למה "המגדלור" הוא הסרט האהוב עליי השנה

*הפוסט הזה נטול ספויילרים ברובו, במידה וכן נתתי אזהרה*

קודם כל אתחיל בהצהרה: אני מעריצה את הים. אני אוהבת איך שהוא שוצף קוצף כשהוא סוער, אוהבת את אילו שדגים ממנו, את אילו ששודדים עליו (קפטן לה-צ'אק אהבה שבלב), את אילו שמתצפתים עליו, ואחד החלומות הגדולים שלי הוא לבקר במגדלור עם עדיפות למגדלור בניו-אינגלנד בארה"ב. זה חלק מהסיבה לכך שאני מעריצה כל כך את הכתיבה של רובין פקנולד, כתיבה מלאה בתיאורים של מים וגלים; זה חלק מהסיבה למה אני יכולה לבלות שעות בצפייה בים; זה כנראה חלק מלמה אהבתי כ"כ את הסרט "המגדלור". אבל בואו נשים את זה רגע בצד, יש עוד כמה וכמה סיבות למה הסרט הזה הוא אחד הטובים ביותר שיצאו השנה, והאהוב עליי ממה שראיתי בשנת 2019.

הסיבה הכללית היא שמבחינתי הסרט הזה הוא מכלול של כל מה שצריך בשביל שסרט יהיה טוב: בראש ובראשונה התסריט, אחרי זה הצילום, המשחק, הסיפור ו"מוסר השכל". אין בסרט הזה ממש לקח, אולי תיאור של מצב של שני אנשים כשמפשיטים אותם מהחברה מסביבם והם מנסים להפשיט את עצמם מפני העבר. אין בסרט ממש לקח, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה, או לפחות לצחוק/לכעוס/להזדעזע על/מהטבע האנושי שמתואר בו. בפוסט הזה אני אמנה את כל מה שהופך את הסרט הזה לטוב ביותר, אבל אתחיל עם טיפה'לה תלונות.

הנה למה סרטים אחרים הם לאו דווקא מהטובים לדעתי השנה: את "ג'וקר" ראיתי ארבע פעמים בקולנוע. זה קרה בגלל המשחק האדיר של חואקין פיניקס ובגלל שמעל אנשי ים אני אוהבת יותר מכל את הג'וקר. אבל יש משהו מהותי שחסר מאוד בסרט וזה תסריט מהודק וחכם שתואם לרמת התחכום של רב-נבל כמו הג'וקר. גם אם זו רק ההתחלה שלו, התסריט היה מלא באלמנטים שכנראה פחדו להיכנס לעומקם. "סיפור נישואין" משוחק לעילא, תסריט כמעט מושלם, אבל הסרט ארוך מדי. "ג'וג'ו ראביט" נהדר, הוא של טאיקה וואיטיטי האליל, אבל הוא ילדותי מדי. "היו זמנים בהוליווד" הוא גרוע, אף כתבה או וידאו לא הצליחו לשכנע אותי שמדובר באיזו יצירה שמגיעה לה הכרה בתקופת הפרסים, בטח שבטח שלא בזכות תסריט המשמים שלו, בטח שבטח לא בזכות שחקן המשנה הבינוני, אבל נראה שלשם נושבות רוחות האקדמיה אז אסכם ב-סעמק. אה, את "1917" עדיין לא ראיתי, אבל אני בספק מאוד גדול שהוא יוכל להתעלות על "המגדלור", בעיקר כי הבנתי שהוא יותר מיוחד מבחינה סגנונית וצילומית ו…זהו. על "פרזיטים" אני לא כותבת כי יש מן קונצנזוס בלתי מוסבר על כמה שהוא איכשהו טוב.

תקציר סרט: שני אנשי ים מנסים לשמור על שפיות כשהם שומרים על מגדלור באי בודד איפהשהו בארה"ב של המאה ה-19. אחד מהם צעיר ודומה מאוד לרוברט פטינסון, הוא אחראי על עבודות רס"ר. השני זכה להיות משוחק ע"י ווילם דפו והוא האחראי על האחריות, וככזה הוא היחיד המורשה לתפעל את אור המגדלור.

אז עכשיו שסיימתי עם החפירה הראשונית – הנה למה "המגדלור" הוא סרט כל כך טוב:

1. התסריט – המילה הכתובה היא ההתחלה של הכל, לא נותנים לה מספיק קרדיט אלא אם כן קוראים אותה בספר, או אולי בפוסט ברשת החברתית, אבל משום מה לא ממש שמים על זה בעולם הקולנוע, לפחות לא כמו שהייתי רוצה. תסריט זה הסקס, זה הזרע והביצית, זה החמימות של הרחם לפני שהסרט מתחיל לקבל גפיים ויכולת מוטורית משלו.
   רוברט אגרס יצר סרט שלא מדבר הרבה. אם הוא כן מדבר אז בעגה אותנטית של אנשי ים מהמאה התעשייתית, אם הוא לא מדבר אז הוא מספר הרבה על הדמויות והסיטואציה דרך אלמנטים מיתיים, דרך קומדיה, דרך אימה ודרך רומנטיקה מסעירת-אוקיינוסים. הדמויות של ווינסלאו ות'ומס מתפתחות במהלך הסרט הזה בקצב הגיוני יחסית לסרט מהז'אנר הלא-מוסבר-אך-מלחיץ שלו. השיגעון מושרש שם מהאוקיינוס הזועם עד לאור המגדלור וחזרה אל שני הווירדואוז שבחרו לעבוד בו. יותר משזה סרט על טירוף ושגעון גדלות, זה סרט על אנושות כשמורידים ממנה את העור, והוא עושה את זה באלימות שהיא בריאה למסך, שהיא כלי שמסביר יותר מאשר בא לזעזע, האלימות היא כלי שאחראי על העלילה ועל האווירה של הסרט, ואין בה שום מימד פלסטי של הרתעה זולה.
2. הצילום – ראיתי הסברים למה אגרס בחר לצלם את הסרט במסך רבוע, לא הבנתי כל-כך אז לא איכנס לזה, מה שכן מה שהתחדד על המסך בזמן הצפייה בסרט הזה הוא עניין הפרספקטיבה. סרטים שמצולמים בשחור-לבן מאפשרים לתת אינדיקציה לעין לאן היא צריכה להסתכל, והאור מראה את הדרך לאן להסתכל. האור הוא פרט מאוד חשוב בעלילה, הוא מה שמזיז אותה ומזין את הדמויות להמשיך ולפעול תוך כדי הסרט, והצופים הם גם חלק מהתהליך כשהם עוקבים אחרי הצבע הלבן שמאיר את מה שצריך לדעת כשהדמויות אינן מסבירות את עצמן.
   הצילום בסרט שאב אותי מהתחלה אל תוך האווירה של הסרט, אל תוך האי הבודד הכלוא בין גלים מאיימים של מים כועסים מדי. המגדלור הוא איזור נטוש, מדבר במרכזו של נווה מדבר, המקום האחרון שבו כל אחד ירצה לשהות בו, והפריימים מקרינים את זה אחד אחד.
3. המשחק – זה קרה. התאהבתי בסדריק דיגורי. זאת אומרת, רוברט פטינסון. לצידו של פטינסון יש את ווילם דפו. אמרתי  דפו? התכוונתי ה-ווילם דפו. השחקן הזה הוא מתנה למסך הגדול.
   בתוך התפאורה הסטטית של פנים המגדלור, השניים מזיזים את הסצינות בעזרת כל גופם – הם רוקדים, הם צועקים, הם מפליצים, הם מאוננים, הם כועסים, הם רבים, הם מתאהבים, והם עושים את הכל מהקמט הראשון על המצח עד לבוהן המפזזת. הם גברים מגעילים, הם גברים מגוחכים, הם גברים אמיתיים ובשביל להראות אנשים כאלה, צריך להיות חסרי בושה, אמיצים ומוכשרים.

1. ההקשר למיתולוגיה וליצירות אמנות – ספויילר ענקי בדרך, נא לא לקרוא. למה אתם ממשיכים לקרוא? חבל, זה יהרוס לכם את הסרט. הסצינה האחרונה בסרט (כן, זה ספויילר, תפסיקו לקרוא אם לא ראיתם את הסרט) מראה את הדמות של "ווינסלאו" שכובה עירומה על הסלעים החדים של האי, בטנו התחתונה כולה פתוחה ומעליו מנקר שחף, אוכל את איבריו הפנימיים. לא התמונה הכי נעימה להסתכל עליה, אבל יש סיבה למה היא שם: הסיפור של פרומותיאוס – מי שגנב אש מהאלים כדי לאפשר לבני התמותה להתחמם, ועל כך ספג עונש מחריד של לחוות כל יום ויום את כאב דקירתו של מקור הנשר, המנקר את איבריו הפנימיים ללא רחם. גם ווינסלאו נענש, בין אם זה על כך שגנב זהות של מישהו אחר, על כך שהוא רצח את תומס, ועל כך שהוא ראה את האור מוקדם מדי. הוא ניסה להתקרב אל האלוהות דרך האור, ובסוף רק קיבל אימות על כך שהוא אנושי אחרי הכל: עירום, אנושי, קטוע, מדמם, מלוכלך מחטאים וטעון בעונשים.
   עוד משהו שלמדתי לאחר שקראתי על הסרט: לרוברט אגרס יש חיבה מיוחדת לאמן גרמני בשם סשה שניידר, ויש סצינה מאוד מסויימת שעושה מחווה מדהימה ליצירתו "היפנוזה". אם ראיתם את הסרט, גשו לגוגל לחפש אותה, אם לא – למה אתם בכלל קוראים את זה, אמרתי שיש פה ספויילר.
   הסעיף ללא ספויילר: רוברט אגרס השתמש בהקשרים מיתיים ואמנותיים כדי למקד יותר את הרעיון שהוא מנסה להביע בתוך הסרט, את הרדיפה העיוורת של כל אחד אחרי אל מסוים (זה יכול להיות אל דתי, זו יכולה להיות הארה, זה יכול להיות כל דבר שאנחנו נותנים לו איזו יכולות אלמותית שגורמת לנו לכמוה לה יותר). אילו הקשרים שהם סוג של אלילים משלי, מן אור שאני מחפשת בכדי שיבהיר לי את כוונת המשורר. הסירנות, התמנון, גיבורי המיתולוגיה היוונית, הם כולם מוטמעים בסרט במינון שהוא לא ברור מדי, לא דחוס, טבעי יותר, צבעוני אפילו.
2. הרעיון – הסיפורים האהובים עליי ביותר נכתבו על אנשים כשהם מבודדים מהקשרים חברתיים, כשהם חושבים שלא רואים אותם, או כשהם חושבים יותר מדי. הרבה נכתב על מתבודדים ועל מבודדים במהלך השנים, חלקם מוצלחים יותר, חלקם הם עלבון לסוגה. "המגדלור" הוא כמו "פרסונה" (אינגמר ברגמן, ההיית או נותרת חלום שבדי שאינו ממשפחת סקארסגארד?) רק הרבה יותר מחוספס וגברי, הוא שם מראה על האנושות שמתגלה מולנו בשנים האחרונות – הכעס, השנאה, הרדיפה חסרת הפשר אחר איזה אל שהוא, זה משהו שאנחנו רואים כל יום בחדשות אבל אנחנו מתכחשים לו כי זה לא קורה בסלון שלנו. "המגדלור" מציג את הגבריות המכוערת ביותר: היא מפחידה אם מסתכלים על הפרטים הטכניים שלה, אבל היא מגוחכת ומצחיקה אם יורדים לבסיסו של עניין. הסרט מראה גם את האנושיות, את הכמיהה התמימה ליופי והענפים המסתעפים ממנו, את הרצון הכמעט מטורף לקשר ואת חוסר היכולת שלנו להתמודד עם העולם בלי חמלה.

והסיבה האחרונה: הסרט גרם לי לכתוב על קולנוע אחרי זמן מה שביליתי בלדפוק את הראש בקיר על אלבומי מוזיקה. העובדה שהסרט הזה לא מקבל הכרה בעונת הפרסים מכעיסה אותי מאוד, אבל זה רק מבהיר כמה האקדמיה היא יותר סיפור מכור מאשר מוסד שנותן הערכה לחדשנות וכישרון אמיתי בקולנוענות.

אגב, הסרט היחיד שמשתווה ל"המגדלור" בעיניי זה "I Lost my Body", אבל אם אתחיל לכתוב עליו כנראה שאבכה לעולם ועד.

כאן תם הטקס, עמדו נוח והקשיבו לפלייליסט שהכין מעריץ של הסרט עם מוזיקה שמתאימה לאווירה שלה