קאנטרי שמיימי – על אלבום יפה במיוחד של "סקיי קאנטרי"

בתחילת מרץ של 1975 נסע אחד בשם ג'ים סאליבן מלוס אנג'לס לנאשוויל. סאליבן היה זמר פולק-קאנטרי שלא זכה להצלחה גדולה עם שני האלבומים שהוציא ולכן הטביע את יגונו בטיפה המרה, מה שגרם  לפירוק הנישואים שלו. ההתדרדרות במצב הובילה אותו להיכנס לתוך החיפושית פולקסווגן שלו, ולתור את הדרכים הרחבות של ארה"ב מעיר המלאכים לבירת הקאנטרי, שם גרה גיסתו, מוזיקאית גם היא, קאת'י דוראן. הוא נפגש בדרך בכמה שוטרים ששמו לב לרסן שהותר בהתנהגותו בגלל בקבוק הוודקה הצמוד לו, וביקשו ממנו לבלות את הלילה במוטל קרוב כדי לא לסכן את חייהם של שאר הנהגים על הכבישים. סאליבן פעל לפי מה שצווה עליו, שכר חדר במוטל בניו מקסיקו, אך לא נשאר שם להרבה זמן.הוא קפץ לאחד הסופרים בסביבה, רכש לו בקבוק נוסף של משקה חריף ונסע לחווה קרובה ומבודדת באיזור מיוער. מאז עקבותיו של סאליבן נעלמו ועד היום לא יודעים מה קרה לו באותו יער; האם נרצח? האם הלך לאיבוד? האם קבר את עצמו בתוך בריכה של אלכוהול? אחת הסברות היא שהזמר נחטף ע"י חייזרים, זאת מכיוון שהוא בחר לקרוא לאלבום הראשון שלו UFO (עב"מ). הו, אמריקאים.

נעבור לסביבות ההווה, 41 שנים לאחר מכן במרץ שנת 2016, לתקופה בה אחד בשם ניקו ג'ריס הקשיב לחומרים של סאליבן, האמן הנשכח. הוא התאהב בפריטות הגיטרה המתגלגלות ובשילוב הטיפוסי של אותה תקופה בין שירי קאנטר-פולקי לכלי נשיפה ומיתר, בול כמו המוזיקה של אמן נשכח אחר בשם רודריגז. ג'ריס, סולן להקת "סקיי קאנטרי", החליט להשתמש באותם אמצעים בשביל לכתוב יחד עם חבריו ללהקה אלבום דומה באווירה, בתור מחווה קטנה לאמן שגילה ואהב, וקרא לו "Ghost of Jim".

עכשיו נעבור להווה קרוב עוד יותר בו אני יושבת במרפסת הדירה המשמשת אותי גם כחדר עבודה. יש לי כמה דקות להעביר עד שאני צריכה להעיר את אליס ולקרוא לאילת לצאת לדרך לכיוון בית הקולנוע לצפייה שנייה ב"קפטן אמריקה" החדש.  אני נכנסת לפייסבוק ורואה שמר ארז סובל האדיב מהבלוג "אנטנות השמיימה" תייג אותי בפוסט שהוא כתב על הלהקה המדוברת. אני לוחצת על הלינק ושומעת את "Whisperer of Things" הלקוח מאותו אלבום, ומתאהבת תוך כמה שניות. אור הצהריים מתחזק על גבי, החום שלו מזכיר לי שמארבל הם לא היחידים שבנו לי עולם לברוח אליו. הקצב האיטי מאפשר לעיניים המייחלות להוקאיי לחזור ולראות עוד מהאקזוטיקה המערבונית של ארה"ב, עוד מהעולם הדמיוני אליו נכנסתי דרך ספר אותו אני מנסה לסיים והמוח עובר למצב "נעול" למשך חמש דקות. אני מחזירה את השיר להתחלה כדי להקשיב למילים המתארות אישה שתמיד רציתי להיות, נזכרת בקטע מאותו הספר ומופתעת כמה הוא מתאים לו, כמה ההשפעה שלו יכולה להפוך אותו לחזק אף יותר. השיר אמנם נגמר גם בפעם השלישית שאני שמה אותו, וצריך לצאת כדי לא לפספס את הטריילר של "אקסמן", אבל בתוכי אני רק מייחלת לשמוע את כל שאר האלבום. שבוע עבר מאז ואני עדיין לא מצליחה להרפות ובכוח אני מנסה למצוא משהו אחר לשמוע כדי שחס וחלילה לא יימאס לי.

רוח הסבנטיז של סאליבן אופפת על המאזין כבר מהשיר הראשון עם אקורדים שזורמים כמו גלגלי רכב הנוסע למקום לא ידוע בשעה בה החושך מתחיל את הכיבוש המיוחל שלו על היום. הדובר נוהג במדבר רחב ידיים וקורא לו לשחרר אותו ממחשבות על כסף, הרס, זבל גשמי ולהוביל אותו חזרה אל "ארץ החופש", אל המקום שאמריקאים עדיין מחפשים בתוך מחוזותיהם. הגיטרות האקוסטיות מושכות קדימה, התיפוף הרך מכתיב את הקצב האחיד וגיטרת הסטיל לוחשת על עבר שיש לברוח ממנו ועתיד שאין לדעת לאן יוביל. את אותה אמריקה חיפש גם סאליבן, ואולי שם גם הלך לאיבוד ובסופו של דבר איבד את חייו.

השירים העוקבים ממשיכים לכבד את מורשתו של סאליבן, כשהם משלבים גם את המקומות שמהם הגיעו חברי "סקיי קאנטרי". ג'ריס,  מייקי סלביקי, אדם זרבי ו-וויליאם קונדון הגיעו כולם מאיזורים שונים בקליפורניה אשר דומים במהותם ההיפית; מקומות בהם הטבע מדבר יותר חזק מאשר בניינים של מלט ותאורה מזוייפת. "Up Looking Down" פורט אל תוך האוזן תהייה המטפסת לשמיים וחוזרת לאדמה שם מחכות המסקנות המאירות; "Mono Shores" הפשוט ממשיך על קו הקאנטרי, ואקורדים חמימים מתארים את הבית שאפשר למצוא גם בבדידות הגדולה ביותר בעזרת מוזיקה וטבע. "Western Lights" הוא שיר שנשמע מוכר כי כבר עשו הרבה כמוהו, אבל התיאורים של הדובר הופכות אותו למיוחד במינו, והפסנתר חובר כדי להאיר את הדרך. "The Watchman" מספר על מי שעובד לאחר שהחושך סיים את ההשתלטות האכזרית שלו, המנגינה מנדנדת את הדמות הבודדת ותוך כדי המילים "Maybe everything will be fine" מצליחות להוריד את מינון השפעתה של האפלה המדכאת השטה מול עיני השומר היושב על קברים חסרי שם. קטעי המעבר "Blue"ו-"Maya" עוזרים להשלים את האלבום עם קטעים אינסטרומנטליים שהופכים את האלבום לאפי יותר. ככה ממשיך כל האלבום, כמאזינה הרגשתי כאילו אני שטה לבד על סירה צרה, כשרק שלד העובד בשביל הבוס של הלילה חותר ומנסה להרחיק אותי מהחוף אך השיר האחרון מזכיר שעדיף לחזור לאדמה, לאור השמש, לקורת גג נחמדת שם מחכים אנשים יקרים ותומכים.

כבר זמן מה שאני מחפשת אלבום שלם של חומרים מקוריים עם שירים חזקים מהתחלה ועד הסוף. לא מצאתי אותו עם אמנים מוכרים שהוציאו אלבומים השנה, ולשמחתי מר סובל הביא לאוזניי את חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לחיי ואני מקווה גם תניב סיפורים חדשים עליהם המוח מתריע בכל פעם שאני מקשיבה לאלבום הזה. "Ghost of Jim" הוא אלבומם השני של "סקיי קאנטרי", כשהראשון שונה מאוד בסגנונו, והחבר'ה הבטיחו עוד אלבום חדש בהמשך השנה, ואני תוהה אם הם ימשיכו באותו קטע סאליבני או שימשיכו לשוט לעבר סגנונות אחרים. מה שלא יהיה, "Ghost of Jim" הוא האלבום הכי שלם ששמעתי בתקופה האחרונה, ואם למישהו יוצא לפגוש את סאליבן או יכול להעביר פתק לעולם הבא, צריך להגיד לו שההזדמנות שלו להצליח הגיעה בתוך אלבום מחווה יפהפה. "מוזיקה גורמת לעולם כולו להרגיש כמו בית," כתב סאליבן בשיר "Lonesome Picker" מאלבום שנקרא על שמו, " אולי כשאמות, איזה זמר בודד ימצא תרופה בשיר הזה". ארבעה נגנים מתבודדים מצאו את הבית בשיריו של סאליבן ובהשפעתם כתבו תרופה לפחות למאזינה אחת.

תהיה צפייה שלישית במעלליו של גיבור-העל-כחול-לבן-אדום;זה או הסרט או התדרדרות סאליבנית חריפה; אצפה בסטיב רוג'רס, שגם מאס באמיתות המאכזבות של החיים, מנסה להציל את העולם תוך כדי שהוא משמר את הערך החשוב לו ביותר – החברות ואבכה יחד איתו את החלום האמריקני שהיה ועודנו פנטזיה. אבל טוב לדעת שגם אחרי שיגיע הזמן לצאת מאולם הקולנוע ולחזור אל השגרה המשמימה, "סקיי קאנטרי" ישאירו פירורי השראה בשבילי לקראת הסיפור הבא שאכתוב, וימלאו את הלב עם תחושה של, אין מילה אחרת שעולה כרגע לראש, מלאות.

הנה עוד כמה פנינים:

סוף שבוע נפלא,

חן