם לשלב הבא באבולוציה של אחת הלהקות הטובות ביותר שהתברכנו לחיות בזמנן.
ההרמוניות הווקאליות עדיין שם, ההרים של האלבום הראשון הוחלפו במים גועשים, התהיות הקיומיות מהאלבום השני התרחבו והפכו לסיפור אודיסאה של מתבודד שהגיע למסקנה הבסיסית ביותר: "לא טוב היות האדם לבדו". הדובר נע בין החדר הקטן שלו, עובר דרך רגעים אקטואליים, לבבות שנשברו, הצלחות והכשלים שנוצרו כתוצאה מהן, מרחקים שהוא צבר מהאנשים שהוא אוהב עד פנטזיות אשר מושפעות מהמיתולוגיות, הספרים והאמנות שעטפו את רובין פקנולד בימי חייו היפים (אני מאוהבת בו קשות).
השועלים מאז ומתמיד הוציאו אלבומים רומנטיים, לא במובן החוליו איגלסיאס של המילה, אלא במובן הספרותי המדגיש את ההשראה, את היחיד ואת החושים השונים שגורמים לו להתייחד עם הטבע. השועלים מאז ומתמיד הוציאו חומרים הרמוניים; בלעדי חילופי העונות בניגוני הכלים, בלי השקט-רועש-שקט, בלי המקצבים המשתנים, המילים לא היו יכולות באמת להישמע. השועלים תמיד הוציאו אלבומים טרגיים, והאלבום השלישי הוא כולו שיר הלל למתבודדים ולפנטזיות שלהם. רובין פקנולד תמיד היה משורר כלבבי (ציינתי את התאהבותי הקשה?), ובאלבום הזה הוא קלע כל כך לנשמה הסוררת שעדיין לא מצאה את הדרך החוצה, ולפחות מצאה שלווה ב-13 בנובמבר בברלין כשזכתה לצפות בשועלים מנגנים את רוב האלבום בהופעה חיה.

אמנם השיר הכי חזק באלבום הוא שיר הנושא הסוגר את האלבום, אבל את תואר שיר השנה החלטתי לתת דווקא ל-"Fool's Errand" ששון פקנולד, אחיו הגדול של רובין, השקיע בבימוי קליפ שרק הוסיף ליופי המוזיקלי שלו. כמו הרקדנית בקליפ, (האמנית המדהימה ג'ייד-לורנה סאליבן) הדובר בשיר מחכה לסימן, להתגלות שאינה דווקא מוחשית, מאמין תוך כדי שנתלה במישהו אחר, וכל זה בתוך לחן בארוקי שעושה חשק לבקר בקתדרלה הקרובה לבית (יש כזו?) ולהתפלל לכל אלה או אלילה שעוד שירים כאלה ייצאו באלבום הבא של השועלים.

זהו – אני משאירה אתכם עם שיר ואלבום השנה שלי ומקווה שגם השנה הבאה תביא כזה מטען רגשי לעכל ולהתנחם בו.

חן

%d בלוגרים אהבו את זה: